ביטול פסק בורר בטענת זיוף

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול פסק בורר בטענת זיוף: אברהם בבזאדה ומרדכי (מורטזדה) בבזאדה הם אחים. השלום אינו שורר ביניהם. ב- 25.2.09 פתח אברהם ("המבקש") בהליך משפטי נגד אחיו (ה"פ 8113/09), בו עתר: "לקבוע כי פסק הבוררות, אשר הפיץ המשיב (מצ"ב ומסומן נספח א') והנחזה להיות פסק בוררות של כב' הרב מרדכי אליהו, אינו פסק בורר, אינו פסק שנחתם על ידי כב' הרב מרדכי אליהו כפסק בורר ואינו בר תוקף כלל ועיקר והוא בטל מעיקרו". המשיבים בהליך זה הם מרדכי בבזאדה ("המשיב"), אחיו של המבקש וכבוד הרב מרדכי אליהו ("הבורר"). כבר כאן המקום לציין כי הבורר חלה ואושפז לסירוגין במהלך השנים האחרונות. ב-2008 עבר ניתוח לב, ומאז לא ניכר שיפור במצב בריאותו. הבורר לא התייצב בהליך שבפנינו ובשלב מאוחר יותר נמחק מהתובענה (החלטה מה-13.10.09). לבקשה צורף צלום של מסמך מט"ז בתמוז תשס"ז (נספח א'), הנושא כותרת "החלטה" והחתום על ידי הרב מרדכי אליהו. כמו כן, צורפה פנייה מ-י"א מרחשוון תשס"ט, לקבלת אישור מאת הבורר לפיו "לא היה פסק בורר ולא נחתם פסק שכזה". במכתבו לבורר, מסביר המבקש כי האישור "הכרחי", עקב שימוש בשמו של הבורר שלא כדין ופגיעה בכבודו. עוד טוען המבקש במכתבו, כי בכל שיחותיו "עם הרב ונציגיו", הובהר לו כי לא ניתן פסק בוררות, אלא שהוא "זקוק לאישור בכתב" (ס' 6 למכתבו של אברהם). בקשה מטעם המבקש, להזמנת הבורר למתן עדות בבית המשפט, נדחתה. טיעוני הצדדים המבקש גורס כי לא ניתן פסק בוררות מכוח הסכם הבוררות, עליו חתם יחד עם המשיב. בנקודה זו, נפנה לדברים שצוינו בבקשתו: "הן המשיב והן המבקש חתמו על מסמך לפיו מאשרים הם כי כב' הרב מרדכי אליהו שליט"א הוא שידון בעניינם...ואולם כב' הרב מרדכי אליהו אינו חש בטוב ולפיכך עד ליום זה לא התקיים הדיון בפניו בבוררות זו" (ס' 29-31 לבקשה). דהיינו, לא ייתכן שניתנה הכרעה בסכסוך, כאשר לא התקיים כל דיון מפאת מחלת הבורר. חיזוק לגרסתו, מוצא המבקש בדברים שנכתבו על ידי ראש לשכת הרב אליהו (בחנוכה תשס"ט), הרב זעפרני. בתגובה למסמך מט"ז תמוז תשס"ז ששלח המבקש אל הרב זעפרני, ציין האחרון (נספח ה' לבקשה): "מסמך זה הועבר לעיונו של הרב ומעולם הרב לא חתם על מסמך זה מהסיבות הבאות: הרב חותם בשמו בלי תואר. בראש מכתב הרב כותב ב"ה ולא כפי שמצוין במסמך זה. מתחת לתאריך מופיע תמיד מספר רץ של הלשכה. אין העתק של מכתב זה בלשכת הרב. שמואל זעפרני ראש הלשכה " בטיעוניו של המבקש הודגש כי חובת ההוכחה לגבי אותנטיות של מסמך רובצת על שכמו של הטוען לתקפות המסמך. דהיינו, על המשיב להוכיח כי המסמך אכן יצא מתחת ידו של הבורר. לדידו, לא הורם נטל זה על ידי המשיב. באשר לגרפולוגית שחיוותה דעתה על מקוריות החתימה המיוחסת לבורר, העיר המבקש, כי דרש את התייצבותה, אולם המשיב לא מילא אחר דרישה זו. הוא הדין באשר למצהירים מטעם המשיב. לשיטתו, הימנעות מהבאת המומחית והמצהירים, יש בה כדי להשמיט את האמינות מגרסת המשיב. עוד מטעים המבקש, כי שלושה שבועות לפני המועד של פסק הבוררות השנוי במחלוקת, שלח המשיב בקשה לרב אליהו למנות בוררים אחרים בהתאם להצעות קודמות של הרב (נספח יב לבקשה). הרב נענה לבקשה זו, והציע שהצדדים יפנו לבוררות זבל"א, ביוני 2007 (י"א סיוון תשס"ז). והנה לפתע, בתוך כחודש, ב-2.7.07 (ט"ז בתמוז תשס"ז), ניתן פסק הבוררות, באופן שאינו מתיישב עם הנסיבות האמורות. זאת ועוד, טרם הפתיחה בהליך הנוכחי, היה בידיו אך ורק מש/1א. והנה, במסגרת הליך זה, נודע קיומו של מסמך נוסף, ללא תאריך - מש/1ב. המבקש טען כי הפסק הומצא לו לראשונה ב-9.11.08, לאחר שהרב מרדכי אליהו אושפז באוקטובר 2008. מכאן כי במשך כל אותה תקופה שהרב אליהו היה בריא, הוסתר הפסק מן המבקש. לדידו של המבקש, יש להעניק משקל רב לעובדה כי פסק הבוררות הובא פעמיים בפני הרב אליהו לחתימה, אולם בכל אחת מן הפעמים הוא סירב לעשות כן. לטעמו, יש בכך ראיה מכרעת לטענה כי הפסק שהפיץ המשיב, איננו פסק בוררות של הרב אליהו. יתר על כן, האופן בו המסמכים ערוכים, מתאים יותר למי שהשפה העברית אינה שגורה בפיו ובוודאי שאינה מתאימה לבורר, אשר כיהן כדיין ואף כראש בית-הדין הרבני הגדול. בהקשר זה, הועלתה האפשרות שהמשיב או שלוחו ערכו והדפיסו את המסמך. כן הודגש, כי במסגרת ההסכמה שהושגה בדיון הראשון, נשלחה לרב מרדכי אליהו רק ההחלטה הראשונה - מש/1א. אולם, לא נתבקשה ועל כן גם לא נתקבלה, כל התייחסות למש/1ב. המבקש, אף ביקש מבית המשפט להשהות את החלטתו, עד להגשת תיק הבוררות (מאוחר יותר הבהיר ראש לשכתו של הרב אליהו, כי לא נמצא תיק הבוררות בלשכת הרב או בביתו - ר' ש' א'). כמובן שעקב מצבו הרפואי הרעוע של הבורר, לא היה ניתן לקבל את התייחסותו של הבורר עצמו, לעניינים הללו. המשיב מבקש לדחות את הבקשה ולאשר את פסק הבוררות שצורף לתצהיר התשובה (נספחים ח1 ו-ח2). נספחים אלה, הינם שני מסמכים שהופקו במחשב, הנושאים כותרת זהה - "החלטה". שני המסמכים חתומים, לכאורה, בכתב ידו של הבורר ומאושרים כמתאימים למקור. המשיב מדגיש כי הבקשה אינה מצביעה על עילת ביטול, במובן סעיף 24 לחוק הבוררות. הטענה היחידה הינה טענת זיוף הפסק, אותה דחה המשיב בתצהירו ואף צירף חוות דעת גרפולוגית, המאשרת כי פסק הבוררות (נספחים ח1 ו-ח2), אכן נושא חתימתו של הבורר. לבד מחוות הדעת שצירף המשיב לתשובתו, הוגשו מטעמו ארבעה תצהירים. לפי האמור בשלשת הראשונים שבהם, המשיב, מר ירמיהו נעים ומר אליהו גבאי, הציגו את ההחלטות המקוריות בפני בנו של הרב אליהו, הרב יוסף אליהו ב-10.6.09 בשעה 21:15, בבית הכנסת של הרב מרדכי אליהו - "היכל יעקב". הבן עיין במסמכי הפסק הנזכרים וציין כי החתימות עליהם הינן של אביו. מר גבאי נתן תצהיר נוסף, על ביקור שערך אצל הרב מרדכי אליהו בבית החולים "שערי צדק", בו אושפז הרב (ב-14.12.08). גבאי מצהיר כי הציג בפני הרב אליהו את החלטות הבוררות השנויות במחלוקת. כאשר ביקש כי הרב יאשר את חתימתו, אמר לו הרב "שזהו כתב ידו וחתימתו ואינו מוכן לחתום פעם נוספת". אליבא דהמשיב, תכליתה של טענת הזיוף להוות "פתח מילוט" ממשטר המועדים החל על בקשה לביטול פסק בוררות (ס' 27 לחוק). הפסק הומצא למבקש ב-9.11.08 (סעיף 6 לתצהיר התשובה) ואילו הבקשה הוגשה ב-25.2.09. על כן, חלף המועד לבקשת ביטולו של הפסק. מטעם זה בלבד יש לדחות הבקשה. זאת ועוד, כאמור, הטעם היחיד לבקשת הביטול, הינו טענת הזיוף. בנסיבות אלו, כאשר ההליך נפתח על ידי המבקש, הטוען נגד תקפות פסק הבוררות, מוטל לפתחו הנטל להוכיח כי המסמך אכן מזויף. המבקש לא הביא חוות דעת מטעמו על זיוף המסמכים והחתימות המתנוססות עליהם. הדבר לא נעשה אף כאשר הוגשה מטעם המשיב חוות דעת התומכת במהימנות המסמכים מש/1א ומש/1ב, המהווים יחד את פסק הבוררות של כבוד הרב מרדכי אליהו. משכך, אף לגופו של עניין, אין בסיס לבקשה. המשיב בתצהירו תוקף את הטענות לגבי מצבו הרפואי הרעוע של הרב אליהו. לשיטתו, במועדים הרלוונטיים היה מצבו של הבורר שפיר. רק כשנה לאחר מתן הפסק, באפריל 2008 התערער מצבו והוא הובהל לבית החולים. טענות אלו של המשיב הובאו בתצהירו ולא נסתרו בחקירתו. על כן, נתבקש בית המשפט לדחות את הטענה, לפיה מצבו הרפואי של הבורר מנע את קיומו של הליך הבוררות. המבקש הזמין את בית המשפט להסיק מעצם העלאת הטענה, על טיבה ומשקלה של טענת הזיוף. לשיטת המשיב, תשובת המבקש בעדותו, כי בכך התכוון לבוררות זבל"א חלופית שאמורה הייתה להיפתח בהמלצת הרב אליהו, איננה מסבירה את הסתירה שבדבריו. בנקודה זו הוסיף המשיב, כי אף במכתביו של בא-כח המשיב לאחר מתן הפסק, לא נמצא כל אזכור לבוררות תלויה ועומדת. באשר לתשובתו של הרב זעפרני (נספח ה' לבקשה), מדגיש המשיב כי מדובר בעדות חיצונית בלבד. יתר על כן, בתשובתו הרב זעפרני מתייחס למאפיינים סגנונייים וכד', אולם אינו מכחיש של עצם חתימת הרב. אליבא דהמשיב, היעדר הכחשה של כתב היד (בחתימה) - שהוא הבסיס לתקפות המסמך - אומרת דרשני ופועלת, גם היא, לרעת המבקש. זאת ועוד, בתחילה הסכימו הצדדים להעברת המסמך לחתימה מחודשת של הרב מרדכי אליהו כדי להפיג את החשש בדבר זיוף הפסק (פרוטוקול והחלטה מה-7.6.09). דא עקא, הבורר סירב גם הפעם לחתום על הפסק. במכתב שנשלח על ידי בנו של הבורר, הרב שלמה בן אליהו מה-7.7.09 (ואושר בחתימת הבורר), צוין כי החלטת בית המשפט האמורה הובאה בפני הבורר, אשר הגיב במילים הבאות: "איני זוכר את פרטי הבוררות" וסירב לחתום על הפסק. התנהלות הבורר בנסיבות הללו, מלמדת כי אין הוא מתנער מפסק הבוררות החתום על ידו. בהתייחס לטענה כי הבוררות הופסקה מכוח ההפניה למותב זבל"א, טוען המשיב כי המבקש הסתיר מבית המשפט את העובדה שהצעה זו באה לאחר סיום הליך הבוררות, בעודו ממתין לקבלת הפסק. ההצעה הגיעה לאחר שהרב ניסה להימנע ממתן פסק בוררות לאור לחציו של המבקש והתחמקותו מן הבוררות. אולם, מסביר המשיב, כי לא הסכים למהלך זה ועמד על זכותו למתן פסק בוררות על ידי הרב מרדכי אליהו, כפי שאכן קרה בסופו של יום. מכל מקום, המסמכים המקוריים הוגשו לבית המשפט, על פי החלטתו ועתה יכול גם הוא להתרשם באופן בלתי אמצעי ממהימנותם בכלל, ומן החתימות עליהם, בפרט. אף אין כל הגיון בזיוף הנטען, עת היה הבורר באיתנו וכאשר הזיוף עתיד היה להתברר ולסבך את המשיב בפלילים. בסיכומו של דבר, עתר המשיב, לקבוע כי אכן ניתן פסק בוררות על ידי הרב אליהו ויאשרו על פי הסמכות הנתונה לו בחוק הבוררות. ההליך בפתח הדיון ב-7.6.09, הוצע להחזיר את פסק הבוררות לבורר הנכבד על מנת שיחתום עליו בכתב ידו. ההצעה התקבלה. הפנייה נשלחה באמצעות בית המשפט, ללשכת הרב. בתגובה נתקבלה הודעתו של הרב שלמה בן אליהו, בנו של הבורר, כי הבורר לא מצא לנכון לחתום על המסמך שנשלח אליו, מאחר שאינו "זוכר היטב את פרטי הבוררות". הרב אליהו אישר בחתימתו את האמור במכתב. כאן המקום לציין, כי המסמך שנשלח אל הבורר הינו נספח ח1 לתצהיר התשובה. רק בשלב מתקדם של הדיון, הוסבה תשומת הלב לקיומו של נספח ח2 לתצהיר התשובה, אשר לא צורף לכתב הטענות של המבקש ומטעם זה אף לא נתבקשה התייחסות הבורר לגביו. מכל מקום, בעקבות הודעת הבורר, באמצעות בנו, כאמור, נקבעה ישיבה נוספת ב-13.10.09, בה הציג המשיב שני מסמכים מקוריים (נספחים ח1 וח2 לתצהיר התשובה), עליהם מתנוססות חתימות הבורר. המסמכים התקבלו (סומנו מש/1א ומש/1ב) והופקדו, מאוחר יותר, בכספת בית המשפט. בחקירתו הראשית סיפר המשיב כי הוזמן יחד עם המבקש לבית הכנסת של הבורר, "היכל יעקב", בשכונת קריית משה אשר בירושלים. עוד הוסיף המשיב, כי הבורר תר אחר אחיו ומשראה כי בושש לבוא, הוציא את מש/1א ומש/1ב מכיס מקטורנו וחתם עליהם לעיניו. המשיב ציין כי באותה עת לא ידע מה תוכנם של המסמכים. בחקירתו הנגדית, נחקר המשיב על האופן בו הוא עורך ומדפיס מסמכים המופקים במחשב ונטען כלפיו כי הוא אשר הפיק את מש/1א ומש/1ב. המשיב הכחיש האשמות אלו. הוא אף חזר על גרסתו, לפיה ה"הצעה-החלטה" של הבורר להעביר את הבוררות אל מותב זבל"א, באה בעקבות ניסיונותיו החוזרים ונשנים של המבקש להתחמק מהכרעה. ההצעה לא התקבלה ולאחר מכן ניתן פסק הבוררות. חקירתו הנגדית של המבקש, סבבה סביב מספר צירים. הראשון, טענה שהובאה בתצהירו, לפיה אמנם נחתם הסכם בוררות "ואולם כב' הרב מרדכי אליהו אינו חש בטוב ולפיכך עד ליום זה לא התקיים הדיון בפניו בבוררות זו" (ס' 21-22 לתצהיר). המבקש הסביר כי הבוררות התנהלה בפני הרב אליהו ואולם בתצהירו התייחס לשלב שלאחר "ההחלטה" של הבורר להמליץ בפני הצדדים על בוררות זבל"א. הציר השני לגביו עומת המבקש, קשור לטענות לגבי מצבו הבריאותי של הרב אליהו. הטענה הייתה כי הפסק ניתן עוד בטרם התדרדר מצבו של הבורר. בתגובה לכך, השיב המבקש כי אין הדבר נכון, באשר הרב מרדכי אליהו מאושפז כבר מסוכות לפני שנתיים. ציר שלישי, עסק בהתנהלותו של המבקש בבוררות. המבקש נשאל מדוע לא הגיש סיכומים בבוררות והשיב כי סיכומיו הוגשו במועד (התקבלו וסומנו מב/1). לאור ההידרדרות במצבו של הבורר, החליט בית המשפט לזמן לעדות את ראש לשכת הרב מרדכי אליהו, הרב שמואל זעפרני. כמוזכר לעיל, העד הביע דעתו בהזדמנות מוקדמת באשר לאמינות המסמך מש/1א (נספח ה' לבקשה). ב-16.11.09 העיד הרב שמואל זעפרני. העד ציין כי עבד במחיצתו של הבורר מעל עשרים שנה וכי מאז פרישתו מבית הדין הגדול, אין הוא מכהן כבורר. במקום זאת, נוהג הרב אליהו להפנות את הצדדים לבוררות זבל"א. לאחר שעיין העד בנספח יב לבקשה (החלטה-המלצה להעביר את הבוררות למותב זבל"א - ר' ש' א'), ציין כי מדובר בכתב ידו של הבורר. הוצגו בפני העד המסמכים השנויים במחלוקת, מש/1א ומש/1ב. לגבי מש/1א העיר הרב זעפרני כי הבורר אינו מקפיד שלא לציין תאריכים לועזיים, לאור פסיקתו ההלכתית, האוסרת שימוש בתיארוך על פי הלוח הגרגוריאני. כמו כן, העיר כי אין זה ממנהגו של הבורר לחתום על מסמכים המציינים את הכינוי "הרב" ליד שמו. לגבי מש/1ב, ציין העד כי זו הפעם הראשונה שהוא רואה מסמך זה. בהתייחס לשני המסמכים, חזר הרב והדגיש כי אין זה סגנונו של הרב מרדכי אליהו. עם זאת, זיהה העד בוודאות את כתב ידו של הבורר על שני המסמכים ועל גבי שטר הבוררות ומספר פרוטוקולים של הדיון בבוררות (הוגשו וסומנו מש/3, 4, 5, 6). הרב זעפרני הודה כי לא ידע על הבוררות שהתקיימה בפני הרב אליהו. עוד ציין כי כאשר הביא את המסמך הראשון של פסק הבוררות (מש/1א) בפני הרב אליהו בעת אשפוזו בבית החולים, עשה הרב סימן של "איני יודע" (במשיכת כתפיים). כאשר עומת הרב זעפרני עם קביעתו הקודמת כי הרב לא חתם על המסמך (נספח יב' לבקשה), הסביר כי הסיק זאת על סמך השוני בין סגנונו המוכר של הרב, לבין תוכן המסמך. יתר על כן, סיפר העד כי חיפש בלשכת הרב ובבית הרב את תיק הבוררות, אך העלה חרס בידו. הצדדים נתבקשו להשלים בכתב את טיעוניהם, בעקבות עדותו של הרב זעפרני. המבקש טען כי המסמכים המקוריים לא הוצגו בפני הרב זעפרני, בעדותו בבית המשפט. עוד הפנה המבקש לדברי העד בנוגע לאי-ההתאמה הכללית בין הפסק לבין התנהלותו וסגנונו המוכרים, של הבורר. מנגד, טען המשיב כי העד אישר שהסכם הבוררות נכתב על ידי הבורר (נספח א' לתצהיר התשובה) וכן כי נספחים ה-ו לתצהיר התשובה נכתבו על ידי הבורר ונחתמו על ידו. מסמכים אלה מגלים כי הבוררות התנהלה כסדרה, נגבו עדויות, הוגשו מסמכים, ונקבע מועד להגשת סיכומים. לפיכך, לא דייק העד בדבריו, לפיהם הרב אליהו אינו מכהן כבורר מאז פרישתו מבית הדין הגדול. אליבא דהמשיב, היעדר אמינותו של המבקש, בא לידי ביטוי גם בנקודה זו. יתירה מזאת, המשיב מצביע על הנסיגה בגרסת הרב זעפרני. אם בתחילה קבע כי הפסק לא נחתם על ידי הבורר ותמך קביעה זו במספר מאפיינים סגנוניים, הרי שכאשר עומת ישירות עם שאלת החתימה על מש/1א ו-ב חזר בו וזיהה, ללא היסוס, את חתימת הבורר. זאת ועוד, בעדותו של הרב זעפרני בבית המשפט, התברר כי הבוררות לא התנהלה כלל בלשכת הרב אליהו. מסיבה זו ניתן להסביר מדוע לא מופיע מספר סידורי רץ של הלשכה על הפסק. הרב זעפרני ציין כי המסמכים השנויים במחלוקת אינם משקפים את סגנונו של הרב אליהו, אולם העיד כי מעולם לא ראה פסק בוררות שלו (עמ' 3 לפרוטוקול מה-16.11.09). מכל מקום, אליבא דהמשיב, עדותו הישירה של הרב זעפרני לגבי חתימות הבורר על מש/1א ו-ב, די בהן כדי לשמוט את הקרקע מתחת לבקשת הביטול. דיון במרכז המחלוקת עומדים המסמכים מש/1א ו-מש/1ב. השאלה הינה האם הם מהווים פסק בוררות שניתן על ידי הבורר הנכבד או שבזיוף יסודם ולפיכך דינם בטלות. בראשית ייאמר כי הבקשה לא הוגשה על פי התבנית הדיונית הקבועה בחוק הבוררות, התשכ"ח- 1968 ("החוק") ובתקנות סדרי הדין בענייני בוררות, התשכ"ט-1968 ("התקנות"). מן המפורסמות הוא כי סעיף 24 לחוק כולל רשימה סגורה של עשר עילות ביטול, הזוכות לפרשנות מצמצמת (רע"א 9060/04 נבו נ' כאשי (, 23.1.08) וכן רע"א 8941/06 עיריית חיפה נ' ב.מ. כרפיס דדו בע"מ (, 4.11.09)). כן ידוע, כי התקנות קובעות שבקשה לביטול פסק בוררות תפרט את עילות הביטול עליהן היא מבוססת (סעיף 9). יחד עם זאת, הפסיקה הכירה בחריג לכלל זה - כאשר עילת התביעה מעוגנת בטענה כי אין בפנינו פסק בוררות כלל ועיקר. נקבע בפסיקה, כי הדרך לבירור טענה זו אינה עוברת דרך ההסדרים שנקבעו בחוק הבוררות או בתקנותיו (ע"א 633/75 מדינת ישראל נ' הלוי, פ"ד לא(3) 339 (1977); ע"א 49/89 מרצ'ל נ' איס, פ"ד מה(4) 828 (1991); רע"א 2979/98 קמינר נ' בן-משה, פ"ד נב(4) 274, 276 (1998)). מטעם זה, יש לדחות את טענת האיחור שהעלה המשיב, בהיותה נסמכת על משטר המועדים הקבוע בחוק הבוררות, אשר אינו חל על בקשה כגון זו שבפנינו (רע"א 11036/08 קנפלר נ' קרמר, ). למעלה מן הנדרש, ייאמר כי העובדות החריגות של מקרה זה היו עשויות להעמיד עילת ביטול לפי סעיף 24(10): "קיימת עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד". אלא שלא ראוי כי בית המשפט יעלה טענה זו מיוזמתו ובין כה וכה לא היה בידי המבקש להיבנות ממנה, כיוון שגם העילה העשירית מוגבלת ל-45 יום מיום היוודע העובדות המבססות אותה (סעיף 27(ב) לחוק). במקרה דנן, ברי כי חלפו למעלה משלשה חודשים מיום המצאת הפסק למבקש. לאחר שעברנו את משוכת האיחור, עלינו לבחון האם הוכחה טענת הזיוף. במקרה זה, הנטל לביסוס טענת הזיוף רובץ על כתפי המבקש (ע"פ 28/49 זרקא נ' היועץ המשפטי, פ"ד ד 504, 522-523 (1950); ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3) 240, 261 (1993); דנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב(2) 813, 832-833 (1998); ע"א 7303/01 עסאף נ' מינהל מקרקעי ישראל, ס' 7 לפסק דינו של השופט מצא (, 5.3.03). הוא זה אשר פתח בהליך המשפטי וביקש להצהיר כי הפסק המצוי בידי המשיב, איננו פסק בוררות שניתן על ידי הבורר. המבקש לא הרים נטל זה. לא הוגשה חוות דעת מטעמו המעידה על זיוף הפסק ואף לא נסתרה חוות הדעת הגרפולוגית מטעם המשיב. הגב' נילי סובול בחוות דעתה מה-12.1.09 זיהתה מאפיינים ייחודיים לחתימה של הרב מרדכי אליהו והגיעה למסקנה כי המסמכים מש/1א ו-ב אכן נחתמו על ידי הבורר. העובדה שהגרפולוגית לא נחקרה בחקירה נגדית, אינה מאיינת את חוות הדעת. זאת ועוד, הרב זעפרני, אשר יצק מים על ידיו של הבורר במשך למעלה משני עשורים, זיהה בוודאות את חתימת רבו על מש/1א ו-ב. אשר על כן, יש לדחות את הטענה כי הפסק זויף על ידי המשיב או מי מטעמו. היעדר ההכחשה מצד הבורר, למרות מספר פניות שהעניקו לו הזדמנות להתנער מפסק הבוררות, מחזקת גם היא את עמדת המשיב, כי פסק הבוררות אכן ניתן על ידי הרב מרדכי אליהו. אף העובדה שהמבקש קיבל את אישורו של הבורר לדרישתו להמצאת הפסק, כלפי המשיב (עמ' 13 לפרוטוקול מה-13.10.09), מוסיפה תימוכין לקביעה בדבר תוקפו של הפסק. לאור כל האמור, מתייתר הצורך להיזקק לתצהירים שהוגשו מטעם המשיב. יתר טיעוניו של המבקש נוגעים לתוכן המסמכים מש/1א ו-ב, המהווים את פסק הבוררות. אכן עיון בכל אחד משני המסמכים והשוואתם זה לזה וליתר החלטות הרב במהלך הבוררות, מעלה ספק מסוים, באשר לזהות מחברם. אלא שברי כי שני המסמכים עוסקים באותו נושא, משלימים זה את זה וחתומים על ידי הבורר. דרישת חוק הבוררות לגבי צורתו של הפסק, מעוגנת בסעיף 20 לחוק: " פסק הבוררות יהיה בכתב וייחתם על ידי הבורר בציון תאריך החתימה; בבוררות לפני בוררים אחדים, די בחתימת רובם אם צויין בפסק ששאר הבוררים אינם יכולים או אינם רוצים לחתום עליו". משהכרענו כי המסמכים מש/1א ו-ב נחתמו על ידי הבורר, אין עוד נפקות לטענה כי הם לא חוברו על ידי הבורר. נאמנה עלי עדותו של המשיב על נסיבות מתן הפסק, על שני חלקיו, על ידי הבורר וכן על האופן בו הגיע הפסק לידיו. משחתם בורר על פסק בוררות, אין להרהר אחר סגנון הכתיבה ואופן ההתבטאות המאפיינים את הפסק, לאור פסיקות אחרות של אותו בורר. הסגנון הוא בבואה של נפש הכותב והוא נתון לשינויים שהזמן גרמם. אין בשינויים אלה כדי לשלול תוקפו של פסק בוררות, הנובע מן החתימה עליו (השוו: ה"פ 148/96 (ת"א) טמרון בע"מ נ' שמעון קדם בע"מ (, 17.7.96)). על חשיבותה ונפקותה של החתימה על פסק הבוררות, עמדה המלומדת סמדר אוטולנגי בספרה בוררות - דין ונוהל, כרך ב, 756 (מה' רביעית מורחבת, 2005): "מי צריך לחתום על הפסק? ברור מאליו שהבורר שדן בסכסוך, הוא שצריך לחתום על הפסק. החתימה כאן משמשת לא רק כראיה לכך שהבורר הוא שנתן את הפסק ולא אחר, אלא גם כחתימת קיום בלעדיה אין". הכרעה זו עולה בקנה אחד, עם פסיקת בית המשפט העליון בנושא קרוב. לא אחת, באה לפתחו השאלה האם סיוע נרחב הניתן לשופט בכתיבת פסק דין, שולל את תוקפו של הפסק שנחתם על ידי השופט. הפסיקה השיבה לשאלה זו בשלילה (ע"א 4126/05 חג'אזי נ' ועד עדת הספרדים ס' ח(2) לפסה"ד (, 20.6.06); רע"פ 10170/08 עיסא נ' מדינת ישראל (, 2.3.09)). מן המקובץ עולה, כי הבקשה שתכליתה הצהרה על בטלות פסק הבוררות שבפנינו (מש/1א ו-ב) - דינה להידחות. תוצאה זו, עולה בקנה אחד עם המדיניות העקבית של הרשות השופטת, להעדיף אישור פסקי בוררות על ביטולם (רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתישבות חקלאית בע"מ (, 22.9.03) וכן רע"א 9060/04, לעיל). משנדחתה הטענה כי לא מדובר בפסק בוררות, אנו שבים אל תחומי החוק והתקנות. כפועל יוצא, ובהיעדר טעם אחר מלבד טענת הזיוף, מאושר פסק הבוררות על שני חלקיו (ס' 28 לחוק). המבקש יישא בהוצאות המשיב בסך 12,000 ₪ ובהוצאות העד, הרב זעפרני, בסך 3000 ₪. הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין, החל מה-1.3.10. ניתנת רשות להחליף את מש/1א ו-ב בעותקים מאושרים שיופקדו בתיק בית המשפט.יישוב סכסוכיםבוררזיוףביטול פסק בוררות