ביטול פסק בורר מחמת תרמית

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול פסק בורר מחמת תרמית: 1. המבקש הוא המייסד של המשיבה 5 (להלן - "החברה") והיה בעל המניות שלה. החברה זכתה בשעתו במכרז להקמת פרויקט בנייה למטרת דיור לעולים חדשים, מומלצי חברת עמידר, בעיר רמלה. מדובר בפרויקט שבסופו של דבר כלל 236 יחידות דיור. המשיבים 1 ו-2, באמצעות המשיבות 3 ו-4, חתמו על מערכת הסכמים עם המבקש ועם החברה במטרה להצטרף לפרויקט כמשקיעים וכבעלי מניות בחברה (המשיבים 1-4 יכונו להלן - "המשיבים"). היחסים בין הצדדים עלו על שרטון. המבקש טען, בין היתר, כי המשיבים לא קיימו את התחייבויותיהם על-פי מערכת ההסכמים (ובמיוחד הסכם מיום 27.5.02, שיכונה להלן "הסכם המניות") ולפיכך לא היו זכאים להביא לכך שמניות החברה תוקצינה למשיבה 3. יודגש, כי המבקש חלק על זכות המשיבים כי יוקצו להם 50 אחוז ממניות החברה, וגם חלק על זכותם לדלל את חלקו עד כדי 9.2 אחוז ממניות החברה, זכות לה טענו המשיבים. על טענות אלה חלקו המשיבים, אשר גרסו כי מילאו את חלקם על-פי ההסכמים, לרבות הסכם המניות, וכי המבקש הוא זה שלא השקיע כלל בפרויקט הבנייה ולא קיים את התחיבויותיו ולפיכך יש לדלל את חלקו בחברה. לנוכח כינוס ישיבות דירקטוריון של החברה, אשר המבקש טען לאי חוקיותן, עתר המבקש לבית משפט זה בבקשה לצו מניעה (בש"א 6862/04). במסגרת הליך זה הגיעו הצדדים ביום 18.8.04 להסדר דיוני, שקיבל תוקף של החלטה, ואשר כלל, בין היתר, אישור של המבקש שהוא מכיר בתוקפו של הסכם המניות (לרבות הסכם הדילול שהיה נספח להסכם המניות) והוא אף מכיר בהקצאת מניות החברה בשיעור של 50 אחוז לטובת המשיבים. בהמשך הגישו המשיבים תובענה לאכיפת ההסדר שהושג בבש"א 6862/04 ובמסגרת דיון מיום 22.9.04 (בש"א 7154/04) אישר ב"כ המבקש את ההסכמות שהושגו ביום 18.8.04. בהליך נוסף, שהתקיים ביום 26.12.04 בפני כב' השופט מ' גל (בש"א 8221/04, בש"א 8339/04) הוסכם להעביר את כל הסכסוכים והמחלוקות לדיון בפני הבורר עו"ד אייל רוזובסקי (להלן - "הבורר"). 2. ביום 27.10.05 ניתן פסק הבורר. בין היתר נקבע ע"י הבורר כי החלטת דירקטוריון החברה על הקצאת מניות בשיעור של 50 אחוז למשיבה 3 תקפה, וכי המבקש הכיר בתקפותה בהליכים הנ"ל שהתקיימו בבית משפט זה. הבורר הוסיף וקבע, כי אין תוקף להחלטה אחרת של דירקטוריון החברה בדבר דילול חלקו של המבקש בחברה מ-50 אחוז ל-9.2 אחוז. הבורר דחה את טענות המבקש לפיהן המשיבים משכו מהפרויקט ביתר סכום של כ-7.7 מיליון ש"ח (מה שהמבקש כינה "בזיזת הקופה" ע"י המשיבים) והוסיף וקבע, כי המשיבים נתנו לחברה הלוואת בעלים "הן מכוח הסכם המניות והן בסכומים נוספים שמכוחם ביקשו לדלל את חלקו של [המבקש]" (סעיף 63 לפסק הבורר). נפסק כי סכום הלוואת הבעלים שנתנו המשיבים לחברה עומד על סך של 3.5 מיליון ש"ח. בפסק הבוררות נקבע מנגנון של BMBY ("במבי"), ובעקבות הליך זה רכשה המשיבה 3 את מניות החברה שהיו בבעלות המבקש (ביום 7.11.05). פסק הבוררות אושר ע"י בית משפט זה ביום 15.10.06 (ה"פ 5310/06), לאחר שהבקשה לאישורו הומצאה לב"כ המבקש ביום 30.8.06 ולא הוגשה על-ידו בקשה לביטולו. 3. בבקשה נטען, כי אגב הכנת תביעה שהמבקש מעוניין להגיש כנגד מי שייצג אותו בקשר עם עריכת ההסכמים עם המשיבים, התגלה למבקש תשקיף שפורסם לצורך הנפקה של אגרות חוב על-ידי חברת אפיק הירדן אחזקות (2006) בע"מ, שהחברה היא חברה נכדה שלה. לטענת המבקש, כפי שיפורט להלן, בתשקיף מצויים נתונים המצביעים על-כך שהמשיבים העידו עדות כוזבת במהלך הבוררות וכי אילו הנתונים האמיתיים היו לנגד עיניו של הבורר, הוא היה מחליט כי המבקש זכאי היה לבטל את הסכם המניות, כי הקצאת 50 אחוז ממניות החברה למשיבה 3 בטלה, כמו גם הליך ה"במבי" שהתקיים מכוח הסכם המניות ועל-פי פסק הבורר. הלכה למעשה מבקש המבקש לבטל את כל הקביעות הכלולות בפסק הבוררות "בקשר עם הפרתו וביטולו של הסכם המניות על-ידי המשיבים". עוד מבקש המבקש, במסגרת התובענה העיקרית, כי יוצהר על ביטולו של הליך ה"במבי", במסגרתו רכשה המשיבה 3 את כל מניות המבקש בחברה, להצהיר כי הסכם המניות בוטל כדין, לצוות על ביטול הקצאת מניות החברה למשיבה 3 ועל השבת מניות החברה לבעלות המבקש. בבקשה לסעד הזמני מתבקש בית המשפט להורות למשיבים, לרבות החברות הנמנות על קבוצתם ובעלי התפקידים בחברות האמורות, "להימנע מכל מעשה או מחדל אשר עלול להכשיל את מתן הסעדים נשוא התובענה ... ובפרט להימנע מכל העברה או דיספוזיציה במניות [החברה]". 4. כאמור, טענת המבקש היא כי במהלך הבוררות ביצעו המשיבים מעשה תרמית כאשר הגישו תצהירים שקריים. התרמית התגלתה למבקש כאשר הובא לעיונו התשקיף. אכן, התשקיף פורסם ביום 28.8.06 והאמור בו התגלה למבקש, לטענתו, רק ביום 6.6.09 (כאמור בנספח י"ב לבקשה, שהוא מכתב המבקש למשיבים מיום 2.7.09). המבקש מפרט בבקשתו את שנאמר בתצהירי המשיבים בדבר השקעתם בחברה, הן כהלוואת בעלים והן כהון נפרע וטוען, כי על יסוד התצהירים האמורים פסק הבורר שהמשיבים העניקו לחברה הלוואת בעלים וכי המשיבים זכאים לקבל מהחברה החזר של הלוואת בעלים על לסכום של 3.5 מיליון ש"ח. הבורר דחה את תביעות הפיצויים ההדדיות ולא ראה לנכון להצהיר על הפרת ההסכמים. לטענת המבקש, התברר לו לראשונה מעיון בתשקיף, כי לא נדרשה כל השקעה בהון או בהלוואת בעלים מצד המשיבים, שכן נכסי החברה לבדם (השעבוד על המקרקעין והזכויות החוזיות כלפי עמידר), פוליסות הביטוח וערבות אישית של המבקש, הספיקו כדי שניתן יהיה להעמיד לחברה את מלוא האשראי והליווי הפיננסי שהיה נדרש לצורך הקמת הפרויקט. המבקש לומד זאת מהאמור בתשקיף לפיו הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ העמיד לחברה מסגרת אשראי בהיקף של 38 מיליון ש"ח, מתוכם ניצלה החברה עובר לפרסום התשקיף (לאחר סיום הפרויקט) סכום של כ-37.5 מיליון ש"ח. עוד נלמד מהתשקיף כי עלויות הבנייה, אשר שולמו למשיבה 4 שפעלה כקבלן מבצע, עמדו על סך כ-23.5 מיליון ש"ח. לטענת המבקש נתונים אלה סותרים חזיתית את עדות המשיבים על השקעת כספים בסכומים גדולים בחברה ועל כך ש"כל האמצעים הכלכליים, כל כולם ללא כל יוצא מן הכלל הועמדו רק ואך ורק על-ידי [החברה] - פרי יזמות של המבקש בלבד - [והמשיבים 1, 2] נטלו לעצמם את מניות החברה ללא השקעה כלשהי וללא סיכון" (סעיף 44 לבקשה). הבקשה לביטול פסק הבוררות נסמכת על הוראת סעיף 24(10) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן - "חוק הבוררות"), לפיה בית המשפט רשאי לבטל פסק בוררות כאשר "קיימת עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד". המבקש טוען כי עילת ביטול זו משמשת אכסניה למקרים חמורים שעניינם פגיעה במראית פני הצדק ובכללי הצדק הטבעי, ובמקרה דנן נפל בפסק הבוררות פגם מהותי היורד לשורשו של ההליך, "באשר הפסק ניתן על בסיס תצהירים ומצגים שקריים ... ולמעשה הפסק רובו ככולו הינו פרי תרמית, המאפשרת את ביטולו". 5. ביום 14.7.09 ניתן צו ארעי, במעמד צד אחד, על-ידי כב' השופט ר' יעקובי ונקבע דיון במעמד הצדדים. המשיבים השיבו לבקשה והמבקש הגיב לתשובה. בדיון שהתקיים לפניי ביום 26.7.09 הוסכם, כי ההחלטה תינתן על-פי החומר הכתוב ללא שיתווספו טיעונים בעל-פה ומבלי שהמצהירים ייחקרו. היום הוגשה בקשה נוספת "להורות כי צו המניעה הארעי אשר ניתן ביום 14.7.09 יעמוד בתקפו עד למתן החלטה אחרת, תוך שייאסר על המשיבות לבצע פעולת משיכת כספים מהותיות/חריגות מקופת [החברה]". לנוכח התוצאה אליה הגעתי אין צורך במתן החלטה נפרדת בבקשה זו. 6. לאחר עיון בכל החומר שבפניי, ובפרט בטענותיהם מאירות העיניים של באי-כוח הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה לפיה דין הבקשה להידחות ויש לבטל את הצו הארעי שניתן במעמד צד אחד. להלן אבאר מסקנתי זו. 7. ברקע ההחלטה לדחות את הבקשה מצוי הכלל שלפיו חריגה מעקרון סופיות הדיון שמורה למצבים יוצאי דופן, וכאשר מדובר בנתונים מובהקים ובעלי משקל המצביעים על פגם חמור בהליך, נתונים שבכוחם לגבור על העקרון האמור ולגרום לכך ששיקולי צדק יהיו עדיפים על פני שיקולים של מעשי בית-דין (אף כי גם הם משקפים שיקולי צדק). במצב זה, כאשר עתירת המבקש היא להביא לביטולו של פסק דין חלוט (ואינני מייחס משמעות לכך שהמבקש לא ביקש במפורש גם את ביטולו של פסק הדין שאישר את פסק הבוררות, שכן ניתן לבקש ביטול פסק בוררות גם לאחר שאושר, אם עילת הביטול היא העילה שבסעיף 24(10) לחוק הבוררות), הדין הוא כדלהלן: "נקודת המוצא היא שהפסק החלוט נכון הוא וכי נוצר מעשה בית-דין. כאשר מבקש אדם סעד של ביטול פסק דין חלוט, עליו להצביע על סיכוי גבוה מן הרגיל לשם קבלתו של סעד זמני" (רע"א 2967/09 חג'אזי נ' ועד עדת הספרדים, החלטת כב' השופט גרוניס מיום 5.4.09, ההדגשה הוספה) . ראו גם האמור בסעיף 8 לפסק הדין בע"א 10564/05 גת נ' מתתיהו (19.9.07) , שם עמד בית המשפט העליון על אינטרס הציבור לסופיות ההליכים, כמו גם על האינטרס של בעל הדין שזכה בדינו "מפני הטרדה חוזרת ונשנית מצידו של בעל הדין שכנגד". על-פי האמור בפסק הדין הנ"ל, אותם מקרים בהם תותר תקיפת פסק דין חלוט, תוך פגיעה בעקרון סופיות ההליכים, הם "מקרים חריגים וקיצוניים במיוחד". הבקשה דנן אמורה אף היא להיבחן לרקע הכלל האמור לעיל, ומשמעות הדברים היא, שעל המבקש לשכנע את בית המשפט כי עניינו נמנה על אותם "מקרים חריגים וקיצוניים במיוחד", הן מבחינת אופי הפגם שדבק בהליך הבוררות, הן מבחינת הראיות הלכאוריות להוכחת פגם זה, הן מבחינת הנפקות שהיתה יכולה להיות לעובדות החדשות שהתגלו על הכרעת הבורר (במובן אותו חלק של פסק הבוררות שנתבקש ביטולו) והן מכל בחינה אחרת. 8. כאמור, המבקש טוען לתרמית ולעדות שקר מצד עדי המשיבים שהעידו לפני הבורר. אלא שלא עלה בידי המבקש לשכנע, ולו לכאורה, כי סביר יותר שייקבע בהליך העיקרי שנעשה מצד המשיבים מעשה של תרמית, מאשר שטענה זו תדחה בסופו של דבר. כפי שהודגש לעיל, על המבקש מוטל נטל כבד לשכנע שמדובר אכן במקרה תרמית בולט וחד משמעי. המבקש מסתמך על נתונים הכלולים בתשקיף שהוזכר לעיל. בתשקיף מתואר הפרויקט, לרבות מימונו, ככל שמקור המימון הוא באשראי בנקאי. תיאור זה מצוי בסעיף ז' של הפרק בתשקיף המתאר את הפרויקט הנדון, "מקבץ דיור רמלה" (עמ' ו-17 עד ו-18). בסעיף זה מדובר אך ורק על הסכם הליווי שבין החברה לבין הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ, על הערבויות שניתנו לבנק ועל דרך פירעון החוב לבנק. קטע זה של התשקיף אינו מתייחס כלל ועיקר לסכומי כסף נוספים שהושקעו בפרויקט, אם הושקעו. עוד מפנה המבקש לאמור בסעיף 8.3.6, בעמ' ח-9 לתשקיף, המתאר את עלות שירותי הבנייה שנתנה המשיבה 4 בקשר עם הפרויקט, וזאת במסגרת פירוט בתשקיף של "עסקאות עם בעלי עניין". בתשקיף לא קיים תיאור מלא של ההשקעות בחברה או בפרויקט בכללותו (לרבות עלויות קרקע, הוצאות מימון וכו'). בתשקיף נזכרת רק מסגרת האשראי שהעמיד הבנק המלווה, הסכום שנוצל מתוך מסגרת זו ונתונים נוספים שנוגעים ליחסים בין החברה לבין הבנק. גם מבחינת ההוצאות, אין התשקיף מפרט את כל עלויות הפרוייקט, אלא אך את הסכום ששולם למשיבה 4 עבור הבניה. עולה מכך כי לא ניתן להסיק מהתשקיף כי לא היו עלויות נוספות, או שלא היו השקעות נוספות בחברה מעבר למסגרת האשראי הבנקאי. מכאן שאין באמור בתשקיף כדי להצביע באופן ברור על כך שהצהרות המשיבים במסגרת הבוררות, על העמדת סכומי כסף כהלוואת בעלים וכהון נפרע, אינן אלה תרמית. המבקש מדגיש בבקשתו את ההצהרות שניתנו בבוררות על ידי המשיב מס' 1 בדבר ההשקעות שהשקיעו המשיבים בחברה. מנגד הוא מפנה למה שלטענתו נלמד מהתשקיף, והוא - שהמשיבים לא השקיעו דבר בחברה, לא בהון ולא בהלוואת בעלים. לטענת המבקש, נכסי החברה הספיקו על מנת להעמיד לחברה את מלוא האשראי והליווי הפיננסי הנדרש ללא כל השקעה נוספת מצד מי מהמשיבים. כאמור לעיל, אינני סבור שניתן להגיע למסקנה זו אך ורק על יסוד האמור בתשקיף. התשקיף לא התיימר לכלול את כל הנתונים הנוגעים להשקעות בחברה (ואינני מתייחס לשאלה האם הוא אמור לכלול נתונים אלה אם לאו) ומתוארים בו עניינים ספציפיים (מערכת היחסים עם הבנק המלווה ועסקאות עם בעלי עניין) כאשר ברור שאין מדובר בתמונה המלאה. זאת ועוד, המבקש לא התמודד ישירות וחזיתית, פרט להעלאת טענות כלליות וסתמיות, עם הנתונים המופיעים בנספחים ח'-יב' לתשובת המשיבים, המצביעים, לכאורה, על השקעת סכומים גדולים בחברה על ידי המשיבים. המבקש לא ניתח נתונים אלה, שעמדו לרשותו עוד במסגרת הבוררות, לא ניסה לערער על תקפותם, והסתפק באמירה שאין להם משקל שכן הם מבטאים התחשבנות שנעשתה בתוך קבוצת החברות של המשיבים ועל כן אין לסמוך עליה. לצורך ביסוס תובענה וביטול פסק בוררות בעילת תרמית יש להציג נתונים בעלי משקל רב במיוחד, כפי שצוין בספרה של ס' אוטולנגי, בוררות - דין ונוהל, מהדורה רביעית, 2005, כרך ב', בעמ' 1110, והובא על-ידי המשיבים בתשובתם: "באחד המקרים ציין בית המשפט כי ביטול פסק הבורר בשל תרמית הוא סעד נדיר ביותר, 'ויש לתיתו רק במקרים חריגים, שבהם הוברר מעל לכל ספק כי אכן אמורים הדברים במעשה של תרמית שהשפיע על מתן הפסק, במקרה כזה על מבקש הביטול להוכיח מעבר לכל ספק את קיומם של התנאים האמורים'". לכאורה, אין התשקיף ועדויות המשיבים בבוררות בגדר "גרסאות סותרות" מובהקות. הסתירה, אם קיימת, אינה גלויה על פני הדברים עד שניתן לקבוע קיומה הלכאורי ברמה הנדרשת לצורך קבלת סעד זמני במקרה מיוחד זה בו מבקשים לבטל פסק דין חלוט. גם אם נזכרה בפסיקה האפשרות לקיים "משפט חוזר אזרחי" במקרים בהם נמסרה בהליך הראשון עדות שקר (ראו, למשל, האמור בסעיף 8 לע"א 10564/05, גת נ' מתתיהו הנזכר לעיל), לא למותר יהיה לשוב ולעיין בדברים שנאמרו לפני 50 שנה וליחם לא נס גם היום, המצביעים על הזהירות הרבה שיש לנקוט כאשר מתבקש ביטולו של פסק דין חלוט בטענה שהוא מבוסס על עדות שקר: "כוחו של בית משפט של יושר למנוע בעל דין מלאכול את פירותיו של פסק דין אשר הושג בתרמית - עתיק יומין הוא ואינו מוטל בספק ... אולם הקושי בדבר הוא, כי הבעיה משמשת מקום מפגש לשני עקרונות משפטיים המתנגשים זה בזה: הכלל מדיני היושר, לפיו יושיט בית משפט יד עזר למי שנפל קורבן לרמאות מצד אחד, ומעשה בית דין, המונע בעל דין מלחזור ולפתוח בהתדיינות שנסתיימה, מצד אחר. על אחת כמה וכמה, קושי זה כפול ומכופל הוא בעניין עדות כוזבת. אמת, מבחינה מוסרית מן הראוי להתייחס אל עדות כזאת כאל כל מעשה תרמית אחר. אבל טבעי הדבר, כי במשפט יתפסו בעלי הדין עמדות הנוגדות זו את זו ושתי כיתות עדים יבואו להעיד: אלה בכה ואלה בכה. עם מתן פסק הדין לטובת אחד משני בעלי הדין, נמצא, כי עדיו של בעל הדין שכנגד היו כוזבים. אך אם יורשה בעל הדין אשר הפסיד, לפתוח במשפט מחדש כדי להוכיח, כי עדיו היו דוברי אמת, ואילו עדי יריבו היו כוזבים, והשופט יהפוך את פסק הדין הראשון על פיו, מה ימנע מאותו בעל דין, אשר זכה במשפט הראשון והפסיד במשפט השני, להגיש עכשיו תביעה שלישית ולהוכיח בה כי העדים במשפט השני שיקרו, וכך הלאה עד אין סוף? לא יהיה, אפוא, קץ להתדיינות. מתוך הכרה, כי הנצחת הסכסוכים עלולה להזיק לעשיית הצדק לא פחות מהשגת פסק דין בדרכי רמייה, נטו הפוסקים מקדמת דנא להוציא עדות כוזבת מעילות התרמית שבעטיין ניתן פסק דין לביטול, אלא אם כן, אולי, כאשר הורשע העד בשבועת שקר ..." (ע"א 254/58, ע"א 254/58, ע"א 254/58, המ' 194/58 אינגסטר נ' לנגפוס, פ"ד י"ג' השופט, כתוארו אז, זוסמן). גם אם כיום ניתן לבטל פסק דין על יסוד הטענה שהוא מבוסס על עדות כוזבת, הרי שהדבר שמור למקרים בהם הכזב והשקר מובהקים וחד משמעיים (כגון שדבר קיומם נקבע בהליך פלילי). המקרה דנן אינו נמנה על אותם מקרים. זאת ועוד, בעקבות פסק הדין בע"א 254/58 הנ"ל, מבחינים בתי המשפט בין תרמית שנעשתה כלפי הבורר, שאז יש מקום לביטול ההליך, לבין תרמית הנוגעת לגופו של עניין התובענה, אותה יש להוכיח במהלך הדיונים בבוררות ומחדל מלעשות כן לא יצדיק את ביטול הפסק (ראו ספרה הנ"ל של אוטולנגי, בעמ' 1110-1111). לא שוכנעתי כי נמנעה מהמבקש האפשרות המלאה לחקור את עדי המשיבים ולהציג נתונים לבורר, על אף טענות כלליות שנטענו בעניין זה בבקשה דנן. המבקש לא הצביע על בקשה ספציפית שנדחתה על ידי הבורר וכיוצ"ב מגבלות וקשיים שהוא היה נתון בהם במהלך הבוררות ושחסמו את דרכו מהצגת גרסתו והדיפת גרסת המשיבים. אין להתעלם גם מכך שהטענות הנטענות עתה נטענו גם במהלך הבוררות. התוצאה היא, שאין בידי לקבוע במידה הנדרשת לצורך קבלת הסעד הזמני, כי אכן מדובר בתרמית מובהקת או בעדות שקר ברורה שתצדיק מתן סעד זמני. 9. בנוסף לכל האמור לעיל, יש לטעמי משמעות לא מעטה לעובדה, שהמבקש הצהיר בבית המשפט, במסגרת ההליכים שהתקיימו בטרם העברת המחלוקות לבוררות, כי מוסכם עליו שהקצאת המניות בשיעור של 50 אחוז למשיבה 3 תקפה (ראו דיון מיום 18.8.04, נספח ה' לבקשה). המבקש חזר על הצהרה זו גם בדיון מיום 22.9.04 וגם בדיון שהתקיים בפני כב' השופט גל, שבסיומו הוסכם על העברת הסכסוכים לבוררות. אמנם, המבקש שמר על זכותו לטעון להפרת הסכמים מצד המשיבים ולנפקות שתהיה להפרה זו, אך החלטת הבורר בדבר תוקפו של הסכם המניות, בדבר תוקפה של הקצאת 50 אחוז ממניות החברה שנעשתה על פיו ובדבר הליך ה"במבי", נסמכה בעיקרו של דבר על הסכמות המבקש עצמו בדבר תקפות מהלכים אלה (כאמור בסעיף 32 לפסק הבוררות), ולא על ניתוח סכומי ההשקעה שהשקיעו המשיבים בחברה (זאת, במובחן מהחלטת הבורר בנוגע לזכאות המשיבים להחזר הלוואת בעלים, כמפורט בסעיף 64 לפסק הבוררות, החלטה שהמבקש אינו מבקש את ביטולה). לפיכך, לא ניתן לקבוע, ולו לכאורה, כי תוצאות הפסק (בדבר תקפות הסכם המניות, הקצאת 50 אחוז מהן והליך ה"במבי") היו משתנות אילו נטענו לפני הבורר הטענות הנטענות כיום בעניין היקף השקעת המשיבים בחברה. יצוין, כי הדגש באמור לעיל הוא על הסכמת מבקש לתקפותה של ההקצאה (ולאו דווקא על הסכמתו לתוקפו של הסכם המניות). הסכמה זו ניתנה לאחר שהפרויקט הושלם (או היה בשלבי סיום סופיים), דהיינו - לאחר הזרמת הכספים מצד המשיבים לחברה ולאחר שהמבקש כבר טען טענות דומות לאילו הנטענות עתה כאשר פנה לבית המשפט ביום 17.8.04 במסגרת בש"א 6862/04 . יש להניח שאם לאחר כל זאת הצהיר המבקש על הסכמתו לתקפות הקצאת 50 אחוז ממניות החברה למשיבה 3, היה לו יסוד לעשות כן, ומכל מקום הסכמה זו מחייבת אותו. גם אם עתה נטען כי לנוכח עובדות חדשות (לכאורה) שהתגלו זכאי המבקש לחזור בו מהסכמתו האמורה (והדבר זה לא נטען במפורש, אם כי הוא משתמע מהבקשה), עדיין יש משקל לאותה הסכמה ולעובדה שהיא-היא שהייתה ביסוד פסיקת הבורר בנוגע להקצאת המניות וכל הנובע ממנה. נמצא, כי הלכה למעשה המבקש מבקש לאפשר לו לחזור בו גם מההסכמות שניתנו על ידו במסגרת הליכים בבית משפט, הסכמות שניתנו לאחר שהמבקש כבר טען כנגד המשיבים את הטענות הנטענות על ידו היום, ואין מדובר "רק" בבקשה לביטול פסק בוררות שאושר והפך לחלוט. המבקש אינו מפרט בבקשה מה הביאו בשעתו להסכים לתוקפה של ההקצאה האמורה ומדוע יש לאפשר לו לחזור בו מהסכמה זו, ככל שדבק בה פגם. אגב, העובדה שהמבקש שמר על זכותו לטעון להפרות הסכמים מצד המשיבים, אינה גורעת מתוקפה של ההסכמה הנ"ל, אחרת היה מדובר בהסכמה חסרת כל משמעות. הסעדים המתבקשים עתה מכוונים רובם ככולם לביטול אותה הקצאה, שללא כל קשר לטענות אחרות שיכולות להיות למבקש כלפי המשיבים, כגון טענות כספיות עקב הפרות הסכמים, ניתנה לה הסכמת המבקש במפורש במספר פעמים. הוא שנאמר, הבקשה דנן חותרת תחת הסכמה עליה הודיע המבקש לבית המשפט, ולא שוכנעתי כי בידי המבקש נימוקים טובים מדוע יותר לו לחזור בו מהסכמה זו, זאת כשההסכמה הייתה הבסיס לקביעת הבורר לגבי תקפות הקצאת 50 אחוז ממניות החברה. 10. בנוסף לנימוקים המפורטים לעיל, שדי בכל אחד מהם כדי להביא לדחיית הבקשה, ראוי להתייחס לסוגיה נוספת שיש בה כדי לחזק את מסקנתי. המשיבים טוענים כי דין התובענה העיקרית להידחות מחמת האיחור בהגשתה. כאמור, בקשה זו מוגשת במסגרת הוראת סעיף 24(10) לחוק הבוררות, וכאשר זו העילה לביטול פסק הבוררות, הרי שלפי סעיף 27(ב) לחוק הנ"ל, המועד להגשת הבקשה לביטול הוא 45 יום "מהיום שנתגלו העובדות המשמשות יסוד לבקשה", וניתן להגיש בקשה מסוג זה גם לאחר שפסק הבוררות אושר (כאמור בסעיף 27(ד) לחוק הבוררות). מטעם אחרון זה אינני סבור שיש נפקות מהותית לעובדה שהמבקש לא ביקש במפורש גם את ביטול פסק הדין אשר אישר את פסק הבוררות. המבקש טוען כי העובדות שביסוד בקשתו נתגלו לו כשהובא לידיעתו האמור בתשקיף, תוך כדי הכנת תביעה נגד עורך הדין שערך את ההסכמים בינו לבין המשיבים. במכתב המבקש למשיבים, נספח י"ב לבקשה, נאמר כי הדבר אירע ביום 6.6.09. המבקש אמנם לא כלל נתון זה בתצהירו, על אף שמדובר בנתון בעל משמעות רבה, אך פירט את הנסיבות במסגרתן התגלו לו העובדות הכלולות בתשקיף וצרף לתצהיר את מכתבו למשיבים (נספח י"ב הנ"ל). טענת המשיבים היא, שלנוכח העובדה שהתשקיף פורסם באוגוסט 2006, הרי שחלף המועד להגשת הבקשה לביטול פסק הבוררות, שכן די בקיומה של ידיעה קונסטרוקטיבית אצל המבקש (היה יכול לדעת על האמור בתשקיף שפורסם לציבור) ואין צורך בקיומה של ידיעה בפועל. המשיבים מוסיפים, כי הבקשה לאישור פסק הבוררות הומצאה לב"כ המבקש יומיים לאחר פרסומו של התשקיף, כך שהיה יכול להתבסס על האמור בו ולתמוך בכך בקשה לביטול פסק הבוררות. אך, כאמור, המבקש כלל לא הגיש בקשה לביטול הפסק. 11. נראה כי אין ממש בטענת המשיבים, ככל שהיא נוגעת לאיחור בהגשת התובענה. כפי שהוסבר בפסק הדין בע"א 9800/01, ע"א 8636/02, ע"א 8636/02, ע"א 9800/01, ע"א 8636/02, רע"א 1473/03 שאוליאן נ' אפרמיאן, פ"ד נחנדרשת "ידיעה ממשית וסובייקטיבית" על עובדות התרמית, ככל שהדברים אמורים בהוראת סעיף 7 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, במובחן ממצב של "התיישנות שלא מדעת" המוסדר בסעיף 8 לחוק הנ"ל, ואשר שולל הארכת תקופת ההתיישנות אם הייתה יכולה להיות לתובע ידיעה. בפסק הדין הנ"ל מוסבר מדוע מעדיף המחוקק "לחסן מפני התיישנות את תביעתו של קורבן התרמית כל עוד לא נקנתה לו ידיעה על אודות התרמית שבכוחו להוכיח בערכאות" (עמ' 399). גזירה שווה יש ללמוד גם לעניין הוראת סעיף 27(ב) לחוק הבוררות, המדברת על 45 יום "מהיום שנתגלו העובדות המשמשות יסוד לבקשה" ולא מדברת על מצב בו התובע היה יכול לדעת על קיומן של עובדות אלה. כלומר, לפחות למקרים בהם עילת הביטול של פסק הבוררות לפי סעיף 24(10) לחוק הבוררות מבוססת על טענת תרמית, יש לפרש את סעיף 27(ב) לחוק, המדבר על "עובדות שנתגלו", כפי שפורש סעיף 7 לחוק ההתיישנות, דהיינו - ידיעה בפועל, ולא ידיעה בכוח, של אותן עובדות. 11. מהאמור לעיל עולה, כי לכאורה אין מקום לסילוק התובענה על הסף בטענה של איחור בהגשתה ביחס למועד הקבוע בחוק הבוררות. ואולם, לעניין הבקשה לסעד הזמני, אינני סבור שניתן וצריך להתעלם מהשיהוי הרב בו מדובר ביחס למועד פרסום התשקיף, שאז המבקש היה יכול לדעת על האמור בו ומשמעויותיו. אין מדובר בגילוי עובדות שעד למועד גילוין היו בידיעת צד שלישי ושהמבקש לא יכול היה לדעת עליהן קודם לכן. מועד הגילוי במקרה דנן הוא אקראי לחלוטין. מי שמבקש לבטל הליך משפטי שהפך לחלוט ומבקש אגב כך לזכות בסעדים זמניים, נדרש לעקוב אחר הנתונים הרלבנטיים לעניינו, ומה קל יותר מלעיין בתשקיף סמוך לאחר פרסומו. ככל שהדבר נוגע לבקשה לסעד זמני, יש, כידוע, משקל לשיהוי בהגשתה, אף אם התובענה העיקרית הוגשה במועד. שיהוי זה פוגע במשיבים, כאשר בינתיים המשיכה החברה והמשיכו המשיבים בפעילות, התחייבו כלפי צדדים שלישיים, לרבות ציבור מחזיקי אגרות חוב, וכאשר כל הנתונים שביסוד הבקשה דנן היו גלויים לעיני הציבור כולו כבר בשנת 2006, היו המשיבים רשאים להניח כי ייעשה בנתונים אלה שימוש בסמוך לאחר פרסומם. משלא ארע הדבר, המשיכו המשיבים בפעילות, ובין היתר שועבדו מניות החברה לבעלי אגרות חוב (כמפורט בתשובת המשיבים). בנסיבות אלה יש משמעות לעובדה שהבקשה הוגשה רק כשלוש שנים לאחר פרסום התשקיף. גם אם אין בכך כדי להשפיע על האפשרות להגשת התובענה העיקרית, יש לדברים משקל, אם כי לאו דווקא כשיקול בלעדי, בגדר מערכת השיקולים הנוגעים לבקשה לסעד הזמני. 12. מאזן הנוחות אינו פועל לטובת המבקש עד שבכוחו, כשלעצמו, להתגבר על חולשת הזכות לכאורה. מתן סעד כמבוקש עלול להשליך על מצבם של נושי החברה ולא רק על בעלי הדין עצמם. מאידך גיסא, אי מתן סעד יותיר בידי המבקש האפשרות לתבוע פיצוי על נזקיו, שהם נזקים כלכליים שלא אמור להיות קושי לקבוע פיצוי בגינם. 13. הבקשה נדחית. הסעד הארעי מבוטל. המבקש ישא בהוצאות המשפט של המשיבים, לרבות שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 20,000 ש"ח להיום ובתוספת מע"מ. יישוב סכסוכיםבוררתרמיתביטול פסק בוררות