בקשה לגילוי חומר חקירה - דו"ח הוועדה לבדיקת ההדלפה

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לגילוי חומר חקירה: זו בקשה לגילוי "חומר חקירה" בהתאם להוראת סעיף 74 לחוק סדר ה דין הפלילי. לבקשה נסמך מכתב ששלחו הסנגורים אל התובעים (16.6.09) ובו רשימה של 25 ראשי פריטים (חלקם מורכבים מפריטי משנה) שהסנגוריה רואה בהם "חומר חקירה" ודורשת את גילויו (להלן: "הרשימה"). הדיון בבקשה נערך לפניי קודם שהיה סיפק בידי התביעה להמציא מענה לאותה פנייה. המענה ניתן לפתח הדיון וממנו התברר שרוב מניין ובניין הפריטים נמסרו, נמסרים (בעת הדיון) או יימסרו להגנה (בין באופן מלא ובין באורח חלקי על פי הבנה שהתגבשה במהלך הדיון). מקצת הפריטים נשארו שנויים במחלוקת והם יהיו צירה המרכזי של החלטה זו. פריטים ששוב אינם במחלוקת הרשימה כוללת חמישה פרקים: א) רשימות; ב) חומרי חקירה קיימים שלא הועברו; ג) חומרי חקירה שנוצרו בפרקליטות; ד) חומרי חקירה שהם בהישג ידה של הפרקליטות; ה) חומרי חקירה בפורמט דיגיטאלי וחומרים אחרים שבנסיבות התיק מתבקשת העברתם לסנגוריה. רשימות (פריטים 1-4) שלושה מתוך ארבעת ראשי הפריטים נמסרו. הפריט הרביעי (הצהרה על כלילות רשימות חומרי החקירה) איננו "חומר חקירה" אך התביעה הודיעה שכל מה שבידיה הועבר לסנגוריה וכלול ברשימות השונות. חומרי חקירה קיימים (פריטים 5-8) כל הפריטים, להוציא פריט 8(י), נמסרו או הושגה הבנה על דרכי מסירתם. פריט 8(י) אינו מוכר לתביעה ולדבריה אינו קיים כל עיקר. חומרי חקירה שנוצרו בפרקליטות (פריטים 9-11) פריט 10 יימסר להגנה. חומרי חקירה שהם בהישג ידה של הפרקליטות (פריטים 12-21) הושגה הבנה ביחס לכל הפריטים בפרק זה. חלקם יימסרו, חלקם אינם קיימים, חלקם כרוכים בעלויות גבוהות ונתונים לקושי טכנולוגי (משום כך הוסכם שתיבדק אפשרות להמצאה חלקית - "נקודתית") ובאחרים ההגנה ויתרה על בקשתה. חומרי חקירה בפורמט דיגיטאלי וחומרים אחרים (פריטים 22-25) פריט 22 - נמסר; פריט 23 - לא מוכר לתביעה. אם יימצאו שהדבר קיים - יימסר להגנה. פריט 24 - ההגנה ויתרה. נושאי המחלוקת וטיעוני הצדדים המחלוקת הצטמצמה לשלושה נושאים: א) המסמכים ורשימה נלווית להם שנערכו בפרקליטות (פריט 9); ב) חוות הדעת של פרקליטים שונים (פריט 11); ג) דו"ח הוועדה שמינה היועמ"ש לממשלה לבדיקת הדלפת חומר החקירה (פריט 25). אציג את טיעוני הצדדים בשלושת נושאי המחלוקת אחרון, שני וראשון. דו"ח הוועדה לבדיקת הדלפת חומר החקירה ברשימה נכלל ציון לקוני של "דו"ח הוועדה שמינה היועץ המשפטי לממשלה, לבדיקת הדלפת תקליטור חומר החקירה ממשרד המשפטים לאמצעי התקשורת". בדיון נוספו פרטים מעטים מפי באי כוח המבקש. נמסר שההדלפה הקיפה 1500 קובצי מחשב שרוכזו בתקליטור ושאלה שיקפו את מרבית חומר החקירה; נאמר שהיועץ המשפטי לממשלה מינה ועדת בדיקה כדי לברר אם ההדלפה יצאה ממשרד המשפטים ועוד נאמר שבעניין זה הוגשה עתירה לבג"ץ (אך לוט של עמימות נותר באשר לתכלית העתירה). סנגורי המבקש ייסדו את דרישת חשיפת דו"ח הוועדה על כך שבכוונתם לטעון, במשפט גופו, טענה של "הגנה מן הצדק". טענה ממין זה מכוונת לרדיפת הנאשם והתעמרות בו בידי רשויות אכיפת החוק; קרא, היועץ המשפטי לממשלה, גורמי הפרקליטות לדרגותיהם וגורמי החקירה המשטרתיים. הדלפת חומר החקירה לאמצעי התקשורת ביד גורם מן הגורמים הללו עשויה לשמש ראיה חזקה לביסוס טענת ה"רדיפה". שהרי לא הייתה להדלפה כל תכלית זולת השפלת הנאשם, פרסום קלונו בשער בת רבים בלי שיש לאיל ידו להגיב, להתגונן, להכחיש ולהזים את הדברים בפומבי. הנה כי כן, לפי הטענה, יש לדו"ח זיקה חזקה לטענת הגנה במשפט ולפיכך יש לראותו כחלק מן ה"ליבה" של חומר החקירה. באי כוח המאשימה טענו כי לדו"ח אין כל זיקה , ישירה או עקיפה, לראיות, לעובדות ולנסיבות המתבררות במשפט וממילא אינו יכול להיחשב כ"חומר חקירה". חוות דעת של פרקליטים שונים הרשימה מזכירה חוות דעת של פרקליט מחוז ירושלים, עו"ד אלי אברבנל; חוות דעת של מנהלת המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה, עו"ד אפרת ברזילי, חוות דעת של עו"ד רונית עמיאל מצוות התביעה בפרשה זו וכן "כל חוות דעת אחרת בתיק הקיימת בפרקליטות". פרקליטי המבקש ערים לכך ש"דריסת רגל אל החבורה הסודית של פרקליטים שמסתודדים זה עם זה" היא "עניין קשה". ובכל זאת עמדו על בקשתם; לא על מנת שייפרשו לפניהם מחשבות הפרקליטים מטעם המדינה וגם לא סוד שיחם (הכתוב); אלא כדי לנסות לאתר באותן חוות דעת, איזה מסמך, או עובדה, או פרט או בדיקה שלא הובאו לידיעתם. בכגון זה עשויה ההגנה לעשות שימוש. באי כוח התביעה הצביעו על כך כי "תכתובת פנימית" בין גורמי הפרקליטות מאז ומעולם אינה נחשבת כ"חומר חקירה". המסמכים והרשימות המלוות שנערכו בפרקליטות נטען שבזמנים שונים קודם להגשת כתב האישום קיימו אנשי הפרקליטות ברמות שונות, שיחות עם המתלוננות. תכלית השיחות הייתה לבדוק את פשרן של סתירות ותמיהות העולות מן ההודעות שמסרו המתלוננות במהלך החקירה. תכלית נוספת - המאפיינת בעיקר שיחה או שיחות שקיים פרקליט המדינה עם מי מן המתלוננות - היא ניסיון לבחון את מהימנות דברי המתלוננות. התביעה לא הכחישה את דבר קיומן של שיחות כאלה, אף לא את העובדה שהשיחות תועדו בכתב. ההגנה טוענת שהשיחות הן "חומר חקירה" מובהק והיא מבקשת לעיין ברישומים ובתיעוד של השיחות הללו. מדוע ייחשבו שיחות אלה ל"חומר חקירה"? ניתן להצביע על שלושה טעמים לכך. ראשית, מדובר ב"חומר"; היינו דברים שיצאו מפי עדות מפתח, שנאסף בזמן החקירה והוא חלק טבוע (אינהרנטי) של החקירה. העובדה ש"גובה ההודעה" איננו חוקר משטרתי אלא איש הפרקליטות אינה משנה את מהות ההודעות כ"תוצר של חקירה" (חקירת מוסרת ההודעה) ואינה מוציאה את ההודעות מגדרה של החקירה במובנה הרחב (חקירת הפרשייה הפלילית). השינוי הנובע ממהות תפקידו של גובה ההודעה אינו משנה את מהותה של ההודעה כ"הודעה". זו אותה "גברת" בשינוי אדרתו (מדיו, גלימתו, תוארו) של ה"חוקר". חקירה בידי נציג הפרקליטות אינה מגבשת עבור תוצרי החקירה "מקלט" או "מחסה" השולל את נגישות ההגנה אליהם. שנית, רב הסיכוי - כמעט וודאי הוא - שכל התבטאות של המתלוננות באוזני נציגי הפרקליטות הניבה "תוצר ראייתי" חדש. ניסיון החיים מלמד שעד, גם אם הוא דובר אמת בלבבו ובוודאי עד המפיח כזבים, אינו חוזר במדויק על גירסתו כל אימת שהוא שב ונדרש להציגה. השוני בין גירסה למשניה עשוי להיות מזערי, דק מן הדק (שעשוי להיות נבדק ), דיבור מהוסס, אלם פה או דווקא פרץ דברים רגשני, כל אלה עבור סנגור מוכשר הם כחומר ביד היוצר. מקל וחומר שיש "חידוש ראייתי" במקום שהמתלוננת התבקשה להסביר וליישב סתירות ותמיהות הנובעות מדבריה הקודמים, מדבריה הנוכחיים או מחומרים אחרים שנאספו בחקירה. שלישית, אפילו תאמר ששיחת מתלוננת עם מי מאנשי הפרקליטות לא חידשה דבר, אף לא כמלוא הנימה, גם אז יש לראות בה "חומר חקירה". שהרי לא לשווא ביקשו אנשי הפרקליטות לשוחח עם המתלוננות. השיחה שימשה בידיהם כלי הערכה ומסד לפיתוח ה"אסטרטגיה" של התביעה. תכליתה של הוראת סעיף 74 לחסד"פ המגולמת בחשיפת "חומר החקירה" להגנה, איננה אלא יצירת מפלס מידע אחיד ושווה בין התביעה להגנה. שוויון זה דורש שכל כלי ההערכה ובסיסי גיבוש המהלכים שהתקבלו בידי התביעה קודם להגשת כתב האישום (וגם אחריו) יועמדו לרשות ההגנה. ההגנה אינה רואה את השיחות הנדונות, שקדמו להגשת כתב האישום, כשוות ערך ל"ראיון רענון זיכרון" שעורך התובע לעדי התביעה קודם לעדותם במשפט (ראו השקפת השופט ד. חשין ב-ע"פ [י-ם] 2206/01 יצחק מרדכי נ' מ"י, ). גם "שיחות רענון" עשויות להצדיק העברת פרטים לידיעת ההגנה [ע"פ 4855/02 מ"י נ' בורוביץ פ"ד נט(6) 776, 840-841 (להלן: "עניין בורוביץ"). שיחות שקדמו לכתב האישום יש להציג במלואן, מקל וחומר. באי כוח התביעה מתנגדים לבקשה ותגובתם היא בשלושה אלה. ראש וראשונה שיח הפרקליטים עם המתלוננות איננו בא בגדרה של החקירה לפי שאין לו "תכלית חקירתית". מגמתה של חקירה (חקירת הפרשה הפלילית) היא לאתר, לחשוף ולאסוף ראיות. תכלית שיחת הפרקליטים היא לבחון ולהתבונן בראיות הקיימות (המגולמות בדברי המתלוננות); אין הדברים מוכוונים אלי איתור ראיות חדשות. על כן השיחות של פרקליטים שונים עם המתלוננות מצויות מחוץ לגבולה התחום של ה"חקירה". ממילא אין הן "חומר חקירה". בשנייה ציינו התובעים כי הלכה למעשה לא הניבו השיחות עם המתלוננות כל עובדה חדשה. אין בהן גם אבחנה שונה מפי העדות של עובדות שכבר נמסרו מפיהן או הסבר לפשרן. השיחות נועדו לבחון את כושרן של המתלוננות להביע, כל אחת את גירסתה, באורח קוהרנטי ולהסיק מסקנות בדבר עמידות הגירסה בבית המשפט. שיחה לתכלית כזאת היא משימת תובע, כלי העבודה שלו. אין זו משימת חוקר. שיחות אלה כמוהן כשיחות "רענון זיכרון" שתובע מקיים דרך שגרה עם עדיו. שיחות הרענון לא נועדו דווקא להעלאת דברים מנבכי זכרונו של העד אלא גם "להכין" אותו למשפט. זה כלי עבודה של התובע ובלעדיו לא תיכון מלאכתו (ראו עניין בורוביץ). בשלישית נטען כי קבלת עמדת הסנגוריה תסכל את עבודת התביעה. מלאכתה של התביעה אינה יכולה להתבצע כאשר התובע נתון ל"סיכון" של זימונו לבית המשפט כעד המחויב ליתן הסבר על "נסיבות גביית ההודעה". פתיחת פתח לזימונם של תובעים כעדים, משל היו חוקרי המשטרה, לא רק תפריע לעבודתם אלא גם תסרבל את המשפט ותגרום להארכת אין קץ של ניהולו. דיון והחלטה דו"ח הוועדה לבדיקת ההדלפה דלות פרטי הרקע שנמסרו לי מקשה על קבלת החלטה. אינני יודע בדיוק את טיבה של הבדיקה, תכליתה ומטרותיה. אינני יודע מתי מונתה הוועדה, האם סיימה את מלאכתה, האם נמסרו פרטים כל שהם בעניין ממצאיה ומסקנותיה. כאמור מסך ערפל עוטף את העתירה לבג"ץ שייתכן שתכליתה לגרום לפרסום הדו"ח או לכוף את היועץ המשפטי להעמיק את הבדיקה ולהעביר אותה לפסים של חקירה פלילית. לפרטים החסרים משמעות רבה. כך למשל, אם היה פרסום, אפילו פרסום תמציתי מאד של מסקנות הבדיקה כי אז אפשר שדי בפרסום כזה כדי לעשות בו שימוש - אם תראה הסנגוריה כי טוב - לצרכיה של טענת "הגנה מן הצדק" (השוו: בש"פ 5425/01 אל חאק נ' מ"י פ"ד נח(5) 426, 431). אם לא היה כל פרסום של מסקנות הדו"ח, ניתן להציג לסנגוריה "שורת סיכום" תמציתית המבארת אם הבדיקה העלתה ממצא, חיובי או שלילי, בדבר הדלפה מצד גורמי הרשות ובמקרה של ממצא חיובי האם אותר מדליף מסוים. מכל מקום פרט לאותה "שורה מסכמת" אינני סבור שהדו"ח עשוי לבוא בגדרו של "חומר חקירה". בשורת סיכום שיש בה ממצא חיובי תוכל ההגנה לעשות שימוש ואילו שורת סיכום ובה ממצא שלילי תהיה סוף פסוק, שכן לא ניתן להפוך את המשפט לבמה של "חקירה על חקירה" ולהצגת עדויות וראיות ולחקירת עדים החורגת מכלל הסופיות של העדויות בעניינים צדדיים. בשל אי הבהירות הנוגעת לנסיבות וכן בשל העדר ידיעה אם הסוגיה שהונחה לפתחי משמשת נושא לדיון לפני בג"ץ, אני נמנע, בשלב זה, ממתן הנחייה לפרקליטות להציג להגנה שורת סיכום של הבדיקה. אם יש לבאי כוח המאשימה הסתייגות מהצגת תמצית מסקנות הדו"ח, יציגו את הסתייגותם בכתב עד 13.8.09. אם הסנגורים ירצו להגיב יעשו כן עד 20.8.09 (אם תגובת הפרקליטות תגיע מוקדם יותר יגיבו הסנגורים לכל המאוחר שבוע ימים אחריה). חוות דעת של פרקליטים שונים אין צורך להכביר מילים על כך שחוות דעת התובע - תהא דרגתו אשר תהא - כמוה כ"סיכום החקירה" - אינה "חומר חקירה" (בש"פ 7008/97 מ"י נ' הורוביץ פ"ד נא(5) 224). חוות הדעת אינה חושפת ראיות, אינה "מייצרת" ראיות ואינה תורמת דבר לפסיפס הראייתי המהווה את "חומר החקירה". חוות הדעת עשויה לסכם את הראיות ולהציג את השקפת בעל חוות הדעת על טיבן של הראיות ועל משמעותן. עניינים אלה מצויים מחוץ לתחום הנגיש להגנה ואליבא דידה אף אין לה צורך בנגישות כזאת. אכן אם מבינות השיטין או בתוך השיטין של חוות דעת פרקליט מפרקליטי התביעה נגלית איזו בדיקה, עובדה, או מסמך שזכרם לא בא לפני ההגנה (כלומר התהווה מחדל בהצגת מלוא חומר החקירה) כי אז וודאי שאלה צריכים להיחשף לפני ההגנה. אולם לא זו בלבד שמחדל כזה אינו שכיח אלא אף גם זו שההגנה לא תוכל לאתר את אותו מחדל נדיר בלי שייחשף לעיניה "סוד השיח הפנימי" של התביעה שעליו לוט חסיון. הפיתרון המוצע שבית המשפט יהיה "סנגור לשעה" ויבחן את חוות הדעת כדי לאתר את אותן ראיות נסתרות, איננו יעיל ואיננו ישים. פרטי חומר החקירה שנמסרו לסנגוריה נסתרו ממני כשופט. לא אוכל לדעת איזה פרט מן הפרטים שבחוות הדעת לא נכלל בחומר החקירה שהועבר. רכיב זה של הבקשה נדחה. המסמכים והרשימות המלוות שנערכו בפרקליטות עיון בטעמי ההנמקה של הצדדים מגלה שיש צדק רב בכל אחת משתי ההשקפות הנוגדות. מצד ההגנה יש טעם בכל אחד משלושת ראשי הטענה. אפשר להראות זאת באמצעות "נייר לקמוס" פשוט. טול את שיחות הפרקליטים עם המתלוננות על קרבן וכרעיהן, קפד את צידן האחד (צד הפרקליט המשוחח) ושבץ במקומו חוקר משטרתי (נניח ראש יחידת החקירות או ראש אגף החקירות של משטרת ישראל). נעלה מכל ספק שאותה שיחה ממש - אחד שיש בה "חידוש" עובדתי ראייתי ואחד שאין בה כל חדש - תיחשב כ"חומר חקירה", יהא זמנה אשר יהא. טבעה וטיבה של השיחה כ"חומר חקירה" אינו נובע ואינו מושפע מזהות הגורם המשוחח. הוא נובע מהיותה "גירסת מתלוננת". אין כל חשיבות לכך שהמתלוננת חוזרת ושונה את גירסתה. כשם שכל חזרה על הגירסה באוזני החוקרים אינה גורעת ממעמדה של ההודעה החוזרת ונשנית כ"חומר חקירה" כך גם חזרה על הגירסה באוזני תובע או תובעים. מנגד מצאתי טעם רב בהנמקה השלישית של התביעה. ברור לי שנקיטת גישה עקרונית האומרת שעל התביעה לחשוף לעיני ההגנה כל שיג ושיח של התובע עם מי מן העדים היא מתכון בדוק לסיכול מלאכת התביעה וכפועל יצא גם סיכול ההליך השיפוטי הפלילי. בהיבט מושגי אין הבחנה בין שיחת תובע עם מתלוננת המתקיימת לפני הגשת כתב האישום לבין שיחה כזאת המתקיימת לאחר הגשת כתב האישום (לקראת מתן עדות במשפט). בזו ובזו תמצא את מאפייני "חומר חקירה" שעליהם עמדו הסנגורים כמתואר לעיל. בכל זאת הלכה היא ששיח הפרקליט עם עדיו המיועד לתכלית של הכנת העד לעדותו אינו נחשף לעין ההגנה אלא אם יש בו חידוש מהותי (עניין בורוביץ והפסיקה הנזכרת בו). ההלכה הזאת מיוסדת על הנחה שיש לאפשר לתובע למלא את תפקידו. חשיפת החומרים הללו כמוה כחשיפת התובע לסיכוני זימונו כעד. הדבר עשוי לשים לאל את ההליך השיפוטי הפלילי. אותו הגיון בדיוק פועל גם במקום שפרקליט מטעם התביעה רואה צורך לשוחח עם עד (בכוח) קודם להגשת כתב האישום. גם שיחה כזאת היא כלי עבודה של התובע. כל עוד אין היא מוכוונת "חקירה" ואינה מיועדת לאיתור או לאיסוף ראיות, אין לראות בה חלק של החקירה (עיינתי בחוות דעת השופט ד. חשין בפרשת יצחק מרדכי הנ"ל ומצאתי כי דבריו כוונו בעיקר לנסיבות שבהן שימשו ראיונות של תובעים עם עדים לפני הגשת כתב האישום לתכלית של קידום החקירה). גם דרישה בלתי מבוקרת לחשיפת שיחות תובע עם מוסרי הודעות בחקירה קודם להגשת כתב האישום עשויה לשים לאל את מלאכת התובע ולפגוע בהליך הדיוני הפלילי. מצויים לנו אם כן שני אינטרסים חשובים הסותרים האחד את משנהו. מצד אחד האינטרס של הנאשם לעיין בכל חומר ראייתי במגמה לדלות ממנו פכים, אפילו פכים קטנים, להגנתו. אינטרס זה איננו רק של הנאשם ושל עורכי דינו. זה אינטרס של הציבור כולו. מצד שני מצוי אינטרס התביעה, שגם הוא חשוב מאין כמוהו, של קיום מלאכת התביעה ושל קיום תקין וסדור של משפט פלילי. גם זה אינטרס ציבורי ולא "פרטי". מאליו מתבקש שיש ליצור איזון הולם בין האינטרסים. כיון שהתביעה טוענת, הלכה למעשה לחסיונן של השיחות שקיימו אנשי הפרקליטות עם המתלוננות, נראה לי שהאיזון צריך להיעשות במתכונת המקובלת בהקשר לחיסיון יחסי. לוז האיזון הוא במידת החיוניות של תכני השיחות להגנת הנאשם (השוו: ב"ש 838/84 מנחם לבני נ' מ"י פ"ד לח(3) 729). מכאן נובע שבמקום שהשיחה מחדשת חידוש מהותי בגירסת המתלוננת מן הראוי לגלותו, על שום חיוניות הדברים להגנת הנאשם. במקום שאין חידוש, אין גם מקום לגילוי והוא אף על פי שאין חקר לחוכמת סנגור מוכשר ושלא מן הנמנע שיהא לאיל ידו להפיק דבר לטובת הנאשם גם מגירסת מתלוננת שאינה מחדשת דבר. יטען הטוען שהדין (סעיף 74 לחסד"פ) אינו מרשה להחריג מגדרו כל חומר המוגדר כ"חומר חקירה" זולת חומרים החוסים בצלו של חיסיון מוכר. על כן לא ניתן לקבוע שהשיחות שבמחלוקת הן "חומר חקירה" ובה בעת למנוע את חשיפתן לעין ההגנה. אף אני אשיב בשתיים. ראשית חיסיון איננו רק יציר כפיו של המחוקק. חסיונות נוצקו גם בפסיקת בית המשפט העליון (למשל: חסיון מקורות עיתונאיים, חסיון חשבון לקוח בבנק). לדעתי פסיקת בית המשפט העליון בעניין תכני ראיונות שתובעים מקיימים עם עדי התביעה כמוה כקביעה פסוקה של חסיון (יחסי) על תוכני השיחות הללו. כבר אמרתי שאינני רואה להבחין בין שיחת תובע עם עד בפועל לבין שיחת תובע עם עד בכוח. שנית, סוגיית "חומר חקירה" הפכה ל"תורה" שפותחה ומתפתחת בפסיקה ענפה ומפותלת המשקיעה מאמץ רב בניסיון ליצור מתאם בין ענפיה וסריגיה הרבים. הפסיקה הזאת מותירה חלל לא מבוטל ל"פרשנות" מרחיבה ומצמצמת בהתאם לנסיבות. הדבר נובע מכך שיש לתת סייג וגדר לתורה. שבלי זה תישמט הקרקע מתחת לפני ישימות התורה כולה. אני רואה בדברים שלעיל משום סייג הכרחי להיקף התפרשות הביטוי "חומר חקירה". בעניין דידן עמדו התובעים על כך שאין בראיונות עם המתלוננת כל דבר חדש. ודאי שאין בו חידוש מהותי. כיצד נדע שאמנם כך הוא? במקרים מסוימים שבהם היקפו של חומר החקירה מצומצם אפשר שעיון של בית המשפט בחומר עשוי להעמידו על מידת ה"חידוש" שיש בו. אולם בעניין רב היקף וגדל מידות, הדבר אינו מעשי. בכגון זה אינני יכול שלא לסמוך החלטתי על הצהרת התובעים (השוו: בש"פ 2043/05 מדינת ישראל נ' זאבי, פ"ד ס (2) 446). על פי הצהרת התובעים שאין בשיחות כל חידוש אני מגיע למסקנה שאיזון נאות דורש שלא להיענות לרכיב זה של הבקשה. אני דוחה אותה. סיכום התוצאה א. הבקשה, ביחס לגילוי דו"ח הוועדה לבדיקת הדלפה - נדחית כפוף לבחינת האפשרות שיימסר להגנה סיכום תמציתי של המסקנה האופרטיבית של הדו"ח. ב. הבקשה ביחס לגילוי חוות הדעת של הפרקליטים - נדחית. ג. הבקשה לגילוי תוכני ראיונות של נציגי הפרקליטות עם המתלוננות - נדחית. חומר חקירה