קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לדחיית תביעה לפסק דין הצהרתי במקרקעין: לפני בקשה לדחיית התובענה על הסף מחמת העדר עילה, התיישנות, העדר יריבות וחוסר סמכות עניינית (להלן:-"הבקשה"). 1.        רקע: המשיבים הגישו נגד המבקשים, נגד יק"א בישראל (להלן:-"יק"א") וקרן הנאמנות לארץ ישראל (להלן:-"קרן הנאמנות") תביעה לפסק דין הצהרתי שלפיו קרקעות מושב כפר ורבורג כמפורט להלן (להלן:-"הקרקעות"), הן בבעלות המבקשים, כצאצאים של רוכשי הקרקעות מחברת אמיקא (להלן:-"אמיקא") בשנת 1939. בנוסף, עותרים המשיבים לפסק דין הצהרתי שלפיו הכרזת האפוטרופוס לנכסי נפקדים (להלן:-"האפוטרופוס") מ- 11.1.54 כי החלקות הרלוונטיות הן "נכס נפקד"- בטלה מעיקרה מאחר שהקרקעות הן בבעלות מלאה של המשיבים. הצהרה דומה מבוקשת לגבי הכרזת שר האוצר מ-19.3.54 כי הקרקעות הן נכס נרכש ומופקע- בטלה מעיקרה אף היא. אמיקא הייתה חברה ציונית שהוקמה למטרת יישוב ארץ ישראל ורכשה קרקעות מידי תושבים ערבים ומידי המבקשת 2 (להלן:-"המבקשת") בשנות ה-30 של המאה הקודמת. לטענת המשיבים, אמיקא לא דאגה להסדיר את רישום הקרקעות על שמות המשיבים בלשכת רישום המקרקעין, ובחלוף השנים חלק מהקרקעות הוכרזו כ"נכסי נפקדים" לפי חוק נכסי נפקדים, תש"י-1950 (להלן:-"חוק נכסי הנפקדים") וחלקן הופקע מכוחו של חוק רכישת מקרקעין (אישור פעולות ופיצויים), תשי"ג-1953 (להלן:-"חוק רכישת מקרקעין") ונרשמו על שמה של רשות הפיתוח. יתר הקרקעות שנרכשו על ידי אמיקא מהמשיבה נותרו על שמה של המבקשת. המבקשים הגישו כתב הגנה בו טענו, בין היתר, שדין התובענה להידחות על הסף מחמת התיישנות, העדר עילה, העדר יריבות, חוסר סמכות עניינית, ולחילופין, בשל שיהוי, ויתור, מניעות, השתק, נזק ראייתי, חוסר תום לב וכן בשל חוסר ניקיון כפיים. המשיבים הגישו כתב תשובה במסגרתו טענו שטענות המבקשים בכתב ההגנה הן אך טענות פרוצדוראליות ושלא הועלתה כל טענה מהותית. יחד עם כתב ההגנה הגישו המבקשים גם את הבקשה, ולאחר שהוגשו התגובות - הגיעה העת למתן החלטה. למען השלמת התמונה יצוין שביום 19.3.09 בדיון שנערך לפני הצהיר ב"כ המבקשים שנמסר לו שקרן הנאמנות אינה קיימת עוד כגוף משפטי ועל כן הוריתי על מחיקתה מהתובענה. 2. טענות הצדדים: המבקשים טוענים בבקשה, אותה לא תמכו בתצהיר, שיש לדחות התובענה מחמת העדר עילה, התיישנות, העדר יריבות וחוסר סמכות עניינית. לשיטתם, עניינה של התובענה דנן הוא אכיפת זכות חוזית במקרקעין מוסדרים למטרת רישום זכויות בעלות המשיבים במקרקעין, וזאת בהסתמך על שלוש טיוטות של חוזי מכר בנות שבעים שנה שביצוען לא נדרש משך עשרות שנים (להלן:-"חוזי המכר"), המבססות, כביכול, את זכותם של כ-52 בעלי זכויות במקרקעין. במצב דברים זה כיצד יעלה בידיהם של המשיבים להוכיח את עילת תביעתם לגבי כל המשיבים. המשיבים, שתמכו את תגובתם בתצהירו של מר משה בריקמן, תושב כפר ורבורג, טוענים שאין הם נדרשים לצרף את ראיותיהם לכתב התביעה ודי שכתב התביעה מגלה עילה כדי שהתובענה לא תסולק על הסף. על כן משטענו בתביעתם שהם בעלי הזכויות במקרקעין אין בכוחה של טענת המבקשים בדבר היעדר תוקפם של חוזי המכר כדי להוות עילה לסילוק התובענה על הסף. ממשיכים המבקשים וטוענים שהצדדים הרשומים בחוזי המכר אינם המשיבים ולא הוכח כל קשר בין המשיבים לבין הרוכשים החתומים על חוזי המכר. כמו כן מכוחו של סעיף 125 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן:-"חוק המקרקעין"), הרי שרישום מקרקעין מוסדרים מהווה "ראיה חותכת לתוכנו" שאינה ניתנת להפרכה, וההלכה הפסוקה חיזקה האמור בכל הנוגע לרישום ראשוני בפנקס הזכויות. בענייננו, הקרקעות נרשמו בפנקסי הזכויות מכוחם של הליכי ההסדר ומכוחו של סעיף 125 לחוק המקרקעין ניתן להתגבר על תוקפו של המרשם רק אם ניתן לתקן את הרישום על פי פקודת הסדר הזכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 (להלן:-"פקודת ההסדר"). ובמילים אחרות, כדי שבית המשפט יורה על תיקון פנקס הזכויות על המשיבים להוכיח שהמרשם הושג במרמה או שזכות שהייתה רשומה בפנקס קיים הושמטה מן הפנקס החדש או נרשמה בו שלא כשורה. לשיטת המבקשים, בית המשפט מפעיל סמכות זו לעיתים רחוקות. המשיבים טוענים בתגובה שהם מחזיקים בזכויות שביושר מכוחה של התחייבותה של אמיקא להעביר לרשותם את המקרקעין שנרכשו ממנה ונותרו מוחזקים על ידה בנאמנות. זכות זו קמה להם עוד בשנת 1939, היינו כשלושים שנה טרם כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין, ועל כן אין בהוראת סעיף 125 לחוק המקרקעין כדי לשלול את זכותם שביושר שנרכשה כאמור טרם כניסת חוק המקרקעין לתוקפו אך לאחר שעברו המקרקעין הליך הסדר. סעיף 166 לחוק המקרקעין קובע הוראת מעבר שעל פיה כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין אינה שוללת זכויות שביושר שמקורן בהתחייבויות שקדמו לו. המבקשים טוענים עוד שעל התובענה להידחות גם בשל התיישנות. המשיבים הגישו התובענה לאכיפת זכות חוזית במקרקעין מוסדרים וזכות זו מוגבלת לתקופת התיישנות של 25 שנים מיום שנולדה עילת התביעה. ולמעלה מכך, הפסיקה קבעה שעילת תביעה שנוצרה טרם כניסתו לתוקף של חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן:-"חוק ההתיישנות") מתיישנת כעבור 36 שנים. בענייננו, עסקינן בעילת תביעה שראשיתה בראשית שנות הארבעים, היינו לפני כמעט שבעים שנה, שהתיישנה לכל המאוחר בשנות השבעים, בחלוף 36 שנים מיום חתימת חוזי המכר, ועל כן יש לדחות התובענה על הסף גם מטעם זה. כמו כן, אם קיימת עילת תביעה למשיבים היא אך כלפי הנאמן, אמיקא, ולא כלפי המבקשים, ואף עילת תביעה זו התיישנה זה מכבר, ברגע שהפרה אמיקא את חובת נאמנותה למשיבים ובהתאם לכתב התביעה הפרה זו נעשתה החל משנת 1939, שעה שלא העבירה על שם המשיבים את זכויותיהם הנטענות במקרקעין. בתגובה טוענים המשיבים שנוהלו פגישות והתכתבויות ביניהם לבין המבקשים בהן הוחלפו מסמכים אך המבקשים לא העלו את טענת ההתיישנות ולו פעם אחת ועל כן מושתקים מלהעלותה עתה. כמו כן זכות המשיבים היא "זכות שביושר" שמקורה בחובת הנאמנות אותה חבה אמיקא כלפי המשיבים ששילמו את מלוא תמורת הקרקע, וכל עוד לא הפרו את יחסי הנאמנות ושעה שאמיקא לא כפרה בזכויותיהם של המשיבים לא החל מרוץ ההתיישנות. המשיבים טוענים עוד שרק בשנים האחרונות נודע להם שזכויותיהם במקרקעין לא הוסדרו כדין ועל כן מכוחו של סעיף 6 לחוק ההתיישנות, הקובע את מועד היוודע העילה כמועד תחילת מרוץ ההתיישנות, עילת התביעה טרם התיישנה. לשיטת המשיבים, התובענה לא התיישנה גם מכוחו של 159 לחוק המקרקעין, מהטעם שהתובענה לא התיישנה במועד כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין ועל כן לא תתיישן אף לאחר שנכנס חוק המקרקעין לתוקפו. המבקשים טוענים גם להיעדר יריבות בינם לבין המשיבים שכן בעלת דינם הנכונה היא אמיקא, מולה נחתמו חוזי המכר, היא שהחזיקה בנאמנות את הקרקעות והתחייבה להעביר את רישום הקרקעות על שמם של המשיבים אך לא עשתה כן והיא אף זו שקיבלה את התשלום בגין מכירת הקרקעות. בכתב התביעה מציינים המשיבים שאמיקא אוחדה עם יק"א, אך לשיטת המבקשים, טענה זו לא נתמכה במסמכים רשמיים מטעם רשם החברות. כמו כן מנסחי רישום המקרקעין שצורפו לכתב התביעה עולה שהקרקעות מוחזקות בבעלותה של המבקשת 3 ואין כל תיעוד שאמיקא החזיקה בקרקעות בנאמנות. למעלה מכך, אף אם אמיקא החזיקה את הקרקעות בנאמנות אין בכך כדי להקנות למשיבים עילת תביעה נגד המבקשים, הנעדרים כל קשר עם אמיקא. המשיבים טוענים שהמבקשים הם בעלי הדין הדרושים לבירור התובענה מהטעם שהם הרשומים בטעות כבעלי המקרקעין בלשכת רישום המקרקעין. בנוסף, יק"א, הנתבעת 6, אישרה במכתב למשיבים על כניסתה בנעלי אמיקא ומשום כך היא בעלת הדין הדרושה בתובענה. כמו כן, אמיקא היא חברת בת של המבקשת 2 שאף הוזכרה בחוזי המכר ועל כן יש לראות במבקשים, הבאים בנעליה של המבקשת 2, כנאמנים חליפים של אמיקא החבים בחובת נאמנות כלפי המשיבים. לבסוף טוענים המבקשים, שבית משפט זה נטול סמכות עניינית, והערכאה המוסמכת היא בית המשפט הגבוה לצדק. לשיטת המבקשים, המשיבים טוענים בכתב התביעה, בין היתר, שחלק מהמקרקעין הוכרזו שלא כדין כ"נכסי נפקדים" וחלק אחר הופקע ונרשם על שם רשות הפיתוח בחוסר תוקף. סעד זה המבוקש בתובענה, עניינו ביטול הפקעה והקנייה של מקרקעין ומצוי בסמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק. נוכח האמור יש לדחות על הסף את החלקים בכתב התביעה המתייחסים לסעד ההפקעה והקניית המקרקעין מחמת חוסר סמכות עניינית. המשיבים בתגובה טוענים שלבית משפט זה הסמכות העניינית לדון בתובענה לפי חוק נכסי נפקדים וחוק רכישת מקרקעין. 3.          דיון והכרעה: לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבים ובתשובת המבקשים לתגובה החלטתי לדחות את הבקשה ולאפשר למשיבים לברר את התביעה לגופה, וכל זאת מבלי לחוות דעה על סיכוייה. תקנה 101(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, מורה באילו מקרים תדחה תובענה על הסף, וזו לשונה: "101. דחיה על הסף בית המשפט או רשם שהוא שופט רשאי, בכל עת, לדחות תובענה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, מאחד הנימוקים האלה: (1) מעשה בית דין; (2) חוסר סמכות; (3) כל נימוק אחר שעל פיו הוא סבור שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע." הסעד של דחיית תובענה על הסף הוא סעד קשה וקיצוני שבית המשפט יזהר מלעשות בו שימוש תכוף. זאת, משום שדחייתה של תביעה על הסף מונע מתובע את זכותו להביא את עניינו לפני בית המשפט. הלכה פסוקה היא שדחיית תביעה על הסף בהעדר עילה היא אמצעי חמור שיש להפעילו בזהירות רבה ורק במקרים שבהם ברור שבשום אופן אין התובע זכאי, על יסוד הטענות שבתביעה, לקבל את הסעד שהוא מבקש. העובדה שהעילה חלשה וסיכוייה קלושים, אינה מצדיקה את דחיית התביעה (ע"א 124/63 אחוזת גוש 6212 נ' חסין, פד"י יז(2) 1340 (1963)). במילים אחרות, כאשר קיימת אפשרות, ולו קלושה, שעל פי העובדות המהוות את עילת התביעה יזכה התובע בסעד שהוא מבקש, אין מונעים ממנו להיכנס בשערי בית-משפט (ראו ע"א 642/89 עזבון המנוח שניידר ז"ל ואח' נגד עיריית חיפה ואח', פד"י מו(1) 470, 476-477 (1992); ה"פ (מחוזי-חיפה) 335/96 ויניק חברה לבנין בע"מ נ' סרביאן (לא פורסם, ניתן ביום 8.6.98); ע"א 35/83 חסין נ' פלדמן, פד"י לז(4) 721 (1983); וכן י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, בעריכת ד"ר שלמה לוין, (תשנ"ה-1995) 387). הטעם לזהירות הרבה בה נוקטים בתי המשפט בבקשות לדחייה על הסף נובע, בין היתר, מהעובדה שדחיית תובענה מהווה מעשה בית דין, ובעל הדין לא יוכל לשוב ולהגישה בעתיד. ולכן, ככלל, יעדיף בית המשפט, שסכסוכים בין בעלי הדין יוכרעו לגופו של עניין ולא יסתיימו בפתרון דיוני פורמליסטי (ראו ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין ואח', פד"י מ(2) 668, 671-672 (1986); ע"א 2452/01 אורן, עו"ד נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פד"י נח(1) 577, 582 (2003)). לנוכח האמור, קבעה הפסיקה מבחנים צרים וברורים להחלת ההוראה הדוחה תובענה על הסף,לפיהם תדחה תובענה על הסף רק באותם מקרים "...שבהם ברור כי סיכויי התביעה הנם, למעשה, אפסיים, כך שאין התובע יכול לקבל את הסעד שהוא מבקש" (רע"א 1708/02 ניר בנים מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' נוימן (לא פורסם, ניתן ביום 29.10.02); ע"א 50/89 פרופ' ליטן נ' פרופ' אילתה ואח', פד"י מה(4) 18, 25-26 (1991); ע"א 14/61 עזבון המנוח אברבנאל ואח' נ' "מבטחים" בע"מ, פד"י טו 1840 (1961) (להלן: "עניין אברבנאל"), שכן מטרתה של התקנה היא מניעת בזבוז זמנו של בית המשפט לריק (עניין אברבנאל לעיל). בענייננו, איני סבורה שיש מקום להורות עתה, טרם נשמעו עדויות המשיבים וטרם הוצגו ראיותיהם שיש מקום להורות עתה על דחיית התובענה על הסף. להן אתייחס לטענות הצדדים לגופן:- כוחו של רישום בפנקסי המקרקעין מכוח סעיף 125 לחוק המקרקעין סעיף 125 לחוק המקרקעין מגדיר את כוח ההוכחה של הרישום בפנקסי המקרקעין, וזו לשונו: "125. כוח ההוכחה של רישום (א) רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו, אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969. (ב) רישום בפנקסים לגבי מקרקעין לא-מוסדרים יהווה ראיה לכאורה לתכנו." בעניינינו, עסקינן במקרקעין מוסדרים ועל כן רישום בפנקסי רישום המקרקעין מהווה ראיה חותכת לתוכנם. וכדברי השו' בן פורת בד"נ 28/84 מוסטפה זיידאן נ' מוחמד עלי ע'דיר, פ"ד מה(4) 661, 676 (1988): "הרישום בפנקס על-פי הליכי הסדר הוא המבטא והמציג את הזכויות הנכונות כלפי כולי עלמא. כל המעיין בפנקס זכאי להסתמך על נכונות הרישום בו. הרישום מהווה ראיה חותכת לתוכנו (סעיף 125 לחוק המקרקעין), בכפוף רק לתיקון על-פי סעיפים 93 ו-95-97 של פקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש]." מטרתו של הסדר מקרקעין היא לקבוע ולרשום כראוי את הזכויות המוסדרות בקרקע. תכליתו הברורה של סעיף 125 לחוק המקרקעין מתייחסת לערך הראייתי של רישום המקרקעין מתוך מטרה להבטיח את אמינות המרשם וכן את יציבותן של זכויות רשומות במקרקעין מוסדרים. ואולם, אף שככלל, הרישום של זכויות במקרקעין מוסדרים מהווה סוף פסוק, מותיר החוק פתח לתקיפת הרישום. סעיפים 93-97 לפקודת ההסדר, המגדירים את עילות התקיפה, מיועדים לספק מענה למקרים חריגים שבהם מוצדק לתקן את הרישום. הכלל כפוף אפוא לחריגים, וכפיפות זו באה לידי ביטוי בכלל גופו (ע"א 4140/97 חברת האוניברסיטה העברית בירושלים נ' הסתדרות נשים ציונית הדסה באמריקה אינק, פ"ד נג(3) 49 (1999)). בעניינינו, עברו המקרקעין הליך הסדר עוד בשנת 1932, אך המשיבים טוענים שהם מחזיקים בזכות שביושר שקמה להם, כצאצאי הרוכשים, נוכח התחייבות אמיקא להעביר לבעלות הרוכשים את המקרקעין שנרכשו ממנה ושנותרו מוחזקים בנאמנות בידי אמיקא. זכות שביושר זו קמה, לשיטת המשיבים, כבר בשנת 1939, היינו טרם כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין, ועל כן אין חוק המקרקעין יכול לשלול זכויות שביושר שמקורן בהתחייבות שקדמה לו. ובמילים אחרות, משקמה למשיבים זכות שביושר מכוח יחסי הנאמנות בין אמיקא למשיבים, יתכן שיש לראות עתה במבקשים כנאמנים חליפיים של אמיקא החייבים בחובת נאמנות "כפויה" למשיבים ואין בהוראת סעיף 125 לחוק המקרקעין כדי לגרוע מזכיותיהם שביושר שנוצרו לאחר הסדר המקרקעין וטרם כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין, והכל מכוחו של סעיף 166 לחוק המקרקעין. איני מסכימה עם פרשנות זו. לטעמי, אכן, זכותם של החתומים על הסכמי המכר בקרקעות היא "זכות קניין שביושר". זכות זו צמחה מכוח התחייבותם של אמיקא להעביר את הקרקעות לבעלותם. בע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' מזל אהרונוב, פ"ד נג(4)199 (1999) (להלן:-"פרשת אהרונוב") נקבע שלרוכש זכות במקרקעין עומדת זכות-שביושר, שאינה זכות אובליגטורית בלבד אלא זכות "מעין-קניינית" ומקורה בסעיף 9 לחוק המקרקעין (שעניינו בעסקאות נוגדות). זכותם של המשיבים בקרקעות היא זכות-שביושר תקפה. הטעם לכך הוא כי זכות זו נוצרה בשנת 1939, דהיינו טרם כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין. משנוצרה ההתחייבות טרם כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין יש לפנות להוראת המעבר הקבועה בסעיף 166 לחוק המקרקעין, וזו לשונה: "166. הוראת מעבר (א) עסקה במקרקעין, והתחייבות לעסקה כזאת, שנעשו לפני תחילת חוק זה, וכן זכות במקרקעין שהיתה מוקנית ערב תחילתו וחוק זה אינו מכיר בה, יוסיף לחול עליהן הדין הקודם. (ב) זכות במקרקעין שחוק זה דן בה יחול עליה חוק זה אף אם נוצרה לפני תחילתו." הווה אומר, אם הזכות שביושר שקמה למשיבים היא "זכות במקרקעין שחוק זה דן בה" - במשמעות הנלמדת בפרשת אהרונוב לעיל- הרי שמכוח סעיף 166(ב) לחוק המקרקעין חל על זכותם של המשיבים חוק המקרקעין אף שזכותם נוצרה לפני תחילתו, ואילו אם אין זכותם מוכרת על-ידי חוק המקרקעין אזי מכוח סעיף 166(א) חל עליה הדין הקודם, אשר הכיר בזכות-שביושר ה"אנגלית" (ע"א 382/65 סיגלוב נ' עציון בע"מ, כ(1) 442 (1966); ד"נ 30/67 חיים שטרן נ' שלמה שטרן, פ"מ כב(2)36 (1968)). ובמילים אחרות, יוצא שלמשיבים זכות שביושר תקפה בין לפי דיני היושר האנגליים בין לפי דיני היושר הישראליים החדשים. עתה יש לבחון האם זכויות אלו שביושר כפופות לדיני ההתיישנות אם כן, האם בנסיבות העניין התיישנו זכויותיהם של המשיבים. זכויותיהם שביושר של המשיבים כפופות לדיני ההתיישנות המשיבים טוענים שסעיף 166 לחוק המקרקעין אינו שולל זכות שביושר שנוצרה טרם כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין, היינו שעל זכויות המשיבים חל הדין הקודם לחוק המקרקעין, ומשכך, לא קמה תחולה לסעיף 159 לחוק המקרקעין. סעיף 159 (ב) לחוק המקרקעין קובע שחוק ההתיישנות "לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, אולם אין בכך כדי למנוע טענה מכוח ההתיישנות שאדם היה זכאי לטעון אותה לפני תחילת חוק זה". ובעניינינו, סעיף 159(ב) חל על זכותם שביושר של המשיבים במקרקעין אף שאלו "מקרקעין מוסדרים", אך זאת לא מן הטעם שזכות זו כפופה לדין הקודם, מכוחו של סעיף 166 לחוק המקרקעין, כטענת המשיבים, אלא מן הטעם שענייננו בזכות שלא נרשמה, בעוד שסעיף 159(ב) - לפי פירושו הנכון - מתייחס לזכויות רשומות בלבד וביטל את תחולתו של חוק ההתיישנות על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים. באשר למקרקעין שאינם מוסדרים - תחולת חוק ההתיישנות נשארת בעינה. מדובר בחריג לדיני ההתיישנות, שממנו עשוי ליהנות רק בעל זכות במקרקעין מוסדרים שדאג לרשום את זכותו ובכך "הזהיר" את כולי עלמא כי זכותו שוב אינה עשויה להתיישן. במקרה דנן המשיבים לא דאגו לרישום זכויותיהם משך עשרות בשנים ועל כן אין עתה כל היגיון במתן פטור גורף מהתיישנות לתביעותיהם לקיום זכויות בלתי רשומות. לא כל שכן שאין היגיון כזה כשהזכויות הבלתי רשומות מתייחסות למקרקעין מוסדרים דווקא, שבהם כאמור נודע לרישום ערך מיוחד. נוכח האמור לעיל אני קובעת שזכויותיהם ביושר של המשיבים כפופים לדיני ההתיישנות. האם זכויותיהם שביושר של המשיבים התיישנו? תקופת ההתיישנות הרלוונטית לתביעת זכויות במקרקעין היא עשרים וחמש שנה, באשר הזכות מתייחסת למקרקעין מוסדרים. כך עולה מסעיף 5(2) סיפה לחוק ההתיישנות: "5. הזמן להתיישנות התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן - תקופת ההתיישנות) היא - (1) בשאינו מקרקעין - שבע שנים; (2) במקרקעין-חמש-עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) - עשרים וחמש שנה". תביעה לאכיפת זכות בלתי רשומה במקרקעין היא בגדר תביעה "במקרקעין", שעניינה נדון בסעיף 5(2) הנ"ל (ע"א 520/96 חוסין נ' מיר, פ"ד נד(3) 487 (2000)). ממתי יש למנות את התקופה האמורה- לשאלה זו אתייחס עתה. המשיבים טוענים שמכוחן של זכויותיהם שביושר קמים יחסי נאמנות בינם לבין המשיבים, ולתמיכה בטענותיהם נסמכים המשיבים בתגובתם על ע"א 6906/00 אחמד ענבטאוי נ' דר (דרויש) רינה, פ"ד נו(5) 280, 287 (2002), שם נאמרו הדברים הבאים: "קיומן של זכויות שביושר אצל הקונה מקים יחס של נאמנות בין המוכר לקונה. אדגיש שוב כי בענייננו הקונה שילם את מלוא התמורה עבור החלקה, כך שעל-פי דיני היושר האנגליים, הנאמנות לטובתו היא שלמה. והנה, לקיומם של יחסי נאמנות השפעה מכרעת על שאלת ההתיישנות. הלכה מושרשת היא כי תביעתו של נהנה אינה מתיישנת כל עוד הנאמן אינו כופר בכך שהוא מחזיק בנכסי הנאמנות כנאמן ואינו מפר את חובת הנאמנות... נמצא, כי עילת התביעה נגד הנאמן נוצרת מן הרגע שבו הוא כופר במעמדו כנאמן או מן הרגע שבו הוא מפר את חובתו כנאמן. נמצא כי מירוץ ההתיישנות מתחיל ממועד הכפירה או ההפרה, בכפיפות להוראות סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות..." כמו זכות שביושר גם נאמנות כפופה לדיני ההתיישנות הכלליים, ונשאלת השאלה מהו המועד שבו מתחיל מירוץ התיישנותה של תביעה המבוססת על יחסי נאמנות (או על זכויות-שביושר). שאלה זו יש לבחון בשני שלבים: בשלב הראשון יש לשאול מהו המועד שבו נולדה עילת תביעתו של הנהנה נגד הנאמן. ובלשונו של סעיף 6 לחוק ההתיישנות, הקובע כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". עם זאת, כשמדובר בתביעה שעילתה ביחסי נאמנות, הכלל הרגיל אינו חל, ותחתיו חל הכלל שעילת התביעה נגד הנאמן נוצרת מן הרגע שבו הוא כופר במעמדו כנאמן או מהרגע שבו הוא מפר את חובתו כנאמן (ע"א 3322/95 יצחק גמזו נ' עו"ד דניאל גושן, פ"ד נ(4)520 (1997); ע"א 3141/99 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' עו"ד ש' ז' פונדמינסקי, פ"ד נה(5)817 (2001)). בשלב השני של בדיקת תחילתה של תקופת ההתיישנות יש לשאול אם חרף לידתה של עילת התביעה במועד מסוים (שנקבע במסגרת השלב הראשון) מתקיים אחד מהתנאים המאפשרים את דחיית תחילתו של מרוץ ההתיישנות למועד מאוחר יותר. תנאים אלה קבועים בסעיפים 9-7 לחוק ההתיישנות. כשמדובר בתביעתו של נהנה נגד נאמן, אין די בכך שהנאמן יכפור בחובת נאמנותו או יפר אותה על מנת להתחיל את מרוץ ההתיישנות אלא נדרש גם כי הנאמן יביא לידיעתו של הנהנה את עובדת הכפירה או ההפרה האמורה (ע"א 1559/99 צימבלר נ' תורג'מן, פ"ד נד(5)49 (2003). בענייננו, המשיבים לא היו צד להסכם החכירה ולטענתם, נודע להם שזכויותיהם במקרקעין לא הוסדרו כדין בתקופה שאינה עולה על שבע שנים טרם הגשת התובענה. כאמור, משעסקינן ביחסי נאמנות אין אנו נדרשים לכלל הרגיל לבחינת תחילת מרוץ ההתיישנות, ותחת זאת עלינו לבחון מהו המועד בו כפר הנאמן לראשונה במעמדו כנאמן. כפירה זו התרחשה ביום 15.4.07 במכתבו של מר יוקי לוטן, מנהל יק"א בישראל, בו מציין הוא שיק"א הוא שמה המעודכן של אמיקא וכן את הדברים הבאים: " 3. נמסר לנו והוצגו בפנינו רישומים לפיהם המקרקעין שנרכשו על ידי אמיקא הוכרזו כ"נכסי מפקדים". אנו סבורים שמדובר בטעות. אמיקא העבירה את הקרקעות לידי המתיישבים, התקיים רצף אחזקה בין אמיקא לבין המתיישבים.... 4. ככל שקרקעות מייסדי כפר וורבורג, נרשמו או הוכרזו כ"נכסי נפקדים", בין מחמת העובדה שלא הועברו לשם המתיישבים ובין בשל שאמיקא נחשבה כישות זרה למפעל הציוני, חלה טעות". 5. נבקשכם לסייע בידי המתיישבים ומשפחותיהם, הרשומים ברימה המצורפת, לתקן הטעות והרישומים בהתאם." מדברים אלו עולה שעילת תביעתה של המשיבים נולדה רק ביום 15.4.07, עם הכפירה הראשונה של הנאמן בחובת נאמנותו, וממילא לא התיישנה. כאמור, כדי שיחל מרוץ ההתיישנות אין די בכך שהנאמן יכפור בחובת נאמנותו אלא נדרש גם שהנאמן יביא לידיעתו של הנהנה את עובדת הכפירה או ההפרה האמורה- ועובדה זו הובאה לידיעת המשיבים אך באותו מכתב. משכך, עילת התובענה העומדת למשיבים מכוחם של יחסי הנאמנות לא התיישנה. באשר לטענת העדר היריבות- מצאתי לנכון לדחותה. אמנם המבקשים טענו שאינם בעלי הדין הנכונים אלא אמיקא כמי שהפרה את התחייבותה כלפי המשיבים, אך המבקשת 2 היא הרשומה כבעלים של הקרקעות ואשר על כן היא בעלת הדין הנדרשת לבירור התובענה. כמו כן נגד המבקשת 7 נטען שיש לבטל את הכרזתה על הקרקעות כ"נכסי נפקדים" וכך גם לגבי המבקש 4 שהפקיע חלק מהקרקעות שנרשמו על שמה של המבקשת 5, שלא כדין, כטענת המשיבים- נוכח האמור גם הם בעלי הדין הנדרשים בניהול התובענה. כך גם באשר למבקשת 3 הקשורה בהתחיבויותיה של המבקשת 2 מכוחו של חוק קרן קיימת לישראל, תשי"ד-1953. חוסר סמכות עניינית כאמור, עותרים המשיבים בכתב התביעה להצהרה על ביטולה של הכרזת החלקות, שבטעות יסודה, כ"נכסי נפקדים" וביטול הפקעתן של חלקות אחרות על ידי שר האוצר ורישומן על שמה של המבקשת 5. לשיטת המבקשים, משעסקינן בקרקעות שהופקעו, הסמכות נתונה לבית המשפט הגבוה לצדק. מנגד טוענים המשיבים שהסמכות לדון בתובענה דנן נתונה לבית משפט זה מכוחם של חוק נכסי נפקדים וחוק רכישת מקרקעין. חוק נכסי נפקדים יוצר הסדר שלפיו עוברים נכסים לבעלותו של האפוטרופוס ואילו הנפקד מאבד את זכויותיו בהם (ע"א 263/60 קליינר נ' מנהל מס עזבון, פ"ד (יד)2521 (1960)). סעיפים 28-29 לחוק נכסי נפקדים מקנים לאפוטרופוס את הסמכות להורות על שחרור נכס מופקד, אם המליצה על כך ועדה מיוחדת המוקמת מכוחו של חוק זה. השחרור אינו מבטל את הקנייתם של הנכסים לאפוטרופוס מלכתחילה אלא מעבירם מחדש לבעלות הנפקד. בהפעילו סמכות זו פועל האפוטרופוס כרשות מנהלית והביקורת השיפוטית על הפעלת סמכותו נתונה לבית המשפט הגבוה לצדק. שונה הדבר בהליך שמטרתו קביעה שמלכתחילה אין מדובר בנכס מופקד, כפי שעותרים המשיבים בכתב תביעתם. בטענה שנכס מופקד הוכרז כנכס נפקד בטעות, אין הכוונה שיש לשחרר את הנכס מידי האפוטרופוס אלא שמעולם הוא לא הוקנה לו, והסמכות לדון בשאלה אם לא נתקיימו התנאים לקביעת הנפקדות בנכס היא של בית המשפט המחוזי (ע"א 8481/05 ויקטור חנא לולו נ' האופוטרופוס על נכסי נפקדים (לא פורסם, ניתן ביום 28.2.07; בג"ץ 721/79 שוקרי ניקולא מיכאיל נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד לד(4)201 (1980)). נוכח האמור הסמכות לדון עתירת המשיבים בכל הנוגע לקביעה שהכרזת האפוטרופוס מ- 11.1.54 כי החלקות הרלוונטיות הן "נכסי נפקד" בטעות יסודה ודינה בטלות- נתונה לבית משפט זה. כאמור, עותרים המשיבים גם לביטולה של הכרזת שר האוצר מ-19.3.54 בדבר הפקעת הקרקעות ורישומן על שמה של המבקשת 5. שאלת הסמכות העניינית לדון בסוגיית ביטול הכרזת שר האוצר, המפקיעה קרקעות ומאפשרת רישומן על שמה של המבקשת 5 מכוחו של חוק רכישת מקרקעין, נידונה בבג"ץ 84/83 מוחמד עטיה אל וכילי נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(4)173, 180 (1983), שם נאמרו הדברים הבאים: "... בכל הנוגע לתקיפת תעודה [שהוציא שר האוצר] מהטעם, כי נקבעו בה עובדות שאינן נכונות, כפי שטוענים העותרים במקרה דנן, בית המשפט המחוזי מוסמך להכריע בדבר בתביעה למתן פסק דין הצהרתי על פסלות רישומו של נכס על שם רשות הפיתוח על פי אותה תעודה, וזאת במקביל לסמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק לפסוק על בטלות התעודה..." (תוספות שלי- ה.ג.). ענייננו רואות, שהסמכות לדון בתובענה בה מתבקשת הצהרה על פסלות רישומו של נכס על שם המבקשת 5 נתונה לבית המשפט המחוזי. בשולי הדברים אציין, שהמבקשים נסמכים בבקשתם על ע"א 7591/01 אלג'עברי נ' שר האוצר (לא פורסם, ניתן ביום 9.4.03) וכן ברע"א 5664/04 מדינת ישראל- מנהל מקרקעי ישראל נ' יואב בן גרא, פ"ד נט(6)193 (2005), אך במקרים אלו נדונה שאלת הסמכות העניינית לדון בהשגות על חוקיותן של הפקעות מכוח פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן:-"פקודת הקרקעות"), ואילו בתובענה דנן עותרים המשיבים בבקשה שיוכרז על ביטולה של הכרזת שר האוצר בדבר הפקעת הקרקעות מכוחו של חוק רכישת מקרקעין. לטעמי, לא ניתן להבנות מפסקי דין אלו ולגזור גזרה שווה למקרה דנן העוסק כאמור בהפקעת קרקעות מכוחו של חוק רכישת מקרקעין, הידוע כחוק בעל מאפיינים יחודיים והשונה מיתר דיני ההפקעה (ע"א 3535/04 ברכה דינר נ' מדינת ישראל שר האוצר (לא פורסם, ניתן ביום 27.4.06). ובמילים אחרות, לא ניתן ללמוד מהפסיקה העוסקת בהפקעה מכוחה של פקודת הקרקעות ולהשליך מהאמור בפסיקה זו על הפקעה מכוחו של חוק רכישת מקרקעין. נוכח האמור נדחית גם טענת חוסר הסמכות העניינית כעילה לסילוקה על הסף של התובענה. לסיכום, סבורה אני שבנסיבות דנן אין הצדקה לסילוק התובענה נגד המבקשים על הסף ויש לאפשר למשיבים, לאחר בירור התביעה לגופה, ואם יעמדו בדרישות החוק והפסיקה, את אפשרות הפיצוי מצד המבקשים. 4. לפני סיום אעיר כי בפני המשיבים קיימת דרך ארוכה מאוד רצופת קשיים רבים להוכחת תביעתם וכלל לא ניתן להעריך אם קיימים סיכויים טובים להצלחה, אך לא ניתן לסלק התביעה על הסף מהנימוקים שפורטו לעיל. 5.          סוף דבר: אני דוחה את הבקשה. איני עושה בשלב זה צו להוצאות.מקרקעיןפסק דין הצהרתי