פקודת הראיות קובעת: "42א הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט הפלילי המרשיע את הנאשם יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי. ... 42ג הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42 א, לא יהיה המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שירשמו וכדי למנוע עיוות דין". ללמדך, כי הכלל הוא שאין להתיר הבאת ראיות לסתור, אלא מטעמים שיירשמו, כדי למנוע עיוות דין. ואכן, כפי שנאמר בע"א 350/74 חברת מ.ל.ט בע"מ נ' ממן פ"ד כט(1) 208, 217-218. "לא בנקל תינתן לבעל-דין כזה רשות להבאת ראיה במשפט אזרחי, שאם לא יקפצו בתי המשפט ידם במתן הרשות, יסכלו את מטרת התחיקה, לרכז את חומר הראיות בבית המשפט הפלילי ולא להותיר מקום להתדיינות נוספת". (ר' גם: י. קדמי, על הראיות, חלק שלישי, בעמ' 1370). קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה להבאת ראיות לסתור פסק דין פלילי: 1. בפנַי בקשה להבאת ראיות לסתור את הממצאים והמסקנות של פסק-הדין שניתן בתיק פלילי פ 40001/03 כנגד הנאשם ידין מכנס, הוא התובע מס' 2 בתביעה הנדונה. בכתב התביעה, טוענים התובעים, כי בין התובעים לבין הנתבעים נחתם הסכם שעניינו הקמת פרויקט נדל"ני בהיקף קרקע של 20 דונם בצומת הרחובות דרך לוד וכביש הטייסים ברמת-גן, המכונה על-ידי התובעים "פרויקט וינטר". לטענת התובעים, ההכנסות הצפויות של הפרויקט היו אמורות להספיק הן לתפעול קבוצת הכדורגל של הכֹח רמת-גן, הן להחזרת הכסף למשקיעים וכן לתת תשואה נאה למשקיעים לאחר מספר שנים. התובעים טוענים להפרת ההסכם הנטען על-ידי הנתבעים, אשר בסירובם לחתום על מסמכים לצורך השלמת הפרויקט, הפרו וסיכלו את ביצועו של ההסכם. מנגד, טוענים הנתבעים, כי לא נחתם כל הסכם מחייב בין התובעים לבין האגודה. מדובר היה ביזום של תכנית נדל"ן אותה ביקש התובע, מר ידין מכנס, לקדם, אשר לא הבשיל לכדי הסכמה והסכם. זאת, אם משום שטרם הוצגו, נבדקו והבשילו "התכניות" לגבי המתחם; אם משום שטרם נבדקה התכנית העסקית שעוסקת בבסיס תכנית היזום של מר ידין מכנס, לרבות בחינה, האם התכנית תניב רווחים לקבוצת הכדורגל הכֹח רמת-גן; ואם משום שמר מכנס לא קיבל את האישורים הנדרשים מעיריית רמת-גן והוועדות השונות לתכנון ובנייה. מה שניצב לנגד עיני העמותה וחבריה, הוא קידום הספורט. 2. המחלוקת בין הצדדים הגיעה לראשונה לפתחו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, במסגרת כתב האישום שבתיק פלילי פ 40001/03 אשר הוגש כנגד הנאשם ידין מכנס - התובע 2 נושא כתב האישום היה התנהלותו של הנאשם - ידין מכנס - בפרויקט הנדל"ני אותו הוא רצה להקים ודרך טיפולו/התנהלותו בכספי הנאמנוּת שהוחזקו על ידו ועליהם היה מופקד. ביום 28/12/04 הורשע הנאשם - לאחר שמיעת ראיות - בעבירה של גניבה בידי מורשה, עבירה לפי סעיף 393 לחוק העונשין התשל"ז-1977. במסגרת הכרעת הדין יש התייחסות ארוכה, מפורטת וממצה של בית-המשפט - כב' השופט ג'ורג' קרא - למסמכים ת/33, נ/15, עליהם סומכים התובעים את תביעתם הנדונה. ב"סיכום ביניים" בע"מ 13-14 להכרעת-הדין, אומר בית-המשפט: "ככל העולה מן האמור לעיל, אתקשה וזאת בלשון המעטה, להסכים לבקשתו של הסנגור שאותה הוא מעלה בעמ' 26 לסיכומיו, לפיה:'מתבקש בית המשפט ליתן משקל למסמך ת/33, נ/15 המעגן את התחייבויות האגודה מחד, והתחייבויות הנאשם מאידך, ואשר הווה בסיס להמשך הדרך בקידום הפרויקט.', שכן ת/33 ו-נ/15 איננו בגדר מסמך שחתום על ידי מי שמוסמך להקנות לנאשם זכויות משפטיות במתחם וינטר, קרי: האגודה. העובדה שעל מסמך זה ת/33 ו-נ/15 מופיעות חתימות עלומות, והוא אף חסר את חתימת הנאשם, מעלה יותר מאשר סימן שאלה אחד באשר לתקפותו של מסמך זה. נראה שהנאשם עצמו הבין, בזמן אמת, כשנכנס לאותה הרפתקה של מימון והחזקת קבוצת הכדורגל, כי מסמך ת/33, נ/15, ערכו כקליפת השום, וזו גם הסיבה שבמשך השנים שלאחר מכן ינסה את מזלו בלהביא את ה"אגודה" לחתום עמו, על מסמך בכתב, שבו יעוגנו זכויותיו המשפטיות בנכס של מתחם וינטר. כל זאת, חרף ידיעתו של הנאשם כי ניהול קבוצת הכדורגל של הכוח מכבי רמת גן, איננו מקנה לו שום זכויות בנכס עליו משחקת קבוצה זו, משנכס זה היה בשליטתה של האגודה, וזו הבהירה לו באמצעות נציגיה שעימם ניהל הנאשם מו"מ ממושך ה"ה דורשט וחיימובסקי, עובדה זו הבהר היטב. כך חיימובסקי בעדותו בעמ' 99, שו' 4-5; כך גם כשהתיחס "להסכם הכוונות" מספטמבר 1993, נ/22 (גם נ/13) שוב, מסמך שלא נחתם ע"י האגודה בעלת זכויות החכירה, מסמך מאוחר יותר באמצעותו ביקש הנאשם לעגן את זכויותיו המשפטיות בנכס של מתחם וינטר, כך מעיד חיימובסקי החל בעמ' 103 שו' 20 ואילך. "המסמך הזה כמסמך כוונות הוא בודאי לא חוזה, כי מיותר לציין שהוא לא חוזה. ולמיטב ידיעתי לא נחתם אף פעם בצורה הזאת ואני חוזר ואומר, לכאורה כטיוטה הזאת, וילדין היו כוונות לקבל את הזכויות בנדל"ן... לידין עפ"י המסמך הזה לכאורה הוא ביקש והיה אמור לקבל זכויות ... הוא ביקש לקבל זכויות והוא מעולם לא קיבל אותם... זהו אוסף מלים לא חתום. אני לא רואה פה חוזה שידין חתם עליו או שהאגודה חתמה עליו... ידין מכנס הוא זה שניסח את המסמך הזה כמו את כל המסמכים האחרים בהסכם האימוץ והרכישה." כל שאמר חיימובסקי על מאמציו המרובים של הנאשם להביא את האגודה לכדי חתימה על מסמך, או הסכמה על פרויקט כלשהו במתחם האמור, היה ש"בכפוף למערכת כלכלית הגיונית, בכפוף לתכנית עסקית, בכפוף להיתרים מסוימים, היינו שוקלים בצורה חיובית ביצוע הפרויקט." דורשט העיד, אף הוא על רוח ותוכן דברים זהה. כך בעדותו של דורשט בע' 150 שו' 8-14: "ש: איזה זכויות היו לנאשם, כמאמץ קבוצת הכדורגל... ת.: מטעמנו לא היה, היה דיון כל הזמן משא ומתן על כן זכויות לא זכויות. מה שזכויות שנתנו שחתמנו בסביבות 95, נדמה לי, זה שטחי חניה יתר, שום דבר לא חתום"". בהמשך הכרעת הדין, מבסס בית-המשפט באמצעות ראיות נוספות את האמור בסיכום ביניים זה. הכרעת הדין מבוססת על מכלול ראיות ונסיבות, אשר בהצטברותן יחד תומכות את הממצאים והמסקנות אליהם הגיע בית-המשפט. על הכרעת הדין הוגש ערעור לבית-המשפט העליון - ע"פ 2037/05. המערער - ידין מכנס - לא הסתפק בדברי ערעור על הנאמר בהכרעת הדין, אלא ביקש להציג ראיות נוספות, אותן השיג מאוחר יותר, לטענתו, ואשר לטעמו יש בהן לשנות את הממצאים והמסקנות שבהכרעת הדין. ראיות נוספות אלו, הן הראיות אותן מבקשים התובעים להגיש עתה כראיות סותרות את ממצאי ומסקנות הכרעת הדין. בפסק-הדין מיום 15/1/07, דחה בית-המשפט העליון את הערעור על הכרעת הדין של בית-המשפט המחוזי, ואימץ את הממצאים והמסקנות שבו. בין השאר אומר בית-המשפט: "21. אין מקום להתערב בקביעה כי לא הוקנו למערער זכויות משפטיות בפרויקט וינטר: עיון בשלל המוצגים שהגיש המערער מעלה כי אין בהם כל ראיה לכך שהמערער קיבל זכויות כלשהן במתחם. המוצגים שהציג המערער מוכיחה את ניסיונותיו לקבל זכויות במתחם, ניסיונות אשר לא צלחו. דווקא העובדה שהמערער המשיך לנסות להחתים את האגודה על הסכמים שיעגנו את זכויותיו במתחם, נסיונות שכשלו, מוכיחה כי לא רכש זכויות כאמור. כך למשל מכתבי הכוונות שהגיש המערער נ/13 ו-נ/22 שאינם נושאים תאריך והאגודה אינה חתומה עליהם; הסכם הלוואה נ/14 שהוא טיוטה שאינה חתומה על ידי האגודה; הסכם הלוואה והסכם אימוץ (ת/38 ו-ת/39) שנחתמו בין חברת עסיס לאגודות המנהלות את מועדון הכדורגל, ולא עם האגודה שלה הזכויות במתחם. אף מאמציו של המערער לרשום את האגודה כעמותה חרף העובדה שלא היה חבר בה, מביאים למסקנה כי ספק היה בעיניו אם האגודה ככזו, יכולה היתה בכלל להעביר זכויותיה במתחם. אפילו בניסיונו להתקשר עם חברה לשם מימוש הפרויקט, הוגדרו חברת עסיס וקבוצת הכדורגל כ"מחזיקים" בלבד במתחם וינטר (ת/35). המערער אף אישר בעדותו בבית המשפט כי עד למועד עדותו לא נחתם כל הסכם המעניק לו זכויות חכירה במתחם ל-25 שנה (פרוטוקול מיום 2.2.04, עמ' 315-316). לפיכך, בדין נקבע כי למערער לא הוקנו כלל זכויות במתחם וינטר. זאת ועוד: גם בהנחה שאינה מקובלת עלי ש-ת/33 הקנה למערער זכויות, אין המדובר בזכויות בניה. בניה היתה מצריכה שינוי ייעוד - ואילו המקרקעין הוקצו לצורכי ספורט. בלשון אחרת - גם בכל ההנחות הנוחות למערער מדובר בהשקעה ספקולטיבית, שאין עמה זכות להקמת פרויקט בניה". בהתייחסו לראיות הנוספות אותן ביקש המערער להגיש אומר בית-המשפט: "17. אין מקום להיעתר לבקשתו של המערער להגשת ראיות נוספות: מדובר בראיות אשר היו יכולות להיות בשליטתו של המערער בעת הדיון בפני בית-המשפט המחוזי ודי בכך כדי לדחות את הניסיון להגישן כיום (לעניין זה ראו, ע"פ 2771/02 אבני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 913, 930 (2005) והאסמכתאות שם). מכל מקום, אפילו היתה מתקבלת בקשתו של המערער להגשתן של הראיות אותן צרף לא היה בכך כדי לשנות את הכרעת הדין. כאמור, מדובר בתצהיריהם של חלק מהחתומים על המסמך נ/15. אין בתצהירים הלאקוניים כדי להסביר את נסיבות המצאותן של שתי חתימות נוספות על המסמך נ/15 לעומת העדרן מהמסמך ת/33. העיקר הוא שלא כל חברי האגודה העותומנית, אשר לה הוקנו הזכויות במתחם וינטר, חתמו על המסמך. ועוד: על פי תוכנו של המסמך ת/33, אין לראות בו אלא מסמך כוונות. כך למשל סעיף 5ג למסמך קובע כי ייערך 'הסכם מפורט המבוסס על מסמך זה ואשר כאשר ייחתם יהפוך למסמך ההתקשרות בין המאמצים לבין בעל הזכויות הנכון במתקן...'. מסקנה זו עולה גם ממכתבו של עו"ד הורוביץ, אחד מחברי הנהלת 'האגודה למען מכבי רמת-גן' (נ/45) מאותו היום בו נחתם המסמך נ/15. במכתב נכתב כי יש לברר מהו המעמד החוקי של הקרקע כלפי האגודה, וכי יש לקיים ישיבה פורמלית נוספת של כל חברי האגודה ולקבל החלטה אשר תחייב אותה. במכתב נ/45 יש התחייבות שלא לנהל משא ומתן עם גוף מתחרה למערער. לאור האמור במכתב נ/45, ואפילו היו מתקבלות הראיות הנוספות לא היה בראיות אלה כדי לשנות ממסקנת בית המשפט, לפיה אין במסמכים ת/33 ו-נ/15 כדי להקנות למערער כל זכויות משפטיות במתחם וינטר. בנסיבות אלה אין מקום להידרש לראיות אלה. כך גם בנוגע לתצהירים אחרים שביקש המערער להגיש שאפילו היו מתקבלים, לא היה בהם כדי לשנות את המסקנה אליה הגיע בית המשפט בדבר אי הוכחת זכויותיו של המערער במתחם (ראו ע"פ 476/79 בולוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 785, 793 (1980), וזאת מבלי להידרש כלל לשאלה בה ביקש המערער להעסיקנו - העדר חתימתו של עו"ד חיימובסקי על המסמך ת/33". הנה כי כן, בקשתו של המערער להצגת ראיות נוספות נדחתה, דיונית ומהותית, על-ידי בית-המשפט העליון, אשר אמר, בין השאר, כי "אפילו לוּ היו מתקבלות הראיות הנוספות, לא היה בראיות אלה כדי לשנות ממסקנת בית המשפט לפיה אין במסמכים ת/33 ונ/15, כדי להקנות למערער כל זכויות משפטיות במתחם וינטר". בכך נסתם הגולל על בקשת התובע 2 המונחת עתה בפנַי ואין מקום להידרש עוד לראיות אלה. פקודת הראיות קובעת: "42א הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט הפלילי המרשיע את הנאשם יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי. ... 42ג הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42 א, לא יהיה המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שירשמו וכדי למנוע עיוות דין". ללמדך, כי הכלל הוא שאין להתיר הבאת ראיות לסתור, אלא מטעמים שיירשמו, כדי למנוע עיוות דין. ואכן, כפי שנאמר בע"א 350/74 חברת מ.ל.ט בע"מ נ' ממן פ"ד כט(1) 208, 217-218 (להלן: "פרשת מ.ל.ט") "לא בנקל תינתן לבעל-דין כזה רשות להבאת ראיה במשפט אזרחי, שאם לא יקפצו בתי המשפט ידם במתן הרשות, יסכלו את מטרת התחיקה, לרכז את חומר הראיות בבית המשפט הפלילי ולא להותיר מקום להתדיינות נוספת". (ר' גם: י. קדמי, על הראיות, חלק שלישי, בעמ' 1370). הראיות אותן מבקשים התובעים להגיש, כבר נבחנו, בפני הערכאה העליונה ביותר - בית-המשפט העליון - ולא היה בהן כדי לשנות את הממצאים העובדתיים והמסקנות שבהכרעת הדין. אם במשפט הפלילי - עת עסקינן בדיני נפשות - לא התיר בית-המשפט העליון את הבאת ראיות נוספות אלו - מן הטעם שאין בהן כדי לשנות את הממצאים והמסקנות שבהכרעת הדין - אין לשוב ולדון בכך פעם נוספת; ואין להתיר את הגשתן במסגרת ההליך האזרחי הנדון. 3. הוא הדין באשר לתובעת 1 - "עסיס". לטענת המבקשים, "עסיס, שהיא אחת התובעות בתיק דנא, הנה בעלת אישיות משפטית נפרדת וכנגדה לא הוגש כתב אישום וממילא לא הוכרע בעניינה דבר... וראויה לקבל את יומה בבית המשפט". לא כך הם פני הדברים. הגם ש"עסיס" לא הייתה צד פורמאלי בהליך הפלילי, היא הייתה גם הייתה בהליך הפלילי. דבריה נשמעו מפי הנאשם - המבקש 2. המבקש 2 וחברת "עסיס" - חד הם. כפי המפורט בהכרעת הדין, "לצורך השליטה בקבוצת הכדורגל וייזום "פרויקט וינטר" הקים הנאשם את חברת "עסיס" ראשי התיבות של: עסקים יקדמו ספורט (להלן "עסיס") - בבעלות לו ולאשתו" (עמ' 5). בית-המשפט מתאר, כי הנאשם/המבקש 2 - ידין מכנס - פעל "בשני כובעים שונים - האחד כמנהל נאמנות סוזאייב ובכובעו השני כמנהלים ובעלים של חברת עסיס. מיותר לציין שהנאשם הוא מורשה החתימה היחיד בחשבון ובחשבון עסיס, כך שלמעשה הנאשם כרת "הסכם סודי עם עצמו"". מהכרעת הדין עולה, כי את גניבת הכספים ביצע המבקש 2 באמצעות חברת "עסיס", שבבעלותו ובשליטתו, ובאמצעותה גם ערך את הסכם היזמים "הפיקטיבי" בין "הנאמנות" לבין חברת "עסיס". ללמדך, כי חברת "עסיס" הייתה כל העת בבית-המשפט, "קולה" וטענותיה נשמעו מפי המבקש 2 - הן משום שהמבקש 2 וחברת "עסיס" חד הם, והן משום זהות האינטרסים והטענות. מכאן, שהממצאים והמסקנות של הכרעת הדין חלים גם חלים על חברת "עסיס", הגם שלא הייתה במעמד פורמאלי של נאשם בהליך זה. "עסיס" בוודאי עונה להגדרת "חליפיו" של המבקש 2, או "מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע", כמפורט בסעיף 42א לפקודת הראיות. זאת ועוד, גם אם הייתי מקבל את טענות המבקשים, כי "עסיס" לא הייתה צד לדיון במשפט הפלילי, לא יכול הדבר לסייע למבקשים/התובעים. בע"א 4256/91 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' יצחק שידלובסקי פ"ד מט(5) 139, 141-142 סוכמה ההלכה בנוגע לשימוש בפסק-דין מרשיע כלפי "זרים", כדלהלן: "... לעניין פסק דין מרשיע, המובא לצורך שכנועו של בית משפט אחר, "אין נפקא מינה בין האדם שהורשע לבין אדם שלא היה צד במשפט" (דברי כבוד הנשיא זוסמן בע"א 350/74 חברת מ.ל.ט. בע"מ ואח' נ' מסעוד ויחיאל ממן, פ"ד כ"ט(1) 208, 127. וכדברי המלומד הרנון: "נמצא שפסק הדין הפלילי יכול לשמש ראיה גם נגד "זרים" - אלה שלא היו צדדים במשפט הפליליוזאת בתנאי שהמורשע, חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע הוא בעל דין בהליך האזרחי" (הרנון, דיני ראיות, כרך ב', הוצאת המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי על שם הרי סאקר תשמ"ה-1985, 358)". בע"א 350/74 הנ"ל (פרשת מ.ל.ט), מוסיף בית-המשפט ואומר: "עם כל זה מסתמן, לגבי הבאת ראיות לסתור, הבדל חשוב בין האדם שהורשע (לרבות חליפו או מי שחב בחובו הפסוק ...), לבין אדם אחר, זר להליך פלילי. לראשון היתה שעת כושר להביא ראיותיו לפני השופט הפלילי, ולכן אין מקבלים מידו ראיה לסתור, אלא מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין. מן הצורך להטעים שלא בנקל תינתן לבעל-דין כזה רשות להבאת ראיה במשפט אזרחי, שאם לא יקפצו בתי-המשפט ידם במתן הרשות, יסכלו את מטרת התחיקה, לרכז את חומר הראיות בבית-המשפט הפלילי ולא להותיר מקום להתדיינות נוספת... ... ואולם כאשר מוגש פסק-הדין המרשיע כראיה נגד אדם זר, אי אתה יכול לחסום לזה את הדרך לסתור את הממצאים שבו על שום שלא הביא ראיה במשפט הפלילי, שכן באותו משפט לא היה בעל-דין ולא היתה לו הזדמנות לכך. לכן לא מצינו בחוק התיקון כל חסימת ראיות כלפי מי שלא הורשע במשפט פלילי ואף לא היה חליפו ולא חב בחובו הפסוק. אבל פסק ההרשעה קביל לראיה גם נגד "זר" או "צד שלישי" כזה, כאמור בסעיף 42א לפקודה, ואין צריך לומר שמשקלו בדרך כלל יהא רב ולא בנקל יהפוך השופט האזרחי מסקנותיו על-פיהן, אם לא נתגלתה והובאה לפניו ראיה חדשה". לענייננו, גם בהנחה שהמבקשת/התובעת 1 ("עסיס") הִנה צד "זר" להליך הפלילי - הנחה שאינה מקובלת עלי - התוצאה אינה משתנה. הראיות אותן מבקשת התובעת 1 להציג עתה, כבר נבחנו מהותית על-ידי בית-המשפט העליון. נקבע כי אין בראיות אלה כדי לשנות את הממצאים והמסקנות אליהן הגיע בית-המשפט המחוזי, כמפורט בהכרעת הדין. סוף דבר אני דוחה את הבקשה להבאת ראיות לסתור את הממצאים והמסקנות המפורטים בהכרעת הדין של בית-המשפט המחוזי מיום 28/12/04 (ת"פ 40001/03) ובפסק-הדין של בית-המשפט העליון מיום 20/11/07 (ע"פ 2037/05). אני מחייב המבקשים לשלם למשיבה הוצאות הליך זה, לרבות שכ"ט עו"ד, בסך כולל של 10,000 ש"ח בתוספת הצמדה מלאה למדד המחירים לצרכן וריבית חוקית מהיום ועד התשלום הפועל, בתוספת מע"מ. משפט פליליבקשה להבאת ראיות לסתורפסק דין פלילי כראיה במשפט אזרחיראיות