קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה להגיש פסק דין פלילי בהליך אזרחי נגד חברה: האם הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי המרשיע חברה - שההליכים נגדה עוכבו עקב היותה בפירוק- קבילים כראייה לכאורה במשפט אזרחי בו נתבעת החברה ביחד עם נתבעים נוספים ולחילופין האם הללו קבילים כראייה לכאורה במשפט אזרחי כנ"ל עקב היותם של דירקטורים של החברה בעלי דין במשפט האזרחי והיותם בבחינת "מי שאחריותו נובעת" מאחריות החברה. אלו הן השאלות הטעונות הכרעה בבקשה שלפניי. 1. רקע הבקשה שלפניי היא בקשת המבקש להתיר לו להגיש כראיה לכאורה, בהליך הנוכחי, שעניינו בקשה לאישור תובענה ייצוגית (שעילותיה - קיומם של פרטים מטעים כמשמעותו של המונח בחוק ניירות ערך, תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק ניירות ערך"), קיומם של פרטים מטעים ואי דיווח נאות בדוחות הכספיים השנתיים של המשיבה 1 בשנים 01'-00', הפרת חובותיה של משיבה 2 כנאמן כלפי מחזיקי האג"ח והפרת חובות חקוקות כמשמעות עוולה זו בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]) את פסק הדין שניתן כנגד משיבה 1 ביום 26.5.09 בת.פ. 40136/05 (מחוזי ת"א) (להלן: "פסק הדין המרשיע"), וזאת על פי סעיף 42א בפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א - 1971 (להלן: "פקודת הראיות") 2. בפסק הדין המרשיע הורשעה המשיבה 1 בעבירות שיוחסו לה בכתב האישום שם. 3. כתב האישום ייחס למשיבה 1 את העבירות כדלקמן: אישום ראשון - פרשת הסתרת מהלך הבוררות בעניינה של האוניה Serenade ותוצאותיה- פרטים מטעים בדוחות כספיים בכדי להטעות משקיע סביר - חמש עבירות (סעיף 53(א)(4) בחוק ניירות ערך); אי הגשת דוחות מיידיים ומתן פרט כוזב בדו"ח מיידי כדי להטעות משקיע סביר - שש עבירות (סעיף 53(א)(4) בחוק ניירות ערך ביחד עם סעיפים 30 ו-36 לתקנות דיווחים מיידיים); אי קיום הוראות חוק- עבירה על סעיף 53(ג)(8) בחוק ניירות ערך ביחד עם סעיפים 36 לתקנות דיווחים מיידיים. אישום שני - ההטעיה בתשקיף ובדוחות בולוס תיירות ביחס לייעוד התמורה- פרטים מטעים בתשקיף- עבירה על סעיף 53(א)(2) בחוק ניירות ערך; אי הגשת דוחות מיידיים כדי להטעות משקיע סביר- שתי עבירות על סעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך ביחד עם סעיפים 30 ו-36 לתקנות דיווחים מיידיים; פרטים מטעים בדוחות כספיים בכדי להטעות משקיע סביר- שש עבירות על סעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך. אישום שלישי - פרטים מטעים בדוחות כספיים לגבי קיום התחייבות תשקיפית של הקצאת מניות לבולוס גד תמורת מזומן - פרטים מטעים בדוחות כספיים בכדי להטעות משקיע סביר - שלוש עבירות (סעיף 53(א)(4) בחוק ניירות ערך); אי קיום הוראת סעיף 25(ד) - עבירה על סעיף 53(ב)(3) לחוק ניירות ערך ביחד עם סעיף 25 בחוק ניירות ערך. אישום רביעי - פרשת האונייה Prime Express Island- אי הגשת דוח מיידי במועד בכדי להטעות משקיע סביר - שתי עבירות על סעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך ביחד עם סעיפים 30 ו-36 לתקנות דיווחים מיידיים; פרט מטעה בדו"ח מיידי - שבע עבירות על סעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך ביחד עם סעיפים 30 ו-36 לתקנות דיווחים מיידיים; פרטים מטעים בדוחות כספיים - שש עבירות על סעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך. 4. יש לציין כי כתב האישום הוגש גם כנגד משיבים 5, 6 (שהיו דירקטורים במשיבה 1) ונגד משיב 9 בבקשה שלפניי, ונגד שלושה נאשמים נוספים, בגין עבירות על חוק ניירות ערך וההליך הפלילי נגדם עדיין בעיצומו. 5. הבקשה הוגשה גם בעניין הפרוטוקולים של הדיון הפלילי ואולם על בקשה זו ויתר בא כוח המבקש בדיון שיתקיים ביום 15.9.09. תמצית נימוקי הבקשה ביום 26.5.09 הורשעה המשיבה 1 על פי הודאתה בעבירות שיוחסו לה בכתב האישום פסק הדין חלוט (לא הוגש עליו ערעור). המשיבה 1 היא "בעל דין" בהליך המתנהל בבית משפט זה, על כן בהתאם לסעיף 42א בפקודת הראיות פסק הדין קביל כראיה לכאורה בהליך. פסק הדין המרשיע קביל כראיה לכאורה בהליך זה גם מאחר שמשיבים 7-4 כיהנו כדירקטורים וכנושאי משרה במשיבה 1. אחריותם נובעת מאחריות המשיבה 1 שהורשעה והם בעלי דין במשפט האזרחי. המשיבה 1 הורשעה בין היתר בעבירות על סעיף 53 בחוק ניירות ערך. המשיבים 7-4 כיהנו כדירקטורים ונושאי משרה בחברה. בהתאם לסעיף 53 הנ"ל "אחריותם נובעת" מאחריות המשיבה 1. על פי ההלכה בע"א 71/85 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' בוחבוט, פ"ד מ"א(4) 327 (1987), כאשר ניתן פסק דין בהליך פלילי על יסוד הודאת מורשע בעבירות שיוחסו לו, יש "...לקרוא לתוך הכרעת הדין את עובדות כתב האישום שבהן הודה נאשם ואשר הפכו לאחר ההודאה בעובדות, בדרך של הבלעה, לחלק מהכרעת הדין. עובדות אלה הם ה'ממצאים' שבפסק הדין". עוד על פי הפסיקה די בכך שאחד הצדדים להליך האזרחי יהיה המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, כדי שניתן יהיה להגיש את פסק הדין כראיה גם נגד הצדדים האחרים, שאינם נכללים בהגדרה זו ושהינם 'זרים' להליך הפלילי. 7. תמצית נימוקי המשיבים אין אפשרות להגיש כראייה את פסק הדין המרשיע מאחר ואין מתקיימים בתנאים הקבועים בסעיף 42א(א) לפקודה. המשיבה 1 איננה "בעל דין במשפט האזרחי" לצורך סעיף 42א - ההליך נגד משיבה 1 הופסק על פי הוראת סעיפים 267 ו- 269 לפקודת החברות [נוסח חדש]. עם מתן צו הפירוק אין ממשיכים בהליכים כנגד החברה לפני בית משפט, אלא על פי החלטה אחרת של בית המשפט של הפירוק. בענייננו קבע בית המשפט, כב' השופט ישעיה, נוכח הוראות פקודת החברות, כי אין להמשיך בהליכים נגד החברה, הוא הורה על עיכוב ההליכים נגדה, ועל כן היא למעשה אינה צד להליך הנדון. משהופסקו ההליכים נגד משיבה 1, שהיא החברה המורשעת, אין היא צד להליך, על כן היא איננה בבחינת בעל דין בהליך האזרחי כמשמעותו בסעף 42א לפקודה. בקשת המבקש יוצרת עיוות דין, שכן בפועל החברה אינה צד בהליך ואינה פעילה בו, אינה מגישה כתבי טענות, אינה מתייצבת לדיון, ואינה מיוצגת, אך עם זאת מנוצלת נוכחותה הטכנית להכנסתן של ראיות לכאורה. משיבים 7-4 אינם "מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע" - משיבים אלה כיהנו כדירקטורים בחברה. מי שאחריותו נובעת הוא לפי יעקב קדמי בספרו על הראיות חלק שלישי (2003) "'נובעת' משמעו בהקשר זה- "נעוצה ב-" לאמור: מי שאחריות קמה- ועומדת או נופלת- מכוח אחריותו של המורשע". אחריות כזו היא אחריות מעביד למעשי עובדו, אחריות שולח למעשי שלוחו, ואולם הדירקטורים אינם אחראים על פי הדין האזרחי למעשי החברה. אחריות נובעת משמעותה שאחריות המורשע מצמיחה מיניה וביה גם את אחריות הצד הזר. כוונה זו של המחוקק עולה מדברי ההסבר להצעת החוק לתיקון פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"ב-1972, ה"ח התשל"ב 995 עמ' 265) (להלן: "הצעת החוק"). מעשה עוולה של תאגיד לא נחשב למעשה עוולה של האורגן ולא מטיל אחריות אזרחית על האורגן, אלא אם הוכח כי האורגן ביצע את מעשה העוולה באופן אישי. ב"כ המבקשים לומד את אחריותם הנובעת של הדירקטורים מסעיף 53(ה) בחוק ניירות ערך. הוראה זו דנה באחריות פלילית ועל כן אין להחילה על ההליך האזרחי. זאת ועוד. על פי סעיף זה בחוק ניירות ערך ניתן לראות את נושאי המשרה אחראים לעבירות שעברה החברה רק לאחר קיומם של שני תנאים מצטברים- שהחברה עברה את העבירה ושניתנה לדירקטורים האפשרות להוכיח שהתקיימו בהם הסייגים כמפורט בסעיף ושהם לא עמדו בהוכחתם. אם מוכיחים הדירקטורים את עמידתם בסייגים לא חלה עליהם אחריות פלילית ועל כן אין לראות בהם כמי "שאחריותו נובעת". פרשנות המבקש אבסורדית, שכן בענייננו תלוי ועומד הליך פלילי נגד חלק מן הנתבעים, גם לאחר הרשעתה של משיבה 1, והליך זה ממשיך להתנהל. מעצם הימשכות ההליך הפלילי ברור כי אחריות נושאי המשרה היא אחריות נפרדת. על כן לא ניתן לייחס להם אחריות שנובעת מכוח אחריות החברה. האבסורד הוא בכך שאין זה סביר להגיש נגדם את פסק הדין הפלילי כאשר מתנהל נגדם הליך פלילי שבו הם עשויים להיות מזוכים. אין הגיון להחיל את סעיף 42א(א) מקום בו הודאת החברה בהליך הפלילי ניתנה על ידי מפרק. אין כל קירבה משפטית בין המפרק לחברה. השיקולים שהנחו אותו להודות בכתב האישום הותוו על ידי תפקידו קרי השגת מטרות הפירוק וטובת נושיה וחסכון בהוצאות. הרציונאל של סעיף 42א בפקודה הוא שאם בית משפט בהליך הפלילי דן בחומר וקבע ממצאים למעלה מכל ספק סביר, הרי שאין לדון שנית באותן ראיות על מנת לקבוע שוב ממצאים ברמת ההוכחה שבמשפט האזרחי. בענייננו ניתן פסק הדין המרשיע ללא שמיעת עדים, על סמך הודאה של חברה בפירוק שעשתה כן מטעמי עלות תועלת היפים לה בלבד. אין תקדים למקרה בו קיבל בית משפט היושב בהליך אזרחי את כתב האישום בו הודה נאשם בהליך פלילי, כאשר ראייה זו הוגשה כנגד צד זר להליך. בקשת המבקשים הוגשה בחוסר תום לב. למרות שפסק הדין המרשיע ניתן כבר בחודש מאי 2009 טען המבקש כי גילה אותו לאחרונה בסמוך למועד ההוכחות שהיה קבוע. הבקשה הוגשה רק לאחר שניתנה החלטת בית המשפט שדחתה את הבקשה לעכב את ההליך האזרחי עד לסיום ההליך הפלילי. לחילופין, אם תותר הגשת הראייה אין ליתן לה כל משקל או לחילופין יש להתיר למשיבים הבאת ראיות לסתור. 8. דיון א. פקודת הראיות דנה בקבילות הממצאים והמסקנות של פסק דין מרשיע במשפט פלילי. סעיפים 42א - 42ג הם הרלוונטיים לעניינו וזו לשונם: 42א. (א) הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי. (ב) הוראות סעיף זה אינן חלות על - (1) פסק דין של בית דין צבאי לעבירות תנועה ופסק דין של בית משפט עירוני שלא ניתן מאת שופט של בית משפט שלום; (2) ממצאים ומסקנות שבגזר הדין, להבדיל מהכרעת הדין. 42ב. הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, רשאי בית המשפט לעיין גם בכתב האישום, בפרוטוקול ובכל חומר אחר שהוגש במשפט הפלילי, אם ראה צורך בכך לשם הבהרת האמור בראיה. 42ג. הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, לא יהיה המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין...." (הדגשות שלי- מ' נ'). הצדדים חלוקים בפרשנות סעיף 42א בפקודה, בשאלה אם המשיבה 1 היא "בעל דין במשפט האזרחי" ולחילופין בשאלה אם משיבים 7-4 הם בבחינת "מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע" והכל בהקשר של תחולת סעיף 42א בענייננו. אין מחלוקת, כי משיבים 2, 3, 9, 10 ו-11 אינם נכנסים בקטגוריה של "המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע". על כן אין להגיש כראייה את פסק הדין המרשיע מכוח נוכחותם שלהם בהליך. ג. בע"א 4256/91 אררט חברה לביטוח נ' שידלובסקי, פ"ד מט(5) 139, 142 (1996) מבהיר השופט טירקל לעניין סעיף 42א לפקודת הראיות כי: "כבר נפסק שלעניין פסק-דין מרשיע, המובא לצורך שכנועו של בית-משפט אחר, 'אין נפקא מינה בין האדם שהורשע לבין אדם שלא היה צד במשפט' (דברי כבוד הנשיא זוסמן בע"א 350/74 חברת מ.ל.ט. בע"מ נ' ממן, בעמ' 217). וכדברי המלומד הרנון: 'נמצא, שפסק הדין הפלילי יכול לשמש ראיה גם נגד 'זרים' - אלה שלא היו צדדים במשפט הפלילי'. וזאת בתנאי 'שצריך אחד מבעלי-הדין במשפט האזרחי להיות המורשע או חליפו, או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע' (א' הרנון, דיני ראיות (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי על-שם הרי סאקר, כרך ב, תשל"ז) 357, 358". (ר' גם יעקב קדמי בספרו על הראיות חלק שלישי (2003) בעמ' 1360). על פי סעיף 42א לפקודה מתקבלים כראיה גם הממצאים העובדתיים המבוססים מטבע הדברים על מהימנות וגם המסקנות המשפטיות של בית המשפט (ר' קדמי בספרו הנ"ל, שם). מקום שהרשעה מבוססת על הודאה בעובדות שבכתב האישום - עובדות אלה מהוות ממצאים ומסקנות (ר' ע"א 71/85 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' בוחבוט, פ"ד מ"א (4) 327, 332 (1987) וגם י' קדמי בספרו הנ"ל בעמ' 1361). לעניין תוקפו של פסק הדין המרשיע נגד בעלי דין במשפט אזרחי, בעל דין הנמנה על אחת משלוש קבוצות היריבים המוזכרות בסעיף קרי המורשע, חליפו או מי שחב בחובו הפסוק, אינו זכאי להביא ראיה לסתירת פסק הדין הפלילי אלא ברשות בית המשפט (ראה סעיף 42ג לפקודת הראיות). על כן מקום שבו לא ניתנה רשות להביא ראיות לסתירה נותר פסק הדין הפלילי כראיה שלא נסתרה בכל הקשור לממצאים ולמסקנות שבו. אשר לצד בהליך האזרחי שאינו נכלל באחת משלוש הקבוצות המנויות בסעיף קטן (א) לעיל, קרי צדדים "זרים" להליך הפלילי לרבות "מי שאחריותו נובעת", צד כזה רשאי להביא ראיות לסתור, ללא רשות של בית המשפט (עמ' 1368 בספרו של י' קדמי). ובלשונו של י' קדמי בעמ' 1369: "סיכומם של דברים: המורשע, חליפו ומי שחב בחובו הפסוק - חייבים ברשות להגשת ראיות לסתירת הממצאים והמסקנות שבפסק הדין הפלילי המוגש כראיה נגדם במשפט אזרחי.... משום שלהלכה לפחות, היתה להם ההזדמנות להגיש ראיות במשפט הפלילי: המורשע - היה צד בהליך הפלילי; חליפו - עומד מכוח הדין בנעליו ... לעומת זאת: מי שאחריות נובעת מהרשעתו של המורשע (למעט מי שחב בחובו הפסוק) ומי שהוא 'זר' לחלוטין להליך הפלילי- אינם זקוקים לרשות להגשת ראיות לסתור כאמור (או להשמעת ראיות שכבר הוגשו בהליך הפלילי); וזאת - משום שלא הייתה להם, להלכה לפחות, ההזדמנות להגיש ראיות במשפט הפלילי ולהתגונן מנימוקים 'משלהם'". (ההדגשות במקור- מ' נ'). האם המשיבה 1 היא "בעל דין במשפט האזרחי". סעיף 267 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן: "פקודת החברות"), קובע כדלהלן:   "משניתן צו פירוק, או משנתמנה מפרק זמני, אין להמשיך או לפתוח בשום הליך נגד החברה אלא ברשות בית המשפט ובכפוף לתנאים שיקבע".   ברע"א 8327/07 שוב נ' רו"ח רוזנבלום (לא פורסם, , ניתן ביום 23.12.07) נקבע: "ביסוד ההוראה שבסעיף ניצבת התפיסה לפיה מעת שהחל תהליך הפירוק יש לרכז את התביעות נגד החברה להליך קולקטיבי אחד המתנהל בפני המפרק, וזאת מטעמים של יעילות ושמירה על שוויון בין הנושים (ראו: רע"א 7945/99 שילר נ' לוין, פ"ד נד(2) 524, 527 (2000); רע"פ 9008/01 מ"י נ' א.מ. תורג'מן בע"מ, פ"ד נד(5) 799, 808-807 (2003)). על כן, מעת שהחלו הליכי הפירוק לא ניתן לתבוע את החברה שלא על דרך הגשת תביעת חוב למפרק, אלא אם ניתן לכך אישור על ידי בית המשפט לפי סעיף 267 לפקודה. ... משנתמנה מפרק לחברה עוברות לידיו סמכויות הניהול של החברה בפירוק, אשר בחברה סולבנטית מוקנות לאורגנים של החברה (ע"א 4162/04 חברת בונוביל 1955 בע"מ נ' דרור (טרם פורסם, , 10.8.06), פיסקה 8). סמכויות המפרק על פי הפקודה אף משתרעות על מגוון היבטים הקשורים לניהולה של החברה שבפירוק. ... במלאו את תפקידו הניהולי מכהן המפרק כ'פקיד בית המשפט' (ראו: תקנה 37 לתקנות החברות (פירוק), התשמ"ז-1987; רע"א 5388/97 ינוב נ' אחיעזר, פ"ד נב(1) 199, 204 (1998); צ' כהן פירוק חברות (2000) 310). לצד סמכויות הניהול של החברה שבפירוק, מוסמך המפרק להכריע בתביעות חוב שהוגשו נגד החברה. בדונו בתביעות החוב ממלא המפרק תפקיד 'מעין שיפוטי' (ע"א 505/62 הנ"ל, עמ' 839; ע"א 3/77 Wallace Brothers Commodities Ltd. נ' י' מילוא, מפרק בנק ארץ ישראל בריטניה בע"מ (בפירוק), פ"ד לג(1) 645, 650 (1979))." (הדגשות שלי - מ' נ'). בענייננו, קבע כב' השופט ישעיה בהחלטתו מיום 13.12.05 כי נוכח הוראת סעיף 267 לפקודת החברות: "בימ"ש זה אינו רשאי להמשיך בהליכים של בקשה לאישור תובענה ייצוגית, אלא אם כן ביהמ"ש, ובמקרה זה הכוונה לביהמ"ש של הפירוק, אישר המשכת ההליכים נגד החברה בפירוק ובכפוף לתנאים שהוא יקבע. במצב דברים זה. ברור כי אין זה בסמכותי כלל אף לשקול המשכת ההליכים נגד המשיבה 1 ועל כן מכוח הוראת סעיף 267 אני מורה על עיכוב ההליכים נגד משיבה זו עד סיום הליכי הפירוק, ו/או עד שביהמ"ש של פירוק יתן, אם יתן הוראה אחרת, לבקשת מי מהצדדים". נראה כי לאור תכליתו של סעיף 267 בפקודת החברות, קרי לרכז את כל התביעות נגד החברה בידי המפרק בדרך של עיכוב ההליכים המתנהלים בבית המשפט, הרי שפרשנות המשיבות דווקא עולה בקנה אחד עם תכלית זו דהיינו- משעוכבו ההליכים נגד החברה הם אינם עוד לפני בית המשפט אלא הם "עברו" למפרק. זאת ועוד. בהצעת החוק מסביר המחוקק ששתיים הן מטרות של סעיף 42א בפקודת הראיות: האחת למנוע חוסר סימטריה שיפוטית דהיינו תוצאה אפשרית של סתירה בין תוצאות הדיון האזרחי והפלילי, והשנייה- ייעול ההליך האזרחי על ידי מניעת כפילות בשמיעת הראיות. שתי מטרות אלה אינן מוגשמות במקרה של קיומו של פסק דין מרשיע ועיכוב הליכים נגד החברה כדוגמת ענייננו. שכן- לא מתנהל הליך אזרחי נגד החברה כל עוד ההקפאה בתוקף, ועל כן אין חשש לסתירה בין ההליך הפלילי לאזרחי, כמו כן לא מתנהל הליך אזרחי כלל כך שעניין היעילות איננו רלבנטי. למעשה עם עיכוב ההליכים נגד החברה נערך למעשה פיצול של ההליך האזרחי באופן שהוא ממשיך כרגיל נגד כל הצדדים למעט החברה ואילו עניינה של החברה נדון לפני המפרק אלא אם הורה בית משפט של פירוק אחרת. החברה אינה נוכחת בדיונים, היא אינה מביאה ראיות, היא אינה חוקרת עדים ופסק הדין שניתן בתום ההליכים במשפט האזרחי אינו דן כלל באחריות החברה. כאמור הגשת פסק הדין המרשיע בהליך שלפניי אין בה כל יתרון דיוני סביר. מאחר וההליך האזרחי נגד החברה אינו מתנהל בבית המשפט אין בהגשת פסק הדין המרשיע כדי ליעל את ההליך כנגד החברה ואין כל הגיון בהגשת פסק הדין המרשיע נגד צדדים בתיק כאשר החברה אינה צד לו. סעיף 42א נועד לתת יתרון דיוני נגד חברה שהיה לה יומה בבית המשפט אך מקום שהחברה אינה למעשה צד בהליך אין מקום ליתן יתרון דיוני זה לתובע. לאור כל האמור לעיל אני מקבלת את טענות המשיבים וקובעת כי המשיבה 1 איננה "בעל דין במשפט האזרחי" לצורך סעיף 42א לפקודת הראיות. ה. האם המשיבים 7-4 הם בבחינת "מי שאחריותו נובעת מאחריות מורשע" אין מחלוקת כי משיבים 7-4 היו דירקטורים במשיבה 1. טענת המבקש כי משיבים 7-4 הם מי שאחריותם נובעת מאחריות החברה נסמכת על הוראת סעיף 53 (ה) בחוק ניירות ערך הקובעת: "נעברה עבירה מן המפורטות בסעיף זה בידי תאגיד אחראים לעבירה גם הדירקטורים של התאגיד והמנהל הכללי, אלא אם הוכיחו אחת מאלה: (1) שהעבירה נעברה שלא בידיעתם ולא היה עליהם לדעת עליה או שלא יכלו לדעת עליה; (2) שנקטו כל האמצעים הסבירים כדי למנוע את העבירה". בהצעת החוק מסביר המחוקק כי מוצע שהממצאים בפסק הדין הפלילי ישמשו גם כלפי צד שלישי "...שלא היה בעל דין במשפט הפלילי, למשל, תביעה נגד חליפו של המורשע או נגד מעבידו של נאשם בשל אחריותו השלוחית או נגד מבטחו". י' קדמי בספרו הנ"ל מפרש את המונח "מי שאחריותו נובעת" כך: "'נעוצה ב-' לאמור: מי שאחריותו קמה - ועומדת או נופלת - מכוח אחריותו של המורשע, כגון: אחריותו השילוחית של מעביד למעשיו של עובדו" (שם, בעמ' 1360). הדוגמאות שמביאים המלומד י' קדמי ודברי ההסבר להצעת החוק לעניין "מי שאחריותו נובעת" מלמדות לכאורה כי הכוונה היא למי שאחריותו נובעת אך ורק מתוקף מעמדו של אחר ואינה אחריות אישית לעוולה. מעביד אינו אחראי למעשי עובדו בשל עוולתו הוא אלא מכוח הוראת דין (סעיף 13 לפקודת הנזיקין), הוא הדין בשולח (סעיף 2 בחוק השליחות התשכ"ה-1965) ובמבטח (ר' סעיף 68 בחוק חוזה הביטוח התשמ"א- 1981). כמו כן נראה מהדוגמאות הנ"ל כי מדובר במי שאחריותו נובעת מחיובו של אחר ללא כל סייג. האם אחריותם של דירקטורים למעשי החברה בה כיהנו היא כזו? נראה לי שלא. על פי ההלכה הפסוקה ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66, 75-74 (2004): "כלל הוא במשפטנו שהתאגיד כאישיות משפטית נפרדת נושא באחריות לעוולות בנזיקין, כמו גם לאחריות בפלילים. עם זאת גזירת אחריותו הנזיקית של התאגיד מפעולותיו של אורגן או של נושא משרה בתאגיד אינה מונעת הטלת אחריות נזיקית על אותו אורגן או נושא משרה עצמו, כמו שאין היא מונעת את חבותו בגין עילות אחרות, פליליות או חוזיות. אחריותם האישית של הפועלים במסגרתו של התאגיד עומדת אפוא מכוח עצמה, ואין היא יונקת כוחה מהתאגיד (ראו סעיף 54(א) לחוק החברות, תשנ"ט-1999; כן ראו: א' פרוקצ'יה דיני חברות חדשים בישראל, בעמ' 86; ע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, בעמ' 384; ע"א 2273/02 חברת פסל בע"מ נ' חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י בע"מ..." (ההדגשה שלי- מ' נ'). בע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' אורן, פ"ד לה(4) 253, 256 (1981) דן בית המשפט בשאלה כיצד נקבעת אחריותו האישית של מנהל חברה וקבע: "השאלה שיש לשאול היא, אם התמלאו היסודות, הנדרשים לקיומה של אחת העוולות, המנויות בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ואם התשובה היא חיובית, תוטל אחרות אישית על האדם, שממעשיו או ממחדליו עולים היסודות המרכיבים עוולה אזרחית פלונית. מאידך גיסא, מן הנכון לחזור ולהזכיר את המובן מאליו והוא, כי כשם שמי שמשמש כאורגן של חברה אינו חסין מפני אחריות בנזיקין על פעולותיו כאורגן, כך גם לא יהיה נכון לומר, כי בשל מעמדו האמור מתרחבת ומתפרשת אחריותו מעבר לתחומי האחריות, שהותוו בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. מנהל חברה אינו חב בנזיקין בגין מעשיהם של עובדי החברה או אחרים המורשים לעשות פעולות מטעמה, אלא על-פי הכללים, שנקבעו בפקודה, בעניין האחריות למעשיהם או מחדליהם של אחרים והזיקות ההדדיות, היוצרות אחריות כאמור". בפסק דינו של השופט גרוניס שניתן בימים אלו בע"א 10362/03 א. ברזני שירותים ועסקאות בע"מ נ' אחים בן רחמים (צפון) בע"מ (טרם פורסם, , ניתן ביום 20.10.09) חוזר בית המשפט וקובע: "בפסיקה נקבע, כי העובדה שאדם פועל בגדר תפקידו כאורגן, נושא משרה או עובד של חברה (להלן, לשם הפשטות, נתייחס לאורגן) אינה מקנה לו חסינות מפני חבות בנזיקין. אם מעשיו או מחדליו של האורגן ממלאים את יסודות העוולה יחוב הוא בנזיקין. הודגש, עם זאת, כי האורגן אינו נושא באחריות אישית בגין פעולות שבוצעו על ידי החברה אלא רק בגין פעולותיו הוא" (הדגשה שלי - מ' נ') (שם, בפסקה 16). מהלכות אלה עולה כי אחריותו של דירקטור היא אחריות אישית לעוולות שהוא ביצע וממילא הוא אינו חייב בחבות אזרחית "אוטומטית" עקב חבות החברה. על כן נראה לי כי לעניין דירקטורים הם אינם בבחינת "מי שאחריותו נובעת". המבקש טען כזכור כי את האחריות הנובעת יש ללמוד מסעיף 53 בחוק ניירות ערך. נראה לי כי צודקים המשיבים בטענתם כי אין להקיש מסעיף 53 הקובע אחריות פלילית והמצוי בפרק "עונשין" בחוק ניירות ערך, לעניין אחריותם האזרחית של הדירקטורים. נראה לי כי האחריות הנובעת לצורך סעיף 42א נבחנת על פי המשפט האזרחי - כך נראה מדברי ההסבר וכך הגיוני נוכח העובדה שסעיף 42א חל מטבעו במסגרת משפט אזרחי. משכך אין להסיק את אחריותם הנובעת של הדירקטורים מההוראה הפלילית שבחוק ניירות ערך. כפי שעולה מהאמור לעיל אחריותו האזרחית של דירקטור אינה נובעת מאחריות החברה. ו. מעבר לדרוש אציין שאפילו תרצה לומר כי סעיף 42א לפקודת הראיות חל בענייננו, הרי שבנסיבות המקרה שלפניי קיים ספק של ממש בדבר המשקל שניתן להעניק לפסק הדין המרשיע: פסק הדין כנגד המשיבה 1 ניתן לאחר שהוצג לבית המשפט הסדר טיעון (במסגרתו הודה המפרק בשם המשיבה 1, והתביעה הגבילה עצמה בטיעוניה לעונש לעתירה לקנס בסך 10,000 ₪). למפרק אין "קירבה משפטית" לדירקטורים (הדירקטורים הנאשמים בתיק הפלילי לא היו חלק מההסדר, ובעניינם מצוי ההליך הפלילי בעיצומו) וברי כי האינטרסים שלהם שונים. 9. סוף דבר הבקשה נדחית. אין צו להוצאות. משפט פליליפסק דין פלילי כראיה במשפט אזרחיתביעה אזרחית