קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה למעצר על פי חוק ההסגרה: הבקשה 1. לפניי בקשת היועץ המשפטי לממשלה להורות על מעצרו של המשיב, על-יסוד סעיף 15 לחוק ההסגרה, תשי"ד-1954 (להלן - החוק), זאת בעקבות פסק-דינו של בית-משפט זה (כב' סגן הנשיא ד' חשין), מיום 28.7.2009, בתיק ב"ש 5368/08, , לפיו נקבע, כי המשיב הִנו בר-הסגרה לארצות-הברית. הבקשה להסגרה והליכי המעצר 2. ביום 30.10.2008 הוגשה לבית-משפט זה עתירת היועץ המשפטי לממשלה להכריז כי המשיב, וכן ארבעת המשיבים הנוספים באותה עתירה, הִנם בני-הסגרה לארה"ב. הסגרתם של המשיב והאחרים, נתבקשה בעקבות כתב-אישום שהוגש נגדם, ביום 23.7.08, לבית-המשפט במחוז המרכזי של מדינת קליפורניה בארה"ב. כתב-האישום ייחס למשיבים שורה של עבירות על חוקים פדראליים שבוצעו בארה"ב, בגין שלוש פרשיות. למשיב יוחסו עבירות הנוגעות לאחת מן הפרשיות, שבעניינה הואשם, יחד עם משיב 1 בעתירה, יצחק אברג'יל, בעבירות שלהלן: קשירת קשר להפצת סם מסוכן מסוג M.D.M.A (אקסטזי), לפי החוק הפדראלי בארה"ב Title 21 United States Code (USC) Section 841(a), 846; וקשירת קשר ליבוא סם מסוכן, לפי החוק הפדראלי בארה"ב Title 21 United States Code (USC) Section 952(a),963. על-פי הנטען בכתב-האישום שהוגש בארה"ב, קשרו המשיב ויצחק אברג'יל קשר, בחודש דצמבר 2003, להעברת כמויות ניכרות של סמים מסוג M.D.M.A. מאירופה לארה"ב, בהיקף של כ-100,000 כדורים, ועל-פי הוראותיהם הועברו באמצעות חברות משלוח מספר משלוחים מהסמים, אשר הוסלקו בתוך צעצועים. 3. בד-בבד עם הגשת העתירה להסגרה, הוגשה בקשה למעצרם של המשיבים בעתירה, ובכללם המשיב דנן, עד למתן פסק-דין בעתירה. ביום 11.1.09 קבע בית-משפט זה (כב' השופט י' צבן), בב"ש 5369/08, , כי יש תשתית ראייתית מחשידה כנגד המשיב בעבירה של סחר בסמים, אשר מקימה עילת מעצר נגדו, ואף קיים חשש להימלטותו מאימת הדין, זאת נוכח העובדה שהלה הורשע בבלגיה בעבירות של זיוף דרכון והתחזות כאחר. עם זאת, קבע בית-המשפט, כי "נוכח החוסר הראייתי ועוצמת הראיות בעניינו, יש מקום לחלופת מעצר". על-כן הורה, כי המשיב יהיה נתון ב"מעצר בית" מלא, תחת איזוק אלקטרוני ושמירה רצופה על-ידי מפקחים בכל שעות היממה, בכפוף להפקדה כספית בסכום של 250,000 ₪ והמצאת שתי ערבויות צד שלישי בסך 150,000 ₪. יתר המשיבים בעתירה להסגרה, אשר הואשמו בעבירות נוספות, נעצרו עד למתן פסק-דין בעתירה. פסק-הדין בעתירה להכרזה על המשיב כבר-הסגרה 4. בפסק-דינו המנומק והמפורט, סקר כב' סגן הנשיא ד' חשין בהרחבה את מכלול הראיות לכאורה שהונחו לפניו, בין-השאר, בפרשת קשירת הקשר לייבוא הסמים והפצתם; ואגב כך הפנה לתמלילים של האזנות סתר לשיחות טלפון, לעדויות, לתצהירים, לדו"חות מעקב ולמסמכים נוספים (פיסקאות 198-227 לפסק-הדין). לאחר בחינה מעמיקה של הראיות לכאורה, אחת לאחת, מסקנתו הייתה, כי יש בראיות אלו אחיזה לאישומם של המשיב ושל יצחק אברג'יל בעבירות של קשירת קשר לייבוא סמים לארה"ב ולהפצת הסמים, בכל הנוגע לפרשיית הסמים מחודש דצמבר 2003 (פיסקאות 228-238 לפסק-הדין). בסיכום ניתוחן של הראיות לכאורה, קבע בית-המשפט, כי מצטיירת מהן תמונה, לפיה יצחק אברג'יל עמד בראש רשת להפצת סמים מאירופה לרחבי העולם, והמשיב היה כפוף לו ברשת זו ופעל לפי הוראותיו. באשר לעסקה הספציפית מחודש דצמבר 2003, קבע בית-המשפט, כי התקיים מעין "קשר משולש" להעברת סמים מסוג M.D.M.A מבלגיה לארה"ב, בין יצחק אברג'יל לבין המשיב - כמשלחי הסמים מאירופה, לבין אלי מרציאנו ומאיר כהן - מקבלי הסמים בארה"ב, כשבתווך פעל יניב חזיזה. יצחק אברג'יל, בתור ראש ארגון שהפיץ סמים מאירופה אל מחוצה לה, ניהל את המשלוח הספציפי באמצעותו של המשיב, שעדכן אותו ופעל על-פי הנחיותיו. משכך, קבע בית-המשפט, כי יש בראיות השונות אחיזה לאישום בפרשיית הסמים (פיסקה 239 לפסק-הדין). 5. במאמר מוסגר יצוין, כי יניב חזיזה, שפעל, כאמור, מטעמם של יצחק אברג'יל והמשיב בפרשת הסמים הנדונה, הוסגר לאחרונה לארה"ב בגין פרשה זו, בעקבות הכרזתו כבר-הסגרה, זאת לאחר שהיה נתון במעצר החל מהגשת הבקשה להסגרה (ראו: ע"פ 8010/07 יניב חזיזה נ' מדינת ישראל (13.5.09); בש"פ 2838/09 יניב חזיזה נ' היועץ המשפטי לממשלה (20.4.09)). 6. בסיום פסק-הדין הכריז כב' סגן הנשיא ד' חשין על כל המשיבים בעתירה בני-הסגרה לארה"ב. הוא הוסיף והורה, כי משיבים 1-4 יוחזקו במשמורת שירות בתי-הסוהר עד להסגרתם בפועל; ובאשר למשיב קבע, כי "בשלב זה, משיב 5 ימשיך להיות משוחרר בערובה בתנאים שנקבעו לו" (פיסקה 242 לפסק-הדין). ההוראה האחרונה הוּדעה לצדדים בעת שימוע פסק-הדין, והיוותה , כאמור, חלק בלתי נפרד ממנו. הבקשה לפי סעיף 15 לחוק ההסגרה לאחר פסק-הדין 7. ביום 30.7.09, דהיינו - יומיים לאחר מתן פסק-הדין, הוגשה מטעם היועץ המשפטי לממשלה הבקשה הנדונה, להורות על מעצרו של המשיב לפי סעיף 15 לחוק, זאת בעקבות הכרזתו כבר-הסגרה. הבקשה הוגשה לכב' סגן הנשיא ד' חשין, ואולם, מחמת דחיפותה, והגשתה במהלך פגרת בתי-המשפט, היא נדונה לפניי, כשופט תורן. טיעוני הצדדים 8. ב"כ המבקש טוען, כי ההחלטה במסגרת פסק-הדין, לפיה בשלב זה ייוותרו תנאי השחרור בערובה בעניינו של המשיב, ניתנה מבלי שהייתה לו אפשרות לשטוח את בקשתו וטיעוניו לעניין מעצרו של המשיב. לדבריו, לאחר קריאת פסק-הדין, נתגבשה עמדת פרקליטות המדינה בדבר הגשת בקשה למעצרו של המשיב, זאת נוכח שינוי הנסיבות בעקבות מתן פסק-הדין, והחשש המוגבר להימלטותו של המשיב בשלב זה, לאחר הכרזתו כבר-הסגרה, אשר עלולה להביא לכך שהמדינה תימצא מפרה את התחייבויותיה הבינלאומיות. בעניין חומרת העבירות ונסיבותיהן, ציין ב"כ המבקש, כי על-פי ממצאי פסק-הדין, הראיות לכאורה מצביעות על חלקו הפעיל של המשיב בהעברת הסמים מבלגיה לארה"ב, כבכיר בהיררכיה העבריינית, כיד ימינו של יצחק אברג'יל וכמי שהפעיל לתכלית זו אחרים, וביניהם את יניב חזיזה. באשר לחשש להימלטות מהדין, ציין ב"כ המבקש, כי מדובר בחשש ממשי ומוגבר, הנובע, בין-השאר - מהעונש לו צפוי המשיב אם יורשע בארה"ב; מהרשעתו בבלגיה בעבירות של זיוף דרכון, התחזות כאחֵר ופעילות במסגרת ארגון פשיעה, שבגינן נידון לארבעים חודשי מאסר; ממידע שנתקבל במשטרה, בדבר מעצרו של המשיב בשנת 1990 במעבר גבול באיטליה עם דרכון על-שמו של אדם אחר (מש/1); וממידע חסוי נוסף, משנת 1991, שהוצג לעיונו של בית-המשפט בלבד (מש/2). 9. ב"כ המשיב גורס, כי אין מקום להורות על מעצרו של מרשו. ראשית טוען הוא, כי לאחר שכב' סגן הנשיא ד' חשין קבע במסגרת פסק-דינו, שתנאי השחרור בערובה ייוותרו בשלב זה על כנם, אין מקום לעיון חוזר בהחלטה זו, ובפרט על-ידי שופט אחר באותה ערכאה. בנוסף גורס ב"כ המשיב, כי ניתן להגיש בקשה למעצר, לפי סעיף 15 לחוק, בעקבות הכרזתו של אדם כבר-הסגרה, רק לאחר שההכרזה הייתה לחלוטה, דהיינו - לאחר חלוף המועד להגשת ערעור, ובמקרה שהוגש ערעור - לאחר דחייתו. לפיכך, לשיטתו, לא ניתן עדיין לבקש את מעצרו של המשיב לפי סעיף 15 לחוק. עוד טוען הוא, כי אין לפנינו נסיבות המצדיקות את שינוי החלטתו של כב' השופט י' צבן במסגרת הליכי המעצר; ובפרט, כאשר המשיב לא ניסה להימלט מהדין לאחר שנחשפה הפרשה ובטרם הגשת בקשת ההסגרה, ואף הקפיד לקיים את כל תנאי השחרור בערובה במהלך הדיונים בעתירה. ב"כ המבקש סובר, כי תנאי השחרור בערובה שנקבעו הִנם הולמים, ולא קיים חשש להימלטותו של המשיב. על-כן, מבקש הוא לדחות את הבקשה. דיון 10. על מעצר המתבקש במסגרת הליכי הסגרה, חלים הן הוראות חוק ההסגרה, והן דיני המעצר הכלליים, שנקבעו בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות האכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן - חוק המעצרים). סעיף 1(ג) לחוק המעצרים קובע, כי "הוראות חוק זה יחולו על מעצר לפי כל חוק אלא אם כן נקבעו בחוק הוראות אחרות". בחוק ההסגרה אכן נקבעו הוראות ספציפיות לעניין מעצר מבוקשים בהליכי הסגרה, בסעיפים 5, 6, 7 ו-15. סעיף 5 לחוק ההסגרה, שכותרתו "מעצר לאחר עתירה", קובע לאמור: "הוגשה עתירה, יכול בית-המשפט, בכל שלב של הדיון, לצוות על מעצרו של המבוקש. תוקפו של הצו יהיה עד למתן החלטה באותה עתירה, אם לא ביטלוֹ בית-המשפט לפני-כן". סעיף זה מתייחס, כאמור, למעצר עד למתן פסק-הדין בעתירה. סעיף 15 לחוק ההסגרה, הרלבנטי לענייננו, ואשר כותרתו "החזקה במשמורת", מורה כי "מבוקש שהוכרז בר-הסגרה, רשאי בית-המשפט לצוות על החזקתו במשמורת עד להסגרתו, אם לא בוטלה ההכרזה בערעור או על-פי סעיף 19". סעיף זה קובע, אפוא, הוראות בדבר החזקה במשמורת לאחר מתן פסק-דין בעתירה. 11. כבר נפסק, לא אחת, כי אין זהות במסגרת השיקולים והאיזונים, בין דיני המעצר הכלליים, לבין דיני המעצר לצורך הסגרה. בהליכי הסגרה, ניתן משקל מיוחד לשני היבטים עיקריים. ההיבט האחד הִנו החשש להימלטות המבוקש מן הדין, זאת נוכח טיבם ואופיים המיוחד של הליכי ההסגרה, הטומנים בחובם חשש מובנה להתחמקות מן הדין. להליכי ההסגרה נלווה היבט ייחודי נוסף, שעניינו אחריותה של מדינת ישראל לקיים את התחייבויותיה מכוח אמנת ההסגרה - להסגיר מבוקשים בני-הסגרה ולאפשר העמדתם לדין במדינה המבקשת (ראו: בש"פ 5648/92 אנטר נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5) 494, 497 (1992); בש"פ 8283/08 בראשי נ' מדינת ישראל (6.10.08); בש"פ 725/09 היועץ המשפטי לממשלה נ' מאיר אברג'יל (30.1.09); ובש"פ 1496/09 יצחק אברג'יל נ' היועץ המשפטי לממשלה (10.3.09)). לשני המאפיינים האמורים הייחודיים להליכי ההסגרה - החשש להימלטות מהדין והצורך בקיום התחייבויות המדינה בתחום ההסגרה, השלובים זה בזה - ניתן "משקל סגולי מיוחד", אשר "משפיע על נקודת האיזון בשקלול בין הערכים השונים המתמודדים זה עם זה", כאשר האיזון נעשה בכל מקרה על-פי נסיבותיו (בש"פ 725/09, לעיל, בפיסקה 18 להחלטה; וכן ראו: בש"פ 3974/07 פרצוב נ' היועץ המשפטי לממשלה (20.5.07)). 12. כאשר הליך הסגרה נמצא בשלב מתקדם, מתגבר החשש להימלטות המבוקש מהדין לקראת ביצוע ההסגרה, ומתעצמת חובתה של המדינה להבטיח את קיום התחייבויותיה בתחום הסגרת העבריינים. על-כן, בשלבים אלו, ובפרט לאחר שהמבוקש הוכרז בר-הסגרה, ונקבע כי יש ראיות לביסוס אישומו, נוטה נקודת האיזון להעניק בכורה לאינטרסים האמורים, על-פני אינטרס הפרט. על השיקולים המנחים את בית-המשפט בעניין מעצרו של מי שהתבקשה הסגרתו, ועל נקודת האיזון הראויה בשלבים המתקדמים של הבקשה, עמדה כב' השופטת ד' ביניש (כתוארה אז) בבש"פ 4423/03 יצחק כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה (29.5.03): "השיקולים המנחים את בית-המשפט כאשר הוא שוקל את מעצרו של אדם המבוקש להסגרה הם מורכבים יותר משיקולי מעצר בהליך פלילי רגיל המתקיים בישראל. על אחת כמה וכמה, כך המצב ביחס למי שהוכרז כבר לגביו על-ידי בית-משפט מחוזי, כי הוא בר-הסגרה, ונקבע כי יש נגדו חומר ראיות לכאורי לביסוס האישום. בגדר שיקוליו, ישקול בית-המשפט את שיקולי המעצר הרגילים ובהם המסוכנות הנשקפת מהחשוד המבוקש, החשש לשיבוש הליכים ובעיקר ישקול את חשש ההמלטות, שהוא חשש טבוע בהליכי הסגרה. בנוסף לכל אלה, יביא בית-המשפט בחשבון את המחויבות שיש לישראל כלפי המדינה המבקשת - מחויבות המעוגנת באמנה הבינלאומית ונסמכת על חוק ההסגרה להסגיר את המבוקש ולאפשר הבאתו למשפט למדינה המבקשת. שיקול זה הוא שיקול מכריע במובן זה שלעיתים יהיה מקום לעצור מבוקש, גם אם על-פי דיני המעצר הכלליים היה מקום לשחררו... יתרה מזו, ככל שהליך ההסגרה מתקדם, כך יש לתת משקל רב יותר להתחייבות של מדינת ישראל כלפי המדינה המבקשת... ובוודאי כך לאחר שהוכרז אדם כבר-הסגרה והחשש הטבעי להמלטות הוא רב יותר.". 13. ומן הכלל אל הפרט: לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי יש להיעתר לבקשה, ולהורות על החזקתו של המשיב במשמורת שירות בתי-הסוהר, עד להסגרתו בפועל לארה"ב. הוראתו של כב' סגן הנשיא ד' חשין, בסיום פסק-הדין, לפיה יוותרו, בשלב זה, תנאי השחרור בערובה בעניינו של המשיב, הוּדעה, כאמור במסגרת שימוע פסק-הדין, זאת מבלי שהצדדים השמיעו טיעוניהם לעניין ההחזקה במשמורת. בנסיבות אלו, הותיר, למעשה, בית-המשפט לכל אחד מהצדדים את האפשרות להגיש בקשות בעניין המעצר או תנאיו, ולא בכדִי שולבו בהוראה המילים "בשלב זה". על-כן, המבקש אינו מנוע כיום לעתור למעצרו של המשיב, עקב מתן פסק-הדין וההכרזה על המשיב כבר-הסגרה. אין בסיס לטענתו של ב"כ המבקש, לפיו מעצר לפי סעיף 15 ניתן לבקש רק לאחר שפסק-הדין בעניין ההכרזה על המבוקש כבר-הסגרה הופך לחלוט. סעיף 15 מורה, כאמור, כי בית-המשפט רשאי להורות על החזקתו במשמורת של אדם שהוכרז בר-הסגרה, עד להסגרתו, אלא אם בוטלה ההכרזה. לאור לשונו הברורה של הסעיף, ותכליתו החקיקתית - למנוע הימלטות מהדין וסיכול התחייבויותיה הבינלאומיות של המדינה בתחום הסגרת מבוקשים - ניתן להורות על השמה במשמורת רשויות הכליאה, לפי סעיף 15 לחוק, החל ממועד ההכרזה על המבוקש כבר-הסגרה. על-כן, כל אימת שמסתיים הליך של הסגרה, בפסק-דין המורה כי המבוקש הִנו בר-הסגרה, בין אם היה המבוקש נתון במעצר עד למתן פסק-הדין בעתירה, ובין אם היה הלה משוחרר בערובה, קמה הסמכות להורות על החזקתו במשמורת עד לביצוע ההסגרה. בענייננו, נוכח ההכרזה על המשיב כבר-הסגרה, אין מנוס מלהורות, בשלב זה, על השמתו של המשיב במשמורת שירות בתי-הסוהר עד להסגרתו. אכן, בהליכי המעצר, קבע כב' השופט י' צבן, כי למרות שקיימת תשתית ראייתית מחשידה כנגד המשיב בעבירה של סחר בסמים, אשר מקימה נגדו עילת מעצר, ואף קיים חשש להימלטותו מאימת הדין, יש לשחררו בערובה נוכח חולשת הראיות נגדו. ואולם, כיום, עם מתן פסק-הדין נשתנו הנסיבות, שכן נקבע, בין-השאר על-יסוד ראיות נוספות שהוגשו לבית-המשפט, כי יש בתשתית הראייתית אחיזה לאישומו של המשיב, וכי הוא בר-הסגרה. במצב דברים זה, קמה עילה להורות על החזקתו של המשיב במשמורת שירות בתי-הסוהר עד להסגרתו בפועל. ההחזקה במשמורת מתחייבת במקרה דנן, נוכח המסוכנות הנשקפת מהמשיב - העולה ממהות העבירות ונסיבות ביצוען, כפי שנקבעו בפסק-דינו של כב' סגן-הנשיא ד' חשין; קרי - הפצת סמים בין מדינות בכמויות מסחריות, ותפקידו של המשיב בהיררכיה העבריינית בפרשה זו. המעצר מתחייב שבעתיים, בשל החשש להימלטותו של המשיב מהדין, ובפרט בשלב זה, שבו הוכרז בר-הסגרה. כפי שצוין, הימלטות מהדין עלולה לסכל את התחייבויותיה הבינלאומיות של המדינה בתחום דיני ההסגרה. בענייננו, החשש להימלטות הִנו מוגבר. הוא נובע בראש ובראשונה מחומרת העבירות ומהעונש הצפוי למשיב בארה"ב אם יורשע בגינן. החשש להימלטות, שיכולה להתבצע אגב שימוש במסמכים כוזבים, נלמד, בין-השאר, מהרשעתו של המשיב בבלגיה בעבירת זיוף דרכון והתחזות כאחר, ממידע אודות ניסיון שעשה המשיב בשנת 1990 לעבור בין מדינות תוך שימוש בדרכון של אדם אחר (מש/1), וממידע חסוי על ניסיון להימלטות מהדין בראשית שנות התשעים (מש/2). אכן, חלק מהמידע מתייחס לאירועים שהתרחשו לפני שנים רבות, ואולם הוא מצביע על דפוס חוזר ונשנה של התנהגות, המקים בסיס לחשש ממשי להימלטותו של המשיב מהדין אם לא ייעצר. בנסיבות האמורות, סבורני כי אין חלופת מעצר בעניינו של המשיב שתשיג את מטרת המעצר, זולת כליאה של ממש; ובעיקר, כאשר מדובר בשלב מתקדם של הליכי ההסגרה, לאחר ההכרזה על המשיב כבר-הסגרה. התוצאה 14. על-יסוד האמור לעיל, אני נעתר לבקשה; ומורה, לפי סעיף 15 לחוק ההסגרה, על החזקתו של המשיב במשמורת שירות בתי-הסוהר עד להסגרתו לארה"ב. המשיב ייעצר לאלתר. בקשת מעצרהסגרהמעצר