קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה שניה להארכת מועד להגשת כתב הגנה: כתב התביעה הוגש לבית משפט זה ביום 17.8.09. נתבע 1 הוא מנהל מקרקעי ישראל המיוצג על ידי פרקליטות המחוז (אזרחי). הוא ייקרא להלן לשם הנוחיות "המנהל", "המדינה" או "הנתבעת". נתבעת 2 היא אגודה שיתופית לחקלאות, גבעת יערים. התובע עתר בתביעתו למספר סעדים במקרקעין, לתשלום פיצויים כספיים בגין לשון הרע שהוציאו הנתבעים כנגדו, לפיצויים בגין אובדן הכנסה, ולהוצאות לדוגמא עבור מה שכינה סחבת, התעמרות והתעללות במשך השנים של הנתבעת בניסיונותיו להשיב לו את זכויותיו, בסכום כולל של 400,000 ₪. הנתבעת טרם הגישה את הגנתה וזוהי בקשתה השנייה למתן ארכה להגשת ההגנה במועד נדחה. תחילה הגישה ביום 16.11.09 בקשה להארכת מועד עד ליום 31.12.09. היא פרטה בבקשה כי התביעה לא הומצאה לפרקליטות אלא ביום 21.10.09 והמועד להגשת ההגנה היה אפוא, ביום 22.11.09. עוד טענה כי איסוף המידע הדרוש לה לצורך הגשת ההגנה הינו תהליך מורכב ונוכח מכלול הטענות שהובאו בכתב התביעה, לא ניתן יהיה לגבש את כתב ההגנה מטעם המדינה בהתאם ללוח הזמנים הקבוע בתקנות. וככלל, התביעות המוגשות כנגד המדינה הן לרוב תביעות מורכבות, עובדתית ומשפטית. מעורבים בהן גורמים שונים שבידי כל אחד מהם מסמכים רבים ועמדה נפרדת משלו לנטען כלפיו בכתב התביעה, עמדה אותה יש לאסוף, לעבד ולנסח לכתב הגנה אחד מטעם המדינה. על כך היא הוסיפה כי בניסוח כתב הגנה חלים על המדינה הנחיות פרקליט המדינה מספר 16.1 בהן נקבע, בין השאר, כי על הפרקליטות לבחון כל טענה עובדתית הנטענת בכתב התביעה לגופה אל מול כל הגורמים הרלוונטיים, להימנע מהכחשה גורפת של טענות ולהביא לפני בית המשפט, ככל הניתן, גרסה עובדתית מפורטת. הבקשה האמורה הוגשה בהסכמה מסוייגת של התובע אשר הסכים למתן ארכה עד ליום 6.12.09 בלבד. נוכח עמדת התובע, בית המשפט האריך את המועד להגשת כתב ההגנה עד ליום 15.12.09. חרף ההחלטה האמורה, ביום 8.12.09 הגישה המבקשת בקשת דחייה נוספת בה היא חזרה למעשה על טענותיה שבבקשה הראשונה ועל כך שהמנהל טרם גיבש עמדה סופית על התביעה וטרם העבירהּ לפרקליטות. היא בקשה אפוא, ארכה להגשת כתב ההגנה לתקופה נוספת, והפעם למשך 30 יום מיום הגשת הבקשה, היינו עד ליום 7.1.10. אין צריך לומר כי התובע התנגד לבקשה זו. להשלמת התמונה יצויין כי נתבעת 2 קיבלה אף היא ארכה להגשת כתב ההגנה, בהסכמה, עד ליום 10.12.09. אין למקום להיעתר לבקשה. הכלל הוא לפי תקנה 19 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות"), כי על בעל דין להגיש כתב הגנה תוך 30 יום מיום שכתב התביעה הומצא לידו כדין. לעניין זה דין המדינה כבעלת דין, לפי סעיף 2 לחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין), תשי"ח-1958 "ככל אדם". וכשם שחלות על כל אדם כל החובות המפורטות בסימן א' לפרק ז' לתקנות, כך הן חלות על המדינה, וכשם שהן חלות על המדינה, כך הן חלות על כל אדם. למשל, לפי תקנה 72 לתקנות, בעל דין המסתמך בכתב טענותיו על נימוקים שונים זה מזה ומבוססים על עובדות נפרדות ושונות, יפרש אותם, עד כמה שאפשר, בנפרד ובמובחן. כמו כן, בכתב טענות אין לטעון כנגד אותו בעל דין טענות עובדתיות חלופיות, אלא אם כן הצהיר הטוען כי העובדות כהווייתן אינן ידועות לו. או למשל, לפי תקנה 80 אין בעל דין חייב לפרש בכתב הטענות שתנאי מוקדם פלוני הדרוש לעניינו נתקיים, אך בעל הדין הרוצה לטעון שתנאי כאמור לא נתקיים, חייב להעלות טענה זו במפורש בכתב טענותיו הוא. או למשל תקנה 85 בה נקבע שלא די בהכחשה כללית, אלא חייב בעל דין לדון במפורש בכל טענה שבעובדה שאין הוא מודה באמיתותה, חוץ מטענה לדמי נזק. או למשל, תקנה 86 בה נקבע כי בעל דין המכחיש בכתב טענותיו עובדה שבעל הדין שכנגד טוען לה בכתב טענותיו הוא, לא יעשה זאת על דרך ההתחמקות, אלא ישיב לגופו של עניין. או למשל תקנה 89 הקובעת כי הנתבע או התובע, לפי העניין, חייב להעלות בכתב טענותיו כל דבר הבא להראות שהתובענה או התביעה שכנגד אין לה על מה שתסמוך, או שהעסקה בטלה או ניתנת לביטול מבחינה חוקית, וכן כל נימוק של הגנה או של תשובה, שיש בו - אם לא הועלה בכתב הטענות - כדי להפתיע את בעל הדין שכנגד או לעורר שאלות שבעובדה שאינן עולות מתוך כתבי הטענות הקודמים, כגון תרמית, התיישנות, שחרור, תשלום, ביצוע או עובדות המגלות מעשה לא חוקי. הטענה שחלים על המדינה כללים המקשים עליה להגיש את הגנותיה במועד, אין לה, אפוא, על מה שתסמוך, שכן כללים אלו חלים, כאמור, על כל אדם, גוף או תאגיד, יהיה אופן התאגדותו לפי דין אשר יהיה. יש אפילו רגליים לסברה שלמדינה קל יותר לעמוד בכללים, לא רק משום שהיא משופעת בפרקליטים וביועצים משפטיים זמינים, אלא גם משום שמקורות המידע מצויים ברשותה. יתר על כן. ככלל יש להשקיף על בקשות דחייה לא רק מנקודת מבט של יעילות דיונית פרטית, אלא גם מנקודת מבט של יעילות דיונית כוללת. היינו לא רק מזווית הראייה של המתדיינים הספציפיים החפצים בבירור תביעתם בבית המשפט תוך זמן סביר, אלא גם מזווית הראייה של כלל המתדיינים המתדפקים על דלתות בית המשפט. מנקודת המבט הפרטית, בית המשפט אמר לא פעם את דברו כי יש ליתן חשיבות רבה למועדים סטטוטוריים שנקבעו בסדרי הדין לצורך עשיית פעולות במסגרת ההליך השיפוטי, ובהם כללים בדבר מועדי הגשת כתבי בי דין (שלמה לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד [1999], 22; ע"א 1782/06 משרד הבינוי והשיכון נ' סולל בונה בע"מ, [6.04.08]). הקפדה נאותה על לוחות זמנים בהליך השיפוטי הינו כורח המציאות, שאחרת לא ניתן לנהל מערכת שיפוט סדירה ותקינה. חריגה מהמועדים שנקבעו עלולה לפגוע בזכויותיהם הדיוניות ואף בזכויותיהם המטריאליות של בעלי הדין (ע"א 1643/00 פנינת טל השקעות ובנייה בע"מ נ' פקיד שומה ירושלים, פ"ד נה(4) 198, 201). זכות הגישה לבית המשפט אינה כוללת, אפוא, בחובה את הכוח לפגוע מעבר למידה הראויה באינטרסים לגיטימיים של בעל הדין שכנגד ובאחריותו של בית המשפט ליתן משקל לאינטרסים של המתדיינים לפניו והמחכים שהתובענות שהם מעורבים בהן יגיעו לבירור ולהכרעה תוך זמן סביר (רע"א 2157/06 לרנר נ' מוזיאון תל אביב לאומנות בע"מ, [14.05.06]; ע"א 83/01 וייס נ' מרדכי, פ"ד נה(3) 730, 732). ומנקודת המבט הכללית, השאיפה היא לנצל ביעילות מקסימאלית את הזמן השיפוטי, שהינו המשאב היקר ביותר של מערכת המשפט (ראה ע"א 10227/06 בובליל נ' אינדיג, [5.2.07]), והגשת בקשות לדחייה, בעיקר, הן אלו המשבשות את המהלך התקין של ניהול המערכת השיפוטית בבית המשפט. לא רק שעצם הגשת הבקשה והדיון בה גוזל זמן שיפוטי ומזכירותי יקר, אלא שדחייתו של עניין אחד גורר בהכרח את דחייתם של עניינים אחרים, מפני שלא ניתן תמיד למלא בתוכן את אותו חלל שיצרה הדחייה. לכן גם בקשות שמוגשות בהסכמה לא תמיד נעתרות. זמנו של בית המשפט של הציבור הוא ולא רק של המתדיינים הספציפיים המתדיינים לפניו. בית המשפט אינו יכול לעמוד מן הצד ולאפשר קיומם של התארכות הליכים, הגוזלים ממשאבי בית המשפט ופוגעים גם במתדיינים הספציפיים וגם בציבור המתדיינים בכללותו (ראה ע"א 3145/97 חמודה נ' מינהל מקרקעי ישראל, [2.06.97]; ע"פ 344/99 בשן נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2), 599, 613). זאת ועוד, לא סוד הוא כי מערכת בתי המשפט אינה משופעת באמצעים ובמשאבים. חרף האמור, נעשים ניסיונות בלתי פוסקים כדי לייעל את המערכת והושקעו מאמצים רבים בשנים האחרונות לתור אחר שיטה ניהולית אשר תעשה כן מבלי להיזקק להגדלת המשאבים הממוניים המצומצמים העומדים לרשותה ממילא. בתוך כך ניתנו לאחרונה הנחיות על יד נשיאת בית משפט זה, כב' השופטת מ' ארד, בהן נקבעו תאריכי יעד לסיום שלבי הדיון השונים בתיקים אזרחיים, החל ממועד הגשת כתבי התביעה וכלה במועד מתן פסק דין. העתרות סיטונאית לבקשות דחייה מעין אלו, תשבש את המהלך כולו ותייעד אותו מראש לכישלון כבר בתחילת הדרך. ככלל אפוא, אין מקום להיעתר לבקשות דחייה להגשת כתב הגנה, וודאי לא מהטעמים שפורטו בבקשה זו. יהיו אכן מקרים שבהם בית המשפט ייעתר לבקשות דחייה, אך מקרים אלו יהיו החריגים. למרבה הצער התהפכו אצל המדינה היוצרות. ברירת המחדל מבחינתה היא לעתור לדחיית מועדים, ורק במקרים היוצאים מהכלל, כתבי ההגנה מוגשים במועד. עם מצב כזה לא ניתן להשלים (וראה עוד בעניין הגשת כתב הגנה במועד גם כאשר מדובר בעניין סבוך רע"א 9030/04 אירופה ישראל (מ.מ.ש.) בע"מ נ' גדיש קרנות גמולים בע"מ, [26.6.07]). אין המדובר בגזירה מהשמיים שאין לשנותה. בידי המדינה כלים רבים להתמודד עם הוראות הדין והנחיות בית המשפט. בראש ובראשונה על ידי התייעלות פנימית שלה. ולמותר לציין כי אם המדינה סבורה שבשום פנים ואופן היא אינה מסגולת לעמוד בהוראות הדין, עליה לתקן את המעוות ולתקן את התקנות ולקבוע מועדים שונים בהן, לה ועבור כלל המתדיינים. בכל מקרה בלתי אפשרי שיהיו שתי מערכות דינים שונות. אחת למדינה ואחת לכל מתדיין אחר. בלית ברירה, ומשלא הוגש כתב הגנה עד היום, הוא יוגש עד ליום 25.12.09 ואני מחייב את המבקשת לשלם לתובע הוצאות בסך של 2,000 ₪ בצירוף מע"מ ללא קשר לתוצאות הסופיות של הדיון. הארכת מועדכתב הגנהמסמכים