קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשת בעל מניות למינוי מפרק זמני: לפניי בקשה למינוי מפרק זמני לחברת מיכל אסנס בע"מ (להלן: "החברה"), בד בבד עם הגשת בקשה לפירוקה של החברה, זאת מטעם אחד מבעלי מניותיה של החברה, האוחז ב-50% מהן, ורשום אף כאחד ממנהליה, הוא המבקש. הרקע להליך 1. ביום 12/11/06 התאגדה החברה העוסקת בטיפולי קוסמטיקה שונים, איפור מקצועי ומכירת מוצרי קוסמטיקה. המבקש והגב' מיכל מנור (להלן: "מנור") הם בעלי המניות בה בחלקים שווים, שניהם רשומים כמנהלים בחברה. טרם הקמת החברה נחתם בין המבקש למנור הסכם מייסדים במסגרתו נקבע כי המבקש יעמיד לרשות החברה מימון ראשוני לצורך פעילותה. טיעוני המבקש 2. המבקש העמיד לרשות החברה סך של למעלה מ-350,000 דולר, והוא הנושה הגדול ביותר של החברה. לחברה חובות נוספים לבנק מזרחי טפחות, לחברה למשק ולכלכלה, ומכאן שהיא חדלת פרעון. המבקש אינו מתגורר בישראל ואינו מעורב למעשה בניהול החברה וסמך על ניהולה על ידי מנור, אולם לנוכח הפסדי החברה החל להתעורר אצלו החשד כי היא פעלה בחוסר תום לב בכספי החברה, וניצלה את העובדה שהוא מתגורר בחו"ל. עיון במאזני הבוחן של החברה מלמד, לדעתו, שההוצאות אינן ביחס מתאים להכנסות, איחרה בהגשת הדו"ח השנתי לשנת 2007, רכשה ג'יפ מכספי החברה ורשמה אותו על שמה. כמו כן מציין המבקש כי יש לחברה ציוד ומלאי בשווי של למעלה מ-800,000 ₪ , ויש סכנה כי תאריך התפוגה של המוצרים יפוג בקרוב. טיעוני המשיבה 3. המשיבה טוענת כי אין עילת פירוק, ויש אף לבטל את המינוי הארעי של ב"כ המבקש כמפרק זמני. המשיבה דוחה את כל טענותיו של המבקש. נהפוך הוא, המבקש הצהיר כי פטר את החברה מהחזר הלוואת הבעלים ובלבד שיופטר מערבויותיו האישיות שניתנו ובכפוף לקבלת סך של 20,000 דולר. לפני כחצי שנה נעשה, בידיעת המבקש, ניסיון לקבל הלוואה מבנק אחר על מנת להחזיר ההלוואה לבנק מזרחי טפחות. מכל מקום החברה אינה חדלת פירעון, המבקש הוא שגרם להוצאות גדולות שכן ביקש לערוך שיפוץ בחנות באופן "נוצץ" כדבריו. המבקש כן היה מעורב בניהול וההפסדים נגרמו כתוצאה ממחדליו. בשלב זה החברה עומדת בהתחייבויותיה. כן יש למשיבה השגות לעניין תאריך התפוגה של המוצרים. למעשה אין עדיין כל חוב כלפי המבקש לאור האמור בהסכם המייסדים. מן הפן המשפטי, אין עילת פירוק על פי סעיף 258 לפקודת החברות [נוסח חדש], השתמ"ג - 1983 (להלן: "הפקודה"), וכעולה מן הפסיקה. לא ניתן להגיש בקשה לפירוק על ידי "משתתף" כאמור בסעיף 260 לפקודה באשר מספר חבריה לא פחות משניים. מדובר בסכסוך עסקי בין שני המייסדים שמקומו בבית המשפט האזרחי. עמדת הכנ"ר 4. אף הכנ"ר סבור שאין זה המקרה להגשת בקשת פירוק כאשר מספר חבריה לא פחת משניים. מדובר בסכסוך עסקי גרידא שאינו הולם הליך פירוק. דיון 5. הצדדים חתמו ביום 9.11.06 על הסכם מייסדים להקמת החברה (נספח 2 לבקשת הפירוק). כאמור למבקש ולמשיבה 50% במניותיה, ובניהולה (סעיפים 3,6 להסכם). על פי סעיף 8 להסכם טרם חלוקת רווחים יוחזרו ההלוואות של בעלי המניות לחברה פרו-רטה לסכום שניתן על ידי כל אחד מהם. יוצא אפוא, כי למעשה לא הגיע "מועד הפרעון" של הלוואת הבעלים שניתנה. מכאן לשאלה האם רשאי המבקש להגיש בקשה מטעמו לפירוק, אף אם ישנם חובות לגופים אחרים שלא פתחו בהליכים נגב החברה? חודל פרעון מוגדר בסעיף 258 לפקודה כדלקמן: "רואים חברה כחדלת-פרעון בהתקיים אחת מאלה: נושה שמגיע לו מן החברה, על פי המחאה או באופן אחר, סכום העולה על חמישה שקלים שהגיע זמן פרעונו, מסר לחברה במשרדה הרשום דרישה חתומה בידו לשלם לו את חובו, ובמשך שלושה שבועות לאחר הדרישה לא שילמה החברה את החוב ולא נתנה ערובה ולא הגיעה לידי סידור להנחת דעתו הסבירה של הנושה; צו הוצאה לפועל או כתב בי-דין אחר שניתן על פי פסק דין או צו של בית משפט לטובת נושה של החברה לא קוים כולו או מקצתו; הוכח להנחת דעתו של בית המשפט, לאחר שהביא בחשבון את חבויותיה המותנות והעתידות, שאין ביכלתה של החברה לשלם את חובותיה". הסעיף מתייחס אפוא ל-"חדלות פרעון מסחרית", כאשר החברה אינה יכולה לפרוע חובות שוטפים או לקיים פסק דין, או למצב בו בוחנים את נכסיה מבחינת חבויותיה וזכויותיה (ראו פר' (ת"א) 6/7/96 בנק לאומי לישראל נ' גלרינה). ואילו מיהות המבקש מוגדרת בסעיף 259 לפקודה כדלקמן: "הפניה לבית המשפט בדבר פירוקה של חברה תהיה בבקשה שהגישו אלה, מקצתם או כולם, ביחד או לחוד: החברה ; נושה, לרבות נושה מותנה או עתידי; משתתף." המבקש אינו "החברה" ואינו "נושה" לאור האמור בהסכם המייסדים, ולמעשה אינו טוען כי הוא נושה מותנה או עתידי. מכאן שבקשתו מתייחסת לחלופה השלישית דהיינו בהיותו "משתתף" (סעיף 259(ד)). להגשת בקשת פירוק על ידי משתתף ישנם סייגים כעולה מסעיף 260 לפקודה. "(א) משתתף אינו רשאי להגיש בקשת פירוק אלא אם - מספר חברי החברה פחת, בחברה ציבורית - משבעה, ובחברה פרטית - משניים; המניות שמכוחן הוא משתתף, כולן או מקצתן, הוקצו לו מלכתחילה או היו בידו ורשומות על שמו לפחות ששה חדשים מתוך שמונה עשר החדשים שלפני תחילת הפירוק או שנסבו אליו עקב מותו של בעלן הקודם; בחברה שאין לה הון מניות - הוא היה חבר בה מיום שהאגודה או לפחות ששה חדשים מתוך שמונה עשר החדשים שלפני תחילת הפירוק, או מכוח היותו מנהל עזבון של חבר שנפטר או יורשו. (ב) בקשת פירוק מאת נושה מותנה או נושה עתידי לא ידון בה בית המשפט אלא אם ניתנה ערובה סבירה בעיניו להוצאות ולאחר שהוכח להנחת דעתו כי לכאורה יש לפרק את החברה". משנוצר מצב בו לבעל מניות טענות כנגד פעולות שנוקט שותפו בעל המניות השני, שעה ששניהם משמשים כמנהלים בחברה, הרי שהדברים אמורים להתברר בהליך מתאים. מהו ההליך המתאים? שאלה זו נדונה במספר מקרים בעבר. כך בע"א 55/62; 56/62 שטיינבאום נ' צבע תעשיה מזרחית בע"מ, פ"ד ט"ז 574, ציין כב' השופט י' זוסמן (כתוארו אז), כי הדרך הרגילה לגביית חוב כאשר יש מחלוקת הינה באמצעות הגשת תביעה לבית המשפט וכי בקשת פירוק אינה חלופה לכך (שם, 578). כב' השופטת ו' אלשיך (כתוארה אז), התייחסה לסוגיה בפש"ר (ת"א) 1818/01 בעניין אתגרים - סוכנות לביטוח (1965) בע"מ, כדלקמן: "לעתים נשכחת העובדה, מעם הצדדים, כי מחלוקת משפטית כספית, חריפה ככל שתהיה, אין מקומה בבימ"ש של פירוק. מקומה של מחלוקת כזאת היא בבימ"ש אזרחי רגיל [או בהליך בוררות - מקום שהצדדים הסכימו כי הסכסוך ביניהם יוכרע על ידי בורר - ד' ח']... סעד של פירוק איננו 'כלי מלחמה' בידי אדם הטוען לחוב. קל וחומר, כשיש מחוקת התביעה טרם הוגשה, לא ניתן פסק דין והחוב טרם הוכרע... הפסיקה כבר עמדה על כך בהרחבה כי אין בימ"ש של פירוק יכול לשמש 'גובה חובות'...טענתו האחרונה של ב"כ המבקשת היא שעצם הכחשת החוב נמרצות איננה יוצרת מחלוקת בתום לב לגבי קיומו של החוב. לענין זה אעיר ראשית כי נטל ההוכחה בענין זה הוא על המבקשת" (כן ראו בש"א 4357/04, 4361/03 בעניין שלום כהן ובנו חב' לבנייה בע"מ) (אתר נבו) (18.7.04). כב' השופט ד' חשין (כתוארו אז) התייחס אף הוא לסוגיה זו בבש"א (ירושלים) לוי ששון נ' כונס הנכסים הרשמי (אתר נבו 9.8.04), בציינו: "ובזה מגיע אני לשאלה - האם רשאי ששון לבקש את פירוק החברות כמשתתף. גם כאן התשובה היא שלילית. סעיף 260(א)(2) לפקודת החברות קובע כי משתתף אינו רשאי להגיש בקשת פירוק אלא אם "המניות שמכוחן הוא משתתף, כולן או מקצתן, הוקצו לו מלכתחילה או היו בידו ורשומות על שמו לפחות שישה חודשים מתוך שמונה עשר החודשים שלפני תחילת הפירוק.." בספרה, פירוק חברות (ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, תש"ס), בעמ' 156, כותבת פרופ' צ' כהן כי "אין ניתן להתעלם מהדרישה הסטטוטורית לרישום שמו של שבעל המניות במשך שישה חודשים קודם להגשת הבקשה לפירוק. אולם הצדק מחייב שלא לשלול את זכותו של בעל המניות כאשר העדר הרישום על שמו נובע מהתנהגות לא נאותה מצד נושאי משרה בחברה". אכן, אילו טענת ששון בדבר היותו בעל מניות בחברות הייתה בגדר עובדה שלא ניתן לחלוק עליה, או אז, אפשר כי ששון יכול היה להישמע בטענה כי יש לראותו כמי שמקיים את התנאי שנקבע בסעיף 260(א)(2). ברם, בענייננו, טענותיו של ששון בדבר היותו בעל מניות בחברות מצויות במחלוקת מורכבת, הנוגעת בין היתר, ליישום הסכם 87 והסכמת 93, ובנסיבות אלו לא ניתן לראות את ששון כ"משתתף" לענין סעיף 260(א)(2) לפקודת החברות"(שם פסקה 15). ומכאן מגיע בית המשפט למסקנה כדלקמן: "העולה מן האמור עד כה הוא, כי ששון אינו בגדר "נושה או משתתף הרשאי להגיש בקשת פירוק", לעניין תקנה 10 לתקנות הפירוק, ולפיכך, דין בקשת ההצטרפות להידחות, וכך גם בקשתו של ששון למינוי מרק זמני. ממילא, יש לקבל את בקשתו של שמעון למחיקת בקשות הפירוק שהגיש - וכך אני מחליט. לאור תוצאה זו, לא ראיתי כל צורך לדון בשאלת ההתיישנות, אשר תתברר, מן הסתם, במסגרת בקשתו של ששון למינוי בורר, המתנהלת בפני השופט רביד. רק אוסיף, כי תוצאה זו עולה אף בקנה אחד עם סעיף 5 להסכמת 93, לפיו: "כל אחד מהצדדים מתחייב אהדדית כלפי האחרים שלא לנקוט בשום הליך, בנושאים הנמצאים בבוררות, למעט בהליך הבוררות עצמו, או בערכאות משפטיות במסגרת הבוררות" (שם, פסקה 15). כך אף בבש"א ת"א-יפו 2203/04 צביקה איזנברג נ' דיאקום בתקשורת 2000 בע"מ ואח', שבה כב' השופטת ו' אלשיך (כתוארה אז) שבה וחוזרת על ההלכה הפסוקה בסוגיה הנדונה, ומחדדת את המסקנה, כדבריה: "הלכה ידועה היא, מקדמא דנא, כי בית משפט של פירוק אינו המקום הראוי לבירור מחלוקות בין בעי דין סולבנטיים, ובקשת פירוק אינה יכולה לשמש מסלול "עוקף" (או שמא "מקצר") לדרך המלך של הגשת תובענה מתאימה לבית המשפט המוסמך לכך. יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט י' זוסמן (כתוארו אז), בע"א 55/62 שטיינבאום נ' צבע תעשיה מזרחית בע"מ, פ"ד טז 574, בעמ' 578 לפסק הדין: "הדרך הרגילה לגביית חוב היא הגשת תביעת תשלום לבית-המשפט, והגשת בקשת פירוק אינה חלופה לכך...אמת, כאשר חבות החברה אינה מוכחשת בתום לב, אין הנושה חייב להצטייד בפסק דין כדי להשיג צו פירוק בהתאם לסעיף 148(ה) הנ"ל, אבל כאשר מחלוקת כזו קיימת, אין בית המשפט נוהג לקבל על עצמו את התפקיד של בירור החבות אגב דונו בבקשת הפירוק...". [ר' גם החלטת כב' השופט חשין בבש"א 1946/02 לוי ששון נ' מלונות שלום בע"מ, וכן החלטתי בעניין אתגרים סוכנות לביטוח (פש"ר 1818/01, )]. לאור הלכה זו, ומשהגעתי למסקנה כי החברה חולקת, בתום לב, על החוב הנטען על ידי המבקש, הרי שאין בחוב זה כדי להקים עילת חדלות פרעון, ודי בכך, כדי לדחות את הבקשה". (שם, פסקה 3). 6. לאור כל האמור אני מגיע למסקנה כי אין מקום להורות על מינוי מפרק זמני מטעם המבקש, והבקשה נדחית בזאת. יחד עם זאת, על מנת שלא יזלגו נכסים של החברה, אני מורה כי במשך 30 יום מהיום לא תעשה כל דיספוזיציה בנכסיה, וכי כל מכירה של ציוד מתכלה או סחורה שמועד התוקף שלה עלול לפוג בקרוב, תעשה ע"י ב"כ המשיבה באופן שהתמורה תופקד בידיו עד למתן החלטה אחרת על ידי בית משפט זה או כל ערכאה אחרת. זאת במטרה לאפשר למבקש לפעול כטוב בעיניו. המבקש יודיע אם לאור החלטה זו יש מקום לדיון שנקבע לבקשת הפירוק, וזאת בתוך 5 ימים.דיני חברותמפרק (חברה)בעלי מניותמניות