בקשת נאמן בפשיטת רגל לקבלת מידע

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשת נאמן בפשיטת רגל לקבלת מידע: מונחת בפני מחלוקת שהתעוררה בין הנאמן לנכסי החייב איגנץ קסירר (להלן: "הנאמן" ו"החייב", בהתאמה), להורות לאגודת ש"י מידידי ויז'ניץ (להלן: "האגודה" או "המשיבה", בהתאמה) למסור מידע הנוגע להערת אזהרה שנרשמה לזכותה על מקרקעין של החייב, וזאת בהתאם לסעיף 59(א)(2) לפקודת פשיטת הרגל. האגודה מתנגדת לבקשה, ומעלה טענות התיישנות ושיהוי, כמו גם חוסר תום-לב וטענות הנוגעות לתחולת תנאי הסעיף נשוא הבקשה. אחר שעיינתי בכתבי הטענות, ולאחר שנערך דיון בו ניתן לצדדים להשלים את טיעוניהם בעל-פה, ניתנת החלטתי זו. ראשיתה של הפרשה בשנת 1978, אז רכש החייב, ביחד עם צד ג', מקרקעין עליהם נרשמה הצהרת נאמנות לטובת המשיבה, ושעל תוקפה מבקש הנאמן למעשה לחלוק. אין חולק, כי הערת אזהרה בגין הנאמנות נרשמה אך ורק בשנת 1995, וזאת לבקשת החייב. הנאמן, אשר מונה ביום 29.4.98, החל לשיטתו בחקירות, מהן עלו לשיטתו חשדות כבדים בכל הנוגע לתוקף הערת האזהרה וכשרותה. ביום 2.6.98, הודיע הנאמן בכתב לבא-כוח החייב דאז, כי הוא כופר בקיומה של הנאמנות הנטענת. לאחר מכן, ועד לשנת 2002, נוהלה תכתובת לסירוגין בין הצדדים. עם זאת, וחרף העובדה כי הנאמן דרש אף באותה תכתובת את המידע נשוא בקשה זו, הרי אין חולק כי הבקשה המונחת בפני הוגשה אך ביום 27.8.07. מכאן, טענותיה של המשיבה להתיישנות, ולמצער לשיהוי מהותי בהגשת הבקשה. לשיטת המשיבה, אף אם חלה עליה חובה למסור מידע, הרי שחובה זו התיישנה. זאת, בנוסף לטענתה כי לשיטתה, נסיבות המקרה אינן הולמות כלל ועיקר את הסעיף עליו מבוססת הבקשה. כונס הנכסים הרשמי שולל טענה זו, וגורס על בקשות מסוג זה לא חלים התיישנות ושיהוי. הנקודה הראשונה שיש לעמוד עליה בנסיבות המקרה דנן, הינה הבדל מהותי הקיים - בכל הנוגע להתיישנות - בין שתי סוגיות מהותיות, אשר דומה כי הצדדים אינם מאבחנים ביניהן היטב די הצורך. זאת, באשר קיים הבדל מהותי לכאורה בין הבקשה לחשיפת מידע ומתן מסמכים מחד גיסא, לבין בקשה אפשרית לביטול הענקה או כל בקשה אחרת אשר עניינן שינוי מצב הזכויות במקרקעין מאידך גיסא. אין צורך להכביר מילים אודות העובדה, כי בשלב זה אין בפני בקשה מן הסוג השני, קרי, לסעד מהותי כלשהו בעניין המקרקעין. אלא, שפטור בלא כלום אי-אפשי, ומאחר והדברים הועלו במסגרת הדיון, יש מקום להעיר כבר בשלב זה, כי ככל שתוגש בקשה שכזו בשלב מאוחר יותר, הרי שבפני הנאמן יעמוד מכשול דיוני ניכר ביותר בדמות טענת התיישנות. אם אניח, לצורך הדיון, כי מרוץ ההתיישנות החל עם מינויו, או אף חודשים מספר לאחר מכן, עת הודיע במפגיע כי הוא כופר בנאמנות, הרי שהבקשה הוגשה אך תשע שנים מאוחר יותר (!), דבר אשר מעלה על-פניו בעיה חריפה של התיישנות אשר לא בנקל יוכל הנאמן להתגבר עליה. אוסיף ואעיר כי ככל שבהתיישנות עסקינן, הרי שספק אם יהיה נפקא מינה, אף אם יוכח כי המשיבה והחייב אחראים לחוזה למראית עין, או כל עילה אחרת שעניינה התנהגות חמורה מצידם. זאת, באשר התיישנות לא נועדה, מעצם טיבה, לחול אך ורק במקרה של תביעות שעילתן חמורה פחות או מוטלת בספק, אלא עסקינן במחסום דיוני קשיח, אשר נועד למנוע (ואף להרתיע) מפני מצב בו מוגשת "תובענה חלודה" שהמעשים והמחדלים הכרוכים בה ארעו לפני שנים רבות, וניתן היה לתבוע בגינם לפני שנים רבות. אוסיף ואעיר, כי בעניין זה לא ירדתי לסוף דעתו של הנאמן, ככל שהוא אכן עומד על טענתו כי די בעצם העובדה כי הודיע על כפירתו המוחלטת בנאמנות, כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות, ואף להעביר לצד שכנגד את הנטל לפתוח בהליכים משפטיים. צדדים לסכסוך אזרחי עשויים להעלות זה כנגד זה טענות קשות ביותר, ואף לנהל בעניין זה תכתובת ענפה. אלא, שאין בכך בכדי להפוך מושכלות בסיס של השיטה המשפטית, לפיהן הצד הטוען כי נכס או זכות של פלוני אינם שייכים לפלוני אלא לו, או כי החוזה שהעניק אותם לפלוני הינו חוזה למראית עין, הוא "המוציא מחברו" ועליו נטל הראיה, קל וחומר הנטל לפתוח בהליך משפטי במועד, היה והמשא ומתן בין הצדדים אינו "מבשיל" ואינו נושא תוצאות ראויות. התוצאה הסופית הינה, כי נקיטת הליך מעשי כלשהו כנגד המשיבה במועד זה (אף אם אניח, לטובת הנאמן, כי מרוץ ההתיישנות נעצר עם הגשת התובענה הנוכחית), עשוי להחשב כצעד בעייתי מאד, וזאת בלשון המעטה. עד כאן, הדין לכאורה עם המשיבה; אלא, שהמצב משתנה בכל האמור בסעד גילוי המידע, אשר הוא הסעד המעשי נשוא תובענה זו. כזכור, המשיבה מעלה כנגד סעד זה הן טענת התיישנות, והן טענות לגופו של עניין, בדבר חוסר תחולת הסעיף בנסיבות המקרה, ועל "מסע דיג" פסול שמנהל נגדה הנאמן. בכל הנוגע לסוגיית התיישנות (ולצורך כך אתעלם, בשלב זה, מהטענות כנגד סעד מסירת המידע לגופו), ספק גדול אם יש לעמדת המשיבה על מה שתסמוך. זכותו של הנאמן לדרוש מידע רלוונטי לעסקי החייב ולניהול הליך פשיטת הרגל, אינו מוסדר בסעיף אחד, אלא בשורה של סעיפים בפקודת פשיטת הרגל; וכפי שנאמר אף בע"א 3322/92 פלוק נ' זינגל, , ובע"א 1211/96 מפרק אדאקום נ' נשיונל קונסלטנס (אשר מופיעים ומצוטטים בכתב-טענותיה של המשיבה עצמה), הרי שעסקינן בסמכות רחבה מאד, עד כדי כך שהיא יכולה לגבור אף על הזכות לאי-הפללה, ומקור הסמכות הינה ברצון לאפשר לבעל התפקיד בהליכי חדלות פרעון למצות את זכותו לנסות ולמקסם את מסת נכסי הגוף חדל הפרעון, תוך שמוקנה לו כלי רב-עוצמה שנועד לגבור על נחיתותו האינהרנטית במידע, יחסית לחייב או למנהלי החברה חדלת הפרעון, למקורביהם ולצדדי ג' לגביהם עולה חשד כי נטלו מנכסיהם שלא כדין טרם הקריסה. זאת, במיוחד כאשר החייב או מנהלי החברה שקרסה אינם ששים לשתף פעולה, ועושים בפועל יד אחת - בין אם במוצהר או במשתמע - עם הגופים החשודים שנטלו מנכסיהם שלא כדין; מצב, אשר למרבה הצער אינו נדיר כלל ועיקר בהליכי חדלות פרעון. אוסיף ואעיר; כמעט ואין לך מקרה בו מתבקשת מסירת מידע, ואשר בו אין הגוף המשיב מעלה - כמעט באורח אוטומטי, את טענת "מסע הדיג הפסול". זאת, תוך שהם מפרשים באורח בלתי ראוי את האמירות בעניין זה בהלכה הפסוקה. אין ספק, כי המידע המתבקש על-ידי בעלי התפקיד, יכול ויתכן מאד כי יעשה בו שימוש עתידי בכדי לתבוע אותם, וזאת כחלק בלתי נפרד מזכותו וחובתו של בעל התפקיד לתבוע נכסים וזכויות השייכים לגוף חדל הפרעון. ספק גדול, אם יכול אי-מי לסבור ברצינות, כי בעל התפקיד טורח בעניין זה אך בכדי "לתייק את המידע" באמתחתו, ולא בכדי לעשות בו שימוש. יתר על כן: דווקא גופים אשר פעלו שלא כדין, הם אלו אשר עשויים לחשוש, ובצדק, כי המידע שיחשף ישמש לרעתם, וזאת בעיקר בהליכים שיפתחו נגדם בגין מעשיהם הפסולים. ספק גדול בעיני, האם התכוונה ההלכה הפסוקה ליתן דווקא לאלו את ההגנה הרחבה ביותר בפני סעיף 288 לפקודת החברות או הסעיפים המקבילים בפקודת פשיטת הרגל. קל וחומר, שלא על-ידי נסיון "למדוד בסרגל" את אומד-דעתו הסובייקטיבי של בעל-תפקיד, ועד כמה הוא "נחוש מראש לתבוע". אכן, בעל תפקיד שהינו "ידו הארוכה" של בית המשפט חב חובת אמון וזהירות מוגברת, ואך ברור כי עליו להמנע מתביעות סרק, או מנסיונות פסולים להפעלת לחץ על צדדי ג', מקום בו החשדות נגדם קלושים, או שאין טעם אמיתי "לגרור" אותם להתדיינות בערכאות. אלא מאי? דווקא מקום בו בעל תפקיד מגיע למסקנה כנה ומבוססת לכאורה, כי קיימים חשדות מוצקים להתנהגות פסולה, ואי לכך אף טעם לכאורי אמיתי להגשת תביעה, הרי שדווקא במקרים אלו, האינטרס להשיג מידע הינו גדול במיוחד, וזאת כל עוד מקפיד בעל התפקיד לפעול באורח הגון, וב"ראש פתוח" למקרה בו יוכיח המידע היפוכו של דבר. למותר אף לציין, כי הגילוי כפוף אף לאיזון האינטרסים הרגיל שעושה בית המשפט, בהתאם להנחיות שפורטו בפסיקת בית המשפט העליון. לאור האמור לעיל, ספק גדול אם היה מקום להעלאת שלל הטענות שמנסה המשיבה לטעון בענייני פרוצדורה של סעיף כזה או אחר בפקודת פשיטת הרגל (כגון העובדה כי "לא הועלתה דרישה מפורשת מצד כונס הנכסים הרשמי"), וזאת באורח העומד בניגוד מוחלט להלכה הפסוקה, שכל-כולה שיקול דעת כללי, רחב ומהותי. זאת ועוד; לא בכדי, עוסקת אותה פסיקה עצמה בבעלי תפקיד, אשר ביקשו לערוך חקירה פומבית או לזכות במידע, ולא בכונס הנכסים הרשמי דווקא. אין כל צורך להרחיב דיבור על העובדה, כי ברוב-רובם של התיקים המעוררים צורך בעבודה מסועפת או בבירורים משפטיים, ממונה בעל תפקיד שאינו הכונס הרשמי, ואליו מואצלות סמכויות החקירה. העובדה, כי חלק מסעיפי החקירה של פקודת פשיטת הרגל מתייחסים לצרכים הנובעי מהכנת דוחות בידי הכונס הרשמי, אין בהם בכדי לשלול את העובדה, כי אין עסקינן אלא בחלקים מתוך מארג רחב יותר. מארג, שעניינו יחסי הגומלין ואיזון האינטרסים בין הצורך הכללי בחקירה והשגת מידע, לבין האינטרסים של החייב או צדדים אחרים האוחזים במידע. יוצא, אם כן, כי ההלכה הפסוקה שמצטטת המשיבה פועלת לרעתה, ולא לטובתה דווקא. אין ספק (ובשלב זה, איני דנה עדיין בשאלת ההתיישנות) כי מקום בו עולה חשד (שעל-פניו, כך אעיר, אינו נראה מופרך לגמרי) לתמיהות ביחסי החייב והמשיבה, כולל אפשרות כי למעשה אין מדובר אלא ב"אגודת קש" שמטרתה ליצור מסווה מלאכותי בין החייב לנכסיו, הרי שקיימת אף קיימת עילה לחקירה. אוסיף ואעיר, כי המשיבה אינה שייכת, לכאורה, לאותה "קבוצה רביעית" בעייתית עליה החילה הלכת נשיונל קונסלטנס מערכת מיוחדת של איזונים ובלמים, אלא לקבוצה אחרת - גופים החשודים כמחזיקים נכסים של החייב - ואשר לגביהם, סמכויות החקירה רחבות בהרבה. די בכך, בכדי לדחות בשתי ידיים את טענות המשיבה כנגד עצם היכולת לדרוש ממנה מסמכים (בין אם לפי סעיף 59 לפקודת פשיטת הרגל, ובין אם לפי הדין הכללי של חדלות הפרעון, על מארג הסעיפים המרכיבים אותו), ואין לי אלא להצר על כך, כי דווקא המשיבה, באורח התנהלותה זה, עשויה להחשב כמי שמחזקת לכאורה את החשדות כנגדה. בכל הנוגע להתיישנות, הרי שספק גדול בעיני אם דין טענות המשיבה להתקבל. קיים, לטעמי, הבדל מהותי בין הגשת תביעה בגין מעשה ספציפי - כגון, הפרת חוזה או העברת נכס - אשר נעשתה במועד פלוני, לבין הגשת בקשה שעניינה אכיפת חובתו של צד ג' המחזיק במידע, למסור אותו לנאמן. עצם זכאותו של הנאמן למידע, וחובת הצד שכנגד לספקו, הינו בגדר חבות שוטפת, השבה ומתחדשת כל העת. קרי; כל עוד אוחז פלוני במידע הנדרש לנאמן ומבוקש על-ידיו, חלה עליו חובה למוסרו, חובה אשר אינה מצריכה לכשעצמה תביעה או הליך הוכחות לשם קיומה, ואשר אי-עמידה בה בעבר אינה הופכת אותה ל"מעשה עשוי" אשר יכול "להנות" ממירוץ התיישנות. זאת, להבדיל משאלות כלליות של סבירות הבקשה והמידע המבוקש, החלות מניה וביה. אוסיף ואעיר, כי המידע המבוקש עשוי להדרש לנאמן לא רק להגשת תביעה, אלא אף לצרכים נוספים, הקשורים הן בניהולו השוטף של הליך פשיטת הרגל, והן בדרך סיומו בעתיד (קרי, האם בהפטר, או שמא בביטול ההליכים בלא הפטר, מחמת התנהלות שאינה כדין מצד החייב). לשון אחר, אם מעלה מידע שחשיפתו מבוקשת, כי החייב הבריח נכסים או השתמש ב"גופי קש" בכדי להרחיקם מנושיו, הרי שאף אם יחולו התיישנות או מחסום דיוני אחר וימנעו את תביעת הנכס בעין, הרי שהנאמן ובית המשפט יוכלו אף יוכלו להתחשב בסוגיה זו, אם וכאשר יגיש החייב עצמו בקשת הפטר, וזאת במסגרת ההלכות המסייגות הפטר מקום בו החייב פעל שלא כדין טרם פשיטת הרגל או במהלכה. בנסיבות המקרה, עולה תמונה ברורה, של מידע המתבקש בעניין ספציפי, שאינו עוסק ב"ענייני מה בכך", אלא בעסקת מקרקעין, שחלקים ממנה נראים לכאורה חריגים או בעייתיים. אי לכך, אין כל פסול בכך כי יתעורר חשד אצל הנאמן בדבר כשרות העסקה, והוא יבקש מידע ספציפי בעניין זה. זאת ועוד; דווקא אם סבורה המשיבה בכנות כי החשדות נגדה מופרכים, הרי שיכולה היתה למסור את המידע המלא מרצונה, וזאת תחת להעלות שלל טענות סף בלתי מוצדקות. זאת ואף זאת; הבקשה למסור מידע, נראית, חרף מחדלו של הנאמן בעניין המועדים, כבקשה סבירה, ובוודאי שאין מקום ליתן למשיבה להנות מטענת שיהוי. אעיר, כי אין חולק כי הנאמן העלה סוגיות אלו וביקש את המידע אף בעבר, דבר שהיה עליו להבהיר למשיבה, כבר לפני שנים, את טיב המידע המבוקש ממנה, ובוודאי שאין בדברים המבוקשים כיום בכדי "להפתיעה", או לבקשה לראשונה מסמכים ומידע אשר "מועלים לתהום הנשיה" לפתע-פתאום. סוף דבר; דין הבקשה להתקבל, וזאת בעניין מסירת המידע בלבד. אי לכך, אני מחייבת את המשיבה למסור את המידע המופיע בסעיף 47 לבקשה, וזאת תוך פרק זמן אשר לא יעלה על 30 יום ממועד החלטתי זו. מאידך גיסא, חובתו של הנאמן להתייחס לטענותיה בכובד-ראש ובפתיחות, ולא לגשת אל המידע אגב "דעה קדומה נחרצת" בדבר טיב הקשר בין המשיבה והחייב. אין באמור לעיל, כמובן, בכדי לקבוע ממצא כלשהו בסכסוך שבין הצדדים - לא לגופו, ולא לעניין טענות ההתיישנות שיעלו, אם יעלו, בשלב התביעה לסעד מהותי, היה ותוגש כזו. בנסיבות המקרה, ראוי כי כל צד ישא בהוצאותיו.נאמנותפשיטת רגל