שכר טרחת עורך דין על גביית חובות

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שכר טרחת עורך דין על גביית חובות: פתח דבר בתובענה שבפני עותר התובע, עו"ד אמיר סטמרי (להלן: "עו"ד סטמרי" או "התובע") למתן סעד כספי על סך של 10,000,000 ₪ בגין כספים שהנתבעת, עיריית תל אביב-יפו (להלן: "העירייה" או "הנתבעת") חייבת לו כשכר ראוי בגין עבודה שביצע עבור הנתבעת, בגבייה משפטית של חובות ארנונה ואגרת מים מתושבי העיר. הצדדים לתביעה הנתבעת הינה רשות מקומית האחראית לניהולה של העיר תל אביב-יפו. התובע הינו עו"ד שהעירייה השתמשה בשירותיו לצורך גביית חובות ארנונה ומים מתושבי תל אביב-יפו במשך התקופה שמשנת 1978 ועד שנת 2000. רקע עובדתי בסוף שנות השבעים החלה העירייה לפעול לגביית חובות ארנונה ומים מהתושבים באמצעות עו"ד חיצוניים. עוה"ד הגישו תביעות בסדר דין מקוצר ונקטו בהליכי הוצאה לפועל. בין עורכי הדין עימם התקשרה העירייה היה גם עו"ד סטמרי. לפי מתכונת ההתקשרות בין הצדדים, העירייה העבירה לתובע תיקים של חייבי ארנונה והתובע היה נוקט בהליכים משפטיים לצורך גביית החובות עבור העירייה. תשלום שכר טרחת עוה"ד שולם מכספי החובות אשר נגבו בפועל בתיקי החייבים. העירייה לא שילמה לתובע שכר טרחה נוסף מעבר לסכומים שנגבו בפועל מהחייבים, אלא הייתה מעבירה לו כ-100 תיקים מדי חודש לשם גבייה משפטית ומימנה את תשלום האגרות לבית המשפט וללשכת ההוצאה לפועל וכן את חקירות החייבים, במידת הצורך. בתחילת שנות התשעים צרפה העירייה עו"ד חיצוניים נוספים אשר חלקו עם עוה"ד הוותיקים את תיקי החובות, לאחר שחשה כי עוה"ד הקיימים מטפלים בעיקר בתיקים הפשוטים לגבייה, בעוד שהתיקים הקשים לגבייה הולכים ומצטברים במשרדיהם בכמויות גדולות. התקנת אכרזת המסים (גבייה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות) (הוראת שעה), תש"ס-2000 אפשרה לעירייה גבייה מנהלית ללא צורך בהגשת תביעות לבית המשפט ולכן החלה העירייה לנתק את שיתוף הפעולה שהתקיים באותה העת עם עורכי הדין וחדלה להעביר לטיפולם תיקי חייבים נוספים. על רקע הפסקת ההתקשרות בין העירייה לתובע מוגשת תביעה זו. בתחילת הדיונים ואף במהלכם (ביום 26.2.2008) הציע בית המשפט לצדדים להגיע לפשרה, אולם הצדדים דחו הצעה זו. סירובם הביא להתמשכות ההליכים על פני שנים ולבזבוז זמן שיפוטי יקר. טענות התובע לטענות התובע, מתכונת היחסים בין הצדדים הושתתה על הסכם בעל פה בלבד, שגובש בשנים הראשונות להתקשרות והצדדים נהגו על פיו לאורך 22 שנים. בהיעדרו של הסכם כתוב בין הצדדים, לא נקבעה דרך לסיום ההתקשרות בין הצדדים ולכן העירייה לא הסתמכה על הסכם כתוב כלשהו כאשר סיימה יחסיה עם התובע. התובע טוען כי הנתבעת התחייבה להעביר לו מסת תיקים באופן קבוע וללא הגבלת זמן כאשר תשלום שכר הטרחה יעשה רק מתוך התיקים שבוצעה בהם גבייה בפועל, משום שרק כנגד התחייבות זו הסכים התובע לוותר על שכר עבור עבודתו בתיקים בהם לא בוצעה גבייה בסופו של דבר. ההסדר שגובש בין הצדדים היה הסדר ללא הגבלת זמן ולכן לא נדונו הסדרים של סיום ההתקשרות. משמע, כל עוד אין עילה אובייקטיבית לסיום ההתקשרות, הייתה העירייה מחויבת להמשיך להעביר תיקים ללא הגבלת זמן. התובע טוען כי הצדדים הסכימו בהתנהגותם כי ההסכם יימשך כל עוד אין מניעה אובייקטיבית לכך. התנהגות הצדדים לאורך השנים מלמדת על הסכמה ליחסים ארוכי טווח: לנתבעת ניתנו סמכויות נרחבות בנוגע לשלילת שכר טרחת התובע, סגירת תיקים והגעה לפשרות בנוגע לשכר טרחת התובע. כמו כן הנתבעת נשאה בהוצאות ניהול התיקים, סמכויות שלטענת התובע מעידות על כוונת הצדדים להתקשרות ארוכת טווח. התובע טוען כי הסתמכותו על התקשרות הצדדים אשר לא הייתה מוגבלת בזמן, הביאה אותו להקדיש את רוב זמנו ומרצו לאספקת שירות אישי ומקצועי לנתבעת. התובע התמקד במתן שירות לנתבעת, לא רכש מוניטין בתחומים אחרים ולא פיתח חוג לקוחות אחר. התובע מוסיף וטוען כי הנתבעת לא התריעה בפני התובע על כוונתה להפסיק להעביר לתובע תיקים לטיפול, לא מסרה הודעה מוקדמת ובחוסר תום לב מנעה מהתובע את המשך הטיפול בתיקים הקיימים שכבר היו מצויים בטיפולו, בהתחמקותה מלאשר הוצאות לצורך פעולות משפטיות בבית המשפט או בלשכת ההוצאה לפועל, אשר נדרשו לביצוע בתיקי החייבים הקיימים אשר היו מצויים בטיפול התובע. כלומר, הנתבעת חדלה באחת מלהעביר לתובע תיקים חדשים וחיבלה בעבודת התובע בטיפול בתיקים הקיימים בטיפולו. בכך מנעה הנתבעת מהתובע לגבות שכר בתיקים בהם טיפל, התנהגות שאינה עומדת בנורמות הסבירות והראויות כנדרש מגוף ציבורי בסדר גודל כשל העירייה. התובע טוען כי מכיוון שמדובר בהסכם בעל פה בין הצדדים, אשר לא נקבעו בו תנאים לסיום ההתקשרות, לא יכולה הנתבעת לסיים את ההתקשרות באופן חד צדדי ופתאומי. חובת תום הלב מחייבת את הנתבעת להיפגש עם התובע, ליידע אותו על כוונותיה ולנסות להסדיר עימו את תנאי ועיתוי סיום ההתקשרות ביניהם, את תשלום שכרו עבור התיקים בהם טרם בוצעה גבייה ואת מעמד התיקים אשר נותרו בטיפול התובע. לטענת התובע, משמעות ביטול ההתקשרות שלא כדין הוא שהעירייה חייבת לשלם לתובע עבור עבודתו בתיקים בהם לא בוצעה גבייה (משום שחדלה מלהעביר לו תיקים חדשים לטיפול) ופיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת. הסכומים אותם תובע התובע הינם כדלהלן: סך של 7,553,411 ₪ בגין תיקים פתוחים בהם טיפל התובע. סך של 3,175,431 ₪ בגין תיקים שנסגרו על ידי העירייה והשכר בגינם לא שולם לתובע. סך של 3,500,000 ₪ בגין אי מתן הודעה מראש על סיום ההתקשרות, המהווים דמי הודעה מוקדמת למשך חמש שנים, תקופה סבירה לטענת התובע להודעה מראש על הפסקת העבודה. התובע העמיד את תביעתו מטעמי אגרה על סך של 10,000,000 ₪. טענות הנתבעת לטענת הנתבעת, בשנת 1993 נכרת בין העירייה לבין התובע הסכם בכתב, אשר עיגן את מתכונת ההתקשרות שהיתה נהוגה ביניהם. הדבר נלמד מתצהירו של מר ברזילי, מנהל מחלקת הגבייה בשנים הרלוונטיות לתביעה (להלן: "מר ברזילי") וממכתבי הנתבעת מהתאריכים 4.11.1993 ו-10.11.1993 בהם דווח במפורש כי התובע אכן חתם על הסכם בכתב. אולם גם בלא הסכם בכתב, מתכונת ההתקשרות בין הצדדים ברורה ובעיקרה אינה שנויה במחלוקת. עוד מוסיפה הנתבעת וטוענת כי לא ייתכן שההתקשרות בין הצדדים הייתה ללא הגבלת זמן, משמע כי בין הצדדים נכרת חוזה לעולמי עד, שלא ניתן לסיימו לעולם: ראשית, התובע התקשה לבסס התקשרות זו בראיות מספקות. לא היה כל סיכום בכתב בין הצדדים להסכמה שכזו, אלא שנאמר לתובע כי ההתקשרות תהיה לפרק זמן ארוך ואכן כך היה: העירייה העבירה לתובע תיקים במשך 22 שנה, זמן מכובד לכל הדעות. שנית, מעולם לא הוסכם בין התובע לבין העירייה שמשעה שהעירייה מפסיקה לעביר אליו תיקים חדשים, עליה לשלם לו את כל סכומי שכר טרחתו בתיקים הקיימים. התובע מעולם לא הודיע לעירייה כי לשיטתו ברגע שיחסיהם מסתיימים, על העירייה לשלם לו את שכר טרחתו בכל התיקים הקיימים המצויים בידיו. שלישית, טענת התובע כי מתחילת ההתקשרות בין הצדדים הוסכם על חוזה ללא הגבלת זמן, מבססת את עמדת העירייה כי התובע לא קיבל שכר טרחה בתיקים בהם לא בוצעה גבייה. לא קיימת כל זכאות נוספת מעבר לזכאות המותנית בגבייה וממילא לא הייתה כל תמורה נגדית בדמות הבטחת תיקים לעולם ועד וללא מגבלת זמן. רביעית, התחייבות כזאת של רשות ציבורית, המעניקה בלעדיות לעו"ד מסוים לעולמי עד, אינה יכולה להיות חוקית כלל וכלל. עוד מוסיפה הנתבעת וטוענת כי היא לא הפסיקה את עבודת התובע בקשר לתיקי העבר לגביהם נתבע שכר טרחה ראוי, אלא שהתובע מיוזמתו בחר שלא להמשיך לפעול לגביית החובות בתיקים הקיימים בידיו. התובע היה חייב להמשיך לטפל בתיקי הגבייה שנותרו בידיו, אך הוא בחר שלא לעשות כן ולכן איבד את זכאותו לשכר טרחה ראוי בתיקים הללו. נוסף על כך, טוענת הנתבעת כי התובע כבר קיבל את שכרו בעבור עבודתו בתיקים הקיימים בגינם הוא תובע והוא נכשל בהוכחת טענתו כי שכר הטרחה שכבר נטל בתיקים הללו נמוך משיעור שכר שטרחה הראוי המגיע לו, משום שהוא לא הוכיח מהו שיעור שכר הטרחה שכבר נטל בגין התיקים שברשותו. שיעור שכר טרחה ראוי אמור לשקף את התמורה בגין היקף העבודה שנעשתה בפועל, אך בחלק ניכר מהתיקים שהועברו לתובע הושקעה עבודה מועטה ביותר, והתובע לא הוכיח כי היקף העבודה שביצע בתיקים מצדיק את השכר הראוי שתבע. לכן טוענת הנתבעת כי התובע לא הוכיח את שיעור שכר הטרחה הראוי הנתבע, שכר טרחה ששולם לו בסופו של דבר באמצעות ה"סבסוד הצולב", כלומר באמצעות שכר טרחה שגבה התובע בתיקים אחרים, בהם הגבייה נעשתה בקלות וללא מאמץ. דיון פס"ד רוסטוביץ ופס"ד גורן לתביעה זו קדמו תביעות דומות של עורכי דין אשר עבדו למען העירייה בגביית חובות ארנונה, בהם ניתנו פסקי דין: ת.א. 2649/00 הנריק רוסטוביץ ואח' נ' עיריית ת"א (לא פורסם, , 24.6.2007) (להלן: "פס"ד רוסטוביץ") ות.א. 3074/00 גורן ואח' נ' עיריית ת"א (לא פורסם, , 17.8.2005) (להלן: "פס"ד גורן"). אכן, שני פסקי הדין הללו רלוונטיים לעניינינו, בהיותם בעלי מסכת עובדתית דומה למקרה דנן, אולם בהבדלים ניכרים: ראשית, בפס"ד רוסטוביץ קבעה כב' השופטת רות רונן כי בין הצדדים קיים הסכם בכתב ולכן היחסים בין הצדדים הושתתו על הסכם כתוב זה, בעוד שבעניינינו ספק אם קיים הסכם כתוב בין הצדדים. שנית, בפס"ד גורן קבעה כב' השופטת ד"ר דבורה פלפל כי בין הצדדים לא היה הסכם בכתב, אלא שההתנהגות הרצופה בין הצדדים היא שיצרה את הבסיס להסדר בין הצדדים. שלישית, בפס"ד גורן נתבעו דמי שכר טרחה פסוק, אשר לא היה מותנה בגבייה בפועל מהחייבים, בעוד שבעניינינו התביעה הינה לשכר טרחה ראוי. בפס"ד גורן לא נדונה עילת התביעה לשכר טרחה ראוי משום שבית המשפט קבע כי התובעים לא זכאים לשכר טרחה ראוי אלא לשכר טרחה פסוק. בפס"ד רוסטוביץ קבע בית המשפט כי מסקנתו לעניין זכאות התובע לשכר טרחתו הנטען לא הייתה משתנה אף אם לא היה הסכם כתוב בין הצדדים: ”המסקנה היתה עומדת בעיניה לו הייתי מסתמכת רק על ההסכמות בעל פה שאין חולק כי היו בין הצדדים.” אין ספק כי פסקי דין אלו הינם בעלי זיקה חזקה למקרה דנן. אולם לאור קביעת בית המשפט בפס"ד רוסטוביץ כי היעדרו או קיומו של הסכם כתוב בין הצדדים אין בו כדי להשפיע ממשית על תוצאות פסק הדין וכי העילה הרלוונטית לעניינינו היא עילת התביעה לשכר טרחה ראוי, נראה כי פס"ד רוסטוביץ הוא בעל הזיקה הקרובה ביותר לתביעה נושא תיק זה. קיומו של הסכם בכתב הצדדים הקדישו זמן ומקום רב לדיון בשאלת קיומו של הסכם כתוב בין הצדדים. התובע טוען כי בהיעדרו של חוזה חתום בכתב, מתכונת היחסים בין הצדדים הושתתה על הסכם בעל פה בלבד. העיד על כך התובע בסעיף 8 לתצהירו: ”יצוין ויודגש כי הסכמתי לתנאים דלעיל על בסיס הבטחות חד משמעיות, אשר הפכו להסכם בפועל בין הצדדים במהלך השנים, תוך מתן אמון מלא בהבטחות ובמצגים בדבר העברת כמות גדולה של תיקים לטווח ארוך.” בהתייחס לתצהירו העיד התובע: ”ש: מה גרם להבטחות האלה להיפך [צ.ל. ליהפך - צ.ב.] להסכם בפועל? ת: התנהגות. היתה התנהגות, שני הצדים התנהגו בצורה שבה היה ברור שזו ההתקשרות, שכך היתה צורה וכך אנחנו ננהג. הם ניסו לעשות שינויים בזה לפעמים, אבל לא יצא.” (עמ' 23 לפרוטוקול הדיון, ש' 8-10). כן העיד התובע: ”העירייה התייחס [כך במקור. צ.ל. "התייחסה" - צ.ב.] לשתי קבוצות עוה"ד: עוה"ד הותיקים ועוה"ד הצעירים. אז את עוה"ד הצעירים הם הכניסו לתלם של הסכם כזה ואמרו: אוקי, או שתחתמו על ההסכם או לא תעבדו עם העירייה. עוה"ד חדשים, הכניסו אותם לתוך המתכונת הזאת. עוה"ד הוותיקים נשארו לעבוד כמו שעבדנו קודם, לא שינו, המשכנו לעבוד ככה, הלאה. עד שיום אחד הפסיקו.” (עמ' 87 לפרוטוקול הדיון ש' 27 ועמ' 88 לפרוטוקול הדיון, ש' 1-6). הנתבעת טוענת כי בידיה ראיות אובייקטיביות המוכחות את קיומו של הסכם בכתב. קיומו של הסכם בכתב נלמד ממכתב העירייה לתובע מיום 14.6.1993, אליו צורף "נוסח סופי של החוזה לחתימה": ”בהמשך לדיונים ולפגישות שקיימנו בנושא הנ"ל [חוזה עם העירייה - צ.ב.] מצ"ב מועבר אליך הנוסח הסופי של החוזה, לחתימתך.” כך גם תכתובות פנימיות בעירייה בין עו"ד שלי וייל, סגנית היועץ המשפטי לעירייה לבין עמיצור כפיר, סגן הגזבר לתפקידים מיוחדים בעירייה, מימים 4.11.1993 ו- 10.11.1993 מעידות על קיומו של חוזה כתוב: ”בהמשך לשיחתנו הטלפונית רצ"ב 9 חוזים חתומים.” וכן: ”הר"מ חתמו על החוזה החדש עם הערות: 1. אמיר סטמרי” מר ברזילי העיד בעניין זה: ”ש: אם אני מבין נכון לפי המכתב, אני ואתה באותו מצב, שנינו קוראים מכתב וצריכים להבין אותו, אומר עמיצור כפיר: העירייה שלחה סטמרי חוזה [כך במקור - צ.ב.], סטמרי תיקן אותו בכל מיני הערות וחתם עליו. נכון, כך הוא אומר, כך אתה מבין את מה שהוא אומר? ת: כן. ש: האם אתה, אתה באופן אישי אמרת לנו כבר שלא ראית את ההערות של סטמרי. ההערות של סטמרי היו מקובלות על העירייה? ת: לא. ש: אתה יודע להגיד לנו מה הן היו, נכון? ת: לא. אם הן היו מקובלות, אולי היו מכניסים את זה לחוזה, אבל הם לא הכניסו את זה לחוזה.” (עמ' 343 לפרוטוקול הדיון, ש' 11- 23). הוסיף והעיד בעניין זה מר ברזילי: ”ש: כלומר, בפרשה הזו העירייה מעולם לא חתמה על שום חוזה. נכון? ת: לא. ש: העירייה גם מעולם לא אישרה במועצת העיר נוסח של שום חוזה, נכון? ת: לא. ש: לא אישרה? ת: לא.” (ע' 345 לפרוטוקול הדיון, ש' 8-15). בעניין זה העיד גם מר מרק עובדיה, מנהל אגף ארנונה ומים בעירייה (להלן: "מר עובדיה"): ”כב' השופטת: האם ידעת? ת: אמרו לי שיש הסכם שכל הנושא של תשלומים זה על בסיס גבייה. עו"ד רוזובסקי: שההסכם הוא בכתב או בעל פה. כב' השופטת: ההסכם בכתב או בעל פה? עו"ד רוזובסקי: מה אמרו לך? ת: אני חושב שאמרו לי בכתב. אבל מי שהיה לו את ההסכם זה החשב. אבל אני לא ראיתי את ההסכם. כב' השופטת: ראית את ההסכם עם עו"ד סטמרי? ת: לא. בדיוק לא.” (עמ' 404 לפרוטוקול הדיון, ש' 4-10 וש' 20-21). ב"כ הנתבעת אישר כי לא נמצא בתיק כל הסכם חתום על ידי התובע: ”כב' השופטת: האם בתיק הזה הצלחתם למצוא הסכם חתום? עו"ד בכר: בתיק הזה לא מצאנו הסכם חתום גבירתי,” (ע' 88 לפרוטוקול הדיון, ש' 27 ועמ' 89 לפרוטוקול הדיון, ש' 89). על הטוען לקיומו של הסכם כתוב מוטלת חובת הראיה, אולם הנתבעת לא הרימה נטל זה. קשה ללמוד באופן חד משמעי מהראיות שהנתבעת הביאה את קיומו של חוזה חתום בכתב. במכתב העירייה לתובע מיום 14.6.1993 מצוין כי ישנם 9 חוזים חתומים, אולם בתכתובות הפנימיות צוין כי החוזים הללו נבדקו ונמצא כי רק שלושה עורכי דין חתמו על החוזים, אך התובע אינו ביניהם. התובע אמנם העביר את הערותיו לטיוטת ההסכם, דבר המעיד על היעדר מפגש רצונות. סעיף 11 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973 קובע שתגובה להצעה הכוללת הערות וסייגים מהווה הצעה חדשה ולא קיבול, דבר המעיד על כך שלא נחתם חוזה בכתב בין הצדדים. חסרונו של החוזה החתום הוא חסרון ניכר. אם הנתבעת טוענת כי באמתחתה חוזה חתום עם התובע, מן הראוי לכלול בכתבי הטענות את החוזה, המהווה ראיה מהותית בתיק דנן, או לכל הפחות לכלול קטעים ממנו. את הטענה בדבר קיומו של חוזה בכתב אף יש לדחות לגופה: עדי העירייה לא ראו מעולם הסכם חתום, התכתובות עליהם מתבססת הנתבעת להוכחת קיומו של הסכם בכתב נכתבו על ידי מר עמיצור כפיר, אולם מר כפיר לא הובא לעדות ולכן מכתביו מהווים עדות מן השמועה המהווה עדות פסולה. כותבי התכתובות לא הובאו לעדות ולכן לא ניתן להסתמך על תכתובות אלו כמעידות על קיומו של הסכם בכתב. למעשה לא הוצג כל חוזה חתום, אלא רק תכתובות וטיוטות המעידות על כך שנוהל משא ומתן בין הצדדים. התובע העיד שנוהל משא ומתן אך לא נכרת הסכם והנתבעת העידה שאין בידה הסכם כתוב. לפיכך אני דוחה את הטענה בדבר קיומו של הסכם בכתב. מתכונת ההתקשרות משקבעתי כי לא נחתם הסכם כתוב בין התובע לנתבעת, יש לבדוק את מתכונת ההתקשרות ביניהם: לטענת התובע, העירייה התחייבה להעביר, ללא הגבלת זמן, מסה גדולה של תיקים. בתמורה להתחייבות גורפת זו של העירייה, הסכים התובע לוותר על שכר טרחתו המגיע לו תמורת טיפולו בתיקים בהם לא בוצעה גבייה ולקבל את שכרו רק מתיקים בהם הוצעה גבייה בפועל. העיד על כך התובע: ”אני גביתי שכר טרחה שנגבה מחייבים, בין באמצעותי ובין ע"י העירייה באופן ישיר, כאשר ההסכם היה [...] שבתמורה לכל אותם תיקים שבהם אני לא אגבה, בגלל שהעירייה תבטל את הארנונה, והעירייה תחזור בה מהתביעה, אי אפשר יהיה לגבות, אז אותו שכר טרחה שמגיע לי בתיקים האלה, העירייה הסכימה שמגיע שכר טרחה בתיקים, אז כדי לא להעמיס על התקציב שלה, היא אמרה: אני אתן לך תיקים אחרים במקום.” (ע' 5 לפרוטוקול הדיון, ש' 27 וע' 6 לפרוטוקול הדיון, ש' 1-8). הנתבעת אינה חולקת על כך שבסיכום הדברים בין הצדדים, נקבע כי בתמורה להעברת תיקים לתובע, הנתבעת לא תשלם את עלויות שכר טרחתו במקרה של אי גבייה בפועל. העיד על כך מר ברזילי בסעיף 14 לתצהירו: ”רציונאל ההתקשרות היה פשוט. העיריה לא נאלצה לממן מכיסה (ולמעשה מכיס ציבור התושבים) את עלויות שכ"ט עוה"ד החיצוניים בטיפולם בגבייה המשפטית (הוצאותיה היחידות בעניין זה היו מימון האגרות והחקירות), בעוד שעורכי הדין החיצוניים יכלו להשתכר באופן נאות (ואכן עשו כן) כתוצאה מטיפול במסת התיקים הגדולה שהועבר אליהם.” כמו כן הוסיף והעיד מר ברזילי: ”ש: עכשיו, נשאלת גם בעמוד 67 [מפנה לעדות ברזילי מול כב' השופטת פלפל בתיק גורן - צ.ב.] האם זה נכון שבמענה לכך שהם אומרים לך: אנחנו זכאים לשכר, אמרת להם: מי שמקבל ממני מאה תיקים בחודש או 1,200 תיקים בשנה, לא יקבל שכר על תיקים שאין בהם גבייה? תשובה: נכון. זה נכון? ת: כן.” (ע' 348 לפרוטוקול הדיון, ש' 21-25). כעולה מכתבי הטענות של הצדדים ועדויותיהם, אין כל מחלוקת שלאורך כל תקופת ההתקשרות התובע ביצע את מלאכתו במקצועיות ובנאמנות לשביעות רצונה של הנתבעת. העיד על כך מר ברזילי: ”ש: זה יהיה נכון לומר שבמהלך השנים הרבות שמר סטמרי, שאתה הבאת אותו כפי שאתה אומר לעירייה, עבד עם העירייה ואתה היית ממונה על העניין הזה, אז הוא עשה עבודה טובה? ת: כן. הוא עשה עבודה טובה. ש: ואתה מעולם בכל השנים האלה מ-78 ועד 95 לא הוצאת שום מכתב לסטמרי, ת: לא. ש: ואמרת לו שאתה לא מרוצה ממשהו? ת: לא. ש: ומעולם לא אמרת לו שאתה חושב שהוא הפר את ההסכם? ת: לא אמרתי לו.” (ע' 297 לפרוטוקול הדיון, ש' 14-18 ועמ' 7-13). הנה כי כן, ההתקשרות בין הצדדים כללה את התחייבות הנתבעת להעביר לטיפול התובע תיקי חייבים בחובות ארנונה ומים לשם גביית חובותיהם. את שכר טרחתו גבה התובע רק מהתיקים בהם בוצעה הגבייה בהצלחה, כשבזכות ה"סבסוד הצולב", כמוסבר לעיל, הצליח לכסות התובע גם את עלויות הטיפול בתיקים בהם נכשלה גביית החוב. תקופת ההודעה הקודמת לטענת התובע, ההסכם שגובש בין הצדדים היה הסדר ללא הגבלת זמן ולכן לא נדונו הסדרים של סיום ההתקשרות, אלא שהצדדים הסכימו בהתנהגותם כי מתקיימים התנאים האובייקטיביים המאפשרים את המשך קיומו של ההסדר ביניהם, עד בלי די. העיד על כך התובע: ”ש: אני שואל, על זה אתה משתית את האמירה שלך בסעיף 8 לתצהירך? ת: אני משתית את זה על זה, שכשנכנסתי לעבודה נאמר לי: אתה הולך לעבוד כאן עם העירייה לתקופת זמן, ואחרי שאתה עובד 22 שנה, זה גם הוכיח את עצמו, שלא היתה בעיה של לימיט של זמן, הפסקה או מישהו עוצר אותך או מישהו מפסיק אותך, או מישהו לא נותן לך לעבוד. להפך, הם דיברו איתי על הגברת הפעילות, על לקבל עבודה מעוד גופים של העירייה, עד שמישהו שם, השתנו כמה אישים, השתנתה מדיניות והחליטו להפסיק.” (ע' 13 לפרוטוקול הדיון, ש' 23-27 ועמ' 14 לפרוטוקול הדיון, ש' 1-5). כאמור, על הסכמת הצדדים להתחייבות ללא הגבלת זמן ניתן ללמוד, בין היתר, מנוהג העירייה לעכב את החזר ההוצאות לתובע כאשר מצבה הכלכלי היה קשה. לטענת התובע, הדבר מעיד על מערכת יחסיים הנמשכת ללא הגבלת זמן. העיד על כך מר ברזילי: ”ש: זה נכון שהיא וגם אולי גזברים אחרים, כשהעירייה היתה במידה מסוימת בלחץ כספי, עיכבו קצת את התשלומים לעוה"ד? ת: היו מקרים, כן. ש: הם עיכבו תשלומים לעו"ד גם שכ"ט שכבר נגבה ומגיע להם גם לפעמים על הוצאות. ת: היו זמנים שלעירייה היתה בעיה של תזרים מזומנים שהיא עיכבה תשלומים לספקים ולכל מיני גורמים. היתה תקופה כזאת. ש: אוקי. כולל אבל תשלומים, מה שאני מנסה להבין ממך, זה לא רק עיכוב של שכ"ט, אלא גם עיכוב של תשלומים שעוה"ד הוציאו מכיסם נניח לאגרות וצריכים לקבל חזרה, גם את זה עיכבו. ת: זה היה בסוף תקופת שירותי, לקראת סוף שרותי. ש: אבל זה היה? ת: בשנה האחרונה ידעתי על כך.” (ע' 367 לפרוטוקול הדיון, ש' 9-26). הסתמכות התובע על העובדה שההתקשרות בין הצדדים איננה מוגבלת בזמן, הביאה אותו לטענתו להתמקד במתן שירותיו לעירייה בלבד ומנעה ממנו פיתוח חוג לקוחות חלופי. גב' דגנית כורש, פקידת גבייה של התובע (להלן: "גב' כורש") העידה על אופי העבודה במשרדו של התובע: ”ש: אז שאלתי אותך אם שלושת הפקידות האלה עבדו גם הן רק על תיקים של עיריית ת"א, או שהן עבדו על תיקי הוצאה לפועל נוספים? ת: הן עבדו רק על תיקי העירייה." (עמ' 190 לפרוטוקול הדיון, ש' 9-12). כן הוסיפה והעידה: ”ת: מקבלים את פסק הדין, מעדכנים את הנתונים של פסק הדין, ואז מוציאים מכתב התראה, והעירייה מקבלת גם עותק מפסק הדין וממכתב ההתראה, לאחר מספר ימים שנותנים לחייב לשלם את חובו, נפתח תיק ההוצאה לפועל, באישור של עיריית ת"א, ואז אני פותחת. ש: ופתיחת התיק זה בעצם למלא טופס, ולהגיש אותו ללשכת ההוצאה לפועל. ת: זה לא ככה. קודם כל, משלוח המכתב זה שלב ראשון, שלב שני נשלח לעיריית ת"א אישור אגרה, אני אמורה לחשב את האגרה של סכום החוב ולקבל אישור. אם נתקבל אישור, אז אני יכולה להכין טופס בקשה לביצוע, לא רק אני, כל הבנות שעובדות איתי, ופקידה מגיעה לפה, מגישה את המסמכים, משלמת, ואזהרה של ההוצל"פ.” (ע' 204 לפרוטוקול הדיון, ש' 16-27 ועמ' 205 לפרוטוקול הדיון, ש' 1-3). הנתבעת טוענת כי לא קיים כלל מושג של חוזה לעלמי עד, שלא ניתן לסיימו. ביחסי עורך דין - לקוח, הלקוח רשאי להפסיק את ההתקשרות עם עורך הדין בכל עת ולמעשה טענת התובע היא כי בגלל הפסקת העברת תיקים חדשים, יש לשכתב מחדש את החוזה בין הצדדים ולהחיל עליו רטרואקטיבית 22 שנים לאחור הסדר שכר טרחה שונה. אולם ההסכם הוא למעשה חוזה לזמן בלתי קצוב אותו ניתן לסיים בכל עת בהודעה מוקדמת. התובע טוען כי דובר עימו על התקשרות לטווח ארוך - וכך אכן היה. אין ספק כי ההתקשרות בין הצדדים היתה לטווח ארוך והיא אכן נתקיימה למשך 22 שנים, אולם התובע לא הצליח להצביע על הסכמת העירייה או הבטחתה להתקשרות בחוזה ללא הגבלת זמן. העיד התובע: ”ת: לא היה שום סיכום בכתב, לא היה בכתב שום דבר. אפילו לא היו מזכרים. ש: ובע"פ היה את מה שאמרת לי כעת. ת: בע"פ כן, היה מסוכם, סוכם.” (ע' 14 לפרוטוקול הדיון, ש' 16-20). בהמשך העיד התובע: ”אז הסיכומים היו באופן כללי." (ע' 15 לפרוטוקול הדיון, ש' 9). אין חולק כי ההסכם בין הצדדים נמשך תקופה ארוכה עד מאוד. אולם חופש החוזים המאפשר את ההתקשרות החוזית מתיר גם את החופש להשתחרר ממנה, שהרי לא ניתן לכפות על צדדים להתקשרות להמשיך את החוזה לנצח. לטענת התובע, העירייה החליטה לסיים על דעת עצמה ובאופן חד צדדי את ההתקשרות עימו, מבלי למסור לו הודעה על כך או התראה מראש. העיד על כך מר עובדיה: ”ש: האם כשאתה החלטת בשנת 2000 לא להעביר להם תיקים כדי לבדוק את הנושא של הגבייה המינהלית זה נכון שלא נתת להם הודעה: דע לך עו"ד סטמרי, אני מפסיק כרגע להעביר לך תיקים. נכון שלא נתת כזאת הודעה? ת: לא נתתי הודעה. ש: וגם לא ראית שמישהו אחר נתן כזו הודעה בכתב? ת: לא.” (עמ' 399 לפרוטוקול הדיון, ש' 10-16). הנתבעת לא התריעה בפני התובע על כוונתה לחדול מלהעביר לטיפולו תיקי גבייה נוספים ולא נתנה הודעה מוקדמת באופן פורמאלי המודיעה על סיום ההתקשרות בין הצדדים. בע"א 355/89 עיזבון חינאווי נגד מבשלת שיכר לאומית, מ"ו(2) 70, נקבע כי חוזה שלא נקצב לו מועד מסוים אינו ניתן בעקרון לאכיפה, וכל אחד מן הצדדים רשאי להביאו לידי סיום בהודעה ובלבד שזו ניתנה זמן סביר מראש, ובהעדר הודעה זמן סביר מראש, זכאי הנפגע לפיצוי לפי משך הזמן של אותו זמן סביר (ראו גם תא 1623/97 של סוכנויות יופי בע"מ - בפירוק נ' ג'יג'י מעבדות קוסמטיקה בע"מ (לא פורסם, , 19.06.2005)). בעניינינו, הסכמת הצדדים להתקשרות ואופייה לא עוגנו במסמך כתוב. לכן מדובר בחוזה שלא נקבע לו מועד לסיומו. בהתאם להלכה הפסוקה, זכאי כל צד לסיים הסכם כזה באמצעות מתן הודעה מוקדמת מראש ובפרק זמן סביר, כאשר אורכה של התקופה הסבירה תלויה בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. בע"א 442/85 זוהר נגד טרבנול, מ"ד (3) 661 (להלן: "פס"ד טרבונל") נקבע כי מטרת הזמן הסביר הנדרש להודעת הביטול היא לאפשר לצד מקבל ההודעה לכסות את השקעתו בזמן, בעבודה ובהוצאות ולהפיק רווח סביר מההתקשרות, וכן לתת לו שהות סבירה להתארגן לקראת סיום ההסכם ולחפש אחרי עיסוק אחר במקומו. כשלא ניתנה הודעה, או משניתנה הודעה בלתי סבירה בזמן, בא הפיצוי להיטיב את הנזק או ההפסד שאותם נועדה ההודעה למנוע. בפס"ד טרבונל בית המשפט העליון, בדונו בשאלת אורך הזמן הסביר למתן הודעת ביטול, קבע שסבירות הודעת הביטול נבחנת בשניים: האחד, פרק הזמן הסביר מאז תחילת הקשר ועד הביטול. השני, פרק הזמן שנקצב בהודעה לביטול (זה נועד ליתן זמן מספיק להתארגן מבחינה עסקית לקראת סיום הקשר ולמצוא מקורות אחרים להפקת רווח). כלומר, תקופת ההודעה המוקדמת נועדה הן להבטיח כי הצד המקבל את ההודעה יפיק רווח סביר מההתקשרות ויממש את השקעותיו בה והן על מנת לתת לצד שקיבל את ההודעה שהות להתארגן לסיום ההסכם ולמצוא מקורות הכנסה אחרים. בפס"ד טרבונל קבע בית המשפט העליון כי תקופה של שנה היא תקופה סבירה למתן הודעה מוקדמת בהתקשרויות כגון ההתקשרות נושא תיק זה. אני סבורה כי אין מקום לדון במשך זמן ארוך יותר, משום שמקצוע עריכת הדין הינו מקצוע דינאמי המאפשר גמישות רבה ומשך התאוששות לא ארוך מאובדנו של לקוח. התובע העיד על תחומי עיסוקו: ”בהתחלה, שהעירייה היוותה, אני חושב, 80% מהמשרד שלי, אפילו 90%, והקדשתי לעירייה באמת את מירב הזמן. עם עבור השנים, חשבתי לעצמי שאני יותר מדי שקוע בעירייה, ועלול להיקלע לצרה, אם יהיו תזוזות חדות, וניסיתי להרים עוד ענף במשרד. אבל זה פיתוח של ענף נוסף במשרד, והוא מאוד, מאוד קשה.” (ע' 82 לפרוטוקול הדיון, ש' 6-11). הוסיף והעיד התובע בעניין זה: ”ת: היו הנחיות והיו דרישות, בשנים הראשונות, ואני לא מדבר אח"כ, שאמרו: אנחנו רוצים שאת מירב זמנך תעבוד עם העירייה לגבי כל עוה"ד, ואני חושב שאפילו אפשר למצוא את זה באיזשהו מקום. ש: וב-10 שנים האחרונות היתה כזאת הנחיה או דרישה? ת: לא.” (ע' 82 לפרוטוקול הדיון, ש' 15-20). נוסף על כך, התובע העיד על עבודתו עם גורמים נוספים מלבד העירייה: ”אני יכול להגיד לך, ההסדרים שלי עם בנק הפועלים לפני 10 שנים, אמרו לי שאני מקבל 20% משכר הטרחה, והיום אני לא מקבל. הם לא רוצים לתת היום, כי הם אומרים: יש הרבה עוה"ד שיעבדו בלי.” (ע' 24 לפרוטוקול הדיון, ש' 16-19). לפיכך בשים לב לקביעות הנ"ל, נראה כי תקופת ההתקשרות הממושכת אפשרה לתובע להפיק רווח סביר מההתקשרות. באשר לתקופת ההתארגנות הנחוצה לתובע, לאור העובדה שמדובר במשרד עורכי דין והתובע עסק בתחומים נוספים ולא רק בתיקי העירייה ולאור המועדים שנקבעו בהלכה הפסוקה ביחס לפרקי הזמן שייחשבו כסבירים להודעה מוקדמת, סבורני כי פיצוי ראוי בנסיבות העניין צריך להיות פונקציה של הודעה מוקדמת בת שנה מראש, המהווה פרק זמן סביר בנסיבות העניין. התובע הוכיח בהתאם למוצג ת/1 לתביעה כי הכנסתו לשנה מתיקי העירייה (ארנונה בלבד) היו סך של 606,658 ₪ (ללא מע"מ). התובע מבסס את תביעתו לדמי הודעה מוקדמת בהתבסס על הכנסה זו, המהווה מחזור ההכנסות השנתי של המשרד, בעוד שהנתבעת טוענת כי את דמי ההודעה המוקדמת יש לחשב לפי הרווח שהופק - הכנסות בניכוי הוצאות - ולא לפי מחזור ההכנסות בלבד. טענת הנתבעת בדין יסודה. הבסיס לחישוב דמי ההודעה המוקדמת הוא הרווחים שהתקבלו בשנה שקדמה להפסקת ההתקשרות וכך חושב גם בפסיקה (ראה פס"ד טרבנול, גורן ורוסטוביץ). ההיגיון שבבסיס קביעה זו נעוץ בתכלית דמי ההודעה המוקדמת, הבאים להעמיד את התובע במצב בו היה, לו החוזה בין הצדדים היה ממשיך להתקיים באין מפריע למשך אותו פרק הזמן. התובע העיד על רווחי משרדו: ”ש: כמה אצלך? ת: בין 40 ל-50. ש: ז"א בוא נגיד שהרווח שלך היה 300 אלף מתיקי העירייה לשנה. ת: נניח.” (ע' 38 לפרוטוקול הדיון, ש' 1-9). בהמשך העיד התובע: ”ש: לכן אני שואל, זה 30, 40 או 50? [הכוונה לאחוזים - צ.ב.] ת: עניתי על זה ואני לא רוצה לענות תשובה, ש: אתה יכול לענות לי תשובה יותר מדויקת מזה? ת: אני חושב שבין 30-40, אבל שוב אני לא זוכר במדויק.” (ע' 149 לפרוטוקול הדיון, ש' 20-23). התובע הגיש לבית המשפט כנ/5 את מכתבו של רו"ח מיכאל ברקוביץ מיום 23.1.2008 הקובע: ”בהתאם לנתונים מהדוחות הכספיים שלך הריני לאשר שאחוז ההוצאות מההכנסות שלך לשנים 1996-2000 היה כ- 50%.” התובע התקשה להציג נתונים חד משמעיים על אחוז הרווח שלו מתיקי העירייה בשנה שקדמה להפסקת ההתקשרות. ממכתבו של רואה החשבון לא ברור האם רווחי המשרד מתייחסים לתיקי הארנונה של העירייה בלבד או לכלל פעילות המשרד והאם אחוז הרווח מתייחס לכל שנה בנפרד או לכלל השנים הנבדקות. כך גם עדותו של התובע לעניין אחוז הרווח לא הייתה מוחלטת. בהתחשב בעדותו של התובע ובמכתבו של רואה החשבון, אני קובעת כי רווחי התובע בשנה שקדמה להפסקת ההתקשרות עמדו על 50%. לכן, מאחר שלפי נתוני התובע המחזור השנתי עמד על סך של 606,658 ₪, הרווח לתקופה של שנה הינו 540% מהסכום האמור, כלומר סך של 303,329 ₪. אני מקבלת סכום זה של 303,329 ש"ח כפיצוי נאות לתובע בגין היעדרה של ההודעה המוקדמת לסיום ההתקשרות בין הצדדים. שכר ראוי כאמור, התובע טוען כי משמעות ביטולו של ההסכם על ידי הנתבעת הוא חיובה בתשלום עבור העבודה בתיקים בהם לא בוצעה גבייה. טוען התובע כי מכיוון שההסכם בין הצדדים היה לתקופה בלתי מוגבלת ובוטל בחוסר תום לב על ידי הנתבעת, הדבר מהווה הפרה יסודית של ההסכם ולכן על הנתבעת לשלם לתובע את שכר טרחתו בכל התיקים בהם טיפל אך לא שולם לו שכרו בגינם. העיד על כך התובע: ”האמת היא שהדבר הזה לא עלה. ז"א אף אחד לא דיבר על זה שמה יקרה אם נפסיק לעבוד. ברור שמישהו צריך לשאת בשכר הטרחה הזה, הרי אני לא עובד בחינם [...] כאילו לדחות את הדבר הזה, ולפצות אותך בתיקים אחרים, כדי שזה לא יהיה תקציב העירייה. אבל ברור שבסופו של יום, שמישהו יום אחד יישב, ויצטרכו לעשות חשבון, עבור כל העבודה.” (עמ' 7 לפרוטוקול הדיון, ש' 12-26). בע"א 136/92 ביניש עדיאל נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, פ"ד מז(5) 114 (להלן: "פס"ד עדיאל") נקבע כי לקוח אינו רשאי לסיים את ההתקשרות עם עורך דינו מבלי לשלם לו שכר ראוי בגין שירותיו כעורך דין: ”בהתקשרות שבין עורך דין ולקוח, ככל שמדובר בשכרו של עורך הדין, אם לא הוסכם במפורש אחרת, יש לקרוא תנאי מכללא, לפיו רשאי הלקוח לנתק את הקשר עם עורך הדין ולחדול מלהיזקק לשירותיו בכל עת, אפילו טרם הושלמה העיסקה שבקשר אליה נתבקשו שירותיו של עורך הדין, ובתנאי שיובטח שכר ראוי עבור השירות שכבר ניתן. בכך יש כדי ליצור את האיזון הראוי שבין זכות הלקוח לייצוג תוך שמירה על יחסי אמון מלאים בינו לבין פרקליטו, לבין זכותו הלגיטימית של עורך הדין לקבל שכר בגין טרחתו.” (ראה גם ע"א 9282/02 יכין דקל בע"מ נ' יצחק יחיאל (לא פורסם, , 28.4.2004) וע"א 8854/06 עו"ד קורפו נ' משה סורוצקין ואח' (לא פורסם, , 20.3.2008)). התובע טוען כי שכר ראוי עבור השירות שכבר ניתן הוא אותו השכר שנפסק לטובת התובע בתיקים בהם טיפל והתובע לא קיבלו, משום שהיה אמור לקבל תיקים נוספים במקומו. שכר זה הינו שכר טרחה פסוק בהליכים המשפטיים בבית המשפט או בלשכת ההוצאה לפועל אם זכה בתיקים או שכר טרחה מינימאלי בכל מקרה אחר. היקף השכר המגיע לתובע לטענתו הוא על סך של 7,553,411₪ בגין תיקים פתוחים שהתובע טיפל בהם ושכר טרחתם לא שולם לתובע וסך של 3,175,431₪ בגין תיקים שנסגרו על ידי העירייה ושכר טרחתם לא שולם לתובע. הנתבעת טוענת כי התובע אינו תובע סעד של שכר טרחה חוזי הפסוק לו בהליכים המשפטיים, משום שעל פי ההסכם בין הצדדים, זכאותו של התובע לשכר טרחה קמה לו רק כאשר התבצעה גבייה בפועל מהחייבים. משכך, הזכאות הנטענת היא לשכר טרחה ראוי. אני מקבלת טענה זו. הזכאות לשכר טרחה חוזי קמה לתובע רק משעה שנגבה מן החייב, אולם כל עוד לא הסתיימו ההליכים המשפטיים בתיק הגבייה זכאותו של התובע היא לשכר טרחה ראוי בגין עבודתו שביצע בתיקים הללו. משמע שהתובע טוען לקבלת שכר טרחה ראוי ולא שכר טרחה פסוק בתיקים בהם לא בוצעה גבייה, בין אם משום שההליכים המשפטיים טרם הסתיימו והמדובר בתיקים פתוחים ובין אם משום שהעירייה ויתרה על הגבייה בתיקים הללו. לפיכך, לא קמה לתובע זכאות חוזית לקבלת שכר הטרחה. שכר ראוי בגין תיקים מחוקים התובע דורש סך של 3,175,431 ₪ בגין תיקים שנסגרו על ידי העירייה ושכר טרחתם לא שולם לתובע. המדובר בתיקי חייבים שסיכויי גבייתם קלושים ולכן החליטה העירייה לוותר על גבייתם. אני מקבלת את טענות הנתבעת כי התובע אינו זכאי לשכר טרחה בגין תיקים אלו. כאמור, זכאות התובע לשכר טרחה בגין הטיפול בתיקי החייבים קמה לו מתוך הגבייה בפועל. בתיקים האבודים לא בוצעה גבייה בסופו של דבר ולכן לא קמה לתובע זכאות לשכר טרחה בגין תיקים אלו. נוסף על כך, בהתאם להסכמת הצדדים לא שולם לתובע שכר טרחה תמורת התיקים האבודים, אלא הועברו לו תיקים חדשים לטיפול. העיד על כך התובע: ”ש: אז אם הבנתי נכון את מה שאמרת לנו בעבר, התיקים האלה היו תיקים שבמקומם קיבלת תיקים אחרים. ת: אלה תיקים שבמקומם הייתי צריך לקבל תיקים אחרים. כן.” (עמ' 70 ש' 8-10). במשך 22 שנות ההתקשרות בין הצדדים, התובע קיבל תיקים חדשים תמורת התיקים בהם החליטה העירייה שלא לגבות. כנגד כל תיק אשר נסגר או נמחק התקבל תיק אחר, אשר היווה תחליף לתיקים שנגנזו. אני מקבלת את טענת התובעת כי במשך 22 שנות ההתקשרות קיבל התובע את תמורת תיקי החובות האבודים, בדמות תיקים חדשים, על כן לא קיימת לו זכאות נוספת לשכר טרחה בגין תיקים אלו. שכר ראוי בגין תיקים פתוחים התובע דורש סך של 7,553,411₪ בגין תיקים פתוחים שהתובע טיפל בהם ושכר טרחתם לא שולם. הנתבעת טוענת כי התובע סירב לטפל בתיקים ודרש שכ"ט מוגזם בגין הופעותיו בבית המשפט כתנאי להמשך טיפול בתיקים שברשותו, כעולה ממכתבו לעירייה מיום 22.1.00: ”כפי שכתבתי במכתבי הקודמים - תעריף יצוג העירייה בביה"מ יהיה - 200$ + מ.ע.מ. לכל דיון. אם ברצונך שאופיע אבקשך לדאוג לתשלום הסך עבור כל דיון. אם אינכם רוצים ביצוג [-כך במקור, צ.ב.] אבקשכם לשלם את שכר טרחתי בתיקים הנ"ל ואני אעביר את התיקים לטיפולכם.” התובע טוען כי הנתבעת היא שלא אפשרה לו לטפל בתיקים שנותרו במשרדו. בהתקשרות בין הצדדים סוכם כי הנתבעת תעביר לתובע תשלומי אגרות והוצאות נדרשות, אך הנתבעת לא עשתה כן ובכך סיכלה את הגבייה בתיקים שנותרו בטיפול התובע. העידה על כך גב' כורש: ”כן, המשכנו לפעול, עד שעיריית ת"א לא שילמה לנו אגרות, והתייאשנו אחרי שנה וחצי, והחלטנו להפסיק לפעול. לא רצה לממן את העירייה באגרות.” (עמ' 285 לפרוטוקול הדיון, ש' 13-16). כאמור, על פי דין שיעור שכר הטרחה הראוי אמור לשקף את היקף העבודה שנעשתה בפועל, אולם התובע לא השכיל להראות כיצד היקף העבודה שביצע בתיקים הפתוחים מצדיק את גובה השכר הראוי שהוא תובע בגינם. פעולות רבות בתיקי הגבייה הינן פעולות קצרות, הדורשות השקעה מינימאלית. חלקן הגדול של התביעות נעשו באופן אוטומאטי, שוטף וממוחשב, שאפשר הגשת עשרות תיקים ביום. בשל העובדה כי שכר הטרחה נקבע על ידי בית המשפט או לשכת ההוצאה לפועל כאחוז קבוע מסכום התביעה, ישנם תיקים בהם נקבע שכר טרחה שלא משקף את מידת הטרחה שהושקעה בתיק וזאת בלשון המעטה. בנוסף, חלק קטן מבין התיקים עברו להמשך הליכים משפטיים, כפי שהצהירה גב' כורש: ”אם לא התגונן, הגשנו בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה [...] אני מעריכה, כי התיקים שעברו לטיפול במסגרת המשך ההליך המשפטי היוו אך חלק קטן מכלל התיקים, ולהערכתי, כ- 5%.” המסקנה המתבקשת מאופי הליך הגבייה הוא שבמרבית המקרים, מדובר היה בהליכים טכניים שאינם דורשים מאמץ ומהווים חלק קטן מכלל העבודה הנדרשת לגבייה. אני סבורה כי אין התובע זכאי לשכר נוסף עבור התיקים הפתוחים, משום שקיבל את שכר טרחתו הראוי בגין עבודתו בתיקים אחרים בהם הגבייה נעשתה בהשקעת מאמץ מינימאלית, בהתאם לבסיס הקשר בין הצדדים, המעניק לתובע שכר טרחה על עבודתו רק במקרים בהם נגבו החובות מהחייבים. מכיוון שהליך גביית החובות בתיקים הקלים מפצה את התובע על עבודתו בתיקים קשים לגבייה, לא קמה לתובע זכאות שכר טרחה נוסף תמורת עבודתו בתיקים בהם הגבייה מורכבת, אם אפשרית. נוסף על כך, מטבלאות מעקב אחר שיעורי הגבייה שצורפו כנספח לתצהירו של מר ברזילי עולה כי הגבייה הולכת ופוחתת עם השנים כך שחלק ניכר, בסך 49% מן התיקים, נגבה במהלך השנה הראשונה לאחר פתיחתם. העיד על כך התובע: ”בהוצאה לפועל כדי להגביר את אחוז הגבייה, צריך לעבוד מהר ועכשיו, ככל שאתה מאחר בלעשות את העבודה, ומתחיל לפעול אחרי 4 שנים או אחרי 5 שנים, אז הרבה אנשים, ממלטים רכוש, נעלמים דברים, זה מקשה על הגבייה.” (עמ' 46 לפרוטוקול הדיון, ש' 9-13). לאור פרק הזמן הרב שחלף מיום פתיחת התיקים המצויים בידי התובע, אני מקבלת את טענת הנתבעת בעניין זה כי התיקים המצויים בידי התובע הינם תיקים שסיכויי גבייתם קלושים והטיפול בהם יצריך השקעת עבודה רבה ומאומצת מצד התובע, אך לא יניב לו רווח משמעותי. לפיכך המסקנה הינה כי לתובע לא קמה זכאות לשכר טרחה ראוי בגין התיקים הפתוחים שברשותו. העירייה הוכיחה כי ישנם תיקים בהם הגבייה צפויה להמשך שנים רבות או בסכומים נמוכים, משום שהחייבים מצויים באיחוד תיקים, בהליכי פשיטת רגל או פירוק. מסופקני אם המשך טיפול בתיקים אלו היה מניב תוצאות ממשיות המניבות שכר לתובע, בהתחשב בהוצאות התובע בתיקים אלו במטרה לזכות בסכומים האמורים. לפיכך, אין לקבוע כי התובע זכאי לשכר בגין תיקים אלו. אני סבורה גם שהתשתית הראייתית כפי שהוצגה בפני לא מספקת להוכחת תביעתו של התובע ולפסיקת שכרו כפי שנדרש על ידו. מחומר הראיות בכללותו עולה, כי התובע לא הצליח להוכיח את היקף השכר הראוי אותו הוא תובע. כך נקבע בפס"ד עדיאל: ”יש להוכיח את אמות המידה והשיקולים הרלוונטיים לקביעת השכר הראוי, בכל מקרה ומקרה לגופו, באמצעות מומחים אשר, על סמך ניסיונם המקצועי, מחווים את דעתם על הנוהג הקיים בקשר לכך באותו מגזר מקצועי.” התשתית הראייתית לא מבססת באופן מתקבל על הדעת את היקף הסכומים שנתבעו. על התובע היה לפרט ביתר דיוק את דרך קביעתו של השכר הנדרש על ידו, בין היתר באמצעות פירוט העבודות שבוצעו, היקף השעות, מידת המאמצים שהושקעו ואף הבאת חוות דעת מומחה לעניין. לפיכך אני דוחה את תביעת התובע לשכר טרחה ראוי בגין תיקי גבייה שברשותו. סיכום התביעה התקבלה בחלקה בלבד, חלק קטן בהתייחס לסכום התביעה. לנוכח כל אמור לעיל איני עושה צו להוצאות. כל צד ישא בהוצאותיו.גביית חובשכר טרחת עורך דיןשכר טרחהחובעורך דין