גירושין פיקטיביים בפשיטת רגל

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא טענת גירושין פיקטיביים בפשיטת רגל:


1. בפני בקשתו של הנאמן להורות על ביטול הענקות, מכוח סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח משולב], התש"מ - 1980 (להלן: הפקודה), של נכסים אשר, לטענתו, העניק החייב לאשתו (להלן: המשיבה), כדלקמן:

א. מחצית מהזכויות בדירת המגורים של בני הזוג המצויה בקרית ביאליק (להלן: הדירה).
ב. מחצית מהזכויות ברכב מסוג BMW או מהתמורה שנתקבלה ממכירתו.
ג. מחצית מהזכויות בקופות גמל וביטוחי חיים של המשיבה.
ד. זכויות של החייב בקופות גמל וביטוחי חיים, ובין היתר, זכויותיו בקופות גמל המוחזקות על ידי דיסקונט ניהול קופות גמל בע"מ ובקופות גמל "גדיש" קרנות גמולים בע"מ, ומבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ.

2. העובדות הצריכות לענייננו-
א. הדירה נשוא הבקשה נרכשה על ידי החייב והמשיבה בשנת 96', לאחר נישואיהם, והזכויות בה נרשמו על שמם במרשם המקרקעין בחלקים שווים.

ב. ביום 7.5.04 נחתם בין החייב למשיבה הסכם גירושין, אשר קיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה ביום 30.5.04 (להלן: הסכם הגירושין).

ג. עיקר ההסכמות שנתגבשו בין בני הזוג, כפי שעולה מלשונו של הסכם הגירושין, הן כדלקמן:
1) החייב ממחה ומעביר למשיבה את חלקו בדירת המגורים ללא תמורה, ומוותר על כל דרישה ותביעה בקשר אליה. כן התחייב החייב להמשיך ולשלם את המשכנתא בגין רכישת הדירה, אלא אם כן תמכור המשיבה את הדירה או תינשא או תעבור להתגורר עם בן זוגה החדש. בהתקיים אחת מן הנסיבות האמורות התחייבה המשיבה לשלם למשיב סך של 50,000 דולר.
כן הוסכם על בני הזוג כי החייב יהא רשאי להמשיך ולהתגורר בדירה.

2) הבעלות במיטלטלין המצויים בדירת המגורים תועבר למשיבה (למעט פריטים אישיים של החייב, כמפורט בנספח א' להסכם), ולסילוק מלא של כל טענה מצד החייב בקשר למיטלטלין מוותרת המשיבה על כל טענה ו/או דרישה בכל הנוגע לכספי החייב אשר נצברו לזכותו בתוכניות חיסכון, קופות גמל וקרנות השתלמות בבנק פועלים בע"מ (להלן: בנק הפועלים), והמשמשים להבטחת אשראי שנטל לצורך עסקיו.

3) חשבון הבנק של המשיבה בבנק יהב יישאר באחריותה הבלעדית, וכל תוכניות החיסכון, קופות הגמל וקרנות ההשתלמות שלה, המסונפות לחשבון זה, יישארו אף הן בבעלותה. החייב ויתר על כל דרישה בקשר לזכויות המשיבה והילדים בחסכונות, ביטוחי חיים, קרנות השתלמות, קופות גמל, חשבונות, כספים וכיו"ב.

4) החייב ויתר על כל דרישה בקשר לרכב BMW, הרשום על שם המשיבה, וכן הסכים להמחות ולהעביר למשיבה כל זכות שיש לו בתוכניות ביטוח, פנסיה וכיו"ב, והתחייב להמציא למשיבה פרטים ומסמכים הנוגעים לזכויות אלה.

5) החייב התחייב לשלם למשיבה ולשלושת ילדיו מזונות בסך כולל של 10,000 ₪, לשאת בהוצאות חריגות, ובשכר לימוד, והוסכם כי קצבת הביטוח הלאומי המשולמת בגין הילדים תשולם למשיבה.

6) הוצהר כי למשיבה אין חלק פעיל ומעורבות בעסקיו של החייב וכי הם מנהלים חשבונות בנק נפרדים. המשיבה ויתרה על כל זכות של החייב, בחברות, שותפויות ועסקים אשר בבעלותו. בהקשר זה אף הוסכם כי כל החובות של החייב הקיימים והעתידיים הינם של החייב בלבד.

ד. ביום 2.9.04 נרשמה בלשכת רישום המקרקעין גם המחצית השנייה של הדירה, דהיינו חלקו של החייב, על שמה של המשיבה (נספחים א' וב' לבקשה).

ה. ביום 20.2.05 ניתן צו לכינוס נכסי החייב, על פי בקשת הנושה- בנק המזרחי המאוחד בע"מ (להלן: בנק המזרחי), וביום 18.1.06 הוכרז החייב פושט רגל. עו"ד עופר דוידוב, אשר שימש עד למתן צו הפש"ר כמנהל מיוחד, מונה כנאמן לנכסי החייב.

ו. ביום 1.9.05 ניתן, על ידי כב' הש' סעב, לבקשת הנאמן בתפקידו כמנהל מיוחד, צו מניעה זמני האוסר על המשיבה לבצע כל דיספוזיציה בדירת המגורים, עד למתן החלטה אחרת.


3. הדיון בתיק התנהל בשלבים, במהלכו טענו הצדדים טענות מטענות שונות, ולאחר שנשמעו ראיות והוגשו ראיות נוספות, הגישו הצדדים טענותיהם בכתב בשאלה העיקרית השנויה במחלוקת והעומדת להכרעה- האם העברת הנכסים למשיבה על ידי החייב הינה בבחינת "הענקה" כהגדרת סעיף 96 לפקודה, והאם מתקיימים בענייננו החריגים לביטול הענקה הקבועים בסעיף 96(ג) לפקודה.

טענות הצדדים הן כדלקמן:

4. טענות הנאמן-
א. ההענקות שביצע החייב לאשתו, על פי הסכם הגירושין, בטלות כלפי הנאמן מכוח סעיף 96(א) לפקודה, באשר בוצעו לפני שעברו שנתיים מיום מתן צו הכינוס.

ב. המקור לדרישת הנאמן לביטול ההענקות נעוץ, לטענתו, בזכותו של החייב לאיזון משאבים של נכסיו עם נכסי המשיבה בעת פקיעת הנישואין, מכוח סעיף 6(ב) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג - 1973, (להלן: חוק יחסי ממון).
חקירת הנאמן העלתה כי לחייב היו נכסים בשווי כולל של 34,000 ₪ בלבד בקופות גמל. החייב עבד כעצמאי משנת 84' וההכנסות של העסק לפני מע"מ נכון לשנת 04' עמדו על 960,000 ₪. אולם, בהנחה כי יש אמת בטענת המשיבה כי לא היתה מודעת לעסקיו של החייב, אזי הנכסים וההתחייבויות הקשורים לעסקיו אינם חלק ממאזן המשאבים.

נכסי אשת החייב כללו בין היתר קרן השתלמות מתוכה פדתה המשיבה סך של 121,000 ₪ לצורך פרעון המשכנתא, וכן רכב BMW שהמשיבה מכרה בתמורה לסך של 157,200 ₪, אשר לטענתה שילמה לחייב בשיק אשר זמן פרעונו הוא 15.7.04, לאחר שהאחרון התנה את מתן הגט בקבלת הסך הנ"ל. המשיבה לא העבירה נתונים באשר לקופות הגמל וקרנות השתלמות שלה, וכן באשר לזכויות וכספים בחשבון הבנק הפרטי שלה נכון למועד פקיעת הנישואין.
לטענת הנאמן, בנתונים אלה, גם מבלי לקבל אינפורמציה לגבי מלוא הנכסים שהיו למשיבה במועד פקיעת הנישואין, הוא סבור כי נכסי אשת החייב עולים בהרבה על נכסיו של החייב, ולפיכך יש מקום לאיזון משאבים ולהעברת נכסי המשיבה לחייב. איזון כאמור לא נעשה, והמשיבה אף עשתה שימוש בכספים ובזכויות המגיעים לחייב לשימושה האישי.

ג. יתרת חוב המשכנתא נכון למועד הגירושין עמדה על 195,735 ₪. המשיבה סילקה את יתרת החוב באמצעות כספים ממקורותיה בסך כולל של 215,664.23 ₪, לרבות מתוך כספי קרן השתלמות, כאמור, כספי הלוואה מבנק יהב, הלוואה מקרוב משפחה, והלוואה נוספת ממקורות שלא צוינו על ידה.

ד. בנסיבות המקרה, לא חלים החריגים הקבועים בסעיף 96(ג) לפקודה, והמשיבה לא הרימה את נטל הראיות המוטל עליה להוכחתם.

ה. החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(1) לפקודה- "בשל נישואין ולפניהם", אינו חל בענייננו, באשר חריג זה מתייחס לשלב יצירת הנישואין ולא לשלב פקיעתם.

ו. החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(3) לפקודה- "לאשת המעניק או לילדו או לטובתם, של נכס שהגיע למעניק אחרי נישואיו בזכות אשתו", לא חל במקרה דנן. לא נטען כי הנכסים נשוא הבקשה הגיעו למשיבה בזכותה הבלעדית, כגון נכס מלפני הנישואין או מירושה, אלא ממאמציה בפרנסת משק הבית המשותף.

ז. המשיבה לא טענה מפורשות לתחולתו של החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(2) לפקודה- "לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת-ערך", ומכל מקום גם חריג זה אינו מתקיים בענייננו. המשיבה לא הרימה את הנטל להוכיח כי היתה תמת לב בעת ההענקה.

לטענת הנאמן, המשיבה היתה מודעת למצבו הכלכלי של החייב, ואין נפקא מינה אם ידעה את זהות נושיו, אם לאו. למעשה, באמצעות הסכם הגירושין ביקשו בני הזוג להמשיך בחייהם המשותפים, כאשר החייב מוותר על כל נכסיו לטובת המשיבה, למעט חפציו האישיים, מתוך כוונה להבריח את נכסי החייב מנושיו.

ח. במקרה דנן, אף לא ניתנה תמורה בת ערך בעד הנכסים שהוענקו. דין טענת המשיבה כי נתנה תמורה בעד העברת הדירה בשלמותה לבעלותה, בפורעה את יתרת חוב המשכנתא, להדחות. מחצית מיתרת חוב המשכנתא מוטלת על המשיבה, באשר היא הבעלים של מחצית הזכויות בנכס. בנוסף לכך, עיקר הכספים אשר שימשו לפירעון החוב הינם כספי קרן השתלמות של המשיבה, אשר לחייב זכות למחצית מכוח איזון המשאבים. מכאן, שעל פי תחשיב שערך הנאמן המשיבה פרעה את חלקו של החייב מתוך כספים השייכים לה בסך של 36,929 ₪ בלבד.

על פי חוות דעת שמאית שהגישה המשיבה, שווי הדירה הינו 616,250 ₪, ומחצית ממנו הינה 313,315 ₪. יוצא, כי המשיבה רכשה כביכול את זכויות הבעלות של החייב בדירה בסכום שאינו מגיע ל- 10% משוויין.

השיק שנתנה המשיבה לחייב, בסך 157,200 ₪, ניתן מתוך התמורה אשר נתקבלה ממכירת רכב ה- BMW. לחייב זכות במחצית מהתמורה, מכוח איזון משאבים, ומשכך לכל היותר נתנה המשיבה לחייב סך של 78,600 ₪. גם אם נוסיף סכום זה כתמורה נוספת להעברת מלוא הזכויות בדירה לבעלותה, לא נתקרב אף למחצית משווי הזכויות של החייב בדירה.

5. טענות המשיבה-
א. הבקשה דנן אינה ראויה להתברר בדרך מקוצרת של בקשה למתן הוראות, באשר היא דורשת בירור עובדתי מורכב, הדורש זמן. בנוסף לכך, הסכם הגירושין קיבל תוקף של פסק דין בביהמ"ש לענייני משפחה בחיפה, והדרך הדיונית ל"תקיפתו" הינה באמצעות הגשת בקשה לביטול פסק הדין בפני ביהמ"ש אשר נתנו.

ב. לגופו של עניין טוענת המשיבה, כי הנאמן לא הרים את הנטל להוכיח קיומה של "הענקה" כמשמעותה בסעיף 96 לפקודה.

ג. אין כל ממש בטענת הנאמן כי הסכם הגירושין נועד להבריח את נכסיו של החייב מנושיו. ההסכם נחתם לאחר מסכת ארוכה של שנים של סבל שנגרם למשיבה על ידי החייב, אשר הותיר אותה עם 3 ילדים, ששניים מהם סובלים ממחלת הסוכרת. על אף שילדי בני הזוג חולים, כאמור, וזקוקים לטיפול צמוד, מסור ויקר, החליטה המשיבה לקחת את גורלה בידיה ולהתגרש מהחייב. בבחינת תום הלב יש ליתן משקל לעובדה שהסכם הגירושין צופה פני עתיד בכך שתכליתו הינה לדאוג לעתידם הכלכלי של ילדי בני הזוג.

ד. עובר לאישורו של הסכם הגירושין, וכתנאי שהציב בפניה החייב לקבלת הגט, נאלצה המשיבה למכור את רכב ה- BMW שלה, ולתת לחייב את תמורות במזומן בסך של 157,200 ₪.

ה. במקרא דנן, חל על החייב והמשיבה הסדר איזון המשאבים החל על בני זוג שנישאו לאחר כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון. בני הזוג קבעו את חלוקת נכסיהם במסגרת הסכם הגירושין, המשקף חלוקה הוגנת וראויה של הרכוש "המשותף' שהיה להם עובר לגירושין, וממשיך את הדרך בה נהגו בני הזוג בתקופת נישואיהם, בשומרם על הפרדה כספית ורכושית ברורה ומוחלטת.
במשך כל שנות נישואיהם, היו לכל אחד מהם חשבונות בנק וחסכונות נפרדים. המשיבה לא היתה מעורבת בעסקיו של החייב במהלך חייהם המשותפים, ואף לא היתה מודעת לפועלו במסגרתם, אלא ממה שעודכנה לעיתים על ידו. כל אחד מבני הזוג ניהל את ענייניו הכספיים כראות עיניו, כאשר החייב השתתף באופן חלקי במאמץ המשפחתי לגידול ילדיהם ולניהול משק הבית המשותף.

ו. הנחת הנאמן כי נוכח טענת המשיבה כי לא הייתה מודעת למצב עסקיו של החייב, הנכסים והזכויות הקשורים בהם לא יהיו חלק מאיזון המשאבים, נעדרת כל בסיס משפטי, ומנוגדת להוראת סעיף 5 לחוק יחסי ממון.

ז. במועד הגירושין היה מצבו הכלכלי של החייב יציב, ועיקר הסתבכותו אירעה לאחר הגירושין. בהתאם לדין וחשבון על חובות ונכסים שהוגש על ידי החייב לכנ"ר עולה כי מתוך 22 החובות שיצר החייב, חוב אחד בלבד נוצר לפני הגירושין למר בן ציון שלב בסך של 11,160 ₪ בלבד.

ח. בנסיבות העניין, אין זה הוגן וראוי להטיל על המשיבה חובות שנוצרו על ידי החייב, כאשר לא השתתפה בנכסים ובפירות שנתקבלו מעסקיו במשך כל השנים, ואין בינה לבין פשיטת הרגל של החייב ולא כלום. המשיבה לא לקחה חלק ביצירתם של החובות, ולא יכלה לדעת עליהם, בזמן שהיתה גרושה מהחייב, ובייחוד כאשר לא נהנתה מכספים אלו. ברי כי אין זו תכליתו של סעיף 96 לפקודה.

ט. בפועל, לא עמד החייב אף לא באחת מהתחייבויותיו על פי הסכם הגירושין, לא שילם דמי מזונות חודשיים לה ולילדיה בסך של כ- 10,000 ₪, ולא שילם את יתרת תשלומי המשכנתא על דירת המגורים. לאחר שמסרה המשיבה את מלוא תמורת הרכב לחייב, מצאה עצמה מתמודדת עם חובות המשכנתא ונושאת לבדה בכלכלתה ובכלכלת ילדיה.

י. כדי להציל את הדירה ולאפשר לה ולילדיה קורת גג בה יוכלו להתגורר בכבוד, נאלצה המשיבה ללוות כספים רבים, ולפדות קופות גמל וחסכונות אישיים אותם צברה במשך שנות עבודתה הרבות במשטרת ישראל, וזאת כדי לפרוע את יתרת חוב המשכנתא, ולרכוש את חלקו של החייב בדירה, בתמורה מלאה.
כמו כן, בנוסף לסך של 157,200 ₪ שנתנה המשיבה לחייב, במסגרת הסכם הגירושין אף התחייבה לשלם לו סך של 50,000 דולר היה ותמכור את הדירה בעתיד או תינשא בשנית. כל אלו משקפים, לטענתה, תמורה הולמת, כדרישת סעיף 96(ג)(2) לפקודה.
יא. בנוסף לכך, על פי הסכם הגירושין, אל מול ההתחייבויות והויתורים של החייב כלפי המשיבה עומד, בין היתר, הויתור של המשיבה על כל תביעה או טענה בקשר לעסקיו של החייב, הסכמה אשר באותה עת יתכן שהיתה שווה הרבה. לטענת המשיבה, יש לראות בויתור זה תמורה להתחייבויותיו של החייב לצורך איזון משאבים או לחלופין כתמורה בת ערך על פי סעיף 96(ג)(2) לפקודה.

המשיבה אף ויתרה בהסכם על הכספים המגיעים לה על פי כתובתה, מהם נשכרים הנושים, וכן ויתרה על דמי מזונות חודשיים בסך של 10,000 ₪. בנסיבות אלו, לא רק שלא נעשתה הפחתה במסת הנכסים של החייב העומדת לחלוקה בין נושיו, נהפוך הוא, המשיבה נמנעה מלדרוש את מזונותיה ומזונות ילדיה, על מנת להימנע מפגיעה מיותרת בחייב ולהעמיס מתחים על ילדיה. יש לקחת בחשבון כי המשיבה היא הנושאת מאז הגירושין במשמורת של הילדים, על כך הכרוך בכך.

יב. הנאמן לא הרים את הנטל להוכיח כי בסופו של הסכם הגירושין יוצאת המשיבה ובידה יותר ממחצית מהרכוש שהיה בידי בני הזוג ערב הגירושין. היה על הנאמן לכמת את התחייבויות הצדדים למונחים כספיים על מנת לעשות הערכה צודקת כדי להוכיח כי למשיבה ניתנו זכויות יתר שהנן בגדר הענקה.

יג.התחשיב שערך הנאמן הינו מוטה, ומסקנתו כי המשיבה רכשה כביכול את זכויות הבעלות של החייב בדירה בסכום שלא מגיע ל- 10% משוויים אינה נכונה כלל.
גם על פי הנחותיו של הנאמן (כי לחייב זכות ב- 50% מקרן ההשתלמות של המשיבה, וכי יתר ההלוואות לצורך פרעון המשכנתא ניטלו על ידי המשיבה לאחר הגירושין, וכי יש לקחת בחשבון סך נוסף שהינו מחצית מהסכום של 157,200 ₪ שנתנה למשיבה), יוצא כי המשיבה שילמה סך של 232,725 ₪ עבור "זכויותיו" של המשיב בדירה. למעשה שילמה המשיבה תמורה מלאה בגין מלוא זכויותיו בדירה כמו גם ביתר הנכסים.

יד. בנוסף לכך, מתקיים בענייננו לפחות אחד משני החריגים הקבועים בסעיפים 96(ג) (1)ו- (3) לפקודה. הנכסים נשוא הבקשה ניתנו למשיבה בשל נישואין, ולפיכך גם ניתנו לה כנגד גט שהעניקה לבעלה. לחלופין, מדובר בנכסים שנרכשו לאחר שבני הזוג נישאו, בזכות המשיבה, אשר שילמה את תמורתם מכספים שהרוויחה כשוטרת שכירה, פרעה את מלוא חוב המשכנתא, והעבירה לחייב סכומים העולים על שווי הנכסים שהועברו אליה כנגד קבלת הנכסים כאמור.

טו. לחלופין, אם תתקבל טענת הנאמן, ו"ההענקה" תתבטל, יש לקזז מהנכסים שהנושים עתידים להיפרע מהם את מזונותיה של המשיבה, סכום המשכנתא שפדתה, תמורת הרכב שניתנה לחייב ברבנות, חסכונותיו שנמנעו ממנה, רכבים שהיו בבעלותו, וכן יתר נכסיו שלא אוזנו, כגון: מלאי עסקי, שווי עסקי וכיו"ב.

טז. בנסיבות העניין, הותרת המשיבה וילדיה החולים ללא קורת גג הינה תוצאה בלתי סבירה והגיונית הן מהבחינה האישית והן מהבחינה הסוציאלית, וברי כי לא לכך התכוון המחוקק.

6. הכנ"ר הודיע לבית המשפט בכל שלביו של ההליך כי הוא מצטרף לעמדת נאמן, מטעמיה.

דיון
המסגרת הנורמטיבית
7. סעיף 96 לפקודה, שכותרתו היא "ביטול הענקות", קובע כדלקמן:

"(א) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן.
...
(ג) "הענקה", לענין סעיף זה - לרבות כל העברה, אך למעט הענקה –
(1) בשל נישואין ולפניהם;
(2) לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת-ערך;
(3) לאשת המעניק או לילדו או לטובתם, של נכס שהגיע למעניק אחרי נישואיו בזכות אשתו".

8. המטרה העומדת ביסוד הליך ביטול ההענקות על פי סעיף 96 לפקודה הינה להביא כאמור לביטול הגריעה ממצבת הנכסים של פושט הרגל, אשר אירעה עקב הענקת נכס בלא תמורה בעת שהחייב היה חדל פרעון ובטרם נעשה פושט רגל. (ראו ע"א 3853/98 סדן, עו"ד נ' רוזנטל ואח', פ"ד נז(4), 699).


"תמצית הרציונל לביטול ההענקות הוא בכך כי בפרק זמן מוגדר, הקודם למעשה פשיטת רגל, כאשר אדם יודע שמצבו הכלכלי מצוי בשפל, עליו להיות בראש וראשונה הוגן כלפי נושיו בטרם יהא נדיב כלפי קרוביו, ועליו לדאוג לשלם את חובותיו בטרם ייתן מתנות לאחרים... על הטעם האמור לביטול הענקות עומד בית המשפט בענין ע"א 367/70 עו"ד הוכברג נ' שלגי, פד"י כה(2) עמ' 160-- 159 ,149 באומרו, (מפי השופט זוסמן):
"ביטול של הענקה מיועד להחזיר לגוף הנושים נכס שיצא מרשות פושט הרגל, כשמן הראוי שישמש לסילוק חובותיו. ביטול למפרע עקב ייחוס אחורה של זכות הנאמן משתלב עם הרעיון הכללי המונח ביסודו של סעיף 35 הנ"ל (כיום סעיף 84 בנוסח החדש) לאמור, כל נכס שהיה לפושט הרגל ביום תחילת פשיטת הרגל או שצריך היה להיות ברשותו, נכסם של הנושים הוא, וממנו הם ייפרעו באמצעות הנאמן". (ע"א 5709/99 זיוה לוין נ' גד שילר עו"ד ואח', נה(4) 925, בעמ' 939 (להלן: עניין לוין)).

הלכה היא כי בגדרו של סעיף 96 לפקודה אין צורך להוכיח קיומה של כוונת תרמית מצד המעניק במובן של העדפת נושה לפי סעיף 98 לפקודה, כוונה להבריח נכסים או פגיעה אחרת בעיקרון מוסרי, וההענקה עשויה להתבטל גם אם לא הייתה מלווה בכוונה בלתי הוגנת מצד המעניק. (עניין לוין, שם).

"הטעם הערכי העומד ביסוד פעולת הביטול הוא כי כאשר אדם מודע למצבו הכלכלי רעוע, דרישת ההגינות היא כי יעמיד את מלוא מצבת נכסיו לפרעון חובותיו לנושיו, ולא יגרע מהם על דרך הענקות בלא תמורה לאחרים" (ע"א 3853/98 הנ"ל, בעמ' 706).

מן הכלל אל הפרט
9. במישור הפרוצדוראלי, מעלה המשיבה טענת סף, לפיה הבקשה אינה מתאימה להידון במסגרת "בקשה למתן הוראות", באשר היא מצריכה בירור עובדתי מורכב. טענה זו לא זאת בלבד שנטענה באיחור רב, אלא שהיא מנוגדת להלכה הפסוקה של בית המשפט העליון, אינה מתיישבת עם נסיבות המקרה הנדון, ואני רואה לדחותה.

א. סעיף 178 לפקודה קובע כדלקמן:

"178. סמכות כללית [93(1)-(3)]
(א) בית משפט מחוזי יהא מוסמך, בכפוף להוראות פקודה זו, להחליט בכל שאלה של דין קדימה, ובכל שאלה אחרת, שבמשפט או שבעובדה, המתעוררת בענין פשיטת רגל שלפניו, או שראה תועלת או צורך להחליט בה למען השלמות בעשיית צדק או בחלוקת הנכסים במקרה הנדון".

מכאן, כי לבית המשפט של פשיטת הרגל, הדן בהיקף נכסיו של החייב, סמכויות רחבות לדון במחלוקות הנוגעות למגוון תחומי המשפט האזרחי, שאלמלא היה החייב חדל פרעון היו אלה נדונות בערכאות השונות, ובענייננו בבית המשפט לענייני משפחה. יתר על כן, בעניין לוין הנ"ל קבע בית המשפט העליון כי הדיון בבקשה לביטול ההענקה הינו אינטגרלי להליך פשיטת הרגל:

"שאלת תוקפה של הענקה הינה שאלה הכרוכה אינטגרלית בהליכי פשיטת הרגל, המתנהלים, דרך כלל, באמצעות בקשות למתן הוראות מבית המשפט. יתר על כן, הבירור העובדתי הנדרש לצורך סעיף 96 הוא מצומצם, יחסית, וניתן להיעשות ללא קושי באמצעות תצהירים וחקירות מצהירים. בנסיבות הענין, ישנה חשיבות מיוחדת גם להיבט היעילות והמהירות של ההליך, שכן הגשת תובענה רגילה הייתה עלולה להימשך שנים ולגרום לעיכוב רציני ברציפותם של הליכי פשיטת הרגל וחלוקת הדיבידנדים לנושים מהמאסה הקיימת של החייב". (שם, עמ' 936).

הסמכות לדון בסוגיית ביטול הענקה, כמשמעותה בסעיף 96 לפקודה, יוחדה לבית משפט הדן בהליכי פשיטת הרגל.

"ביטול הענקה לפי סעיף 96, באורח דומה להטלת אחריות אישית על מנהל חברה לפי סעיף 373 ו 374 לפקודת החברות, מהווים סמכות ייחודית ומובהקת של בית המשפט לחדלות פרעון. זאת, למרות שברור ומובן מאליו, כי הדיון בסוגיות אלו מצריך לא פעם בירור מחלוקות עובדתיות והבאת ראיות, אף מעבר למקובל בדרך-כלל במסגרת בקשה למתן הוראות". (פש"ר (ת"א) 1427/00, בש"א 16597/03 עו"ד משה שפורן בתפקידו כנאמן על נכסי החייב נתן טורנר נ' עזבון המנוח גבריאל טורנר ז"ל ואח', (להלן: עניין טורנר); וכן פש"ר (ת"א) 1254/00, בש"א 16047/02, רוהר נ' מתוק, לא פורסם, , ניתן ביום 9.7.03).

ב. יחד עם זאת, בצד הסמכויות הרחבות המוקנות לבית משפט זה, והחשיבות כי הליכים בנוגע למסה של נכסי החייב יידונו בערכאה המיוחדת של פשיטת הרגל, אין בית המשפט זה מצווה לדון בכל עניין המוגש בפניו, ושיקול הדעת אם להשתמש בכוחו נתון לו. (ראו עניין לוין הנ"ל, שם; פש"ר (חי') 192/00 ג'רבי ואח' נ' מזרחי ואח', ; וכן פש"ר (ת"א) 1765/02 עו"ד נס נ' וינגר ואח', ).

המבחן העיקרי הינו האם ההליך שבירורו מתבקש מורכב באופן יוצא דופן, וההכרעה בו חורגת מיכולת הבירור בהליך המזורז של בקשה למתן הוראות. (ראו עניין טורנר הנ"ל, עמ' 2408; וכן בש"א (ת"א) 11430/03 חברת אברהם גינדי בע"מ (בפירוק) נ' ברקאי, ).

במקרה שבפני, הצדדים פרשו בכתבי טענותיהם את העובדות השנויות במחלוקת והביאו ראיותיהם, ובית המשפט אף נדרש לשמיעת עדויות. ברי כי לו סברה המשיבה כי אין הבקשה מתאימה להתברר בפני בית משפט של פשיטת הרגל היתה מעלה טענה זו עוד בתחילתו של ההליך ולא ממתינה עד להגשת סיכומיה לעניין החריגים של הסדר ביטול הענקות.

לא הוכחה, בענייננו, אותה מורכבות מיוחדת, היוצרת עיוות דין כלפי המשיבה והחייב, המונעת את הדיון בה בפני בית משפט של פשיטת הרגל, ואין כל טעם לחייב את הצדדים לנקוט הליכים ממושכים בערכאות אחרות, בשלב מאוחר זה.

ג. העובדה שהסכם הגירושין קיבל תוקף של פסק דין על ידי בית המשפט לענייני משפחה, איננה גורעת מסמכותו של בית המשפט של פשיטת הרגל לבחון את טיבו של ההסכם, ואף לבטל הענקה אסורה, ככל שבוצעה במסגרתו. (השוו: רע"א 6854/00 היועץ המשפטי לממשלה נ' זמר, פ"ד נז(5), 491, 503; וכן ראו לעניין זה לוין וגרוניס בספרם הנ"ל, עמ' 96).
בע"א 1057/91 גבריאל נ' מכטינגר ו- 3 אח', פ"ד מו(4), 353, 358- 359 נקבע:

"אחד מן הטעמים בעטיים מוסמך הנאמן בפשיטת רגל (או המפרק בהליכי פירוק) להרהר אחר פסק הדין המוגש לו, יסודו בחשש מפני קנוניה בין החייב לבין מקורביו. באמצעות השגה בדרך מלאכותית של פסק דין לטובת המקורבים, יכול החייב להבריח רכושו אל חוף מבטחים, הרחק מידיהם של הנושים... הצדקה להלכה הנ"ל מתעוררת גם מקום בו הושג פסק הדין בתרמית או כאשר לא היה כל דיון לגוף העניין (ראה בספרו של FLETCHER, שם). בהליכי פשיטת רגל אין מדובר אך ביחסי החייב והנושה אשר אוחז בפסק הדין, כי מעורבים בהליכים אלה האינטרסים של נושיו האחרים של החייב. במצב של אינסולבנטיות, כאשר המועט צריך לספק את הרבים, יש הצדקה לדקדק בטיב הוכחתו של הנושה (ראה ע"א 94/50 הנ"ל, שם: ע"א 55/52 ,143/51, עיריית רמת גן ואח' נ. פרדס ינאי בע"מ, פד"י י' 1804, 1818)".

כן נפסק לעניין זה בפש"ר (ת"א) 1617/01 עו"ד איתן ארז בתפקידו כנאמן על עזבון המנוח יהודה קליש ז"ל נ' רחל קליש ז"ל, לא פורסם, , ניתן ביום 26.2.03:

"כבר נפסק בעניין לוין נ' שילר, כי "אין הדעת נותנת כי בית המשפט יתיר לפושט הרגל להסתיר את נכסיו מעיני נושיו ומעיני הנאמן... באמצעות שרשרת עסקאות הסוואה מתוחכמות, אפילו כלולה ביניהן עסקה שזכתה לאישור בית המשפט לענייני משפחה וקיבלה תוקף של פס"ד". ... לבית המשפט הסמכות המלאה להתחקות אחת מהותן של עסקאות, ולבטל כאלו הנחזות להיות הברחת רכוש מהנושים. זהו עיקר תפקידו של בית משפט של פשיטת רגל...
רבות הן ההענקות הנעשות בדרך של הסכם ממון. הברחת נכסים אל בן הזוג היא מהדרכים "הפופולריות" להענקת נכסים מצד פושטי רגל. קביעה כי בית משפט איננו מוסמך לבטל הענקות שנעשו בדרך זו, משמעותה: ריקון הסעיף מחלק ניכר מתוכנו ו"הזמנה" להברחת נכסים בדרך "החסינה" מפני בית המשפט. ביטול הענקות הוא דיו ספציפי הגובר על חוק יחסי ממון...". (ראו גם בש"א 3772/06, פש"ר (חי') 486/03, עו"ד אמיר נ' קוטלר ואח', לא פורסם, , ניתן ביום 10.7.07).

מהנימוקים המפורטים לעיל, אני רואה לדחות את טענת הסף של המשיבה, כאמור.

10. לגופו של עניין, במקרה דנן אין למעשה מחלוקת כי מצויים אנו בגדרה של החלופה הקבועה בהוראת סעיף 96(א) לפקודה, במובן זה שהחייב ביצע מעשה פשיטת רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה הנטענת, בין אם מדובר במועד חתימתו של הסכם הגירושין ובין אם במועד בו הועברו זכויות החייב למשיבה. (לעניין מועד תחילתה של פשיטת הרגל ראו סעיף 84(א) לפקודה; וכן עניין לוין בעמ' 941).

יסודות ההענקה
11. השאלה העיקרית העומדת לדיון בענייננו הינה האם עסקינן ב"הענקה", כהגדרת סעיף 96 לפקודה, אשר דינה להתבטל, אם לאו.

א. הנטל הראשוני להוכיח קיומה של הענקה מוטל על הנאמן, המבקש את ביטולה.

"בתביעה לביטול הענקה הנטל הראשוני לבסס קיומה של הענקה פסולה רובץ על התובע את ביטולה. עליו להוכיח את מהות ההענקה ואת מועדה, את טיבו של הנכס, ואת העובדה כי המעניק נעשה פושט רגל בתוך פרק הזמן הנקוב בהוראה הרלבנטית לענין". (ע"א 3853/98 הנ"ל, בעמ' 706).

סעיף 96 לפקודה מטיל על המבקש ביטול הענקה להוכיח קיומם של שלושה יסודות- "נכסים", "של החייב", ו"הענקה". (לוין וגרוניס בספרם הנ"ל, בעמ' 311).

הענקת נכסים באה בגדר סעיף 96 לפקודה אם היא מתייחסת לנכסי החייב, והיא יכולה לשאת תכנים ואופי מגוונים (לוין וגרוניס בספרם הנ"ל, בעמ' 312-313). הדיבור "נכסים" הוגדר בצורה רחבה ביותר בסעיף 1 לפקודה והוא כולל, נוסף על מקרקעין ומיטלטלין גם "כספים ונשיים... ולרבות חיוב, זיקת הנאה, זכות, ריווח וזיקה מכל הגדר שהוא, בין הווים ובין עתידיים, בין מוקנים ובין מותנים, הנובעים מנכסים כאמור או כרוכים בהם;".

פסקה (ג) של סעיף 96 מלמדת אותנו כי "הענקה" כוללת "כל העברה".

"הענקה בגדר סעיף 96 יכולה ללבוש צורות שונות: מתנה, משכון או שיעבוד אחר, ויתור על חוב או ויתור על זכות תביעה עקב פשרה בתום לב... לעניין סעיף 96 לפקודה יש לשים את הדגש על המשמעות הכלכלית של הפעולה ולא להתגדר בדקויות פורמאליות". (לוין וגרוניס בספרם הנ"ל, עמ' 312- 314).

ב. כאמור לעיל, בענייננו מבקש הנאמן ביטול "הענקות" של ארבע קבוצות נכסים:
(1) מחצית מהזכויות בדירת המגורים, (2) מחצית מהזכויות ברכב מסוג BMW מ.ר. 5297516, או מהתמורה שנתקבלה ממכירתו, (3) מחצית מהזכויות של המשיבה בקופות גמל וביטוחי חיים, (4) זכויות הרשומות על שם החייב בקופות גמל וביטוחי חיים.

הנאמן מבסס בקשתו בדבר ביצוען של הענקות נטענות אלה על הסכם הגירושין מיום 7.5.04. כאמור, לטענתו ההסכם הינו פיקטיבי, וזכויות אלו מגיעות לחייב מכוח איזון משאבים בין בני הזוג.

החייב והמשיבה נישאו לאחר 1.1.74, ולפיכך חל עליהם המשטר הרכושי על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג- 1973 (להלן: חוק יחסי ממון), הקובע את עקרון איזון המשאבים עם פקיעת הנישואין. משכך, לא תחול "חזקת השיתוף", לרבות "חזקת השיתוף בחובות", אלא יחולו סעיפים 5 ו- 6 לחוק יחסי ממון. (ראו ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי ואח', פ"ד מט(3), 529 (להלן: עניין יעקובי)).

סעיף 5 לחוק יחסי ממון קובע כי עם התרת הנישואין זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג, להוציא חריגים המנויים בסעיף, לרבות נכסים אשר בני הזוג הסכימו עליהם בכתב ששווים לא יאוזן ביניהם. לשון הסעיף:

"הזכות לאיזון בפקיעת הנישואין
5.(א) עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט –
(1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין;
(2) גימלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על-ידי המוסד לביטוח לאומי, או גימלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני-הזוג בשל נזק גוף, או מוות;
(3) נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם.
...
(ג) בסעיף זה, "כלל נכסי בני הזוג" – לרבות זכויות עתידיות לפנסיה, פיצויי פרישה, קרנות השתלמות, קופות תגמולים וחסכונות".

בעניין יעקובי נקבע:

"המחוקק הישראלי בחר בחוק הנ"ל מהתשל"ג בשיטת השיתוף הדחוי, שמשמעותה הפרדה מוחלטת של נכסי בני הזוג במהלך הנישואין, ברוח הוראת חוק שיווי זכויות האשה, התשי"א-1951. חלוקת הרכוש נעשית על פי שוויים של נכסי בני הזוג, רק עם פקיעת הנישואין או עם פטירת אחד מבני-הזוג. האיזון נעשה על דרך שומת נכסיו של כל אחד מבני הזוג, ותשלום ההפרש.

כלומר, מדובר בשיתוף אובליגטורי דחוי. על פי נוסחו כפשוטו אין בחוק עילה להקדמת הפעלת ההסדר. זהו עיקרו של ההסדר בחוק יחסי ממון. הסדר השיתוף המתואר אשר אותו קובע החוק, יחול על בני הזוג כל עוד לא קבעו אחרת בהסכם ממון. פרק א' לחוק מסדיר את צורתו ודרך יצירתו של האיזון.
בהיעדר הסכם ממון - יראו את בני הזוג כאילו הסכימו להסדר איזון המשאבים (סעיף 3). סעיפים 4 ו-5 קובעים את עיקרו של ההסדר על פי החוק". (שם, עמ' 552- 553).

בענייננו, מקריאתו של הסכם הגירושין עולה כי כל הנכסים העסקיים נשארים בבעלותו של החייב, ואילו יתר נכסי המשפחה עוברים כולם למשיבה, לרבות חלקו של החייב בדירה, זכויותיו ב"כל ביטוח ו/או תכונית פנסיה ו/או ביטוח מנהלים ו/או ביטוח אחר מכל סוג שהוא", וכן זכויותיו בקופות גמל, קרנות פנסיה והשתלמות של המשיבה. החייב התחייב, כאמור, לשלם את יתרת חוב המשכנתא, וכן לשלם מזונות לשלושת ילדיו בסך של 8,000 ₪ ומזונות למשיבה בסך 2,000 ₪. עוד הוסכם כאמור, בין השאר, כי החייב ימשיך להתגורר בדירה עד להחלטה אחרת של המשיבה.

למעשה, מבלי לבחון בשלב זה את תוקפו של הסכם הגירושין, הרי שלכאורה, ויתר החייב במסגרתו על זכויותיו בנכסים נשוא הבקשה לטובת המשיבה, ואשר אלמלא קיומו של ההסכם בכתב היו אלה שייכות לו מכוח עקרון איזון המשאבים. לכאורה, על פי הפרשנות הרחבה המתבקשת לעניין סעיף 96 לפקודה, ויתורים מסוג אלו של החייב לטובת המשיבה, אם אכן בוצעו בפועל, מהווים "הענקות" הנכנסות לגדרו של הסעיף, והניתנות לביטול בהתקיים התנאים הקבועים בו.

לצורך הדיון, משלב זה, מבלי לקבוע עמדה בשאלה אם הויתור של החייב על הנכסים מהווה הענקה אסורה, ייקרא הויתור להלן: הענקה.

12. מועד ההענקה
כאמור, הנאמן מבסס את בקשתו לביטול הענקות על הסכם הגירושין. אולם, בכל הנוגע לדירה נשוא הבקשה, מועד החתימה על ההסכם או אישורו אינו המועד הקובע.

במועד חתימתו של הסכם הגירושין, ביום 7.5.04, נתגבשה זכותה החוזית של המשיבה לקבלת חלקו של החייב בדירה. למעשה, התחייבות החייב להעניק את חלקו בדירה הינה בבחינת התחייבות חוזית גרידא, הנעדרת תוקף משפטי כלפי כולי עלמא, וכל עוד לא הושלמה העברת הזכויות ברישום, טרם נתגבשה ההענקה לצורך סעיף 96 לפקודה.

מכאן, שמימוש הזכות להענקה בדירה נעשה עם רישום המחצית השנייה של הדירה על שם המשיבה במרשם המקרקעין, ביום 2.9.04, והוא המועד הקובע לענייננו. (ראו לעניין זה עניין לוין עמ' 949, סעיף 19 לפסק הדין). לענין זכויותיו של החייב בכספי המשיבה, המועד הקובע הוא 7.5.04.

13. בחינה עובדתית של מהותן, טיבן ותכליתן של העברות של הנכסים מאת החייב למשיבה, עליהם הוסכם במסגרת הסכם הגירושין, לרבות השאלות אם עסקינן ב"הענקות" כהגדרת סעיף 96 לפקודה ואם חלים איזה מן החריגים הקבועים בסעיף קטן (ג), תיערך על סמך ההסכמות של בני הזוג כפי שבאו לידי ביטוי במועד חתימתו של הסכם הגירושין, התנהגותם של בני הזוג לאחר חתימתו של ההסכם בקשר להתחייבויותיהם על פיו, מצב הדברים בעת רישום זכויות החייב בדירה על שם המשיבה, התצהירים שהוגשו, החקירות הנגדיות של המשיבה והחייב, והראיות הנוספות שהובאו בפני.
 
14. אכן, תוכנו של הסכם הגירושין יוצר על פניו רושם ראשוני כי הוא נועד להרחיק את נושיו של החייב מהנכסים המשותפים של המשפחה. ההסכמה להעברה חד צדדית של נכסי המשפחה לידי המשיבה, וכן העובדה כי בני הזוג הסכימו כי החייב יוכל להמשיך להתגורר בדירה, על אף הקרע הנטען ביניהם, מעוררים שאלות ותמיהות.

כבר בשלב זה ייאמר, כי לו בכך בלבד עסקינן, היה מקום לבטל את כל ההענקות על אתר. יחד עם זאת, כפי שיפורט להלן, הוכח כי גם המשיבה ויתרה על נכסים, אשר שווים, אף שאינו ברור, אינו זניח, וכי החייב והמשיבה לא פעלו למעשה על פי הסכם הגירושין, בעת ההענקה של זכויות החייב בדירה.

א. המשיבה העידה, ועדותה היתה מהימנה עלי, כי החייב לא שילם מזונות מעולם, וכי הנטל לפרנסת ילדיה נפל כולו על כתפיה (עמ' 13 לפרוט'; וכן עדות החייב עמ' 2 לפרוט'). לעניין זה הסבירה כי על אף הגירושין התחייב החייב לשלם גם לה מזונות באופן אישי, משום שהיא נושאת בנטל הכבד, לדבריה, של הטיפול בילדיהם החולים, הסובלים מהתקפים תדירים, וזקוקים לטיפול צמוד. (עמ' 9-10 לפרוט').

ב. באשר לזכותו של החייב על פי ההסכם להמשיך ולהתגורר בדירה, נראה כי החייב ניצל זכות זו בתחילה, במשך מספר חודשים, ולאחר מכן עבר להתגורר ברח' חנה סנש 19 בקרית מוצקין (עדות החייב בעמ' 2-3 לפרוט'). לעומת זאת, המשיבה העידה כי החייב לא התגורר בדירה, "אפילו לפני ההסכם הוא לא התגורר בבית. הוא רצה לשמור לעצמו את הזכות להתגורר בבית אבל אני לא אפשרתי לו" (עמ' 12 לפרוט').
על אף הסתירה העולה מעדויותיהם של החייב והמשיבה, שוכנעתי כי לכל היותר הוסיף החייב להתגורר בדירה תקופה קצרה בלבד, שלאחריה שכר לעצמו דירה.

ג. כאמור לעיל, מחצית הזכויות בדירה אשר היתה בבעלותו של החייב נרשמה על שם המשיבה במרשם המקרקעין ביום 2.9.04. אין מחלוקת כי החייב לא שילם את יתרת חוב המשכנתא בניגוד להתחייבותו בהסכם הגירושין, וכי המשיבה פרעה אותה ממקורות שונים, כפי שיפורט להלן.

ד. אין חולק כי בסמוך למתן הגט שילמה המשיבה לחייב סך של 157,200 ₪ במזומן. הוכח כי המשיבה מכרה את רכב ה- BMW שהיה רשום על שמה, וכי העבירה את תמורתו בסך הנ"ל לחייב. עדותה כי נאלצה ליתן לחייב סכום זה כנגד קבלת הגט, מהימנה עלי ומתיישבת עם חומר הראיות.

מכאן, שכבר לפני מתן הגט חזר בו החייב מהאמור בהסכם כי הוא מוותר על כל דרישה לגבי רכב ה-BMW הרשום על שם המשיבה, על אף שאין חולק כי באותה עת עשה שימוש לפחות בשני רכבים, אשר היו רשומים על שמו ושמשו אותו לעסקיו.

ה. באשר לזכויות של החייב בקופות גמל וביטוחי חיים, הנאמן לא הביא ראיה כלשהי לביסוס טענתו כי כספים אלו אכן הועברו למשיבה בפועל, כמוסכם בהסכם הגירושין. מטענות הצדדים ומהראיות שהובאו בפני עולה כי נכון לשנת 05' נצברו לזכות החייב כספים ב"דיסקונט ניהול קופות גמל בע"מ" בסך 4,682 ₪, וכן ב"גדיש קרנות גמולים בע"מ" בבנק הפועלים, בשלושה חשבונות, בסך 17,633 ₪, 17,764 ₪, ו- 16,315 ₪. (סעיף 7(ג) לעמדת הנאמן מיום 31.1.08, וכן נספחים א', ו- ב1-ב3 למקבץ ראיות נוספות שהוגשו על ידי המשיבה ביום 10.6.07). כמו כן, במועד הרלוונטי היו לחייב זכויות פנסיה ב"מבטחים מוסד לבטוח סוציאלי של העובדים בע"מ", אשר שיעורם לא הוכח (נספח ג' לראיות נוספות מיום 10.6.07).

טענת המשיבה כי החייב לא ביצע אף לא אחת מההתחייבויות שנטל על עצמו על פי הסכם הגירושין לא נסתרה, והעבודה כי הכספים הנ"ל היו רשומים על שם החייב בשנת 05', כשנה לאחר חתימת ההסכם, מתיישבת עם גרסתה.

אמנם, די בכך שהנאמן יציג ראיה ראשונית להענקה על מנת שהנטל יעבור אל כתפי החייבים ומקבלי ההענקות. יחד עם זאת, אותה ראיה ראשונית צריכה להתייחס לעצם ההענקה הבטלה, ואין די בכך כי הנאמן יציג הסכם בו מועברות זכויות של החייב לאחר (לוין וגרוניס בספרם הנ"ל, עמ' 317; עניין לוין עמ' 950).

בהעדר ראיה, אף לא לכאורה, לקיומה של הענקה לגבי כספי החייב בקופות גמל ופנסיה, ומשהוכח כי רכב ה-BMW נמכר ותמורתו הועברה כולה לחייב, כנגד קבלת הגט, אין בסיס לטענה בדבר הענקה של הכספים האמורים ושל מחצית הזכויות ברכב למשיבה.

אין מחלוקת כי זכויות המשיבה בקופות גמל וביטוחי חיים נותרו כולם ברשותה לאחר הגירושין, כמוסכם על בני הזוג.

בנתונים אלה, אני קובעת כי הנאמן הרים את הנטל הראשוני לבסס קיומה של 'הענקה' בכל הנוגע לחלקו של החייב בדירת המגורים, וכן במחצית הזכויות בקופות הגמל וביטוחי החיים של המשיבה.

חריגים לביטול הענקה
15. האם חל בענייננו אחד מהחריגים לביטול הענקה, הקבועים בסעיף 96(ג) לפקודה?

כאמור לעיל, המשיבה מבקשת לחסות תחת כל אחד משלושת החריגים הקבועים בסעיף 96(ג) לפקודה, המוציא מתחולת הסעיף, הענקות אשר בוצעו באחד מן המקרים הבאים:


בהענקה בשל נישואין ולפניהם.
בהענקה לטובת קונה בעל שעבוד בתום ובתמורה בת ערך.
בהענקה לאשת המעניק או לילדו או לטובתם, של נכס שהגיע למעניק אחר נישואין בזכות אשתו.

נטל השכנוע בדבר אי מילוי החריג, שהוא שלילי ביסודו, מוטל על הנאמן, המבקש לבטל את ההענקה, לגבי מרכיביו של כל חריג וחריג. (לוין וגרוניס בספרם הנ"ל, עמ' 317). עם זאת, הנטל המוטל על הנאמן הינו קל ביותר, ואם יצא ידי חובתו הראשונית לשלול את התקיימותו של החריג, מתהפך הנטל ועובר אל כתפי מקבל ההענקה לשכנע את בית המשפט כי החריג אכן מתקיים (עניין לוין, עמ' 950).


"...אולם מאחר שעניין לנו בהוכחת יסוד שלילי, שלעיתים אף מצוי בידיעתו המיוחדת של היריב, אין להעמיס על הנאמן חובת ראייה כבדה מדי. כמות ההוכחה הנדרשת על מנת לצאת ידי חובת הראייה היא קלה ואם לא תובא מצידו של הנתבע ראייה לסתור הרי די יהא באותה ראייה להרמת נטל השכנוע על ידי הנאמן". (ע"א 5578/93 נדב נ' סרגובי, עו"ד ו-2 אח', פ"ד מט(2), 459, 479-480).

16. החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(1) לפקודה- "בשל נישואין ולפניהם"-
החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(1) לפקודה בדבר הענקה "בשל נישואין ולפניהם" אינו מתקיים בענייננו. על מנת שחריג זה יחול, על הטוען לקיומו להוכיח קיומם של שלושת התנאים הבאים:
א. ההענקה נעשתה לרגל הנישואים. ב. ההענקה אמורה לקבל תוקף בהתקיים הנישואים והיא מותנית בעריכתם. ג. ההענקה אמורה הניתן על ידי המעניק מתוך רצון או מטרה להמריץ או להקל את עריכת הנישואין. (ראו לוין וגרוניס בספרם הנ"ל, עמ' 317).

אין חולק, כי במקרה שבפנינו אין מדובר בהענקות שניתנו "לרגל הנישואין" או סמוך להם, אלא כעשרים ושתיים שנים לאחר מכן, במסגרת הסכם גירושין, משהחליטו בני הזוג להיפרד ולחלק בניהם את רכושם (כך לגרסתם שלהם). ברי, כי אין תכליתו של חריג זה להעניק הגנה מפני ביטולן של הענקות שבוצעו עקב גירושין, ונדרש להוכיח קשר בין אקט הנישואין לבין ההענקה עצמה. יפים לעניין זה דברי כב' השופטת ו. אלשיך בפש"ר (ת"א) 1254/00 עו"ד מיכל רוהר נ' מתוק, הנ"ל:

"נקל לראות, כי החריג הכרוך בהענקה בשל נישואין איננו מתקיים בנסיבות המקרה; אין עסקינן בהענקה שניתנה סמוך לנישואין, אלא למעלה מעשרים שנים לאחר מכן, דווקא כאשר בני הזוג (לפי גרסתם שלהם), עמדו בפני משבר קשה בחייהם המשותפים; הלכה בסיסית וידועה היא, כי חריג זה, בניגוד לחריג נשוא סעיף 96(ג)(3), איננו מתייחס לקשר בין הנישואין לדרך בה הגיע הנכס לרשות החייבים, אלא דורש קשר בין הנישואין לבין ההענקה עצמה; בנסיבות המקרה, אך ברור הוא כי חריג זה אינו מתקיים". (שם, סעיף 7 להחלטה).

לפיכך, טענת המשיבה בדבר התקיימותו של החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(1) נדחית בזה.

החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(2) לפקודה-
17. האם מתקיים בענייננו החריג בדבר הענקה "לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת-ערך"?

המשיבה הקדישה חלק ניכר מטענותיה לסוגיה זו, בטענה כי שילמה תמורה מלאה בגין חלקו של החייב בדירת המגורים המשותפת, וכי הייתה תמת לב במועד ההסכם. האם מתקיימים בענייננו יסודותיו של החריג?

א. קונה-
המונח "קונה" בהקשר של סעיף 96 לפקודה מתפרש בהרחבה, וחל על כל מי שקיבל בפועל הענקה מן המעניק, ולאו דווקא מי שקנה נכס בשוק במובן המקובל.

"מכאן שגם העברת נכס על ידי חייב לבת או בן זוג עשויה לכלול את הנעברים בגדר קונים לצורך העניין". (עניין לוין, עמ' 953).

לפיכך, אין מניעה לראות במשיבה, בקבלתה את חלקו של החייב בדירה, בגדר "קונה" לצורך סעיף 96(ג)(2) לפקודה.

ב. תום לב ותמורה-
השאלה האם ההענקה נעשתה בתום לב ובתמורה בת ערך הינה שאלה עובדתית הצריכה הוכחה בראיות.

על מנת לקבל תמונה מלאה באשר לתום ליבם של החייב והמשיבה בעת הגירושין, ולצורך בחינת טענות המשיבה באשר לויתורים שעשתה מצידה בהסכם הגירושין, אבחן להלן את הראיות שהובאו בפניי ביחס לנכסיו העסקיים של החייב, לחובות שהיו לו במועד ההסכם, ולתמורה שניתנה בגין ההענקה, אם בכלל.

לא נעלם מעיניי כי סעיף 96(א) לפקודה, בשונה מסעיף 96(ב), אינו מתנה את תוקפה של ההענקה בהיותו של החייב סולבנטי, דהיינו כשר פרעון של כל חובותיו בעת ההענקה. אולם, להיקף הנכסים של החייב וזוגתו חשיבות לצורך הבחינה של חלוקת הנכסים ביניהם בראי איזון המשאבים, והוא משליך על שאלת התמורה ותום הלב של החייב והמשיבה בעת ההענקה.

18. תמורה-
א. הנאמן מניח כי נוכח הצהרת המשיבה שלא היתה מודעת לעסקיו של החייב, אין לכלול באיזון המשאבים את נכסיו והתחייבויותיו של החייב בכל הנוגע לעסקיו. דין טענה זו להדחות, באשר סעיף 5 לחוק יחסי ממון אינו מוציא מגדר הסדר איזון המשאבים נכסים שאחד מבני הזוג לא ידע עליהם. סעיף 6 (ב) לחוק יחסי ממון קובע:

"מימוש הזכות לאיזון
6.(א)לצורך איזון המשאבים לפי סעיף 5 יש לשום את נכסי כל אחד מבני הזוג, פרט לנכסים שאין לאזן שוויים; משווי הנכסים האמורים של כל בן-זוג יש לנכות את סכום החובות המגיעים ממנו, למעט חובות בקשר לנכסים שאין לאזן שוויים".

למעשה, אלמלא הסכימו בני הזוג בכתב כי כל העסקים נשארים בבעלותו של החייב, היו נכסי העסק וחובותיו כלולים באיזון המשאבים, והמשיבה היתה זכאית למחצית משווי הנכסים העסקיים בניכוי החובות המגיעים מהם.

ב. נכסיו העסקיים של החייב וחובותיו במועד ההענקה – ההסכם והרישום.
הצדדים לא הביאו ראיות מספיקות לגבי מצבת נכסיו העסקיים של החייב ושוויים בשנים 04'- 05'.

1) הנאמן טען, כזכור, כי "החייב עבד כעצמאי משנת 1984. ההכנסות של העסק לפני מע"מ היו: שנת 2000: 456,000 ₪; שנת 2001: 560,000 ₪; שנת 2002: 640,000 ₪; שנת 2003: 980,000 ₪; שנת 2004: 960,000 ₪...". (סעיף 8 לסיכומי הנאמן לעניין החריגים לביטול הענקות, מיום 31.1.08). איש מהצדדים לא הביא בפני בית המשפט ראיות לעניין הוצאות העסק. עוד לא ברור האם היו לחייב חוזים עתידיים, וצפי לרווחים נוספים.

2) כמו כן, אין חולק כי לפני הגירושין היה החייב בעל מניות בחברת ת.ק.ב.ל גילוי אש בע"מ (להלן: ת.ק.ב.ל), שעסקה בשיפוץ מבנה תעשייתי לשם הקמת אולם אירועים. לבית המשפט לא הובאו ראיות לגבי שווי העסק לרבות המוניטין, אך החייב העיד כי לאחר הסכם הגירושין, קרוב למועד השיפוץ וההקמה, פנה אליו אדם בשם ויקטור מרצ'וק (להלן: מרצ'וק) והציע לו לקנות את מניותיו בת.ק.ב.ל בתמורה לסך של 1.8 מליון ₪. לגרסת החייב, העביר את המניות על שמו של מרצ'וק, אך רק חלק מהתמורה נפרעה, באשר חלק מהשיקים שנמסרו לו על ידי מר'צוק לא כובדו. (סעיף 7(ד) לעמדת הנאמן מיום 31.1.08; וכן עדות החייב עמ' 4 לפרוט'). החייב לא ידע להשיב כמה שיקים נפרעו. לדבריו, בסמוך ולאחר העברת המניות לא הצליח למצוא את מרצ'וק, הגיש תלונה נגדו במשטרה, אולם לא היה לו כסף לשכור שירותיו של עו"ד לשם הגשת תביעה (עמ' 6-7 לפרוט').

מדו"ח על הכנסות בשנת המס 02', אשר הגיש החייב לכנ"ר במסגרת דין וחשבון על חובותיו ונכסיו, עולה כי החייב דיווח על מחזור בעסק העיקרי ללא מע"מ בסך 783,219 ₪, על ערך מלאי בסך 31,250 ₪, ועל סך רווח גולמי בעסק העיקרי בסך 250,998 ₪.
בשנת המס 03' עמד המחזור בעסק העיקרי ללא מע"מ על 1,003,059 ₪, ערך המלאי עמד על 249,340 ₪, וסך הרווח הגולמי עמד על 427,027 ₪.

3) הנאמן מסר כי מחקירה שערך לחייב ומהראיות שהובאו בפניו, עולה כי בנוסף לזכויותיו בדירה הממושכנת אשר הועברו כאמור לבעלות המשיבה, היו לחייב שני רכבים הרשומים על שמו ואשר שימשו אותו לעסקיו: רכב מסוג פיאט שנת 01' מ.ר. 4568215, ורכב מסוג קאיה פג'רו שנת 03' מ.ר. 8209950. שני רכבים אלה היו ממושכנים לטובת בנק הפועלים, ובשלב מאוחר יותר מומשו על ידו.

במסגרת הראיות הנוספות שהוגשו על ידי המשיבה, הוגשה הערכה של שמאי מוסמך בדבר שווי הרכב מסוג קאיה שהיה בבעלות החייב נכון ליום 23.11.04 בסך של 60,000 ₪ לא כולל מע"מ. (נספח ה' לראיות הנוספות מיום 10.6.07).

המשיבה טענה כי במועד ההסכם היו לחייב 4 רכבים ששימשו אותו לעסקיו, מסוג פיאט, איווקו, קאיה ורכב נוסף- מ.ר. 3320727; אולם לא צורפו מסמכים באשר לשני הרכבים הנוספים, והנאמן לא התייחס לעניין זה. (סעיף 68 לתשובת המשיבה מיום 2.3.08).

4) כמו כן, כאמור לעיל, לזכות החייב נצברו כספים בקופות גמל שהסתכמו בסך של כ- 56,000 ₪, וכן זכויות פנסיה במבטחים, אשר לבית המשפט אין ידיעה בדבר שיעורם.

5) החייב עצמו העיד כי היו לו חובות לנושים שונים במועד הסכם הגירושין, וכי פרע חלק מהם במזומן, באמצעות הסך של 157,200 ₪ שנתנה לו המשיבה, כנגד קבלת הגט (עמ' 4 לפרוט' מיום 16.11.06).

דא עקא, שלביהמ"ש אין ידיעה ממשית באשר להיקף החובות שהיו לחייב במועד ההסכם ובמועד הרישום של הדירה. כאמור, הנאמן לא הראה מה היה שיעור החוב לבנק אליו שועבדו הרכבים, על אף שלא היה כל קושי לברר עניין זה בהשקעה לא גבוהה. ברי כי לחייב לא היה אינטרס לשתף פעולה, מטעמים ברורים.

ואולם, כטענת המשיבה, מעיון בדו"ח חובות ונכסים שהגיש החייב לכנ"ר עולה כי פרט לחוב אחד מיום 23.6.02 לנושה ציון בן שלב בסך 11,160 ₪, 21 החובות הנוספים שדווחו על ידי החייב נוצרו לאחר מועד ההסכם - 7.5.04. חוב אחד נוסף נוצר לפני רישום הדירה כולה על שם המשיבה, והוא חוב בגין המחאה שנמסרה ביום 12.7.04 בסך 85,178 ₪. עיקר החובות הינם בגין המחאות שנמסרו על ידי החייב, לאחר מועד ההענקה, לנושים שונים.
טענת הנאמן כי בעת ההענקה היו לחייב התחייבויות רבות לבנקים בגין אשראי, נטענה בעלמא, ואף אינה מתיישבת עם הראיות שהובאו על ידו.

נקודת המוצא של הנאמן כי לעסקי החייב לא היה שווי כלל, לא הוכחה. הנאמן עצמו אינו כופר בכך כי לחייב היו, כאמור, הכנסות גבוהות מעסקו, שני רכבים, ומניות בחברת ת.ק.ב.ל. הנאמן השתמש בביטוי "הכנסות לפני מע"מ" ולא בביטוי "מחזור" של הכנסות, ויש להניח כי היה ער להבדל בין המונחים. הכנסות העסק היו גבוהות מאוד ועלו באופן עקבי עם השנים- בשנת 03' עמדו, כאמור, על 980,000 ₪ ובשנת 2004- על 960,000 ₪.

ג. נטל השכנוע
נשאלת השאלה על מי היה מוטל הנטל לבדוק את מצב העסקים של החייב בעת ההענקה, והאם היה בסיס אמיתי לסברה כי ההסכם משקף "הענקה" ולא חלוקה סבירה של נכסיהם של החייב והמשיבה.

המשיבה מסרה את גרסתה באשר למצבו הכלכלי של החייב בהתאם לדוחות שהמציא לכנ"ר, וכן באשר לנכסים שהיו ברשותו, וגרסתה לא נסתרה. אדרבא, נראה כי קיימת הסכמה בין הצדדים באשר לחלק גדול מהנכסים שהיו בבעלות החייב.

הנאמן, מתוקף תפקידו, נכנס בנעליו של החייב וסביר להניח כי היה מודע לקיום דוחות מבוקרים של חברות שהיו בבעלותו, אם הוגשו, ואם לא היו בנמצא דוחות אלה, בוודאי שהמשיבה לא היתה יכולה להמציא ראיות אלה.

ככלל מונחת הציפייה להבאת ראיות אלה לפתחם של החייב והמשיבה, מתוך הנחה כי מדובר במידע המצוי ברשותם, (ראו לעניין זה לוין וגרוניס בספרם הנ"ל, עמ' 317; וכן עניין לוין, בעמ' 950), ואולם, משעסקינן בדוחות מבוקרים אשר לא הוגשו, מדובר הנחה הנסתרת על פניה. (השוו רע"א 2282/03 גרינברג נ' הכנ"ר, פ"ד נח(2), 810, 814).

באשר לחברת ת.ק.ב.ל, דבריו של החייב בחקירה הנגדית, לעניין מכירת מניותיו בחברה הותירו עמימות רבה לגבי הליך המכירה, האופן בו נפגש עם אותו מרצ'וק, המידע שהיה ברשותו אודותיו. כמו כן, החייב לא הציג לנאמן שיקים שנפרעו או חוללו לטענתו. העברת המניות על שם מרצ'וק, מבלי לקבל את מלוא התמורה בגינן מצביעה על כך שהחייב לא ייחס להם את השווי המלא של התמורה הנטענת.

יחד עם זאת, הנאמן מאשר כי המניות הועברו לבעלותו של מרצ'וק. החייב העיד כי הגיש תלונה במשטרה, ועניין זה לא נבדק על ידי הנאמן, על אף שלא היה לו קושי לבקש מבית המשפט צו לקבלת התלונה. עסקה זו נעשתה אמנם לאחר ההסכם וההענקה, אך אם היה בה ממש, היא יכולה להעיד על שווייה של ת.ק.ב.ל במועד המכירה. אכן, רב הנסתר על הגלוי, אולם אם אכן הוגשה במשטרה תלונה רצינית הכוללת פרטים רבים, לרבות העתקי השיקים של מרצ'וק שהחייב טוען כי לא כובדו, יתכן שניתן היה ללמוד ממנה על אופי העסקה.

לו ניסה הנאמן להשיג את התלונה במשטרה, והחייב לא היה מסייע לו בעניין זה, ניתן היה לומר כי גרסתו באשר לעסקה אינה אלא עורבא פרח, אולם משאין ראיה שהנאמן ניסה לבדוק את העסקה, הדברים אינם נסתרים על פניהם.

בנתונים המפורטים לעיל, לא נסתרה גרסת המשיבה כי במועד ההסכם ורישום הדירה היו לחייב נכסים עסקיים בעלי שווי כלכלי מוכח. כאמור, לא נטען כי התא המשפחתי היה שקוע בחובות.

ד. נכסי המשיבה במועד ההסכם-
הוכח כי במועד ההסכם היו בבעלות המשיבה מחצית הזכויות בדירה המשותפת, זכויות בקופות גמל, אשר נכון למועד פרעון המשכנתא עמדו על כ- 121,000 ₪, וכן רכב מסוג BMW אשר היה רשום על שמה, ונמכר סמוך לקבלת הגט.

הנאמן אינו חולק על דברי המשיבה כי לפרעון יתרת חוב המשכנתא הוציאה את כל כספיה הצבורים בסך של 121,000 ₪ וכן נטלה הלוואות מבנק יהב, מקרובי משפחה ומגורמים אחרים שלא פורטו על ידה. אין כל טענה כי למשיבה היו כספים נוספים על אלה.

ה. חלוקת הנכסים בין בני הזוג
מסקירת נכסיהם של בני הזוג עולה כי בעת הפירוד היה החייב זכאי לכל היותר למחצית השווי של נכסיו העסקיים, למחצית הזכויות בדירה בהפחתת המחצית של יתרת המשכנתא לאותו מועד, מחצית מזכויותיו בקופות גמל ופנסיה, מחצית משוויו של רכב ה- BMW, ולסך של 60,000 ₪ המגלם מחצית מזכויות המשיבה בקופות הגמל.

מנגד, היתה המשיבה זכאית למחצית הזכויות בדירה בהפחתת המחצית של יתרת המשכנתא לאותו מועד, מחצית משוויו של רכב ה- BMW, מחצית מחסכונותיה וקופות הגמל שלה, מחצית מזכויות החייב בקופות גמל ופנסיה, מחצית מהשווי של כלי הרכב הרשומים על שם החייב, ומחצית משני העסקים שניהל כאשר באחד מהם היה לו חוזה לשיפוץ מבנים.

ו. המשיבה טוענת כי הסכם הגירושין ורישום זכויות החייב בדירה על שמה, משקפים חלוקה הוגנת וסבירה של נכסיהם. לטענתה, ניתנה על ידה תמורה מלאה עבור חלקו של החייב בדירה במספר מישורים: האחד - בעצם הויתור על נכסי החייב והזכויות שהיו לו מעסקיו במועד ההסכם, ותשלום הסך הנוסף של 157,000 ₪ כנגד קבלת הגט; השני – באמצעות פרעון חלקו של החייב ביתרת חוב המשכנתא; השלישי - בעצם הויתור בפועל על קבלת המזונות החודשיים שהחייב התחייב לשלם על פי ההסכם, ולא עשה כן; הרביעי – התחייבותה לשלם לחייב 50,000 $ אם תינשא בשנית או תעבור להתגורר עם בן זוג אחר; החמישי - הויתור על כספים וזכויות שמגיעים לה מכתובתה.

1) באשר לטענה בדבר הויתור על זכויות המגיעות למשיבה על פי כתובתה, טענה זו לא הוכחה. לא זאת בלבד שבהסכם הגירושין אין זכר לויתור כלשהוא באשר לכתובה, אלא שהמשיבה לא הציגה ראיה כלשהי באשר לסכום שהיה נקוב בה. נטל הבאת הראיות בעניין זה מוטל על שכמה והיא לא עמדה בו.

2) אף הטענה כי יש להתחשב לעניין התמורה גם בהתחייבותה בהסכם לשלם לחייב 50,000 $ כאמור לעיל (סעיף 22 להסכם הגירושין), אינה יכולה להתקבל. החייב והמשיבה לא ידעו להסביר מה עמד מאחורי הסכמה זו, וטענו כי הסעיף הוסף בעצת בא כוחם דאז. מכל מקום, עסקינן בהסכמה לתשלום עתידי, תלוי נסיבות, אשר כלל לא ברור כי ייבוצע, ובוודאי שאינה יכולה להיחשב כמתן תמורה לענייננו.

3) פרעון המשכנתא על ידי המשיבה והויתור על קבלת המזונות החודשיים נעשו לאחר מועד ההסכם, ומשכך, הם אינם מעידים על החלוקה שנערכה בין הצדדים בהסכם עצמו. ואולם, כבר הוברר כי הצדדים לא פעלו על פי ההסכם. מכל מקום, לענין הדירה, יש לבחון את הזכויות נכון למועד ההענקה - הרישום. במועד זה, כבר היה החייב חייב למשיבה מזונות בסך 40,000 ₪, וכן את חלקו בתשלום המשכנתא אשר שולמה על ידי המשיבה במלואה להעברת הזכויות על שמה.

4) נשאלת איפוא השאלה האם הויתור של המשיבה על חלקה בשווי הנכסים העסקיים של החייב, הויתור על המזונות, על חלקו של החייב בתשלום חוב המשכנתא, ותשלום הסך הנוסף של 157,000 ₪ מהווים תמורה בת ערך בגין חלקו של החייב בדירה?

המשיבה הגישה חוות דעת שמאית מיום 4.1.07 בה הוערך שווייה של הדירה בסך 145,000 דולר, ובשקלים 616,250 ₪ (לפי שער דולר של 4.25 ₪). אולם, לא הובאה ראיה להערכת שוויה של הדירה במועד ההענקה. מכל מקום, משבחר הנאמן להסתמך אף הוא על נתונים אלה לתמיכה בגרסתו, תבחן שאלת התקיימותו של יסוד התמורה על-פיהם.

הנאמן אינו חולק על גרסת המשיבה כי יתרת חוב המשכנתא נכון למועד הגירושין עמדה על 195,735 ₪ (סעיף 10 לתצהיר המשיבה מיום 17.1.06), ומהנתונים שהובאו בפני עולה כי המשיבה שילמה עובר לרישום כ- 215,664 ₪ לפרעון מלא של המשכנתא (סל של 121,878 ₪ מפדיון כספי קרן ההשתלמות שנצברו לזכותה, סך של 38,051 ₪ מכספי הלוואה שנטלה מבנק יהב, סך של 27,000 ₪- הלוואה מקרוב משפחה, וסך של 28,735 ₪ - הלוואות שנטלה ממקורות אחרים).

ברי כי אלמלא ויתרה המשיבה לחייב על חלקו ביתרת החוב היה עליו לשאת במחציתה. מכאן, ששווי הדירה בהפחתת המשכנתא, הינו כ-400,000 ₪, וחלקו של החייב בדירה מוערך בכ- 200,000 ₪.

5) למעשה, בעצם הויתור על חלקה בנכסיו העסקיים על החייב, ויתרה המשיבה על סיכוי לרווחים גדולים ועל סיכון להפסדים גדולים. משהוכח כי הכנסותיו של החייב מהעסק היו גבוהות ועמדו על כמיליון ₪ בשנת 04', כמו בשנה שקדמה לה, בנוסף להיותו כאמור בעלים של שני רכבים לפחות, חסכונות ומניות בחברת ת.ק.ב.ל, ובהעדר נתונים מספקים באשר לשווי נכסיו העסקיים בזמן ההענקה, לא ניתן לשלול את האפשרות כי המשיבה ויתרה על זכויות בעלות ערך, שלא פחת מחלקו של החייב בדירה ויתר הזכויות שקיבלה המשיבה בהסכם, לרבות זכויותיו בקופות הגמל של המשיבה בסך של 60,000 ₪.

כאמור, המשיבה שילמה לחייב 157,000 ₪ כתנאי לקבלת הגט, עוד בטרם קיבלה את חלקו בדירה בשווי 200,000 ₪. הנאמן טוען כי כמחצית מערכו של רכב ה- BMW היה שייך לחייב, תוך התעלמות מוחלטת מכך שבחברות שבבעלותו היו לכל הפחות שני רכבים, אשר נותרו לו ולא מן הנמנע כי בחברה היו שני רכבים נוספים. מדובר אמנם ברכבים שהיו ממושכנים, אך עצם המשכון אין בו די כדי לקבוע כי הרכבים היו חסרי ערך במועד ההסכם. בנסיבות אלה, איני רואה לקבל את הטענה שלחייב היו זכויות בסכום של 157,000 ₪.

עוד לא מיותר לציין כי המשיבה ויתרה על המזונות המגיעים לה ולילדיה מהחייב על פי ההסכם. אמנם, בעת רישום הדירה על שמה, היתה זכאית למזונות בגין ארבעה חודשים בלבד, אך מנהגה מאז וטענותיה בהליך שבפני מלמדים על נכונותה לוותר על המזונות כנגד רישום הדירה על שמה, לפחות עד מתן החלטה זו. אכן, מדובר בתמורה מאוחרת להענקה, אשר נעשתה בניגוד להסכם, אך התנהגות הצדדים מלמדת, כאמור, כי מלכתחילה לא נהגו על פי ההסכם.

6) כבר נפסק לא אחת כי לצורך קיומו של יסוד התמורה, אין דרישה כי התמורה תשקף במדויק את שווי הנכס המוענק.

"בהינתן המטרה העומדת ברקע הסדר ביטול הענקות- למנוע פגיעה בזכויות הנושים- הפרשנות המקובלת למושג "תמורה בת ערך" בענייננו הינה תמורה מסחרית בעלת ערך, בין בעין ובין בכסף (ע"א 283/67 הנ"ל [17]). אין דרישה לקיומה של שקילות מלאה של התמורה, ודי בכך שבמובן המסחרי ניתנה תמורה בעלת ערך בעד ההענקה. רוצה לומר, אין הכרח כי התמורה תשקף במדויק את שווי הנכס המועבר, ודי שתהא סבירה בנסיבות העניין. שאלת סבירות התמורה היא בעיקרה עניין שבעובדה, ואין בית המשפט של ערעור נוטה להתערב בה...". (עניין לוין, בעמ' 954).

בנסיבות העניין, המשיבה הרימה את הנטל להוכיח כי שילמה תמורה בת ערך עבור ההענקה.

19. תום הלב
א. הסכמי ממון משמשים לא אחת כסות להברחת נכסים אל בן הזוג מצד פושט הרגל, ובית המשפט של פשיטת הרגל, המוסמך, כאמור, לבדוק את טיבם ומהותם של הסכמים אלה, מביא בגדר שיקוליו גם את אינטרס הנושים.

ככלל, לצורך קיום יסוד תום הלב נדרש המקבל להביא ראיות לפיהן לא ידע בעת ההענקה כי החייב מצוי בקשיים כלכליים, ולכן לא יכול לצפות כי ויתורו על הנכסים הנטענים יפחית מהרכוש העשוי לעמוד לחלוקה בין נושיו. (ענין לוין, עמ' 953).

"מקבל ההענקה היודע שכוונת המעניק היא להוציא את הנכסים נשוא ההענקה מאחיזת הנושים אינו יכול להיחשב קונה בתום לב... לעניין תום החב מתייחסים אך למצבו הנפשי של מקבל ההענקה" (לוין וגרוניס בספרם הנ"ל, עמ' 319).

כבר נפסק לא אחת כי "הקרבה המשפחתית והעיסקית של מקבל ההענקה למעניק יוצרת חזקה בדבר ידיעתו על הקשיים הכלכליים של המעניק. "ידיעה על מצבו הכספי הרעוע של החייב מקרינה על שאלת תום הלב"...". (ענין לוין, שם; וכן ע"א 5578/93 הנ"ל, עמ' 478- 479). יחד עם זאת, הנחה זו יכולה להסתר כאשר מדובר בבני זוג מסוכסכים בתקופה שלפני גירושיהם, שאז ייתכן שאין מעבר של מידע מצד לצד. עניין זה ייבחן בראיות הצדדים.

ב. בענייננו, המשיבה היא אשה עובדת, אשר השתכרה סכום מספיק למחייתה ולמחייתם של ילדיה, שני הצדדים צברו נכסים, ואין מדובר בויתור חד צדדי של החייב על נכסים למשיבה. לצורך בחינת תום לבם של הצדדים לא ניתן להתעלם מהנתון החשוב, הנזכר לעיל, לפיו במהלך שנת 03' היו הכנסות העסק עליו ויתרה המשיבה קרובות למיליון ₪ לפני מע"מ, וכך גם בשנת 04', בה נערך ההסכם, וזאת להבדיל ממקרים אחרים בהם קרסו עסקיו של החייב לפני שנערך הסכם הממון או הסכם גירושין, או רישום של נכסים על שם האשה. בנתונים אלה, לא הוכח אף לכאורה, כי מדובר במקרה בו הוענקו למשיבה כל נכסי המשפחה תוך הפטרה מחובות החייב. (השוו: בש"א 3772/05 הנ"ל; וכן השוו פסיקה אליה הפנה הנאמן: רע"א 964/92 אורון נ' אורון, פ"ד מז(3), 758; בש"א 7701/02 פש"ר (ת"א) 1643/00 עו"ד שחר הררי נ' יעקובי ואח', לא פורסם, , ניתן ביום 6.11.02; וכן בש"א 1301/03 פש"ר (ת"א) 530/02 עו"ד אמיר שושני נ' ישעיהו ואח', לא פורסם, , ניתן ביום 6.3.06).

לא מן הנמנע כי המשיבה, אף אם ידעה בעת ההסכם כי החייב יצר חובות לנושים שונים, סברה כי יש בכוחו לפורעם מנכסיו העסקיים. לא נעלם מעיני כי ניתן לטעון כי ההסכמה של בני הזוג לתשלום מזונות חודשיים בסכומים גבוהים של 8,000 ₪ לילדיהם ו- 2,000 ₪ למשיבה, נועדה אך לשמש מצג שווא כלפי הנושים, במטרה להבריח את נכסי החייב מפניהם. עם זאת, הסכמת הצדדים כי החייב ישלם את יתרת חוב המשכנתא על הדירה וכן מזונות כאמור, משקפת הנחת יסוד של המשיבה כי לחייב יש יכולת כלכלית לעמוד בהתחייבויותיו על פי ההסכם, דהיינו כי עסקי החייב וההכנסה הנובעת מהם יניבו סכום המספיק לתשלום המזונות החודשיים ולכיסוי יתרת חוב המשכנתא. אכן, במועד ההענקה של הדירה כבר היה ברור שהחייב לא משלם מזונות ומשכנתא, אך נשאלת השאלה האם אי התשלום נבע מחוסר יכולת או מחוסר רצון טוב כלפי המשיבה לאחר הגירושין.
אכן, ההסכמה של בני הזוג כי החייב ימשיך להתגורר בדירה על אף הגירושין, כל עוד לא הורתה המשיבה אחרת, הינה תמוהה, בלשון המעטה, ויכולה להתיישב עם טענת הנאמן כי הגירושין היו פיקטיביים. אולם, שוכנעתי, כאמור, כי בפועל מגוריו של החייב בדירה לא היו ממושכים, כי זמן קצר יחסית לאחר הגירושין הוא עבר להתגורר בדירה שכורה, וכי לינתו בדירה, לעתים רחוקות, נעשתה לצורך סיוע בטיפול בילדיו החולים.

ג. נשאלת כמובן השאלה כיצד יש לפרש את התנהגות הצדדים לאחר ההסכם, והתעלמותם מהוראותיו. האם מעיד הדבר כי הצדדים התכוונו להבריח נכסי המשפחה מהנושים הפוטנציאליים, אף שלכאורה לא היו בפתח באותה תקופה, וכי החייב לא ויתר למעשה על זכויותיו בנכסי המשפחה? האם נגרם הדבר כתוצאה מיחסי כוחות בלתי מאוזנים בין בני הזוג, כאשר החייב אינו עומד בהתחייבויותיו והמשיבה בוחרת שלא לאכוף את זכויותיה באמצעות הליכים משפטיים הן בשל רצון לשלום עם גרושה והן בגין מצבם הבריאותי של ילדיהם המשותפים?

לא נעלם מעיני כי הנטייה הראשונית היא לייחס את הדבר לקנוניה בין בני הזוג, אך על יסוד הראיות שהובאו בפני, ובהעדר ראיות אחרות, התרשמתי כי המשיבה היתה מוכנה לשלם עבור "הפרדת הכוחות" בויתור על חלק משמעותי של הזכויות שהקנה לה ההסכם, כעולה מהאמור לעיל. (מזונות, חלקו במשכנתא וחסכונותיו). בעיקר שוכנעתי כי הגירושין היו אמיתיים, משהתנה החייב את מתן הגט בקבלת סכום נוסף של 157,000 ₪, בניגוד לאמור בהסכם, והמשיבה נכנעה לדרישה זו בדלית ברירה. המשיבה העידה, כאמור, כי החייב איים עליה כי אם לא תשלם לו לא תקבל גט (עמ' 11, 17 לפרוט'), וגירסתה לא נסתרה.

נוכח כל האמור לעיל, איני רואה לייחס למשיבה חוסר תום לב כנטען על ידי הנאמן.

20. ביהמ"ש הציע לצדדים לסיים את התיק בפשרה, באופן שהמשיבה תשלם סכום מסויים לקופת הפש"ר. המשיבה הסכימה באי רצון להצעת בית המשפט, אולם הנאמן עמד על כך כי הסכום שישולם יגלם את מחצית שוויה של הדירה, תוך התעלמות מוחלטת מהנכסים העסקיים של החייב, מהרכבים שהיו רשומים על שמו ומחסכונותיו.

21. משלא עמד הנאמן בנטל להוכיח כי החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(2) לפקודה אינו מתקיים, די בכך כדי לדחות את בקשת הנאמן.
בנתונים אלה, איני רואה להידרש לשאלת התקיימותו של החריג השלישי, הקבוע בסעיף 96(ג)(3) לפקודה. למעלה מן הצורך ייאמר, כי חריג זה לא הוכח.
22. הבקשה נדחית בזה.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ביטול פשיטת רגל

  2. הליך פשיטת הרגל

  3. קיזוז בפשיטת רגל

  4. פשיטת רגל בארה''ב

  5. פשיטת רגל בגיל צעיר

  6. פשיטת רגל בקשת נושה

  7. ביטול הענקה פשיטת רגל

  8. בקשת נושה לפשיטת רגל

  9. דחיית בקשה לפשיטת רגל

  10. פגמים בהתראת פשיטת רגל

  11. בקשה חוזרת לפשיטת רגל

  12. הוצאה לפועל פשיטת רגל

  13. ביטול הענקה בפשיטת רגל

  14. בקשה נוספת לפשיטת רגל

  15. חוב מזונות בפשיטת רגל

  16. העדפת נושים בפשיטת רגל

  17. פשיטת רגל מזונות ילדים

  18. מה המשמעות של פשיטת רגל

  19. חוב בר תביעה בפשיטת רגל

  20. התנגדות להתראת פשיטת רגל

  21. הסתלקות מירושה פשיטת רגל

  22. פשיטת רגל מצב בריאותי רע

  23. אי ניהול ספרים פשיטת רגל

  24. העברת נכס לפני פשיטת רגל

  25. חובות לספקים - פשיטת רגל

  26. פשיטת רגל של אדם שהפך לצמח

  27. בקשה להכללת חוב בפשיטת רגל

  28. הענקת נכסים לפני פשיטת רגל

  29. צבירת חובות בזמן פשיטת רגל

  30. זלזול בבית משפט בפשיטת רגל

  31. התנגדות להכרזה על פשיטת רגל

  32. חובות ניהול עסק בפשיטת רגל

  33. אחריות ''איש קש'' בפשיטת רגל

  34. בקשה להמצאת התראת פשיטת רגל

  35. גירושין פיקטיביים בפשיטת רגל

  36. בקשה לביטול הליכי פשיטת רגל

  37. פשיטת רגל לאחר הרשעה בפלילים

  38. פשיטת רגל בגלל חובות של האב

  39. סעיף 18 ג לפקודת פשיטת הרגל

  40. מכירת דירת מגורים בפשיטת רגל

  41. הסתרת הכנסות בהליך פשיטת רגל

  42. פשיטת רגל עקב פציעה במילואים

  43. ניצול לרעה של הליכי פשיטת רגל

  44. התנהגות החייב בהליך פשיטת רגל

  45. בקשה לא לא להכריז על פשיטת רגל

  46. דחיית בקשה להכרזה על פשיטת רגל

  47. בקשת נאמן בפשיטת רגל לקבלת מידע

  48. פשיטת רגל עקב הלוואה לפתיחת עסק

  49. פשיטת רגל: המועד להגשת תביעת חוב

  50. פינוי שוכר ע''י נאמן בפשיטת רגל

  51. איחור בהגשת תביעת חוב בפשיטת רגל

  52. פשיטת רגל עקב ניהול כושל של חברה

  53. דוגמא להחלטה על הכרזה על פשיטת רגל

  54. חובות עקב מעשים פליליים בפשיטת רגל

  55. פשיטת רגל הפסקת תשלום מזונות ילדים

  56. ערעור על דחיית התנגדות לפשיטת רגל

  57. פשיטת רגל שאינה מביאה תועלת לנושים

  58. בקשה להעברת כספים לקופת פשיטת הרגל

  59. בקשה לפשיטת רגל של הבנק כלפי החייב

  60. ערעור על דחיית תביעת חוב בפשיטת רגל

  61. העברת מסמכים לכונס הרשמי בפשיטת רגל

  62. תביעת נאמן נגד כונס נכסים בפשיטת רגל

  63. פתיחת חשבון על שם האישה - פשיטת רגל

  64. הוצאת שיקים ללא כיסוי בהליך פשיטת רגל

  65. מידע על אפשרות לפתוח בהליכי פשיטת רגל

  66. חוב של 6 מיליון שקל - בקשה לפשיטת רגל

  67. עלאת התשלום החודשי בהכרזה על פשיטת רגל

  68. בקשת הפטר לפי סעיף 61 לפקודת פשיטת הרגל

  69. התנגדות להתראת פשיטת רגל - תביעה שכנגד

  70. התנגדות כונס הנכסים להכרזה על פשיטת רגל

  71. הוצאת שיקים ללא כיסוי - בקשה לפשיטת רגל

  72. בקשת הכונס הרשמי לביטול הליכי פשיטת רגל

  73. סמכות בית משפט בפשיטת רגל בין קרובי משפחה

  74. בקשה לאישור הצעת הסדר חובות ללא פשיטת רגל

  75. הסדר נושים לפי סעיף 19א לפקודת פשיטת הרגל

  76. התנגדות להתראת פשיטת רגל בגין פסק דין חלוט

  77. הוצאת כספים על קניות ע''י החייב בפשיטת רגל

  78. דחיית בקשה לפשיטת רגל עקב הפרת צו בית משפט

  79. משיכת שיקים ללא כיסוי ע''י החייב בפשיטת רגל

  80. בקשה לביטול פסק דין כנגד נתבע בהליכי פשיטת רגל

  81. ביקש פשיטת רגל כי נפל קורבן למעשי נוכלות מצד לקוחות

  82. דחיית תביעת חוב (על פי פסק דין) ע''י נאמן בפשיטת רגל

  83. ביקש לפרוס את חובותיו בסך 100 ₪ ולהכריז עליו חייב מוגבל באמצעים

  84. בקשה כי מתחם מגורים יאובטח מכספים בקופת פשיטת הרגל של בן הזוג המנוח

  85. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון