קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשת דחיה על הסף של טען ביניים: לפני בקשה משותפת מיום 26.10.09 של חברת אינספר, בנק הפועלים וחברת מרחב (להלן גם "המבקשות"), העותרות לסילוק על הסף של טען-ביניים אשר הגישה מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון (להלן: "משרד השיכון" או "המשיבה 1"), ביום 8.9.09. הרקע לבקשה לעיתים, פשיטת עור הדוב סבוכה לא פחות מאשר לכידתו. ההליכים הנוכחיים הם נגזרת צרה של התדיינות רבת צדדים המתנהלת בעקבות זכייתה של חברת אינספר בניה בטכנולוגיות מתקדמות בע"מ (להלן: "חברת אינספר" או "טוענת 1"), בתביעה שהגישה נגד משרד השיכון בת.א. 001289/97 (להלן: "פסק הדין"). ביום 26.6.07, בסיומה של התדיינות ארוכה, התקבלו גם התביעה והתביעה שכנגד, ונפסקו ל- 2 הצדדים סכומים שונים, כמפורט בפסק-הדין. ביום 5.10.08 ניתן החלטה המתקנת את פסק הדין (להלן: "ההחלטה"), כך שלחלק מהרכיבים אשר נפסקו לטובת חברת אינספר בפסק הדין יצורף מע"מ (שהועמד על שיעורו דהיום, דהיינו - 15.5%). כן חויבה חברת אינספר לשלם למשרד השיכון הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪. משרד השיכון שילם את כל הסכומים בהם חויב בפסק הדין ובהחלטה, למעט סך של 622,343.50 ₪, בתוספת מע"מ - ובסה"כ 717,806.74 ₪ (להלן: "היתרה לתשלום"), המהווה שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% מהתשלום בגובה רכיב המע"מ כפי שנפסק בהחלטה. חברת אינספר יוצגה במסגרת התביעה נגד משרד השיכון על ידי עו"ד נורית אייל-שורק (להלן: "עו"ד שורק" או "המשיבה 2" או "טוענת 2"), ונעזרה בשירותיהם של מרדכי אריאל וחברת מוטי אריאל ניהול נכסים בע"מ שבשליטתו (להלן יחדיו: "אריאל"). בין הצדדים הללו התעוררו מחלוקות ביחס לשכר הטרחה המגיע לעו"ד שורק ולאריאל בגין השירותים שנתנו לחברת אינספר במסגרת התביעה, לרבות בשאלה מי זכאי לקבל ממשרד השיכון את שכר טרחת עורכי הדין שנפסקו לטובת חברת אינספר באותו פסק דין, ומי חייב לשלם לאריאל תמורת שירותיה. למערבולת ההתדיינות נסחפו גם שני צדדים נוספים: בנק הפועלים בע"מ (להלן: "בנק הפועלים" או "טוען 3") אשר נתן לחברת אינספר אשראי, והמחזיק שעבוד קבוע ושוטף בדרגה ראשונה, והמחאה על דרך השעבוד על כל זכויות אינספר לקבלת כספים שיפסקו לה מכוח תביעתה בהליך מול משרד הבינוי והשיכון (ראו תעודת רישום שעבוד או משכנתא מיום 27.12.1998); וחברת מרחב מ.נ.פ. בע"מ (להלן: "חברת מרחב" או "טוען 4"), המחזיקה ב- 30% מהון המניות של חברת אינספר, ואשר לה כתב המחאה מיום 14.12.06 מבנק הפועלים על שליש מהזכות שהומחאה לו מחברת אינספר. חזית ההתדיינות הנוכחית היא כאמור יתרה לתשלום (כאמור, סך של 717,806.74 ₪), אשר משרד השיכון מודה כיום כי עליו לשלם על פי פסק הדין וההחלטה. זהות הנושה בסכום זה שנויה במחלוקת בין הטוענים. מחד, המבקשות טוענות כי הכסף מגיע להן, ואף הגיעו להסדר ביניהן לפיו על משרד השיכון לשלמו לחשבון חברת אינספר בבנק הפועלים. מאידך, במסגרת התביעה שכנגד שהגישה עו"ד שורק לבית משפט זה - בו היא תובעת בין היתר את משרד השיכון, חברת אינספר, בנק הפועלים וחברת מרחב - טוענת עו"ד שורק כי חברת אינספר המחתה לה את הזכות לקבלת יתרת התשלום. לאור תביעות סותרות אלה נמנעה המדינה עד כה מלבצע את התשלום למי מהטוענים. על רקע התמהמהות משרד השיכון מלשלם את הסכום הנוסף פנה ביום 6.8.09 ב"כ חברת אינספר, על דעת יתר המבקשות, למשרד השיכון בדרישה כי ישלם את יתרת התשלום לחשבון חברת אינספר בבנק הפועלים, ולחילופין, כי יגיש טען ביניים בעניין זה בתוך 10 ימים ממועד משלוח מכתבו (להלן: "פניית אינספר למשרד השיכון"). משרד השיכון בחר ללכת בדרך החילופית שהוצעה בפניה, וביום 9.8.09 הגיש את טען הביניים, ובצידו בקשה להפקדת כספים בקופת בית המשפט. הבקשה הנוכחית הוגשה ביום 26.10.09, ובה עותרות המבקשות לסילוק טען הביניים על הסף (להלן: "הבקשה" או "בקשת הסילוק"). בדיון שהתקיים ב- 15.11.09 בנוכחות כל הצדדים הוריתי כי משרד השיכון יפקיד את יתרת התשלום בקופת בית המשפט ביום 1.12.2009, אלא אם יקבל עד ל- 29.11.2009 הודעה מוסכמת של הצדדים כיצד לנהוג בכספים. מטבע הדברים תוקפה של הוראה זו תלוי בגורלה של הבקשה לסילוק על הסף של טען הביניים. ניגש איפוא להכריע בבקשה זו. טענות הצדדים הטעם המרכזי אותו נתנו המבקשות בבקשה בכתב לבקשת הסילוק הוא שלשיטתן לא הייתה כלל המחאה לטובתה של עו"ד שורק, שכן לכתב התביעה שכנגד אשר הגישה עו"ד שורק לא צורפה כל אסמכתא לעניין ההמחאה, למעט הסכם שכר-טרחה, ממנו, לטענת המבקשות, אין לגזור טענת המחאה. במסגרת הדיון בפני עמדו המבקשות בעיקר על טענתם ל"קנוניה". טענה זו נסמכת על כך שמשרד השיכון אינו "צד ניטראלי" בתיק, ומשום כך הוא מנוע, לגישת המבקשות, מלהשתמש בהליך של טען ביניים. על מנת לסמוך טענתם הפנו המבקשים את בית-המשפט לע"א 213/88 אור אלום בע"מ נ' אלמוג בע"מ ואח', פ"ד מג(3), 99 (להלן: "פס"ד אלום אור"). משרד השיכון ועו"ד שורק התנגדו לבקשת הסילוק על בסיס טעמים דומים. התנגדותם התבססה הן על הנמקות דיוניות והן על טעמים מהותיים. בפן הדיוני, המשיבות טוענות כי הבקשה לסילוק סותרת מניה וביה את פניית אינספר למשרד השיכון, בו דרשה חברת אינספר, על דעת יתר המבקשות, שתשולם לה יתרת התשלום - ולחילופין, שמשרד השיכון יברר את מיהות הזכאי בהליך טען הביניים. התנהלות מסוג זה יש בה לטענתן משום חוסר תום-לב. המשיבה 1 טוענת לחוסר תום לב בהגשת הליך סרק גם משום שהמבקשים המתינו שלושה חודשים עד להגשת בקשת הסילוק. בנוסף מצביעה משיבה 2 על כך שהבקשה נעדרת תצהיר לאימות העובדות השזורות בו, ואילו טענת ה"קנוניה" כלל לא הועלתה במסגרת הבקשה לסילוק טען הביניים, אלא נזכרה לראשונה במסמך בשם "תשובה משותפת לתגובת משרד השיכון לבקשה לסילוק "טען הביניים" על הסף", שהוגש רק בשלב מאוחר יותר. בפן המהותי טוען משרד השיכון כי קיימת מחלוקת לכאורה ביחס לשאלה אם הומחו הכספים שנפסקו כשכר טרחת עורכי דין לטובת עו"ד שורק, ועל כן זכותו לעשות שימוש בהליך של טען ביניים על מנת להגן על עצמו מפני כפל חבות, וזאת בין אם הוא סבור שטענותיה של עו"ד שורק צודקות ובין אם לאו. עו"ד שורק מוסיפה לכך כי טענתה בדבר המחאה היא טענה מבוססת, הנתמכת במסמכים בכתב, ולמצער לא ניתן לטעון לגביה כי היא מופרכת, ואיננה מייצגת מחלוקת אמיתית. דיון והכרעה את דחיית הבקשה לסילוק ניתן היה לבסס על הטענות הדיוניות שהעלו הצדדים. תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), מאפשרת הגשת בקשה למחיקה על הסף בלא לצרף תצהיר רק אם נימוקי הבקשה משפטיים (ראו א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית, תשס"ה) 677). בבקשה שלפנינו שזורות עובדות, ולפיכך היא מחייבת צירוף תצהיר כאמור בתקנות. טעם דיוני אחר לדחיית הבקשה הוא העובדה שהוגשה בעקבות פניית אינספר למשרד השיכון ב- 6.8.2009, בה נדרש לשלם את הכספים, או, לחילופין, להגיש טען ביניים בתוך 10 ימים (טען הביניים הוגש כאמור שלושה ימים לאחר פניה זו). אכן, אפשרות הגשת טעון הביניים נזכרה בפניה זו רק כחלופה הפחות מועדפת על המבקשות. עם זאת, בפניה האמורה הוצגה אפשרות זו בפני משרד השיכון כחלופה אפשרית, בצירוף טרוניה על כך שהמדינה לא עשתה כן עד כה, למרות הודעתה בכתב ההגנה, והבהרה כי "לכל הפחות עליה לעשות זאת לאלתר, ללא כל שיהוי נוסף". החובה לנהל הליכים משפטיים בתום לב גוזרת כי מתדיין הדורש מחברו לפעול בדרך מסוימת, ולו כחלופה אפשרית, לא יטען כנגד ההחלטה לפעול בדרך שהציע, כי המדובר בהליך סרק שהינו "משולל יסוד וחסר כל הצדקה". די היה בנימוק זה כדי לדחות את הבקשה לסילוק טען הביניים על הסף. אולם גם לגופה דין הבקשה לסילוק על הסף להידחות. מטרתו של הליך טען הביניים היא "לסייע בידי אדם המתיירא מפני תביעותיהם המתחרות של שני אנשים או יותר והוא חפץ שבית המשפט יכריע בין הטוענים השונים, כדי שידע לתביעתו של מי עליו להיענות ולא יהא צפוי עוד לתביעתו של השני באותו עניין." (י' זוסמן, סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 699 (להלן: "זוסמן")). בשלב המקדמי בו אנו מצויים, בקשה לסילוק על הסף של טען ביניים, אין מקום להיכנס לבחינת השאלה שבמחלוקת לגופה, אלא יש לבחון רק האם קיימות דרישות נוגדות, אשר קיימת מחלוקת אמיתית לגביהן. שאלת זיהוי הנושה הנכון בעקבות המחאה שנויה במחלוקת בוודאי יוצרת מצב של "תביעות נוגדות" המצדיק הגשת טען ביניים (ראו, למשל, ע"א 568/85 Bank Hapoalim נ' חברה לנאמנות של הבנק הבינלאומי, פ"ד מב(4) 507 (1989); זוסמן, בע' 700). נותר אם כן לבחון האם מדובר במחלוקת אמיתית, או שמא, כטענת המבקשות, עסקינן במחלוקת קש, הנשענת על טענת סרק מצידה של עו"ד שורק. בטיעוניהם בכתב הסתמכו המבקשות בעיקר על הטענה כי אין ולא הייתה המחאה של הכספים לטובת עו"ד שורק, אלא רק לטובת בנק הפועלים (שמצידו המחה חלק מהזכות לחברת מרחב) - ועל כן מרגע שהושגה הסכמה ביניהן לא קיימת כל מחלוקת בשאלה למי הכספים צריכים להיות משולמים על ידי משרד השיכון. המשיבה 2 חלקה על עמדה זו, ועמדה על טענתה כי המחאה לטובתה נעשתה, וכי היא מקנה לה את הזכות לדרוש ממשרד השיכון לשלם את הכספים לידיה. בשלב זה של ההתדיינות, אין אפשרות להכריע במחלוקת זו, ובוודאי שלא לקבוע כי עמדת אחד הצדדים היא מופרכת על פניה. חוק המחאת חיובים, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המחאת חיובים"), איננו מציב דרישת כתב מהותית (ראו ש' לרנר "המחאת חיובים" דיני חיובים - חלק כללי (העורך ד' פרידמן, 1994) 51 (להלן: "לרנר")), ועל כן גם אם המסמכים שהציגה עו"ד שורק אינם מהווים הסכם המחאה, הרי שראיה לכאורה בדבר האפשרות שנעשתה המחאה בוודאי ניתן למצוא בהם. משכך, קמה מחלוקת של ממש בין עו"ד שורק לבין המבקשות ביחס לזהות הנושה הזכאי ליתרת התשלום - ויש ממש בחשש אשר מעלה החייב (משרד השיכון) כי לאחר שנודע לו על טענת ההמחאה, הוא עלול להידרש לשלם פעמיים אם יבחר לשלם למי מהטוענים. ודוק, סעיף 2 לחוק המחאת חיובים, תשכ"ט - 1969 מקנה לחייב הגנות במקרה של תשלום בתום לב לידי הממחה קודם שנודע לו על ההמחאה, ובמקרה של תשלום בתום לב לידי הנמחה לאחר שנודע לו על ההמחאה. עם זאת, מרגע שהחייב יודע על קיומה של מחלוקת בשאלת קיום ההמחאה, לא יוכל לטעון לתום לב אם שילם לאדם הלא נכון משום כך פתוחה בפני החייב האפשרות להליך טען הביניים (השוו לרנר, בע' 64). במסגרת מסמך מאוחר לבקשת הסילוק שהוגש ב- 11.11.2009, ובמסגרת הדיון שנערך ביום 15.11.09, הסתמכו, כאמור, המבקשות בעיקר על טיעוני ה"קנוניה", לפיו משרד השיכון כבר נקט עמדה במסגרת כתב ההגנה שהגיש בתיק העיקרי, ומשום כך אין הוא יכול להשתמש בהליך של טען ביניים. לטענת המבקשות, הדרישה ממגיש טען הביניים היא שהוא יהיה ניטראלי בהליך, ומשהביע משרד השיכון עמדה בו, נשללת ממנו הזכות להשתמש בסעד דיוני זה. אינני יכול לקבל את טענת המבקשות גם בעניין זה. ראשית, עמדת משרד השיכון במסגרת כתב ההגנה אינה יכולה להיחשב כ"קנוניה" עם מי מהטוענים. משרד השיכון אומנם הכחיש את חבותו לשלם כספים לעו"ד שורק במסגרת כתב ההגנה שהגיש, וטען כי אין ביניהם יריבות, אולם הכחשה זו התבססה בעיקרה על טענת משרד השיכון כי קודם להגשת התביעה שכנגד ע"י עו"ד שורק לא נמסרה לו הודעה על המחאת הזכות הנטענת, וכי הוא לא ידע עליה. אם אכן כך, הרי שאף אם יקבע שאכן בוצעה ההמחאה הנטענת לטובת עו"ד שורק, אין למשרד השיכון כל חבות כלפיה ביחס לתשלומים שבוצעו בעבר (וראו סעיף 2ב) לחוק המחאת חיובים. יתכן שהניסוח של טענה זו כ"העדר יריבות" איננו מדויק, אולם אין בכך דבר). לעומת זאת, ביחס ליתרה לתשלום הודיעה המדינה עוד בכתב ההגנה כי למרות שלא נמסרה לה הודעה קודם להגשת התביעה שכנגד, בכוונתה להגיש טען ביניים, וכך אכן עשתה בסופו של דבר. פשיטא כי עמדה ממין זה של חייב, הכופר בחובתו בגין תשלומים שבוצעו בעבר מחמת העדר ידיעה על ההמחאה, ומודיע כי ביחס ליתרת התשלום יגיש טען ביניים, איננה יכולה להיחשב כנוגדת את הדרישה לניטראליות, שכן אין היא מגלה העדפה של צד זה או אחר בסכסוך (והשוו רע"א 1200/01 מושייב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (ניתן ב- 26.3.2001) (להלן: "העניין מושייב"): "השאלה שיש לבחון בכל מקרה קונקרטי היא, אפוא, האם האינטרס של מבקש טען-הביניים בהליך מוגבל לרצונו לסיים את הפרשה ולזכות בצו-גודר, או שמא הוא מעוניין גם בתוצאה מסוימת לגופו של עניין, כלומר בזכייתו של אחד מבעלי המחלוקת בסיומו של ההליך המשפטי"). שנית, אף אם נראה בדברים שכתב משרד השיכון בכתב ההגנה משום הבעת עמדה השוללת את קיום ההמחאה הנטענת, הרי שעמדה זו היא לטובת המבקשות, ויכולה להיחשב, לכל היותר, לשיתוף פעולה עימן. במצב דברים זה, סבורני שלא עומדת למבקשות האפשרות לדרוש את סילוק טען הביניים מחמת "קנוניה". תכליתה של דרישת הניטרליות היא להבטיח שהשימוש בהליך של טען ביניים יעשה בתום לב, ולא יביא להפליה לרעה של מי מהמתדיינים. כאשר הצד שקיים חשש כי יפגע מעמדת משרד השיכון (קרי, הטוענת 2) איננו טוען נגד השימוש בהליך טען הביניים, אינני רואה כל הצדקה לאפשר לצד שכנגד (קרי, המבקשות), זה שלכל היותר יכול לטעון כי הוא מופלה לטובה, להעלות את טיעון ה"קנוניה". באי כוח המבקשות ביקשו לסמוך עמדתם על פס"ד אלום אור, בו קבע בית המשפט כי צד שהגיש טען ביניים (רוכש תוכנה) רשאי לחזור בו לאחר שגילה כי יש לו טענות כנגד החבות (ליקויים בתוכנה). קשה לראות במה פסק דין זה תומך בעמדת המבקשות. אם מנסות הן ללמוד ממנו כי יש טעם בטען ביניים רק כאשר הוא משחרר את מבקש הסעד מכל הטורח הקשור בניהול המשפט, הרי שמסקנתן מרחיקת לכת. עניין אלום אור עוסק במתדיין, שלאור התפתחות מאוחרת קם לו עניין בניהול המשפט, ועל כן ביקש לאפשר לו לחזור מהליכי טען הביניים. בית המשפט העליון קבע כי מגישת טען הביניים רשאית לעשות כן, בציינו כי "משנתברר לה, כי עליה לשאת ב"טורח" זה, וכי עניין לה בנושא המשפט ובתוצאותיו, ככל שהן מתייחסות כלפיה, על שום מה תישלל ממנה הזכות שהייתה בידה והמוענקת לכל נתבע להתגונן כנגד התובענה..." (פיסקה 5 לפס"ד אלום אור). מכאן לא ניתן להסיק מסקנה כי מתדיין יהיה מנוע מלעשות שימוש בהליך של טען ביניים כאשר אין הוא מסיים את הפרשה מבחינתו, מאחר ויש לו עניין בהיבט אחר של ההליך, הנבדל מזה שיוכרע בטען הביניים. אינני רואה כל טעם או הצדקה להגבלה שכזו. טלו את ענייננו: למשרד השיכון צומחת תועלת מטען הביניים שכן הוא מקנה לו וודאות ביחס ליתרת התשלום שטרם שילם. מה טעם לשלול ממנו יתרון זה רק מן הטעם שביחס לתשלומים שכבר ביצע בעבר לא יהיה בטען הביניים כדי להועיל לשחררו מנטל ההתדיינות בתביעה העיקרית? לנוכח כל האמור לעיל הנני דוחה את הבקשה לסילוק טען הביניים על הסף. המבקשות ישאו בחלקים שווים בשכר טרחת המשיבות בהליך זה כדלקמן: 10,000 ₪ + מע"מ לטובת משיבה 1 ו- 10,000 ₪ + מע"מ לטובת המשיבה 2. סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן החלטה זו. טען בינייםדחיה על הסף