דחיית תביעה ניתוח לייזר להסרת משקפיים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דחיית תביעה ניתוח לייזר להסרת משקפיים:

תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת בעקבות ניתוח לתיקון ראייה בלייזר (ניתוח להסרת משקפיים), ושני ניתוחי תיקון, שעברה התובעת בבית חולים "הדסה עין כרם" ובמרכז הרפואי להסרת משקפיים ולשיפור הראייה "עיניים".

רקע עובדתי

1. התובעת, ילידת שנת 1970, עברה בשנת 1996 ניתוח לייזר בעינה השמאלית לתיקון ראייתה (ניתוח מסוג PRK) וכן ניתוח מתקן. שני הניתוחים בוצעו על ידי הנתבע 3 (להלן - ד"ר לוינגר) במסגרת הנתבעת 1, מרכז רפואי הדסה עין כרם (להלן: בית החולים הדסה). ניתוח תיקון נוסף בוצע ע"י ד"ר לוינגר, בשנת 2004, במסגרת הנתבעת 2, קליניקה פרטית של ד"ר לוינגר (להלן - מרפאת "עיניים").

הניתוח הראשון בוצע בבית החולים הדסה ביום 8.5.96, במסגרת שר"פ, והתובעת שילמה תמורתו 1,200 דולר (להלן – הניתוח הראשון). לאחר הניתוח התלוננה התובעת על כאבים בעין המנותחת, ובבדיקה מיום 18.6.96 נמצא כי היא סובלת מעכירות בעינה ומירידה בחדות הראיה. ביום 30.7.96 בוצע ניתוח לתיקון חדות הראיה בעין, אף הוא בבית החולים הדסה (להלן - הניתוח השני). גם לאחר הניתוח המתקן לא חל שיפור באיכות ראייתה של התובעת. בבדיקה שלאחר הניתוח, ביום 20.8.96, נמצאה עכירות במרכז הקרנית וירידה נוספת בחדות הראיה. כשמונה שנים מאוחר יותר, ביום 27.5.04, עברה התובעת, במרפאת "עיניים", ניתוח נוסף לתיקון ראייתה (להלן - הניתוח השלישי). גם ניתוח זה לא הועיל לשיפור מצבה של התובעת. התובעת לא נדרשה לשלם עבור הביקורים והניתוחים החוזרים אצל ד"ר לוינגר, זאת כחלק מ"אחריות" שנותן ד"ר לוינגר לכל מנותחיו.

לפני הניתוח הראשון והשני חתמה התובעת על טופסי הסכמה לניתוח לפי תקנות בריאות העם (טופסי הסכמה), התשמ"ד-1984. בטופסי ההסכמה צוין בכתב יד כי "הוסבר לחולה משמעות הניתוח ותוצאותיו". לפני הניתוח השלישי חתמה התובעת על כתב הסכמה ארוך ומפורט הכולל פירוט נרחב של טיב הניתוח, סיכוייו, סיבוכיו האפשריים, תופעות הלוואי הכרוכות בו, ועוד.

טענות התובעת

2. לטענת התובעת, עברה את הניתוח הראשון בעקבות מצגים מטעים של ד"ר לוינגר לפיהם הצלחת הניתוח וודאית, וכי לכל היותר, תיוותר ראייתה ללא שינוי. אף לא הובהר לה כי מדובר בטיפול חדשני, עת הציוד, הניסיון והמיומנות בניתוחים מסוג זה, היו עוד בחיתוליהם. עוד היא טוענת כי לא הוסברו לה סיכוני הניתוח, ואילו הוסברו לה כהווייתם, הייתה נמנעת מביצועו. התובעת מוסיפה וטוענת כי הנתבעים התרשלו בביצוע הניתוחים, וכי תוצאותיהם מעידות על ביצועם הלא מיומן.

התובעת נשענת בתביעתה על חוות דעתו של ד"ר שמואל פרידלנד, מומחה לרפואת עיניים. על פי חוות הדעת, הגיעה התובעת לניתוח הראשון עם עין בריאה לחלוטין ויצאה ממנו עם עין שרואה מעט מאוד, דומעת וסובלת. תלונותיה של התובעת החלו מיד לאחר הניתוח הראשון וגם הרישומים הרפואיים מורים על קיומה של עכירות בקרנית שהופיעה בעקבותיו. הניתוח השני לא הביא לשיפור באיכות ראייתה של התובעת, והיא סבלה לאורך שנים מכאבים, יובש וראיה מטושטשת. בשנת 2004, ולאחר התלבטויות, השתכנעה לבצע ניתוח נוסף, שלישי, שגם הוא לא הטיב עמה. על פי חוות הדעת, פיתחה התובעת שורה של סיבוכים שנבעו ישירות מן הטיפול הכושל שבוצע בה, סיבוכים המוכרים כסיבוכים אופייניים של הניתוח האמור, ואף צוינו בכתב ההסכמה עליו חתמה לפני הניתוח השלישי. לדעת המומחה, לא נמסר לתובעת מידע מלא אודות הסיכונים הצפויים מן הניתוח. טופס ההסכמה לניתוח עליו חתמה לפני הניתוח השני הוא לקוני ואינו מפרט את הסיכונים והסיבוכים הכרוכים בניתוח, זאת במיוחד נוכח השוואתו לטופס ההסכמה לניתוח השלישי עליו חתמה בשנת 2004, המפרט במדויק את הסיבוכים הכרוכים בניתוח. בשל כל אלה, נפגעה ראייתה של התובעת, היא איבדה את יכולתה לראות בלילה, ואין היא מסוגלת להרכיב עדשות מגע, כפי שנהגה לעשות לפני הניתוחים. לדעת המומחה, נגרמו לתובעת בשל הניתוחים 15% נכות בשל הפגיעה בחדות ראייתה, 5% נכות בשל דלקת לחמית כרונית, ו-5% נכות בשל עכירות הקרנית. יחד עם זאת, סבור המומחה כי לאור חומרת העכירות בקרנית, אין שיעור הנכות שנקבע בתוספת לתקנות המוסד לביטוח לאומי מבטא נאמנה את הנזק, ויש להגדילו ל-15% נכות.

לציין כי למעט טענה כוללנית ל"טיפול כושל", אין חוות דעתו של ד"ר פרידלנד מעלה כל טענה מפורטת ומגובשת למעשה או מחדל רשלניים שבוצעו ע"י מי מן הנתבעים. בחוות דעת משלימה שהוגשה ע"י התובעת, לאחר הגשת חוות הדעת מטעם הנתבעים, הוסיף ד"ר פרידלנד וציין כי אין הוא יכול להצביע על פרטי רשלנות במהלך הניתוחים "באשר התיעוד לקוי וחסר פרטים שמתוארים בפרוטוקול ניתוחי רגיל. יחד עם זאת, ברור שהתוצאה כשלעצמה מעידה על מהלך לא תקין של הניתוחים".

טענות הנתבעים

3. הנתבעים טוענים כי תביעתה של התובעת, בכל המתייחס לניתוח הראשון והשני, התיישנה, ודינה להידחות. לטענתם, נודע לתובעת על הנזק הנטען כבר לאחר הניתוח הראשון, ולכל המאוחר לאחר הניתוח השני. לפיכך, הסתיימה תקופת ההתיישנות ביום 9.5.03, למעלה משנתיים לפני הגשת התביעה. לגופו של עניין הם טוענים, כי מעולם לא הובטחה לתובעת תוצאה כלשהיא, והסכמתה לניתוחים ניתנה מדעת: התובעת קיבלה לפני כל ניתוח הסבר מלא ומפורט אודות טיב הניתוח, מהלכו, הסיכונים והסיבוכים האפשריים, ותופעות הלוואי הכרוכות בהם, וחתמה על טפסי הסכמה בנוסח המקובל. עוד נטען כי במועד ביצוע הניתוח הראשון, לא היה מדובר בניתוח חדשני, וכי ד"ר לוינגר היה בעל ניסיון של שנים בביצועו. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי הניתוחים בוצעו במקצועיות, בזהירות ועל פי הידע הרפואי שהיה קיים בעת ביצוע הניתוחים, וכי אין בתוצאות הניתוחים כדי להצביע על מעשה או מחדל רשלני שנפל בביצועם.

לתמיכת טענותיהם הגישו הנתבעים את חוות דעתו של פרופ' יובל יסעור. בחוות הדעת מאשר המומחה כי איכות הראיה בעין שמאל, העין שנותחה, גרועה משהייתה לפני הניתוחים, וזאת בשל תופעות של עכירות ואסטיגמטיזם בלתי רגולרי בעין. יחד עם זאת, הוא הודף את טענת התובעת לרשלנות בביצוע הניתוחים. על פי חוות הדעת, ניתוחים ראשונים מסוג הניתוח שבוצע בתובעת, בוצעו כבר בשנת 1983 בבריטניה, ב- 1990 בוצעו בצורה נרחבת בארה"ב ובאירופה, והחל משנת 1991 בוצעו גם בישראל. בשנת 1996, כאשר עברה התובעת את הניתוח הראשון והשני, היו ניתוחים אלה ידועים, לגיטימיים, ולא חדשניים. הציוד הרפואי שהיה אז בהדסה היה הטוב מסוגו, כמו גם מכשיר "התיקון" בניתוח שנערך חודשיים לאחר מכן. המומחה קובע בחוות דעתו כי הסיבה לפגיעה באיכות ראייתה של התובעת אינה נעוצה ברשלנות הנתבעים, אלא בעובדה שבחלק מן המקרים לא מושגת התוצאה הרצויה. התוצאה של נסיגה באיכות הראיה, עכירויות, הפרעות בראיית לילה וכדומה, אינן נובעות מפעולה כירורגית לא נכונה אלא מתהליך הריפוי הביולוגי של העין שלעיתים אינו עולה יפה. המומחה מוסיף ומציין כי בחודש 2/99, כשנתיים וחצי לאחר הניתוחים, עברה התובעת אירוע של דלקת קרנית (קרטיטיס) בעינה. דלקת מסוג זה יכולה אף היא לגרום לעכירויות בקרנית, ועל כן לא ניתן לייחס את העכירות שהופיעה בעינה של התובעת, לניתוחים דווקא. באשר להסברים שניתנו לתובעת מציין המומחה, כי לפני הניתוח הראשון והשני חתמה התובעת על טופס הסכמה לניתוח בנוסח הסטנדרטי שהיה מקובל אז, קיבלה הסבר מפורט על סיכויי ההצלחה, אי הצלחה, הצורך במשקפיים או עדשות מגע, ואפשרות קיומה של עכירות בקרנית בתהליך הריפוי. כאשר עברה את הניתוח השלישי בשנת 2004, חתמה על טופס ההסכמה שהיה מקובל באותה תקופה, טופס מפורט יותר מאלה הקודמים, וקיבלה הסבר על אפשרויות ההצלחה וחוסר הצלחה של הניתוח. לדעת המומחה קיימת הגזמה בתלונותיה של התובעת, וכי נכותה הצמיתה היא בשיעור 10% בלבד. בחוות דעת משלימה הוסיף פרופ' יסעור כי ניתן לתקן את ראייתה של התובעת באמצעות ניתוח השתלת קרנית, אשר יתקן את איכות הראיה של התובעת לראיה טובה ביותר, ללא כל התופעות עליהן היא מתלוננת כיום. אחוזי ההצלחה של ניתוח כזה הינם מצוינים ומגיעים ל- 99%, והניתוח עצמו אינו מורכב, מסובך או מסוכן.

4. בחוות דעת משלימה, שהוגשה לאחר הגשת חוות דעתו של פרופ' יסעור, עמד פרופ' פרידלנד על דעתו כי העכירות בעין נצפתה מיד לאחר הניתוח הראשון, וממילא ייחוסה לדלקת הקרנית שתוארה בשנת 1999, היא בגדר "ספקולציה פרועה". ד"ר פרידלנד חלק נחרצות על קביעת פרופ' יסעור באשר לאחוזי ההצלחה של ניתוח השתלת קרנית, והוסיף כי ניתוח זה הוא בעל סכנות וסיבוכים רבים ומשמעותיים.

התיישנות התביעה – ניתוח ראשון ושני

5. הניתוח הראשון בוצע בתובעת ביום 8.5.96, והשני, בסמוך לאחר מכן, ביום 30.7.96. תביעתה של התובעת הוגשה ביום 25.8.05, תשע שנים ויותר לאחר ביצוע שני הניתוחים.

מניין תקופת ההתיישנות מתחיל ביום בו נולדה עילת התביעה. יחד עם זאת, מחיל סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הסדר מיוחד מקום בו עילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל, וכאשר הנזק נתגלה באיחור:

"מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו נזק. לא נתגלה הנזק ביום שאירע – היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק".

הסדר מיוחד זה אינו מאריך את תקופת ההתיישנות, אלא קובע מחסום עליון להגשת התביעה במקום בו לא נתגלה הנזק במועד בו אירע. מחסום זה אינו רלבנטי לענייננו שכן התביעה הוגשה תוך תקופת עשר השנים שמיום ביצוע הניתוח הראשון. הסוגיה הרלבנטית לענייננו היא האם נתגלה הנזק "ביום שאירע" או שמא נתגלה באיחור. במקרה האחרון, אין תקופת ההתיישנות מתחילה לרוץ אלא שבע שנים ממועד התגלות הנזק.

6. עיון בראיות מעלה ברורות כי הנזק נתגלה "ביום שאירע". הדבר עולה הן מן המסמכים הרפואיים, הן מעדויות המומחים והן מעדות התובעת בעצמה.

המסמכים הרפואיים שהוצגו מורים כי מייד לאחר הניתוח הראשון התגלתה אצל התובעת ירידה בחדות הראיה עקב עכירות בקרנית. בבדיקה רפואית מיום 18.6.96 נמצא כי התובעת סובלת מ"קרנית לא רגולרית. עכירות קלה במרכז ונוזלית", וביום 23.7.96 כבר הופנתה לניתוח מתקן (נספח ג' לתצהיר ד"ר לוינגר). גם בבדיקה מיום 31.7.96, יום לאחר הניתוח המתקן, התגלתה עכירות בעין. בבדיקה מיום 20.8.96 תוארה ברישומים הרפואיים עכירות במרכז הקרנית, חדות ראיה של 6/24 והוראה להמשך טיפול בטיפות דקסאמיצין ומשחת סינטומיצין. ברישום רפואי (ללא תאריך) של ד"ר מינץ מקופ"ח מאוחדת נרשם: "לפני שנה וחצי עברה תיקון קוצר ראיה בעין שמאלית... מתלוננת על טישטוש בראיה בעין זו...". מסמך נוסף אשר צורף לתצהיר התובעת מורה כי ביום 18.1.98, למעלה משבע שנים לפני הגשת התביעה, נבדקה ע"י מנהל מחלקת עיניים בבי"ח ברזילי, ד"ר לברטובסקי (ככל הנראה לצורך עריכת חוות דעת רפואית לפי בקשת עו"ד רום), והתלוננה על ירידה בראיה לאחר הניתוחים, ועל "מספר אפיזודות של כאבים בעין שמאל מאז הניתוח" (נספח ה' לתצהיר התובעת).

גם המומחה מטעם התובעת, ד"ר פרידלנד, מציין בחוות דעתו כי התובעת סבלה מנזקים בעינה מיד לאחר ביצוע הניתוח הראשון (וממילא בשל כך בוצע הניתוח המתקן כחודשיים וחצי לאחר מכן), ומיד לאחר ביצוע הניתוח השני:

"יום לאחר הניתוח ב-9.5.96 נבדקה והתלוננה על כאבים בעין המנותחת. ב-18.6.96 חדות ראיה בעין המנותחת של 6/18. קרנית אירגולרית עם עכירות במרכזה ונזלית למרכז... בבדיקה ביום 18.6.96 מתוארת ומצוירת בדף המעקב עכירות בכל החלק המרכזי של הקרנית השמאלית.
לאחר הניתוח סבלה פנינה זרגרי מכאבים עזים במשך מספר ימים ואף ניזקקה לנטילת כדורי וליום ומשככי כאבים. בנוסף שמעה פנינה מן הרופא המבצע כי קיימת עכירות בעין ועל כן יהיה צורך בביצוע ניתוח מתקן נוסף. ב30.7.96 בוצע אכן ניתוח נוסף אך גם לאחריו לא חל כל שיפור באיכות הראיה ופנינה המשיכה לסבול מכאבים, יובש בעין וראיה מטושטשת. עקב כך הפסיקה לנהוג בלילה, סבלה מקשיים בבצוע המטלות היומיות בעבודתה וסבלה עגמת נפש רבה. ב-20.8.96 מצוין בתיק "מצב לאחר ביצוע של שני טיפולי לייזר אקהיימר בעין שמאל עדיין עכירות במרכז הקרנית חדות ראיה 6/24 מטופלת בטיפות דקסאמיצין ומשחת סינטומיצין פעם ביום".
...
לציין כי לפני ביצוע הניתוחים הסתדרה פנינה עם עדשות מגע קשות נושמות אך עקב מצב הקרנית לאחר הניתוחים (קרנית עכורה ודקה) לא יכלה להמשיך בהרכבת עדשות וניזקקה למשקפיים. ב-25.3.97 מצוינת חדות ראיה של 7/24 בשמאל עם תלונות של ראיה מטושטשת..."


ובפרק "סיכום ודיון" בחוות הדעת:

"...גברת פנינה זרגרי הגיעה לביצוע ניתוח הליזר הראשון ב 5.96 עם עין בריאה לחלוטין למעט הבעיה הרפרקטיבית שלה, ויצאה עם עין שרואה מעט מאוד, דומעת וסובלת. גם על פי הנתונים בגליון הדסה ומכון עיניים ניתן לראות בוודאות ומהימנות רבה כי תלונותיה החלו מיד לאחר הניתוח הראשון ואז כבר מצוינת העכירות בקרנית שהופיעה בעקבותיו ולא היתה קודם ... היא סבלה שנים מכאבים, יובש וראיה מטושטשת ... פנינה פתחה שורה של סיבוכים שכולם נבעו ישירות מהטיפול הכושל שבוצע בה ללא שום ספק...".

בעדותו חזר על הדברים:

"ש. בחוות הדעת שלך אתה מדבר על כך שהתלוננה בין הניתוח הראשון והשני שנעשה סמוך לאחר מכן והניתוח האחר על תלונות. איזה תלונות היא טוענת שהיו לה, ממה היא סבלה באותה תקופה...
ת. כתבתי בסיכום ודיון בחוות הדעת שלי, יוצא עם עין שרואה מעט, דומעת וסובלת. התלונות שלה התחילו מייד לאחר הניתוח הראשון...
ש. אתה מונה: יובש, עכירות, כאבים וטשטוש ראיה.
ת. כן" (בעמ' 21).

גם מעדותה של התובעת עולה היטב כי הנזקים לראייתה נתגלו לה מייד לאחר ביצוע הניתוחים:

"ש. איך הרגשת אחרי הניתוח הראשון. פיזית .
...
ת. אחרי הניתוח ראיתי מסך. לא חלילה עיוורת. אלא כמו מול זגוגית מלאה אדים וזה חדות הראיה. רואים ממש מטושטש. היה לי אפילו קשה להגדיר לו איך אני רואה. לא הצלחתי להסביר לו מה אני רואה. זה אחרי הניתוח הראשון, במהלך המעקב. אני מדברת על התקופה שבין הניתוח הראשון לשני. כל התקופה זו. ראיתי כמו חלון מלא אדים. הוא קרא לזה מסך, הוא שאל משהו כמו מסך, אמרתי לו כן.
ש. לא היה שיפור כל התקופה עד לניתוח השני.
ת. שום שיפור. כל פעם כשבאתי לבדיקות, למעקב, כל פעם הייתי מתלוננת בבית: אני לא רואה, נופלת, מועדת...
...
ש. איך הרגשת אחרי הניתוח השני מבחינת מצב הראיה.
ת. שום שיפור.
ש. כמו לפני כן.
ת. לא. יותר גרוע.
ש. אחרי זה פנית לפרופ' פרוכט.
ת. כן. פניתי אליו תקופה מסוימת אחרי הניתוח השני, כשראיתי שאין שיפור ואני אובדת עצות. אינני יכולה לומר כמה זמן אחרי."
ש. שנה או חודשיים.
ת. זה לא היה חודשיים אלא קצת יותר. אני יכולה לומר בערך שנה.
...
ש. למה היה צורך בפניה אל רופא בכלל.
ת. כי לא ראיתי טוב והאמון שלי מול ד"ר לוינגר התחיל להתערער ביכולות המקצועיות שלו." (בעמ' 30 - 32 לפרוטוקול).

המסקנה הנובעת מראיות אלה היא כי מלוא העובדות הרלבנטיות לתביעתה, לרבות באשר לרכיב הנזק, היו ידועות לתובעת מיד לאחר ביצוע שני הניתוחים הראשונים בשנת 1996, וממילא לא חל כלל "הגילוי המאוחר". תקופת ההתיישנות נסתיימה, אפוא, בשנת 2003, כשנתיים לפני הגשת כתב התביעה.

7. נוכח הקשיים העולים מעדויות אלה, בכל המתייחס לסוגיית ההתיישנות, מעלה התובעת מספר טענות: האחת, כי התגבשותו הסופית של הנזק חלה רק בתום הניתוח השלישי, עת התברר כי המצב סופי ואינו ניתן לתיקון. השנייה, כי מדובר ב"טיפול מתמשך", הכולל ניתוח ושני ניתוחי תיקון, ולכן מרוץ ההתיישנות מתחיל להימנות מתום בירור תוצאות הניתוח השלישי. השלישית, כי ד"ר לוינגר העניק לתובעת, גם על פי הצהרותיו שלו, "אחריות" שאינה מוגבלת בזמן, שמשמעותה לווי המטופל גם שנים לאחר הטיפול. משמעות "אחריות" זו, היא טוענת, היא ויתור על טענת ההתיישנות. ולבסוף, היא מוסיפה וטוענת, כי מועד המצאת הרשומות הרפואיות ביחס לשני הניתוחים הראשונים הוא מועד תחילת מרוץ ההתיישנות. אלה לא הומצאו, לטענתה, עד היום.

לא ניתן לקבל טענות אלה.

באשר להתגבשות הנזק. אכן, אין די בגילוי של נזק של מה בכך כדי להתחיל במרוץ ההתיישנות. מאידך, אין מונים את תקופת ההתיישנות רק מן המועד בו הגיע הנזק ל"מצבו הסופי" או לגיבושו המלא:

"...אין תקופת ההתיישנות מתחילה לרוץ כל עוד לא נתגלה הנזק, אך משנתגלה הנזק, שוב אין להמתין לגיבושו השלם במלוא היקפו. עם זאת נראה לי, כי אין להחמיר עם הניזוק יתר על המידה. לא די בהתגלות נזק כלשהו, כדי שתקופת ההתיישנות תחל במרוצתה. התגלות הנזק תחל את ההתיישנות, אם הניזוק, כאדם סביר, היה בנסיבות העניין כולו מגיש תביעה בגינו. אם, לעומת זאת, הנזק בהתגלותו הוא נזק של 'מה בכך', אשר 'אדם בר-דעת ומזג רגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך' ... כי אז אין לראות בהתגלות זו כמועד תחילת ההתיישנות, ויש לדחות אותו מועד עד להתגלותו של אותו נזק, שאדם סביר היה תובע בנסיבות העניין כולו בגינו" (ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח(4) 554, ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב - חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(2) 535).

בענייננו, נזקה המלא של התובעת נתגלה לה מיד לאחר שני הניתוחים או בסמוך לאחריהם. למצער, היה זה נזק משמעותי דיו, לתחילת מניית מרוץ ההתיישנות.


אף אין מדובר ב"מעשה נמשך והולך", כמובנו בס' 89(1) לפקודת הנזיקין. אין מדובר באירוע עוולתי מתמשך, או בהפרת חובה נמשכת, אשר הולידה עילות תביעה מתחדשות שנזק בצידן (וראה ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, , ניתן ביום 22.6.08). מדובר באירועים עוולתיים נקודתיים, כאשר כל עילות התביעה, לרבות אלה המתייחסות להסכמת התובעת לניתוחים, נסמכות על אירועים חד פעמיים.

בפרשת אלנקווה נקבע כי המועד להיווצרות עילת התובענה לצורך מניין ההתיישנות, הוא מועד קיומו של "כח תביעה" קונקרטי בידיו של התובע:

"המבחן המקובל לבירור קיומה של "עילת תובענה" לצורך התיישנות מחייב, קודם לכל, את קיומם של המרכיבים הנדרשים לגיבוש העילה על פי הדין המהותי, אולם לצורך ההתיישנות, עשוי מבחן זה לחייב קיומם של נתונים נוספים, אשר התקיימותם מהווה תנאי מוקדם ליכולתו של בעל הדין לפנות לערכאות, ולממש בפועל את זכות התביעה הנתונה בידו. שילוב מרכיבי התביעה הנדרשים לצורך גיבוש העילה בדין המהותי, ביחד עם אותם נתונים נוספים המכשירים את אפשרות פנייתו בפועל של התובע לבית המשפט, יוצרים את "כח התביעה" שבידו, אשר עם היווצרותו, מתחיל מניין ההתיישנות לפעול. "כח תביעה" כאמור, פירושו קיום אפשרות ממשית להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש, באם יעמוד התובע בנטל ההוכחה העובדתי, ובנטל הביסוס המשפטי של תביעתו" (בס' 20 לפסק הדין).

בענייננו, אין ספק כי לכל המאוחר לאחר הניתוח השני, היה בידה של התובעת אותו "כח תביעה" המתחיל את מניין תקופת ההתיישנות. באותו מועד כבר נתגלה נזקה ונתגבשו עילותיה, באופן המאפשר הגשת תביעה לבית המשפט. יתירה מזאת, גם אם מדובר היה באירוע עוולתי מתמשך, המוליד עילות תביעה מתחדשות, לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה. על פי ההלכה, מקום בו עילת התביעה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל נמשכים, אין התובע רשאי להיפרע על חלקי הנזק אשר אירעו במהלך התקופה שחלה לגביה התיישנות. וראה האמור לעניין זה בפרשת כלפון:

"הנה כי כן, במקרה שעילת התובענה היא נזק שנגרם מדי יום ביומו על ידי מעשה או מחדל נמשכים, קבע בית המשפט, כי נולדת עילת תובענה חדשה מדי יום כל עוד נמשך מצב העניינים הפוגע, ועל כן יש לבצע חלוקה ברכיבי הנזק: התובע יהיה רשאי להיפרע בשל אותם חלקי העוולה הנמצאים בתוך התקופה שטרם התיישנה, גם אם מעשה העוולה הראשון אירע מחוץ לתקופה זו. אולם, הוא לא יוכל להיפרע על חלקי הנזק אשר אירעו במהלך התקופה שחלה לגביה התיישנות... ניתן איפוא לסכם ולומר, כי התקופה שעליה לא תחול ההתיישנות תהא איפוא שבע שנים שקדמו להגשת התביעה, ואילו לגבי הנזק שנגרם לפני אותה תקופה תתיישן התביעה (ראו ע"א 35/71 חברת ישראל אוסטרליה להשקעות נ' מושב בני דרור, פ"ד כז(1) 225).
כן נקבע בפרשת קלינמן, כי במידה והוכח שחלק מסוים מן הנזק נגרם בתוך התקופה שחלה לגביה התיישנות, אך הנזק אינו ניתן לחלוקה, ולא ניתן לקבוע איזה חלק מן הנזק נגרם במהלך תקופת ההתיישנות ואיזה לאו, הרי שתידחה טענת ההתיישנות במלואה וניתן יהיה לתבוע בגין הנזק כולו.."

ובהמשך:

"במקרה העומד בפנינו, מרבית, אם לא כל הנזק שנטען כי נגרם לחברה, הינו נזק אשר ניתן לחלוקה, וזאת על פי חוות הדעת השמאית אשר הוגשה מטעם החברה... על כן נראה כי יש מקום לקבוע, כי בתביעה שבפנינו, בנוגע לחלקי הנזק הניתנים לחלוקה, התיישנה התביעה ביחס לנזק שהתרחש לפני 3.5.1992, שבע שנים טרם הגשת התביעה. באשר לחלקי הנזק אשר אינם ניתנים לחלוקה, לא התיישנה התביעה כלל" (ע"א 3139/05 כלפון נוה ארזים בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה, , ניתן ביום 31.1.08, וראה גם ע"א 590/67 קלינמן נ' ד"ר מירון חרושת כימית בע"מ, פ"ד כב(2) 929).

בענייננו, ניתן לקבוע מן הראיות ממצא ברור באשר למועד התרחשות הנזק, ולקבוע כי מלוא נזקה של התובעת נגרם בשני הניתוחים הראשונים, כתשע שנים לפני הגשת התביעה. כך סבר גם ד"ר פרידלנד, המומחה מטעם התובעת. בחוות דעתו ציין ד"ר פרידלנד, כי בשני הניתוחים הראשונים נגרם "רב רובו של הנזק לעין המנותחת" (פרק "סיכום ודיון" בע' 3 לחוות הדעת). בחקירתו הנגדית אמר מפורשות כי הנזק לעינה של התובעת נגרם בשני הניתוחים הראשונים, וכי הניתוח השלישי, אף שלא שיפר את חדות ראייתה של התובעת, לא גרם לה כל נזק נוסף. וראה מעדותו:

"ש. בסיכום הדיון בחוות דעתך אמרת כי בשנת 96 נגרם רוב רובו של הנזק לעין המנותחת.
ת. הכוונה לשני הניתוחים הראשונים.
ש. אתה אומר לגבי הניתוח השלישי, משנת 2004, לא הטיב עימה.
ת. על פי התוצאה.
ש. הטרוניה שלך לגבי הניתוח השלישי גם כאן שהתוצאה לא ענתה על הציפיות או שנפל משהו טכני בענין.
ת. לא. התוצאה של הניתוח השלישי הוא אחד: ברגע שלא שיפר את חדות הראיה שלה זה הדבר היחידי" (עמ' 23).

המסקנה הנובעת מן האמור היא, כי גם אם מדובר היה באירוע עוולתי נמשך, וכאמור, איני סבורה כך, משנגרם מלוא נזקה של התובעת בשני הניתוחים הראשונים, ואף נתגלה לה סמוך לאחריהם, התיישנה תביעתה.

יש לדחות גם את טענת התובעת כי ד"ר לוינגר ויתר על טענת ההתיישנות בהעניקו לתובעת "אחריות" לטיפוליו. משמעות אותה אחריות, כפי שנתברר מן הראיות, היא תמיכה במטופל ע"י המשך טיפולים וניתוחים, ככל הנדרש, ללא תשלום נוסף, עד לתיקון ראייתו של המטופל (עדות ד"ר לוינגר בע' 80). "אחריות" זו אינה תלוית התרשלות בביצוע הניתוחים, ולא הוכח כי משמעותה וויתור על טענת התיישנות.

גם בטענה לאי המצאת רשומות רפואיות, ובהתייחסותן של אלה לתקופת ההתיישנות, אין ממש. המסמכים הרפואיים עליהם מושתתת התביעה היו בידי התובעת טרם הגשת התביעה. התובעת לא טענה כי נעלמו ממנה "העובדות המהוות את עילת התביעה", ובפועל, הגישה את תביעתה, לרבות חוות דעת מומחה, על יסוד הרשומות הרפואיות הקיימות.

יודגש כי טענות התובעת להארכת תקופת ההתיישנות כפי שפורטו לעיל הועלו לראשונה בסיכומיה, ומבלי שקדמה לכך הגשת כתב תשובה. ממילא לא ניתנה לנתבעים הזדמנות הולמת להתמודד עם טענות אלה, אשר מעורבות בהן לא רק שאלות שבמשפט, אלא גם שאלות שבעובדה.

יש לקבוע, אם כן, כי עילות התביעה, בכל המתייחס לניתוח הראשון והשני, התיישנו.

הניתוח השלישי

8. לטענת התובעת, ביצעה את הניתוח השלישי, לפי המלצת ד"ר לוינגר, לשם תיקון נזקי הניתוח הראשון והשני. לטענתה, גם הסכמתה לניתוח השלישי ניתנה שלא מדעת, שכן לא הוסברו לה סיכוני הניתוח, לרבות קיומו של איסור רפואי לבצעו. אילו הוסברו לה הסיכונים, הייתה נמנעת מביצועו. עוד טענה כי מצבה הורע באופן קיצוני לאחריו, כאביה גברו, ראייתה לא השתפרה, היא הפכה לרגישה לאור השמש, חשה בגירוי תמידי בעין, ועוד.
אין חולק, למעשה, כי התובעת חתמה, טרם הניתוח השלישי, על טופס הסכמה לניתוח, טופס ארוך ומפורט. כתב ההסכמה מפרט את טיב הניתוח, דרך ביצועו, שיעורי הצלחתו, הסיכונים והסיבוכים האפשריים, תופעות הלוואי הכרוכות בו ועוד. וראה חלק מן האמור בו:

"...כמו כן, הוסברו לי הסיכונים והסיבוכים האפשריים של הניתוח העיקרי, לרבות: זיהום שעלול לגרום לריפוי בלתי סדיר של הקרנית, עיוות צורתה, ובמקרים נדירים ביותר ראיה לקויה מאד עד לאובדן מוחלט של הראיה. רפוי בלתי סדיר של הקרנית עלול להיגרם גם מסיבות אחרות הקשורות בניתוח. כמו כן תתכן עכירות של הקרנית לאחר הניתוח שעלולה לגרום לטשטוש ראיה ולבוהק...".

אין גם חולק, כי כתב ההסכמה עונה על הנדרש. ד"ר פרידלנד, מציין בחוות דעתו כי טופס ההסכמה עליו הוחתמה התובעת לפני הניתוח השלישי "מפרט במדויק את הרשימה הארוכה של הסיבוכים הכרוכים בפעולה שכזו", וכי "בכתב ההסכמה עליו הוחתמה פנינה לפני הניתוח השלישי ניתן לראות רשימה של סיבוכים משמעותיים שחלקם הופיעו בדיוק במקרה שלפנינו...". ד"ר פרידלנד אף אישר בעדותו כי הטופס מספק מבחינת האזהרות הניתנות לחולה:

"ש. ראית שהתובעת חתמה על הטופס הזה. אני מדבר על הניתוח השלישי.
ת. כן.
ש. האם גם פה הנחת העבודה שלך היתה שהעדפת את מה שהיא אמרה שלא קראה, כי שם כתוב הכל.
ת. אפילו ציינתי אותו לחיוב.
ש. האם הטופס הזה משנת 2004 מספק מבחינת האזהרות שניתנות לחולה.
ת. כן, וכך כתבתי." (בעמ' 23).

9. התובעת טוענת כי הוחתמה על טופס ההסכמה, דקות ספורות לפני הניתוח, על ידי פקידה, מבלי שהוסברו לה סיכוני הניתוח, ולאחר שניתנו לה טיפות עיניים שטשטשו את ראייתה. בשל כך, היא טוענת, לא הצליחה לקרוא את תוכנו.
ד"ר לוינגר טוען מנגד כי הסביר לתובעת באופן מפורט אודות הניתוח, מהלכו, והסיכונים והסיכויים הכרוכים בו. התובעת שאלה שאלות, ביקשה הבהרות, והביעה את הסכמתה לניתוח במהלך השיחה. בנוסף להסכמתה שבעל פה חתמה התובעת בפניו על טופס ההסכמה לניתוח. ד"ר לוינגר הוסיף והסביר כי על פי המקובל במרפאתו, נהוג לכנס מספר מטופלים יחדיו להרצאה שאורכה כ-45 דקות. במהלך הרצאה זו צופים המטופלים בסרט, בו מתוארים שיטות הניתוח, סיבוכי הניתוח, תופעות לוואי ועוד. כל ההסברים ניתנים למטופלים בפגישות הקודמות לניתוח על מנת לתת להם זמן לעבד את המידע שקיבלו. ביום הניתוח חותם המטופל על טופס ההסכמה, וביכולתו לשאול שאלות נוספות בקשר לניתוח, ולקבל תשובות במקום. יחד עם זאת, מועד הניתוח אינו מועד רצוי למתן ההסבר הנרחב, ולמטופל המעלה ספק, מוצע לדחות את הניתוח למועד אחר. ד"ר לוינגר הוסיף וטען כי טיפות ההרדמה ניתנות למנותח דקה לפני הניתוח, ואין זה נכון כי המטופל נדרש לחתום על טופס ההסכמה לאחר מתן הטיפות.

התובעת אישרה בעדותה כי קודם ליום הניתוח נתקיימה פגישה במהלכה קיבלה הסברים על הניתוח, אך טענה כי לא הוזכרו בה סיכוני הניתוח. עוד אישרה כי ראתה סרט הסבר על הניתוח, אך לא ידעה לומר אם בסרט נכללו הסברים על סיכוני הניתוח:

"ת. ... השיחה שהייתה לפני הניתוח היו נוכחים בה אני ובעלי, לא הוזכרו בה הסיכונים האלה.
ש. צפית בסרט באותו מפגש.
ת. כן.
ש. מה היה הסרט הזה.
ת. סרטון מה עושים בניתוח, הראו ניתוח בשידור חי.
ש. דובר על סיכונים.
ת. אני לא יכולה לזכור, אני חושבת שלא, אני לא בטוחה" (בעמ' 39).

10. יש להעדיף את גרסת ד"ר לוינגר על פני גרסת התובעת, ולקבוע כי הסכמתה של התובעת לניתוח ניתנה מדעת, לאחר שניתן לה הסבר מלא ומפורט על אודות הניתוח, מהלכו, סיכוייו וסיכוניו. התובעת אישרה, למעשה, קיומה של פגישה בה ניתנו לה הסברים על הניתוח, ואף את צפייתה בסרט ההסבר. הודאה חלקית זו תומכת בגרסתו של ד"ר לוינגר. התובעת פנתה לביצוע הניתוח השלישי לאחר שביצעה שני ניתוחים קודמים לפניו, וידעה מניסיונה שלה כי כרוכים בניתוחים אלה, לצד סיכויי הצלחה, גם סיכונים. לפי תצהירה, לאחר שד"ר לוינגר הציע לה, לדבריה, לבצע תיקון ניתוחי נוסף, השיבה לו כי היא "רוצה לחשוב" (ס' 13 לתצהירה). גם ד"ר פרידלנד מציין בחוות דעתו כי התובעת החליטה לבצע את הניתוח הנוסף "לאחר התלבטויות רבות". לא ניתן לקבל, אפוא, את גרסת התובעת לפיה ניגשה לביצוע הניתוח מבלי לקבל הסבר מלא על סיכוייו וסיכוניו. זאת ועוד. התובעת חתמה על טופס הסכמה לניתוח רחב ומפורט. מעדותה עולה כי אכן קראה את טופס ההסכמה, לרבות פירוט סיכוני הניתוח כפי שצוינו בו, ולפי עדותה שלה אף העירה לבעלה לאחר מכן: "אתה לא מתאר לעצמך כמה הם מנסים לכסות את עצמם" (בעמ' 38).

11. התובעת טוענת כי אסור היה לבצע את הניתוח השלישי מאחר והסיכוי לשיפור ראייתה היה קלוש ביותר וצפוי היה שהניתוח השלישי יחמיר את מצבה. עוד היא טוענת כי בפועל הניתוח החמיר את מצב ראייתה.
התובעת לא הוכיחה כי חל איסור על ביצוע הניתוח השלישי, ואף המומחה מטעמה לא העלה טענה זו. ד"ר פרידלנד אף לא הצביע על מעשה או מחדל רשלני שבוצע ע"י ד"ר לוינגר. בחוות דעתו הצביע על כך שהתופעות שנתגלו אצל התובעת הינם סיבוכים האופייניים לניתוח מסוג זה: "בכתב ההסכמה עליו הוחתמה פנינה לפני הניתוח השלישי נתן לראות רשימה של סיבוכים משמעותיים שחלקם הופיעו בדיוק במיקרה שלפנינו" וכן: "פנינה פיתחה שורה של סיבוכים שכולם נבעו ישירות מהטיפול הכושל שבוצע בה ללא שום ספק ואף מצוינים כסיבוכים אופינים של הניתוח הנ"ל". בחקירתו הנגדית אישר ד"ר פרידלנד כי ניתוחי לייזר לתיקון הראיה לעיתים אינם מצליחים, גם כאשר הפעולה הניתוחית מבוצעת כהלכה ובמידות הנכונות. במקרים כאלה לא מושגת התוצאה המקווה, ולעיתים אף מתרחשים סיבוכים שונים (בע' 12-13 לפרוטוקול). התובעת טוענת להעדרו של דו"ח ניתוח. חסר זה, היא טוענת, מעביר את הנטל להוכחת העדר התרשלות על כתפי הנתבעים. ד"ר לוינגר טען בעדותו כי דו"ח הניתוח הוא, למעשה, פלט הנושא את כל הנתונים שהוזנו למכשיר הניתוח אשר הם הקובעים את עובי החיתוך מן הקרנית. ד"ר לוינגר הוסיף וציין בחקירתו הנגדית כי פלט הנתונים של הניתוח השלישי מצוי עמו וביכולתו להציגו, אך לא נתבקש לעשות כן ע"י ב"כ התובעת (בע' 78 ש' 25-27). סוגיית דו"ח הניתוח, הפרטים שעל דו"ח כזה לכלול בניתוח לייזר מן הסוג הנדון, והמסקנות שניתן לגזור מפרטים אלה או מהעדרם, לא נתבררה כל צרכה בחקירת המומחים או בסיכומי הצדדים. יחד עם זאת, בענייננו, איני רואה צורך להידרש לסוגיה זו לעומקה מן הטעם שהתובעת לא הוכיחה קיומו של קשר סיבתי בין מצב עינה כיום לבין הניתוח השלישי. כפי שצוטט לעיל, העיד ד"ר פרידלנד, מומחה התובעת, כי הנזק לעינה של התובעת נגרם בשני הניתוחים הראשונים, וכי הניתוח השלישי, אף שלא שיפר את חדות ראייתה של התובעת, לא גרם לה כל נזק נוסף. נוכח מסקנה זו, ובהעדר קשר סיבתי בין נזקיה של התובעת לבין הניתוח השלישי, יש לדחות את תביעתה גם באשר לניתוח השלישי.

סיכום

12. תביעתה של התובעת בכל המתייחס לניתוח הראשון והשני התיישנה. באשר לניתוח השלישי, הוכח כי התובעת נתנה הסכמה מדעת לביצועו. אף לא קיים קשר סיבתי בין נזקיה של התובעת לבין הניתוח השלישי.

התביעה נדחית, אפוא.

התובעת תשלם לנתבעים 1 ו-3, ולנתבעת 2, את הוצאות חוות דעת המומחה מטעמם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד תשלומם. עוד תשלם לכל אחד מהם שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ניתוחים פלאסטיים

  2. ניתוח קיבוע צוואר

  3. פיטורים בגלל ניתוח

  4. חובת הקטנת הנזק - ניתוח

  5. עיוורון אחרי ניתוח

  6. רשלנות בניתוח קטין

  7. סיכונים בניתוח קטרקט

  8. החמרת מצב אחרי ניתוח

  9. הסכמה לניתוח אלקטיבי

  10. נכות נפשית בגלל ניתוח

  11. ניתוח בכתף לאחר תאונה

  12. תביעה בגין זיהום בניתוח

  13. החזר כספי עבור ניתוח לב

  14. פגיעה בעצב במהלך ניתוח

  15. ניתוח מתיחת בטן סיכונים

  16. טופס הסכמה מדעת לניתוח

  17. עיוורון לאחר ניתוח לייזר

  18. עיכוב בביצוע ניתוח דחוף

  19. ניתוח בקע מפשעתי סיכונים

  20. רשלנות רפואית לאחר ניתוח

  21. רשלנות רפואית בניתוח אף

  22. סיכונים בניתוח כריתת רחם

  23. רשלנות רפואית ניתוח בעין

  24. הסתרת מידע מחולה על ניתוח

  25. השארת צינורית לאחר ניתוח

  26. צלקת בראש לאחר ניתוח קיסרי

  27. חובת רישום רפואי לפני ניתוח

  28. חובת הקטנת הנזק ע''י ניתוח

  29. רשלנות רפואית בניתוח אלקטיבי

  30. פיצויים על ניתוח פלסטי בפנים

  31. ניתוח שחזור שבר בהרדמה כללית

  32. סירוב לעבור ניתוח אחרי תאונה

  33. צלקת ניתוחית - קצין התגמולים

  34. ניתוח כריתת רחם - ביטוח לאומי

  35. רשלנות בניתוח להחלפת מפרק ירך

  36. נזק מוחי לאחר ניתוח עקב רשלנות

  37. ניתוח ללא הסכמה בהסכמת 3 רופאים

  38. מימון ניתוח - קופת חולים מאוחדת

  39. הידבקות בחיידק טורף בעקבות ניתוח

  40. החמרה לאחר ניתוח ארטרוסקופיה בברך

  41. רשלנות רפואית בניתוח להסרת גידול

  42. צלקת ניתוח קיסרי - תביעת פיצויים

  43. גזר דין פלילי רשלנות רפואית בניתוח

  44. אכילה לפני ניתוח יכולה לגרום למוות

  45. עיוורון לאחר ניתוח עיניים השתלת עדשה

  46. ניתוח לקיבוע שבר בקרסול כתוצאה מתאונה

  47. דחיית תביעה ניתוח לייזר להסרת משקפיים

  48. תביעה בגין ניתוח לתיקון ראייה שנדחתה

  49. ניתוח כריתת אונה בריאה - תאונת דרכים

  50. החזר הוצאות ניתוח בגרמניה מקופת חולים

  51. ניתוח להחלפת פרק ירך לאחר תאונת דרכים

  52. סירוב חברת הביטוח לשלם על ניתוח בחו''ל

  53. תביעה בגין רשלנות בניתוח להוצאת שקדים

  54. החמרת מצב נכות משרד הביטחון לאחר ניתוח

  55. החזר הוצאות ניתוחים בחו''ל מקופת חולים

  56. התנגדות סטודנט לניתוח בעלי חיים מטעמי מצפון

  57. החזר על ניתוחים לפי טופס 17 - תביעה ייצוגית

  58. ניתוח לאסיק (Lasik) להסרת משקפיים - סיכונים

  59. הסכמה מדעת לניתוח לייזר להסרת משקפיים בשיטת Lasik

  60. התעוורות מניתוח לייזר להסרת משקפיים בשיטת Lasik ?

  61. בקשה לבית המשפט לחייב חולה לעשות ניתוח מציל חיים

  62. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון