האם עתירה לבג''צ מהווה מעשה בית דין

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא האם עתירה לבג''צ מהווה מעשה בית דין:

א. רקע עובדתי

לפני בקשתן של המבקשות 1-2 לסילוקה על הסף של התביעה אשר המשיבה הגישה כנגדן מחמת קיומו של "מעשה בית דין".



המבקשת 1 ד"ר אורנה דריזין, שימשה במועדים הרלוונטיים לכתב התביעה כמנכ"ל הרשות הלאומית להסמכת מעבדות (להלן: המבקשת 1 או ד"ר דריזין).

המבקשת 2 היא הרשות הלאומית להסמכת מעבדות (להלן: המבקשת 2 או הרשות). המבקשת 2 הינה תאגיד סטטוטורי שהוקם מכוח חוק הרשות הלאומית להסמכת מעבדות התשנ"ז-1997 (להלן: החוק להסמכת מעבדות).
המבקשות 1 -2 (להלן: המבקשות) הינן הנתבעות בתביעה כספית על סך של 24,000,000 ₪ אשר הוגשה כנגדן לבית משפט זה על-ידי המשיבה. תביעה זו הועמדה על-ידי המשיבה לצורכי אגרה על סך של 8,000,000 ₪.
המשיבה הינה חברה שבבעלותה מעבדה לבדיקת מוצרים ותהליכי עבודה בתחומי הבניה והסלילה, והיא מנהלת את עסקיה באמצעות שישה סניפים (להלן: המשיבה).



תפקידי הרשות וסמכויותיה מפורטים בסעיף 5 של החוק להסמכת מעבדות והם נפרשים על פני שלושה רבדים מרכזיים: ברובד הראשון הוסמכה הרשות לקבוע, באישור שר המסחר והתעשייה, מהם התחומים וסוגי הבדיקות שלגביהם תינתן הסמכה למעבדות. ברובד השני הוסמכה הרשות לקבוע את התנאים לצורך קבלת הסמכה בתחומים ובסוגי הבדיקות שנקבעו, וברובד השלישי הוסמכה הרשות ליתן הסמכה למעבדות אשר עמדו בתנאי ההסמכה שקבעה.

המשיבה הוסמכה על-ידי המבקשת 2 בשנת 1996 ומאז חודשה הסמכתה ברציפות, כאשר החל מחודש אפריל 2005 עברה המשיבה הליך של הסמכה מחדש על ידי המבקשת 2 שבסיומו הוסמכה לשלוש שנים נוספות. נוכח תלונות שהוגשו כנגד המשיבה ביצעה המבקשת 2 בשלהי שנת 2005 וראשית שנת 2006 מספר מבדקים בשלושה מתוך שישה סניפים של המשיבה, ואספה נתונים הקשורים לעבודתה של המשיבה מאז שנת 2003. בבדיקות אלה נמצאו ליקויים ולפיכך המליצה ועדת ההסמכה הפועלת מטעם הרשות על שלילת ההסמכה של המעבדה של המשיבה. ביום 30.1.06 הועברו למשיבה הממצאים אשר נאספו בעניינה, והודע לה על זכותה להגיש ערר על המלצות ועדת ההסמכה, ולהשמיע את טענותיה בענין זה לפני ועדת הערר.
ביום 13.2.06 הגישה המשיבה כתב ערר על המלצת ועדת ההסמכה. ועדת הערר שמעה את טענות הצדדים וביום 15.3.2006 ניתנה על ידה החלטה בעניין המשיבה. וועדת הערר בחנה את תשעה-עשר הליקויים שועדת ההסמכה מצאה בפעילות המשיבה, ולגבי עשרה מתוכם קבעה ועדת הערר כי הוכח מעבר לכל ספק כי מדובר בליקויים העומדים בסתירה ישירה לדרישות ההסמכה. תשעת הליקויים הנותרים שנמצאו על ידי ועדת ההסמכה נדחו על ידי ועדת הערר מאחר שלדעתה לא עמדו ברמת ההוכחה הנדרשת. ועדת הערר בחנה את מהות הליקויים שהוכחו ומשקלם ומצאה כי מדובר בפגמים משמעותיים שאינם מתיישבים עם הרמה המקצועית הנדרשת למעבדה מוסמכת, ומעלים חשש של ממש כי הבדיקות אותן מבצעת המעבדה אינן עומדות בדרישות התקן והנהלים. עם זאת, בהמשך ההחלטה נקבע כי עמדת ועדת ההסמכה לפיה יש לשלול את הסמכת המשיבה באופן גורף ומיידי אינה מידתית. במקום זאת, המליצו רוב חברי ועדת הערר להשעות את הסמכת המעבדה לתקופה של 6 חודשים, תוך מתן אפשרות לקצר את תקופת ההשעייה אם ובמידה שכל הליקויים יתוקנו בתוך תקופה קצרה יותר. הוועדה שקלה האם להורות על השעייה מיידית של הסמכת המשיבה, או להימנע מכך ולתת למעבדה שהות להתארגן לצורך כך. נוכח החשש לפגיעה באינטרס הציבורי בהמשך פעולתה של המעבדה במתכונת הנוכחית, החליטה ועדת הערר על השעייה מיידית של הסמכת המעבדה של המשיבה. ביום 16.3.2006 החליטה המבקשת 1 לאמץ את דעת הרוב בוועדת הערר ולהשעות את הסמכת המשיבה בתחומי הבניה והסלילה לתקופה של 6 חודשים.

ביום 17.3.06 הגישה המשיבה עתירה לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק כנגד המבקשות בקשר להחלטת הרשות להשעות את הסמכתה ובקשר לפגמים שנפלו לגישתה אצל הרשות בתהליך השבת ההסמכה למשיבה (בג"צ 2445/06) .

ביום 25.11.08 הגישה המשיבה את התביעה נשוא הבקשה שלפני. במסגרת תביעה זו, תובעת המשיבה פיצוי כספי בגין נזקים והפסדים אשר נגרמו לה לדבריה, כתוצאה מהתנהלותן הרשלנית וחסרת תום הלב של המבקשות בכל הקשור לתהליך החזרת ההסמכות לעותרת מאז חודש אפריל 2006 ועד חודש פברואר 2007. לטענת המשיבה, התנהגותן של המבקשות כלפיה עולה, בין היתר, כדי ביצוע עוולות שונות בנזיקין כגון רשלנות וגרם הפרת חוזה.

ב. טענות המבקשות



על-פי טענת המבקשות, טענות המשיבה כפי שהועלו בתביעה שהוגשה לבית משפט זה הינן זהות לטענות אשר הועלו על ידה בעתירתה לבג"צ כנגד המבקשות. טענות אלה נדונו ונדחו על-ידי בית המשפט העליון בפסק-דין שניתן ביום 31.5.09 בשבתו כבג"צ (להלן: פסק הדין בבג"צ). המבקשות מנמקות את טיעוניהן באופן הבא:


(א) טענתה המרכזית של המשיבה הינה כי המבקשות נהגו עימה שלא כדין בהחזרת ההסמכה למעבדה המנוהלת על ידה, וזאת, בין היתר, מכיוון שהחזרת ההסמכה נעשתה למספר מצומצם של תחומים באופן שלא איפשר למשיבה לפעול באופן תקין כלפי לקוחותיה, המבקשות נמנעו מלהחזיר למשיבה את הסמכתה המלאה בחודש מאי 2006 למרות שלא היתה סיבה שלא לעשות כן, והמבקשות אף ערכו למשיבה כמות חריגה ומוגזמת של מבדקים אשר פגעו בפעילותה. לשיטת המבקשות, טענה זו על כל מרכיביה הוכרעה במסגרת סעיפים 46-54 של פסק הדין בבג"צ.

(ב) טענת נוספת של המשיבה מייחסת למבקשות "קנוניה" אשר נועדה לפגוע במשיבה ולהיטיב עם חברה המתחרה במשיבה, חברת איזוטופ, בשל קירבה משפחתית של המבקשת 1, ד"ר דריזין, לבין בעלה של בעלת המניות של חברת איזוטופ מר חי נאמן. לטענת המשיבה, המבקשות פעלו כנגדה באופן רשלני ובלתי סביר אשר גרם לה לנזקים והפסדים כספיים. לדידה, דרישת המבקשות כי המשיבה תפטר את הסמנכ"ל שלה, כמו גם פנייתן של המבקשות למר חיים כהן, עובד לשעבר של המשיבה במטרה שימסור להן מידע כנגד המשיבה בתמורה לקבלת חסינות בהליכים הפליליים, וכן סירובה של המבקשת 2 לקיים מבחן הסמכה לסניף ירושלים של המשיבה ועריכת בדיקה חוזרת חודשים רבים לאחר פנייתה של המשיבה - גרמו להפסדה של המשיבה במכרז שפרסמה חברת "מוריה" ולנזקים כספיים חמורים.
המבקשות סבורות כי טענות אלו, כמו גם טענות נוספות אשר תפורטנה להלן, עמדו לפני בית המשפט העליון, אשר דן בהן לגופן ודחה אותן בהתאם לאמור בסעיף 53 לפסק-הדין בבג"צ.



המבקשות גורסות כי קביעותיו של בית המשפט העליון בפסק-הדין בבג"צ מקימות מחסום דיוני בפני המשיבה המונע ממנה להעלות טענות נוספות אשר מצאו ביטוין בתביעה הנוכחית. בהקשר זה מציינות המבקשות את טענת המשיבה כי ד"ר דריזין נמנעה במכוון מלהשיב את כל הסמכות המעבדה ופעלה במכוון כדי לקדם את חברת "איזוטופ" תוך מתן עדיפות לשיקולים זרים. בנוסף מציינות המבקשות גם את טענותיה של המשיבה בדבר היות הרשות גוף מושחת הפועל מתוך שיקולים זרים, במטרה לפגוע במשיבה בשלילת הסמכתה, ותוך גרימת עיכובים בלתי מוצדקים בתהליך השבת ההסמכות למשיבה, כמו גם את טענת המשיבה בדבר עריכת מבדקים המפלים והמקפחים למשיבה על-ידי גב' ליאת קימחי מטעם המבקשת 2. לטענת המבקשות, כל הטענות הללו נטענו במסגרת עתירתה של המשיבה לפני בג"צ, וטענות אלה - לאחר שנדונו לגופן - נדחו על ידי בג"צ.




המבקשות מוסיפות כי פסק הדין בבג"צ דחה את הטענות המוסדיות כנגד המבקשות אך גם בנוגע לטענותיה האישיות של המשיבה כנגד הרשות וד"ר דריזין התייחס בית המשפט העליון בפסק-דינו וקבע כי הטענות האישיות הקשות שהעלתה המשיבה כנגד ד"ר דריזין והרשות הינן חסרות כל יסוד, וכי העלאת הטענות יש בה משום קנטרנות, חוסר תום לב ורצון לפגוע במבקשות רק בשל שביצעו את תפקיד הפיקוח שהוטל עליהם על-פי חוק הסמכת המעבדות. המבקשות סבורות כי כל הטענות האישיות והמוסדיות שהעלתה המשיבה כנגד המבקשות הן למעשה חזרה על אותן טענות שהעלתה לפני בית המשפט העליון בעתירתה ואשר הוכרעו על-ידו במסגרת סעיף 54 לפסק-הדין בבג"צ.


ג. טענות המשיבה



המשיבה דוחה את טענותיהן של המבקשות וטוענת כי בנסיבות העניין לא מתקיימים התנאים הנדרשים להיווצרותם של "השתק עילה" או "השתק פלוגתא" כלפיה.




אשר ל"השתק העילה": המשיבה טוענת כי לכלל בדבר קיומו של "מעשה בית דין" קיים חריג הנגזר מדיני הסמכות העניינית הקובע כי מקום בו דיני הסמכות מחייבים את התובע להגיש תובענות נפרדות ממילא אין הוא יכול לרכז את כל טענותיו במסגרת של התדיינות אחת בפני פורום אחד. לטענת המשיבה, עיון בכתב התביעה מגלה כי המשיבה תובעת קבלת פיצוי כספי מהמבקשות עקב עיכוב אשר נמשך כשלושה עשר חודשים עד למועד השבת סמכויותיה במלואן על-ידי הרשות. אולם, טוענת המשיבה, בהתאם לסעיפים 15(ג) ו- 15(ד) של חוק יסוד: השפיטה לא היה באפשרותה לבקש מבית המשפט העליון בשבתו כבג"צ סעדים כספיים. לגישתה, קיים הבדל מהותי בין ההשעיה של הסמכות שהינו אקט חד פעמי שאירע בחודש ינואר 2006 לבין הפיצוי הכספי לו היא זכאית לטענתה בשל השיהוי הבלתי מוצדק והעיכובים הבלתי סבירים בהשבת הסמכות לכל סניפיה אשר חלו החל ממועד ההשעיה ועד ליום 25.2.07.

כמו כן טוענת המשיבה כי לא ניתן היה לרכז את כל טענותיה במסגרת העתירה בבית המשפט העליון הואיל ועילת התביעה הכספית כלל לא נולדה, או טרם התגבשה, באותו מועד.



המשיבה אף חולקת על טענת המבקשות כי בית המשפט העליון התייחס לתקופת ההשעיה בפסק-דינו וגורסת כי התייחסותו של בג"צ היתה אגבית ובגדר הבעת דעה שאינה מעלה או מורידה לעניין עילות העתירה או תוצאתה. לטענת המשיבה, גם העובדה כי בית המשפט העליון איפשר לצדדים להגיש הודעות מטעמם בדבר קצב ההתקדמות של תיקון הליקויים איננה הופכת את התייחסותו להליך השבת ההסמכה לחלק בלתי נפרד מפסק-הדין. בהקשר זה טוענת המשיבה כי בית המשפט העליון נאלץ אומנם להביע דעתו לנושא העתירה אשר הונחה לפניו, אך לא ניתן לראות בהתייחסותו לכך משום הכרעה בשאלה החיונית לפסיקתו.




בנוסף, המשיבה טוענת כי החלטת בית המשפט העליון איננה יכולה להוות השתק עילה לגבי התקופה שלאחר יום 18.12.06 (הוא המועד בו הוגשו ההודעות האחרונות מטעם הצדדים בדבר תיקוני הליקויים שביצעה המשיבה על-פי דרישת הרשות) ועד ליום 25.2.07 (המועד בו הושבו למשיבה כל הסמכותיה), מאחר ולגבי תקופה זו לא היו לבית המשפט העליון נתונים כלשהם על התנהלותה של המשיבה במשך 2 חודשי ההשעיה האלה. בהקשר זה מפנה המשיבה לפרק 14 של כתב התביעה שם נטען על ידה כי בתקופת ההשעיה נגרמו לה נזקים בסך של 24,044,000 ₪ המהווים כ- 1,800,000 ₪ לחודש בממוצע, דהיינו סך של 3,600,000 ₪ עבור שני חודשי השעיה אלה.




אשר ל"השתק הפלוגתא": המשיבה טוענת כי ארבעה תנאים מצטברים נדרשים על מנת להקים השתק זה, ולתפיסתה שלושה מביניהם אינם מתקיימים במקרה דנן.


(א) ראשית, לגירסתה, הפלוגתאות אינן אותן הפלוגתאות מאחר ובית המשפט העליון דן והכריע רק בשתי טענות מבין שלל טענותיה של המשיבה, דהיינו – בטענתה הכללית כי המבקשות לא נהגו כדין בהשבת ההסמכה למשיבה ובטענה בדבר ה"קנוניה" שעמדה מאחורי ההחלטה לשלול את ההסמכה.
מאידך, לטענת המשיבה, בכתב התביעה מופיעות טענות שכלל לא נדונו בבג"צ ולא הופיעו בכתב העתירה שהוגש לבג"צ, כאשר חלק מטענות אלה לא היו ידועות למשיבה בתקופה בה התקיימו הדיונים בבית המשפט העליון. כך למשל מציינת המשיבה את חוות דעתו של פרופ' עמוס נוטע לפיה לא ניתן להחזיר הסמכה בשלבים או לסניפים מסויימים, את טענתה בדבר העדר תוכנית השבה מסודרת מצד הרשות, את הטענה כי הרשות סירבה לדון בפסילתה של הגב' ליאת קמחי ולמסור למשיבה את רשימת הבודקים מראש בניגוד לתקן ISO 17011, את קביעתו של פרופ' נוטע כי הרשות ביצעה מעשה רמייה בעת ששינתה את התיעוד הפנימי באופן הנחזה לחפות על הליך לא תקין של השבת הסמכה למעבדת המשיבה, וכן את תיאור פעילותו הפלילית של מר חי נאמן בעל השליטה במעבדת "איזוטופ" וקשריו הבלתי תקינים עם הרשות.
בנוסף לכל אלה טוענת המשיבה כי לאחר שהוגשה העתירה לבג"צ התברר לה בישיבת ועדת העבודה הרווחה והבריאות של הכנסת מיום 18.9.06 כי בשל מחדל של משרד התמ"ת לא היתה לרשות להסמכת מעבדות ועדה בת 7 חברים ולפיכך אף לא מונתה למשיבה מועצה, וכל זאת - תוך הפרה בוטה של חוק הרשות הלאומית להסמכת מעבדות. כתוצאה מכל אלה, טוענת המשיבה כי נפגעה יכולת הפיקוח הציבורי על המבקשת 2.

(ב) שנית, טוענת המשיבה, כי אם תתקבל בקשתן הנוכחית של המבקשות לא יינתן לה יומה בבית המשפט. לצורך ביסוס טענתה זו מציינת המשיבה את ההבדל המובנה בנטלי ההוכחה ודיני הראיות שבין בג"צ לערכאה אזרחית רגילה השולל לשיטתה את ההכרה בקביעת בג"צ כמקים "השתק פלוגתא". המשיבה תומכת גירסתה זו בהלכה הפסוקה אשר קבעה כי השתק הפלוגתא כפוף לסייג המנחה כי אם הקביעה העובדתית מושתתת על דיני ראיות או על סדרי דין שונים מאלו הנהוגים בבית המשפט אזרחי רגיל היא אינה יוצרת השתק פלוגתא. כך למשל טוענת המשיבה כי פסק דין בהליך פלילי משמש רק ראיה לכאורה בהליך אזרחי המתנהל לאחר מכן.
לתפיסת המשיבה, המקרה הנוכחי עוסק בסוגיה מקצועית מורכבת ומסובכת הדורשת ידע מוקדם בנושא הנדסת בניין, קונסטרוקציה ותקנים בינלאומיים המערבים ודורשים חוות דעת מומחים. על-כן משיקולי צדק ראוי כי העניין יתברר על בסיס דיני ראיות החלים במשפט האזרחי ולא בהתאם לאלה הנהוגים בבית המשפט העליון בשבתו כבג"צ. לטענת המשיבה, בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ מוגבל מבחינת האמצעים העומדים לרשותו לקיום בירורים עובדתיים מורכבים, בין היתר מחמת העובדה שאין הוא שומע עדים ואינו בנוי מערכתית ומוסדית לביצוע הליכי חקירה. לפיכך, הכרעתו ניתנת על סמך כתבי הטענות המונחים לפניו.

(ג) שלישית, לטענת המשיבה, קביעת בג"צ בנוגע לתקופת ההשעיה לא היתה חיונית לצורך מתן פסק-הדין בבג"צ אשר ייוותר בעל תוקף מחייב משל עצמו אף אם חלק זה ימחק ממנו.

ד. תשובת המבקשות



בפתח כתב התשובה אשר הוגש מטעמן מדגישות המבקשות כי בית המשפט העליון נתן את פסק דינו מתוך מודעות מלאה לטענות המשיבה המופיעות בכתב התביעה ולטענות המבקשות המופיעות בכתב ההגנה, הואיל וכתבי בי-דין אלו צורפו לבקשה למחיקת העתירה אשר הוגשה על-ידי המשיבה לבג"צ ולהתנגדות למחיקת העתירה אשר הוגשה, בתגובה לכך, מטעם המבקשות.


המבקשות מוסיפות וטוענות כי לאחר הגשת העתירה לבג"צ הרחיבה המשיבה את חזית המריבה נשוא העתירה בעצם צירוף המסמכים והעלאת הטענות האישיות והמוסדיות כנגד המבקשות והתנהלותן בשלב החזרת ההסמכה למשיבה. משום כך, מציינות המבקשות, כבר מהדיון הראשון בעתירה עסק בית המשפט העליון בנושא החזרת ההסמכה למשיבה ופיקח על התהליך הזה תוך דרישה לקבלת עדכונים מהצדדים בדבר ביצועו ויישומו ההדרגתי. עדכונים אלה נעשו במסגרת של הודעות אשר נמסרו מעת לעת לבית המשפט העליון על-ידי הצדדים. דיווחים אלה נמסרו לבית המשפט העליון עד למועד שקדם למועד השבת מלוא ההסמכה למשיבה בכחודשיים ימים בלבד.



בנוסף טוענות המבקשות כי בניגוד לטענת המשיבה הרי שקיומו של השתק העילה נבחן במבחן "עילת התביעה" ולא במבחן הסעד המבוקש. בהתאם לכך, השאלה הרלוונטית היחידה לקיומו של השתק עילה היא שאלת זהות העילות בין העתירה בבג"צ לבין התביעה בבית משפט זה, וממילא, כפועל יוצא מכך, אין רלוונטיות לעניין סמכותו של בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ לדון בתביעה כספית או לשאלה האם הנזקים הכספיים הנטענים על-ידי המשיבה בתביעתה הנוכחית כבר התגבשו במלואם במועד הגשת העתירה.




המבקשות אף מוסיפות כי "השתק עילה" אינו דורש זהות מוחלטת בין עילות התביעה אלא רק זהות עקרונית באופן שגם אם בתביעה המאוחרת נכללים פרטים ומרכיבים שלא פורטו בתביעה הקודמת עדיין תחשבנה התביעות כזהות ביסודן. לכך מוסיפות המבקשות כי למשיבה לא היתה כל מניעה אשר לא איפשרה לה לרכז לפני בית המשפט העליון את כל טענותיה הנוגעות להתנהגותן של המבקשות ולצרף למסמכיה את חוות דעתו של פרופ' נוטע, וכן את התחשיב הכלכלי של הנזקים שנגרמו לה על-פי טענתה. באופן דומה, טוענות המבקשות, היתה בידי המשיבה האפשרות להגיש לבית המשפט העליון את פרוטוקול הדיון של ועדת העבודה של הכנסת אשר צורף להודעת המשיבה שהוגשה ביום 18.12.06.

המבקשות ממשיכות וטוענות כי מכוח דיני השתק העילה פסק דין שניתן בתובענה אחת מונע התדיינות נוספת הנסמכת על נימוקים שלא הועלו לדיון במסגרת ההתדיינות הראשונה, ובלבד שמדובר באותה עילת תביעה. מכאן נובע, לטענתן, כי פסק הדין מקים השתק עילה בהתייחס גם לנימוקים וטענות של המשיבה בנוגע להתנהלות בלתי סבירה או בלתי חוקית של המבקשות, אף אם אינם בהכרח זהים באופן מוחלט לנימוקים ולטענות שהועלו בעתירה.

עוד טוענות המבקשות כי אין כל יסוד לטענתה של המשיבה בנוגע לאי תחולת פסק הדין בבג"צ על התקופה שבין הגשת ההודעות האחרונות ביום 18.12.06 לבין מועד השבת ההסמכה ביום 25.2.07. המבקשות סבורות כי המשיבה לא העלתה טענות מיוחדות לגבי התקופה האמורה ולמעשה טענתה העיקרית מתייחסת לאי השבת ההסמכה כבר בחודש מאי 2006. לכן אין כל פער זמנים מהותי בין פסק הדין בבג"צ לבין התביעה התלויה ועומדת לפני בית משפט זה אשר עשוי ליצור הבחנה בין עילות התביעה.
המבקשות מפרטות בהקשר זה כי מועד התגבשותה של העילה לגבי הנזק מתחיל במועד בו נולד הנזק ולא במועד בו התגבש הנזק במלואו, ולכן - אין משמעות לשאלה מתי התגבש הנזק במלואו או מה היקף מלוא הנזק שנגרם למשיבה בפרק הזמן של אותם חודשיים אשר חלפו בין המועד שבו נמסר המידע האחרון לבית המשפט העליון ועד למועד שבו התגבש הנזק במלואו עם השבת מלוא ההסמכה למשיבה בתום 25.2.07.



בנוסף לכך טוענות המבקשות כי בית המשפט העליון הכריע לגופם של דברים ובאופן מפורש ומנומק, בטענות האישיות והמוסדיות וכן בטענות הנוגעות לתהליך החזרת ההסמכה למשיבה, כחלק מהותי ובלתי נפרד מפסק-דינו. על-פי גירסת המבקשות, הכרעתו של בית המשפט העליון בפלוגתאות נשוא התביעה הכספית היתה חיונית לצורך מתן הכרעה בעתירה בבג"צ והיא גובשה לאחר שנבחנו לגופן כלל הטענות שהעלתה המשיבה בכתבי הטענות וביתר המסמכים והדיווחים שהוגשו לבג"צ. בהמשך לכך, מציינות המבקשות, כי המשיבה היא זו שביקשה את הפיקוח של בית המשפט העליון על תהליך החזרת ההסמכה ולכן, לגירסת המבקשות, לא ברורה כלל טענת המשיבה לפיה בית המשפט העליון אינו גוף מפקח ואין בידו הכלים לפקח על תהליך החזרת ההסמכה.




המבקשות יוצאות חוצץ גם כנגד טענתה של המשיבה לפיה פסק-הדין אינו מקים "השתק פלוגתא". לטענת המבקשות, בית המשפט העליון נדרש בפסק הדין בבג"צ לכל הטענות המהותיות שפורטו בתביעה הכספית התלויה ועומדת לפני בית משפט זה, ודחה אותן. יתר על כן: לטענתן של המבקשות, אף אם היה מקום לשקול להותיר את התובענה הנוכחית ולהגבילה אך ורק לטענות אשר לא הוכרעו במפורש בפסק-הדין בבג"צ הרי שיש ליתן משמעות מעשית לכך שהפלוגתאות שתיוותרנה תהיינה מבוססות על אותה מסכת עובדתית המשותפת לעתירה בבג"צ ולתובענה הכספית. מעבר לכך, טוענות המבקשות, כי הפלוגתאות אשר נדונו והוכרעו על-ידי בג"צ הן אותן הפלוגתאות המהותיות המונחות ביסוד העתירה בבג"צ והן ביסוד התביעה הנוכחית לסעדים כספיים. לכך מוסיפות המבקשות כי כל הטענות שהועלו על-ידי המשיבה בתביעה הנוכחית כבר היו ידועות בעת הדיון בבית המשפט העליון בהיותן מבוססות על אירועים שהתרחשו לפני יום 18.12.06.


זאת ועוד: המבקשות מבקשות להבהיר כי ההלכה הפסוקה קובעת במפורש כי פלוגתאות שנפסקו על-ידי בג"צ הן בבחינת מעשה בית דין המקים "השתק פלוגתא" גם בערכאה דיונית אזרחית. לטענת המבקשות, המשיבה כבר קיבלה את יומה בבית המשפט הגבוה לצדק, מקום בו ניתנה לה ההזדמנות המלאה להביא כל טענה וראיה באופן מלא, והיא אכן ניצלה הזדמנות זו במלואה.



המבקשות מוסיפות ומדגישות כי לו חפצה המשיבה לתקוף את פסק-הדין בבג"צ וממצאיו הרי היתה פתוחה בפניה הדרך לבקש דיון נוסף בהתאם לסעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984, או לשקול אפשרות לנקיטת הליך דיוני אחר.


ה. דיון והכרעה



תקנה 101(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת כדלקמן:

"בית המשפט או רשם שהוא שופט רשאי, בכל עת, לדחות תובענה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, מאחד הנימוקים האלה:
(1) מעשה בית דין;
(2) חוסר סמכות;
(3) כל נימוק אחר שעל פיו הוא סבור שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע".

אכן, בית המשפט מוסמך לדחות תובענה על הסף, בין היתר, בשל קיומו מעשה בית דין. כידוע, הטענה בדבר קיומו של מעשה בית דין מושתתת על שתי טענות נפרדות: האחת – "השתק עילה" והשנייה - "השתק פלוגתא".

(1) השתק עילה



כלל "השתק העילה" הותווה עוד בשנת 1968 בפרשת ע"א 246/66 קלוזנר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561, עמ' 583, מפי כב' הנשיא אגרנט (להלן: פרשת קלוזנר), באופן הבא:


"מקום שתביעה נדונה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך, שוב אסור להיזקק לתביעה נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם, אם זו מבוססת על עילה זהה. ... אם במשפט הראשון זכה הנתבע בדין, אזי אומרים שקם מחסום ... המשתיק את התובע מלחזור על תביעה שנייה המבוססת על אותה עילה, בחינת היותה חסומה או מושתקת".

פשיטא: פסק דין תקף וסופי שניתן לגופו של עניין מעניק לנתבע חסינות מפני תביעה נוספת של התובע בגין אותה עילת תביעה שהיוותה יסוד להתדיינות נשוא פסק הדין.



מטרתו של כלל השתק העילה היא למנוע הטרדה חוזרת של בעל דין בגין אותה עילה ולמנוע מבית המשפט את הצורך לברר ולהכריע שוב בעילה או באחת מהפלוגתאות שעלו בה מספר פעמים (ע"א 2360/99 יצחק בחר ואח' נ' דיור בנין ופיתוח בע"מ, פ"ד נה(4) 18, עמ' 24 (2001)).




המבחן על פיו מוכרעת שאלת קיומו של השתק עילה הוא מבחן זהות העילה להבדיל ממבחן זהות הסעד, כאשר השאלה היא האם היה בידי התובע לרכז בתובענה הראשונה את כל טענותיו הנוגעות למעשה הנטען. כלשונה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה בע"א 1650/00 מרדכי זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון ואח', פ"ד נז(5) 166, עמ' 183 (להלן: פרשת זיסר): "אמת המבחן לשאלה אם קימת זהות עילות בין שתי תובענות איננה בבחינה פרטנית של שני כתבי התביעה זה מול זה, אלא בבחינה רחבה יותר של השאלה האם מדובר בשתי התדיינויות באותו ענין עצמו, ומקום שהתובע יכול היה לרכז את כל העובדות ואת כל הטענות - ואלה שבתובענה החדשה בכלל זה - במסגרת ההתדיינות הראשונה, תיחשבנה שתי התובענות כבעלות עילות זהות".

לכך יש להוסיף את דבריו של כב' הנשיא אגרנט בפרשת קלוזנר: "אם כל אחת משתי התביעות מבוססת על עילה שהיא, ביסודה, זהה אך התביעה השניה מכילה פרט או פרטים שלא נכללו בתביעה הקודמת, הגם שהיו קיימים בעת שזו הוגשה, אזי במשפט השני תעמוד לנתבע הטענה של מעשה בית דין" (שם, עמ' 593) (ההדגשה אינה במקור - ב.א.).

גם פרופ' זלצמן בספרה "מעשה בית דין בהליך האזרחי" (תשנ"א - 1991) סבורה כי המבחן לקביעה האם קיימת זהות עילות בין שתי תובענות הוא מבחן רחב החורג מהבחינה הפרטנית של שני כתבי התביעה זה מול זה והוא בודק האם מבחינת מהות הדברים מדובר בשתי התדיינויות באותו עניין עצמו. לדידה, העמדה העקרונית אשר התגבשה בפסיקת בית המשפט העליון נוטה לאמץ את מבחן הזכות המהותית לצורך החלת הכלל של השתק העילה. על-פי כלל זה, יש לבדוק את העובדות המרכיבות את "הזכות הראשונית" של התובע, או "האינטרס המוגן" של התובע אשר בגין הפגיעה באלה הוא טוען לזכותו לקבלת סעד משפטי (שם, עמ' 51). כמו כן מציינת פרופ' זלמן כי לצורך קביעת זהות העילות נודעת חשיבות גם למידת הדמיון בתשתית העובדתית הניצבת ביסוד שני ההליכים (דברים אלו צוטטו בהסכמה בפסק-דינו של בית המשפט העליון בע"א 2035/03 לב יסמין בע"מ נ' ת.ג.י. בע"מ ואח', פ"ד נח(6) 447 ,עמ' 452).



עיון בטענותיה של המשיבה כנגד המבקשת 1 מגלה כי טענות אלה מגלמות במהותן תביעה במישור הנזיקי המייחסת למבקשת 1 עוולות של גרם הפרת חוזה ו/או התרשלות מקצועית, וכן חריגה מסמכות ופעולה בחוסר תום לב. תביעה זו מבוססת על שתי טענות עיקריות: האחת - המבקשת 1 לא פעלה בנסיבות העניין כמנכ"לית של רשות ממשלתית סבירה, והשנייה - המבקשת 1 נמנעה בכוונה מלהשיב למשיבה בהקדם האפשרי את הסמכותיה מתוך מטרה לקדם את פעילותה של מעבדה מתחרה, חברת "איזוטופ".


באשר לטענות המפורטות בכתב התביעה כנגד המבקשת 2 הרי שטענות אלה מבוססות בעיקרן על עילות חוזיות ומנהליות המעוגנות בחובתה של המבקשת 2 לפעול בהתאם לעקרון תום הלב ובחובות החלות על המבקשת 2 מכוח היותה גוף ציבורי האמור לפעול במסגרת הסמכויות שהוקנו לה על-פי דין. בכלל זה מציינת המשיבה את החובה לנהוג בהגינות, בשקיפות מלאה, בנאמנות, בסבירות, במידתיות, ללא משוא פנים ואפליה, וללא שקילת שיקולים זרים ואינטרסים פרטיים.

פרק שלושה עשר של כתב התביעה מפרט את העילות המשפטיות עליהן מבוססת תביעתה של המשיבה כנגד המבקשות, ובין היתר, מייחסת המשיבה למבקשות אחריות לפיצוי כספי לו הינה זכאית לגישתה בגין נזקיה והפסדיה הנובעים מהתנהגותן של המבקשות הכוללת את המעשים והמחדלים הבאים:


הצבת דרישות מופרזות ובלתי מבוססות למשיבה והעמדתה בכמות רבה ובלתי סבירה בעליל של מבדקים לשם קבלת ההסמכה מחדש מתוך רצון להכשיל את המשיבה.
השבת ההסמכה למשיבה ללא כל תוכנית מסודרת ופעולה באמצעות "שליפה מהמותן".
שינוי נוהל הרשות 2-650001 משנת 2003 בשנת 2007 על מנת לחפות על התנהגות המבקשות שלא תאמה את הנוהל הקודם.
המצאת מודל ייחודי להשבה מהסמכה שכלל השבה למקוטעין ובשלבים ללא כל בסיס בתקינה הבינלאומית.
החזרת ההסמכה רק לחלק מתהליכי הבניה, ורק לחלק מהסניפים, אשר הובילה לסירוב מצד לקוחות קבלניים לבצע בדיקות אצל המשיבה וגרמה לאובדן הכנסות מלקוחותיה בשל חוסר רצונם לפצל את הבדיקות הנדרשות.
הימנעות מלהשיב את הסמכתה המלאה של המשיבה בחודש מאי 2006 על אף שלא היתה כל מניעה לעשות כן.
הימנעות מלבצע בדיקות הסמכה לסניף בירושלים על אף שאם לא תבוצענה הבדיקות ולא יוסמך הסניף הזה בכל התחומים - תפסיד המשיבה מכרז על סך של 4 מיליון שקלים אשר נערך על-ידי חברת "מוריה".
הפגנת שיקול דעת לקוי בכל הקשור להשבת סמכויותיה של המשיבה ופעולה של המבקשות מתוך שיקולים זרים ומתן עדיפות לאינטרסים פרטיים.


וענינו הרואות כי חלק ניכר מהתובענה הכספית התלויה לפני בית משפט זה מבוסס על טענתה של המשיבה לפיה התהליך הלקוי שאפיין את השבת ההסמכה לרשותה מקנה לה זכות לקבלת פיצוי כספי מהמבקשות. לגירסת המשיבה, תהליך זה בוצע במשך זמן ארוך מהנדרש על אף שנעשה בצורה הדרגתית, הן מבחינת החזרת הסמכת לסניפים השונים והן מבחינת תהליכי הבנייה (כהגדרת המשיבה).



טרוניה זו של המשיבה, כפי שעולה מפסק-הדין של בג"צ, עמדה אף בפני בית המשפט העליון בעת מתן פסק-הדין בבג"צ, והדברים מצאו ביטוי בפסק-הדין בבג"צ גם במסגרת תיאור הרקע העובדתי (עמ' 12-15 לפסק-הדין בבג"צ).

מסקירת פסק-הדין בבג"צ עולה כי בית המשפט העליון נעתר לבקשתה של המשיבה לביצוע התיקונים והשינויים אשר נדרשו ממנה על-ידי הרשות כדי לאפשר את חידוש והחזרת הסמכותיה, והורה לצדדים להגיש הודעות משלימות בדבר התקדמות תהליך השלמת התיקונים הנדרשים. בהתאם להחלטה זו של בג"צ, עידכנו הצדדים את בית המשפט העליון בדבר התקדמות ביצוע התיקונים ובמסגרת זו הודע לבית המשפט על השבת ההסמכה לשיעורין. כך למשל, ציין בית המשפט העליון כי "לאחר ביקורות שנערכו בסניפי המעבדה בבאר-שבע ובחיפה, אישרה מנכ"ל הרשות באופן זמני ומותנה, עד ליום 31.12.06 את הסמכת הסניפים בארבעה תחומי הסמכה (אספלט ומוצרי נפט, בטון חיפויים וחומרי גלם לייצור בטון, אגרגטים ומים)".
בית המשפט העליון אף ציין כי ביום 18.7.2006 הגישה לו המשיבה הודעה מטעמה ובה מסרה כי טרם הוחזרה לה ההסמכה במספר תחומים, וכי הפגיעה בהיקף הסמכתה מסייעת רבות למתחרה שלה, חברת "איזוטופ", הואיל וחברות קבלניות יעדיפו להזמין את הבדיקות במעבדה מאושרת המסוגלת לספק את כל סל הבדיקות יחדיו, במקום לפצל את הבדיקות בין מעבדות המנוהלות על-ידי גורמים שונים.

עוד עולה מתיאור האירועים המפורטים בפסק הדין בבג"צ כי בחודש דצמבר 2006 הודיעה המבקשת 2 כי היא קיימה בחודשים יולי עד נובמבר 2006 פעילויות פיקוח על המשיבה ולנוכח הממצאים החליטה מנכ"ל המבקשת 1 שלא להרחיב באותו שלב את היקף ההסמכה של המעבדה שנוהלה על-ידי המשיבה לתחומי בדיקה נוספים ולא להסמיך סניפים נוספים של המשיבה. נתון נוסף שהובא לידיעת בית המשפט העליון הוא כי ביום 6.12.06 התכנסה ועדת הסמכה מורחבת של המבקשת 1 וזו קבעה כי אין להרחיב את ההסמכה של המשיבה לפחות במשך שלושה חודשים נוספים.

בהמשך פסק-הדין בבג"צ התייחס בית המשפט העליון גם להתפתחות נוספת שארעה מאז הגשת העתירה אשר הובאה לידיעתו במסגרת בקשה למחיקת העתירה שהוגשה על-ידי המשיבה ביום 21.4.09. במסגרת בקשה זו טענה המשיבה כי העתירה שהוגשה על ידה התייתרה מאחר "והיא קיבלה את מלוא מבוקשה", וכי ביום 25.11.08 הוגשה על-ידה תביעה אזרחית כנגד המבקשות לבית משפט מחוזי מרכז בגין פרשה זו (זו התביעה הנוכחית העומדת לפני). המבקשות התנגדו למחיקת העתירה בטענה כי למעלה משנתיים לאחר החזרת מלוא ההסמכה לא ביקשה המשיבה את מחיקת העתירה וכי בקשה המחיקה נועדה למנוע את תוצאות ההכרעה בה באופן שלא תשמש כמעשה בית דין בתביעה האזרחית לסעדים כספיים המונחת לפני.
בית המשפט העליון נדרש לטיעוני הצדדים בסוגיה זו ובהתחשב בנסיבות העניין הוחלט כי ראוי לדחות את בקשתה זו של המשיבה למחיקת העתירה. לעניין זה קבעה כב' השופטת א' פרוקצ'יה בהסכמת שני חבריה למותב, כי "יש משקל רב להתנגדות בעל דין שכנגד למחיקת הליך ביוזמת התובע כאשר תוצאתו היא פגיעה קשה בו, לאחר שהקדיש משאבים ומאמץ להתגונן בתובענה שבסופו של יום מתבקש למוחקה ללא תוצאות שיפוטיות, ולא כל שכן, כאשר התובע פותח בחזית תביעה חדשה וגורר את הנתבע להליך שיפוטי חדש בו הוא נדרש להתגונן מחדש בשאלות הקשורות באותה פרשה. ... הגשת בקשת המחיקה למעלה משנתיים לאחר שהעתירה התייתרה, לטענת העותרת, ועיתוייה של הבקשה מספר חודשים לאחר הגשת תביעה אזרחית לפיצויי נזיקין, מעלים יותר מחשש לחוסר תום לב דיוני בהתנהלות העותרת ובאי כוחה בהגשת בקשת המחיקה" (עמ' 16, סעיפים 32-33 לפסק-הדין בבג"צ) (ההדגשות אינן במקור - ב.א.).

בית המשפט העליון אף הדגיש כי המבקשות עומדות, ובצדק, על מיצוי יומן בפניו לאחר שהשקיעו משאבים רבים וזמן יקר בהגנה מפני העתירה, וזו בשלה מזה זמן להכרעה. בתנאים אלה זכאיות המבקשות להכרעה לגופם של דברים. במיוחד כך הדבר כאשר מושמעות כנגד המבקשות טענות מוסדיות ואישיות קשות המצדיקות התייחסות עניינית (עמ' 17, סעיף 33 לפסק-הדין בבג"צ).



לאחר הסקירה המקיפה והצגת האירועים שקדמו למתן פסק-הדין בבג"צ מאז הגשת העתירה ועד למועד השבת ההסמכה למשיבה, בחן בית המשפט העליון לגופן, ובעיון רב, את טענותיה של המשיבה. למקרא פסק-דינו של בג"צ מתחזקת המסקנה כי לא נעלמו מעיניו של בית המשפט העליון גם האירועים שהתרחשו מאז הגשת העתירה ועד למועד השבת ההסמכה במלואה ביום 25.2.07 (עמ' 24, סעיף 47 לפסק-הדין בבג"צ).




יחד עם זאת אינני סבור כי ההכרעה בעתירה מקימה "השתק עילה" כלפי תביעתה של המשיבה. דעתי זו נסמכת על ההנמקה הבאה.

כידוע, דיני הסמכות העניינית "כפו" על המשיבה לפצל את תביעותיה בעילות השונות. עמדה על כך כב' השופטת א' פרוקצ'יה בפרשת מרדכי זיסר, שם, עמ' 192: "מקום שדיני הסמכות מחייבים את התובע להגיש תובענות נפרדות, ממילא אין הוא יכול לרכז את כל מבוקשו בכתב תביעה אחד".
ראוי לציין כי במוקד העתירה לבג"צ עמדו לביקורת בג"צ נושא שלילת ההסמכה מהמשיבה, וכן התהליך הבלתי תקין, על-פי הנטען בעתירה, אשר עיכב שלא כדין את מועד החזרת מלוא ההסמכות למשיבה. מאידך, במרכז התובענה התלויה ועומדת לפני בית משפט זה ניצבת תביעתה של המשיבה לפיצוי כספי ההולם את הנזקים וההפסדים אשר נגרמו לה, על-פי גירסתה, כתוצאה מהמעשים והמחדלים עליהם היא מלינה בבג"צ ואשר אותם היא ניסתה, על-פי הנטען, לצמצם ולהקטין על-ידי ביטול השעייתה והשבת ההסמכה לרשותה בהקדם האפשרי.
בהקשר זה ראוי להבהיר כי במסגרת העתירה עותרת המשיבה למתן צווי עשה המיועדים לתקן את פעולות המבקשות אשר לטענתה בוצעו בחוסר סבירות ומשיקולים זרים, ואילו במסגרת התובענה הכספית תובעת המשיבה פיצוי בגין נזקים והפסדים אשר נגרמו לה ברשלנות המבקשות, לטענתה, או עקב התנהגותן העולה כדי ביצוע עוולה של גרם הפרת חוזה.
בנוסף, הנני סבור כי גם האינטרס המונח ביסודה של כל אחת מהתובענות אינו זהה. בעוד שבמסגרת העתירה בבג"צ מלינה המשיבה על הפגיעה בחופש העיסוק שלה והיא מבססת על כך זכותה לקבלת צווי עשה, הרי שבמסגרת התובענה הכספית מפרטת המשיבה את הפגיעה הקניינית ברכושה, ובכלל זה הפגיעה החמורה בזכותה למקסם רווחיה מהעסק המנוהל על ידה עקב ביצוע עוולות בנזיקין על-ידי המבקשות.
יתר על כן: גם פרקי הזמן הרלוונטיים לכל אחת מהתובענות אינם זהים, וגם בכך יש כדי לתמוך במסקנה כי מדובר בעילות תביעה דומות אך לא זהות, ולפיכך הטענה המבססת את "השתק עילה" על הזהות לכאורה בין עילות התביעה - דינה להידחות.

(2) השתק פלוגתא



כלל "השתק הפלוגתא" קובע כי אם בהתדיינות הראשונה אשר התנהלה בין הצדדים הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסוימת שהיתה חיונית לתוצאה הסופית בו והיא הוכרעה במסגרתו במפורש או במשתמע, כי אז יהיו אותם בעלי דין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש בהתדיינות השנייה המתנהלת בין אותם צדדים, אפילו קיימת אי זהות בין העילות נשוא שתי ההתדיינויות. בע"א 1041/97 סררו אבי נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד(1) 642, עמ' 650, סיכם בית המשפט העליון את התנאים להחלת הכלל בדבר השתק הפלוגתא, כפי שחזרו ונשנו בפסיקתו מאז פרשת קלוז'נר נ' שמעוני:


"השתק פלוגתא מקים מחסום דיוני לבעל דין המבקש לשוב ולהתדיין בשאלה עובדתית מסויימת שכבר נדונה בין בעלי הדין בהתדיינות קודמת אם מתקיימים ארבעה תנאים והם:
א. הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אכן אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים.
ב. קויים דיון בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, ולצד שנגדו מועלית טענת השתק בהתדיינות השניה היה יומו בבית המשפט ביחס לאותה פלוגתא.
ג. ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית המשפט באותה פלוגתא, בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל ממימצא הנובע מהעדר הוכחה.
ד. ההכרעה הייתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה".

אני סבור כי כל ארבעת התנאים הנדרשים לשם ביסוס טענה בדבר קיומו של "השתק פלוגתא" מתקיימים במקרה הנוכחי.
בהקשר זה ראוי להדגיש כי פלוגתא שהוכרעה על-ידי בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ עשויה להוות מעשה בית דין כלפי צד המבקש להעלותה בהתדיינות לפני ערכאה אזרחית רגילה. כפי שנפסק על-ידי בית המשפט העליון: " ... ברור כי פלוגתות שפסק בהן בג"צ יש בהן משום מעשה בית דין המשתיק את מי מהצדדים שמבקש להעלותן בשנית בפני ערכאה אחרת" (ראו: ע"א 457/87 ט. קרטין ושות' (1981) בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(4) 643, עמ' 648).



במקרה דנן, משנדרש בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ, להכריע בטענות המשיבה אשר פורטו בעתירה שלפניו, נסקרו על ידו בהרחבה הן תהליך ההשעיה והן תהליך החזרת ההסמכה לשיעורין וזאת - בהתבסס על בדיקות תקופתיות בהן נדרשה המשיבה לעמוד בפיקוח של המבקשות, או מי מהן, ותוך כדי מסירת דיווחים מתאימים לבג"צ על-ידי שני הצדדים. בית המשפט העליון לא היסס להידרש גם לשיקולים אשר הינחו הן את ועדת ההסמכה, הן את ועדת הערר, והן את המבקשות, שעה שקיבלו החלטותיהן בענייניה של המשיבה. במסגרת הכרעה זו נקבעו על-ידי בית המשפט העליון ממצאים עובדתיים אשר היו חיוניים לצורך קבלת ההכרעה בעתירה ועיקריהם פורטו בסעיף 54 של פסק הדין בבג"צ (עמ' 27) בלשון הבאה:


"סיכומם של דברים הוא, כי העתירה לא הצביעה על כל פגם בהחלטותיה ובדרך התנהלותה של הרשות והגופים הפועלים מטעמה בעניינה של העותרת. ההפך מכך הוא הנכון. הקו המאפיין את התנהלות הרשות ומוסדותיה בענייננו כאן הוא הקפדה יתירה בבדיקת העובדות הנוגעות לעותרת, תוך שימת לב לנטל ההוכחה המתחייב לצורך כך, בצד זהירות, מתינות ומידתיות בכל הנוגע לאמצעים שנבחרו לטיפול בליקויים שנמצאו, ולצורך בתיקונם. בדרך פעולתה של הרשות ומוסדותיה ניכרת מודעות לדרישת ההגנה על שלום הציבור, המחייבת הקפדה על תקינות פעולתה של המעבדה, בצד זהירות מפני פגיעה בלתי מידתית בעיסוקה ובמעמדה הכלכלי-עיסקי של המעבדה.
מעבר לכל אלה, קשה שלא לחוש כי לעתירה זו, ולדרך בה נוהלה, נתלוו סממנים בולטים של קנטרנות ונסיון לפגוע ברשות ציבורית ובפועלים מטעמה, אשר אחריותם מכח חוק היא לבצע הליך פיקוח רציני וממשי על גופים פרטיים, העוסקים במלאכה בעלת משמעות ציבורית מיוחדת. הרשות ומוסדותיה מלאו את תפקידם וקיימו את אחריותם, ולא נפל פגם בדרך פעולתם. הנסיון להתמודד כנגד רוע הגזירה שהוטלה על העותרת בשל כשלים שנתגלו בפעולתה, בדרך של ניהול מתקפות מוסדיות ואישיות קשות כנגד הרשות וכנגד בעלי תפקיד בה, ראוי לביקורת".



עיון בתגובת המשיבה מלמד כי היא איננה שוללת את טענת המבקשות לפיה בית המשפט העליון כבר דן והכריע בטענתה כי המבקשות לא נהגו כדין בהשבת ההסמכה, ובטענתה בדבר קיום "קנוניה" אשר לשיטת המשיבה הניעה את המבקשות לשלול את הסמכתה. בלשונה של המשיבה: "בסופו של יום דן בג"צ אך ורק בשתיים מבין שלוש הטענות שהעלתה המשיבה בכתבי טענותיה: הטענה הכללית שהמבקשות לא נהגו כדין בהשבת ההסמכות למשיבה והטענה בדבר ה"קנוניה" שעמדה מאחורי ההחלטה לשלול את ההסמכה" (סעיף 44, עמ' 7 לתגובת המשיבה).




בנוסף לכך, לאחר שעיינתי בטענותיה של המשיבה המפורטות בכתב התביעה אני סבור כי אף הטענות אשר לגירסתה לא נדונו במהלך ההתדיינות בעתירה, או לא זכו להתייחסות כלל במסגרת פסק-הדין בבג"צ – חוסות מבחינה מהותית תחת הטענות המרכזיות אשר מצאו ביטוי בטענות הצדדים במסגרת ההתדיינות בבג"צ ואשר נדונו והוכרעו לגופם של דברים בפסק-הדין בבג"צ.


על-פי טענת המשיבה בתגובתה לבקשה שלפני, בית המשפט העליון לא התייחס לטענותיה בדבר המבחנים המקפחים והמפלים כפי שנדרשו על-ידי גב' ליאת קמחי מטעם המבקשות, ואף לא להימנעותה של המבקשת 1 מלבדוק כל טענה המועלית כלפי מעבדת "איזוטופ" ובכלל זה גם לגבי תיאור פעילותו הפלילית של בעל השליטה במעבדת "איזוטופ" המתחרה בעסקי המשיבה, מר חי נאמן. כמו כן סבורה המשיבה כי דרישת המבקשות לפיטוריו של המנכ"ל שלה, מר אמנון גיל, "והרדיפה" של בעלי המשיבה על-ידי המבקשות או מי מטעמן - לא נדונו על-ידי בג"צ לגוף הדברים.
אין בידי לקבל טענה זו של המשיבה. אני סבור כי במסגרת הדיון וההכרעה של בית המשפט העליון בפסק-דינו בטענתה של המשיבה בדבר קיום "קנוניה", כביכול, נדרש בג"צ, בין היתר, גם לבחינת המסכת העובדתית אשר לטענת המשיבה יש בה כדי לבסס את טענת ה"קנוניה" ולאחר שבחן וניתח העניין לגופו פסק במפורש כי: "אף בטענת ה"קנוניה" שהועלתה על ידי העותרת בשלב מאוחר של ההליך, אין כל ממש, וטוב היה לה שלא תיטען. הרשות הסבירה כי "קרבת הדם" הנטענת לכאורה בין מנכ"לית הרשות לבין הבעלים של חב' איזוטופ, מתחרה של העותרת, אינה אלא קשר משפחתי רחוק, שאינו קשר דם – מבלי שבין השניים קיים קשר אישי כלשהו. כמו כן, כהונתה של בעלת המניות והמנהלת של חב' איזוטופ כדירקטורית ברשות להסמכת מעבדות, נובעת מדרישת סעיף 8(3) לחוק להסמכת מעבדות, המחייב כי במועצה יכהן נציג מטעם הרשות, אשר ייבחר על ידי רוב מנהלי המעבדות. בעלת המניות והמנהלת של חב' איזוטופ נבחרה לתפקיד בהליך תקין, שאף העותרת היתה שותפה לו. גם הטענות הקשורות בעובד שפוטר מהעותרת וביקש, לכאורה, להתנכל לה עקב הצטרפותו לעבודה בחב' איזוטופ, לא מצביעות על הטייה כלשהי בשיקול דעת מוסדות הרשות. תשובות הרשות לטענות הקנוניה מניחות את הדעת, ויוצרות בעקבותיהן תחושה קשה ביחס להתנהלותה של העותרת, אשר מצאה להסתייע בהטחת אשמות-שווא מוסדיות ואישיות כנגד גורם פיקוח ציבורי ואנשים הפועלים בשמו, במקום להתמקד בטענות ענייניות לגופם של דברים" (ההדגשות אינן במקור - ב.א.).

בהקשר זה מן הראוי לשוב ולהזכיר כי הגשת תביעה אזרחית איננה יכולה לשמש אכסניה המיועדת ל"שיפור מקצים" על-ידי הוספת טעמים ונימוקים לביסוס טענות שנדונו והוכרעו על-ידי בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ. טענת ה"קנוניה" והשלכותיה כבר הוכרעו בצורה ברורה ומפורשת בפסק דינו של בג"צ וקביעתו מדברת בעד עצמה. משנקבעו ממצאים פוזיטיביים על-ידי בית המשפט העליון אשר דן לראשונה לגופם של דברים בטענות המשיבה - שוב אין המשיבה יכולה לעלות טענותיה כנגד ממצאים אלה אף אם מדובר בנימוקים חדשים או בנימוקים אשר בית המשפט הראשון לא נדרש אליהם בעת הנמקת פסק-דינו (השוו: פרשת קלוזנר, שם, עמ' 593). יפים לכך גם דבריה של פרופ' נינה זלצמן בספרה (שם, עמ' 46): "תובע שזכה בפסק דין או שתביעתו נדחתה אינו יכול לחזור ולתבוע את הנתבע בגין אותה עילה בטענות משפטיות או בנימוקים עובדתיים חדשים שלא העלה בהתדיינות הראשונה".



אשר לטענת המשיבה לפיה בית המשפט העליון לא דן ולא הכריע בטענתה כי המבקשות נמנעו מלהשיב לה את ההסמכה במלואה בחודש מאי 2006, וכן בהתייחס לטענתה של המשיבה בדבר הימנעות המבקשות מלבצע בדיקות הסמכה לסניף בירושלים על אף שידעו, על-פי הנטען, כי המשיבה עלולה להפסיד כתוצאה מכך מכרז של חברת "מוריה" - אדגיש כי גם טענה זו של המשיבה איננה מקובלת עלי. סוגיה זו עמדה לדיון בבית המשפט העליון ובמסגרת הדיון בעתירה נדרש בית המשפט לשאלה האם התהליך בו הושבה הסמכתה של המשיבה על-ידי המבקשת 2 נוהל באופן סביר ומידתי. ממילא ברור שאם תהליך זה נוהל בצורה רשלנית, שלא בתום לב, או באופן המקים עוולה בנזיקין, לא היה נוקט בית המשפט בלשון כה נחרצת המבוססת על ממצאים פוזיטיביים שנקבעו על ידו בעניין זה לצורך מתן הכרעתו בעתירה. כך למשל נקבע בסעיפים 46-48 של פסק הדין (עמ' 23-24) כדלקמן:


"במהלך הדיון בעתירה, החליטה הרשות למתן את החלטת ההשעיה, והחזירה לעותרת באופן חלקי את הסמכותיה, תוך שהיא מוסיפה לבחון מעת לעת, ובמשך תקופה העולה על שישה חודשים מאז קבלת החלטתה המקורית, את אופן יישום הדרישות והטמעת הלקחים בידי העותרת.
האמצעים בהם נקטה הרשות כלפי העותרת – הן במועד קבלת ההחלטה המקורית בדבר השעיית ההסמכה, והן במועד מאוחר יותר, כאשר חידשה באופן חלקי את הסמכת העותרת – הם אמצעים מידתיים, אשר אין כל עילה להתערב בהם. במסגרת מבחן המידתיות, השאלה היא, האם האמצעי הולם את התכלית שלשמה הוא נקבע, והאם הוא אינו פוגע בפרט מעבר לנדרש לשם הגשמת התכלית. ... במהלך החודשים שלאחר הגשת העתירה, ערכה הרשות פעולות ביקורת רצופות על אופן התנהלות העותרת, ועל דרך תיקון הליקויים על-ידה. הרשות מצאה כי חלק מהליקויים תוקנו, אולם בכך לא נמצא מענה לכלל הבעיות שאותרו, ואשר דרשו מענה. בנסיבות אלה, הרשות ראתה להחזיר לעותרת באופן חלקי וזמני את הסמכתה. רק ביום 25.2.07 הוחזרה לעותרת הסמכתה המלאה.
דרך פעולתה של הרשות מצביעה על מודעות מלאה לצורך באיזון בין שיקולים חשובים נוגדים: ההגנה על האינטרס הציבורי בקיום בדיקות אמינות של מוצרים הקשורים באיכות ובבטיחות חיי אדם. למולו – הכרה בחשיבות אינטרס חופש העיסוק של העותרת והחובה למזער את הפגיעה בו עד לגבול האפשר, לצורך השגת התכלית הכרוכה בפגיעה. הרשות פעלה בזהירות וברגישות מירבית בהערכת האינטרסים הנוגדים, ובאמצעים שבחרה ליישב ביניהם. היא נמנעה משלילה טוטלית של ההסמכה, בהניחה כי העותרת מסוגלת לתקן את הליקויים ולחזור למסלול פעולה תקין ואמין; גם במסגרת החלטתה המקורית, חזרה ועקבה מקרוב על אופן תיקון הליקויים, והיתה נכונה להתאים את החלטותיה ואת האמצעים הננקטים להתפתחויות שחלו מעת לעת מבחינת תיקון הליקויים, ושיפור נוהלי הפעולה של המעבדה. דרך התנהלותה של הרשות התאפיינה בזהירות רבה ובמידתיות" (ההדגשות אינן במקור - ב.א.).

לפיכך, ולנוכח מסקנותיו של בג"צ, מקובלת עלי גם טענת המבקשות לפיה בג"צ כבר דן והכריע לגופם של דברים בפוסקו כי חידוש ההסמכה באופן חלקי נעשה באופן סביר ובאמצעים מידתיים.



יתר על כן: בית המשפט דן אף בטענות המשיבה אשר הופנו כנגד אופן היישום של אמת המידה בעניין רמת ההוכחה הנדרשת בידי הרשות. בית המשפט העליון סבר כי המשיבה לא הרימה נטל זה ולא הפריכה את חזקת החוקיות וחזקת התקינות המינהלית המוקנית למבקשת 2 (ראו: סעיף 50, עמ' 25 לפסק-הדין בבג"צ).

בית המשפט העליון אף טרח והתייחס לנושא המחלוקת הלגיטימית בין מומחים מטעם שני הצדדים באשר לתקינות הליכי ההשעיה והחזרת ההסמכות המלאות על-ידי הרשות המוסמכת, קרי על-ידי המבקשת 2. בית המשפט העליון נדרש לטיעונה של המשיבה באשר לחוות דעת מומחים מטעמה ופסק כי "לא אחת, עשויה בהקשר זה מחלוקת לגיטימית בין מומחים מצד אחד ובין מומחים מהצד האחר. ההכרעה במחלוקת זו היא בידי הרשות המוסמכת והיא הנושאת באחריות להחלטה זו" (סעיף 50, עמ' 25 לפסק הדין בבג"צ).
בית המשפט העליון אף מצא לנכון לצטט מפסיקה קודמת של בית המשפט העליון אשר קבעה כי "בית המשפט אינו אמור ואינו כשר להכריע במחלוקת זו. הוא אמור וכשר להכריע בשאלה אם, בסופו של דבר, החלטת המשיבים להעדיף את עמדת המומחים שלהם על עמדת המומחים של העותרת לוקה בחוסר סבירות" (סעיף 50, עמ' 25 לפסק הדין בבג"צ, והאסמכתאות המובאות שם).



אשר לתנאי הרביעי הנדרש לשם ביסוס הטענה בדבר השתק פלוגתא - אני סבור כי הממצאים אשר נקבעו על-ידי בית המשפט העליון בפסק-הדין בבג"צ, כמפורט דלעיל, היו דרושים וחיוניים לצורך מתן פסק-הדין בבג"צ.


ממצא "חיוני" לצורך "השתק פלוגתא" הוגדר על-ידי כב' השופט זוסמן בע"א 581/72 יוסף ארביב ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד כז(2) 513, עמ' 525, באופן הבא: "אימתי חיונית עובדה לתוצאה סופית ? יש ובית-המשפט במהלך הדיון דן בשאלה פלונית ואף מחווה דעה עליה בפסק-דינו, בעוד שההכרעה באותה שאלה לא היתה דרושה לביסוס מסקנתו. ... המבחן הוא אם פסק הדין יעמוד בעינו, אף אם תמחק ממנו את ממצאו של בית-המשפט ... ". ודוק: סימנה של פלוגתא שאינה חיונית לצורך "השתק פלוגתא" הוא אם ממצא לגביה הוא בבחינת אמרת-אגב או תוספת-חינם שהוספה לאותה הכרעה שהיתה באמת דרושה כדי לפסוק בענין (ע"א 53/74 בריסטול מייארס קומפני נ' ביצ'ם גרופ לימיטד, פ"ד כט(1) 372, עמ' 379).

עוד בהחלטתו בבקשתה של המשיבה למחיקת העתירה מצא בית המשפט העליון לנכון להדגיש כי המבקשות זכאיות "להכרעה לגופם של דברים" (עמ' 17, סעיף 33 לפסק-הדין בבג"צ). אכן, בג"צ בפסק-דינו נדרש לניתוח מעמיק ולבחינה קפדנית של האמצעים בהם נקטה הרשות כלפי המשיבה, הן לצורך קבלת החלטת ההשעיה, והן לצורך בחינת תהליך השבת ההסמכות למשיבה. על יסוד בדיקה זו קבע בג"צ את ממצאיו ופסק כי המבקשות פעלו באופן ובאמצעים מידתיים, וכי דרך התנהלותה של הרשות התאפיינה בזהירות רבה, מתינות ומידתיות. בין היתר קבע בית המשפט העליון כי הרשות חזרה ועקבה מקרוב על אופן תיקון הליקויים אשר התגלו במעבדת המשיבה, והיתה נכונה להתאים את החלטותיה ואת האמצעים שננקטו על-ידי המבקשות להתפתחויות שחלו מעת מעת כפועל יוצא מתיקון הליקויים על-ידי המשיבה (ראו: עמ' 23, סעיף 47; עמ' 24, סעיף 48; עמ' 27, סעיף 54 לפסק-הדין בבג"צ).
אני סבור כי אם ניטול מפסק דינו של בג"צ את אותם ממצאים עובדתיים פוזיטיביים אזי פסק הדין בבג"צ לא יעמוד בעינו, ללמדך כי מדובר בממצאים אשר היו חיוניים לצורך מתן פסק הדין בבג"צ. לממצאים אלה, כעולה מכתבי הטענות, חשיבות רבה לצורך בירור התביעה הכספית המונחת לפני, שכן, הם רלוונטיים ומשמעותיים לבחינת שאלת האחריות של המבקשות כלפי המשיבה בגין הנזקים וההפסדים להם היא טוענת בתביעתה.



לנוכח כל המקובץ לעיל הנני סבור כי בנסיבות העניין מנועה המשיבה מלהעלות טענות אשר אינן עומדות בכפיפה אחת עם ממצאיו של בית המשפט העליון בפסק הדין בבג"צ. למותר לציין כי במיוחד לצורך זה נקבעה ההלכה בדבר המחסום הניצב בפני המשיבה מחמת קיומה של השתק פלוגתא, ואין זה מתפקידו של בית המשפט היושב בהתדיינות השנייה לבדוק אם צדק בית המשפט שנתן את פסק-הדין בהתדיינות הראשונה (השוו: ע"א 364/88 אדי סופר נ' ישראל מוסק, פ"ד מב(4) 727, עמ' 731). מה עוד שבמקרה הנוכחי מדובר בבית המשפט העליון אשר לא חסך כל מאמץ בבירור המחלוקות נשוא העתירה והגיע לכלל קביעת ממצאים מחייבים אשר המשיבה מנסה עתה להתנער מהם במסגרת תביעתה למתן סעד כספי.


ו. מסקנות



מניתוח הדברים המובא לעיל הגעתי למסקנה כי בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ כבר דן בטענות היסודיות המרכזיות עליהן מבוססת גם התביעה הכספית שלפני. קביעותיו העובדתיות וממצאיו של בג"צ לפיהם נקבע כי אופן התנהלותן של המבקשות בעניינה של המשיבה היתה סבירה ומידתית, תוך שניכרה בפעולותיהן של המבקשות זהירות רבה ומתינות בכל הנוגע לאופן טיפולן בליקויים אשר התגלו אצל המשיבה ולהתנהלותן במסגרת תהליך החזרת ההסמכות למשיבה, וכל זאת אגב שקילת ונקיטת כל האיזונים הנדרשים - מקימים מחסום דיוני בפני המשיבה מחמת קיומם של "השתקי פלוגתא". בנסיבות אלה, המשיבה מנועה, וחסומה מבחינה דיונית, מלטעון כי התנהגותן של המבקשות מטילה עליהן אחריות בגין ביצוע אותן עולות בנזיקין להן טוענת המשיבה בתביעתה הכספית כנגד המבקשות. דברים אלה יפים אף לגבי טענות המשיבה בדבר העדר תום לב מצד המבקשות, טענת ה"קנוניה", והטענה בדבר התנהגות מפלה ושרירותית מצד המבקשות בכל הנוגע ביישום סמכויותיהן כלפי המשיבה אשר אף הן נדונו לגופן על-ידי בג"צ ונדחו על ידו.


במצב דברים זה אני סבור כי מתייתר הצורך לדון בשאלת היקף ופירוט הנזקים וההפסדים הנטענים על-ידי המשיבה בתביעתה.



בנסיבות אלה, ומאחר והגעתי למסקנה כי המשיבה מנועה מלטעון כנגד המבקשות לקיום אחריות כלפיה בגין נזקים והפסדים שנגרמו לה עקב השעיית ההסמכה והתמשכותו של תהליך החזרת הסמכותיה על ידי המבקשות - הנני סבור כי יש לקבל את בקשתן של המבקשות לדחייה על הסף של התובענה הכספית שבפני. כפועל יוצא מכך, הנני מורה על דחיית התובענה על הסף מחמת קיומו של מעשה בית דין.

בהתחשב בתוצאה אליה הגעתי אני פוסק לטובת המבקשות הוצאות ושכר טירחת עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪ בתוספת סכום השווה למע"מ כדין.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מעשה בית דין

  2. בקשה למעשה בית דין

  3. מעשה בית דין ארנונה

  4. מה זה מעשה בית דין

  5. עקרון מעשה בית דין

  6. דוקטרינת מעשה בית דין

  7. מעשה בית דין פסק דין חוץ

  8. הסכם הפשרה כמעשה בית דין

  9. דחיית תביעה מעשה בית דין

  10. דחייה על הסף מעשה בית דין

  11. מעשה בית דין סופיות הדיון

  12. ממצא שלילי - מעשה בית דין

  13. מעשה בית דין אי הפקדת ערבות

  14. האם בפסק הדין נוצר מעשה בית דין

  15. מעשה בית דין מכוח הסכם בוררות

  16. מעשה בית דין כלפי ערב לשטר חוב

  17. מעשה בית דין על טענות שלא הועלו

  18. פסק דין בהעדר הגנה - מעשה בית דין

  19. הגשת תביעת לשון הרע - מעשה בית דין

  20. האם עתירה לבג''צ מהווה מעשה בית דין

  21. האם הפסקת תובענה מהווה מעשה בית דין

  22. האם החלטת מפרק חברה מהווה מעשה בית דין

  23. מעשה בית דין ללא הכרעה פוזיטיבית בטענה

  24. דחיית התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין

  25. החלטת ראש ההוצאה לפועל - מעשה בית דין

  26. האם פסק בוררות מעשה בית דין כלפי ערבים

  27. ערעור על מחיקת התביעה מחמת מעשה בית דין

  28. דחיית התביעה לא מהווה תמיד מעשה בית דין

  29. דחיית התובענה על הסף לנוכח קיומו של מעשה בית דין

  30. האם פסק דין בהעדר התייצבות מהווה מעשה בית דין

  31. האם הערת אגב בפסק דין יכולה להוות מעשה בית דין ?

  32. האם תיקון כתב תביעה מחיקת סעדים מהווה מעשה בית דין

  33. האם פסק דין הנותן תוקף להסכם פשרה יוצר מעשה בית דין ?

  34. מחיקת סעיפים ועילות מכתבי הטענות ותצהירי העדות הראשית מחמת מעשה בית דין

  35. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון