קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הארכת שטר ביטחון בעל פה: 1. בפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כבוד השופטת ד' קוברסקי, ת.א. 186667/02) מיום 24/6/04, שבו נתקבלה תביעתו של המשיב נגד המערער שראשיתה בבקשה לביצוע שטר בסכום של 10,000 דולר שהגיש המשיב נגד המערער ביום 2/8/01 ללשכת ההוצאה לפועל בתל אביב, ובהתאם הורה בית משפט על המשך הליכי הוצאה לפועל; ונדחתה תביעה שכנגד כספית בסכום של 43,025 ₪ שהגיש המערער ביום 27/4/03 נגד המשיב (להלן: "פסק הדין"). רקע 2. ביום 24/11/96 נחתם בין הצדדים חוזה שכירות, שלפיו שכר המערער מאת המשיב דירה למגורים ברחוב נורוק 30/12 בנתניה (להלן: "הדירה") לתקופה של שנה, מיום 1/12/96 ועד ליום 30/11/97 (להלן: "חוזה השכירות" ו"תקופת השכירות הראשונה", לפי העניין). בחוזה השכירות התחייב המערער בתשלום דמי שכירות בסכום של 600 דולר לחודש שישולמו מידי שלושה חודשים מראש ובתשלום מיסי עירייה, מים, חשמל, גז, טלפון וועד בית החלים על הדירה (להלן ביחד: "המיסים"). בד בבד חתם המערער כעושה השטר, על שטר שניתן למשיב לביטחון בסכום של 10,000$ ובערבות שניים נוספים (להלן: "השטר"). בפועל המשיך המערער להתגורר בדירה עד ליום 11/6/01, כפי שעוד יפורט, כאשר לכל אחד מהצדדים גרסה שונה בנוגע להסכמות שביניהם במהלך השנים בנוגע לשכירות ולתנאי השכירות. לטענת המערער, משתמה תקופת השכירות הראשונה, חפץ לשכור את הדירה לשנה נוספת, אלא שמבוקשו לא ניתן לו בטענה שבדעת המשיב למכור את הדירה. משכך, הוסכם בעל פה כי המערער יוכל להמשיך ולהתגורר בדירה "מיום ליום" בדמי שכירות שהופחתו ל-550$ לחודש וכי המערער יהיה פטור מתשלום מיסים. בתחילת נובמבר 1998 שונתה ההסכמה רק לעניין גובה דמי השכירות, שהופחתו לסך 500$ לחודש. המערער המשיך להתגורר כשוכר בדירה ובחודש ינואר 2001 הסכימו הצדדים כי המערער ישכור את הדירה לשנה נוספת, עד ליום 31/12/01, וכי בשנה זו יהא עליו לשאת בתשלום המיסים. להסכמה להארכת תקופת השכירות כאמור עד 31/12/01 ניתן ביטוי בכתב על ידי כך שעל גבי העמוד הראשון לחוזה השכירות, בסעיף 4 שבו, שם יש התייחסות לתקופת השכירות (שמלכתחילה נקבעה לשנה, מיום 1/12/96 ועד 30/11/97), הוספו המילים "ועד 31/12/01" והצדדים חתמו בראשי תיבות לצד התוספת. חרף ההסכמה דלעיל, ביום 9/6/01 המשיב דרש את פינויו המיידי של המערער מהדירה, והאחרון לטענתו התנה את הסכמתו לפינוי במחילת המשיב על חוב של 3-5 חודשי שכירות, וכן בפיצוי כספי בסך 500 ₪. זמן קצר לאחר מכן, משבדק המערער אפשרות של שכירת דירה חלופית והעלות הכרוכה בכך, העלה את דרישת הפיצוי הכספי לסך של 1,000 דולר. סכום זה שולם לו על ידי המשיב וביום 11/6/01 פינה המערער את הדירה. לדבריו הותיר בדירה ציוד וריהוט במטרה לחזור ולקחתם כאשר ימצא מקום דיור חלופי; אלא שכאשר בא לקחת את מיטלטליו, נתברר לו כי אלה הושלכו לרחוב על ידי המשיב ונלקחו על ידי עוברים ושבים. בפי המשיב גרסה שונה. אמנם הוא אינו חולק על כך כי הוסכם בעל פה עם המערער במשך השנים כי ימשיך להתגורר בדירה, אך זאת באותם תנאי שכירות שנקבעו בחוזה השכירות, למעט דמי השכירות שהופחתו כדי להקל על המערער. מעולם, לטענתו של המשיב, לא הוסכם כי המערער יהא פטור מתשלום המיסים. עם זאת המערער פיגר בתשלום דמי השכירות ולא שילם כמתחייב את המיסים עד אשר במהלך המחצית הראשונה של שנת 2001 נדרש המערער שוב ושוב על ידי המשיב לפנות את הדירה - כאשר כל פעם ומתוך התחשבות במערער נענה המשיב להפצרות המערער לאפשר לו עוד שהות קצרה של ימים ושבועות בדירה על מנת שלא להותירו בלא קורת גג. על רקע האמור, בראשית יוני 2001, כאשר נדרש המשיב לדירה לעצמו, עמד על כך שהמערער יפנה את הדירה, אלא שאז התנה המערער את הפינוי במתן הלוואה על סך 1,000 דולר כדי שיהא בידיו לשלם עבור דיור חלופי. במצב הדברים שנוצר ובלית ברירה, נתן המשיב בידי המערער את הסכום שביקש - 800 ₪ במזומן ושני שיקים לפרעון ביום 17/6/01 ו-25/6/01. לאחר מכן נתן המשיב הוראת ביטול לשיקים ואולם נאלץ לשלמם משסוחרו לצד שלישי. לטענת המשיב, שומה היה על המערער להחזיר לו את הדירה כשהיא פנויה ונקייה, המשיב מעולם לא הסכים כי המערער יותיר רכוש כלשהו בדירה ודרש וחזר ודרש מהמערער לפנותו, אך לשווא. מכל מקום לא מדובר בציוד רב או בעל ערך. במשך כל השנים נותר השטר בידי המשיב, והוא הגישו לביצוע בהוצאה לפועל משהותיר המערער חוב דמי שכירות ומיסים בסך 55,172 ₪, לטענת המשיב, וגרם נזקים לדירה המסתכמים לטענתו בסך של 18,250 ₪. כל זאת בנוסף להלוואה הנטענת בסך 1,000 דולר שלא הוחזרה. השטר הוגש לביצוע בסכום של 32,470 ₪ שהוא שווה ערך ל-10,000 דולר על פי השער היציג ביום 24/11/96, הוא תאריך פירעון השטר. המערער מצידו הגיש התנגדות לביצוע השטר, תוך שטען בין היתר כי השטר פקע עם תום תקופת השכירות הראשונה. משנתקבלה בקשת ההתנגדות, הועבר הדיון לסדר דין רגיל, שאז הגיש המערער תביעה שכנגד לפיצוי בגובה שווי מיטלטליו שלטענתו הושלכו לרחוב שלא כדין על ידי המשיב. פסק הדין של בית משפט קמא 3. בית משפט קמא קבע כי בהתנהגותם האריכו הצדדים את חוזה השכירות שביניהם על תנאיו, תוך הפחתת דמי השכירות כפי שנטען על ידי שני הצדדים גם יחד. ואולם לנוכח התרשמותו של בית המשפט ממהימנות העדים ועל פי הגיונם של דברים, דחה את גרסתו של המערער שטען כי הופטר במשך השנים מתשלום המיסים. כן קבע בית משפט קמא כי התנהגות הצדדים גם מלמדת כי כוונתם היתה שהשטר ימשיך וישמש כבטוחה כל עוד ישכור המערער את הדירה, ומשכך נדחתה טענת המערער שלפיה משנסתיימה תקופת השכירות הראשונה פקע השטר; מה גם שהמערער לא הציג כל ראיה לכך שדרש מאת המשיב שיחזיר לו את השטר. עוד ציין בית משפט כי המערער הודה ביתרת חוב דמי שכירות וכי גם לא נסתרה טענת המשיב בתצהירו וחישוביו הנתמכים במסמכים, בדבר חובו של המערער ושיעור החוב הנובע הן מחוב דמי שכירות והן מאי תשלום המיסים. משכך, קבעה הערכאה הדיונית כי נמצא שהמערער הפר את חוזה השכירות שהוארך כאמור מעת לעת, וקמה זכותו של המשיב לדרוש את פינויו גם לפני תום תקופת השכירות המוארכת ולהגיש את השטר לביצוע, כפי שעשה. בית משפט קמא גם קיבל את גרסת המשיב בעניין מתן ההלוואה, לנוכח התרשמותו מיושרו ומכנות עדותו של המשיב, תוך שקבע כי גם לא מצא כל סיבה הגיונית לפצות את המערער בשל הפינוי המוקדם - כטענת האחרון - כאשר זה נמצא מפר את תנאי השכירות וצובר חובות בגין דמי שכירות ואי תשלום המיסים. גם בעניין התביעה שכנגד קיבל בית משפט קמא את גרסתו של המשיב שלפיה המערער לא טרח לפנות את חפציו; ומכל מקום קבע כי המערער לא הציג ולו בדל של ראיה לעניין שווי המיטלטלין ונראה שהתביעה שכנגד לא הוגשה אלא כמשקל נגדי לבקשה לביצוע השטר. התוצאה היא שבית משפט קמא הורה על כך שהליכי ההוצאה לפועל לביצוע השטר יימשכו כסדרם, ואילו התביעה שכנגד נדחתה. טענות הצדדים בערעור 4. המערער מעלה ערב רב של טענות כנגד פסק הדין בתביעה השטרית, חלקן הגדול תוך שינוי חזית ומשכך לא אתעכב על אלה. ואולם עיקר טענתו היא כי שגתה הערכאה הדיונית משהתייחסה אל השטר כאל שטר חוב, שעה שמדובר במסמך שאמנם מלכתחילה הוטבעו עליו המילים "שטר חוב", ואולם המערער מתח קו על המילה "חוב" ותחתיה נרשם "בטחון כפוף לחוזה שכירות מיום 24.11.96". המסמך לטענתו נועד לביטחון והותנה בעסקת היסוד ומשכך אינו "שטר" כמובנו בפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), באשר הפקודה בסעיפים 3(ב) ו-10(ב) שבה קובעת כי שטר אינו סובל התנאה. על כן ומשהצהיר ב"כ המשיב בפתח ישיבת ההוכחות כי "התביעה מבוססת על השטר בלבד", היה מקום לקבוע כי השטר בטל מעיקרו ולדחות את תביעתו. טענה נוספת שבפי המערער היא שהשטר נושא תאריך פירעון של יום 24/11/96 ולא ניתן בלא הסכמת כל הצדדים לו, כולל הערבים מכוחו, לערוך בו שינוי מהותי ולקבוע - כפי שקבע בית משפט קמא - כי השטר חל על השכירות בדירה עד שנת 2001, מקום שהשטר ניתן על פי חוזה השכירות ולהבטחת התחייבויות המערער בקשר עם תקופת השכירות הראשונה בלבד. בהקשר זה מוסיף וטוען המערער, כי משלא הציג המשיב את השטר לפירעון בתוך זמן סביר ממועד הפירעון הנקוב בו, 24/11/96, הרי שהמערער הופטר מפרעונו. אשר לתביעה שכנגד, טוען המערער כי היה על בית משפט קמא לדחות אותה על הסף, שכן המשיב לא הגיש כתב הגנה בתביעה שכנגד, והמערער לכן היה זכאי למתן פסק דין בהיעדר הגנה. המשיב מצידו טוען כי בית משפט קמא קיבל את גרסתו - לאחר שקבע שהתרשם ממהימנותו - שלפיה היה מוסכם על הצדדים כי כל תנאי חוזה השכירות ימשיכו לחול על היחסים שביניהם כל עוד המערער התגורר בדירה, פרט לדמי השכירות שאין מחלוקת שהופחתו בהסכמה; וכי "התנהגות הצדדים מלמדת כי כוונתם היתה כי השטר ימשיך וישמש כבטוחה, כל עוד ישכור הנתבע (המערער - ע.ב.) את הדירה". גם בנוגע ליתרת חובו של המערער למשיב נתקבלה גרסתו המפורטת של המשיב שאף נתמכה במסמכים, והיא לא נסתרה. לטענת המשיב, מדובר בממצאים עובדתיים ובקביעות שבמהימנות הנסמכות על התרשמותה הבלתי אמצעית של הערכאה הדיונית, ואין לכן מקום להתערב באלה. אשר לטענות המשפטיות שמעלה המערער, טוען המשיב כי הלכה ברורה היא מקדמת דנא כי גם שטר שניתן לבטחון שטר הוא, שלא כטענת המערער; ובנוגע לטענה כי השטר פקע זה מכבר וזמן רב לפני שהוגש לביצוע בהוצאה לפועל בשל תאריך הפירעון הנקוב בו, טוען המשיב כי טענה זו בדין נדחתה על ידי בית משפט קמא, משקבע כעובדה כי הצדדים הסכימו בהתנהגותם במשך השנים על הארכת חוזה השכירות ותחולתו על היחסים שביניהם, וכי התנהגותם מלמדת על כוונה שהשטר ימשיך וישמש כבטוחה כל עוד המשיך המערער להתגורר בדירה; והמערער מעולם לא הופטר מפרעונו. בהתייחס לתביעה שכנגד, טוען המשיב כי הגיש בקשה לסילוקה על הסף ובדיון מקדמי שהתקיים לפני בית משפט קמא ובהמלצתו, היתה הסכמה דיונית בין הצדדים כי המשיב לא יעמוד עוד על בקשת הסילוק על הסף וכי ישלים את הגנתו בפני התביעה שכנגד בתצהיר משלים (בנוסף לתצהיר עדות ראשית שניתן על ידו בתביעה השטרית), כך שהתביעה שכנגד תידון לגופה בלא צורך בהגשת "כתב הגנה". בנוסף טוען המשיב כי בכל מקרה התביעה שכנגד לא הוכחה, כפי שקבע במפורש בית משפט קמא, וגם מטעם זה בדין נדחתה. דיון והכרעה 5. ככלל, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים ובקביעות שבמיהמנות של הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים. לא מצאתי שהמקרה דנן מצדיק התערבות כזו, כאשר קביעותיו של בית משפט קמא מעוגנות היטב בחומר הראיות ונסמכות על התרשמות ישירה מן העדים שבפניו והעדפתו את גרסת המשיב המושתתת על התרשמותו ממהימנותו כפי שציין בית המשפט והדגיש [ראו: ע"א 8128/06 לוינזון נ' ארנון, , והאסמכתאות שם]. כך, משקבע בית משפט קמא בפסק הדין, שהצדדים בהתנהגותם הסכימו על הארכת תקופת השכירות בתנאי חוזה השכירות - למעט הפחתת דמי השכירות, עניין שאין עליו מחלוקת - לרבות חובתו של המערער לשאת בתשלום המיסים כל עוד הוא שוכר בדירה; כאשר יוזכר גם שאין מחלוקת כי בשלב מסוים הוסיפו הצדדים בגוף חוזה השכירות ולצד תקופת השכירות הראשונה שצויינה בו, את המילים "ועד 31/12/01" ולא שינו שום פרט אחר בחוזה. כך, גם אין מקום להתערב בקביעתו של בית משפט קמא כי קמה זכותו של המשיב לדרוש את פינויו המוקדם של המערער מהדירה, משזה לא עמד בחובתו לשאת בתשלום דמי השכירות והמיסים; ואף לא בנוגע לגובה החוב כנטען בעדותו של המשיב ונתמך במסמכים, כאשר אלה לא נסתרו על ידי המערער, שגם הודה במקצת חוב דמי השכירות ולא היו בידו תימוכין לתשלום יתרת חוב דמי השכירות הנטענת; ובאשר למיסים - אין מחלוקת שאלה לא שולמו על ידי המערער ואילו טענתו שהופטר מתשלומם לא נתקבלה על דעת הערכאה הדיונית, בין היתר לנוכח התרשמותה מן העדויות, ועל פניו גם אין בטענה זו כל הגיון בנסיבות המקרה. אינני רואה גם מקום להתערב במסקנה כי הסכום של 1,000 דולר שנמסר בידי המערער בעת שפינה את הדירה ניתן לו כהלוואה, כגרסת המשיב. אומר רק שאין לכך חשיבות בנסיבות העניין, מבחינה זו שסכום השטר שהוגש לביצוע בין כך אינו עולה על סכום חוב דמי השכירות והמיסים שלו טען המשיב כשהוא תומך את עדותו במסמכים - ואלה לא נסתרו. השאלות שיש לבררן הן, אם מן הבחינה המשפטית ודיני השטרות, יש יסוד לטענת המערער שהשטר נושא הדיון לאו שטר הוא, כמשמעו של זה בפקודה ובהיותו מותנה בחוזה השכירות; או לטענתו של המערער שהשטר פקע וכי הופטר מתשלומו. 6. לעניין מהותו של השטר שבו עסקינן - אכן מדובר בשטר שניתן כביטחון לקיום התחייבויות המערער על פי חוזה השכירות. אלא שהלכה פסוקה היא כי גם שטר ביטחון הוא בגדר "שטר" כמשמעו של זה בפקודה. הלכה זו, עליה חזרו בתי המשפט חדשות לבקרים, נקבעה עוד בע"א 333/63 שמולביץ נ' "סיקו" חברת דרום אפריקה ישראל לקונסטרוקציה, שותפות מוגבלת: "... אף 'שטרי בטחון' בכלל 'שטרות' המה. חזקת התמורה לפי סעיף 29(א) (לפקודה - ע.ב.) פועלת במקרה מסוג זה באופן שנטל ההוכחה לעובדות המצדיקות את 'מימוש הבטחון' על ידי אוחז השטר אינו מוטל עליו, אלא על חותם השטר מוטל נטל ההוכחה כי אוחז השטר אינו רשאי לתבוע על פיו. 'המוציא מחברו עליו הראיה': שטר יוצר 'חזקה' לטובת האוחז בו, חותם השטר הוא בגדר המוציא מחברו' לפי סעיף 29(א)" [פ"ד יח 550, 553 (1964)]. על הטעם לחזקה זו נאמר בע"א 421/74 שגן נ' מדר, מפי כבוד השופט י' קיסטר: "לו היה מקבל שטר בטחון יכול לממש את זכותו לפרוע את השטר רק אם הוכיח את זכותו מכוח החוזה, כי אז התועלת שאותה התכוונו הצדדים להשיג על ידי נתינת שטר הבטחון היתה מסוכלת" [פ"ד כט(1) 445, 447 (1974)]. אשר לטענת המערער כי משנכתב על השטר "בכפוף לחוזה שכירות מיום 24.11.9" בצמידות למילים "שטר בטחון", אזי זו התנייה הפוסלת את המסמך מהיות שטר כמשמעו בפקודה - גם טענה זו דינה להידחות. על פניו מדובר באזכור העסקה המשמשת עילה לשטר. בדנ"א 258/98 צמח נ' שלשבסקי, קבע כבוד הנשיא (כתוארו אז) א' ברק: "לכאורה, קביעה בשטר כי 'התמורה קיבלתי בהתאם לחוזה שכירות מיום 30/7/81' אינה הופכת את חבותו של עושה השטר למותנית ... כאשר נקבע בשטר כי התמורה נתקבלה בהתאם לחוזה פלוני, אין לפרש זאת כהתניית החבות על פי השטר לקיום תנאי החוזה. הפרשנות של הוראה כזו אינה אלא זו שהעושה מציין את הטעם לעשיית השטר. קביעה כזו אינה פוגמת בשטר". ]. יוער כי אין כל שוני בהקשר זה בין המילים "בהתאם לחוזה שכירות מיום ובאשר לעניין תאריך הפירעון המופיע על השטר, 24/11/96 - משהגיע בית משפט קמא למסקנה שלפיה בהתנהגותם הסכימו הצדדים להארכת חוזה השכירות והחלת תנאיו מעבר לתקופת השכירות הראשונה וכל עוד היה המערער שוכר בדירה, איני מוצאת כל קושי בכך שהוסיף וקבע כי התנהגות הצדדים גם מלמדת על כוונתם שהשטר ימשיך וישמש בהתאם כבטוחה. אמנם שינוי תאריך פירעון השטר הינו על פניו שינוי מהותי בו, שיכול שיביא לביטולו של שטר, ואולם סעיף 64 לפקודה מסייג וקובע כי שטר כזה אינו מתבטל חרף השינוי "... כלפי צד שעשה בעצמו את השינוי, או הרשה לעשותו או הסכים לו". למעלה מן הצורך אומר כי תאריך הפירעון הנקוב בשטר אינו אלא תאריך עשיית חוזה השכירות (24/11/96), עוד בטרם החלה תקופת השכירות הראשונה (1/12/96), ונראה לכן שאין ללמוד ממנו אף על כוונת הצדדים מלכתחילה בנוגע למועד פירעון השטר. יוער בנקודה זו, כי לתאריך הפירעון הרשום על גבי שטר נודעת משמעות לעניין סיחור השטר והיעדר אפשרות של צד ג', הנוטל את השטר לאחר מועד הפירעון הנקוב בו, לטעון לאחיזה כשורה. זאת משום הרציונל המשמש בסיס לדיני השטרות שלפיו צד רחוק רשאי לסמוך על חזות השטר, ומשכך חזות השטר היא המקור לפרשנותו. לעומת זאת, כאשר עסקינן בצדדים קרובים שקיימת ביניהם עסקת יסוד, כבמקרה דנן, ניתן להיזקק לנסיבות חיצוניות לשטר לצורך פרשנות המסמך [ראו: ע"א 4294/90 עזבון המנוחה חיה לאה רינסקי ז"ל נ' רחמני ושות' מימון בע"מ, פ"ד נ(1) 453, 474-475 (1996)] - ובענייננו: הכוונה לאותן נסיבות שבעטיין קבע בית משפט קמא כי בהתנהגותם הסכימו הצדדים כי השטר ימשיך לשמש כבטוחה כל עוד ישכור המערער את הדירה. 7. התוצאה לנוכח כל האמור היא, שאין מקום להתערב בפסק הדין בכל הנוגע לתביעה השטרית; וכפי שיובהר - הוא הדין גם בתביעה שכנגד. את רוב יהבו בערעור על פסק הדין ככל שהוא מתייחס לתביעה שכנגד, משליך המערער על הטענה שהמשיב לא הגיש כתב הגנה. ואולם טענה זו משקפת רק בחלקה את שאירע ואין להסיק ממנה את שחפץ המערער; ואפרט. משהוגשה התביעה שכנגד, הגיש המשיב בקשה לסילוקה על הסף. ואולם טרם שזו נדונה, קיבלו הצדדים את המלצת בית משפט קמא שלפיה על מנת לייעל את ההליכים לא יעמוד המשיב על בקשתו לסילוק התביעה שכנגד על הסף, ותחת זאת יתאפשר לו לפרוש את הגנתו בפני התביעה שכנגד ב"תצהיר משלים" לתצהיר העדות הראשית שהגיש זה מכבר בתביעה השטרית, בלא צורך בהגשת "כתב הגנה" לתביעה שכנגד; וכך תיסלל הדרך לקביעת התביעה השטרית והתביעה שכנגד להוכחות, כפי שאמנם נעשה. לגרסת המשיב, זו ההסכמה הדיונית שאליה הגיעו הצדדים, ועמדתו אמנם עולה בקנה אחד עם פרוטוקול הישיבה המקדמית שהתקיימה בבית משפט קמא ביום 10/7/03 והתנהלות הדברים שלאחריה. לגופה של התביעה שכנגד - גם כאן, כבתביעה השטרית, קבע בית משפט קמא כי הוא מקבל את גרסת המשיב שלפיה המערער לא הותיר בידיו ברירה אלא לפנות את מיטלטליו של המערער מהדירה. גם בממצא עובדתי זה איני רואה סיבה להתערב לנוכח התרשמותה הבלתי אמצעית של הערכאה הדיונית מן העדויות וקביעותיה המעוגנות בתשתית הראייתית שהיתה לפניה, מה גם שהמערער לא הוכיח ולו לכאורה את שווים של המיטלטלין. סוף דבר 8. סיכומו של דבר - לא מצאתי מקום לשנות מהתוצאה שאליה הגיע בית משפט קמא, שלפיה זכאי המשיב לממש את השטר שבידיו ומשכך הליכי הוצאה לפועל שנקט לביצועו יימשכו כסדרם, והתביעה שכנגד דינה להידחות. התוצאה היא שהערעור נדחה. המערער ישלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מהיום ועד מועד התשלום בפועל. הערבון הכספי שהופקד יועבר לב"כ המשיב על חשבון ההוצאות האמורות. שטר ביטחוןבעל פהשטר