החזר ארנונה אולם אירועים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החזר ארנונה אולם אירועים:

1. ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כב' השופטת שושנה אלמגור) אשר ניתן בת.א. 98840/00 , ועניינו השבת דמי ארנונה שנגבו לטענת המערערות בשיעור מופקע בשנים 1995- פברואר 1999, עקב אי חוקיות וביתר מן השטח בפועל. התביעה התקבלה באופן חלקי.

העובדות:
2. המערערות מחזיקות בנכס המשמש כאולם שמחות "תצפית" המצוי בתחום שיפוטה של עיריית הרצליה – המשיבה (להלן: "הנכס"). במשך שנים גבתה המשיבה מהמערערות ארנונה, לטענתן ביתר, בגין הנכס. לטענת המערערות, בשנים 1986-1987 נפלו פגמים מהותיים בקביעת תעריפי הארנונה על-ידי המשיבה, תוך כדי חריגה מסמכות, פגמים שהובילו לכך שגם התעריפים שנקבעו לשנים 1995-1999 היו בלתי חוקיים. כתוצאה מכך גם בשנים 1995 ו-1999 גבתה המשיבה מן המערערות ארנונה שלא כדין, ביתר, ותוך חריגה מסמכות.
ביום 3.10.00 הוגשה התביעה נשוא הערעור שעניינה השבת הכספים שנגבו ביתר מן
המערערות בשנים 1995 עד פברואר 1999.
התביעה נדחתה ברובה.
הטענות בתמצית היו כדלקמן: המערערות טענו כי בשנת 1986 הטילה המשיבה שלא כדין את צו הארנונה. על פי הטענות, כיוון שלא הוטלה ארנונה בצו בשנת 1986 היתה המשיבה אמורה לגבות ארנונה בשיעורים הנומינליים שהטילה וגבתה בשנת 1985. אלא שהלכה למעשה העלתה המשיבה את הארנונה בשנת 1986 בשיעור של 167% ולפיכך מדובר בהעלאה בלתי חוקית.
טענה נוספת הינה כי בשנת 1987 קבעה המשיבה שיעורי ארנונה בניגוד לחוק יציבות המשק (הוראות שונות), התשמ"ז-1987 (להלן: "חוק יציבות המשק") כתוצאה מביטול סיווג של "מבני עזר". על פי הטענות, שנה קודם לכן חויבו "מבני העזר" על פי צו הארנונה בשיעור נמוך יותר מהמבנה העיקרי, ובשנת 1987 חוייבו בתעריף זהה כמבנה עיקרי, בתוספת עליית מדד המחירים לצרכן באותה שנה. איחוד סיווג זה יצר, לטענת המערערות, עלייה בארנונה בשיעור העולה על המותר על-פי חוק יציבות המשק.
טענה נוספת מתייחסת לאופן חישוב היקף השטחים בגינן חויבו המערערות. על-פי המדידה, טוענות המערערות, אולם השמחות הינו בשטח של 488.18 מ"ר ומבני העזר הינם בשטח של 322.57 מ"ר, ועל-פי מדידות אלו היה על המשיבה לגבות את הארנונה בתעריפים המתאימים.

3. כטענת סף טענה המשיבה לדחיית התביעה מחמת שיהוי. התביעה הוגשה לראשונה 14 שנה לאחר קביעת שיעורי הארנונה ללא שהוגש ערר "בזמן אמת" לפי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו-1976.
לגופו של עניין טענו המשיבות כי רשות מקומית אינה נדרשת להטלת ארנונה מדי שנה, ומשלא הטילה ארנונה בשנת 1986 רשאית היתה להגדיל את שיעור הארנונה באותה שנה בשיעור של 167%, שיעור שביטא את עליית המדד באותה שנה. בשנת 1987 נקבעה הגדרה בצו הארנונה של "שטח מבנה שאינו משמש למגורים" ומשנה זו ואילך נלקחו בחשבון גם מבני עזר, כשלשטח כולו נקבע תעריף משוקלל של כל אחד ממרכיביו, המהווה תעריף ביניים הנמוך מהתעריף שהיה נהוג לאולמות שמחה בשנת 1986, אך גבוה מהתעריף שהיה נהוג לחיוב מבני עזר באותה שנה.
טרם שינוי הצו בשנת 1987 חוייב נכסן של המערערות כאולם אירועים ולא הוחלו שני סיווגים על הנכס. בשנת 1995 עד 1997 שטח המבנה על-פיו חוייבה הארנונה היה 590 מ"ר.
המשיבה מתנגדת להשבת הסכומים הנתבעים.
בית המשפט דן בטענות הצדדים וקבע כי במקרה דנן קיים שיהוי הן במובן הסובייקטיבי והן במובן האובייקטיבי. במובן הסובייקטיבי; התביעה הוגשה בחלוף 14 שנה ללא הגשת ערר, ולאחר שלמעשה הוגשה תביעת המשיבה נגד המערערות בגין אי תשלום הארנונה. בדיקת החיוב הראשון שנפל לידי המערערות יכול היה בהחלט להביא לאיתור פגם, ליקוי או שגגה כלשהם, אם היו כאלה, וניתן היה לגלות את הפגמים מבעוד מועד. לגבי השיהוי האובייקטיבי; הרי שהוא נבע מחוסר תשומת לב והזנחה של בעלי המבנה. המערערות מחזיקות בנכס משנת 1988 ובדיקת שיעורי הארנונה לא דרשה מהן לנבור בהחלטות היסטוריות כדי לתור אחר החלטות פסולות, אלא "מבט קל בצו הארנונה היה מגלה את הפגם, אם היה כזה..." כלשון בית-המשפט.
קבלת התביעה במקרה כזה יש בה כדי לשנות את הכנסות העירייה מגביית ארנונה במשך למעלה מעשור שנים, ובכך לגרום לגירעון תקציבי משמעותי, דבר שעשוי להשפיע על פעולות העירייה ביחס לכלל תושבי העיר.
ובלשון בית המשפט: -
"העובדה כי רק עתה, באיחור של 14 שנה, מלינה התובעת על שיעורי הארנונה שנגבו ממנה מלמדת על חוסר תום ליבה. על אף שעיקרון תום הלב של נישום אינו גורם כבד משקל בקשר לטענת שיהוי הרי שבמקרה דנן לא ניתן להתעלם ממנו."

אשר על כן קובע בית-המשפט כי התקיימו במקרה דנן התנאים הנדרשים למחיקה על הסף מחמת שיהוי, אולם למען הסר ספק נדרש בית המשפט גם לבדיקת הטענות לגופן.
השאלה הראשונה לה נדרש בית-המשפט היתה נפקות אי הטלת הארנונה בצו בשנת 1986. במקרה זה השאלה היתה האם יחולו השיעורים הנומינליים של השנה הקודמת, או שמא יחולו השיעורים של השנה הקודמת בתוספת שיעורי האינפלציה (המדד) באותה שנה.

בית המשפט התייחס ללשון סעיף 279 לפקודת העיריות בנוסחו דאז אשר קבע לעניין זה כדלקמן:
"לא הטילה המועצה לשנת כספים פלונית ארנונה כללית, תשולם הארנונה בתחום העירייה לאותה שנה בשיעורים ובמועדים שנקבעו לשנת הכספים הקודמת."

בהמשך לכך ציינה השופטת הנכבדה כי בפקודת העיריות נקבע כי ההודעה בדבר המס תפורסם לא יאוחר מיום 15 בדצמבר שלפני כל שנת כספים וזאת לא בכדי, שכן אי פרסום הצו יותיר את הנישום באי וודאות בדבר ערך השומה שיוטל עליו לשלם בשנת המס הקרובה. על כן קבע החוק, שמקום שלא נקטה העירייה הליכים אלה, יחול המס שהוטל בשנה החולפת. (ראה לעניין זה בג"צ 764/88 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קרית אתא פ"ד מו(1) 793 וכן בבג"צ 130/82 מרדכי סופר ואח' נ' עיריית הרצליה פ"ד לו (2) (607).
מסעיף 279 בניסוחו הקודם למד בית המשפט כי אם המועצה לא הטילה בשנת כספים פלונית ארנונה כללית, תשולם הארנונה לאותה שנה בשיעורים ובמועדים שנקבעו בשנת הכספים הקודמת. סעיף 10 לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ב-1992, ביטל סעיף זה וקבע נוסח אחר כדלקמן:
"10. לא הטילה המועצה ארנונה כללית לשנת כספים מסוימת, תשלום הארנונה לאותה שנה בתחום הרשות המקומית בסכומים ובמועדים על-פי הכללים כאמור בסעיף 9(א)."

בתקנות הארנונה של כל שנה נקבעות הוראות דומות לסעיף 10 לחוק ההסדרים. בסעיף 10 לתקנות הארנונה לשנת 1993 נקבע:
"10. לא הטילה המועצה ארנונה כללית לשנת הכספים 1993, תשולם הארנונה לשנת 1993 בתחום הרשות המקומית בסכומים ובמועדים אשר נקבעו בשנה הקודמת שהיא מעודכנת לפי אפשרות הגבוהה ביותר שרשאית רשות מקומית להטיל לפי תקנות אלה" (ההדגשה שלי – מ.ר.).

מכאן, למד בית-המשפט כי נוסח השינויים האמורים אשר כללו את תיקון נוסח סעיף 279 והתקנת התקנות מדי שנה בדבר אי הטלת הארנונה על-ידי המועצה, מלמדים כי סעיף 279 דאז התכוון לשיעורי הארנונה שחלו בשנה הקודמת, ללא הצמדה למדד, וקובע בית-המשפט בהקשר זה:
"במיוחד בתקופה של אינפלציה דוהרת התרשלה מועצת העירייה, מקום שלא הטילה בצו את הארנונה לשנת המס 1986, כמתבקש על-פי חוק. העירייה הותירה את הנישום באי וודאות אשר לערך שומת המס ובכך פגעה בזכויותיו הבסיסיות. על כן יהיה זה נכון לפרש את סעיף 279 הנ"ל לטובת הנישום ולהעמיד את ערך השומה בערכים של השנה הקודמת ללא הצמדה למדד."
בדברים אלו קיבל בית המשפט את טענת המערערת כי העלאתה של הארנונה בשנת 1986 הייתה שלא כדין.
השאלה השניה לה נדרש בית-המשפט היתה שאלת ביטול הסיווג של "מבני עזר".
עד לשנת 1987 חוייבו מבני עזר לעסקים בתעריף נמוך יותר מתעריף המבנה העיקרי. בשנה זו הושמט בצו הארנונה הסיווג של "מבני עזר", כך שהם חוייבו כמבנה עיקרי המהווה תעריף גבוה יותר כשלעצמו ובתוספת שיעור עליית הארנונה באותה שנה.
חוק יציבות המשק (הוראות שונות), התשמ"ז-1987 (להלן: "חוק ההקפאה") שימר את עיקרון ההקפאה באותה שנה וקבע שיעור מירבי להגדלת ארנונה ברשויות המקומיות ובגובה מדד עליית המחירים לצרכן באותה שנה והוא 22%. להלן הנוסח:
"(א) לא תגבה רשות מקומית בשל נכס ארנונה כללית (להלן הארנונה) לשנת הכספים 1987 בסכום שיש בו העלאה של יותר מ-22% מעל סכום הארנונה שהגיע כדין בשל אותו נכס בשנת הכספים 1986."

קרי: הארנונה לשנת הכספים 1987 יכול היה שתעלה לכל היותר ב-22% לעומת הארנונה של שנת 1986. שיעור ההעלאה המירבי לפי חוק ההקפאה בשנת 1986 היה 170% אלא שהמשיבה לא הטילה כחוק את הארנונה לשנה זו מאחר ושומת הארנונה נשארה באותם השיעורים של שנת 1985, לכן שיעור עליית הארנונה בשנת 1987 צריך היה להתייחס לשיעורים שנקבעו בשנת 1985. לאור זאת עולה כי בפועל שיעור הארנונה למבנים, ששנה קודם לכן חוייבו כ"מבני עזר", עלה בשנת 1987 ביותר מ-22% שהוא השיעור המקסימלי שנקבע לאותה שנה, ולכן עליית שיעור הארנונה נגדה את חוק ההקפאה והיוותה החלטה החורגת מסמכות המשיבה ועל כן היא בטלה מעיקרה.
זוהי המסקנה אליה הגיע בית-משפט השלום ולכן, קבע כי לכאורה זכאיות המערערות להשבת הכספים שנגבו שלא כדין, אלא שכאן היתה מחלוקת בין הצדדים בדבר שטח הנכס לשנים 1985 עד 1995.
לטענת המערערות שטח המבנה החייב בארנונה הינו 810.57 מ"ר על-פי מדידות שנערכו ביוזמת העירייה בשנת 1996, שטח זה כולל בחובו 488 מ"ר המהווים את אולם השמחות ו-322.57 מ"ר המהווים את מבנה העזר.
במחלוקת העובדתית האמורה קבע בית-המשפט, לאחר שניתח את הראיות שהובאו לפניו, כי המערערות לא הצליחו להרים את נטל ההוכחה ולכן טענה זו נדחתה.
השאלה השלישית שנדונה היתה גביית הארנונה בשנים 1995 ואילך, והיא כללה מספר שאלות משנה: כיצד יחושב שטחו של המבנה, האם יחושב שטח האולם בנפרד ומבני העזר יחושבו כמבני עזר למבנה העיקרי, או שמא יחושב כל שטח המבנה כאחד תחת סיווג של "אולם שמחות".
לטענת המערערות, סך שטח הנכס הינו 810.57 מ"ר לא כולל מעבר ולובי משותף. מנגד טוענת המשיבה, כי סך שטח המבנה הינו 934 מ"ר. באשר לשאלה השניה, לטענת המערערות שטח מבנה העזר הוא 322.57 מ"ר ואילו אולם השמחות הוא בשטח של 488.18 מ"ר.
לענין המחלוקת באשר לשטח טענו המערערות כי הקרקע אינה נכללת בחישוב השטח לשם חיוב בדמי הארנונה, ואילו בית-המשפט הגיע למסקנה כי לשון סעיף 296 המגדיר בניין קובע מפורשות כי בחישוב שטח מבנה בהכרח תיכלל הקרקע שעיקר שימושה עם המבנה, לרבות חצר וגינה. גם המעבר והלובי המשותף מהווים חלק אינטגרלי מהמבנה ועל כן דינם להיכלל בשטח המבנה הכולל.
אשר לשאלה השניה, אלה רכיבים הנכללים בהגדרת "מבני עזר" – מתוך הגדרות לשוניות מגיע בית המשפט למסקנה כי "מבנה עזר" מהווה מתקן או בית העומד בפני עצמו שמטרתו לסייע למבנה אחר ולכן לא היה כל הגיון להבחנה שעשו המערערות בין אולם השמחות לבין מבנה העזר כאשר תחת קטגוריית מבני העזר כללו מטבח, קונדיטוריה, חדר הלבשה ומשרדים. אלה אינם מבנים העומדים בפני עצמם אלא צמידים למבנה העיקרי, ומהווים חלק אינטגרלי מהמבנה העיקרי ממנו והשימוש בהם מהווה חלק בלתי נפרד מהשימוש שנעשה באולם השמחות.
אשר לסככה ולרמפה – בעניין זה הגיע בית-המשפט למסקנה כי חלקים אלה אינם מהווים מעצם טיבם ומהותם חלק עיקרי ואינטגרלי מאולם השמחות ובבסיסם שימוש עזר בלבד, ולכן הינם בגדר "מבני עזר".
עם זאת, קבע בית-המשפט כי אין בקביעה האמורה כדי להצמיח למערערת תועלת כלשהי שכן המערערות לא הצליחה להרים את הנטל המוטל עליה להוכיח מהו השטח בו חוייב הנכס בשנים שקדמו לשנת 1987, מה היה שטחו לאחר המועד האמור והאם הוחל עליו הסיווג נשוא הדיון. אשר על כן קובע בית-המשפט כי לא ניתן להחיל סיווג שהיה תקף לפני 14 שנים על נכס ששינה שטחו או פניו לא אחת. עם זאת הואיל ובשנת 1996 חייבה המשיבה את המערערות בארנונה לגבי שטח של 934 מ"ר, והואיל ועל-פי המדידות שטח זה לא כולל מרפסת פתוחה, על העירייה להשיב לתובעים את ההפרש בגין השטחים, דהיינו במקום 934 מ"ר יבוא 885.15 מ"ר. מכאן הורה בית-המשפט למשיבה להשיב למערערות תשלומי ארנונה ששולמו ביתר עבור השנים 1996-99' בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק בגין הפרש זה.

טענות הצדדים
המערערות והמשיבות כנגד טוענות בראש ובראשונה כי אין מדובר בשיהוי, שכן שאלת השיהוי רלוונטית מקום בו מדובר בתקיפת מעשה מנהלי בהליך מנהלי, ולכן בתביעות השבה כספיות אין כל רלוונטיות לשאלות של שיהוי, לגביהן חלה תקופת ההתיישנות הכללית הקבועה בתוך ההתיישנות. לדידן, גם אם מדובר בשיהוי, הרי נקבע זה לא מכבר בבג"צ 170/87 אסולין נ' ראש עיריית קרית גת, פ"ד מב(1) 678, 682, (כב' השופטת נתניהו) כי מקרים בהם מדובר בחריגה מסמכות בפעולות בלתי חוקיות של הרשות, תידחה טענת השיהוי גם מקום בו היא רלוונטית – במובחן מן המקרה דנן בו מדובר בקביעת השבה.
נטען ע"י המערערות כי בנושא זה שגה בית-המשפט כשקבע כי ניתן היה לבדוק בקלות את שיעורי הארנונה מבלי לבדוק החלטות היסטוריות וכי אי בדיקה כמוה כהזנחה. לטענתן, חזקת תקינות מעשה המינהל מניחה כי פעולות הרשות המנהלית נעשו כדין. אין ולא ניתן להטיל על הנישום את החובה לבדוק האם חרגה הרשות מהתעריפים אשר הוטלו בחוק.
עוד נטען כי שגה בית המשפט כאשר קבע כי המערערות נמנעו במכוון מהצגת שטחי הנכס בשנים 86-87. הטענה היא כי שטחים אלו לא פורטו בשל היעדר רלבנטיות וכן היעדר אפשרות לבדוק זאת בפועל.
שגה בית המשפט כאשר קבע כי המערערות לא הצליחו להרים את נטל ההוכחה לעניין תשלומי הארנונה ששולמו ביתר עד לשנת 1995 כאשר נטל זה מעולם לא היה מוטל על התובעות.
תביעת ההשבה נשוא הערעור הוגשה בגין תשלומי יתר בשנים 1995- פברואר 1999, אשר נבעו מהכפלת תעריף שגוי ובלתי חוקי למטר מרובע, ומספר המטרים אשר נמדדו על ידי המשיבה עצמה בשנים האמורות, ובית המשפט קיבל את המדידות כשטח הנכס לשנים אלו.
מכל מקום, התעריף השגוי לפיו חושבה גביית היתר נבע מליקויים מוקדמים אשר נעשו על ידי המשיבה תוך חריגה מסמכות וללא כל קשר לשטח בו החזיקו המערערות.
גם לגבי מהות החיוב, שגה בית המשפט כאשר הוסיף לשטח הנכס החייב בארנונה את שטח הקרקע הצמוד לו, למרות שלא נטענה כל טענה בעניין זה, ולמרות שהקרקע הצמודה משולמת כל השנים במסגרת נכס אחר באמצעות חשבון אחר.
היה על בית המשפט לקבל את טענת המערערות לפיה ניתן היה לחייבן רק בגין חלקן היחסי ברכוש המשותף. גם בנושא הסיווג שגה בית המשפט כאשר סיווג חלקים בנכס המסייעים לשימוש בחלק העיקרי שלו, כנכס עיקרי ולא כמבנה עזר.
היות שביטול סיווג מבנה העזר נקבע על ידי בית משפט כבלתי חוקי וכחריגה מסמכות, חייב היה בית המשפט להחיל את סיווג מבני העזר על החלקים המהווים מבני עזר ולקבוע כי התעריף שיחול עליהם הינו תעריף החל על מבנה עזר. אשר על כן מבקשות המערערות לבטל את פסק הדין של בית משפט קמא ולקבל את תביעת ההשבה העומדת בבסיס הערעור.
בעיקרי הטיעון של המערערות הן ביקשו לעדכן את בית-המשפט בכך כי לאחר מתן פסק-הדין קבע בית-משפט קמא עצמו בתביעה מקבילה באותן העילות, כי בפסק-הדין נשוא הערעור הוא שגה כאשר דחה את התביעה על הסף מנימוקי שיהוי (הם הפנו לתא 177229/02 אייל חברה להנדה וחרושת בע"מ נ' עיריית הרצליה, ). כן הפנו למספר פסקי דין נוספים של בית-המשפט העליון שם נקבע כי על רשות הגובה ארנונה שלא כדין ובחריגה מסמכות להשיב את גביית היתר למרות השנים שחלפו ממועד הפגם וכי אין לקבל טענת שיהוי הנטענת על-ידי רשויות. (רע"א 6590/05 עיריית אשדוד נ' שמעון צרפתי בע"מ, , ע"א 9657/02 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' עיריית קרית גת, פ"ד נח(6) 164 וע"א 6805/99 תלמוד תורה כללי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, פ"ד נז(5) 433, 445).
הערעור שכנגד הוגש על ידי המשיבה והוא מתמקד בעיקרו בנושא של מבני העזר.
המערערות שכנגד טוענת כי טעה בית-המשפט בקבעו כי שטח הנכס ללא המרפסת הפתוחה הינו 885.15 מ"ר ולכן לא היה נכון להקטין את השטח והשטח בגינו חויבו המערערות, מכאן אין מקום לקביעה כי על העירייה להשיב למערערות תשלומי ארנונה בגין הפרש השטחים בין שטח של 934 מ"ר לשטח של 885.15 מ"ר.
מכל מקום, טוענת המשיבה, טענה זו היתה בגדר "הרחבת חזית" שכן התביעה היתה להשבת כספים בגין טענות אי חוקיות של צווי הארנונה, ובטענות אלו בלבד.
זאת ועוד, בהתאם לסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) התשל"ו – 1976, מי שטוען לחיוב שגוי בארנונה ביחס לסוג הנכס, גודלו, או השימוש בו, חייב להעלות טענותיו לפני מנהל הארנונה בערר בתוך 90 יום מיום דרישת התשלום.
אין חולק כי לא הוגשו השגה או ערר בגין חיוב הנכס, לרבות בנוגע לשטח המרפסת.
אשר על כן השומות של השנים 96-99 הפכו לסופיות ולא ניתן להעלות כנגדן כל טענה ובמיוחד לא טענות שניתן היה להגישן בגדר השגה וערעור.
גם בשנת 2000 נערכה מדידה עבור העירייה ממנו עלה כי שטח הנכס לחיוב עומד על 934 מ"ר ללא מרפסת פתוחה. המערערות לא חלקו על תוצאות המדידה האמורה ועל כן אין מקום לקבל דעה זו של בית-המשפט.
כן טעה בית-המשפט כאשר קבע כי שיעורי הארנונה שנקבעו על-ידי המשיבה בשנת 1986 היו גבוהים משיעורי הארנונה המירביים אותם הוסמכה לגבות. אין ספק כי כאשר החוק נוקב בסכום כל שהוא על דרך ההפניה לשיעור שנקבע בשנה קודמת, אזי אליבא לדעתה מדובר בסכום ריאלי, קרי הסכום הנומינלי, בתוספת הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן, שכן, ובמיוחד בתקופת אינפלציה "דוהרת", הדבר יוצר הפחתה ריאלית של שיעורי הארנונה בעשרות אחוזים ואין הדבר הגיוני ומתקבל על הדעת.
לאור כל זאת התבקש בית-המשפט בערעור שכנגד לבטל את פסק דינו ולקבוע כי העירייה איננה חייבת בהשבת סכומים כל שהם למשיבות, וכן להצהיר כי צווי הארנונה לשנים 86-87 הינם חוקיים ולא נפל בהם פגם.

דיון
היועץ המשפטי לממשלה התייצב בביהמ"ש על פי החלטת ביהמ"ש והגיש חוו"ד המפרטת את דעתו בתיק שבפנינו.
נקודת המוצא בחוות הדעת היא ביישום ההבחנה בין בטלות מוחלטת של החלטה לבין בטלות יחסית.
לעניות דעתו, המקרה שלפנינו איננו מצביע על בטלות מוחלטת של ההחלטות של הרשות המקומית בין השנים 1986-1987 אלא על בטלות יחסית. ולאורה של בטלות זו יש לדעתו לבחון את ההצדקה – שלעניות דעתו איננה קיימת – של השבת הארנונה שנגבתה מן המערערים. בנותנו דעתו על סוגיית הבטלות היחסית מפנה היועץ המשפטי לממשלה לפסיקה קודמת של ביהמ"ש העליון וכן לחוו"ד שהגיש לביהמ"ש העליון בפרשה אחרת שנדונה בע"א 1761/02 והמתייחסת להתדיינות בין רשות העתיקות לבין מפעלי טחנות בע"מ. לדבריו, נקודת המוצא של הפרשנות אותה מאמץ היועץ המשפטי לממשלה היא בע"פ 768/80 שי שפירא ושות' נ' מדינת ישראל (פ"ד לו 1 337) בו נפרשה לראשונה האבחנה בין בטלות החלטה, לבין בטלות יחסית. למותר לציין כאן כי בעקבות פסק הדין הנ"ל משנת 1980 חזר ונפנה ביהמ"ש לא אחת להבחנות האמורות בין סוגי הבטלות. דעתו של היועץ המשפטי לממשלה היא כי בכל הנוגע לסוגיית הבטלות היחסית ובעיית ההשבה העולה ממנה, מחובתו של ביהמ"ש לשקול מספר שיקולים והם מחד גיסא אכיפת שלטון הסמך על הרשות, התומך בהרתעת הרשות מפני זלזול בחוק, ומאידך גיסא ההכרח בפעולה סדירה של הרשות ומניעת קריסתה או שיבוש ממשי בתקציבה. היכולת לתכנן את התקציב, מניעת הטלת עול המימון על הציבור כולו, הקושי של הרשות להסביר פעולות מן העבר הרחוק וכן הצורך של הרשות בסופיות הבקרה על חוקיות החלטותיה. פעולות איזון אלו שעיקרן נמנה לעיל נבחנות לאור סעיף 2 לוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט 1979.
אגב כך מפנה היו"מ לכך שבפרשת רשות העתיקות האמורה ניתן כבר פסק דין של ביהמ"ש העליון ביום 20.2.06 שבו פסק ביהמ"ש ברוח דבריו של היועץ המשפטי לממשלה בחוות הדעת, היינו זו שבפרשת רשות העתיקות, והן זו שבפנינו.
יוער כבר כאן כי בתשובת המערערים לחווה"ד של היועמ"ש הם הרבו להפנות לפסיקה אשר אינה מתיישבת עם עמדת היו"מ. אך נעלם כנראה מעיניהם כי מן הנכון להסיק מסקנות השוואתיות, בהתאם לצורך הפרשני המתעורר בכל מקרה אחרי שמניחים את הבסיס להצבעה על זהות או דמיון בעובדות. בהקשר זה לא נתנו המערערים את דעתם לכך כי הם ביקשו ביטול החלטות של הטלת ארנונה מטעמי פסלות כאשר מדובר על החלטות מן השנים 1995-1999, בו בזמן שהיסוד לפנייתם לא היתה בפסלות שנוצרה ב-1995 או ב- 1999, אלא הסתמכות על החלטות משנת 1985 ו- 86 שהן כידוע קדמו ב- 14 שנה לתביעת ההשבה שהוגשה ע"י המערערים לראשונה, וללא כל ערעור בעבר.
זאת גם הסיבה שאין מקום לזהות את ההחלטות עם מה שנפסק בפרשת בג"צ 170/87 אסולין נ' ראש עירית קרית גת (פד"י מב' (1) 678; 695).
אם נשוב לחוו"ד של היו"מ יש להוסיף כי בדונו בסעיף 2 הנ"ל הוא הפנה לחובה להחיל את עקרונות הצדק והיושר על פיו גזורות גם עילות התביעה וגם עילות ההגנה, אך איזכר לגבי הפטור מהשבה כי שיקולי הצדק בעת בחינת הפטור מהשבה רחבים משיקולי הצדק עת בוחנים את חובת ההשבה.
(ראה דברי המשנה לנשיא מ. חשין בפרשת רשות העתיקות ודברי השופט מצא בע"א 588/87 כהן נ' שמש פד' מה 5 297,325).
מנינו לעיל את מיגוון וריבוי השיקולים לכאן ולכאן כאשר בוחנים את החלת תורת הבטלות היחסית, ואין תימה כי לאור מספרם הרב של השיקולים לצד זה או לצד אחר, העיר ביהמ"ש תוך תיאור המצב על "אנדרלמוסיה בטיעונים ובטיעוני נגד" (דברי המשנה לנשיא מ. חשין). אולם למרות קושי זה הפנה היו"מ לקושי העלול להתעורר לגבי תביעת ההשבה אם מימושה עלול לפגוע ברשות כדי כך שיקשה עליה באופן מהותי לבצע כהלכה את משימותיה.
אין בכך כמובן כדי להפחית מן המשקל היחסי של השיקולים שכנגד שנמנו לעיל.
כדי לדייק בהצגת הדברים מן הנכון להזכיר כאן את "הגלגול" של ההוצאה על הצד השלישי. יש לתת את הדעת גם לכך שתובע השבה פיצה עצמו על ידי גביית סכום יתר מצד שלישי לאור הארנונה שהוטלה עליו.
היועץ המשפטי מפנה לכך שבענין השיהוי וההפניה לפס"ד אסולין הנ"ל, מן הנכון לתת את הדעת לכך שבפרשת אסולין מדובר בשיהוי בן שנה אחת בלבד.
סיכומם של דברים, היועץ המשפטי מצביע על כך שבשנת 1985 אמנם לא ניתנה החלטה מפורשת של הרשות המקומית, אך פעולתה במהות היתה בהתאם לרוח החקיקה שהיתה אז בתוקף, ובשינויים הנובעים מן המדד לארנונה שחלה שנה קודם לכן. על כן סבור הוא כי אין להורות על השבת הכספים במקרה דנן.
גם בשנים 1986- ו – 1987 היתה הארנונה שנגבתה בתוספת של 167% בהשוואה לעבר וכדברי היועץ המשפטי היה זה שיעור נמוך מן השיעור המקסימלי שהותר בחוק ההסדרים לאותה שנה שהיה 170%. אלמלא גבתה העיריה ארנונה כשהיא מוצמדת הרי נוכח שיעורה של האינפלציה באותה עת היתה נאלצת לקיים את פעולתה בסכום ארנונה מגוחך.
אשר לסיווגם של מבני העזר, נושא שעליו נסב הערעור שכנגד, אין היועץ המשפטי רואה בכך ליקוי חמור בהתחשב בכך שנקבע מחיר ביניים למבני עזר אשר הפחית את התשלום אשר שולם עבור המבנה העיקרי, ואף הסיר את האפליה שיצר הסיווג הקודם.
אשר לתקציב הרשות ציין היועץ המשפטי כי אם ילכו בעקבות דרישת ההשבה, תחוייב הרשות בהשבה של כ- 1.5 מילארד ₪ דבר שיוביל לאי יכולתה לתפקד כלכלית.

נתנו דעתנו לדבריו של היועץ המשפטי לממשלה וכמובן גם לנתונים העובדתיים אשר עליהם מושתתים הערעור והערעור שכנגד.
אנו סבורות כי כאשר מונים את המרכיבים השונים של בחינת סע' 2 הנ"ל ובחינת היישום של תורת הבטלות היחסית, יהיה נכון להביא בחשבון כי המדובר בסופו של דבר ולאמיתו של דבר על הסתמכות על אירועים משנת 1986- 1987, והיתה למערערים הזדמנות נאותה רבת שנים לתקוף את העדר ההחלטה הפורמלית במשך השנים שחלפו מאז.
הפניה לערכאות בשנת 2000 לגבי מה שארע וצמח משפטית בשנים 1986-1987 יש בו שיהוי כה רב, שאין להשוותו כלל לפרשת אסולין. כל יתר הנתונים הטעונים בדיקה תומכים במסקנתנו שלנו כי במקרה שבפנינו אין כל מקום לקבלת תביעת ההשבה, אלא יש לדחות את הערעור ולקבל את הערעור שכנגד, לאור מכלול הנתונים המשקפים את המצב, והמקובלים עלינו.



הערעור נדחה. הערעור שכנגד מתקבל.
המערערות ישלמו למשיבות וכן ליו"מ הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪ + מע"מ לכל אחד מהם.
הערבון יועבר כשהוא מחולק בחלקים שווים לכל אחד מן המשיבים על חשבון ההוצאות האמורות.




לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ארנונה על פאב

  2. ארנונה על מכבסה

  3. ארנונה על רפתות

  4. ארנונה על מספרה

  5. ארנונה על מחסנים

  6. ארנונה על ממגורה

  7. ארנונה תחנות דלק

  8. ארנונה על בית ריק

  9. ארנונה על שטח פתוח

  10. תביעת השבה ארנונה

  11. מהי מטרת הארנונה ?

  12. הוצאות אכיפה ארנונה

  13. ארנונה על גן לאומי

  14. ארנונה שימוש מעורב

  15. חיוב אישי בארנונה

  16. הנחה בארנונה בטעות

  17. חוב ארנונה במטולה

  18. ארנונה על בית אבות

  19. ארנונה על אדמת מרעה

  20. ארנונה על בית מלאכה

  21. האם ארנונה היא מס ?

  22. תשלום ארנונה עודפת

  23. השגה למנהל הארנונה

  24. תעריף ארנונה מדורג

  25. ארנונה לפני טופס 4

  26. הבטחה שלטונית ארנונה

  27. ארנונה על מעון ילדים

  28. חוב ארנונה של השוכר

  29. ממתי משלמים ארנונה ?

  30. ארנונה על שטח חקלאי

  31. ארנונה על שטחי שירות

  32. ארנונה מספרות תל אביב

  33. ארנונה על שטחי ביטחון

  34. חוב דמי שילוט ארנונה

  35. תעריפי ארנונה השוואה

  36. ארנונה על אולם אירועים

  37. ארנונה על מבנה תעשייה

  38. ארנונה על שטחים טכניים

  39. הגדלת שטח לחיוב ארנונה

  40. התחייבות להפחתת ארנונה

  41. איך מערערים על ארנונה

  42. טעות במדידה החזר ארנונה

  43. תשלום ארנונה פתח תקווה

  44. חוב שנוי במחלוקת ארנונה

  45. השגה על ארנונה תחנת דלק

  46. חובות ארנונה של יורשים

  47. חוב ארנונה לעיריית חיפה

  48. אינטרס ההסתמכות - ארנונה

  49. קבלת תשלום ארנונה בחזרה

  50. החזר ארנונה אולם אירועים

  51. נטישת מושכר חיוב בארנונה

  52. תשלום תחת מחאה – ארנונה

  53. החזר הארנונה שנגבתה ביתר

  54. שינוי ארנונה רטרואקטיבי

  55. ארנונה על מחסן חלק מדירה

  56. חיוב רטרואקטיבי בארנונה

  57. שינוי ארנונה לאחר 10 שנים

  58. מכתב השגה על חיוב בארנונה

  59. שינויים בהגדרות צו ארנונה

  60. סיווג מרפאות לצורך ארנונה

  61. הקלה בארנונה למבנים חקלאים

  62. תשלום ארנונה בניה ללא היתר

  63. תשלום ארנונה על כניסה לעסק

  64. חובות ארנונה מלפני 20 שנה

  65. חוקיות הטבה בארנונה לחברות

  66. ארנונה למשפחה מעל 8 ילדים

  67. גביית ארנונה מחברה שהתפרקה

  68. הבטחה שלטונית לפטור מארנונה

  69. תשלום ארנונה באחוזת ראשונים

  70. ערעור על החלטת מנהל הארנונה

  71. חוב ארנונה לעיריית תל אביב

  72. אי קבלת תשובה להשגה בארנונה

  73. תביעה בגין ארנונה ומים - עיריית בת ים

  74. סיווג ''תעשיה'' לצרכי ארנונה

  75. גביית ארנונה מהבעלים של החברה

  76. שינוי סיווג ארנונה מחסן לעסק

  77. ארנונה על מחסן בגובה מטר וחצי

  78. חוב ארנונה לעיריית פתח תקווה

  79. מכתב הנחה בארנונה מראש המועצה

  80. אישור משרד הפנים לגביית ארנונה

  81. ארנונה על מפעלים במועצה אזורית

  82. איחור בתשובת מנהל הארנונה להשגה

  83. מחזיק מטעם הממשלה לצורך ארנונה

  84. תביעה לתשלום החזר תשלומי ארנונה

  85. תעריפי ארנונה שונים באותו אזור

  86. אי שימוש במחסנים - תשלום ארנונה

  87. השבת כספי ארנונה שנגבו שלא כדין

  88. ארנונה על חניון ציבורי ללא תשלום

  89. ארנונה על מרתף שאינו ראוי לשימוש

  90. גביית ארנונה בזמן הליכים משפטיים

  91. ארנונה על מבנה שאינו ראוי לשימוש

  92. תביעה כספית בגין חוב ארנונה בשכירות

  93. ארנונה על החלק היחסי בבניין משרדים

  94. אי שימוש במחסנים 6 חודשים - ארנונה

  95. מגורים עם ההורים במשק חקלאי - ארנונה

  96. הליכי גבייה בשל חובות ארנונה שקיומם הוכחש

  97. שינוי סיווג ארנונה מ"בית פרטי" ל"בית משותף"

  98. האם צריך לשלם חוב ארנונה בזמן שהייה בחו"ל ?

  99. טענת אי מגורים בנכס במסגרת תביעה לתשלום ארנונה

  100. האם אפשר להגיש השגה על ארנונה גם אחרי 90 יום ?

  101. סיווג ''מפעל תעשייתי'' כ''עסק אחר'' לצורכי ארנונה

  102. ארנונה: האם מספרה נחשבת "בית עסק" או "בית מלאכה" ?

  103. האם מותר לחייב אוטומאטית בריבית פיגורים על ארנונה ?

  104. השגה על הארנונה, בטענה כי שטחו בפועל קטן מהשטח המדווח

  105. סיווג מבנים לצורכי ארנונה - מבנה חקלאי - מבנה תעשייתי

  106. האם צריך לשלם ארנונה על "בריכה פתוחה" לא פעילה בחורף ?

  107. האם מכתבי דרישה לגביית ארנונה עוצרים את מרוץ ההתיישנות ?

  108. עתירה לביטול דרישת ארנונה בנכסים המשמשים בבניית מסילת ברזל

  109. חיובי ארנונה ששולמו ביתר עקב כך שכל חלק ממ"ר חויב כמ"ר שלם

  110. ביהמ"ש לעניינים מנהליים מוסמך לדון בענייני ארנונה בעתירה של אזרח כנגד החלטה של רשות

  111. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון