קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החזרת ערבות שהופקדה במזכירות בית המשפט: כללי 1. לפניי בקשה למתן הוראות בדבר העברת כספים, המופקדים בגזברות בית המשפט, וכן בקשה למתן הוראות להחזרת ערבות בנקאית, אשר מצויה בידי גזברות בית המשפט המחוזי בירושלים - שניהם, הן הכספים והן הערבות, מצויים שם, במסגרת תנאי עיכוב ביצוע של פסק דין שניתן על ידי. 2. אציג את הרקע לבקשה, שהביא לכך שבגזברות בית המשפט המחוזי בירושלים, מצויים כספים וערבות בנקאית. הרקע יכלול את הנתונים העובדתיים, הן את ההליכים בפני הבורר, הן את פסק הדין של בית המשפט המחוזי שניתן על ידי, והן את פסק הדין של בית המשפט העליון שניתן בערעור על פסק דיני. 3. בפרק שלאחר מכן, אציג את הבקשה של המבקשת, היא התובעת, בתיק העיקרי. 4. בפרק שלאחר מכן, אביא את תגובת המשיבים, העמותה וחבריה, כולל בקשתם, אשר נכללת בתגובה האמורה. 5. בפרק העוקב, תוצג תשובת המבקשת לתגובת המשיבים. 6. בפרק הדיון, אדון בטענות הצדדים, ואכריע בהן. רקע 7. חברת "לוי רמות עבודות עפר, כבישים ופיתוח בע"מ" (להלן - "התובעת" או "המבקשת" או "הקבלן" או "החברה"), ביצעה עבור עמותת ז.פ. (להלן - "העמותה") עבודות עפר שונות, כולל: פיתוח חצרות וקירות תמך, ביישוב לפיד. בישוב זה, התושבים או החברים ביישוב, הם החברים בעמותה. 8. העמותה לא שילמה לקבלן עבור העבודות. 9. הקבלן והעמותה הסכימו, כי המחלוקות שיש בין העמותה לבין הקבלן יועברו להכרעתו של בורר, עו"ד אשר אקסלרוד (להלן - "הבורר"). 10. במסגרת הבוררות, וההליכים שננקטו בבית המשפט המחוזי בירושלים, ניתנו צווי מניעה זמניים כנגד חברי העמותה, לפיהם לא ניתן לחתום עימהם חוזה עם מינהל מקרקעי ישראל, וכן נאסרו, במסגרת צווי המניעה האמורים, כל פעילות של מכירה, העברת זכויות או שעבוד במגרשים אלה. 11. בפועל, משמעות הצווים האמורה הייתה הכבדה קשה על החברים של העמותה, שטרם הספיקו עד מועד הצווים הזמניים לחתום על חוזה עם מינהל מקרקעי ישראל ולקבל לידיהם את המגרשים ועליהם הבתים שבנו, כך שרכושם יהיה רחוק מהישג ידם. 12. לפיכך, אך טבעי הוא, כי אותם חברים של העמותה, שצווי המניעה חלו עליהם, עשו מאמצים לבטל את צווי המניעה האמורים. 13. בעקבות צווי המניעה הזמניים, וכדי להסירם, חתמו חברי העמותה (שטרם הספיקו לחתום עם חוזה עם המינהל), על מסמך שבו אישרו, כלפי הקבלן, כי ישלמו את החלק היחסי של החוב החל עליהם, של הסכום שייפסק על ידי הבורר, ביחסים שבין הקבלן לבין העמותה (להלן - "ההצהרה"). פסק הבורר 14. הבורר ניהל ישיבות לא מעטות, בפניו, במחלוקות שבין הקבלן לבין העמותה. 15. במסגרת פסק ביניים, קבע הבורר, כי על העמותה לשלם לקבלן סך של כ-8.2 מיליון ₪ (להלן - "פסק הבורר"). 16. התובעת פנתה לבית המשפט המחוזי בירושלים, בבקשה לאשר את פסק הבורר. לאחר שנדחו טענות העמותה, כנגד אישור פסק הבורר, ניתן על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת מרים מזרחי) ביום 15.10.2000, פסק דין המאשר את פסק הבוררות הנ"ל (להלן - "הפסק המחוזי המאשר את פסק הבורר"). פסק הדין של בית המשפט המחוזי בת.א. 2573/00 17. הקבלן דרש מחברי העמותה חלק יחסי של סכום פסק הביניים של הבורר, שכאמור, אושר בבית המשפט המחוזי. סכום זה, בתוספת ריבית והצמדה מיום פסק הבורר, הגיע לסך כל כ-9.2 מיליון ₪. 18. בתביעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים (ת.א. 2573/00), , תבע הקבלן 303 נתבעים, שהם חברי העמותה, כאשר העתירה הראשונה הייתה כי 174 חברי העמותה, שחתמו על ההצהרה הנ"ל, יחויבו לשלם את הסכום של 9.2 מיליון ₪, לקבלן, כל אחד מהם, 1:174 של הסכום. לחילופין, מבוקש בתביעה, כי כל אחד מ-303 חברי העמותה (הכוללים גם את אלה שלא חתמו על ההצהרה), ישלמו לקבלן, כל אחד מהם, 1:303 של סכום החוב, כפי שנקבע בפסק הבורר שאושר בפסק המחוזי, דהיינו: 9.2 מיליון ₪ הנ"ל. 19. לאחר שמיעת ראיות והגשת סיכומים, ניתן על ידי פסק דין ביום כ"ח בשבט תשס"ו (26.2.06), אשר בו, נעניתי לתביעת הקבלן, על פי החלופה הראשונה, והוריתי לכל אחד מ-174 הנתבעים לשלם לקבלן, סך של 53,877 ₪ (שהוא 1:174 מתוך הסכום של פסק הבורר). 20. כן הוספתי באותו פסק דין, כי מאחר והעמותה לא ערכה התחשבנויות בין חבריה, מהו הסכום המדויק אשר היה על כל אחד ואחד מהם לשלם, על פי עבודות הבנייה שבוצעו במגרש שלו, על ידי הקבלן, רשאי כל אחד מחברי העמותה הנתבעים, שחויב כלפי הקבלן לשלם את סך 53,877 ₪, הסבור כי הסכום ששילם הוא מעבר למה שבוצע, בפועל, במגרש ובחצר שלו, לתבוע מן העמותה ומיתר חבריה, את ההפרש המגיע לו. אך, הדגשתי והסברתי בפסק הדין, כי אין בכך כדי לפגוע בזכותו של הקבלן לקבל את מלוא סכום פסק הבורר המגיע לו, בגין עבודות שביצע לפני שנים. פסק הדין של בית המשפט העליון 21. העמותה וחבריה לא השלימו עם פסק הדין, והגישו ערעור לבית המשפט העליון (ע"א 4395/06 עמותת ז.פ., ענת ואיתן גישרי ועוד 164 אחרים נ' לוי רמות עבודות עפר, כבישים ופיתוח בע"מ וצבי שמואלי ו-128 אחרים) . 22. למעלה משלוש שנים לאחר פסק דיני, ביום יב אייר תשס"ט (6.5.09), יצא מתחת ידי בית המשפט העליון, בע"א 4395/06 הנ"ל, פסק דין (שנכתב על ידי כב' השופטת עדנה ערבל, ולדבריה הסכימו כב' השופטת איילה פרוקצ'יה וכב' השופט ד"ר אשר גרוניס), שבו נדחה הערעור, תוך חיוב העמותה וחבריה בשכ"ט עו"ד של הקבלן. 23. בשלב זה, אין צורך לפרט את האמור בפסק הדין. בפרק הדיון, אתייחס לנקודה אחת בפסק הדין של בית המשפט העליון, אשר בעיני המשיבים, הצדיקה ומצדיקה את אי תשלום חוב של 9.2 מיליון ₪ לקבלן. עיכוב הביצוע 24. חברי העמותה פנו לבית משפט זה, וביקשו כי יעוכב ביצועו של פסק הדין שלי, בשל החשש שמא לא יוכלו הם להיפרע חזרה מן הקבלן, אם ישלמו לו את המגיע לו, על פי פסק הדין של בית המשפט המחוזי, אם וכאשר יזכו בערעור (בש"א 1397/06 ענת ואיתן גישרי ועוד 167 משפחות נ' לוי רמות עבודות עפר, כבישים ופיתוח בע"מ", עמותת ז.פ., צבי שמואלי ו-128 משפחות אחרות) . 25. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, לרבות: מצבו הכלכלי של הקבלן, כשיקול לעיכוב ביצוע, מול סך כל החובות שעליו לשלם לנושים, הוריתי לכל אחד מ-174 הנתבעים, להפקיד בקופת בית המשפט סך של 21,500 ₪ במזומן או בערבות בנקאית, כתנאי לעיכוב הביצוע של סכום זה, ועליו לשלם לקבלן את היתרה. אם לא יופקד הסכום או לא תופקד הערבות הבנקאית על ידי כל אחד מ-174 הנתבעים, עד למועד שנקבע באותה החלטה, כי אז יהיה רשאי הקבלן להמשיך בהליכי הוצל"פ, וזאת, לצורך לגביית כל הסכום המגיע לו (ראה: החלטתי מיום יא תמוז תשס"ו (7.7.06), בבש"א 1397/06 הנ"ל). 26. עמותת ז.פ. פנתה לבית המשפט העליון, בעניין עיכוב הביצוע. היו בעניין זה הליכים שונים, אשר אין צורך לירד לפרטיהם. 27. מכל מקום, התוצאה הסופית הייתה, כי, בפועל, עיכוב הביצוע הותנה בהפקדת סכומים על ידי חברי העמותה, כאשר חלק מן הכספים הועברו לקבלן, כנגד ערבות בנקאית אשר הופקדה בגזברות בית המשפט המחוזי בירושלים, וחלק מן הכספים עדיין מופקדים בבית המשפט המחוזי בירושלים. הבקשה שבפניי - בש"א 7616/09 28. בית המשפט העליון דחה את הערעור, כאמור, ביום 6.5.09 (ראה: פיסקה 22 לעיל). 29. בו ביום, הגיש ב"כ הקבלן, עו"ד רוני חן, בקשה להורות לגזברות להעביר אליו את הכספים, אשר הפקידו חברי העמותה, וכן ביקש כי בית המשפט יורה למזכירות כי זו תחזיר לו את הערבות הבנקאית, שמסר הקבלן, כנגד חלק מן הכספים, שהפקידו חברי העמותה, ואשר אותם קיבל הקבלן, כאמור לעיל. 30. במסגרת נימוקיו, הקצרים, של ב"כ המבקשת (התובעת), מובאים בתמצית, הנתונים הנ"ל, בדבר פסק הדין של בית המשפט המחוזי, עיכוב הביצוע, הפקדת הכספים ודחיית הערעור. לאור זאת, מוצגת זכאות הקבלן לקבל את הסכומים המגיעים לו, על פי פסק הדין של בית המשפט המחוזי, שהפך לחלוט, לאחר דחיית הערעור בבית המשפט העליון, וכן כי תוחזר לקבלן הערבות הבנקאית שהפקיד בגזברות, כנגד הסכומים שקיבל הקבלן. תגובת המשיבים 31. ביום יג אייר תשס"ט (7.5.09) ניתנה על ידי החלטה, שבה איפשרתי למשיבים להגיב על הבקשה,בתוך 5 ימים. 32. ביום 13.5.09 (היה זה במועד, בגלל השבת שהייתה בתוך התקופה), הוגשה תגובה מטעם המשיבים 1 ו-2, לבקשה של הקבלן. 33. ב"כ המשיבים, דהיינו: העמותה ו-165 מחבריה, מבקש כי בית המשפט ידחה את הבקשה, ויקבע כי הסכומים המופקדים בגזברות בית המשפט והערבות הבנקאית "יוותרו במקומם", כלשון ב"כ הנתבעים (המשיבים), וזאת "עד אשר יכריע הבורר בשאלת גובה החוב של העמותה כלפי הנדון, כמצוותו של בית המשפט העליון בפסק דינו בע"א 4395/06" (הציטוטים הינם מן החלק הראשון, דהיינו: הפתיחה של התגובה של משיבים 1 ו-2). 34. בקשה חילופית ראשונה של ב"כ המשיבים, עו"ד יורם זמיר, היא זו: "למצער, יתבקש בית המשפט הנכבד לעכב את שחרור הכספים והערבות הבנקאית לפרק זמן של 30 ימים, על מנת לאפשר לבורר לומר את דברו בעניין" (עמ' 1 לבקשה, בפתיחה). 35. בקשה חילופית שנייה של ב"כ המבקשים, הינה שבית המשפט יורה, "כי הסכומים והערבות הבנקאית המופקדים כיום בקופת בית המשפט יזקפו על חשבון הסכום (הנומינלי) של 2.5 מיליון ₪, אשר לפי פסק הביניים של הבורר ועל פי פסק הדין בת.א. 2573/00 , צריכים להיוותר בנאמנות אצל עו"ד יוסף לוי, כך שהם יוחזקו בקופת בית המשפט או אצל עו"ד יוסף לוי עד לתום הבוררות או עד להחלטה אחרת של הבורר" (פתיחת התגובה, עמ' 2-1). 36. במסגרת נימוקי ההתנגדות, מסביר ב"כ המשיבים, עו"ד יורם זמיר (וגם בתצהיר התומך להתנגדות של חבר העמותה, מר יוסי כוכי, נאמר כי זו העצה המשפטית שקיבל; ראה: סעיף 6 לתצהיר), "כי ביום 6.5.09 נתן בית המשפט העליון את פסק דינו, הדוחה את הערעור. יחד עם זאת, בהתייחסו לטענות העמותה הנוגעות לתשלומי הביניים ולתחשיבי ההצמדה והריבית, קובע בית המשפט העליון באפן מפורש וברור, כי 'דינן להתברר במסגרת הליכי הבוררות הממשיכים להתנהל, ואם יהיה צורך יתבצעו קיזוזים במסגרת הליך זה' (פיסקה 27 לפסק הדין; ההדגשה הוספה). משמע, על אף שדחה את הערעור, קבע בית המשפט העליון, ששאלת גובה החוב עודנה טעונה בבירור והכרעה בפני הבורר" (סעיף 4 לתגובה). 37. בעקבות פרשנות זו, פנתה העמותה לבורר, עו"ד אקסלרוד, ביום 11.5.09 (נספח ב לתגובה), ובה מבקשת העמותה כי הוא, הבורר, יקבע את הסכומים אשר ינוכו מפסק הביניים, כאשר הסעד המבוקש הוא כי הבורר יקבע כדלקמן (סעיף 18 לנספח ב של התגובה): "אשר על כן, ולאור האמור לעיל, מתבקש כבוד הבורר להיעתר לבקשה ולקבוע כי בניכוי הסכומים אשר שולמו לקבלן עד למתן פסק הביניים מסתכם חובה של העמותה לקבלן לפי פסק הביניים בסך של 2,557,11.50 ₪ [צ"ל: 2,557,111.50 ₪; התיקון הינו על פי הסכום המופיע בסיפא של סעיף 17 לבקשה] נכון ליום מתן פסק הביניים ולא כולל מע"מ כדין כשיעורו במועד ביצוע התשלום." 38. בנימוקים לבקשה, נאמר כי היא מבוססת על מסמכים אלה (נספחים ג-ו לבקשה): א. מכתב רו"ח הקבלן מיום 30.11.95. ב. מכתב רו"ח הקבלן מיום 12.9.00. ג. מכתב רו"ח הקבלן מיום 30.7.07. ד. חוות דעת רו"ח בוכניק (חוות הדעת לא צורפה, ולכן, אינני יודע מהו תאריך כתיבתה ומהו תוכנה המדויק, פרט לתימצות שלה, כמופיע בסעיפים 17-13 לתגובה). 39. אין בתגובה כל אסמכתא משפטית, אשר תומכת בהתנגדות לבקשת הקבלן, או לקבלת בקשת הנתבעים, כאמור בסעיף 18 לתגובתם (כפי שצוטטה לעיל, בפיסקה 37). תשובת המבקשת 40. ביום 14.5.09, הוגשה על ידי המבקשת, באמצעות בא כוחה, עו"ד רוני חן, תשובה לתגובת המשיבים 1 ו-2. 41. בתשובה, חוזר עו"ד חן, ב"כ הקבלן, על הנתונים העובדתיים (סעיפים 3-1 לתשובה), ומסיק מכך כי, "למעשה עותרים המשיבים במסגרת תגובתם, לעיכוב הליכים של פסק דין חלוט וזאת למועד בלתי נודע!" (סעיף 4 לתשובה; ההדגשות והפיסוק - במקור). 42. בנימוקיו המשפטיים, מציין עו"ד חן כי הסמכות של בית המשפט להורות על עיכוב הביצוע הוא עד להכרעה בערעור, והערעור בבית המשפט העליון, כבר הוכרע לחובת המשיבים, עוד ביום 6.5.09. 43. עו"ד חן טוען, כי פסק הדין אשר ניתן על ידי ביום 26.2.06, בת.א. 2573/00, , הינו מימוש של פסק הדין החלקי, אשר ניתן על ידי הבורר עו"ד אשר אקסלרוד, ביום 26.7.00, לפני 9 שנים. ב"כ המבקשת מציין, כי העמותה לא התנגדה לבקשה לאישור פסק הבורר (סעיף 5(א)-(ב) לתשובה). 44. ב"כ המבקשת מציין, כי העמותה לא ערכה את התחשיב המדויק בין חבריה, כפי שבית המשפט המחוזי, ביקש ממנה לאורך הדיון לפניו, ואז עמדת חברי העמותה הייתה כי חברי העמותה אינם מעוניינים לערוך התחשבנות מעין זו (סעיף 5(ה) לתגובה). 45. לטענת ב"כ המבקשת, "בדיון שהתקיים בבית המשפט העליון ומשנשאל ענה ב"כ העמותה כי בכוונת העמותה לבצע תחשיב מדוייק אשר יגדיר חוב כל משתכן ולעשות צדק פרטני בין חברי העמותה" (סעיף 5(ו) לתשובה). אולם, לא צורפו פרוטוקול או החלטה של בית המשפט העליון, אשר בהם כתובים הדברים, בקטע המצוטט לעיל. 46. ב"כ המבקשת, עו"ד חן, מפרט את הנזק שנגרם למבקשת, הן בשל עצם אי התשלום של החוב של העמותה לקבלן, והן בשל ההפרש שבין הצמדת הסכום למדד ללא ריבית (שזה, לדבריו, המצב ביחס לכספים המופקדים בגזברות בית המשפט), לבין הריבית בתיקי ההוצל"פ נגד החייבים (סעיף 5(ח) לתשובה). 47. ב"כ המבקשת מציין, כי נימוקי המשיבים על כך שהמבקשת חייבת לנושים, נובע מכך שהעמותה וחבריה לא שילמו את החוב הנדרש לקבלן. הוא מוסיף ואומר: "וככל שיינתן פסק דין סופי בבוררות לא תהיה לעמותה כל בעיה לגבות המגיע לה מאת המבקשת" (סעיף 5(ט) לתשובה). 48 עו"ד חן, מלין על כך שב"כ העמותה לא פנו אליו, כדי להגיע להסדר (סעיף 5(י) לתשובה). 49. המבקשת מסיימת את תשובתה בנימוק המשפטי, כי עקרון הסופיות תומך בעמדתה. לטענת המבקשת, כל עוד אין טענה בדבר תיקון טעות סופר (על פי סעיף 81 לחוק בתי המשפט), או בקשת הבהרה (על פי סעיף 12 לחוק ההוצל"פ), אין לבית המשפט כל סמכות לשנות את פסק דינו. 50. בסיום התשובה, מתייחס עו"ד חן להתפתחות נוספת, שאירעה מאז הגשת הבקשה של המבקשת, ועל כן העתירה, המתוקנת, של המבקשת היא זו (סיום התשובה): "לאור כל האמור מתבקש בית-משפט נכבד זה להורות לגזברות בית המשפט כמבוקש בבקשה זו, וזאת למעט הסך של כ-2.5 מיליון ₪ אשר בימ"ש נכבד זה ציין בהחלטתו מיום 12.5.09 כי במועד זה התקבל צו עיקול זמני שהוטל ע"י ביהמ"ש מחוז מרכז. לאור נוסח תגובת המשיבים יתבקש בימ"ש נכבד זה לחייב המשיבים בהוצאות בקשה זו." דיון כללי 51. המתנגדים, המשיבים 1 ו-2, עושים ככל שניתן, ויש שיאמרו כי אף מעט מעבר לכך, כדי לסכל את פסקי הדין, הן של הבורר, הן של בית המשפט המחוזי שאישר את פסק הבורר, הן את פסק דינו של בית משפט זה בת.א. 2573/00, והן של בית המשפט העליון, בע"א 4395/06. 52. המצב המשפטי בתיק זה קורא, או ליתר דיוק, זועק, לכך שייצא מסר חד וברור מבית המשפט, כי שלטון החוק בישראל מחייב ציות לפסקי דין. 53. החלק הדיוני של המשפט, נועד לאפשר מימוש זכויות על פי הדין המהותי. כללי סדרי הדין, לרבות האופציה של עיכוב ביצוע פסקי דין, נועדו לשרת את מערכת הזכויות והחובות, שנקבעו בדין המהותי. כאן, במקרה שלפנינו, הזכויות - הן של הקבלן, לקבלת כספו, והחובות - הן של המשיבים לשלם את מה שחוייבו על ידי ערכאות שונות. אין לאפשר למי שחייב, לשלם על פי פסקי דין תקפים, להתחמק מחובתו זו. 54. לא יעלה על הדעת מצב כי הרשות השופטת תחריש, ולבטח לא תסייע לצד המבקש לסכל פסק דין, בסיטואציה זו: במשך 9 שנים, קבלן שעבד ובנה עבור חברי העמותה את חצרותיהם והקירות התומכים, אינו מקבל את שכרו, כאשר 174 איש נהנים יום יום, שעה שעה, מפרי עמלו של הקבלן, מבלי לשלם לקבלן את המגיע לו, כפי שנקבע בפסק הבורר, אשר אושר על ידי בית המשפט המחוזי. 55. מעבר לכך, במצב הכלכלי במשק הישראלי, כולל: "זרימת" מזומנים של קבלנים, מעשיהם ומחדליהם של חברי העמותה והעמותה עצמה, הם אלה אשר "דוחפים" את הקבלן לעבר קריסה כלכלית. ושוב, זאת כאשר המשיבים ספונים בביתם, ומפיקים בכל יום את התועלת וההנאה, עקב פעולותיו ומעשיו של הקבלן. 56. בדרך כלל, ובמיוחד בתיקי ליקויי בנייה, הרושם העולה מפסקי הדין של בתי המשפט השונים, הוא כי "האיש הרע" הוא הקבלן, המקבל כסף מן הרוכשים, ומה שבונה הקבלן מכספם של הרוכשים, הוא באיכות ירודה. על כן, עולם המשפט מגן על הרוכש או על הרוכשים, שכל אחד מהם הוא "האיש הטוב". 57. המצב שתיק שלפנינו, הוא הפוך! 58. הקבלן הוא זה שביצע עבודות, כפי שקבעו שלושה דרגים מקצועיים: המומחה שחוות דעתו הייתה בפני הבורר; הבורר; בית המשפט המחוזי, אשר אישר את פסק הבורר, והוא בגדר פסק דין של בית המשפט המחוזי בירושלים. 59. מאידך גיסא, העמותה וחבריה, במשך 9 השנים שחלפו מאז פסק הבורר, לא שילמו לקבלן את המגיע לו, כאשר, אם נשתמש במונחים הנקוטים בחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979, המצב הוא זה: כל אחד מן המשיבים הוא בגדר, "מי שקיבל... זכות שבדין נכס... או טובת הנאה אחרת שבאו לו מאדם אחר (להלן - "המזכה")", אך אותם משיבים לא מילאו את המשך סעיף 1 לחוק הנ"ל, שבו נקבע כי אחד מהם "חייב להשיב למזכה את הזכייה... לשלם לו את שוויה". 60. לפיכך, על פי עקרונות בסיסיים אלה, של שלטון החוק, לא היה כל מקום להגיש את התגובה על ידי המשיבים, ויש על כן לדחותה בכל מכל, ולאפשר לקבלן לממש, סוף סוף, את פרות נצחונו המשפטי, לאחר כל השנים הללו. 61. מעבר לעיקרים אלה, אתייחס, להלן, לטענות המפורטות שבתגובה, ולטענות הנגד של המבקשת, אך, כאמור, לפי השקפתי, די בעקרונות שלטון החוק, לכשעצמם, כדי לפסוק לטובת המבקש, הקבלן, כנגד העמותה וחבריה (המשיבים 1 ו-2), תוך חיוב המשיבים בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, כפי שיפורט בפרק האחרון של החלטה זו. סמכות בית המשפט 62. כאמור לעיל, ב"כ המשיבים, עו"ד יורם זמיר, לא הצביע על הוראת חוק או תקנה כלשהם, ואפילו לא על פסק דין אחד, התומך בפרופוזיציה העומדת ביסוד תגובת המשיבים, לפיה בית משפט מחוזי, מוסמך, לאחר שניתן פסק דין חלוט של בית המשפט העליון, לעכב ביצוע של פסק דינו של בית המשפט המחוזי, כאשר עילת העיכוב היא בקשה שהוגשה לבורר, בעניין פלוני, כאשר פסק הבורר אושר בבית המשפט המחוזי, בהרכב אחר, ללא קשר לתיק העיקרי (ת.א. 2573/00) שנדון בפניי, וניתן בו פסק דין לפני למעלה מ-3 שנים. 63. הכלל בדבר סופיות פעילותו של בית המשפט, והעדר כוחו לשנות את פסק דינו, הוא יסוד מוסד בעולם המערכת השיפוטית. 64. סמכות עיכוב ביצוע של פסק דין, עד לתום הדיונים בערעור, נקבעה בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - "תקנות סד"א", או "התקנות"). הכלל הוא ביצועו של פסק הדין ("הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים" - תקנה 466 לתקנות), ורק החריג הוא עיכוב הביצוע, אשר תחולתו, מבחינת הזמן, היא "עד להכרעה בערעור או לתקופה קצרה מזו", כלשון תקנה 467 רישא לתקנות סד"א. 65. מאליו ברור, כי כל מוסד עיכוב הביצוע נועד להוות סעד זמני, עד לתום ההליכים בערעור. לפיכך, כאשר נדחה הערעור, כמו בפרשה שבפניי, פג ונעלם עיכוב הביצוע. או אז, לכל הדעות, חוזרת חובת ביצועו של פסק הדין, אשר הושהתה, חלקית, בתקופת הזמן שבו היה הערעור תלוי ועומד, במשך שלוש שנים. 66. עו"ד חן ראה לנכון להביא אסמכתא לרעיון הנ"ל, בסעיף 7 לתשובת המבקשת לתגובת המשיבים. 67. עיינתי באותה אסמכתא, ואכן, היא מסייעת לטיעוניו של עו"ד חן, ב"כ המבקשת, אף כי, כאמור, מדובר במושכלות יסוד, שגם ללא פסק דין מפורש, כך יש לנהוג. 68. באותה פרשה (ע"א 9085/00 אברהם שטרית נ' אחים שרבט חברה לבנין בע"מ, פ"ד נז(5), 462 ; להלן - "פרשת שטרית"), ניתן פסק דין בתיק ליקוי בנייה, ובו נקבע כי המשיבה אינה זכאית לבצע את התיקונים בדירות של המערערים, בעצמה, אלא עליה לשלם סכומי כסף למערערים, על פי שתי חלופות: תשלום ישיר של סכומים, על פי תחשיב שערך מומחה בית המשפט; ביצוע תיקונים על ידי קבלן חיצוני, כאשר על המשיב לשלם את סכום עלות התיקונים (על פי החלופה הראשונה), בתוספת 8% בגין פיקוח הנדסי, ובתוספת - עד 50% - על פי אישורים וקבלות של הקבלן המבצע (פרשת שטרית, בעמ' 474, מול האותיות א-ה). למעלה מחודש לאחר מתן פסק הדין, פנתה המשיבה לבית המשפט המחוזי, הערכאה הדיונית, וביקשה כי בית המשפט יקבע מנגנון לביצוע חלופת התיקונים. בית המשפט המחוזי קבע, במסגרת ההחלטה הנוספת, מנגנון פיקוח של מהנדס, זכות המשיבה להשמיע טענות בפניו, זכות נציג המשיבה להיות נוכח בעת ביצוע התיקונים, ועוד (פרשת שטרית, בעמ' 474, מול האות ה - עמ' 475, מול האות א). 69. המערערים טענו בפני בית המשפט העליון כי "ההחלטה המאוחרת ניתנה בלא סמכות, לאחר שבית המשפט סיים את מלאכתו, ולפיכך יש לראותה, כבטלה" (שם, בעמ' 475, מול האות ב). 70. כנגד טענה זו, כותבת כב' השופטת איילה פרוקצ'יה - כאשר לדבריה הסכימו כב' השופטת טובה שטרסברג-כהן, וכב' השופטת מרים נאור - את הדברים הבאים (שם, בעמ' 475, מול האות ג - עמ' 476, מול האות א): "בטענה זו של המערערים יש ממש ויש לקבלה. עקרון הוא כי בית המשפט מסיים את מלאכתו וממצה את סמכותו עם מתן הכרעתו במחלוקת. לאחר מתן פסק הדין שוב אין בידו להידרש פעם נוספת לנושא ההתדיינות, להוסיף, לגרוע או לתקן את החלטתו אלא במסגרת המותרת לו בחוק והיא בגדרי תיקון טעות כמשמעותה בסעיף 81 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, או במסגרת הבהרה הניתנת על ידי בית המשפט לפסק הדין לצורך ביצועו על פי בקשת ראש ההוצאה לפועל מכח סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967. טעויות סופר עניינן תיקון שגיאות שחלו מחמת פליטת קולמוס או השמטה מקרית, טעות לשון, טעות בחישוב, והוספת דבר באקראי. המדובר בעיקרו בשיבושים טכניים שחלו, שניתן לתקנם בתוך 21 יום מיום מתן ההחלטה. הבהרת פסק דין על פי חוק ההוצאה לפועל איננה אלא מתן הסבר ופירוש לפסק הדין ככל הנדרש לשם ביצועו במסגרת הליכי הוצאה לפועל. אין בבקשת הבהרה כזו כדי להסמיך את בית המשפט להוסיף או לתקן את פסק דינו אלא להבהירו בלבד. עקרון "גמר המלאכה" "Functus Officio" נועד להבטיח כי יהא סוף לדיונים ולמחלוקות בין צדדים כדי להגשים ערך של וודאות, בטחון משפטי ומניעת הטרדת בעלי דין לאחר סיום משפטם. הוא נועד גם להבטיח את תקינות פעולתה של מערכת השיפוט ולמנוע את עיסוקה בענינים חוזרים במחלוקת שכבר הוכרעה בעוד מחלוקות רבות שטרם הוכרעו ממתינות בשער. (השווה ע"א 769/77 יוסיפוב נ' יוסיפוב, פד"י לב(1) 67; ע"א 330/78 המהפך, אגודה שתופית בע"מ נ' פקיד השומה, פד"י לה(2) 499, 504). על רקע מגמות אלה מובנת המסגרת הצרה והדווקנית שהותרה בחוק לפתיחת הכרעה שיפוטית שנסתיימה ומתן החלטה מאוחרת במסגרתה. ברי, כי אין במסגרת זו כדי להסמיך את בית המשפט להוסיף, לגרוע או לתקן עניינים מהותיים הקשורים להכרעה השיפוטית לאחר סיומה (ד"נ 29/83 ד"נ 29/83 ב"ש 611/85 סהר נ' כהנקא, פד"י לט37; א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהד' 6, עמ' 286 ואילך). תיקון טעויות החורגות מגדר סעיף 81 לחוק בתי המשפט או השלמת חסרים מהותיים בפסק דין יכולים להיעשות על דרך הערעור (ע"א 159/90 סולל בונה נ' ברק אור בע"מ, פד"י מז(4) 17, 21-22)." 71. בית המשפט העליון ער לכך כי ייתכנו מקרים, חריגים ונדירים, של הארכת מועד ביצוע פסק דין או החלטה, וזאת מטעמי צדק בלבד, כמוסבר בהמשך דברי כב' השופטת פרוקצ'יה (שם, בעמ' 476, מול האותיות א-ג): "ראוי להוסיף כי ההלכה הפסוקה הכירה בעבר בקיומה של סמכות טבועה הנתונה לערכאת שיפוט להעניק ארכת חסד לבעל דין לאחר שניתן פסק דין סופי בעניינו וזאת באורח חריג לכלל הרגיל של 'גמר מלאכה' ומקום שהענקת הסעד נדרשה 'למניעת תוצאות קשות שחוש הצדק אינו יכול להשלים עמן'. חריג זה הוחל במקרים נדירים של כורח מציאות שאחרת היו נגרמות תוצאות קשות של עוול ואי צדק (ראה לענין זה ע"א 230/87 שקולניק נ' זכאי, פד"י מו(3) 279; ב"ש 79/82; ע"א 201/80 ארגמן, חברה לבנין נ' ברנפלד, פד"י לו(2) 362; ד"נ 22/73 בן שחר נ' מחלב, פד"י כח(2) 89)." 72. בפרשת בן שחר הנ"ל, כב' השופט ברנזון הסתמך על הסמכות הטבועה של בית המשפט להאריך מועדים (שם, בעמ' 97-96), כאשר כתימוכין, הוא הזכיר פסק דין של בית המשפט העליון, אשר ניתן על ידי כב' השופט מני, בע"א 122/66 יהונתן ברגמן נ' הנץ להמן, פ"ד כ(3),371). 73. כב' השופט - כתוארו אז - חיים כהן פונה אל המשפט העברי, ומסביר פשר גישה זו (פרשת בן שחר, שם, בעמ' 98, בראש העמוד): "מקום ושעה שלמען עשות צדק רואים אנו להעלים עינינו מן ההלכה הפסוקה האנגלית והאמריקנית, הרגלתי עצמי לברר תחילה שמא ניתן למצוא בדיני התורה אילן להיתלות בו: לא חלילה שהתקדימים האנגליים מחייבים אותנו כל עוד לא מצאנו לנו תקדים אחר במשפט העברי, ולא שיש בדיני ממונות של המשפט העברי כדי לחייבנו לפסוק על-פיהם; אבל הצדק שאנו חייבים ומשתדלים לעשותו, יהיה בטוח ומיוסר יותר כשהוא מוצא לו סמוכין במסורתנו המשפטית ובחכמת צדקתם של קדמונינו זכרם לטוב." 74. השופט חיים כהן, בפסק דינו בפרשת בן שחר, כפי שנראה להלן, מביא דוגמאות מכל רחבי ההלכה והמשפט העברי. 75. ראיתי לנכון להביאן, הן לגופן, והן כדי להוכיח ולהראות עד כמה רחוקות הן, ת"ק על ת"ק פרסה, מעמדתם של המשיבים שבפניי, בתגובתם לבקשתו של הקבלן. 76. וכך מסביר השופט כהן את הדוגמאות שבהלכה ובמשפט העברי, לעניין שבפניו, כאשר, תחילה, מקורותיו הן מתחומי הנדרים וההתחייבויות הממוניות (פרשת בן שחר, שם, בעמ' 98, מול האותיות ד-ו): "מצינו מעין תנאי-מכללא אשר כזה מונח ביסוד דין המשנה הפוטר נודר נדר מקיום נדרו אם במועד שקבע לקיום נדרו נמנע מלקיימו מחמת נסיבות שאין לו שליטה עליהן ('אונס'): המשנה מגדירה /נדרי אונסין/ כנדרים אשר נמנע קיומם במועדם על-ידי 'שחלה הוא או חלה בנו או שעכבו נהר' (נדרים, ג, ג), ומפרש רבנו עובדיה מברטנורה, 'דמדעיקרא לא היה בדעתו שיחול הנדר אם יעכבנו אונס, ובכהאי גוונא שהדברים מוכיחים, דברים שבלב היו דברים'. לשון אחרת, אם כי לא אמר הנודר את הדבר במפורש, אלא שמר אותו בלבו, ובדרך כלל דברים שבלב אינם דברים, עלינו לקרוא לתוך נדרו המפורש את התנאי שלא פורש בו אם כי היה בלבו של הנודר, והוא שנדרו לא יחייבו אם יקרה מקרה אונס שיעכב בעדו. הוא שלמדנו בגמרא, 'אף על גב דסבירא לן, דברים שבלב אינן דברים - לגבי אונסין שאנ'י (נדרים, כח, א).   המדובר הוא שם בנדרים (והוא הדין בשבועות ובשאר ההתחייבויות; ראה רמב"ם, הלכות שבועות, ג, א : כמי שנשבע ונאנס ולא הניחוהו לקיים שבועתו) אשר נעשו על דרך הסתם ולא בפני בית-דין." 77. הנושא אשר עמד לדיון בפרשת בן שחר עסק בסמכותו של בית משפט, כאשר נקבע בפסק דין כי על צד לשלם סכום כסף במועד פלוני, ואם לא ישולם הסכום במועדו, כי אז על אותו אדם שלא שילם, יהיה לפנות את דירתו, והמתחייב לקה בשיתוק ולא יכול לשלם. האם מוסמך בית המשפט להאריך מועדים לביצוע של מעשים שנכללו בפסק דין, שכבר ניתן? השופט חיים כהן מביא ממקורות המשפט העברי ביסוס לסמכות בית הדין להאריך מועדים במקרה מעין זה (פרשת בן שחר, שם, בעמ' 98, מול האות ז - עמ' 99 , מול האות א): "אבל הגמרא מביאה שם מעשה בתובע שהביא 'שטרי זכיותיו' לבית-דין והיה צריך לחזור לביתו: והוא אמר לבית-הדין ולבעל-דינו, אם לא אבוא עד שלושים יום, יהיו זכויותי בטלות; קרה לו אונס והוא לא בא עד שלושים יום; אמר רב הונא, זכויותיו בטלות; אמר לו רבא (ויש גורסים, רבה), אנוס הוא - ואנוס  רחמנא פטריה (נדרים, כז, א). ההלכה היא כרבא, שאם לא הגיע במועדו מחמת האונס, לא נתבטלו זכויותיו; ויש דברים בגו שהלכה זו מצאה מקומה, גם אצל הרמב"ם וגם בטור וכשולחן ערוך, לא בין דיני הממונות הרגילים והסובסטנטיביים כי אם בין הדינים הנוגעים לבתי-הדין (רמב"ם, הלכות סנהדרין, ז, י; טור ושולחן ערוך, חושן המשפט, הלכות דייגים, כא, א) - ללמדך שמה שהפקיד והצהיר התובע ההוא נעשה מעשה-בית-דין, ואנסו של התובע משמש בידי בית-הדין עילה מספקת לשנות ממעשהו." 78. תפיסה משפטית זו חלה לא רק בתוך הליך שיפוטי; כוחה יפה גם כאשר מדובר בהבטחה, מתוחמת בזמן, אשר מגיעה לסיפו של בית הדין. השופט כהן, מביא, בהמשך פסק דינו, את המקורות הבאים (שם, בעמ' 99, מול האות א - עמ' 100, מול האות א): "כיוצא בזה שנינו במי שפרע מקצת חובו והשליש שטרו (על כל סכום החוב) ואמר, אם לא אתן לך עד יום פלוני את יתרת החוב, תן לנושה את שטרו ואשלם את כל הסכום (בבא-בתרא, י, ה), נחלקו הדעות אם חייב הוא לשלם, אם לאו. התחייבות מעין זו נקראת 'אסמכתא', היא הבטחה לעשות דבר בעתיד, ובשעת ההבטחה 'סומך בלבו שיכול לקיים הדבר כשיגיע הזמן', ואילו משהגיע הזמן נאנס ולא יכל לקיימו (פירוש רש"י, בבא בתרא, קסח, א, ד"ה אסמכתא). והנה נפסקה הלכה שאסמכתא אינה מחייבת, חוץ אם נעשתה בקנין וללא אונס ובבית-דין חשוב (נדרים, כז, ב): הקנין דרוש כדי שתחול ההתחייבות 'מעכשו' ולא רק בעתיד; ודרושה התחייבות מרצון ולא מאונס; אבל 'בית-דין חשוב למה לי?' (כלשון הר"ן שם, ד"ה והוא דקנו מידיה בבית-דין חשוב). ומתרץ הר"ן לאמור, 'דכיון דבבית-דין עסקינן, אשמועינן דינא אחרינא, דכל היכי דהוי בית-דין חשוב... אנן סהדי דלא מחייך בבי דינא' - הגושפנקה של בית-הדין החשוב היא המשווה לאסמכתא אופי ומעמד של התחייבות רצינית וממשית: 'אנחנו עדים שבבית-דין אין עושים צחוק'. אסמכתא מחייבת זו שנעשתה בבית-דין, משולה להסכם או להתחייבות שקיבלו תוקף של פסק-דין; ולענין זה כמותה כאותה ההפקדה של שטרי הזכויות בבית-דין שהבאנוה לעיל. לגבי שתיהן גם יחד פוסק הרמב"ם שאם הגיע היום אשר בו צריך היה המתחייב לקיים חיובו ולא קיימו, על בית-הדין לבצע את המוסכם, חוץ אם עיכבו נהר או חולי מלבוא (הלכות מכירה, יא, יג-יד; אותה ההלכה מצויה בשולחן ערוך, חושן משפט, רז, טו). נמצא שאין בית-דין מרשה או סובל שהתוצאות המוסכמות שאחרת היו נובעות ממחדלו של המתחייב לקיים חיובו במועדו, יהיו נובעות ממחדל זה אף אם הוא בא מחמת האונס.   אם במי שהפקיד שטרותיו בבית-דין על-מנת שאם לא יחזור במועד פלוני יזכה יריבו, ניתן אולי לומר - אם כי לא נאמר הדבר בשום מקום - שהיה כאן מעין תנאי-מכללא, כאילו התנה בלבו שאם יימנע מלבוא מחמת אונס לא יזכה יריבו, הרי בדין האסמכתא אין אפשרות הגיונית להניח פיקציה אשר כזאת. ההלכה שאסמכתא אינה מחייבת, פירושה הפשוט הוא שאין אנו סומכים בלל על הדברים שבלב המתחייב (על מה שהוא 'סומך בלבו שיכול לקיים הדבר כשיגיע הזמן'); ומשנשללו תוקף ונפקות מן הדברים החיוביים שבלב המתחייב, כלומר מעצם הבטחתו ורצונו לקיימה, שוב אין תוקף ונפקות להסתייגויותיו האפשריות למקרי אונס. אם ההבטחה עצמה אינה מועילה, הסתייגות ממנה בודאי לא תועיל. כשם שהדברים שבלבו של המתחייב אינם מחייבים אותו, כן אין הדברים שבלבו יכולים לפטור אותו; וכשם שמעשה-בית-דין הוא המעניק לאסמכתא את כוחה המחייב, כן מעשה-בית-דין הוא הפוטר את המתחייב מקיום חיובו במועדו מחמת האונס. נמצא שיש כוח בידי בית-הדין להאריך לחייב את מועד קיום חיובו, אם לא קיימו במועדו מחמת אנסו, אפילו אין מקום להניח שעל-מנת כן התחייב מלכתחילה." 79. "כלי" משפטי נוסף, רב חשיבות ועוצמה, הוא - הפקר בית דין הפקר, אשר בו עוסק כב' השופט חיים כהן, ואותו הוא מסביר באופן הבא ( פרשת בן שחר, בעמ' 100, בין האותיות א-ד): "ברם, לא זו בלבד אמרו אלא אף גם זאת, שיש 'לדיין תמיד להפקיר ממון שיש לו בעלים, ומאבד ונותן כפי מה שיראה לגדור פרצות הדת ולחזק הבדק ולקנוס אלים' (כלשון הרמב"ם, הלכות סנהדרין, כד, ו): בתוקף סמכותו זר יכול בית-הדין להפקיר מזה ולהקנות לזה, ובדרך זו להביא לעשיית צדק גם במקום שהפסיקה לפי הדין עלולה היתה לגרום לפרצה ולתקלה ולאי-צדק. בבררו את התפקיד הנועד לבית-הדין בקיום האסמכתא, מביא הר"ן גם את הגרסה שיש כוח בידי בית-הדין 'לאפקועי ממונא' (נדרים, כז, ב, ד"ה והוא); והסמכות הרחבה והמרחיקה לכת של הפקר בית-דין אמנם כוללת בתוכה לא רק סמכות לקיים כתקפים חיובים שאחרת לא היו תופסים, אלא גם סמכות לפטור מחיובים או להאריך מועד קיומם.   בידינו שלנו אין סמכות להפקיר ממון מידי בעליהם, והפקר בית-המשפט אינו הפקר. ואין אני מביא את ההלכה העתיקה אלא כדי להראות מה מאד חשוב היה בעיני חכמי התלמוד שיהא בידי בית-הדין כל הכוח הדרוש לעשיית צדק, אף מקום ושעה שהדין היה מחייבם לפסוק אחרת." 80. האם מדובר במחקר היסטורי גרידא? חיים כהן, עם כל ידיעותיו הרחבות, ידע כי את הדברים שכתב, בתוך פסק דין הם כתובים, ונועדו לביצוע וליישום, כאן ועכשיו. על כן, ראיתי לנכון לסיים את קטעי הציטוטים מן המשפט העברי, בהבאתו של פרק הסיום, בפסק דינו של השופט חיים כהן (שם, בעמ' 100, מול האות ד - עמ' 101, מול האות א): "העולה מן המקובץ שהכוח בידי בית-הדין לפטור מחיוב או להאריך מועד קיומו מחמת שהמתחייב חלה או באופן אחר נמנע מלקיימו במועדו מנסיבות שלא היתה לו שליטה עליהן, יכול שיצמח מהתנאת תנאי-מכללא בלבו של המתחייב, ויכול שיהא קיים ללא כל התנאה שכזאת בלב המתחייב. אבל אם דרושה למאן דהוא (כמו, כפי הנראה, לבא-כוח העותר דנן) התנאה מכללא שכזאת כדי להשתית עליה את סמכותו של בית-הדין, מוכן אני לומר שכל מעשה-בית-דין המטיל חיוב לעשות מעשה פלוני במועד פלמוני, ואם לא ייעשה במועדו ייפגע המחוייב בגופו או ברכושו או בזכויותיו, מותנה מלכתחילה בתנאי-מכללא שאם לא עשה המחוייב את המוטל עליו במועדו מחמת שחלה או מחמת נסיבות אחרות שאין לו שליטה עליהן, הכוח בידי בית-הדין להאריך לו את מועד העשיה. אין צריך לומר שתנאי-מכללא אשר כזה אינו אלא פיקציה בעלמא, והיא אינה דרושה לאלה הגורסים שבין כה וכה הכוח בידי בית-הדין, מטבע ברייתו, להאריך מועדים שכאלה כשיש בכך צורך לשם עשיית צדק.   והדברים האמורים לגבי בית-הדין דאז אמורים גם לגבי בית-המשפט דהאידנא. אפילו אמרנו שהאדם השלישי המזדמן למחיצתם של בעלי-הדין בשעה שעשו את ההסכם ביניהם, היה נענה בשלילה גמורה על שאלתו אם אינם רוצים לאפשר הארכת מועדים במקרה מחלה, אדם בר-דעת שהיה מזדמן לבית-המשפט, שעה שציווה על מועד פלוני לעשיית מעשה, והיה שואל אם אין צורך להוסיף שיש כוח בידי בית-המשפט להאריך את המועד במקרה של אונס - בית-המשפט היה מרגיעו ואומר, אין צורך - כוח זה נתון בידינו בלאו הכי. ואמנם נתון גם נתון הכוח בידי בית-המשפט, מטבע ברייתו, למנוע עוול ולהסיר עושק ולעשות צדק.   כמאז פסק-דיננו בע"א 597/72 יגאל בן שחר נ' יוסף מחלב, פ"ד, כרך כז (2), 449, כן עתה נחושה דעתי שאין בית-משפט מושיט ידו לכפיית פינוי המשיב מדירתו אך בשל כך בלבד שמחמת מחלתו הקשה לא יכל לעמוד בהתחייבויותיו במועדן: ואני מסכים שפסק-דין הרוב בפרשת בן שחר, יעמוד בעינו." 81. על כל פנים, אין לדמות כל סיטואציה של הארכת מועד לקיום פסק דין, וזאת לתקופה קצרה, כאשר יש נסיבות מיוחדות, כפי שנקבע בפרשת בן שחר, לבין המצב בתיק שבפניי, שבו הבקשה של המשיבים - במסגרת תגובתם לבקשת המבקשת - היא, למעשה, לפתוח הליך של הפחתת סכום כסף שנפסק לפני 9 שנים, כאשר משמעות ההפחתה היא העמדת הסכום על כרבע מן הסכום שנפסק. 82. בית המשפט העליון, במשך הדברים שנכתבו בפרשת שטרית, מתייחס אל ההחלטה המאוחרת שניתנה על ידי בית המשפט המחוזי, שם, ואומר כדלקמן (שם, בעמ' 476, מול האותיות ג-ז): "אין הסוגיה בענייננו נופלת לגדר אחד המצבים בהם נתונה סמכות לבית המשפט לחזור וליתן החלטה בענין שבו הכריע באופן סופי. ההחלטה המאוחרת שניתנה על ידי בית המשפט המחוזי בענין מנגנון ביצוע התיקונים ומינוי מהנדס מפקח אינה נכנסת לאף אחת מן המשבצות המוכרות לשינוי או תיקון פסק דין שניתן. אין היא עונה להגדרת תיקון טעות טכנית, ואין היא בגדר הבהרה לצורך ביצוע פסק הדין. היא אינה תואמת גם לחריג, יציר ההלכה הפסוקה, אשר נועד להאריך מועדים שנקבעו בפסק דין כדי למנוע עוול ואי צדק בולט. ההחלטה המאוחרת מהווה תוספת מהותית לפסק הדין, אשר ניתנה על ידי בית המשפט לאחר מעשה ולאחר סיום מלאכתו. במסגרת החלטה זו מינה בית המשפט את המומחה גיל להיות בעל סמכות נרחבת של מפקח ומשגיח על עבודות התיקונים של הדיירים - סמכות ותפקיד שלא נכללו כלל בפסק הדין; הוענקו לו במסגרת זו סמכויות נרחבות לבדוק מסמכים ואישורים שונים הקשורים בביצוע עבודות התיקונים, ולהחליט כמעין-בורר בטיעונים שתציג לפניו המשיבה בענין היקף חבויותיה הכספיות, ומן הסתם, בטיעוני הדיירים שיגיבו לאותם טיעונים. כן הוא הוסמך לנהל את ענייני הכספים והתשלומים, הכרוכים בתיקונים. סמכויות המהנדס גיל וזכויות וחובות הצדדים שנקבעו בהקשר לכך חורגים מגדר הסדר טכני - ביצועי בלבד. מדובר בהסדר בעל מאפיינים של מעין-בוררות שהשלכותיו על זכויות הצדדים הינן מהותיות. אולם אפילו היה מדובר בהסדר שעיקרו טכני, גם אז משולל בית המשפט סמכות להסדירו לאחר מתן פסק הדין וכל עוד לא הותיר בידו קצה חוט של סמכות שיורית במסגרת פסק הדין, המתיר אפשרות להוסיף עליו לאחר נתינתו. לאור האמור, נראה לי כי יש להורות על ביטולה של ההחלטה המאוחרת שניתנה על ידי בית המשפט, משהיא ניתנה בלא סמכות, לאחר שבית המשפט סיים את מלאכתו." 83. העולה מדברים אלה הוא זה: אם שם, בפרשת שטרית, ראה בית המשפט העליון בהחלטה יישומית של פסק דין, חריגה מסמכות, קל וחומר, בן בנו של קל וחומר, שכך יש לראות את הבקשה של המשיבים בפניי, להפחית כ-75% מסכום כסף שנפסק, כדין, על ידי בורר, ואשר פסק דינו אושר על ידי בית המשפט המחוזי. 84. סיכומו של פרק זה: אין כל סמכות לבית המשפט המחוזי בירושלים בת.א. 2573/00 לשנות את פסק דינו, ולעכב את ביצועו, כמבוקש על ידי ב"כ משיבים 1 ו-2. אין מדובר במקרה הנדיר, אשר מזקיק שופט לפנות אל הסמכות הטבועה, ואף לא מצאתי בדל השוואה בין אותם מקרים חריגים, שבמשפט העברי, סטה בית דין מן הדין, לבין דרישתם של המשיבים שבפניי. מהות הבקשה בפני הבורר - פרשנות פסק דינו של בית המשפט העליון 85. מעבר לצורך, וגם בהנחה (שאינה מקובלת עליי) כי בית המשפט המחוזי מוסמך להורות על עיכוב ביצוע, לאחר שכבר הסתיימו הליכי הערעור, והערעור נדחה, אבדוק את טענת ב"כ המשיבים, עו"ד יורם זמיר, לגופה. 86. כפי שצוטט לעיל (פיסקה 36), טענת המשיבים היא, כי בית המשפט העליון, כלשון התגובה של המשיבים, קבע "ששאלת גובה החוב עודנה טעונה בירור והכרעה בפני בורר" (סעיף 4 סיפא של תגובת המשיבים; כאמור, הקטע כולו צוטט לעיל בפיסקה 36). 87. אולם, אין זה הפירוש הסביר, הפשוט והרגיל של פסק דינו של בית המשפט העליון. 88. על אף שהדבר יאריך, במידת מה, את החלטתי זו, אביא, עתה, במלואו, את כל הפרק בפסק הדין העוסק בשאלת "גובה החוב" (ע"א 4395/06 הנ"ל, פיסקאות 27-26):   "26. הסוגיה האחרונה אותה עלינו לבחון במסגרת ערעור זה נוגעת לגובה החוב של העמותה לקבלן. המערערים טוענים כי גובה החוב עליו הסתמך בית המשפט המחוזי אינו נכון ובפועל נמוך בהרבה, הן מאחר שתשלומי הביניים שהועברו מהעמותה לקבלן גבוהים יותר מאלו שהופחתו מגובה החוב המקורי, והן מאחר שהפרשי הצמדה וריבית לחוב היו אמורים להימנות החל מהמועד בו נמסרו דרישות התשלום על-ידי הקבלן, ולא החל ממועד החתימה על הסכם הקבלנות. לטענתם, סוגיה זו של גובה החוב צריכה להתברר באופן מעמיק בהליכי הבוררות ורק לאחר מכן ניתן לחייב את הצדדים בסכום כלשהו. 27. אין בידי לקבל טענה זו. ראשית אציין כי לאחר דיון ושקילה החליט הבורר ליתן פסק ביניים למרות שטרם התבררו כל המחלוקות בין הצדדים. מהחלטתו של הבורר עולה כי הגיע למסקנה שאין להוסיף ולעכב את ביצוע התשלום לקבלן של אותו חלק מחשבונות הקבלן שאושר על-ידי המומחה, מר סרי, וזאת תוך שהוא מביא בחשבון את סיכוייה של העמותה בתביעתה הנגדית. פסק ביניים זה אושר על ידי בית המשפט המחוזי, ולפיכך אין מקום לטענות המערערים שיש להמתין עד תום הבוררות על מנת לבצע את התשלום לקבלן. אם בתום הליכי הבוררות יתברר כי הסכום ששולם לקבלן שולם ביתר יאלץ הקבלן להשיב את ההפרש. באשר לגובה החוב על-פי פסק הבוררות. כאמור, בפסק הביניים של הבורר נקבע כי יש להפחית מגובה החוב כפי שנקבע על-ידי המומחה את תשלומי הביניים ששולמו על-ידי העמותה, וכן נקבע מנגנון הצמדה וריבית לתשלום החוב. בכתב ההגנה שהוגש מטעם המערערים לבית המשפט המחוזי הועלו טענות בנוגע לחישוב שנעשה על-ידי הקבלן באשר לגובה החוב בעקבות פסק הביניים של הבורר. עם זאת, בסיכומים שהוגשו מטעם המערערים לבית המשפט המחוזי לא הועלו כלל טענות הנוגעות לגובה החוב ומכאן המסקנה כי המערערים זנחו טענות אלו ואין מקום לדון בהן. כידוע, ההלכה היא כי טענות שהועלו בכתבי הטענות אך לא הועלו בסיכומים, דינן כדין טענות שנזנחו ובית המשפט לא ישעה להן (ע"א 447/92 רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפריישן, פ"ד מט(2) 102, 107 (1995); אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, 310 (מהדורה עשירית, 2009)). מעבר לצורך אציין כי מהמסמכים שצורפו לערעור עולה לכאורה כי לא נפל כל פגם בחישוב גובה החוב (כך למשל עולה ממסמך שנערך על-ידי מר סרי, המומחה שעל סמך חוות דעתו ניתן פסק הבורר. מוצג כא(2) למוצגי המשיבה 1). מכל מקום, כפי שטוענים המערערים עצמם, טענות אלו דינן להתברר במסגרת הליכי הבוררות הממשיכים להתנהל, ואם יהיה צורך יתבצעו קיזוזים במסגרת הליך זה. משהגעתי למסקנה זו ברי כי אין מקום לדון בבקשה להגשת ראיות נוספות בדבר גובה החוב שהוגשה על-ידי המערערים." 89. בעקבות פרק זה, מסתיים פסק הדין, בע"א 4395/06 הנ"ל, במילים אלה (שם, בפיסקה 28): "לסיכום, הייתי דוחה את הערעור ומחייבת את המערערים לשאת בשכר טרחת עורך דינה של המשיבה 1 בסך 20,000 ₪ ובשכר טרחת עורך דינם של המשיבים 2 בסך 8,000 ₪ וכן בהוצאות משפט המשיבים כולם." 90. הקונטקסט של הדברים, דחיית הערעור, תוך חיוב המשיבים בהוצאות משפט כלפי הקבלן, אינם תומכים, כלל ועיקר, בפרשנותו של ב"כ המשיבים. 91. טענתם של המשיבים בפניי (המערערים בע"א 4395/06 הנ"ל), בדבר גובה החוב, כפי שפסק הבורר - נדחתה. 92. העובדה כי מדובר בפסק ביניים, הייתה ידועה כל העת, ועל בסיס ידיעה זו אישר בית המשפט המחוזי (כב' השופטת מרים מזרחי) את פסק הבורר, על פי סמכותו, מכוח חוק הבוררות, התשכ"ח-1968. 93. לא הוגש על ידי המשיבים ערעור על הפסק המחוזי שאישר את פסק הבורר, ועל כן, לפנינו פסק חלוט. 94. בית המשפט העליון, בסיום הקטע שצוטט לעיל (סוף פיסקה 88), אכן כותב כי ייתכן שבעתיד "אם - יהיה צורך", כי אז "יתבצעו קיזוזים" (כלשון הסיפא של פיסקה 27 לפסק הדין). אולם, כל אקרובאטיקה פרשנית שהיא, אין בכוחה לומר כי משמעותם של מילים אלה, היא כי נסללה הדרך לפתוח מחדש את גובה החוב, כפי שנפסק על ידי הבורר. 95. בכל מקרה, אין כלל ועיקר, להסיק מן המילים הללו של בית המשפט העליון את מסקנתו הגורפת של ב"כ המשיבים, כאילו, "ששאלת גובה החוב עודנה טעונה בירור והכרעה בפני בורר", כפי שכתב בסעיף 7 של תגובת המשיבים. 96. לא כל שכן, שאין כל הצדקה עניינית ומשפטית, לאנלוגיה אותה מנסה ב"כ המשיבים להסיק מעיכוב הביצוע (החלקי), שניתן למשיבים, עד להכרעה בערעור, ולפרש את המצב, כאילו מדובר אך ורק בכך "שאותם כספים מופקדים וכן הערבות הבנקאית שהקבלן הפקיד חלף אותם כספים צריכים להיוותר במקומם, עד אשר תתקבל הכרעתו של הבורר" (סעיף 9 סיפא לתגובת המשיבים). 97. קבלת תזה זו של המשיבים, משמעה כי הבורר יהווה, למעשה, ערכאה נוספת, מעל בית המשפט העליון, וכך לא ייעשה במקומינו. 98. לפיכך, גם טענה זו של המשיבים - נדחית. תיקון פסק הבורר - מחסומים דיוניים 99. ב"כ המשיבים צירפו לתגובתם, את הבקשה שהוגשה על ידי העמותה אל הבורר, ביום 11.5.09 (נספח ב לתגובת המשיבים). 100. משמעות בקשה זו, היא שינוי פסק הבורר, על אף שבית המשפט המחוזי (כב' השופטת מרים מזרחי) כבר אישר את פסק הבורר, שכיום תוקפו הנורמטיבי הוא של פסק דין של בית משפט מחוזי. 101. בנסיבות אלה, בהעדר הסכמה של המבקשת (ועל פי התשובה, המבקשת אינה מסכימה, כמובן, לשינוי המצב), לא ניתן לבטל פסק דין של בית המשפט המחוזי, מספר שנים לאחר נתינתו (עו"ד חן, ב"כ המבקשת, טען כי פסק המחוזי שאישר את פסק הבורר, ניתן בהסכמה, אך לא מצאתי לכך אסמכתא במסמכים שהוגשו לי; אולם, לעניין בו עוסק אני , עתה, אין זה רלוונטי, ודי בכך שניתן פסק דין של בית המשפט המחוזי, והוא פסק תקף וחלוט). 102. לפיכך, גם מטעם דיוני זה, לא ניתן להיענות לבקשת המשיבים 1 ו-2 (מבלי לגרוע, מכל הנימוקים דלעיל). הבקשה לתיקון פסק הבורר - הפעלת שיקולי תום לב 103. גם אם טעיתי בכל מה שכתבתי עד כה (ולמותר לציין, כי אינני חושב כך), המצב אותו יצרו המשיבים, ואשר בכוונתם כי יימשך, גובל בחוסר תום לב, ויש שיאמרו, שמגיע הוא לכדי שימוש לרעה בהליכי משפט, לא רק בפני בית המשפט, אלא גם בפני הבורר. 104. עיינתי בבקשה שהוגשה לבורר, והיא מבוססת על מסמכים של רו"ח של הקבלן, אשר נכתבו בשנים 1995, 2000 ו-2007 (אין בבקשה ציון התאריך של חוות דעת רו"ח בוכניק, שלא צורפה). 105. בנסיבות אלה, אם אכן היה הצדק עם המשיבים, היה עליהם לפנות לבורר לפני שנים, ולמצער, סמוך להגשת הערעור בשנת 2006; לבטח, לכל המאוחר, היה על המשיבים לפנות לבורר סמוך ליום 30.7.07, מועד קבלת מכתבו של משרד רואה חשבון זיו האפט (נספח ג3 לתגובת המשיבים). 106. אין להשלים עם הצעד הטקטי שבחרו המשיבים: המתנה במשך 3 שנים באפס מעשה, עד להכרעה של בית המשפט העליון, ופנייה לבורר, רק מספר ימים לאחר פסק הדין של בית המשפט העליון, שדחה את ערעורם. 107. קשה להימלט מן התחושה - אשר בעיניי היא קשה - כי המשיבים בטוחים שמאומה לא יקרה, וכנגד כל הליך שבו תידחה טענתם, כבר מוכן באמתחתם הליך נוסף, שמטרתו "טרפוד" הצלחת הקבלן, בהליך שבו זכה, אחר עמל, יגע ויזע, ובעיקר - לאחר חלוף שנים לא מעטות. 108. לכן, מן הראוי כי המסר אשר ייצא מבית המשפט, הן למידיינים בתיק זה, והן לכלל הציבור, יהיה חד וברור: בבית משפט ניתנת לכל צד זכות טיעון, כדי לשמוע כל טענה, לשקול אותה בכובד ראש, וזאת, כדי להכריע בה. אולם, משהושלם ההליך השיפוטי, ובמקרה שלנו - בשתי ערכאות, כאשר הערכאה השנייה היא בית המשפט העליון, אין יותר מקום לתכסיסי השהייה. 109. הגיעה עת הביצוע. 110. בשלב זה, שבו אנו מצויים, במסגרת תיק זה, לא ייתן בית המשפט את ידו לקעקע פסקי דין חלוטים, גם אם הדבר נעשה תחת כותרת של תגובת משיבים, ובקשה "צנועה", להתחיל בוררות כמעט מחדש, לאחר שבמשך 9 שנים, לא קיים אותו צד את פסק הבורר, שאושר בבית המשפט המחוזי. 111. רק בדרך זו ייכון שלטון החוק במדינת ישראל. 112. לפני שנים, אמר ראש ממשלה, אשר עתה הוא בעולם האמת: "יש שופטים בירושלים". לאחר שאותם שופטים פסקו, בניגוד לעמדתו האידיאולוגית, הוא הורה לבצע את פסק הדין, לאלתר. 113. מן הראוי ללמוד מסר מאירוע היסטורי זה, ויש ליישם את אשר ארע שם על כל סיטואציה אחרת, שאם לא כן, חישוקי החברה יתפוררו, חס ושלום. שכ"ט עו"ד 114. פועל יוצא מהדברים שכתבתי, לאורך כל ההחלטה, הוא כי יש לחייב את המשיבים בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד. 115. מאחר ומדובר ב-166 נתבעים/משיבים, הסכום שיחוייב כל אחד מהם, הינו, על פניו, נמוך, אך הסכום הכולל של שכ"ט עו"ד, לזכות המבקשת, הוא משמעותי, אשר יימצא מי שיאמר כי הוא חורג, במידת מה, מן הסכומים שנפסקים בבקשות כגון דא. אך, על פי השקפתי, ולאור הנסיבות שתוארו, הוא הסכום המתאים לתיק זה. 116. כל אחד מ-166 המשיבים ישלם למבקשת שכ"ט עו"ד, בסך של 200 ₪ בתוספת מע"מ. 117. סך כל הסכום, אשר ישולם למבקשת, על ידי כל המשיבים, הינו, איפוא, 33,200 ₪, בתוספת מע"מ כדין. 118. אין חיובים הדדיים בין 166 המשיבים השונים, אך המשיבה 1, העמותה, אחראית יחד ולחוד עם כל אחד מן המשיבים, דהיינו: ניתן לגבות ממנה, ישירות, סך 33,200 ₪ בתוספת מע"מ (בדיונים בפניי לפני למעלה מ-3 שנים, נמסר לי כי אין לעמותה כל רכוש. אולם מי יודע מה המצב היום? על כן, קבעתי את אשר קבעתי). סיכום 119. לאור כל האמור לעיל, הבקשה נענית. 120. אני דוחה את כל טענות המשיבים 1 ו-2. 121. אני מורה בזה לגזברות בית המשפט המחוזי בירושלים להעביר לידיו הנאמנות של עו"ד רוני חן, ב"כ המבקשים, את כלל הכספים בגזברות, אשר הופקדו על ידי הנתבעים בתיק העיקרי, אשר שמותיהם מפורטים ברשימה נספח א לבקשה (למעט הכספים אשר הופקדו על ידי הנתבעים המפורטים ברשימה נספח ב לבקשה, ולמעט סך של 2.5 מיליון ₪, אשר ביחס לסכום האחרון, הוטל עיקול זמני על ידי בית המשפט המחוזי, מחוז מרכז, לזכותו של מר מצליח). 122. אני מחייב כל אחד מ-166 המשיבים לשלם למבקשת שכ"ט עו"ד, בסך של 200 ₪, בצירוף מע"מ כחוק. 123. ביחד ולחוד, לאמור בפיסקה הקודמת, אני מחייב את המשיבה 1, לשלם למבקשת שכ"ט עו"ד ,בסך של 33,200 ₪, בצירוף מע"מ כחוק. 124. המזכירות תשלח העתק החלטה זו בדחיפות לב"כ הצדדים, ותודיע טלפונית, עד מחר בשעה 10:00, לעורכי הדין חן וזמיר, כי הם יכולים לשלוח שליח כדי לקבל את ההחלטה, לאלתר. 125. הגזברות תבצע החלטה זו, לאלתר. ערבות