הסכם גירושין למראית עין

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הסכם גירושין למראית עין:

מונחת בפני בקשתו של המנהל המיוחד לנכסי החייב (להלן: "המבקש" ו"החייב", בהתאמה), לבטל את העברת הזכויות במחצית נכס מגורים מהחייב לרעייתו לשעבר (להלן: "המשיבה"). הבקשה נסמכת הן על סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל, והן על סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי) שעניינו חוזה למראית עין. המשיבה מתנגדת לבקשה, הן מטעמים דיוניים והן לגופה. לאחר שעיינתי בעמדות הצדדים, ולאחר שנערך דיון בו נחקר החייב, ניתנת החלטתי זו.



החייב והמשיבה נישאו זו לזו בשנת 1969. לטענת המשיבה, במרוצת השנים עלו יחסיהם על שרטון, וזאת נוכח התנהגות אלימה ובלתי נסבלת מצד החייב. המשיבה מוסיפה וטוענת, במסגרת כתב תביעה לסילוק-יד שהגישה כנגד החייב, כי התנהלותו העסקית של החייב תרמה אף היא להרעת היחסים, כדלקמן:


"הטכניקה שהפעיל הנתבע חזרה על עצמה ובשנים שיבואו, החברה, לכאורה, נקלעה לקשיים, צברה חובות, ואז במקביל החל הנתבע להפעיל עסק חיצוני לחברה, תוך שהוא מבריח מהחברה את נכסיה לפעילות האישית. ולאחר מכן היה ממשיך את הפעילות בחברה החדש. מאפיין נוסף של פעילותו היה ביצוע תרמית של הכנסת שותף חדש. אותו שותף משמש או כאיש קש וכסות להמשך הפעילות בחזות החדשה, או כמי שנופל קורבן לתעתועי הנתבע.
מעשי הנוכלות והתעתועים של הנתבע יצרו מתחים ומריבות, וגרמו להרס המשפחה המורחבת, נושים ושליחי ההוצאה לפועל הגיעו לבית, ובנוכחות הילדים עיקלו את המטלטלין שבבית" (ההדגשות אינן במקור - ו.א).

על רקע זה, לטענתה, ביקשה המשיבה להתגרש, אולם החייב סירב בכל תוקף, עד אשר (לגרסתה), "נכנעה" והסכימה לתנאיו "שהיו תנאי סחיטה". כך או כך, בין הצדדים אושר בשנת 1992 הסכם גירושין, אשר נוכח חשיבותו, אשר עיקריו כדלקמן:

א. הבית שהיה בבעלות משותפת יעבור לבעלות האישה, והבעל מתחייב להעביר את חלקו לבעלות האישה.
ב. תכולת הבית תעבור לאישה.
ג. הרכב ישאר בבעלות הבעל (עסקינן ברכב מודל 1978, אשר שוויו הוערך ב-1,500 ₪ לערך - ו.א).
ד. הילדים נשארים בבית עם האמא.
ה. זכותו של האבא לבקר בכל עת שיחפוץ בביקור זמני.
ו. האישה מוותרת על כל תביעותיה למזונות מהבעל.
ז. כל עלויות הלימודים של הילדים ישולמו על-ידי הבעל.
ח. עם סידור הגט מוותרת האישה על כתובתה.

לשיטת המשיבה, עסקינן ב"הסכם סחיטה ועושק", אשר נכפה עליה באמצעות לחץ ואלימות, ובו למעשה "ויתרה על הכל", בתמורה לחלקו של החייב בבית המגורים.



כיום, אין מחלוקת אמיתית כי לא זו בלבד, שהצדדים לא נקטו הליך ממשי לשינוי הרישום עד לשנת 2005, אלא שבפועל הבעל הוסיף להתגורר בדירה, למצער במשך מרבית הזמן, נשא במשך שנים בחלק מעלות המשכנתא ואחזקת הבית. כמו כן, טוען הנאמן כי החייב דאג לשיפוצים והרחבת הנכס. המשיבה, מצידה, טוענת, כי החייב נותר בדירה בניגוד לרצונה, ובעיקר בשל היותו אדם אלים אשר נקט כלפיה באיומים. זאת, הגם כי במקום אחר בתגובתה היא גורסת כי:

"היחסים בין הצדדים ידעו עליות ומורדות, כאשר לפרקים שהות החייב בבית הגרושה היה מרצון, ולעיתים מאונס".

מכתבי הטענות עולה, כי החל משנת 2001 (כך לפחות לפי גרסת המשיבה), הגיעו יחסי הצדדים להרעה משמעותית. לשיטת החייבת, דרשה מהחייב לעזוב את הבית, אלא שהוא שב מקץ זמן קצר, ו"בשל לחץ משפחתי" נאותה לאפשר לו להתגורר בעליית הגג. החל משנת 2005, חודשו הליכי הגירושין, ובין היתר נעשה ניסיון לשנות בפועל את הרישום, עליו למעשה נסבה הבקשה שבפני. באותה תקופה, החריפו היחסים בין הצדדים לכדי מכתבי איום, והליכי הרחקה שננקטו בערכאות המתאימות. אף לשיטת המשיבה, החייב (למצער בתקופה זו) סירב בתוקף לעזוב את הבית, ושיגר למשיבה מכתב חריף, שהוגדר על-ידה כמכתב איום. בין היתר, כותב החייב כדלקמן:

"אל תחשבי לרגע שאני אוותר על הבית שלי, על הרכוש שלי, ואצא בידיים ריקות. לא אני.
אני מקווה שתביני סוף סוף שכל מה שנמצא כאן בבית של שנינו"

ובהמשך:

"אני בניתי יחד איתך את הבית הזה, ולא ויתרתי עליו לעולם. רציתי להצילו ואת יודעת זאת כמוני". (ההדגשות אינן במקור – ו.א)

כאמור, בשנת 2005, חידשו הצדדים את הליכי רישום הבית על שם המשיבה, וביום 18.5.09, נחתם יפוי כח בלתי חוזר; ומכאן הבקשה שבפני.



להשלמת התמונה, מן הראוי לציין כי החייב, כאשר נחקר בפני, טען כי גירושיהם של הצדדים, שלאחריהם שבו לחיות ביחד (לגרסתו "חיי אישות מלאים"), היו לפי עצה שקיבלו מעורך-דין. כמו כן, טען באורח מפורש כי ההתחייבות להעברת הדירה על שם רעייתו לשעבר הינה פיקטיבית, וכי בפועל כל שרצה להשיג במהלך זה היה הצלת הבית מידי הנושים.




המשיבה, הן בכתבי טענותיה והן בסיכומים שסיכם בא-כוחה בעל-פה, מעלה מספר טענות.ראשית, לטענתה דין הבקשה להדחות על הסף, משום שבית המשפט של חדלות פרעון אינו מהווה ערכאת ערעור על החלטת בית הדין הרבני משנת 1992, כמו גם נוכח העובדה כי ממועד אותו פסק דין, ועד למתן צו הכינוס של החייב חלפו למעלה מעשר שנים, כך שלא ניתן לשיטתה להשתמש בסעיף 96.

שנית, לגופו של עניין, טוענת המשיבה כי ההסכם משנת 1992 אינו למראית עין, ולמעשה עסקינן ב"הסכם סחיטה" שכל-כולו לטובת החייב, אשר אילץ אותה לוותר על כל זכויותיה בתמורה לקבלת מחצית הבית.
שלישית,, לשיטתה, טענת החייב כי מחצית הנכס בבעלותו נולדה בחוסר תום-לב, והיא סותרת הצהרות קודמות שלו בהליכים אחרים.



טרם אגש לדון במחלוקת לגופה, אין לי אלא להביע פליאה, על טענה עליה חזר בא-כוחה המלומד של המשיבה שוב ושוב במהלך הדיון והסיכומים בעל-פה, ולפיה "מדובר בהליך בלתי הגון באורח קיצוני". זאת מדוע? משום שלשיטתו, "הופתע" מעצם כוונתו של בית המשפט לקיים דיון לגופו של עניין – קרי, בתקפות ההעברה – וזאת כאשרלטענתו, סבר כי עסקינן אך בדיון מקדמי אשר יבדוק סיכוי לפשרה (כך באחת מגרסאותיה של הטענה), או לחלופין, בדיון אך ורק אודות צו המניעה (כך בגרסתה האחרת).


טוב היה לה, לטענה זו, אלמלא נטענה כלל ועיקר.


ראשית; בקשתו של המנהל המיוחד עותרת במילים מפורשות, בפסקתה הראשונה, לשלושה סעדים יחדיו (להבדיל מסעדים חלופיים), כאשר הסעד השני המתבקש, במילים מפורשות הוא להכריז "כי העברת הזכויות בהסכם הגירושין מהווה הענקת מרמה אסורה לפי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל".
זאת ועוד: בהחלטתי מיום 4.12.07, אשר קבעה את הבקשה לדיון נקבע כהאי לישנא:

"המזכירות תקבע מועד לדיון במעמד הצדדים ותזמנם. צו איסור הדיספוזיציה יוותר על כנו עד להכרעה בבקשה".

דומה, כי הדברים הללו מדברים בעד עצמם.

חזקה על בא-כוחה המלומד של המשיבה, כי הוא יודע היטב להבחין בין המשפט הראשון, אשר קובע את הדיון, ובין המשפט השני, הנפרד, הקובע כי עד להכרעה בבקשה (אשר לשם כך, מטיבם של דברים, נקבע הדיון) יוותר הצו הזמני על כנו. לא ברור, אם כן, כיצד נטל בא-כוחה של המשיבה חירות לעצמו לקרוא אל תוך החלטה קצרה ופשוטה דברים שאין בה. זאת, בין אם אכן הבין מן המנהל המיוחד כי יעשה נסיון לפשרה, ובין אם לאו.

שנית; זאת ואף זאת; עיון בכתבי הטענות, כולל כתב טענותיה של המשיבה עצמה, מלמד באורח חד-משמעי, כי כל הטיעונים וטיעוני הנגד התמקדו בסוגיה לגופה, וזאת להבדיל מויכוחים ומחלוקות העוסקות בצווי מניעה, שם מופנה חלק גדול מהטענות לדיון במאזן הנוחות – נושא אשר נעדר לחלוטין מכתבי הטענות בנסיבות המקרה. מהיכן, אם כן, הוסקה מסקנה שכזו, שאין לה תימוכין לא בבקשה ולא בהחלטות הביניים? במלוא הכבוד הראוי אעיר, כי קשה להימלט מן התהייה, האם אין עסקינן בניסיון בלתי ראוי לסרבל את ההתדיינות השיפוטית, על-ידי מניעת התדיינות לגופו של עניין, והפיכת דיון מהותי לדיון מקדמי, וזאת בלא כל צורך.



בכל הנוגע לטענות הסף של המשיבה, הרי דומה כי אין צורך להכביר מילים, בכדי להבהיר כי הן נוגדות מושכלות בסיסיות של דיני פשיטת רגל. כך למשל, הטענה המתעלמת מן הקביעה המפורשת בדין, כי בעל תפקיד המשמש ידו הארוכה של בית המשפט של חדלות פרעון אינו נדרש לתמוך טענותיו בתצהיר (לעניין זה, ראה בין היתר ע"א 5709/99 זיוה לוין נ' שילר). מכוח קל וחומר, לא היה מקום להידרש לטענה בנסיבות המקרה, בהן מרבית העובדות שמאזכר הנאמן, אינן שנויות במחלוקת אמיתית (להבדיל מפרשנותן), או נתמכות בראיות מוצקות ממסמכים פרי-עטם של הצדדים, אשר איש אינו חולק על האותנטיות שלהם. זאת, שלא לאזכר את העובדה, כי דווקא תצהירה של המשיבה, שאינו אלא תצהיר על דרך הפניה, הוא זה אשר אינו עולה בקנה אחד עם דרישות הדין (וחרף זאת, לפנים משורת הדין ונוכח חומרת הסעד המבוקש, בחרתי לדון בטענותיה לגופן, ולא לפסול אותן בעילה דיונית).


נוסף, וחשוב אף יותר; טענת בא-כוחה המלומד של המשיבה, כי הבקשה אינה אלא "ערעור על החלטת בית דין רבני", לוקה בשגיאה יסודית בהבנת עקרון היסוד של דיני פשיטת הרגל בכלל, וסעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל בפרט.
במה אמורים דברים? החלטתו של בית הדין הרבני (כמוה ככל החלטה שיפוטית שנותנת תוקף להסכמה בין שני צדדים יריבים), הינה החלטה במישור הפנימי של יחסי בני הזוג, וזאת כאשר בית הדין הנכבד לא שמע, ואף לא יכול היה לשמוע או להתייחס למישור היחסים החיצוני, שבין בני הזוג לבין נושיהם. זאת, באשר הנושים כלל לא היו נוכחים באותו הליך. אלא מאי? הגשת בקשה לפי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל, אינה באה מאותו "מישור פנימי" שבין הצדדים להסכם, אלא כל-כולה התקפה חיצונית על ההסכם, אשר באה מתוך דיני חדלות הפרעון, קרי – כי ההסכם בין הצדדים מהווה הענקה או נפלה בו פסלות אחרת שעניינה הברחת נכסים מפני הנושים. אין צורך להכביר מילים, כי לו נתקבלה פרשנותו של בא-כוחה המלומד של המשיבה, היה סעיף 96 כולו הופך ל"אות מתה", באשר די היה למעניק ולמקבל ההענקה הפסולה "להסכים ביניהם" על מעשה הענקה, וליתן לכך גושפנקא בהליך שיפוטי אשר בפניו עומדים אך שני הצדדים דנן, בכדי "לחסן" את ההענקה אליבא דכולי עלמא.
מסיבה זו, חיי המציאות מלמדים כי חלק גדול מבקשות ההענקה מוגשות גם ובמיוחד אודות הסכמים בין השותפים להענקה, אשר קיבלו גושפנקא שיפוטית כזו או אחרת; וזאת שלא בכדי. אי לכך, אין מנוס מקביעה כי טענת סף זו הינה בגדר "הפיכת היוצרות", ודינה להדחות.



עתה, מן הראוי לעבור ולדון במכשול המהותי המרכזי, אשר עומד לכאורה בפני המנהל המיוחד, והוא כי ההסכם משנת 1992 נעשה למעשה עשר שנים לפני צו הכינוס, ואי לכך, לא ניתן להפעיל בעניינו, לכאורה, את סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל.אלא מאי? ראשית, יש ליתן את הדעת על כך, כי ההסכם משנת 1992, לכשעצמו לא שינה את המצב הקנייני של בית המגורים. אף אם נתעלם לרגע מן הטענות החמורות בדבר נפקות ההסכם (אליהן אתייחס בהמשך החלטתי זו), הרי שאין בהסכם, כמו גם בפסק-הדין המאשר אותו אלא התחייבות אובליגטורית לבצע פעולה בנכס, וזאת כאשר את הפעולה הקניינית עצמה, ניסו הצדדים לבצע בשנת 2005, קרי – חודשים ספורים ערב צו הכינוס.

יוצא, כי די בהפעלת סעיף 96 על הפעולות משנת 2005, כדי להציב את המשיבה במצב שאינו מן השפירים, קרי – מצב בו אין לזכותה אלא חיוב אובליגטורי, אשר אין זה וודאי כלל ועיקר כי הוא זוכה לקדימות על יתר נושיו של החייב.



לא זאת, אלא אף זאת; לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את עדותו של מר חסון ואת סיכומי הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה וקביעה עובדתית חד-משמעית, כי החוזה משנת 1992 אינו אלא חוזה למראית עין, המהווה דוגמא מובהקת לאמור בסעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי). מסקנתי היא, כי חרף האמור בחוזה הגירושין (שככל הנראה נועד בכדי להגן על הבית מפני נושיו של החייב), הרי בפועל לא נעשה דבר, ולא היתה כל כוונה אמיתית לערוך שינוי במצבת הזכויות בנכס. נראה, כי רק החל משנת 2001, לערך, הפך רעיון הפירוד בין בני הזוג מפיקציה לחלופת פעולה ממשית מבחינת המשיבה. זאת, כאשר הניסיון לבצע העברה קניינית אמיתית נעשה אך ורק בשנת 2005 קרי – חודשים ספורים לפני מתן צו הכינוס, דבר ההופך אותו ל"מועמד" מובהק לבטלות לפי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל.




מסקנתי וקביעותיי אלו, מבוססות על העובדות והניתוח הבא, כדלקמן:


א. עיון בטענות המשיבה, בכל הנוגע להסכם משנת 1992, מלמדות על סתירה פנימית מהותית, ואינן מעוררות כל אמון.


ראשית, עיון מדוקדק בהסכם, וזאת במיוחד נוכח עובדות שאינן שנויות במחלוקת מן השנים שלאחר-מכן, מקעקעות כליל את גרסת המשיבה, כאילו עסקינן בהסכם חד-צדדי שמכוון לרעתה, ואשר נכפה עליה בידי החייב, אלא מלמדות על ההיפך הגמור.
המשיבה זוכה בהסכם לבית המגורים וכל תכולתו, כאשר החייב זוכה ב"תמורה" לרכב מיושן משנת 1978, בעל שווי אפסי. זאת ואף זאת; המשיבה, המלינה על הדרך בה אולצה לוותר על מזונות (לאחר הגט), מנסה להצניע את העובדה כי בעת ההיא היו כל ילדיה בגירים, וכי בנוסף על כך, התחייב החייב – באותו "הסכם עושק" לתמוך בהם ולממן את לימודיהם.

שנית, בניגוד למשתמע מטענות המשיבה, אין בהסכם כל אזכור לעסקי הבעל ולאותו "ויתור גדול" שעשתה המשיבה לטענתה כאשר ויתרה עליהם. אלא מאי? דומה, כי לא בכדי, עסקים אלו אינם מאוזכרים, וזאת משום שהמשיבה עצמה היא הטוענת, במסגרת הליך משפטי שהגישה (ואשר צורף לתגובתה לבקשה זו), כי עסקי החייב היו נתונים בקשיים, עד כדי כך כי הנושים, המעקלים ושאר פקידי ההוצאה לפועל הפכו ל"בני בית" בביתם של בני הזוג. זאת, כאשר החייב – לשיטתה היא – הצליח להמשיך בעסקים אך ורק באמצעות הברחות נכסים וגלגולי כספים שלא כדין.
אכן, המשיבה מבקשת "לאזן" את התמונה בטענה (הנראית על-פניה כהתרשמות סובייקטיבית שלה) כי העיקולים נעשו למרות ש "כיסי החייב היו מלאים בכסף". אלא, שאין בהתרשמות זו (שיתכן, בלא לקבוע מסמרות בדבר, כי היא נובעת מהעובדה שהחייב, כדרך עוסקים הנתונים בקשיים, ניהל את רוב עסקיו במזומן), בכדי לבטל את המסקנה אודות הקשיים הכלכליים, נהפוך הוא.
קשה עד מאד להאמין כי החייב, אשר מעשיו המאוחרים יותר ודרך התנהלותו כאשר חש כי בעלותו על נכסים אשר לדעתו מוקנים לו מאוימת (וטענות המשיבה וראיותיה מוכיחות זאת היטב), אכן "ישב מן הצד", והעדיף שלא למנוע את עיקול רכושו הוא – וזאת לזכור, עסקינן בתקופה שטרם ההסכם משנת 1992, כאשר הבית ותכולתו היו, אליבא דכולי עלמא, רכושם המשותף של בני הזוג.

המסקנה מכל האמור לעיל הינה, כי הויתור מצד המשיבה על חלקה בעסקי החייב (אשר כאמור, נפקד זכרו מהסכם הגירושין) לאו ויתור הוא; לכל היותר, "ויתרה" המשיבה על מה שכינתה היא עצמה עסקים כושלים, צוברי חובות ונגועים ברמייה סדרתית, אשר עצם צורת ניהולם "פגעה ביחסי המשפחה".

ב. יוצא, אם כן, כי אין לי אלא לדחות, עובדתית ומשפטית, את טענות המשיבה בעניין הסדר הגירושין, ולקבוע כי לאמיתו של דבר, הרי שמלבד מספר ויתורים סמליים, עניין לנו בדוגמא מובהקת של "הסכמה" בין בני זוג בקשיים, לפיו "החובות לבעל, הנכסים לאישה", אשר נעשתה ככל הנראה על רקע הקשיים הכלכליים, העיקולים וההליכים הפוגעניים אותם תארה המשיבה עצמה בהרחבה רבה.

זאת ואף זאת; עובדות המקרה מלמדות, באורח חד-משמעי, כי לא רק ההסכם, אלא הגירושין עצמם (למצער, במובן של הפרדה רכושית) לא היו אלא פיקציה, מראית עין, אשר מאחוריה המשיכו בני הזוג, לפחות עד שנת 2001, לנהל משק בית משותף לכל דבר ועניין. להסרת ספק, אוסיף ואעיר, כי בקביעתי זו איני מסתמכת אך ורק על העובדה כי עד 2005, לא נעשה דבר לשינוי המצב הקנייני של הנכס, ואף איני נסמכת אך ורק על עדותו של החייב כפי שנשמעה בפני, אלא בראש ובראשונה על עובדות שאינן שנויות במחלוקת, אשר הולמות למעשה את טענות החייב דהיום.

להסרת ספק, אחזור ואדגיש: הזהרתי עצמי הזהר-היטב, בכל הנוגע לעדותו של החייב, כי אין ליתן בה אמון אוטומטי, ומן הראוי לבחון את הנאמר בה בזהירות מרבית.
נוכח דרך התנהלותו של החייב מ-1992 (ולפניה) ועד היום, קשה עד מאד להימנע מן המסקנה, כי עניין לנו באדם מניפולטיבי וערמומי, אשר אין לשמירת הדין כל ערך בעיניו, וזאת בלשון המעטה. לא רק טיעוני המשיבה, אלא גם החייב העיד על עצמו, כי התנהלותו לקתה במרמה והפרה שיטתית של הדין (אף אם הוא מנסה להסתתר ב"עצת פרקליטים" עלומה). דומה, כי המחלוקת בין המשיבה לחייב אינה האם רימה והפר את הדין, אלא מהו העיתוי, אלו ממעשיו נגועים בשקרים ומרמה, ואלו לא.
אלא מאי? לא בלב קל, הגעתי למסקנה כי עדות החייב שנשמעה בפני, היא זו המשתלבת במארג העובדתי, והולמת יותר את שורת ההגיון ואת מסכת הראיות. זאת, הגם שאין ספק כי היא מושפעת מהאינטרס שלו דהיום – לפגוע ברעייתו לשעבר ולנקום בה על ניסיונה לסלק אותו מבית המגורים.

כפי שהבהרתי קודם לכן, ניכר כי ההסכם משנת 1992, נעשה מתוך מניע דומיננטי הקשור לקשייו הכלכליים של החייב, וכאשר הנושים "נושפים בעורפם" של בני הזוג. זאת, כשמסכת שלמה של ראיות מעידה, כי עסקינן בהסכם פיקטיבי, אשר מעולם לא קוים הלכה למעשה, ולא נועד אלא בכדי "לחסן" את עיקר נכסיהם של בני הזוג מפני הנושים. למעשה, לא הצליחה המשיבה לערער את העובדות הבאות, שהוכחו בפני כדבעי, וכיום לא ניתן עוד לחלוק עליהם:

ב.1 בפועל, נותר החייב להתגורר בבית המשותף, כשותף שווה לכל דבר ועניין (זאת להבדיל ממה שקרה לאחר עזיבתו הראשונה לאחר המשבר ב-2001, אז עבר לחדר שבעליית הגג). החייב טען, כי לאחר 1992, הוסיף לחיות בבית כתמול שלשום, ולקיים חיי אישות רגילים עם המשיבה. המשיבה, חרף נסיונה החוזר ונשנה להאחז בפחדה לכאורה מן החייב, הודתה כי "יחסיהם ידעו עליות ומורדות", ושהות החייב בבית היתה "לעיתים מרצון ולעיתים מאונס" – תאור, ממנו עולה דוגמא מובהקת ליחסים שיתכן שהם מתוחים, אך עודם יחסים בין בני זוג החולקים ביניהם משק בית משותף.

ב.2 החייב השתתף בתשלומי המשכנתא (ואין כל רבותא בתיאור המבולבל בו מנסה החייבת לפטור את העניין, בעניין תנאים להפרדת חשבונות בנק כאלו ואחרים), מימן וארגן שיפוץ והרחבה של הבית – דבר שהינו בגדר תרתי דסתרי לטענות, כי לא נותר אלא על תקן אורח, ומאושש את העובדה כי החייב אכן ראה את עצמו – לאורך כל הדרך (מלבד, אולי, כאשר "נאלץ" לטעון טיעוני כזב בפני נושיו) כשותף מלא לבית ולתכולתו. דומה, כי ראיה זו של החייב את מצב העניינים הולמת אף את הזעם שגילה במסגרת "מכתב האיומים" ושאר התכתובת בינו לבין המשיבה כאשר פרץ המשבר הסופי ביניהם; מעיון במה שכתב החייב לרעייתו (וזאת שלא במסגרת הליך משפטי), אין ספק כי אכן ראה את עצמו כבעלים במשותף, אשר רכושו "נגזל" ממנו בשל ההליכים בהם נקטה המשיבה.

ב.3 אין ספק, כי מכל האמור לעיל עולה בבירור, כי ההסכם משנת 1992, עומד בכל המבחנים שנקבעו בפסיקה לעניין חוזה למראית עין, אשר בפועל לא שינה במאומה את מאזן הזכויות; נראה, כי רק כאשר עלו יחסיהם של בני הזוג על שרטון ממשי, כמעט עשור לאחר מכן, "נזכרה" המשיבה בזכות לכאורה שניתנה לה, וניסתה להביא לכך כי תקרום עור וגידים – ומכאן זעמו הרב (ושמא אף מעשי האלימות הנטענים) של החייב.



לסיכום נקודות אלו, הרי שמסקנתי היא, כי עד 2005, לא נערך כל שינוי ממשי במצבת הזכויות בנכס נשוא המחלוקת, וכי בין הצדדים לא היה אלא חוזה למראית עין, שלא הייתה מאחוריו כל כוונה לשמה, הלכה למעשה, למצער עד לשנת 2001. לעניין זה, מן הראוי להבחין הבחן-היטב בין הענקה במובן סעיף 96 (ובכלל) לבין חוזה למראית עין, אשר אינו אלא מצג שווא של העברת זכות. בקבוצת המקרים הראשונה, החייב העתיד להיקלע לפשיטת רגל, מבצע הלכה למעשה מהלך בעל נפקות קניינית, וזאת אף אם בסופו של דבר הוא אכן מפיק ממנו הנאה כזו או אחרת, מעבר לעובדה כי הוא מבכר כי נכס פלוני יועבר למקורביו, ולא לנושים. בקבוצת המקרים השניה, לא נעשה בפועל דבר, ואין עסקינן אלא במצג שווא חסר תוכן אמיתי.

אי לכך, ומאחר וההסכם משנת 1992 שייך במובהק לקבוצת המקרים השניה, הרי שאין כל רבותא לריחוק המועדים בינו לבין צו הכינוס, באשר אין הוא יוצר כל העברה או אקט קנייני היכול להוות מטרה לביטול לפי סעיף 96 (ואף לא התחייבות אמיתית להעביר בעלות, באורח שיתכן ויטען כי הוא יוצר מעין "זכות שביושר). לעומת זאת, נסיון להעביר את מחצית הבעלות בשנת 2005 (ואין ספק, כי לא ניתנה באותה עת כל תמורה) נופל במובהק למסגרת מוסד ההענקה הבטלה. זאת, אף אם באותו שלב, לא היה הדבר לרצונו של החייב, או שהמשיבה היא שניסתה, בשל כעסה על החייב ודרך התנהלותו, "לקרום עור וגידים" אל תוך מצג השווא הישן משנת 1992, ולעשות בו שימוש כנגד יוצרו. כך או אחרת, התוצאה הינה אותה תוצאה: העברת נכס של החייב לבעלותה המלאה של המשיבה, וזאת בלא מתן תמורה כלשהי – לא בשנת 1992, ובוודאי שלא בשנת 2005.



בשולי הדברים יוער; אין ספק, כי תוצאה זו הינה תוצאה קשה בעבור המשיבה; אשר אמנם, קשה לתאר את התנהלותה כהולמת את הדין, אולם קשה מאידך גיסא להתעלם מן הרושם, כי נגררה, שלא בטובתה, אחר דרך התנהלותו של החייב. אלא, שבנסיבות המקרה, וחרף אי-הנחת והתרשמותי השלילית מן החייב, הרי שאין כל מנוס מלקבוע, כי ניסיון זה להעברת בעלות נוגד את דיני פשיטת הרגל, ואינו יכול לעמוד.

עם זאת, ומעבר לדרוש ראוי להוסיף, כי אין פירושם של דברים, שאין בפני הנאמן כל דרך וברירה, מלבד לנקוט בהליכי פירוק שיתוף ופינוי המשיבה מבית מגוריה; נהפוך הוא. עניין לנו בנכס, אשר מחצית הזכויות בו שייכות עדיין למשיבה, ואשר הליכי פינוי (לרבות סוגיית דיור חלוף, הוצאות נלוות וכיוצא בכך), עשויות לכרסם באורח משמעותי בתמורה שתוכל קופת פשיטת הרגל להפיק מן המימוש. במצב זה, דומה כי הדרך הנכונה והראויה הינה להנחות את הנאמן לנהל משא ומתן קצר, במטרה לנסות ולאפשר למשיבה לפדות את חלקו של המנהל המיוחד בנכס בסכום, אשר ישקף את הרווח החלקי אשר הייתה הקופה מפיקה מהליכי מימוש כפוי, דבר שיאפשר לה להוסיף ולהתגורר בנכס. אך מובן הוא, כי במידה והמשא ומתן לא ישא פרי בתוך זמן סביר, הרי שפתוחה בפני הנאמן הדרך הרגילה של הליכי מימוש כדין.

לעניין זה, לא נעלמה מעיני הטענה, כאילו החייב הוא המכשיל משא ומתן לפשרה בהעלותו דרישות כאלו ואחרות. על כך, די אם אעיר כי ספק גדול בעיני, האם כיום נותר לחייב מעמד כלשהו בעניין זה; לו הייתה הבקשה נדחית, הרי שהיה קם כנגדו "הויתור" לכאורה שעשה בשנת 1992; משהתקבלה הבקשה, עולה כי מניה וביה, זכויותיו בנכס מוקנות לנאמן ולמנהל המיוחד, והדבר מקבל משנה תוקף נוכח העובדה, כי ערכאות אחרות הורו זה מכבר על הרחקתו מן הנכס. יוצא, כי זכותו וחובתו של המנהל המיוחד הינה לנהל משא ומתן ולהגיע לסיכום כספי עם המשיבה. זאת, כאשר אף אם תעלה בקשה מצד החייב לזכות דיור חלוף, הרי שהסכום שיוקצה לו (אם אכן יוקצה) יקוזז מן התמורה שתוזרם לקופת המנהל המיוחד. דומה, כי פתרון שכזה יהיה צודק ונכון בנסיבות המקרה, ויאזן בצורה הטובה ביותר בין האינטרסים של הצדדים.



נוכח כל האמור לעיל, דין הבקשה להתקבל. בנסיבות המקרה, ולפנים משורת הדין, לא מצאתי מקום ליתן צו להוצאות.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. עורך דין הסכם גירושין

  2. הסכם גירושין לא תקף

  3. הסכם גירושין למראית עין

  4. תביעה לביטול הסכם גירושין

  5. הברחת נכסים בהסכם גירושין

  6. בעלות על משק בהסכם גירושין

  7. הסכם גירושין בדבר ויתור קטין על מזונות

  8. ביטול הסכם גירושין פיקטיבי שנועד להטעות נושים

  9. אישור הסכם גירושין בהעדר אחד מהצדדים

  10. חיוב האם במזונות בניגוד להסכם גירושין

  11. אישור הסכם גירושין לאחר ניסיון שלום בית

  12. פרשנות הסכם גירושין בעניין בעלות על דירה

  13. פיצויים בגין הפרת הסכם גירושין בשל סרבנות גט

  14. תוקף הסכמה על דמי מזונות ילדים בהסכם גירושין

  15. הסכם גירושין פיקטיבי לצורך התחמקות מחובות לנושים ?

  16. הסכם גירושין פיקטיבי עקב העובדה שלא הייתה קודם תביעה

  17. תביעה של הבעל לביטול הסכם גירושין בטענה שהיה פיקטיבי

  18. פירוק שיתוף בדירת מגורים מוקדם מהקבוע בהסכם הגירושין

  19. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון