קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא העברת תביעה לבית משפט השלום: זוהי בקשה להעביר התובענה, מפאת חוסר סמכות עניינית, לבית משפט השלום המוסמך מבחינת המקום. רקע וטענות הצדדים: המשיבה 1 (להלן:-"המשיבה") הגישה תובענה לפיצוי בגין נזקי גוף, שנגרמו לה, לטענתה, עקב עישון סיגריות מתוצרת המבקשות - הנתבעות (להלן:-"המבקשות") ובשל רשלנותן. המבקשות גורסות כי הסמכות העניינית לדון בתובענה זו נתונה לבית משפט השלום המוסמך מבחינה מקומית, וזאת משום שאף אם תוכח התביעה על כל רכיביה, הרי שנזקי המשיבה, ככל שיוכחו, לא יעברו את גבולות סמכותו העניינית של בית משפט השלום. לטענתם, המשיבה הגישה תצהיר עדות ראשית וממנו עולה כי המשיבה עבדה במשרה מלאה עד הגיעה לגיל פרישה וכי לא היה כל שינוי בשכרה. כמו כן עולה, כי עד שנת 2005 לא נזקקה המשיבה לעזרת הזולת. כיוון שאין כל טענה להפסדי שכר לעבר, וממילא גם לא לעתיד, אין ולא יכול להיות ספק כי נזקיה של המשיבה אינם עולים על גבול סמכותו של בית משפט השלום. המבקשות גורסות כי היעילות המשפטית, ומניעת בזבוז זמן יקר של בית משפט זה מחייבים העברת התביעה דנן לבית משפט השלום. המבקשות מתייחסות בטיעוניהן להליך אחר, ת"א 1109/08 בן שמואל מיימון נ' דובק בע"מ ואח', (להלן:-"עניין מיימון"), שגם בו נטען קשר סיבתי בין עישון סיגריות מתוצרת הנתבעות, הן הנתבעות דנן, לבין נזקי התובע, אשר יוצג גם הוא ע"י ב"כ המשיבה בתובענה זו. בעניין מיימון הועברה התביעה לבית משפט השלום לבקשת התובע עצמו. המבקשות נדרשות להשוואה בין עניין מיימון לעניין נשוא תביעת המשיבה, וגוזרות כי אם שם נתונה הסמכות לבית משפט השלום, מקל וחומר במקרה דנן, נוכח הדמיון הרב בין המקרים, ובמיוחד לנוכח עובדה שנזקיו הנטענים של התובע שם גבוהים מאלה הנחזים בתובענה זו. ב"כ המבקשות מבחין בין פסקי הדין אליהם מתייחסת המשיבה בתגובתה, (ואליהם אתייחס להלן) בכך שבתובענה דנן הוגש תצהיר עדות ראשית, ואילו שם נדונה שאלת הסמכות העניינית לאחר הגשת כתב התביעה ו/או לאחר הגשת חוות דעת רפואית. לשיטתו, הפסיקה האמורה טובה ונכונה לשלבים מוקדמים של ההליך המשפטי, בהם כל העומד לרשות הערכאה המבררת הוא כתב התביעה וחוו"ד רפואית, ואילו במקרה דנן עומדות לפני בית משפט זה ראיות למכביר בדבר נזקיה של המשיבה. המבקשות נדרשות לנימוקי בית המשפט המחוזי בדונו בעניין רצקין כהגדרתו להלן. בית המשפט המחוזי ציין כי כשלעצמו סבור הוא כי "הסמכות שקנה בית המשפט המחוזי לדון בתביעה על פי נוסח כתב התביעה מתקיימת, כל עוד לא עולות נסיבות נוספות, לפיהן העניינית היא לבית משפט השלום". המבקשות טוענות כי מאחר שבית המשפט העליון לא דן בנימוק זה לגופו בעת שדחה את בקשת הערעור, הרי שאין הלכה מנחה בעניין. ב"כ המשיבה טוענת כי על פי ההלכה, אין בית המשפט המחוזי מוסמך להעביר עניין לבית משפט השלום, אך בשל היותו סבור שהסכום המרבי בו יוכל התובע לזכות בסופו של יום, לא יעלה על גבולות סמכותו של בית משפט השלום. לתמיכת טענה זו מתייחסת המשיבה לשני מקרים שנידונו בבית המשפט העליון, הם רע"א 1107/02 ד"ר בני רצקין נ' רות מנור, (לא פורסם), , 9.4.2002, ורע"א 8735/00 ידגר סבח נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, (לא פורסם), , 4.3.2001 (להלן:-"עניין רצקין" ו"עניין סבח") גם לגופו של עניין, טוענת ב"כ המשיבה, סכומי הפיצוי שיגיעו למשיבה ולו בראשי הנזק של כאב וסבל, קיצור תוחלת חיים, עזרה מצד ג' והוצאות שהוציאה ותוציא בגין מחלתה, הם בתחום סמכותו של בית משפט זה. לטענתה אין לגזור גזירה שווה מעניין מיימון, שם לתובע נתונים אחרים מנתוני המשיבה. ב"כ המשיבה מציינת עוד כי נוכח קביעת בית משפט זה בעניין שמיעת עדות מוקדמת של המשיבה, הרי שכל דחייה של הדיון, הצפויה במקרה של העברה לבית משפט השלום, עלולה לגרום למשיבה נזק בלתי הפיך בניהול תביעתה. 2.          דיון והכרעה: ככלל, נקבע זה מכבר כי לתובע הזכות להעריך שווי תביעתו כראות עיניו, ומזכות זו נגזרת זכותו להחליט לאיזו ערכאה להגיש את תביעתו (ע"א 389/81 פבריקר נ' ברוך אליה והדר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לו(1) 697, רע"א 810/94 אבו חמד נ' גואס וצור חברה לביטוח בע"מ, , תק-על 94(1) 1331 ). כך גם עולה מתקנה 16(ג) שבתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן:-"התקנות"): "הוגשה לבית המשפט תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף, או תביעה לשיפוי או לפיצוי על תשלומי פנסיה, תגמולים וכל הוצאה אחרת ששולמו או שישולמו בשל נזקי גוף, אין חובה, על אף האמור בתקנת משנה (א), לפרש בכתב התביעה את הסכום הנתבע בעד נזק כללי, ותקנה 9(9) לא תחול עליו." בענייננו, קיימת מחלוקת בדבר גובה הנזק. המבקשות טוענות כי נוכח תצהיר עדות ראשית של ע"י המשיבה, כמו גם נוכח כתבי הטענות, ברי כי נזקי המשיבה לא יעלו על הסכום המצוי בתחום סמכות בית משפט השלום. מנגד, עומדת המשיבה על הטענה כי הסכומים שמגיעים לה בעד נזקיה הם בגדר סמכות בית המשפט המחוזי. בנקודת זמן זו, ונוכח העובדה כי הבקשה דנן והתשובות לה אינן נתמכות בתצהירים, אין בידי להכריע בשאלה זו. עם זאת, גם אם אצא מנקודת הנחה, שהצדק עם המבקשות, וכי סכומי הפיצוי בגין נזקי המשיבה לא יוכלו, ויהי מה, להגיע כדי סמכותו של בית משפט זה, עדיין נמצא כי דין הבקשה להדחות. מזה שנים רבות דבק בית המשפט העליון בגישה אחידה ועקבית לעניין הסמכות העניינית במקרים בהם שווי תובענה לפיצוי בדין נזקי גוף נחזה כנמוך מהגבול התחתון של סמכות בית המשפט המחוזי. כך, למשל, בעניין סבח נקבע כי אין בית המשפט המחוזי: "רשאי להעבירה (את התובענה - ה.ג.) לבית משפט השלום רק מפני שהוא סבור כי סכום הפיצוי המוערך שבו עשוי התובע לזכות בסופו של יום לא יעלה על תחום סמכותו של בית משפט השלום" ואמנם צודקות המבקשות בכך שההחלטה בעניין סבח ניתנה בשלב בו טרם הוגשה חוות דעת רפואית, וצודקות גם בכך שלפני בית משפט זה קיימות יותר ראיות לעניין הנזק משעמדו לפני בית המשפט בעניין סבח, אך אין די בכך כדי להבחין בין שני המקרים, ואסביר מדוע: בעניין סבח ורצקין קבע בית המשפט העליון את שקבע, תוך הנחה כי אין להעביר תיק מבית המשפט המחוזי לבית משפט שלום, גם במקרה בו יימצא כי פיצוי בגין מלוא נזקיו הנטענים של התובע לא יעלה על גבול סמכות בית משפט השלום {וראה גם רע"א 1754/00 יגאל אשורוב נ' הראל, חברה לביטוח בע"מ, לא פורסם, , 25.12.2000 (להלן:-"עניין אשורוב)}. ואם זו הקביעה הרי שאין נפקא מינה לעניין כמות הראיות או משקלן. לעניין זה יפים דבריה של כב' השופטת פרוקצ'יה בעניין סבח: "כבר נפסק לא אחת כי בסוג תביעות כאמור (תביעות נזקי גוף - ה.ג) הברירה לאיזו ערכאה להגישה נתונה בידי התובע ואינה מותנית בהערכות או אף בקביעות המתקבלות במהלך ההליך המשפטי". דומה, כי מידת הוודאות בה יכול לקבוע בית המשפט את נזקיו של תובע לא שימשה אבן בוחן בקביעות בית המשפט העליון לעניין זה. ומכאן, שזו הדרך שעלי לאמץ גם במקרה דנן. אעיר בנקודה זו כי אין מדובר בהלכה פסוקה, אלא בקביעה של דן יחיד במסגרת בקשת רשות ערעור, ולפיכך כאמור אין מדובר בקביעה מחייבת. עם זאת, חזקה עליי, שמשמדובר בגישה עקבית, כאמור, של בית המשפט העליון משך שנים, עלי לכבדה ולאמצה, גם אם כשלעצמי הייתי סבורה שמטעמי יעילות הדיון, ומטעמים נוספים, מקום שברור כי גובה הנזק לא מגיע כדי סמכות בית המשפט המחוזי, יש מקום להעביר הדיון לבית המשפט המוסמך. כאשר מוגשת תביעה כספית רגילה בסכום הנופל מסמכות בית המשפט המחוזי, רשאי בית המשפט להעביר התובענה לבית משפט השלום מחוסר סמכות עניינית. החלת עקרון זה גם על תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף תעודד תובעים לבחון היטב תביעתם בטרם הגשתה ולהעריך באופן מקצועי, הגון וישר את גובה נזקיהם מחד גיסא, ותמנע שימוש לרעה בהליכי משפט וניסיונות לרכישת פורום ולהאדרת נזקים, מאידך גיסא. המבקשות מתבססות גם על התנהלות התובע בעניין מימון, שם ביקשה ב"כ התובע להעביר התביעה לבית משפט השלום, וטוענות כי "אם במקרה של תביעת בן שמואל מימון הגיע התובע למסקנה כי נזקיו אינן מגיעים כדי סמכותו של בימ"ש נכבד זה, הרי שבבחינת קל וחומר יש להורות על העברת התביעה דנן לבית המשפט המוסמך הוא בית משפט השלום". טענה זו, הנשמעת הגיונית וסבירה, אינה יכולה לסייע. אמנם, הדמיון בין שני ההליכים ניכר. הנתבעות אותן נתבעות, העילה זהה, ואף באי כוחו של בן שמואל מימון הם שמייצגים את המשיבה בתובענה דנן. המבקשות רואות לנכון לכמת את נזקי התובע שם, והמשיבה כאן, להשוות ביניהם ולגזור מכך גזירה שווה לעניין בית המשפט הראוי לדון בתובענה. עם זאת, התובע, כמובן, אינו אותו תובע. וכאמור, לתובע נתונה הבחירה להגיש תביעתו לערכאה שיבחר, כל עוד סדרי הדין מאפשרים לו לעשות כן, בכפוף לעקרון תום הלב, וכל עוד לא נעשה שימוש לרעה בהליכי משפט. אין זה ראוי, שהמשיבה בענייננו תצא נפסדת, אך משום שבאי כוחה בחרו לנהל תביעה אחרת, של תובע אחר, באופן שונה. שיקולי ב"כ המשיבה שמורים עמם, והם מודעים ודאי למשמעות ניהול הליך בבית המשפט המחוזי, מקום שראוי כי יתברר בבית משפט השלום. בהקשר זה אציין כי איני סבורה, למרות גישת בית המשפט העליון, כי פסיקת הוצאות מהווה פיצוי הולם במקרים כאלה. לכך מתייחסת כב' השופטת פרוקצ'יה בעניין סבח, אותו הביאו המבקשות עצמן כאסמכתא בפני בית משפט זה. שם נקבע כי: " על החשש מפני שימוש לרעה בהבאת עניין בפני בית המשפט המחוזי אף שנושאו מצדיק דיון בבית משפט השלום ניתן לענות בתום ההליך השיפוטי בדרך של הטלת הוצאות או חיוב באגרות גבוהות, אולם לא בדרך של העברת התיק לערכאה אחרת אגב הדיון בתובענה" ובעוד שסיפת הקביעה הנ"ל היא שהנחתה אותי בהחלטתי זו, ודאי שאתן דעתי לראשיתה אם יהיה לכך מקום בעתיד. בהקשר זה יש מקום להתייחס לדברים שקבע כב' השופט אור בהחלטתו בעניין אשורוב: "בנסיבות בהן ברור שהסכום שעשוי התובע לזכות נמוך בהרבה מסכום המקסימום שרשאי בית משפט השלום לפסוק, עשויה להתעורר השאלה אם עמידתו של התובע על כך שהדיון יתקיים בבית המשפט המחוזי נעשית בתום לב ואם אין בה שימוש לרעה בהליכים" לכך אדרש, כמובן, בבוא העת. 3.          סוף דבר: מכל האמור לעיל אני דוחה את הבקשה. איני עושה צו להוצאות בשלב זה בשל הספק הכבד שיש בי בעניין הסמכות האמיתית. המועד לחקירת המשיבה נותר על כנו. העברת דיון