התיישנות ממועד צו פירוק חברה

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התיישנות ממועד צו פירוק חברה: מבוא בפניי שלוש בקשות לסילוק התביעה על הסף. התובעות הן חברות שבפירוק, והתביעה הוגשה באמצעות המפרקים. צו הפירוק נגד התובעת 1 ניתן ביום 20.1.1999. המפרקים מונו לתפקידם בתובעת 1 ביום 29.8.1999, בתובעת 2 ביום 5.6.2002 ובתובעת 3 ביום 7.8.2002. ביום 28.8.2006 הגישו המפרקים בקשה למתן הוראות בתיקי הפירוק לצורך קבלת אישור להגשת התביעה הנוכחית. ביום 18.12.2006 אישר בית המשפט שלפירוק את הגשת התביעה. התביעה הוגשה ביום 5.6.2007. על פי הנטען בכתב התביעה, חלק מהנתבעים היו נושאי משרה בתובעות ונתנו ידם למעשי גזל ומירמה כלפי התובעות, חלק מהנתבעים קיבלו מהתובעות כספים שלא כדין והנתבע 6 נתן ידו להברחת נכסים מהתובעת 1. כתב התביעה מגולל מספר פרשיות: פרשת שון תום, פרשת שי- בר, פרשת נביגטור נדל"ן ופרשת ירון כחלון. תיק בש"א 20000/08- בקשת הנתבעים 1 ו- 2 הנתבעים 1 ו- 2 ביקשו לסלק על הסף את התביעה במסגרת תיק בש"א 20000/08. לטענתם, התביעה נגדם התיישנה ולכל הפחות היא נגועה בשיהוי כבד. לדבריהם, פרשת שון תום התרחשה בשנת 1998, פרשת שי בר התרחשה בחודש דצמבר 1997- יוני 1998, פרשת נביגטור נדל"ן ארעה בחודש ינואר 1998 ופרשת ירון כחלון התרחשה בפברואר 1998. עוד טענו הנתבעים 1 ו- 2 כי בית המשפט שלפירוק לא נתן אישור להגשת התביעה במתכונת בה הוגשה, שכן התביעה הוגשה על סכום נמוך מזה שאישר בית המשפט שלפירוק. בתגובה לבקשה של הנתבעים 1 ו- 2, הוגש תצהירו של אחד המפרקים, רו"ח חיים רבינוביץ (להלן: "המפרק"). המפרק מציין בתצהירו כי לאחר כניסת המפרקים לתפקידם, הושקעו אלפי שעות עבודה על מנת להבין את הארועים שהתרחשו בתובעת 1 מאז שנת 1993, וכן לצורך איתור מסמכים ומידע. המלאכה היתה קשה במיוחד מאחר ומרבית המסמכים הנוגעים לתובעות עלו באש מחמת הצתת המקום בו אוחסנו. בנוסף, בעלי התפקידים בתובעות לא מסרו מידע כלשהו לגבי הפרשיות נשוא התביעה. במהלך השנים 2000- 2001 וגם לאחר מכן נעשו נסיונות לברר את העובדות הרלבנטיות, לרבות פניה לנתבע 6, בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: "הבנק"). הפניות לבנק נענו בצורה מתחמקת. תוך כדי בדיקת המסמכים התברר למפרקים, בחודש פברואר 2001 לערך, כי מתעוררים חשדות כבדים בקשר לפעולות של מנהלי התובעת 1, ולאחר מכן, בקשר למעורבים נוספים. העובדות המתייחסות לפרשיות השונות לא היו ידועות למפרקים במלואן עד לחודש אוגוסט 2002 לערך, ולא היתה כל אפשרות לדעת עליהן ולבררן במלואן לפני כן, אף כי נעשו מאמצים רבים לברר את כל העובדות הרלבנטיות. חשוב לציין כי המפרק לא נחקר על תצהירו, כך שהאמור בו לא נסתר. בתשובה של הנתבעים 1 ו- 2 לתגובת התובעות, נטען כי חלק מן העובדות נשוא התביעה היו גלויות וידועות בזמן אמת לגורמים רלבנטיים רבים אשר בכוחם היה להניע את גלגלי התביעה, ולמצער, יכולות היו להתברר בשקידה ראויה על ידי אותם גורמים. לא מדובר בגורמים הנמנים על מי מהנתבעים. מכל מקום, מרוץ ההתיישנות מתחיל לכל היאוחר עם מתן צו הפירוק. בעניננו, צו הפירוק נגד התובעת 1 ניתן עוד ביום 20.1.1999 ומכאן שמירוץ ההתיישנות התחיל במועד זה. השאלה האם העובדות נשוא התביעה היו גלויות וידועות בזמן אמת לגורמים "תמימים", שיכלו להניע את גלגלי התביעה, היא שאלה עובדתית שלא ניתן להכריע בה על יסוד כתבי הטענות בלבד, בלא חקירתם של עדים. יפים לעניננו דברי כב' השופט א' גרוניס בע"א 2517/08 קווי אשראי לישראל שירותים פיננסים נ' נפטא חברה ישראלית לנפט בע"מ , בעמ' 6 - : "כאשר מועלית טענת התיישנות נגד תובענה שמגישים מפרקים עשויות להתעורר שאלות מורכבות באשר למניין תקופת ההתיישנות וחישובה. כך יש לבחון, בין היתר, האם הדירקטורים, כולם או חלקם, שכיהנו בחברה, היו מעורבים במעשים שבגינם הוגשה התובענה, האם הם היו מודעים למעשים והאם היה ביכולתם או באפשרותם להגיש תובענה בגין המעשים עוד טרם פתיחתם של הליכי פירוק. הסוגיות האמורות יצריכו, דרך כלל, בירור עובדתי. במקרים שבפנינו לא נעשה בירור עובדתי, אלא החלטתו של כבוד הרשם ניתנה על יסודם של מסמכים בלבד. נראה לנו שחובה הייתה לערוך בירור עובדתי טרם הכרעה." בעניננו, לא נחקרו עדים ולכן לא ניתן לקבוע על יסוד כתבי הטענות והמסמכים שצורפו אליהם, האם אכן היו גורמים שאינם נמנים על הנתבעים, אשר בכוחם היה להניע את גלגלי התביעה מטעמה של התובעת 1, שידעו או היו צריכים לדעת על קיומה של עילת התביעה לתובעת 1. יצויין כי תגובת הנתבעים 1- 2 בענין זה מחזיקה 26 עמודים, וצורפו אליה שלושה כרכי נספחים עבי כרס המחזיקים 49 נספחים. ברי כי ריבוי המסמכים והטענות העובדתיות רק ממחיש את הצורך בעריכתו של ברור עובדתי, שאיננו מתאים להליך של סילוק על הסף, בלא שמיעת ראיות. למעלה מהצורך אציין כי הנתבעים 1 ו- 2 מצביעים על בעלי מניות מקרב הציבור, נושים ונאמן לאגרות החוב כמי שידעו על העובדות המקימות את עילת התביעה. דא עקא, ספק אם גורמים אלה היו מסוגלים להניע את גלגלי התביעה של התובעת 1. בודאי שלא ניתן לקבוע זאת בלא שמיעת ראיות. הנתבעים 1 ו- 2 טוענים כי לכל המאוחר, מרוץ ההתיישנות החל במועד בו ניתן צו הפירוק של התובעת 1, קרי, ביום 20.1.1999. מכאן שהתביעה התיישנה עוד ביום 19.1.2006. לענין זה הם מפנים לפסק הדין שניתן בגדרו של ע"א 5017/92 מרכז הארגזים בע"מ (בפירוק ובכינוס) נ' יצחק עוזר (1997) - שם נקבע, בין השאר, כי: "כאמור, "ידיעת" המנהלים החוטאים אינה ידיעה שממנה תחל תקופת ההתיישנות. אבל השאלה - שלא נתבררה כל צורכה בבית-משפט קמא - היא אם מעשיהם של המנהלים נתגלו, או יכלו להתגלות בשקידה ראויה, לגורם רלוונטי אחר, כגון מנהלים נוספים שידם לא הייתה במעל, ואם כן - אימתי. שכן מאותו זמן תחל תקופת ההתיישנות לרוץ. ... בהיעדר גילוי כזה, למנהלים תמימים, השאלה היא אימתי, בשקידה ראויה, ניתן היה, אם בכלל, לגלות לפני הפירוק את העובדות המעמידות את עילת התביעה; אם לא ניתן היה הדבר, הרי שמועד הפירוק ייחשב כמועד המוקדם ביותר שבו יכלה המפרקת לגלות אותן עובדות, ותקופת ההתיישנות תימנה ממועד זה." אינני סבור כי פסק הדין בע"א 5017/92 מרכז הארגזים הנ"ל נועד לשלול ממפרקים של חברות את האפשרות לטעון לדחייתו של מרוץ ההתיישנות אף לאחר המועד בו ניתן צו הפירוק, וזאת במקרים בהם מועלית טענה בדבר תרמית ואונאה לפי ס' 7 לחוק ההתיישנות, התשי"ח- 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), או בדבר התיישנות שלא מדעת לפי ס' 8 לחוק ההתיישנות. אכן, הכלל הוא שהתיישנות תתחיל בדרך כלל עם מועד הפירוק של החברה (אלא אם כן העובדות היו ידועות עוד קודם לכן לגורם תמים שמסוגל היה להניע את גלגלי התביעה, שאז יוקדם המועד של תחילת מרוץ ההתיישנות); יחד עם זאת, כאשר המפרק טוען בריש גלי, כמו בעניננו, כי העובדות נשוא התביעה לא היו ידועות לו בעת מינויו, וכי לא היתה לו כל אפשרות לדעת עליהן ולבררן במלואן לפני כן, אף כי נעשו מאמצים רבים על ידו לשם כך, וכאשר טענות אלה לא נסתרו בחקירה נגדית (המפרק לא נחקר כלל על תצהירו)- שאני. בשלב זה יש איפוא לצאת מתוך נקודת הנחה כי רק בחודש אוגוסט 2002 נודעו למפרקים העובדות שהיה בכוחן לבסס את הגשת התביעה. אני סבור כי פסק הדין בע"א 5017/92 מרכז הארגזים הנ"ל קובע למעשה חזקה עובדתית בדבר המועד המוקדם ביותר בו ניתן היה לגלות את העובדות, אך חזקה זו ניתנת לסתירה. ודוק: אינני בא לקבוע פוזיטיבית כי אכן רק בחודש אוגוסט 2002 נודעו למפרקים העובדות נשוא התביעה. ענין זה עוד יתברר במסגרת שמיעת הראיות. כל שאני בא לקבוע הוא שבשלב זה לא ניתן לשלול את טענתו של המפרק בענין המועד בו נודעו לו העובדות נשוא התביעה, ודי בכך על מנת שלא לדחות את התביעה על הסף. יפים לעניננו הדברים הבאים: "מקובלת עלי ההשקפה לפיה לא ניתן להסתפק באמירה בעלמא כי נעלמו מהתובע העובדות המהותיות. אולם לצורך הסקת מסקנות באשר לסבירות הטענה אין מנוס אלא לשמוע ראיות. ועל כן, השלב להכרעה בשאלות עובדתיות אלה אינו בעת הדיון המקדמי אלא לאחר שמיעת העדויות. ומכיוון שלא בנקל ידחה בית המשפט תביעה על הסף, ראוי הוא כי המסכת העובדתית הנוגעת למרוץ ההתיישנות, תלובן ותוכח בטרם יוציא בית משפט החלטה לנעילת שער. לא בכדי נאמר כי תביעה תסולק על הסף רק משכלו כל הקיצין." (בר"ע (ת"א) 1271/05 אלכסנדר ז'ק נ' ארנולד-אהרון אנקר (2005) - ). לא מצאתי ממש בטענת הנתבעים 1 ו- 2 לפיה תביעת המפרקים הוגשה בחוסר סמכות, משום שסכום התביעה נמוך מזה שאישר בית המשפט שלפירוק. הכלל הוא שאין נתבע יכול להתגונן מפני תביעה של מפרק אך בטענה שלא ניתן אישורו של בית המשפט להגשתה (ע"א 3322/92 פלוק נ' זינגל תק- על 93(4) 180). באשר לטענה לפיה התביעה נגועה בשיהוי העולה כדי חוסר תום לב, הרי שגם זו טענה עובדתית שיש לשקול במסגרת שמיעת ראיות, שהרי יש לברר מהן הסיבות שבגינן הוגשה התביעה בחלוף זמן כה רב, ואיזה נזק נגרם לנתבעים מחמת חלוף הזמן. מכל מקום, בנסיבות כפי שתיאר המפרק בתצהירו, על פיהן הנתבעים 1 ו- 2 לא שיתפו פעולה עם החקירה שערך ומסמכים חיוניים נשרפו מחמת הצתה, אין מקום לסלק את התביעה על הסף. לנוכח התוצאה אין צורך לדון בשאלה האם פרק הזמן בו נדונה בקשתם של המפרקים למתן הוראות להגשת התביעה (החל מיום 28.8.2006 וכלה ביום 18.12.2006) עצר את מרוץ ההתיישנות. אין גם צורך לדון בשאלה האם מרוץ ההתיישנות התחדש מיד לאחר ההחלטה המתירה את הגשת התביעה (בהנחה שהמרוץ אכן נעצר בזמן שהבקשה למתן הוראות היתה תלוייה ועומדת). יחד עם זאת, לדידי, לא יכול להיות ספק בכך שמרגע שניתנה ההחלטה להתיר את הגשת התביעה, מרוץ ההתיישנות התחדש מיד, למחרת היום. לענין זה יפים דברי כב' השופטת רונן בת.א. (ת"א) 580/97 עו"ד ישי גלעדי נ' משה זינגל (2006) - : "אני סבורה כי אין להביא במנין תקופת ההתיישנות את התקופה בין הגשת הבקשה למתן הוראות ועד לאישורו של בית המשפט להגשת התביעה, כאשר אישור זה ניתן. זהו פרק זמן שאורכו אינו תלוי במפרקים אלא רק בבית המשפט, ואין זה סביר ומוצדק לזקוף לחובתם את חלוף הזמן הזה, לצורך מנין תקופת ההתיישנות. בנוסף, בפרק זמן זה מודעים הנתבעים הפוטנציאלים לכך כי התובעים מבקשים להגיש נגדם תביעה. עם זאת, לאחר שניתנה הרשות להגיש את התביעה, יש לחזור ולמנות את תקופת ההתיישנות, ופרק הזמן עד להגשת התביעה יימנה אם כן, במסגרת תקופת ההתיישנות." לפיכך יש לדחות את בקשת הנתבעים 1 ו- 2 לסילוק התביעה נגדם על הסף. תיק בש"א 18757/07- בקשת הנתבע 5 (ירון כחלון) הנתבע 5 טוען כי עילות התביעה נגדו התגבשו לכל המאוחר בראשית שנת 1999. לדידו, לכל המאוחר החל מרוץ ההתיישנות בחודש ינואר 1999, עם מינוי המפרקים (כוונתו ככל הנראה למועד צו הפירוק, שניתן בחודש ינואר 1999. המפרקים עצמם מונו רק ביום 29.8.1999). לדבריו, הוא נחקר על ידי המפרק "במועד כלשהו בשנת 2000" ומכאן שהמפרק ידע כבר אז את העובדות הדרושות לענין. הנתבע 5 אף מצביע על פניות בכתב ששלח המפרק, בהן התבקש הנתבע 5, בחודש פברואר 2000, להעביר דו"חות כספיים בנוגע לעסקאות נשוא התביעה נגדו. לדבריו, יש לדחות את התביעה נגדו מחמת שיהוי, התיישנות, חוסר יריבות וחוסר פירוט. המפרק מצביע בתצהירו על העובדה שהעסקאות נשוא התביעה נגד הנתבע 5 נכרתו עם התובעת 2. המפרקים מונו לתפקידם בתובעת 2 רק ביום 5.6.2002. רק בשנת 2003 נודעו למפרק העובדות הנוגעות לפרשת ירון כחלון. אין מקום לסלק על הסף את התביעה נגד הנתבע 5. לנוכח העובדה שהמפרקים מונו לתפקידם בתובעת 2 רק ביום 5.6.2002, הרי שגם אם אניח לחובתם כי מרוץ ההתיישנות התחיל ביום מינויים, ולא רק בשנת 2003, עת נודעו להם לטענתם העובדות הנוגעות בדבר, טרם חלפו שבע שנים מיום המינוי ועד ליום הגשת התביעה. טענותיו של הנתבע 5 לפיהן המפרקים ידעו את העובדות עוד בשנת 2000, מחייבת ברור עובדתי, מה גם שהנתבע 5 לא נקב במועד המדוייק בשנת 2000 בו נחקר על ידי המפרק. מכל מקום, עצם קיומה של חקירה אינו מהווה ראיה לכך שהמפרק כבר ידע את כל העובדות המצמיחות את עילת התביעה נגד הנתבע 5. אין לסלק את התביעה מחמת שיהוי, מחמת הטעמים שפורטו בקשר לנתבעים 1 ו- 2. בענין הטענה בדבר העדר היריבות, מצביע המפרק על כך שהנתבע 5 צירף בעצמו לבקשה הסכם עליו חתם בתור יזם, ודי בכך כדי לדחות את טענת העדר היריבות, לפחות בשלב מקדמי זה. גם הטענה בענין חוסר פירוט אינה יכולה להתקבל כסיבה מספקת לסילוק התביעה על הסף, באשר לכל היותר זכאי הנתבע 5 לבקש פרטים נוספים, ככל שאלה באמת ובתמים דרושים לו. לפיכך יש לדחות את בקשת הנתבע 5 לסילוק התביעה נגדו על הסף. תיק בש"א 1885/07- בקשת הבנק הבנק מבקש לסלק את התביעה נגדו על הסף מחמת התיישנות. לדבריו, מדובר בארועים שהתרחשו במהלך שנת 1998. כמו כן, לטענתו, התביעה נעדרת עילה משום שעסקת המכירה של המניות בחברת שי בר, בגינה מייחסים המפרקים אחריות לבנק, נעשתה כנגד מחיר ראוי וסביר כאשר לחברת שי בר לא היו כל נכסים או כספים, ומכאן שהתמורה ששולמה בגין המניות היתה גבוהה משוויין האמיתי. בנוסף, התובעות לא צירפו לכתב התביעה את רשימת המסמכים עליהם מבוססת התביעה. כמו כן, מדובר בשימוש לרעה בהליכי משפט שכן המפרקים כבר הגישו תביעה אחרת נגד הבנק, ולא איחדו את עילות התביעה השונות. המפרק טוען בתצהירו כי במהלך השנים 2000- 2001 וגם לאחר מכן נעשו נסיונות לברר את העובדות הרלבנטיות מול הבנק, אלא שהפניות נענו בצורה מתחמקת. תוך כדי בדיקת המסמכים התברר למפרקים, בחודש פברואר 2001 לערך, כי מתעוררים חשדות כבדים בקשר לפעולות של מנהלי התובעת 1 בפרשת שי בר, ולאחר מכן, בקשר למעורבים נוספים. העובדות המתייחסות לפרשת שי בר לא היו ידועות למפרקים במלואן עד לחודש אוגוסט 2002 לערך, ולא היתה כל אפשרות לדעת עליהן ולבררן במלואן לפני כן, אף כי נעשו מאמצים רבים לברר את כל העובדות הרלבנטיות. טענתו העובדתית של המפרק בענין המועד בו נודעו לו העובדות הנוגעות לפרשת שי בר- לא נסתרה, ומטעם זה אין מקום בשלב זה לסלק את התביעה על הסף מחמת התיישנות. לענין זה יש להפנות לכל הנימוקים שפורטו ביחס לבקשתם של הנתבעים 1 ו- 2. הבנק מצביע אמנם על מכתב התפטרות של אחד הדירקטורים, בחודש אוגוסט 1998, כראיה לכך שפרשת המכירה היתה ידועה כבר אז, אלא שאינני סבור כי ניתן לקבוע כי מרוץ ההתיישנות התחיל כבר באותו מועד, שכן יש לברר האם אותו דירקטור היה מסוגל להניע את גלגלי התביעה, ובנוסף, וזה העיקר, יש לברר מה בדיוק ידע אותו דירקטור, מעבר לעצם העובדה שהמניות נמכרו. במכתבו אין למצוא כל טענות נגד המכירה, מעבר לתלונה על כך שהדבר נודע לו רק בדיעבד. אכן, הבנק טוען במידה מסויימת של צדק שהמפרק לא פירט מדוע לא עלה בידו לעמוד על העובדות המהוות את עילת התביעה, אולם אין מקום בשל עובדה זו לבדה, לדחות את טענת המפרק לגופו של ענין, ויש לברר את טיב טענתו של המפרק במסגרת שמיעת הראיות. בענין הטענה בדבר העדר עילה, מקובלת עלי עמדתו של המפרק לפיה הבנק מנסה להקדים את המאוחר, וטוען טענות עובדתיות לגופו של ענין כדי להוכיח שדין התביעה להדחות. טענות אלה יש לברר בשלב שמיעת הראיות. לא ניתן לקבוע כי כתב התביעה על פניו אינו מגלה עילה נגד הבנק וגם לא ניתן לקבוע כבר בשלב מקדמי זה, בטרם נשמעו ראיות, כי לא נגרם לתובעת 1 כל נזק עקב מכירת המניות שלה בחברת שי בר. גם אם אניח כי קיימת סתירה בכתב התביעה עצמו, כנטען על ידי הבנק, לא נובע מכך שכתב התביעה על פניו נעדר עילה. שאלת שווי המניות שנמכרו היא שאלה עובדתית המחייבת שמיעת ראיות, ולא ניתן להכריע בה על יסוד האמור בכתב התביעה לבדו. המפרק הסביר כי התביעה הקודמת נגד הבנק הוגשה בגין פרשייה אחרת, בה היו מעורבים נתבעים אחרים, ומשיקולים של יעילות הדיון לא היה מנוס מהפרדת התביעות. טענה זו לא נסתרה, ולכן יש לדחות את הטענה בדבר שימוש לרעה בהליכי משפט. באשר לטענת השיהוי, הרי שיש לברר את הענין במסגרת שמיעת הראיות, יחד עם שאלת ההתיישנות, מן הטעמים שפורטו ביחס לנתבעים 1 ו- 2. בענין אי צירוף המסמכים לכתב התביעה, דומה שמחדל זה אינו מצדיק סילוק על הסף, ויש לאפשר לתובעות לתקן את התביעה בדרך של הוספת רשימת המסמכים כנדרש לפי תקנה 75. סוף דבר אשר על כן, הבקשות לסילוק התביעה על הסף נדחות. בנסיבות הענין, אין צו להוצאות. צוויםפירוק חברההתיישנות