מה הדין בסוגיית התיישנות תביעה שכנגד ? סעיף 4 לחוק ההתיישנות - "תביעה שכנגד" הוראת סעיף 4 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות), קובעת בזו הלשון: "בתובענה על תביעה שלא התיישנה או שהתיישנה אך לא נטענה נגדה טענת התיישנות, לא תישמע טענת התיישנות נגד קיזוז באותה תובענה ולא נגד תביעה שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות" (ההדגשות אינן במקור - ב.א.). על הרציונאל העומד בבסיסה של הוראת חוק זו עמד כב' הנשיא אגרנט בע"א 289/65 צפורה רובינשטיין נ' רענן רון, פ"ד כ(1) 505, עמ' 521, בשנת 1966, בקובעו כי "הרעיון העומד מאחורי ההוראה הזאת הוא להבטיח שוויון בין בעלי-הדין, בנוגע לענין של השמעת טענת התיישנות, כאשר אחד מהם הגיש תביעה והשני הגיש תביעה-שכנגד באותו נושא - לאמור: אם הנתבע לא טען כי התביעה של התובע התיישנה, אזי תובעת שורת הצדק כי גם לזה האחרון לא יורשה להשמיע טענת התיישנות כלפי התביעה-שכנגד, שהרי אין זה צודק לאפשר לתובע, משפתח בהליכים משפטיים כדי להשיג תרופה בענין המשמש גם נושא התביעה-שכנגד, לחסום בפני הנתבע, מקום שהתביעה הראשית לא התיישנה, או אף אם התיישנה ולא נטענה כלפיה טענת התיישנות, את הדרך לקבל את התרופה המבוקשת בתביעה-שכנגד". בית המשפט העליון שב והבהיר את המקורות לרציונאל זה בע"א 656/99 ד"ר עדה בר שירה נ' מעונות ובנין בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים, , ניתן ביום 13.5.03), מפי כב' השופטת מ' נאור: "על כוונת המחוקק בנושא ההתיישנות ככלל, ניתן ללמוד מדברי ההסבר להצעת החוק. הכנסת (הצעת חוק 312, י"ד בסיוון תשי"ז 13.6.1955): "החוק בא לקבוע חוק אחיד וכולל בדבר התיישנות של תביעות אזרחיות ... שלושה טעמים עיקריים מנו חכמים בעקרון ההתיישנות: א. הקושי לשמור, זמן רב מדי על ראיות והוכחות. ב. מהירות התנועה והחיים של התקופה החדשה, בה חייב כל אדם לדעת מה הן זכויותיו ומה הן חובותיו. ג. ההשהיה הארוכה מדי בהגשת התביעה יש בה ריח של מחילה וויתור"." (סעיף 13 של פסק-הדין). עוד נקבע בהלכת עדה בר שירה כי סעיף 4 לחוק ההתיישנות קובע חריג לכללי ההתיישנות הקבועים בחוק וטעמו של החריג נעוץ בעובדה כי מערכת ההתחשבנות הכוללת שבין הצדדים בעניין נושא ההליכים טרם הסתיימה. כלשונה של כב' השופטת מ' נאור: "סעיף 4, שלא היה מצוי בהצעת החוק, קובע חריג לכלל, המכשיר תביעה שכנגד וטענת קיזוז למרות התיישנות. טעמו של החריג הוא שמערכת ההתחשבנות הכוללת שבין הצדדים בעניין נשוא ההליכים טרם הסתיימה, ולכן לא חלים טעמיו של הכלל" (סעיף 13 של פסק-הדין). מנוסח סעיף 4 לחוק ההתיישנות ניתן ללמוד כי על מנת שתובענה לא תידחה בטענת התיישנות עליה לקיים שני תנאים מצטברים: (א) סיווג התובענה "כתביעה שכנגד" (ב) קיום הדרישה כי נושא התביעה שכנגד ושל התביעה העיקרית יהיה אותו נושא או כי שתי התביעות תנבענה מאותן הנסיבות. באשר לתנאי הראשון נקבע בפסיקה כי ישנם שני איפיונים לסיווגה של תובענה כ"תביעה שכנגד": האחד - הגשתה במסגרת התביעה העיקרית, והשני - בירורה במסגרת אותה התביעה. הלכה זו נקבעה ברע"א 4223/06 פנחס כץ ואח' נ' ציפורה גוטליב (פורסם במאגרים המשפטיים, , ניתן ביום 25.5.08), כדלקמן: ""תביעה שכנגד" היא תביעה המוגשת במסגרת הליך התביעה המקורית, ומתבררת (בכפוף לתקנה 53 לתקנות סד"א) במסגרתה. כך בכלל, וכך לעניין סעיף 4 לחוק ההתיישנות בפרט. מסקנה זו מבוססת על ההנחה כי יש לפרש מונח כמובנו הפשוט והרגיל, בהעדר טעמים טובים לחרוג ממובן זה בנסיבות ספציפיות ומתוחמות; ועל כך שלא נמצאו לנו בנידון דידן טעמים טובים לחריגה כזו, בין בגדר תכליותיו של סעיף 4 ובין בשיקולי צדק אחרים. אדרבה, השיקולים הללו כולם, וההרמוניה התחיקתית, תומכים במקרה זה דווקא בפרשנות המקובלת של המונח גם בגדר סעיף 4" הלכה זו על מכונה עומדת. תביעה שכנגדהתיישנות