התנגדות הרשות לניירות ערך להסדר נושים

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התנגדות הרשות לניירות ערך להסדר נושים:

מונחת בפני הצעה להסדר נושים של חברה חדלת-פרעון. זאת, בהתאם לסעיף 350 לחוק החברות, ולאחר הקפאת הליכים במהלכה הסתבר, כי ההצעה היחידה העומדת על הפרק, הינה הצעתו של משקיע העומד על קבלת מלוא מניות החברה (99.5%). קרי - נטילה מוחלטת הן של מניות השליטה, המוחזקות כיום בידי בעלי השליטה הקודמים, והן של מיעוט המניות (כ- 25%), המוחזק בידי הציבור. לעניין זה יוער, כי להכרעה בבקשה זו קיימת חשיבות רבה, נוכח העובדה כי עלות החזקתה של החברה כ"עסק חי" במסגרת הקפאת ההליכים הינה גבוהה ביותר, ועומדת על כ- 400,000 ₪ מדי שבוע.
אלא, שבכדי להכריע בגורל ההצעה והאם לאשר את הסדר הנושים אם לאו, מן הראוי להכריע בשתי התנגדויות המונחות בפני.
האחת, התנגדותה של הרשות לניירות ערך, הטוענת כנגד דרך עריכת הפרסומים לציבור, ובעיקר כנגד עצם חוקיות המהלך של "נישול" הציבור ממניותיו במסגרת הסדר הנושים. הרשות דורשת, במסגרת התנגדותה, עריכת אספות חדשות לאחר גילוי מקיף יותר לציבור בדבר משמעות המהלך, כמו גם הכפפת המהלך לדיני הצעות רכש נשוא חוק ניירות ערך, הדורשים, בין היתר, הסכמה של 95% מהון המניות הרלוונטי.
ההתנגדות האחרת, הינה התנגדותה של חברת סולל-בונה, אשר בינה לבין החברה מתנהלים מזה מספר שנים הליכים שטרם הוכרעו. סולל-בונה, אשר התנגדה להסדר אף במסגרת אספת הנושים, טוענת, בין היתר, כי אם תתקבל תביעתה, יהא די במשקלה הסגולי כנושה של החברה כדי למנוע מן ההצעה לעבור את רף 75% האחוזים הנדרש לפי סעיף 350 לחוק החברות.

עיינתי בעמדות הצדדים ושמעתי טיעוניהם בדיון, וכך אני מחליטה.



הסוגיה המרכזית העומדת בפני, נוגעת למעשה לעצם היכולת לערוך דילול, או "לנשל" הלכה למעשה בעלי-מניות של חברה חדלת-פרעון ממניותיהם, מקום בו הדבר נדרש לכאורה במסגרת אישור הסדר נושים. שאלה זו אמנם נידונה בעבר בבית-משפט זה (פש"ר (ת"א) 1156/03 בש"א 19821/93 אורי עליזי נ' טרנס מערכות בטחון וטכנולוגיות בע"מ, ). אותו ענין עסק בהתנגדותו של אחד מבעלי המניות להסדר נושים, אשר הביא לדילול מהותי של אחזקותיו, בין היתר, בטענות כלליות לענין עצם היכולת לבצע שינוי ברמת המניות ואחזקתן במסגרת הסדר נושים של החברה.

טענות אלו נדחו על-ידי בהחלטה מפורטת, אשר התבססה בעיקרה על התובנה, כי כאשר הופכת חברה לחדלת-פרעון, הרי שקריסתה - קל וחומר קריסה מוחלטת העשויה לנבוע מאי-אישורו של הסדר נושים והפסקת הקפאת ההליכים בשל כך - תביא מניה וביה, בוודאות כמעט מוחלטת, לאיפוס ערכן של המניות, בבחינת "אין הן שוות עוד את הנייר עליו הודפסו". זאת, באשר אין צורך להכביר מילים, כי במצב של פירוק או כינוס בידי נושה מובטח, הנושים הלא מובטחים אינם זוכים אלא למעט מזער מחובם (אם בכלל). הרי מכוח קל וחומר לא יוותר דבר לחלוקה לבעלי המניות, בטרם תחוסל החברה כליל ובסופו של דבר תובא אף אישיותה המשפטית אל קץ קיומה.
מצב דברים זה, הינו תוצאה בלתי נמנעת של עקרון יסוד בדיני חדלות הפרעון, והוא עקרון ההדחייה של בעלי המניות לעומת הנושים. עקרון אשר תחולתו, יש להעיר, אינה תלויה כלל ועיקר באשם מצד בעלי המניות בכל הנוגע לקריסה, קל וחומר שלא בהוכחת מעשים פסולים מצידם. עקרון זה, של הדחיית בעלי המניות כלפי הנושים, משחק תפקיד נוסף בשאלה אשר נידונה בעניין עליזי, שנזכר לעיל.

2. מעצם הקונספט של הדחיית בעלי המניות לעומת הנושים במצב של חדלות-פרעון, עולה כי כאשר האינטרס של הראשונים מתנגש באינטרס של האחרונים, הרי שדין אינטרס הנושים לגבור. מצב בו רצונם של בעלי-מניות להישאר על מכונם מתנגש באינטרס הנושים להגיע להסדר, הרי שהעדפת האינטרס של בעלי המניות (בין היתר, על-ידי פסילת נסיון דילול), משמעו למעשה העדפתם על הנושים, ואי-לכך הינו בבחינת תרתי דסתרי לדיני חדלות הפרעון.
זאת ואף זאת; העדפת בעלי המניות על הנושים, שתתבטא בפסיקה אשר תכבד את רצון בעלי המניות (או למצער תקבע כי 'אין היא מוסמכת' להתערב בו), מקום בו זה יביא להכשלת הסדר נושים, לא רק שהוא פסול מבחינת דיני חדלות הפרעון, אלא שהוא מביא מניה וביה לתוצאה אבסורדית גם במישור המעשי.

במה אמורים דברים?
אמנם, במצב בו קיימות שתי הצעות מתחרות, שוות-ערך, פחות או יותר, מבחינת הנושים הרגילים, יתכן מאד ויהיה מקום להעדיף את זו מביניהם הפוגעת פחות בבעלי המניות. אולם, מצב בו הסדר הנושים יכשל נוכח התעקשותם של בעלי המניות שלא לוותר על מניותיהם במסגרת הצעת הרכש, יביא בוודאות גבוהה לקריסת החברה, להפסקת הקפאת ההליכים ומעבר לפירוק. אין ספק, כי זהו מצב אשר יאפס מניה וביה את שווי המניות, באשר ספק גדול אם ניתן יהא לשמור ערך ממשי כלשהו למניותיו של עסק שחדל מלפעול כ'עסק חי'. במצב כזה, הרי שכל אשר תביא התעקשותם של בעלי המניות, הינה תוצאה של "גם לי גם לך לא יהיה" – דבר אשר אין בו כל הגיון, או שמא גרוע מכך, מרמז על חוסר תום-לב מצד בעלי המניות, אשר יתכן ובדרך זו, הם מבקשים לאלץ את הנאמן או הנושים להפר את עקרון ההדחייה – בין אם במפורש, ובין אם "מתחת לשולחן".



דברים אלו, הובהרו היטב בעניין עליזי, הם ידועים וברורים, ואין צורך לחזור כאן על אשר הובהר שם בפירוט רב.

עתה, עולה השאלה האם תמונת מצב זו משתנה, מקום בו בעלי המניות המסרבים להרפות ממניותיהם לצורך ההסדר, אינם בעלי-מניות 'רגילים' של חברה פרטית, אלא בעלי-מניות מן הציבור, בין אם בעצמם ובין אם באמצעות הרשות לניירות ערך, מקום בו היא מחליטה להתייצב לדין ולשמש להם ל"פה". עולה במסגרת זו עולה השאלה, האם ההסדרים המיוחדים נשוא חוק ניירות ערך, עליהם מצביעה הרשות בהתנגדותה, משנים את התמונה ועשויים להביא לתוצאה שונה מזו אשר אליה הגעתי בעניין עליזי.

הרשות מסתמכת, בענין זה, על סעיף 336 לחוק החברות, האוסר על רוכש לרכוש סך אשר יעלה אותו אל מעל לרף 90% ממניותיה של חברה ציבורית, אלא בדרך של "הצעת רכש" של כלל המניות – סעיף אשר אין ספק כי בא להגן על בעלי-מניות המיעוט, כולל, ובעיקר, אחזקות הציבור בחברה ציבורית, מפני דילולם לרמה שיהפכו למעשה לסרח-עודף (ואין ספק, כי זו כוונת המשקיע בנסיבות המקרה שבפני).

אלא מאי? החוק עצמו קובע לכלל זה חריג, אשר הינו החלטת בית משפט, במסגרת הליך הסדר לפי סעיף 350 לחוק החברות.
4. דברים אלו מדברים בעד עצמם, והמחוקק הכיר, הלכה למעשה, כי מצב של חדלות פרעון הינו מצב ספציפי, המחיל דינים, מושכלות ואינטרסים מיוחדים אשר אינם הולמים 'טיפול' בעזרת המנגנון הרגיל של הצעות רכש נשוא דיני ניירות ערך.
קביעה זו של המחוקק רחוקה עד מאד מלהיות מעשה שרירות או החלטה מקרית גרידא, אלא עסקינן בהבנה חד-משמעית, כי במצב של חדלות-פרעון כפופות פעולות מסוג זה להגיונם המיוחד של דיני חדלות הפרעון, וזאת כולל הכלל הרחב של הדחיית בעלי המניות.
זאת לזכור: רכש במסגרת חדלות-פרעון, ובעיקר רכש שנועד לשמר את החברה כ"עסק חי" במסגרת מהלך הסדרי לפי סעיף 350 לחוק החברות, אינו מצב בו בעלי-שליטה או בעלי-מניות אחרים נושאים ונותנים על מכר מרצון של המניות, בכדי להשיא את רווחיהם. מהלך של מכר באמצעות הסדר, הינו מצב בו מנסה הדין למזער בראש ובראשונה את נזקם של הנושים (להבדיל מהפקת רווח כלשהו), ואף זאת בדרך-כלל באורח שהינו רחוק משלמות. זאת, בעוד בעלי המניות מודחים מניה וביה, וברוב-רובם של ההסדרים אין הם זוכים לראות דבר על חשבון השקעתם במניות.

יגעתי ולא מצאתי מה מותרם של בעלי-מניות מהציבור על בעלי-מניות אחרים.
טוען בא-כוחה המלומד של הרשות לניירות ערך, כי חילוט, הלכה למעשה, של מניות הציבור במסגרת הסדר נושים, יביא לאובדן אמונו של ציבור המשקיעים בבורסה. לכך, אין לי אלא לענות בשאלה אחרת - האם סבור אי-מי מן המשקיעים בבורסה, כי הוא רכש או הינו מסוגל לרכוש לעצמו 'חסינות' ממצב בו החברה שבמניותיה השקיע קורסת, הופכת חדלת-פרעון, וערך מניותיה מתאפס?! אין צורך להכביר מילים, כי עסקינן בסיכון רקע מוכר וידוע לכל העוסקים והמשקיעים בשוק ההון, עיסוק הטומן בחובו מניה וביה אלמנט מסויים של מקריות ושל הסתמכות על המזל (לצד, כמובן, אלמנטים אחרים של ידע כלכלי, השקעה מושכלת ונסיון למזער סיכונים).
אם כאלו הם אכן פני הדברים, מה נפקא מינא לאותו בעל-מניות מן הציבור, אם אותו אובדן – אשר בא מניה וביה מכך שהחברה קרסה והפכה חדלת-פרעון – יבוא על דרך קריסה מוחלטת והיקלעות לפירוק, או על דרך הסדר אשר ידלל או יטול את המניות הקיימות. הרי שאף אז מדובר בדרך שלא תשנה את אובדן ההשקעה, אך יש בה רווח והצלה לנושים, אשר, כזכור, נקבע כי הם קודמים ב"כלל העדיפות המוחלטת" לבעלי המניות? פעם נוספת, העמידה על "קוצה של זכות" מצד בעלי המניות (או הרשות לניירות ערך) לא תשנה ולא תמתיק את הגלולה של האובדן, שיחוו בעלי המניות מן הציבור (אלא לכל היותר תשנה את הגדרתו המשפטית), אלא רק תסב נזק מיותר גם לנושים, בבחינת "גם לי גם לך לא יהיה". התנהלות כזו, אשר הובהרה כפסולה בפרשת עליזי, לא מאבדת מאומה מפסילתה ומן האבסורד שבה, אף כאשר היא ננקטת בידי בעלי-מניות מן הציבור באמצעות הרשות לניירות ערך, הפועלת בשמם.

זאת ואף זאת; האם סבורה הרשות לניירות ערך באמת ובתמים, כי משקיעים מן הציבור יאבדו את אמונם בבורסה לא בשל (חלילה) ריבוי הקריסות ואי היציבות הנגרמת בעטיין, אלא בשל ה"שם המשפטי" שמוענק לקריסה כזו או אחרת? דומה, כי בכך, ערבב בא-כוחה המלומד של הרשות שלא כדין ענייני רגולציה (שאין בית המשפט עוסק בהן), עם ניתוח משפטי בלתי-נכון של כלל ההדחייה החל בחדלות-פרעון.



כפי שהוער קודם לכן, הרי שמקריאת החוק עצמו עולה תמונה ברורה, כי המחוקק היה ער להבדל המהותי שטמון במצב של חדלות-פרעון, ואי-לכך, חוקק החריג המפורש לכלל הרגיל של הצעת הרכש, החל במצבים של הסדר לפי סעיף 350 לחוק החברות. הרשות עצמה מודה בכך, בלשון רפה, בכתבי-טענותיה, ואף מאזכרת את פסק-דינו של כב' הנשיא (בדימ') גורן בבש"א 4139/01 (ת"א) קבוצת כרמל ואח' נ' הפניקס ואח', . בעניין זה מנסה בא-כוחה המלומד של הרשות לנקוט בלשון מפותחת קמעה, בטענתו כי כב' הנשיא גורן "לא דחה טענה זו (קרי - טענה מסוג זו שהרשות מעלה כעת, הגורסת כי למרות הכל, יש להיצמד לדיני הצעת הרכש החלים במצב סולבנטי) על הסף". כך מנסה הרשות, למעשה, לאבחן את אותו פסק-דין מענייננו, תוך הגבלתו ל"פסיקה בנסיבות מקרה ספציפי בלבד".

טענה זו לא אוכל לקבל.

אכן, המקרה בו דן כב' הנשיא עסק בנסיבות וטענות שונות במקצת, אלא שאין בכך בכדי לשנות את המסקנה, כי קביעותיו של כב' הנשיא הינן כלליות, ובוודאי שלא סוייגו כמעין חריג מצומצם החל אך ורק באותן נסיבות מיוחדות. בעניין זה מצביע כב' הנשיא, בין היתר, על-כך כי הבחירה בין החלופות (כפי שהציב המחוקק עצמו) באה לייצג עקרונות מהותיים ולא עקרונות פורמליים. כמו-כן, מצביע כב' הנשיא גורן על שיקול-דעתו של בית המשפט כגורם אובייקטיבי. גורם השוקל את טובת כל הצדדים, ובמיוחד – וזאת יש להדגיש באורח חד-משמעי – הוא מצביע, בתור נימוק משמעותי, בעד פעולה לפי סעיף 350 בלא להיצמד לדיני הצעת הרכש, על-כך כי המתנגדים לא הצביעו על חלופה הגיונית אחרת כלשהו להסדר המוצע. זאת, באמירה כי כאשר "החלופה האחרת", עליה מדברים המתנגדים, היא תיאורטית בלבד, אין הוא רואה מקום לדחות את ההסדר המוצע בגינה.



רציונל דומה חל אף בענייננו.

אף כאן, לא עלה בידי בא-כוחה המלומד של הרשות לניירות ערך להצביע על כל חלופה הגיונית אחרת, וזאת לבד מאמירות עמומות על הצורך להשתהות, לבצע פרסומים נוספים ולכנס אספות נושים חדשות. אלא שבכל אלו אין ולו התייחסות מינימלית לעובדה, כי חרף מאמצי הנאמנת, לא עומדת על הפרק כיום כל הצעה אחרת בעלת-ערך מקביל, אשר מיטיבה יותר עם בעלי המניות מהציבור. במה יועיל, אם כן, שיהוי נוסף, אשר כל ש"ישיג" יהיה להערים על הקופה עלויות הפעלה נוספות (אשר יבואו על חשבון הנושים, באורח אשר מנוגד – פעם נוספת – לעקרון ההדחייה), ושמא אף עלול להביא לסיכון של נסיגת המציע מהצעתו.
אוסיף ואעיר בעניין זה; לא מצאתי טעם רב בטיעון הנרחב שהעלתה הרשות בכל הנוגע לשאלת הפרסומים. מעבר לעובדה, כי על-פניו נראה שאכן בוצעו פרסומים נאותים באמצעים שונים (לרבות מודעה גדולה ומאירת עיניים בעיתונות) – ואין נפקא מינא אם גרם לכך לחץ של הרשות אם לאו – הרי שממה נפשך: אף אם היו מגיעים בעלי המניות מן הציבור ומתנגדים למהלך, הרי שפעם נוספת, לא היה עסקינן אלא בהתנגדות של נושים נדחים, אשר אינה יכולה מניה וביה להסב להם תועלת, אלא אך לפגוע בנושים שלא לצורך.
יצויין, כי למרות הפירסומים שבוצעו באתר רשות ניירות ערך ובעתון, לא הגיע ולו בעל מניות
אחד מהציבור לאסיפת הנושים ובעלי המניות, ואף לא לדיון בבית המשפט. לא יעלה על הדעת, ואין זה הגיוני כי איש מהציבור לא ידע לא ראה ולא שמע על הפירסומים ועל הקלעותה של חברת שטאנג לקשיים, והימצאותם בהליך של הקפאת הליכים. נהפוך הוא, דומה כי העדרותם הגורפת של בעלי המניות מטעם הציבור , לא באה אלא בשל הגורמים אשר הובהרו לעיל, ובהרחבה.

7. לעניין זה, ובהתאם לקביעת כב' הנשיא גורן בעניין שיקול הדעת, הרי שאין לי אלא לחזור פעם נוספת על העובדה, כי בנסיבות המקרה לא הועלתה כל חלופה אחרת להסדר, קל וחומר מציע אחר המיטיב יותר עם בעלי המניות מהציבור. זאת ואף זאת, בנסיבות המקרה הופעל אף הופעל שיקול הדעת, באורח המנסה למזער את נזקי בעלי המניות מהציבור, וזאת על-ידי הכללת סעיף פיצוי חלקי בהסדר, המקנה להם פיצוי על ערך המניות באורח המקביל פחות או יותר לאחוז הדיבידנד לו זוכים הנושים הרגילים – פיצוי, אשר לא זו בלבד שהוא מיטיב את מצבם יחסית למצב של פירוק (אליו תיקלע החברה בוודאות גבוהה, אם תידחה הצעת ההסדר), אלא אף חורג במידה רבה מכללי ההדחייה הרגילים, באורח שכמה וכמה מן הנושים הרגילים הלינו עליו בבית המשפט כל זאת, כאשר בעלי-מניות השליטה איבדו את מלוא מניותיהם בלא לזכות לפיצוי כלשהו.

8. עוד אעיר בשולי נקודה זו; לא מצאתי להרחיב בהתייחסותי במסגרת החלטה זו אף לטענותיו הנוספות של בא-כוחה המלומד של הרשות לניירות ערך. כך למשל, בכל האמור בנסיונו להקיש גזירה שווה מאמירתי בתיק חדלות-פרעון אחר, כי הפקעת זכות קניינית תיעשה רק כאשר "כלו כל הקיצין". טיעון זה מתעלם מן העובדה, כי שם דובר בזכות סירוב, אשר לא חלה עליה כל הדחייה כלפי זכות עדיפה; האם סבור הפרקליט המלומד, כי בעניין זה ובעניין עליזי, קבע בית המשפט, למעשה, דבר והיפוכו? זאת, אף בהתעלם מן העובדה, כי בהיעדר כל הצעת הסדר אחרת, ספק גדול אם לא הגענו למצב בו אכן "כלו כל הקיצין", בכל האמור במה שצפוי לנושים אם לא יאושר הסדר.
זאת ואף זאת; קשה שלא לתהות, האם טענות הרשות לניירות ערך כי "שווי מניות החברה בהקפאה לא התאפס" אינן גובלות בהיתממות גרידא. זאת, באשר קשה ליתן הסבר אחר להתעלמות מן המצב, כי העובדה שערך מניותיה של חברה העודה מתקיימת כ"עסק חי", לא התאפס, אין פירושה בהכרח (וזאת בלשון המעטה) כי מצב דברים זה לא עתיד להשתנות מן הקצה אל הקצה במקום בו תיקלע החברה לפירוק. זאת, אף בלא להכביר מילים על התעלמות הרשות מן הנזק שיגרם לנושים במידה והחברה תקרוס כליל, ולא ישאר ממנה אלא שלד בורסאי – וזאת אף אם זה ישמר בתוכו מעט מזעיר מערך המניות או ערך החברה. פעם נוספת, דומה כי רשות ניירות ערך בוחרת להתעלם מהמושכלות החלות בחדלות-פרעון בכלל, ומהדין המדחה את בעלי המניות בפרט.

טענה נוספת היתה, זו המביעה חשש מריבוי הסדרים אשר "ירמסו" את בעלי המניות מן הציבור. די להעיר, כי במסגרת ההסדר שבפני, "נרמסו" ראשית כל, בעיקר ובלא כל פיצוי, בעלי השליטה ומחזיקי מניות הרוב. במצב כזה, כאשר ספק גדול אם יאשר בית-משפט כלשהו הסדר לא שיוויוני, המפקיע את מניות הציבור אך מותיר את מניות בעלי השליטה בידיהן, ספק גדול בעיני, האם ישוש בעל-שליטה סביר כלשהו להגיע למצב בו יאבד את כל הון מניותיו, אך ורק בשל ה"עונג" המפוקפק של נישול בעלי-מניות המיעוט מן הציבור; ודי לחכימא ברמיזא.

סוף דבר; דין התנגדות הרשות לניירות ערך להדחות.



עתה, לא נותר לי אלא לדון בהתנגדותה של סולל בונה. ראשית אעיר, כי לא ברור כלל ועיקר, מה נימוקיה של ההתנגדות, מעבר לעצם הסכסוך בין הצדדים (קרי - במה פסול ההסדר עצמו בעיני סולל בונה, להבדיל מהמחלוקת בינה לבין החברה בשאלת היחסים הכספיים ביניהן). בעניין זה, עולה תמיהה האם אין התנגדות זו נכללת בסוגי ההתנגדויות אשר נידונו בעבר בפסיקה, ונקבע לגביהן כי דינן להידחות על הסף. זאת, כאשר ובעיקר עסקינן בהתנגדות שמטרתה הדומיננטית הינה להשיג מן החברה ויתורים בכל הנוגע לסכסוך משפטי נפרד המתנהל בין הצדדים. סכסוך אשר אין קשר ישיר בינו לבין ההסדר המוצע או דחייתו (כך, למשל, נושה הדורש הכרה כנושה מובטח, דבר השנוי במחלוקת, ב"תמורה" לתמיכתו בהסדר הנושים).אלא שבנסיבות המקרה, אין כל צורך להכריע לגופה של סוגייה זו, והאם אכן עסקינן בהתנגדות נגועה בחוסר תום-לב, אשר ראוי להתעלם ממנה לגופה. זאת, באשר לא עלה בידי סולל-בונה מניה וביה להוכיח, כי התנגדותה מטה את כפות המאזניים ומונעת מן ההסדר לעבור את רף שבעים וחמישה האחוזים הנדרש בכדי שניתן יהיה לאשרו על-פי דין. זאת על שום מה? משום שסולל בונה מתעלמת מכך, כי בנוסף לתביעתה השנוייה במחלוקת, קיימת תביעה נוספת שנוייה במחלוקת, בסכום גדול בהרבה, אשר בעליה תומך בהסדר המוצע.


אי-לכך, הרי שצדק הנאמן בטענתו, כי את החישוב יש לעשות באחת משתי דרכים:
האחת, להחשיב את שתי התביעות השנויות במחלוקת כאילו התקבלו לפי עמדת הנושה התובע סכום גדול מן הסכום בו מודה החברה.
האחרת, לשקלל את אחוזי ההצבעה כאילו שתי התביעות השנויות במחלוקת הוכרעו לרעת הנושים, באורח שזיכה אותן אך ברף המינימום בו מודה החברה.
הוכח להנחת דעתי, בענין זה, כי בשתי החלופות, עובר רף התמיכה בהסדר את הסף הקריטי של שבעים וחמישה האחוזים. כך או אחרת, הרי שאין סולל בונה יכולה להבנות מהנחה או דרך חישוב "מוזמנת", לפיה דווקא תביעתה תתקבל במלואה, ואילו תביעת הנושה האחר השנוייה במחלוקת, שהינה גדולה יותר, תדחה או תצומצם באורח דרסטי. דרך חישוב שכזו הינה במידה רבה "נסיון לאחוז במקל משתי קצותיו", ואין אני יכולה לקבלה. על-כן, בצדק "הוצאו" שתי התביעות מסיכום הקולות הכללי – ובכך נעשה צדק – לא מדובשך ולא מעוקצך. כל זאת, כאשר אני מתחזקת בדעתי נוכח עקרון העל בפסיקה, להעדיף את קבלתם ואישורם של הסדרי-נושים על פסילתם – כלל אשר יש להתחשב בו במצבים בהם לכאורה 'כפות המאזניים שקולות' בין מספר פרשנויות. בנסיבות המקרה, ספק אם עלה בידי סולל בונה להגיע אף למצב שכזה, ודין התנגדותה להדחות מניה וביה.

10. סוף דבר; בנסיבות המקרה, לא מצאתי טעם להימנע מאישור הסדר הנושים כפי שהוצע, כולל סעיף הפיצוי החלקי לבעלי המניות מן הציבור; אי-לכך, דין הבקשה להתקבל, ודין ההתנגדויות להידחות. בנסיבות המקרה, תשאנה הרשות לניירות ערך וסולל-בונה, בהוצאות הנאמן ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 20,000 ₪ + מע"מ כל אחת. כל הסכומים ישאו הצמדה וריבית כדין, מהיום ועד ליום התשלום בפועל.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון