קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ויתור על בטוחה בהגשת הוכחת חוב: עניינה של המחלוקת בין הצדדים בהלוואה שהתובע העניק לטענתו לנתבעים. התובע טען כי הנתבעים התחייבו להעמיד את דירת המגורים שלהם שברחוב שדרות חן בתל אביב (להלן: "הדירה"), כבטוחה להלוואה. הנתבעים מצויים בהליכי פשיטת רגל. בהחלטה שניתנה על ידי כב' השופטת קרת מאיר, נקבע כי הדירה היא נכס של הנתבעים, וכי היא מוקנית לנאמן, בכפוף למשכנתא לזכות חברת ר.נ.י. פרעם אחזקות בע"מ, שניתנה להבטחת חוב של נתבעים לחברה הנ"ל, על סך 114,000$. עוד נקבע כי יש לאפשר את מכירת הדירה בפיקוח בית המשפט. יוער כי התביעה דנן הוגשה מלכתחילה גם נגד חברת ר.נ.י. פרעם, אולם היא נדחתה ביום 29.12.08, בהסכמת התובע. התובע הגיש בעבר תביעות חוב לנאמן בפשיטת הרגל, ותביעתו נדחתה. כעולה מסיכומי התובע, עניינה של התביעה הוא בהצהרה כי זכותו של התובע לממש את הבטוחה שניתנה לו לצורך פירעון ההלוואה. התובע טען בסיכומיו כי הוא העניק לנתבע 2 (להלן: "בלס") ארבע הלוואות שסכומם הכולל עמד על 900,000 ש"ח. הסכם ההלוואה ביחס להלוואות הללו נחתם ביום 4.1.91 (להלן: "הסכם ההלוואה") כאשר הלווָה על פי ההסכם היא הגב' בלס, אשתו של מר בלס. אין חולק כי בפועל נחתם הסכם ההלוואה על ידי מר בלס עצמו, כאשר מהסכם ההלוואה עולה כי הוא חתם עליו מכוח יפוי כוח שנתנה לו רעייתו. התובע טוען כי 3 מן ההלוואות נושא הסכם ההלוואה ניתנו לבלס עוד בטרם חתימת הסכם ההלוואה. לטענת התובע, במסגרת הסכם ההלוואה נמסר לו שטר משכנתא על הדירה - בהתאם להתחייבות בס' 5(ג) להסכם. אולם, כך הוא טוען, הסתבר לו בדיעבד, בשנת 1994, כי שטר המשכנתא (נפסח ג' לתצהיר התובע) היה מזויף. יוער כי על פי ס' 5 הנ"ל להסכם ההלוואה, היה על הלווים להעמיד לזכות התובע בטחונות נוספים. עוד יש לציין כי לאחר הסכם ההלוואה, התקשרו הצדדים בהסכמים נוספים, בין היתר בהסכם מיום 24.1.92, שלטענת בלס התובע קבל מכוחו 25% ממניות חברת נבוא פיננסים ומשכנתאות בע"מ שהיו בבעלותו. התובע טען כי אין לקבל את טענת הנתבעים לפיה הם השיבו לו את ההלוואה, טענה המבוססת על ההסכם הנ"ל. זאת, משום שהסכם זה בוטל, כפי שעולה גם מגרסתו של בלס עצמו. עוד טען התובע כי בשנת 1994 חתמה הנתבעת 1 (להלן: "איזבל") על יפוי כוח בלתי חוזר להעברת הזכויות בדירה לתובע, לצורך ביצוע ההתחייבויות כלפיו - ובין היתר ההתחייבויות נושא הסכם ההלוואה. במועד זה נרשמה לזכותו של התובע הערת אזהרה על הדירה (כאשר באותו מועד היתה רשומה כבר משכנתא על הדירה לזכות הבנק למסחר). הערת האזהרה הנ"ל היא הבסיס לטענתו של התובע בתביעה דנן. לטענתו, קיומה של הערת האזהרה לזכותו, מקנה לו עדיפות מהותית על פני נושים אחרים של הנתבעים, בהתאם לס' 127(ב) לחוק המקרקעין, ולהלכה הפסוקה. התובע הגיש תביעה נגד הנתבעים בשנת 1996. ההליכים בתביעה הופסקו לאחר שהנתבעים נכנסו להליכי פשיטת רגל. התובע הגיש מספר תביעות חוב לנאמן. שתיים מהן התקבלו, אולם התביעה ביחס לחוב דנן - נדחתה על ידי הנאמן שקבע כי היא לא הוכחה. התובע טוען כי הערת אזהרה שנרשמה לזכותו ביום 4.7.94, לא נועדה (כטענת הנתבעים) להבטיח את ההסכם מיום 4.7.94 בלבד. לטענתו, נועדה הערת האזהרה להבטיח את מכלול התחייבויות החייבים כלפיו, ובכלל זה את ההתחייבויות נושא הסכם ההלוואה. התובע הוסיף וטען כי הן בעת הגשת התביעה הראשונה כנגד הנתבעים, והן במסגרת הליך הוכחת החוב, היה לו ייצוג לקוי, והוא אף לא היה בריא. לכן הוא לא מסר מסמכים שקיומם אינו מוטל בספק. בקשה להארכת מועד להגשת המסמכים הללו נדחתה על ידי הנאמן, והוכחת החוב נדחתה משום שלא הומצאו לנאמן המסמכים והפרטים הדרושים. התובע טען כי בנסיבות הענין לא ניתן לקבוע קיומו של מעשה בית דין, משום שלא ניתנה על ידי הנאמן (ואף לא על ידי בית המשפט) החלטה לגופו של ענין. התובע לא ויתר לטענתו על הבטוחה, וההצהרה שלו בטופס הוכחת החוב לנאמן לפיה אין לו בטוחה, ניתנה בהתאם לעצתו של מי שהיה אז בא כוחו, ולכן משקלה הוא "קל כנוצה". הנאמן לא הסב את תשומת לבו לטופס, והתעלם מהעובדות שהיו בפניו. התובע הוסיף וטען כי ענייני התביעה דנן לא נדונו במסגרת הליך פשיטת הרגל, שכן השאלה האם נכס מסוים שייך לפושט הרגל אם לאו, איננה נוגעת ל"חובות בני תביעה", ולכן אין היא מועברת להכרעת הנאמן. מנגד, טען הנאמן על נכסי הנתבעים, כי יש לדחות את התביעה. לטענתו, התובע ויתר על הבטוחה שהיתה בידיו - בעת הגיש את הוכחת החוב, בה הוא הצהיר כי אין בידיו כל בטוחה שהיא. הוא הוסיף וטען כי החלטתו בתביעת החוב, מהווה מעשה בית דין. הנאמן הפנה גם להחלטת בית המשפט של פשיטת הרגל מיום 11.9.93, שאישר את החלטת הנאמן, וקבעה כי לתובע ניתנו די והותר ארכות ואין כל הצדקה לסטות מהכלל לפיו כל תביעות החוב יתבררו בפני הנאמן, ואין מקום גם לתת לתובע אורכה לערער על החלטות הנאמן. גם החלטה זו מהווה מעשה בית דין, לטענת הנאמן. הנאמן הוסיף וטען כי יפוי הכוח שמכוחו נרשמה הערת האזהרה לא נועד להבטחת הסכם ההלוואה, אלא להבטחתו של ההסכם מיום 4.7.94. הוא הוסיף וטען בהקשר זה כי אין כל בסיס לטענת התובע לפיה ס' 8 ליפוי הכוח הזה (בו צוין כי הוא ניתן להבטחת הסכם ההלוואה מיום 4.7.94), נוסף לו ללא ידיעתו. מאחר שיפוי הכוח נועד להבטיח הסכם שלא יצא אל הפועל, הרי שלהערת האזהרה שנרשמה אין תוקף, בהעדר זכות שיפוי הכוח נועד להבטיחה. עוד טען הנאמן כי התובע לא עמד בנטל שהוטל עליו, ולא הוכיח שהנתבעים חייבים לו סכומי כסף נוספים מעבר לאלה שהוכרו בתביעות החוב על ידי הנאמן. כן נטען כי הערת האזהרה אינה מקנה לתובע נשייה מובטחת, וכי התביעה דנן הוגשה על ידי התובע בחוסר תום לב. כעולה מהאמור לעיל, ישנן מספר שאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים. הנאמן כופר בכך שהתובע העניק לנתבעים הלוואה, והוא אף טוען כי יפוי הכוח מכוחו נרשמה הערת האזהרה לא נועד להבטיח את הסכם ההלוואה דנן. הנאמן כופר בטענות התובע ביחס לזכות העדיפות הנטענת שלו בדירה ובתמורה שתתקבל ממכירתה. בנוסף, שנויה במחלוקת שאלת ההשלכה של ההליכים הקודמים שהתנהלו בפני הנאמן - על זכויות התובע בהליך דנן. כפי שיובהר בפירוט להלן, אני סבורה כי דין טענותיו של התובע - להידחות. הוויתור על הבטוחה במסגרת הליכי הוכחת החוב התובע טוען כאמור בתביעה הנוכחית כי זכויותיו בהליך פשיטת הרגל של הנתבעים הן זכויות של נושה מובטח, מכוחה הערת האזהרה הרשומה לזכותו על הדירה. השאלה האם ניתן לראות בהערת אזהרה שנרשמה כערובה לזכותו של חייב כזכות קניינית, המעניקה לבעל ההערה מעמד של נושה מבוטח - איננה נקייה מספקות. כך, פרופ' פרוקצ'יה בספרו דיני פשיטת רגל (א' פרוקצ'יה, דיני פשיטת רגל והחקיקה האזרחית בישראל (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, תשמ"ד), סבור כי מדובר בזכות קניינית (ר' עמ' 81). מנגד, בספרם של כב' השופטים לוין וגרוניס (פשיטת רגל, מהדורה שניה תש"ס בעמ' 256-257) נקבע כי יש לבחון את הערת האזהרה הספציפית על נסיבותיה הקונקרטיות, כדי להשיב על שאלה זו. אולם, אף בהנחה שהערת אזהרה מקנה לנושה מעמד של נושה מובטח, ואף בהנחה כי קיים קשר בין הערת האזהרה ויפוי הכוח מכוחו היא נרשמה, לבין ההלוואה דנן, יש לבחון את התנהלותו של התובע כנושה, בנסיבות הענין דנן. כאשר חייב נמצא בהליך של פשיטת רגל, עומדות בפני נושיו המובטחים המבקשים לגבות את חובם ממנו, 4 חלופות: כל נושה מובטח רשאי לסמוך על הבטוחה שלו, ולא להשתתף בתביעות החוב. במקרה זה, הנושה המובטח איננו זקוק כלל להליכי פשיטת הרגל; הנושה המובטח רשאי לממש את הבטוחה, ולתבוע במסגרת תביעת החוב את ההפרש בין שווי הבטוחה לבין גובה החוב; הוא רשאי לשום את שווי הבטוחה, ולתבוע את ההפרש בתביעת החוב; והוא רשאי גם לוותר על הבטוחה, ולתבוע את מלוא חובו בתביעת החוב (ר' לוין וגרוניס בספרם הנ"ל בעמ' 264-261). עוד מצוין בספר הנ"ל, כי נושה מובטח המגיש תביעת חוב על אף שלא ויתר על הערובה ולא מימש אותה, צריך לציין בתביעת החוב את פרטי הערובה ושווייה, והוא יהיה זכאי לקבל דיווידנד רק על החוב העולה על שווי הערובה. נושה מבוטח שלא נהג כך, לא יהיה זכאי להשתתף בחלוקת הדיווידנד. נושה מובטח שהגיש תביעת חוב, ולא נקט בדרך הנדרשת, וקבל דיווידנד, ייחשב כמי שוויתר על הערובה. נושה מובטח רשאי לוותר על הבטוחה ולהגיש תביעת חוב רגילה על מלוא סכום החוב, אלא שאז הוא ייחשב כנושה רגיל (ר' בש"א (ת.א.) 13671/03 אלוני בנימין נ. כונס הנכסים הרשמי, ). אני סבורה כי בענייננו, יש לקבוע לאור מכלול הנסיבות שהוכחו, כי התובע ויתר על הבטוחה שעמדה לרשותו (יהא אשר יהא טיבה של בטוחה זו), ולכן יש לראותו כנושה רגיל. מסקנה זו נובעת מהעובדה אשר איננה שנויה במחלוקת, כי התובע הגיש את הוכחת החוב על מלוא החוב הנטען על ידיו. לא זו בלבד שהוא לא ציין את קיומה של הבטוחה הנטענת על ידיו היום - אלא שהוא הצהיר במפורש במסגרת התצהיר שתמך בתביעת החוב כי "אין לי כל בטוחה מאיזה סוג שהוא להבטחת סילוק תביעתי או חלק ממנה". התובע טען בהקשר זה כי אין לתת משקל להצהרתו, שכן מצהיר הדיוט אשר "נותן מבטחו בבא כוחו", עלול לא להבין את משמעות הסעיף בטופס הסטנדרטי של הוכחת החוב. התובע טען כי הוא פעל לפי הדרכתו של מי שהיה אז בא כוחו, שלא הביא לידיעתו את המשמעות המשפטית של ההצהרה. אינני מקבלת טענה זו. התובע בחר לעצמו עורך דין אשר היה אמור לייצג אותו במסגרת ההליכים נגד הנתבעים. עורך הדין עצמו לא העיד בתביעה דנן, ולכן אין מקום לקבוע מסמרות ביחס לשאלה האם עורך הדין הדריך את התובע לפני החתימה על ההצהרה במסגרת הוכחת החוב, מה נאמר לו על ידי עורך הדין, ומה לא נאמר. 15. כך או אחרת, אף בהנחה שעורך הדין של התובע לא ייעץ לו בצורה מיטבית בטרם חתימתו על ההצהרה, אין מקום לשלול את התוקף של ההצהרה. על פי ההלכה הפסוקה, ככלל אדם מוחזק כמי שמבין ומסכים לאמור במסמך עליו הוא חתום (ר' למשל ע"א 413/79 אדלר נ' מנצור, פ"ד לד(4) 29, 38 וכן ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל נ' לופו, פ"ד נ"ד (2) 559) אין כל סיבה לקבוע כי התובע (שהוא איש עסקים במשך 70 שנה, לגרסתו - עמ' 1 שורה 11 לפרוטוקול), לא הבין את האמור בהצהרה, וודאי שאין מקום לקביעה כזו כאשר התובע היה מיוצג. אם נכונה טענתו של התובע כי עורך דינו לא יעץ לו בצורה טובה דייה ביחס לחתימתו על ההצהרה (ואינני מחווה דעה בשאלה זו - שלא נבחנה על ידי כלל) - ענין זה עשוי לכול היותר להעמיד לתובע עילת תביעה אפשרית כנגד בא כוחו. אך אין בכך כדי לשלול את תוקפה של הצהרתו של התובע (ר' ע"א 7370/06 שני נ' ברדיצבסקי ואח' ). 16. התובע הוסיף וטען כי הוא יידע את הנאמן באשר לעמדתו לפיה רשומה הערת אזהרה על הדירה. הנאמן טען ביחס לחקירה שביצע עם התובע ביום 5.8.02 כי התובע אמר לו "על הדירה בשדרות חן. יש המון זיופים של משכנתאות, יש הערת אזהרה על שם פלתיאל". התובע הפנה בהקשר זה לס' 31.2 לכתב ההגנה. אין באמור לעיל כדי לשנות את מסקנתי. הנאמן היה רשאי להסתמך על האמור בהצהרת התובע, ביחס לקיומה של בטוחה, ולקבוע על פי הצהרה זו כי התובע אינו טוען כי עומדת לרשותו בטוחה המבטיחה את החוב דנן. בדברים הנ"ל המיוחסים לתובע אין כדי לשנות את המסקנה הנ"ל, והנאמן לא היה צריך - על סמך אמירה כללית ובלתי ברורה כזו - לקבוע כי התובע מבקש להסתמך על הערת האזהרה ולראות את התובע כנושה מובטח. 17. זאת ועוד, כפי שעולה מטענות הצדדים שפורטו לעיל, קיימת מחלוקת ביחס לשאלה האם יפוי הכוח מכוחו נרשמה הערת האזהרה דנן מתייחס לחוב נושא הסכם ההלוואה דנן, או שמא הוא נועד רק להבטחתו של ההסכם מיום 4.7.94. ישנה גם מחלוקת ביחס לתוקפה של הערת האזהרה כבטוחה. מהצהרתו של התובע בעת שהוא הגיש את תביעת החוב, עולה כי הוא קבל על עצמו את העמדה לפיה הסכם ההלוואה אינו מובטח בבטוחה קניינית - בעין אם משום שלהערת האזהרה אין תוקף של בטוחה קניינית, ובין אם משום שיפוי הכוח אינו חל על הסכם ההלוואה דנן. התובע מחויב בהצהרה זו, והוא לא היה זכאי לחזור בו ממנה לאחר שהסתבר לו כי הנאמן לא קבל את תביעת החוב שלו. התובע נקט בדרך המשפטית שהוא היה סבור שהיא הדרך המיטבית עבורו - קרי ויתור על הטענה האפשרית שלו ביחס להערת האזהרה, והגשת תביעת חוב ביחס לחוב כולו. התובע כבול בבחירה זו, והוא אינו זכאי לשנות את עמדתו ביחס לטיב הבטוחות שיש לו לאחר שמיצה את ההליך של תביעת החוב וכשל בו. מעשה בית דין בהליך הוכחת החוב 18. כאמור, דחה הנאמן את הוכחת החוב של התובע. הוא קבע בהחלטתו כי: "בענייננו על הנושה להוכיח את קיום עסקת ההלוואה ואי תשלום ההלוואה על ידי החייבים, כולל הפרכת טענות הנגד של החייב לענין אי קיום החוב... הנושה לא המציא ולו מסמך אחד לתמיכה בתביעתו. קיומן של הלוואות בסדר גודל דוגמת הוכחת החוב מבלי שיש להן תיעוד, מן הראוי שיזכה לתשומת לבן של הרשויות המוסמכות... לנוכח כל האמור לעיל, ובנסיבות שהנושה כשל בהרמת הנטל המוטל עליו, להוכיח כי החייבים נותרו חייבים לו בגין ההלוואה, ובהעדר ראיות כלשהן לגבי התביעה, הנני דוחה את הוכחת החוב במלואה". על החלטה זו הגיש התובע בקשה לבית המשפט, בה עתר כי יוארך המועד להגשת ערעור על ההחלטה. בית המשפט (כב' השופטת קרת- מאיר) דחה את הבקשה, וקבע ביום 11.9.03 כי "נראה כי ניתנו די והותר אורכות להגשת ההליכים המתאימים לבית המשפט, אולם המבקש (הוא התובע, ר. ר.) לא עמד בהן. לא מצאתי כל הצדקה או טעמים מיוחדים שיש בהן כדי לגרום לסטייה מהכלל כי כל תביעות החוב תתבררנה בפני הנאמן, כפי שאף התבררו תביעות אחרות של המבקש, אין גם מקום למתן אורכה לערער על החלטות הנאמן. אני דוחה את הבקשה". על החלטה זו לא הוגש ערעור נוסף. 19. שני עניינים טעונים בירור ביחס להחלטה זו - ראשית, האם החלטה של נאמן על פשיטת רגל יכולה להוות מעשה בין דין. בנוסף, יש לקבוע האם ההחלטה הנ"ל, על פי ניסוחה, מהווה מעשה בית דין ביחסים בין הצדדים. 20. על פי ההלכה הפסוקה - הכרעה של נאמן על פשיטת רגל עשויה להוות מעשה בית דין. ביחס למעשה בית דין מסוג השתק עילה - נקבע כי הכרעה של מפרק מפקיעה את עילת התביעה, כמו פסק דין של בית משפט. כך, נקבע כי "הוכחת חוב שהובאה בפני המפרק, מפקיעה את עילת התביעה, ממש כמו שעילת תביעה מתמזגת בפסק דין של בית המשפט שנתן פסק דין לגביה" (ר' ע"א 4511/91 בוהדנה נ. בלום, ). הטעם לכך, כעולה מפס"ד בוהדנה הנ"ל, הוא כי "תפקיד המפרק הוא תפקיד שיפוטי, ועליו לדון בהוכחת החוב כדרך שבית המשפט היה דן בתביעה". 21. האם קביעתו של הנאמן מהווה השתק עילה? מפסק הדין ע"א 7608/97 שטיין ושות' נ. בנק דיסקונט לישראל בע"מ, עולה כי התשובה היא חיובית. באותו ענין נפסק כי "המפרק דחה את תביעת החוב משום שזה לא הוכח, וקביעתו משמשת כהשתק עילה גם לענין מימוש הבטוחות, שבהעדר הוכחה של חוב אין גם תקומה לבטוחות. בין אם צדק המפרק במסקנתו ובין אם לאו, הרי היא בעינה עומדת כשלא הוגש עליה ערעור וכאשר ההכרעה בענין היתה בתחום סמכותו". 22. אולם, אף בהנחה שקביעתו של הנאמן בענייננו איננה מהווה השתק עילה כנגד התובע, משום שעילת התביעה בדיון בפני הנאמן היתה עילת התביעה של החוב, בעוד שבהליך דנן טוען התובע לזכויות קנין שיש לו בדירה - אין בכך כדי לשנות את התוצאה של פסק הדין. זאת, משום שלצורך הוכחת עילת התביעה בתביעה דנן, יש מקום לבחון את שאלת קיומו של חוב - שכן באין חוב אין קיום לבטוחה (ר' סעיף 15(א) לחוק המשכון לפיו "חדל החיוב, יפקע המשכון"). הפלוגתא ביחס לקיומו של החוב היא אם כן פלוגתא שהוכרעה כבר בהליך שהתקיים בפני הנאמן, והיא פלוגתא שהכרעה בה היא רלוונטית להליך דנן. 23. לכן, יש לבחון את תחולתו של הכלל בדבר השתק פלוגתא. אם אכן מדובר בפלוגתא שהתובע מושתק מלהשיג עליה, הרי שלא ניתן לקבל את תביעתו, משום שכאמור - אם אין לנתבעים חוב כלפיו, אין תוקף לבטוחה שנועדה להבטחת החוב. ההלכה הפסוקה קבעה כי החלטה של מפרק יוצרת השתק פלוגתא. כך נקבע כי החלטה לפיה אין חוב של החייב כנגד הנושה, משתיקה את הנושה מלטעון כי הערב לחייב - חייב לשלם לו. בפסה"ד פרדן דניאל נ. מדינת ישראל (ע"א 300/89, פ"ד מ"ו (5) 641) נקבע כי "יש בסיס לתזה לפיה ממצאים הכלולים בהחלטת מפרק חברה בענין הוכחת חוב, עשויים, כענין שבעיקרון, ליצור השתק פלוגתא כנגד התובע". ואכן, אם תפקידו של המפרק (או של הנאמן) הוא תפקיד שיפוטי - כפי שנקבע בפס"ד בוהדנה שנזכר לעיל, הרי לקביעותיו צריך להיות תוקף של השתק פלוגתא כפי שיש להן תוקף של השתק עילה. 24. יחד עם זאת, אין די בקביעה העקרונית לפיה הכרעה של מפרק או נאמן עשויה ליצור השתק פלוגתא. יש לבחון האם במקרה דנן נוצר השתק פלוגתא כזה. התובע אינו כופר למעשה בכך שהכרעה של נאמן יכולה ליצור השתק פלוגתא, אולם הוא טוען כי בנסיבות המקרה דנן לא נוצר השתק כזה, שכן הנאמן לא קיבל הכרעה לגופו של ענין, אלא דחה את תביעתו בהעדר מסמכים שיוכיחו אותה. 25. השאלה האם הכרעה הדוחה תביעה בהעדר ראיות מהווה השתק פלוגתא - איננה נקייה מספקות. מחד גיסא, עולה לכאורה מהאמור בספרה של המלומדת פרופ' זלצמן, כי תנאי לקיומו של השתק פלוגתא, הוא כי בית המשפט קבע מימצא פוזיטיבי, להבדיל ממימצא הנובע מהעדר ראיה (ר' פירוט התנאים להתקיימות תנאי של השתק פלוגתא- זלצמן , מעשה בית דין בהליך אזרחי , בעמ' 142-141). כך עולה גם מההלכה הפסוקה (ר' למשל ע"א 1041/97 סררו נ. נעלי תומרס, פ"ד נ"ד(1) 642). 26. אולם, קביעה זו עשויה להיות בעייתית. מתן אפשרות למי שניתנה לו הזדמנות להעלות את טענותיו, והוא לא עשה כן, לחזור ולהעלותן בהליך אחר, כאשר ההליך הקודם לא בוטל, איננה רצויה. קביעה כזו עשויה לפגוע ביעילות המערכתית, ואף להביא לקיומן של הכרעות סותרות. לאחרונה דן בית המשפט העליון בסוגיה דומה. בפסה"ד בענין ע"א 2237/06 בנק הפועלים נ. וינשטיין, . באותו ענין הגיש הבנק תביעה בסדר דין מקוצר נגד לקוחו בגין יתרת חוב בחשבונו. בקשת הלקוח לרשות להתגונן בטענה כי הוא אינו הבעלים של החשבון - נדחתה, וניתן פסק דין לטובת הבנק. לאחר מספר שנים הגיש הלקוח תביעה נגד הבנק, ובית המשפט העליון בחן את השאלה האם פסק הדין שניתן בתביעה בסדר דין מקוצר מהווה מעשה בית דין לענין הבעלות בחשבון והחיוב על פיו. 27. בית המשפט העליון (כב' השופטת נאור), קבע בין היתר כי: "...גם אני סבורה, כי פסק דין שניתן בהעדר הגנה ומכריע מכללא לטובת התובע בפלוגתא עיקרית, שהיא נושא ההתדיינות הראשונה וההכרעה בה היא בבחינת הכרעה שבלעדיה אין, מונע מן הנתבע לשוב ולהעלות בהתדיינות נוספת טענות החותרות תחת הכרעה זו. לאמיתו של דבר, כל מסקנה אחרת תחתור תחת הצורך להגיש כתבי הגנה, או בקשות רשות להתגונן או להתייצב לדיונים. בשיטה המאפשרת לנהוג כך, פסקי דין שניתנו בהעדר הגנה לעולם לא יהיו חלוטים. לא יהיה צורך בהגשת בקשה לביטול פסקי דין כאלה, ולא תהיה משמעות למועדים להגשת בקשת הביטול. נתבעים יוכלו, גם בחלוף שנים (כפי שארע בענייננו), להפוך לתובעים ולטעון טענות נגד החיוב, לרבות טענות מרכזיות ביותר, כמו הטענה שהעלתה וינשטיין בענייננו כי החשבון הוא חשבון של חברה ביסוד ואינו חשבונה שלה. כך ייפגע הן האינטרס של בעל הדין שזכה בדינו להגנה מפני הטרדות חוזרות ונשנות מצידו של בעל הדין שכנגד, והן האינטרס הציבורי בסופיות הדיון ובניצול יעיל של המשאבים השיפוטיים המוגבלים. אם נאפשר לבעל דין לשוב ולהתדיין בעניין שכבר הוכרע, ייפגעו מתדיינים אחרים הממתינים ליומם בבית המשפט (עניין גת). שיקול נוסף שיש לשקול הוא הרצון לצמצם את האפשרות להכרעות סותרות באותה סוגיה (עניין קלוז'נר, בעמ' 587) כבמקרה שלנו. אני סבורה שלא בכדי אין כמעט פסיקה הדנה בשאלה אם מהלך כזה אפשרי הוא. דומני שהדבר נובע מכך שברור לכל, או למצער כמעט לכל, שאין הדבר אפשרי... אם חבריי הנכבדים להרכב לא יסברו כמוני כי מתקיים בענייננו השתק פלוגתא אציע להם לילך בדרך אחרת שתוביל לתוצאה זהה ועניינה קביעה כי נתבע חייב להתגונן מפני תביעה שמוגשת נגדו במסלול שקבע החוק לכך, ואם לא עשה כן, הרי שהוא מנוע מלהעלות את טענותיו במסלול אחר". 28. אני סבורה כי יישום ההלכה הזו, מביא למסקנה כי גם בענייננו אין מקום למתן הזדמנות נוספת לתובע, להוכיח את טענתו ביחס לחובם של הנתבעים כלפיו. כאמור, לתובע ניתנה כבר הזדמנות מלאה והוא "קבל את יומו" בניסיון להוכיח את קיומו של החוב הנ"ל בפני הנאמן. גם לגישתו, לא נמסרו מטעמו לנאמן מלוא המסמכים - ולענין זה אין כמובן רלוונטיות לשאלה האם המסמכים לא נמסרו כתוצאה מרשלנות של בא כוחו, כתוצאה ממצבו הבריאותי של התובע - או מטעם אחר. אם הכרעתו של הנאמן לא נראתה לתובע - עמדו לרשות דרכי פעולה ביחס אליה - הגשת ערעור (כאמור התובע בקש מבית המשפט להאריך את המועד להגשת ערעור, ונדחה), הגשת בקשה נוספת לנאמן וכד'. 29. הדרך בה נקט התובע היא דרך עקיפה - הוא לא התמודד עם החלטת הנאמן, ולא ניסה להביא לשינוייה. הוא ניסה לבצע "מקצה שיפורים" במסגרת הליך אחר, ולשפר במסגרת ההליך הזה את מה שהחסיר בהליך הקודם. מתן אפשרות לתובע לעשות זאת - מנוגד לכול העקרונות שפורטו על ידי כב' השופטת נאור בפסק הדין וינשטיין. מתן אפשרות כזו - יחתור תחת הצורך של מי שתובע במסגרת הוכחת חוב, להביא את כל הראיות שיש לו בפני הנאמן; מתן אפשרות כזו תגרום לכך שהחלטות של נאמן ביחס לקיומו של חוב לא יהיו לעולם חלוטות - ככול שהדבר נוגע לנושים מובטחים, שתמיד יוכלו לנסות את מזלם פעם נוספת ולטעון לקיומו של חוב במסגרת הליך נוסף; מתן אפשרות כזו יפגע באינטרס של בעל הדין שכנגד (בענייננו - הנאמן, האמון על האינטרס של כלל הנושים), ובאינטרס הציבורי בסופיות הדיון, ובניצול יעיל של המשאבים השיפוטיים המוגבלים - שכן מתן אפשרות כזו יפגע במתדיינים שעניינם טרם הוכרע והם ממתינים ליומם בבית המשפט; מתן אפשרות כזו אף עלול להביא להכרעות סותרות באותה סוגיה. 30. יתרה מזאת - הדברים שנאמרו על ידי בית המשפט בענין וינשטיין, יפים מכוח קל וחומר במקרה דנן. כך, בענין וינשטיין, בית המשפט התייחס למקרה בו פסק הדין נגד התובע ניתן בהעדר הגנה - ואילו בענייננו, החלטתו של הנאמן ניתנה לאחר דיון לגופו של ענין, ולאחר שהתובע קבל הזדמנות מלאה לטעון טענות ולהציג לנאמן מסמכים. פסק הדין וינשטיין מתייחס למקרה בו ההליך הראשון היה הליך שמי שיזם אותו היה הבנק - ולא התובע בהליך השני. בענייננו, את ההליך הקודם בפני הנאמן יזם התובע - ולכן היה עליו לעשות את מירב המאמצים במסגרת ההליך שהוא עצמו בחר בו, כדי למקסם את התוצאה מבחינתו. משלא עשה כן - אין לו להלין אלא על עצמו. 31. אכן, בענייננו ההליך הקודם לא התנהל בפני בית המשפט אלא בפני הנאמן, אולם אינני סבורה כי יש בכך כדי לשנות את התוצאה של האמור לעיל. כפי שצוין בראשית הדברים, ההלכה הפסוקה התייחסה להחלטות של הנאמן כפי שהיא מתייחסת להכרעות של בית משפט מבחינת נפקותן של החלטות אלה כמעשה בית דין - ולכן יש להתייחס להליך שהתקיים בפני הנאמן כאילו מדובר בהליך בפני בית משפט. 32. לאור כל האמור לעיל, אינני סבורה כי יש צורך לבחון את טענות הצדדים לגופן, ולהכריע בשאלה האם יפוי הכוח נועד להבטיח גם את ההלוואה דנן, והאם ס' 8 ליפוי הכוח נוסף לו ללא ידיעתו של התובע - כפי שהתובע טוען, או שהוא נוסף במועד בו נערך יפוי הכוח, כפי שמר בלס טוען (ר' עדותו בעמ' 12 שורות 7-8 לפרוטוקול). אין גם מקום לקבוע - אם קיים חוב של הנתבעים בקשר עם הסכם ההלוואה, ואם כן - מהו שיעורו. לענין זה יש לציין כי גרסתו של התובע לא היתה עקבית. כך, בתביעה דנן הוא העיד כי הוא לא קבל החזר כלשהוא על חשבון ההלוואה (ר' עמ' 3 שורה 14 ועמ' 9 שורה 8 לפרוטוקול), בעוד שבתביעה הכספית הקודמת שהוא הגיש נגד הנתבעים ובתצהיר שתמך בה (ת. א. 1187/06), הוא טען כי כבר שולם לו סך של 150,000 ₪ על חשבון ההלוואה (מתוכם 50,000 ₪ על חשבון הריבית, ר' ס' 11 למוצג נ/1 וס' 12 למוצג נ/2) . 33. לכן, התביעה נדחית. אני מחייבת את התובע בהוצאות הנאמן ובשכר טרחתו בסך כולל של 40,000 ש"ח + מע"מ. הוכחת חובחוב