חיוב אישי של בעלי שליטה בחברה שהקימה שותפות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חיוב אישי של בעלי שליטה בחברה שהקימה שותפות:

השופט ישעיהו שנלר, אב"ד:
1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו בת.א. 17741/98 (, כב' השופטת ענת ברון) מיום 1.8.02, אשר קיבל את תביעת המשיבות וחייב את המערערים לשלם למשיבה 1 סך בשקלים השווה ל- 38,538$, לפי שער הדולר היציג במועד הגשת התביעה ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית. כמו כן, חייב בית המשפט את המערערים כולם לשלם למשיבה 1 הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בסכום של 30,000 ש"ח.
בנוסף, דחה בית משפט קמא את תביעתה של המשיבה 2 וכך גם דחה את התביעה שכנגד שהגישה המערערת 3.

תמצית העובדות ופסק דינו של בית משפט קמא:
2. המשיבה 1 (להלן – המשיבה), חברה פרטית הרשומה בישראל ועוסקת בניהול ויזמות וכשהמשיבה 2 (להלן – המנהלת) מנהלת המשיבה ומנהלת עסקים באמצעותה.
המערערים 1 ו- 2, בני זוג (להלן- הנתבעים), ישראלים המתגוררים בישראל ומנהלים עסקים בויטנאם, כאשר הנתבעים היו במועדים הרלוונטיים מנהליה של המערערת 3 (להלן- החברה) הרשומה בהונג-קונג ובאמצעותה ניהלו הנתבעים עסקים בויטנאם.
בשלהי שנת 1995 פגשה המנהלת בנתבעים, והוסכם לייסד שיתוף פעולה עסקי ביניהם שעניינו אספקת סחורות מסוגים שונים לויטנאם.
בין המשיבה לבין החברה נחתם זכרון דברים ב- 14.12.95 (להלן- זכרון הדברים), שעל פיו סיכמו החברות על הקמת שותפות בחלקים שווים ליבוא קוסמטיקה לדרום מזרח אסיה ויצוא תרופות מדרום מזרח אסיה.
אמנם הפעילות המשותפת בתחום הקוסמטיקה והתרופות לא יצאה לפועל, אולם הצדדים המשיכו לנסות את כוחם המשותף בהגשת הצעות למכרזים בויטנאם לאספקת מוצרים שונים, וכשמעבר לזיכרון הדברים לא נחתם הסכם פורמלי נוסף ביניהם.
השותפות התבססה על כישוריה וקשריה של המנהלת לצורך גיוס מוצרים מספקים בישראל ומחוצה לה, ועל כישוריהם העסקיים וקשריהם של הנתבעים בויטנאם, לרבות פעילות באמצעות החברה אשר הייתה בעלת רישיון לעשות עסקים בויטנאם, ואשר לא ניתן לעשותם אלא באמצעות חברה שיש לה רישיון לעסקים בויטנאם.
במסגרת הפעילות הגישו הצדדים הצעות למכרזים שונים, בהם נדרשו להעמיד ערבות כספית, כאשר בהתאם לתנאי השותפות נדרש כל צד לשאת במחצית מעלות ערבות זו.
לקראת סוף 1997 עלו יחסי הצדדים על שרטון.

3. ביום 21.1.98 הגישה המשיבה כתב תביעה כנגד הנתבעים, אשר תוקן בהמשך, באופן שהתובעים בתביעה המתוקנת היו המשיבות ואילו הנתבעים היו המערערים.
המשיבות עתרו לחייב את המערערים לשלם למשיבה סך השווה ל- 50,065$, נכון למועד הגשת התביעה המקורי, ובנוסף סך השווה ל- 15,310$. כך גם עתרו להורות למערערים להמנע מלהתערב בקבלת יתרת תשלום מבית חולים בגין עסקה שנעשתה עמו וכי אם הסכום לא ישולם על ידי בית החולים, אזי לחייב את המערערים לשלם למשיבה את הסכום בסך השווה ל- 22,728$ (להלן – עסקת בית חולים תאי ניוגאן).
חלק מהתביעה הכספית נסוב על זכאות המשיבה לקבלת כספים שהוחזרו עבור הצדדים מהערבויות הכספיות, מעת שעסקאות שהצדדים הגישו הצעות, לא התקבלו ואשר נטען כי המערערים לא העבירו את חלקה של המשיבה לחשבון המשותף.
בנוסף, טענו המשיבות כי המשיבה זכאית לקבלת כספים בגין עסקאות שבוצעו, לרבות יתרת תמורה מאותן עסקאות או רווחים.
המערערים טענו כי אין כל יריבות בין המשיבות לנתבעים, וכן הכחישו כי המשיבה זכאית לסכומים אלו או אחרים מהחברה, תוך פירוט טענות של קיזוז. בנוסף, הוגשה תביעה שכנגד ע"י החברה.

4. בית משפט קמא נדרש למספר מחלוקות שהתעוררו בהליך המשפטי שבפניו, לרבות מחלוקת הקשורה לדיני ראיות.
עניינה של מחלוקת זו, קבילות מסמך של מוסכמות ופלוגתאות שנערך על ידי ב"כ המערערים דאז ואשר הוחזר לצדדים לאחר שלא הושגה הסכמה ביניהם בכל הקשור למוסכמות ולפלוגתאות, וכשכל צד מגיש רשימה מטעמו. אולם, המשיבות צרפו לתצהיר הראשי שנערך ע"י המנהלת, את מסמך המוסכמות והפלוגתאות שנערך ע"י ב"כ המערערים (להלן – רשימת המו"פ מטעם המערערים). במסמך זה קיימת, לכאורה, הודאה של המערערים לזכאות המשיבה לסכומים שונים שהמשיבות טענו להם.
בית המשפט קבע כי אמנם אין לראות ברשימה כ"הודאה פורמלית" של בעל דין, אך אין לשלול קבילותה בין אם מדובר ב"הודאת חוץ" ובין אם "הודאה שילוחית", וכי יש לבחון את משקלה.
עוד הוסיף בית המשפט, כי בהתחשב בכך שהמסמך נערך לא כמסמך משותף, אלא כמסמך מטעם המערערים בלבד, הרי יש ליתן לו משקל תוך דחיית טענת המערערים כאילו טעה עורך דינם בחלק מהמפורט באותו מסמך.
עם זאת, מצא לנכון בית משפט קמא להוסיף כי נחה דעתו כי המוסכמות, כפי שפורטו ברשימת המו"פ מטעם המערערים, עולות ממילא בקנה אחד עם כלל חומר הראיות שבתיק.
עוד קבע בית המשפט כי אף אחד מבעלי הדין לא שיכנע אותו במהימנות גרסתו עד תום, ובעיקר אמורים הדברים ביחס לנתבעים כאשר הרושם שנותר כי רב הנסתר על הגלוי. במיוחד הדגיש בית משפט קמא את התרשמותו השלילית מעדותה של המערערת 2.

5. אחת השאלות המרכזיות שעמדה למחלוקת בין הצדדים, עניינה זהות הצדדים להתקשרות.
נראה כי הרקע למחלוקת זו נעוץ בהנחה כי גם אם ייפסק כי על החברה לשלם כספים, לא יהיה ממי להפרע, ועל כן טענו המשיבות כי ההתקשרות נערכה בין המשיבה לבין הנתבעים עצמם, כאשר החברה שימשה כאמצעי לפעילות הנתבעים.
בשאלה זו קיבל בית המשפט את עמדת המערערים וקבע כי ההתקשרות והשותפות הינן בין החברות ולא בין מי מהחברות למנהליהן.

6. בית המשפט דן בהרחבה בשאלת התנהלותם של הנתבעים, וקבע כי אלו לא נהגו בתום לב. כך הסתירו הנתבעים כי הגם שבעת תחילת ההתקשרות היו בעלי המניות היחידים בחברה, הרי מכרו הנתבעים את עיקר מניותיהם לחברה אחרת, וזאת במהלך חודש ינואר 1997, אולם לא טרחו לגלות זאת למשיבות.
כך הדגיש בית משפט קמא גם את חובות האמון המוגברות בין שותפים בקובעו כי בחינת מעשיהם של הנתבעים בכל הנוגע לפעולותיהם במסגרת השותפות, אינה יכולה להותיר מקום לספק כי הללו חרגו מהתנהגות הגונה, או נאמנה, בעת שלא יידעו את המשיבות אודות העברת המניות.
יתר על כן, בכך שמכרו את מניותיהם, איבדו הנתבעים את השליטה בחברה והלכה למעשה כפו על המשיבה שותפים אחרים ועלומים, ומבלי שלמשיבה הייתה יכולת בחירה אם להמשיך ולקיים את השותפות, אם לאו.
במיוחד יפים הדברים, כך לפי בית משפט קמא, מעת הזהות שבין המערער 1 לבין החברה, וכשלמעשה המשיבות הסתמכו על קשריו המסחריים ופעילותו של המערער 1 וכי למעשה נתוניו וניסיונו של המערער 1 היוו את הגורם המרכזי בעניין שגילו המשיבות בהתקשרות עם החברה.
כך גם דחה בית המשפט את טענת הנתבעים, כאילו לא היו המנהלים היחידים בחברה.

7. בית משפט קמא סקר וניתח בהרחבה את העסקאות השונות שבגינן טען מי מהצדדים לזכאות כספית זו או אחרת מהצד שכנגד, וכשסיכום מסקנותיו לאחר זיכוי וחיוב של מי מהצדדים, החיוב הכספי שבסופו של יום חויבו המערערים לשלם למשיבה.

8. לבסוף, נדרש בית משפט קמא לשאלה האם יש מקום לחייב את הנתבעים, באופן אישי, לשלם למשיבה את הסכומים שמצא בית משפט לחייב את החברה לשלם לה.
בית המשפט דחה את טענת המשיבות כי יש מקום לחייב את הנתבעים באופן אישי מכוח הדוקטרינה של הרמת מסך, בקובעו כי לא הוכח שהנתבעים פעלו באיזה מן האופנים שמצדיקים במקרה דנן שימוש בדוקטרינה זו. כך לא הוכח כי החברה חדלת פירעון וממילא אף לא הוכח כי הנתבעים הובילו למצב שכזה, כפי שלא הוכח כי החברה יוסדה למטרות תרמית וכדומה.
עוד הוסיף בית המשפט כי לא היה משנה ממסקנתו גם אם היה בוחן את הסוגיה דנן לפי חוק החברות החדש.
בית המשפט דחה גם את טענת המשיבות כי יש לחייב את הנתבעים בעוולם בנזיקין וברשלנות כלפי המשיבה, ולאחר שטענה זו נטענה בעלמא ומבלי שהמשיבות התייחסו כלל לקיום יסודותיה.
בדומה נדחתה גם הטענה לעוולת הגזל, כפי שנדחתה הטענה לעוולת התרמית.

9. עם זאת, מצא בית משפט קמא לנכון לחייב את הנתבעים באופן אישי, לאור הפרת חובות האמון ותום הלב.
כך הפנה בית המשפט לקביעותיו בעניין אי גילוי מכירת המניות, ובהוסיפו כי חל שינוי מהותי מעת ששותף אחד כופה על שותפו סיטואציה חדשה, לפיה שותפו אינו מי שכרת עמו את השותפות כי אם שותף חדש, וכי על כן המקרה דנן הינו מהמקרים בהם ניתן לקבוע שמנהלי חברה פעלו תוך הפרת חובות האמון, הגילוי ותום הלב הנדרשים והמצופים משותף כלפי שותפו.
יתר על כן, בית המשפט מצא גם חוסר תום לב בהתנהלותם של הנתבעים שבאו לידי ביטוי בניסיונותיו של המערער 1 לנשל את המשיבה מקשריה המסחריים, אשר היוו בסיס לשותפות בין הצדדים וכשהמערער 1 מנסה ליצור קשר עם אותם ספקים מאחורי גבה של המשיבה.
בית המשפט דחה את טענת המערער 1 כאילו השותפות הייתה בין החברות, הגם שפורמאלית נכונה הטענה, אולם בנסיבות העניין הטענה הינה מיתממת ובלתי אמינה, שכן ברור כי בין החברות נוצרה שותפות באמצעות הנתבעים מצד אחד בשם החברה, ובאמצעות המנהלת בשם המשיבה.
כך גם מצא בית משפט פגם בהתנהלותו של המערער 1 בעת שהתעוררו חשדות כלפי מעשי ופעולות המשיבות, אולם חרף כך לא טרח לפנות ולברר את החשדות עם המנהלת, אלא העדיף לנקוט בצעדים שונים לדחיקת רגליהן של המשיבות מעסקיהם המשותפים ואף נפגש עם המנהלת, לאחר גילוי אותם חשדות ומבלי גלותה מאומה.
בית המשפט החיל את ההלכה לפיה ניתן לחייב גם מי שאינו צד לחוזה בגין חוסר תום לב בניהול מו"מ, גם על שלב ביצוע החוזה.
בסופו של דבר, מסקנת בית המשפט כי על אף שהנתבעים פעלו כאורגנים של החברה "הרי משנהגו בחוסר תום לב ותוך הפרת חובות האמון המוגברות שבין שותפים, מתקיימות אותן נסיבות המצדיקות, כאמור, חיוב אישי של הנתבעים בחובות החברה" (עמ' 52 לפסה"ד).

10. בית המשפט דחה מכל וכל את התביעה שכנגד, אשר הוגשה על ידי החברה בלבד, תוך הבעת תהיות מתהיות שונות על מהותה ותוכנה, ובקובעו כי מדובר על טענות בעלמא שלא הוכחו כלל ועיקר.
11. בבואו להידרש לנושא ההוצאות, ציין בית משפט קמא כי לקח בחשבון את הסרבול הרב בו סרבלו המערערים את התביעה והדיון כולו, וכן את העובדה שהתביעה שכנגד נדחתה.
כך גם הוסיף כי ככל שמדובר במנהלת, אמנם תביעתה שלה נדחתה, אך כך גם התביעה נגדה.

טענות המערערים:
12. כבר בפתח הדברים נציין כי המערערים אינם מערערים על דחיית התביעה שכנגד מהנימוקים שפרטו.
עם זאת, משיגים המערערים על כל תג ותג בקביעות בית משפט קמא ומסקנותיו וכשהודעת הערעור לכשעצמה משתרעת על פני 22 עמודים.

13. עיקר הערעור נסוב על חיובם האישי של הנתבעים.
לטענת המערערים, המשיבות לא טענו כלל ועיקר להטלת חבות אישית על הנתבעים בגין אי גילוי מכירת המניות, אלא הפוך מכך. המשיבות טענו להרמת המסך הואיל והנתבעים, לטענת המשיבות, הינם בעלי המניות היחידים בחברה, וכי נושא מכירת המניות הועלה דווקא על ידי המערערים על מנת להזים את הטענה האמורה.
מדובר בשינוי חזית וכשנקבע שלא ייעשה שכזאת, ועל אחת כמה וכמה שלמעשה פלוגתא זו הועלתה על ידי בית המשפט מיוזמתו הוא, ולמעשה לא ניתן למערערים יומם בבית המשפט להתייחס לטענות שכאלו.
יתר על כן, למשיבות לא נגרם כל נזק מהעברת המניות, והן אף לא טענו לנזק שנגרם כתוצאה מכך ולשיעורו, כפי שגם בית המשפט קמא לא קבע כי נגרם נזק ואף לא דן בשיעורו או בשאלת הקשר הסיבתי בין מכירת המניות לנזק זה או אחר.
עוד טוענים המערערים כי אין כל קשר סיבתי בין הסכומים שחויבה החברה לבין הנזק שכביכול נגרם למשיבה כתוצאה ממכירת המניות.
יתר על כן, מעת שבית משפט קמא קבע כי לא קמה חבות בנזיקין, הרי לא ניתן היה לחייב את הנתבעים באופן אישי. כך גם לא נאסר על הנתבעים להעביר מניותיהם בחברה וכשלמעשה גם לאחר העברת המניות, הרי הנתבעים באופן אישי המשיכו בפעולותיהם, וכשלא חל שינוי בפעילותם במסגרת החברה, וכשהמשיכו לכהן כמנהלים בה.
בנוסף, הרי המנהלת עצמה לא גילתה כי לא היתה בעלת מניות במשיבה.
לטענת המערערים, יכולה הייתה המנהלת לעמוד על כך שההתקשרות החוזית תעשה באופן אישי עם הנתבעים או מי מהם אולם היא לא דרשה שכזאת.

14. בסעיף 25 להודעת הערעור טענו המערערים כי בית משפט קמא טעה בהתעלמו מהעובדה "שאת שרה לא עניינה כלל חברת אגרונט ו/או בעלי המניות בה וכל רצונה היה לעבוד מול רילוב וסגל במסגרת החברות, כאשר גם לאחר העברת המניות, המשיכה שרה לעבוד מול רילוב וסגל ללא שינוי..." (ההדגשה במקור- י.ש.).
בנוסף טענו המערערים, כי לא מדובר בשותפות על פי פקודת השותפויות, אלא רק בעסקים משותפים.
כך גם אין בהתנהלותו של המערער 1 וניסיונו לנשל את המשיבות, כבסיס להטלת חבות אישית. זאת, מבלי לפגוע בטענה כי פעלו כדין וכמקובל בפניה ללקוחות השונים. כך גם מלינים המערערים על קביעת בית משפט קמא בכל הקשור לגילוי החשדות, ואף כאן טוענים להעדר קשר סיבתי.

15. המערערים טוענים כי לא ניתן היה לקבל את רשימת המו"פ מטעם המערערים באמצעותה של המנהלת, ולא באמצעות מי שערך את המסמך. בכל מקרה, לא היה מקום ליתן משקל לאמור בו, לרבות בהיותו בגדר עדות שמועה.
בנוסף, התעלם בית משפט קמא מהסבריה של המערערת 2 אודות הטעות שנפלה במסמך האמור.

16. המערערים אף השיגו ביחס לכל עסקה ועסקה שדן בה בית משפט קמא, אולם בסופו של יום הסתפקו בהשגות בנושא שתי העסקאות הגדולות (עמ' 4 לפרוטקול הדיון בפנינו).

העסקה האחת ענינה עסקת בית החולים תאי ניוגאן. בעסקה זאת הייתה התמורה הכוללת שאמורה להתקבל בסכום של 75,760 דולר אשר מתוכה שולמו 53,032 דולר. המשיבות טענו כי המשיבה זכאית למלוא התמורה הואיל ונאלצה לבצע את העסקה לבדה, דהיינו לסכום של 22,728 דולר. מנגד, טענו המערערים בפני בית משפט קמא, כי החברה זכאית לכספים שונים בגין עסקה זאת ושעל כן החברה זכאית ליתרת התמורה, ובמיוחד כי יתרה התמורה לא התקבלה כלל על ידי החברה.
לעניין השאלה האחרונה, קבע בית משפט קמא כי בהסתמך על אשר פורט ברשימת המו"פ מטעם המערערים, הרי נתפסים האחרונים על הודאתם בדבר קבלת יתרת התמורה על ידי החברה, כפי שגם המערערת 2 לא הכחישה בפה מלא קבלת תשלום זה. מכל מקום קבע בית משפט קמא כי המשיבה זכאית לקבלת מחצית מיתרת התמורה בקיזוז אשר זוכתה החברה.
המערערים טוענים כי, כאמור, לא היה מקום שבית משפט קמא יזקק למסמך המו"פ מטעם המערערים, כנימוק לקביעה לפיה החברה קיבלה את יתרת התמורה. יתר על כן, בכתב התביעה לא טענו המשיבות כאילו התקבלה יתרת התמורה אצל החברה אלא עתרו כי המערערים יימנעו מלהתערב בעסקה ויודיעו ללקוח כי את יתרת התמורה יש לשלם למשיבה. עוד ציינו בתביעה כי רק אם הלקוח לא ייענה לאמור, וזאת תוך 30 יום מפסק הדין, אזי ביקשו לחייב את המערערים לשלם את יתרת התמורה למשיבה. דהיינו, למעשה לא רק שיש בנטען בתביעה משום הודאה כי הסכום לא התקבל אצל החברה אלא שבית משפט קמא העניק למשיבה סעד שלא התבקש על ידה. כך גם, לא היה מקום להיזקק לאשר נטען בתצהיר העדות הראשית מטעם המשיבות, שם נטען כי התמורה התקבלה על ידי החברה, בהיות טענה זאת בגדר שינוי חזית.

העסקה השניה הינה העסקה שהוכתרה כעסקת בית חולים 19/8 (להלן – עסקת בית חולים 19/8) אשר החברה עתרה לפיצוי מהמשיבה בגין חלקה ברווחים בגין אותה עסקה, בסכום של 31,452 דולר . מדובר על מכרז בו המשיבה ניגשה שלא באמצעות ושיתוף פעולה עם החברה, אלא באמצעות חברה אחרת הרשומה בויטנאם, אשר זכתה במכרז. בית משפט קמא קבע כי אין חולק כי ההצעה למכרז לא הוגשה במסגרת הפעילות המשותפת של הצדדים אלא במסגרת אחרת וללא השתתפות החברה, אשר מטעמיה הורתה שלא להגיש את ההצעה בשמה. כך גם טענות המערערים לפיהן המשיבות בהתנהגותן מנעו מהחברה את האפשרות לגשת למכרז לא הוכחו כפי שגם לא הוכח הרווח שנטען כי המשיבה הפיקה מעסקה זאת.
המערערים טוענים כי שגה בית משפט קמא משהפך את נטל הבאת הראיות. מעת שהמנהלת הודתה כי הצדדים ניגשו למכרז כעסקה משותפת לרבות לאור מסמכים שהוצגו ואשר תומכים בכך, היה על המשיבות להוכיח מהן הנסיבות אשר זיכו אותן להמשיך בעיסקה לבדן ולגרוף את מלוא הרווחים בגין העסקה, נטל שהמשיבות לא עמדו בו אלא הפוך מכך ובמיוחד לאחר שהוכח כי החברה היא זאת אשר יזמה וביצעה את כל פעולות השיווק וההכנה למכרז. כך גם טענו המערערים כי לא היה מקום לקביעה כאילו לא הוכח שיעור הרווח לאור התחשיב שהוצג מטעמם ולא נסתר.
משכך, לטענת המערערים אם אכן היה מקבל בית משפט קמא את דרישת החברה בנושא זה, לא היו חבים המערערים מאומה למשיבה.

17. לבסוף משיגים המערערים על שעור ההוצאות שנפסקו, בה בעת שלמעשה רק 24% מסכומי התביעה התקבלו וכן לאור העובדה שלמעשה במחלוקת המרכזית בדבר זהות המתקשרים קיבל בית משפט קמא את עמדת המערערים.

טענות המשיבות:
18. המשיבות טוענות כי הערעור הינו בגדר תקיפת ממצאים עובדתיים שקבע בית משפט קמא, לרבות התרשמות מהעדים, וכי על כן אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב ולשנות ממצאים עובדתיים שכאלו. במיוחד יפים הדברים נוכח קביעת בית משפט קמא בדבר חוסר מהימנותן של עדויות המערערים.

19. המשיבות מפנות לקביעות עובדתיות שנקבעו על ידי בית משפט קמא. כך שהמערער 1 הציג עצמו בפני המשיבות כמי שקיימת זהות בינו לבין החברה, כי הכספים שקיבלה השותפות היו אמורים להיות מועברים לחשבון משותף בישראל, כי מי שביצע בפועל באופן אישי את הפעולות השונות היו הנתבעים.
עוד טענו המשיבות, כי בנוסף לאשר ציין בית משפט קמא מפורשות לעניין חוסר תום הלב והפרת חובת האמון של הנתבעים, הרי בית משפט קמא קבע כי גם הניסיון להתכחש לאחריות האישית לחוב החברה, יש בו משום חוסר תום לב והפרת חובת האמון, ובנוסף קביעה של בית משפט קמא כי אי העברת הכספים שהתקבלו מהחזרי הערבויות הכספיות וכתקבולי עסקאות, אף בו יש לראות משום חוסר תום לב והפרת חובת האמון. לטענת המשיבות השותפות התנהלה בחשבון השותפות ולשם היו אמורים להיות מועברים כל הכספים שהיו מתקבלים ומעת שהנתבעים "שמו את זה בצד" על דעת עצמם הפרו את חובת תום הלב וחובת הנאמנות שבין השותפים.

20. המשיבות טוענות כי בכתב התביעה המתוקן נטען באופן כללי כי הנתבעים מעלו באמונה של המשיבה, וכי התנהגותם עולה כדי חוסר תום לב, ועל כן לא מדובר על שינוי חזית.
יתר על כן, נושא שינוי בעלי המניות בחברה הועלה עובדתית על ידי המערערים, ועל כן מנועים הם לטעון לשינוי חזית בנושא זה.
לעניין הקשר הסיבתי, הרי מדובר על סנקציה בגין הפרת חובת תום הלב, ואין צורך בקשר סיבתי, הגם שבמקרה דנן קיים גם קיים קשר סיבתי. ככל שהנתבעים היו ממלאים את חובת האמון שלהם, היו אמורים להעביר לחשבון המשותף את כספי החזר הערבויות הכספיות, וכך גם את תקבולי העסקאות, וכי אם היו עושים כן, הרי לא היה נוצר החוב נשוא התביעה.
גם בעניין אי הגילוי בדבר העברת המניות, הרי המשיבות לא היו ממשיכות בשותפות אם היו מודעות לכך, כפי שלא היו נכנסות כלל להתקשרות, אלמלא טענת המערער 1 לזהות בינו לבין החברה.

21. מבלי לפגוע באמור, טוענות המשיבות כי היה מקום לחייב את הנתבעים בתשלום באופן אישי מכוח עילות נוספות, מעבר לעילות בגינן חייב בית משפט קמא את הנתבעים.
לטענת המשיבות, קמה חבות אישית לנתבעים מכוח התחייבות אישית נלווית, לאור אותה זהות שטען לה המערער 1 בינו לבין החברה, וכפי שנטען בפני בית משפט קמא ונסמך על הראיות שהובאו בפניו, להיות הנתבעים אחראים לקיום חיובי החברה כלפי המשיבות.
בנוסף, מכח סעיף 99(ב) לפקודת החברות, שהיה תקף במועדים הרלוונטיים, בזכרון הדברים לא צויין שמה המדוייק של החברה ומשכך גורר הדבר את החבות האישית, אם כי המשיבות אשרו בפנינו כי טענה זאת לא עלתה מפורשות בפני בית משפט קמא.

22. המשיבות אף משיגות על דחיית אותן עילות שבגינן לא מצא בית משפט קמא לחייב באופן אישי את הנתבעות. לטענתן היה מקום להרים את מסך ההתאגדות הן מאחר והמערער 1 הציג מצג בדבר הזהות בין הנתבעים לחברה, הן מכח מימון דק שהוכח ולא נסתר והן על מנת למנוע התחמקות מקיומם של חיובים כספיים.
בנוסף, טוענות המשיבות כי לא היה מקום לדחיית העילות מתחום הנזיקין, הן ביחס לעוולת הגזל מעת שהנתבעים הותירו בידם את הכספים שהיו אמורים להיות מועברים לחשבון המשותף, הן ביחס לעוולת התרמית והן ביחס לעוולת הרשלנות הואיל ואי העברת הכספים נעשתה במזיד ובגין כך לא הגיעו הכספים למשיבה.

23. לבסוף, משיגים המשיבות על קביעת בית משפט קמא כאילו השותפות הייתה בין החברות ולא עם הנתבעים באופן אישי, תוך הפניה לאשר טענו בפני בית משפט קמא בסוגיה זאת.

24. לעניין רשימת המו"פ מטעם המערערים, טוענות המשיבות כי מעת שבית משפט קמא ציין מפורשות כי בכל מקרה היה מגיע לאותה תוצאה בהסתמך על הראיות האחרות, אין מקום להיזקק לטענות המערערים בהקשר למסמך זה.
25. בכל הקשור לממצאים בנושאים הכספיים טוענות המשיבות כי אין מקום להתערבות ערכאת הערעור בכגון דא מעת שמדובר בממצאים עובדתיים.
יתר על כן ככל שהיה מקום להתערבות הרי היה מקום להגדלת סכומי החיוב.
כך גם טוענות המשיבות כי אין מקום להתערב בנושא ההוצאות כפי שפסק בית משפט קמא.

בחינת העסקאות שבמחלוקת:
עסקת בית החולים תאי ניוגאן:
26. קביעות בית משפט קמא, הינן קביעות עובדתיות שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן [ראו: ע"א 2835/04 לובינסקי בע"מ נ' י.ת. נצר אחזקות בע"מ (ט.פ.) ]. למעלה מהנצרך בחנו קביעותיו ולא מצאנו כל דופי באשר קבע בנושא זה.

27. כמפורט לעיל, בית המשפט קבע כי החברה קיבלה את יתרת התמורה, אשר המשיבה דרשה בכתב תביעתה כי המערערים, יימנעו מלהפריע לה לגבותה מהלקוח, וכן עתרה כי אם יתרת התמורה לא תתקבל מהלקוח תוך 30 יום ממועד פסק הדין, אזי המערערים יחוייבו בתשלום.
בית משפט קמא קבע כי הוכח שהחברה קיבלה את יתרת התמורה, ובתאם ערך את החישובים השונים הקשורים לעסקה זאת. דהיינו, המחלוקת בנושא זה, במסגרת הדיון בפנינו, האם מדובר בשינוי חזית והאם אכן הוכח האמור.

28. בסעיף 26.6 לתצהיר עדותה הראשית (ע/6) של המנהלת, צויין מפורשות כי: "הובהר לתובעת כי יתרת התשלום המגיעה לתובעת מהלקוח בסך של 22,728$ נגבתה על ידי הנתבעים והועברה אליהם....".
בנסיבות אלו היינו מצפים למצוא בתצהירי עדות הראשית מטעם המערערים, התייחסות עובדתית לאמור. במקום האמור, אנו מוצאים בתצהירה של המערערת 2, פירוט נרחב אודות מעשי הרמיה שנטענו כלפי המשיבות, בהקשר לעיסקה זאת ולכך שמלוא הכספים שהועברו בזמנו ע"ח התמורה הועברו למשיבות בלבד. כך גם התייחסות פרטנית לעיסקה וכתב האשראי. כל זאת החל מסעיף 133 לתצהיר ועד סעיף 166 ועל פני מספר עמודים.
בסעיף 165 מפרטת המצהירה את הסכומים להם זכאית החברה בגין עסקה זאת, שעיקרם חלקה ב"רווח" בתשלום ששולם ע"ח ובהמשך ".... כמו כן, אגרונט זכאית לכל סכום אחר מהעסקה הנ"ל".
בהמשך הדברים בסעיף 166 טוענת החברה לזכותה לקזז "כל סכום הנתבע על ידי התובעות בגין עסקה זו, כנגד הרווח....".
דהיינו, אין כל הכחשה לנטען על ידי המנהלת כי החברה אכן קיבלה את יתרת התמורה.
זאת בנוסף למפורט במו"פ מטעם המערערים (ע/7) שם פירט ב"כ המערערים מפורשות את התקבולים שקיבלו ולטענתם החברה היא זאת שקיבלה אותם. בסעיף 13ג' מוצאים אנו הודאה ברורה "עסקת תאי ניוגאן – 22,728 דולר".
בחקירתה של המערערת 2 בבית המשפט כל שיכולה הייתה לציין שלמיטב ידיעתה החברה לא קיבלה את התמורה. בנוסף בצדק טענו המשיבות כי המערערת 2 לא טרחה לטעון לטעות בנושא זה, להבדיל מאחרים, במו"פ מטעם המערערים.

29. בנסיבות הענין צדק בית משפט קמא בהסתמכו על רשימת המו"פ מטעם המערערים, ומהנימוקים שפורטו בהרחבה בפסק הדין, כפי שצדק שגם ללא מסמך זה, וכמפורט גם בסיכומים מטעם המשיבות, למעשה אין הכחשה של המערערים שאכן התקבלה יתרת התמורה.

30. לא בכדי מנסים המערערים למצוא "רווח והצלה" מהטיעון אודות שינוי חזית, טיעון שיש לדחותו.
כנטען על ידי המשיבות בסיכומיהן בפני בית משפט קמא, הסכום הנתבע נכלל בסכומי התביעה תוך שקיימת עתירה מפורשת לחייב את המערערים בתשלום, אם הלקוח לא ישלמו למשיבה. לכן, מעת שקבע בית משפט קמא כי יתרת התמורה התקבלה אצל המערערים, הרי לא היה מקום לפניה נוספת ללקוח, אשר ברי כי לא ישלם פעמיים את יתרת התמורה.
יתר על כן, לא בכדי טענו הצדדים בשאלה המרכזית בנושא זה, דהיינו אם אכן יתרת התמורה התקבלה אם לאו. אין ולא היה מקום לדרוש מהמשיבות לתקן פורמלית את כתב התביעה, לאחר שהסתבר כי המערערים קיבלו את יתרת התמורה, ואף בהודאה מפורשת מטעמם.
מהראוי לציין כי מעת שהודו המערערים בקבלת יתרת התמורה, יש לראות ב"אחיזה" בטענת שינוי החזית משום חוסר תום לב.

31. הנה כי כן, אין מקום להתערב בקביעות בית משפט קמא ומסקנותיו בכל הקשור לעסקה זאת.

עסקת בית חולים 19/8:
32. אף בעניין עסקה זאת, בית המשפט קבע ממצאים עובדתיים אשר אין מקום להתערב בהם.
למעלה מהנצרך לאחר עיון בנטען על ידי הצדדים בנושא זה לא מצאנו כי נפלה שגגה על ידי בית משפט קמא.
בתצהירי העדות הראשית מטעם המערערים, נטען שאכן המכרז לא הוגש במשותף, אלא שהמערערים טענו למעשה לתרמית מצד המשיבות, בכל הקשור להתקשרות לבלעדיות עם הספק, וכן הוסבר מדוע בחרה החברה שלא לגשת למכרז.
טענות אלו הוכחשו על ידי המשיבות, שאף הסבירו מדוע וכיצד המשיבה פנתה למכרז ללא שיתוף פעולה עם החברה.
כך גם הכחישו המשיבות את אשר נטען בכל הקשור לרווח מהעסקה.

33. בנסיבות אלו, צדק בית המשפט בקובעו שאין חולק שהחברה לא ניגשה למכרז. משכך מוטל היה הנטל על המערערים לשכנע את בית המשפט כי חרף זאת, זכאים המערערים לחלקם ברווח מעסקה זאת. בכך לא עמדו המערערים ודי היה בכך לדחות דרישתם בנושא זה.
על אחת כמה וכמה, מעת שקבע בית המשפט כי גם הסכומים הנדרשים לא הוכחו.

34. הנה כי כן, גם ביחס לעסקה זאת, אין מקום להתערב בקביעות בית משפט קמא ומסקנותיו.

החיוב האישי:
35. כאן אנו מגיעים ללב ליבו של הערעור, דהיינו האם אכן היה מקום לחייב את הנתבעים באופן אישי בחיובים בהם חויבה החברה.

המסגרת המשפטית:
36. הפסיקה אשר דנה בשאלת חיוב אישי של אורגן בחברה, נוכח חיוב של החברה, בחנה מספר עילות לחיוב שכזה.
בין העילות ניתן למנות את העילות של הרמת מסך, ביצוע עוולה בנזיקין והפרת חובת תום הלב.
אולם, בחלק גדול מהמקרים שבית המשפט נדרש לשאלה זאת, בחן בית המשפט את המדיניות המשפטית הראויה בהתחשב בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. העיקרון הראשוני, האישיות המשפטית הנפרדת שבין החברה לאורגנים הפועלים מטעמה והסיכון כי הטלת חבות אישית, יכול ותפגע בעקרון זה. עם זאת, אין מקום לאפשר לאורגן להסתתר אחר עקרון זה, ובאופן שהמתקשר עם החברה במקרים המצדיקים זאת, יימצא עצמו בפני שוקת שבורה ומבלי יכולת להיפרע.
אכן כפי שנקבע בפסק הדין המנחה ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ. קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661 הבחין בית המשפט בין "הנושה החוזי הוא נושה רצוני" (שם 698) אשר בחר להתקשר עם החברה ולא עמד על התקשרות גם עם בעלי השליטה בה או קבלת ערבות או בטוחה מהם, לעומת האחריות הנזיקית שאינה בגדר בחירה. משכך אם ביצע אורגן או אף מי שאינו בעל מניות עוולה בנזיקין ניתן יהיה לחייב אותו בפיצוי הניזוק.
הגם שכך בע"א 2792/03 יצהרי נ. טל אימפורט (מוצרי היער) בע"מ (ט.פ. , מיום 14.12.06) (להלן – פרשת יצהרי) סברה כב' השופטת ארבל כי האבחנה האמורה אינה אמורה לעמוד במרכז ההכרעה המשפטית, אלא האם התקיימו כל יסודות העוולה בה נתבע המזיק לכאורה, תוך הפניה לאשר נקבע בע"א 4612/95 מתתיהו נ. שטיל, פ"ד נא(4) 769. באותו מקרה קבע כב' השופט אור (כתוארו אז) כי השאלה מתי תקום חובת זהירות של נושא משרה בתאגיד כלפי צד שלישי, הינה "....שאלה סבוכה, אשר עשויה לעורר שיקולי מדיניות הפועלים בכיוונים מנוגדים. מצד אחד יש לכבד את הבחירה החוזית של הצדדים להתקשרות, אשר נושא המשרה אינו צד לה. הטלת אחריות על נושא המשרה על בסיס עוולת הרשלנות כל אימת שמתרחשת הפרה של ההתקשרות עלולה לסכל את הבחירה החוזית האמורה, ואינה מתיישבת עם העיקרון בדבר הפרדה בין אישיותו המשפטית של התאגיד לבין נושאי המשרה בו... מצד שני, במקרים מסויימים עשויים להתעורר שיקולי מדיניות הפועלים בכיוון של הטלת אחריות אישית – למשל, כאשר נושא המשרה הופקד באופן אישי על ידי התאגיד על הגנתו של אדם, ולאותו אדם נגרמו נזקי גוף..."
לאור זאת ראה בית המשפט להבחין בין פעולות שגרתיות של נושא המשרה לבין "מערכת נתונים החורגת" מכך "כמו מומחיות אישית של המנהל בעניין נשוא ההתקשרות, עליה סמך הצד השני להתקשרות....חובות מקצועיות של המנהל, המבוססות על מיומנות מקצועית שלו... או קיומם של יחסים מיוחדים בין המנהל לבין הצד השלישי, אשר הביאו לכך שהצד השלישי נתן במנהל המסויים את אמונו ובטחונו כי המנהל, באופן אישי, לוקח אחריות כלפי הצד השלישי...".

ראו ת.א. (ת"א) 1570/03 Fairleigh Dickinson University נ. מכון ביוטכנולוגי ת"א (ט.פ. , מיום 7.6.07) שם יישמה כב' השופטת ד"ר פלפל את החבות האישית בגין אותם יחסי אמון מיוחדים לרבות מכח דיני השליחות.
וראו והשוו ע"א 9183/99 פניגשטיין נ. חברת חברי המהפך מס' 1 (מחצבות) בע"מ, (ט.פ , מיום 28.4.04) שם עלתה דרישה למחויבות אישית אשר נדחתה על ידי נושא המשרה בחברה.
יוער כי בפרשת יצהרי לא שללה כב' השופטת ארבל, הטלת מחוייבות אישית מכח דיני החוזים, אך בתנאי שאכן הוכחה התקשרות שכזו ואף בעל-פה.

37. גישה נוספת, באה לידי ביטוי בחוות דעתו של כב' הנשיא ברק, הן בפרשת יצהרי והן בע"א 10582/02 בן אבו נ. דלתות חמדיה בע"מ, (ט.פ. , מיום 16.10.05)(להלן – בן אבו).
בפרשת יצהרי, הצטרף כב' הנשיא (בדימ') ברק, לתוצאה של החיוב האישי, אך בסיס החיוב נסמך על הפרת חובת תום הלב, אשר "...אינו חוזי טהור ואינו נזיקי טהור, אלא על בסיס שהוא sui generic ...", וכחובה בפני הפרט "לנהוג ביושר ובהגינות בחברת בני אדם". כך היא חלה גם על שלוחם של אחרים ויכול ותהא בנוסף לאחריות בנזיקין ולצד חיוב חוזי של אחר.
בענין בן אבו, כב' השופט רובינשטיין ביסס את החבות האישית תוך בחינת שאלת הרמת המסך אשר גם לשאלת יישומה בחן עקרונות של תום לב במישורים שונים.
גם באותו מקרה מצא לנכון הנשיא ברק לחייב את נושא המשרה מכח הפרת חובת תום הלב. באותו המקרה הדגיש בית המשפט את יחסי האמון המיוחדים שנוצרו בין נושאי המשרה בחברה לבין המתקשר עם החברה, לרבות חובה מוגברת של גילוי מצב החברה.
וראו ע"א 1569/93 מאיה נ. פנפורד (ישראל) בע"מ פ"ד מח(5) 705 הן ביחס להטלת החבות האישית בגין הפרת חובת תום הלב והן ביחס לתוצאות החלה שכזאת.

בחינת האחריות האישית במקרה דנן:
38. בפתיחת הדיון, נחזור ונצטט את אשר הובא לעיל, מסעיף 25 להודעת הערעור:
"...את שרה לא עניינה כלל חברת אגרונט ו/או בעלי המניות בה וכל רצונה היה לעבוד מול רילוב וסגל במסגרת החברות...".
דברים כדרבנות, גם אם כוונת מנסחם הייתה בהקשר שונה.
גם אם נקבל את קביעת בית משפט קמא כי הקשר החוזי נוצר בין שתי החברות, אכן, ברור הוא שאת המנהלת והמשיבה, לא ענינה כלל החברה אלא הפועלים מטעמה, מול המשיבות, קרי הנתבעים.
יתר על כן, במקרה דנן מדובר – וכפי שקבע בית משפט קמא – בשותפות הגם שבאופן פורמאלי השותפות, לפי קביעת בית משפט קמא הינן החברות.
משכך, מדובר על מערכת יחסים מיוחדת, אשר טומנת בחובה גם חובות אמון מיוחדות.
במיוחד יפים הדברים מעת שעסקינן בהגשת הצעות למכרז זה או אחר על ידי החברה, תוך שהמשיבה מעבירה את אשר נדרש לשם הגשת הצעה למכרז זה או אחר. כך גם בהתקשרויות בעיסקה זאת או אחרת, התקבלו כספים אשר היו מיועדים לשותפות.
למעשה הנתבעים פעלו כנציגי השותפות, ובעת שהמשיבות נתנו אמונן בנתבעים כי יפעלו כפי שמצופה משותף או ממי שפועל מטעמו.
המשיבות, סמכו על הנתבעים, כי אכן ינהלו את עסקי השותפות כדין ויעבירו את הכספים המיועדים לשותפות או לחשבון המשותף של השותפות או למצער יעבירו למשיבה את חלקה אשר מגיעה לה מכספי השותפות, ולא שיטלו את כספי השותפות ויעבירום לחברה ולחילופין אם הועברו הכספים המיועדים לשותפות לחשבון החברה, הרי יועברו אלה לשותפה.
חובת האמון המוגבר וחובת תום הלב, חלים לאו דווקא על החברה, אלא גם על הפועלים מטעמה, קרי הנתבעים. המשיבות סמכו על הנתבעים ולמעשה הנתבעים בחוסר תום לב הפרו האמון שניתן בהם.

39. מהראוי לבחון מקור החיוב הכספי לפי פסק הדין, על הרכיבים השונים, כפי שפורטו בהרחבה בפסק הדין.
עיון זה מלמד כי מתוך סכום החיוב הכולל של 38,538 דולר חלק ניכר הינו החזר כספים שניתנו לצורך הגשת הצעות למכרזים, אולם למרות שהוחזרו כספים אשר היו מיועדים לשותפים בחרו הנתבעים שלא להעבירם לחשבון המשותף של השותפות או למצער להעביר למשיבה את חלקה.
כך בסעיף 33 לפסה"ד מדובר על 22,443 דולר חלקה של המשיבה בהחזרים.
קבוצה שניה של חיוב, קבלת תמורה בחשבון החברה ואי העברת חלקה של המשיבה בתמורה זאת או חלקה של המשיבה ברווחים [סעיף 39 לפסה"ד – 2,075 דולר, סעיף 42 לפסה"ד – 10,110 דולר, סעיף 46 לפסה"ד – 2,888 דולר (לאחר קיזוז אשר החברה הייתה זכאית לו).

40. לא למותר להוסיף, כי הגם שהמערערים טענו לקיזוז הרי בסופו של יום קיבל בית משפט קמא רק חלק קטן מטענותיהם, תוך דחיית התביעה שכנגד שהגישה החברה, מכל וכל.
יתר על כן, לא מדובר בסכומים שקבע בית המשפט כי על המערערים לשלם למשיבה, שנובעים מתביעת נזיקין או הפרת התחייבות החברה כלפי המשיבה במובן הרחב של עילות שכאלו, אלא מדובר בכספים שנתקבלו מצד שלישי עבור השותפות, ובמקום שנציגי השותפה ייפעלו, בהתאם לחובה השותפה כלפי רעותה, להעביר לה את חלקה, לא עשו כן.

41. מהראוי להביא בהקשר לכך את אשר הוסיף וציין בית משפט קמא בעמ' 18 לפסה"ד:
"אמנם השותפות בה עסקינן הינה שותפות בין חברות, אך אין בכך כדי לשנות מעצם הגדרתה של השותפות ומהחובות החלות על הצדדים לה, באמצעות מנהליהן, שהם האורגנים הפועלים בשמן ומוציאים את החלטותיהן מן הכוח אל הפועל".
בהמשך מפנה בית המשפט לחובות האמון המוגברות שבין שותפים תוך הפניה להוראות סעיף 29 לפקודת השותפויות (נוסח חדש), השתל"ה-1975 (להלן – פקודת השותפויות).
חיזוק לכך מצא בית המשפט בכך שמבחינת המשיבות "זהותו של הבעלים והרוח החיה באגרונט – מר רילוב – היוותה תמריץ מכריע ליצירת שותפות עיסקית עם חברת אגרונט" ולאור העדויות השונות בדבר הזהות בין המערער 1 לחברה.
כך נפנה לקביעה בעמ' 21-22 לפיה "מערכת היחסים שנרקמה בין החברות... בהיותה מערכת של שותפות, מטילה על הצדדים לה חובות אמון וגילוי מוגברות ומשמעותיות יותר מאלה החלות בין צדדים רגילים...".

בהקשר לכך וכאמור, דחה בית המשפט בעמ' 49 את טענת המערער 1 כי השותפות הייתה רק בין החברות בקובעו כי גם אם טענה זו "...נכונה היא מבחינת זהותם הפורמלית של הצדדים לשותפות, בנסיבות העניין הינה מיתממת ובלתי אמינה, שכן ברור הוא כי בין החברות נוצרה שותפות, באמצעות הנתבעים מצד אחד בשם אגרונט ובאמצעות שרה מצד שני בשם אס להט. במצב דברים זה, חוסר שיתוף פעולה מצד הנתבעים ונסיונם להתכחש למחויבותם לפעול מטעם אגרונט בשקיפות ובגילוי נאות כלפי אס להט, שותפתה של אגרונט, מדבר בעד עצמו...".

42. ודוק, בית המשפט הדגיש את חוסר האמון בגירסת המערערים כפי שציין את חוסר תום לבם של המערערים. אמנם בית המשפט, הדגיש את נושא אי הגילוי אודות השינוי בבעלי המניות בחברה, את המכתבים שהוצאו מטעם הנתבעים כלפי ספקים וכן הסתרת החשדות – כמצביעים על חוסר תום לבם של הנתבעים.
אכן, לא ניתן להתעלם מטענות הנתבעים, במיוחד בדבר הקשר הסיבתי בין הפרת חובת תום הלב וחובת האמון בין שותפים, לבין נשוא התביעות הכספיות של המשיבה.
אך דומה כי דווקא השגת הנתבעים על קביעת בית משפט קמא בנושא זה מחזקת את המסקנה כי אכן היה מקום לחיוב האישי בין מנימוקי בית משפט קמא ובין מאשר פורט לעיל.
אם ההסתמכות של המשיבות הייתה על החברה והיא בלבד, ברור שישנה משמעות לבעלים של החברה וכל שינוי יכול וישפיע על החלטת המשיבות אם להמשיך בעסקים משותפים עם החברה. משכך, הסתרת שינוי כה מהותי בהרכב בעלי המניות של החברה יש לראות בו משום חוסר תום לב, וכן בעל השלכה ישירה על הקשר הסיבתי בין הסתרה זאת לבין הדרישות הכספיות.
יכול ואם היו המשיבות מודעות לשינוי זה, או שהיו דורשות ערבות אישית של הנתבעים או מי מהם או שהיו חדלות מהשותפות ולא היו ממשיכות להעביר כספים לחברה למכרזים נוספים כפי שלא היו סומכים שאכן רווחים שיתקבלו יועברו להן.
אולם, כאמור הנתבעים טוענים, מה להן למשיבות כי ילינו, מעת שכל ענינן היה בנתבעים עצמם והעובדה כי גם לאחר השינוי בבעלות החברה, המשיכו ופעלו הנתבעים כמנהלי החברה והמוציאים והמביאים מטעמה. דהיינו, מעמדתם זאת, ניתן להסיר המסווה, הגם שלא בגדר הרמת מסך, ולהסיק אודות אותה מערכת יחסים מיוחדת. דהיינו, אומרים הנתבעים עצמם, הגם שלא באופן ישיר, גם אם חל שינוי בהרכב הבעלים בחברה, לא היה מקום למשיבות לדאגה, הואיל ויכולים הן ליתן אמונן בנתבעים עצמם.
לא למותר להוסיף, כי יכול ויש בדברים אלו אף משום נימוק לחיוב אישי בפן של התחייבות אישית ישירה, אך אין אנו נזקקים לעילה נוספת זאת.

43. יוער, כי מעת שכל הפרטים העובדתיים עלו בפני בית משפט קמא ונוכח קביעותיו, והן לאור אשר טענו המשיבות בכתבי הטענות וסיכומים מטעמן בפני בית משפט קמא, רשאי היה בית משפט קמא להגיע למסקנות אליהן הגיע כפי שרשאים אנו להסיק את אשר הסקנו.

44. סיכומם של דברים בפרק זה:
מעת שנקשרה עסקה של שותפות ואף אם מדובר כי ההתקשרות הפורמאלית הינה בין שתי חברות, הרי נציגי החברות והפועלים מטעמן, חברים באותה חובת נאמנות מיוחדת של מסגרת יחסים שכזאת ואין הם יכולים ל"הסתתר" אחר האישיות הנפרדת של החברה.
במיוחד יפים הדברים, מעת שעסקינן בכספים ששולמו על ידי צד לשותפות למטרה ספציפית וכספים אלו מוחזרים. במצב שכזה על הפועלים בשם החברה השותפה, ומעת שהצד שכנגד נתן אמונו בהם תוך הסתמכות עליהם, לפעול בתום לב ולהשיב את אותם כספים לקופת השותפות או להשיב לשותפה את חלקה.
כך גם אם נקשרה עסקה ואחד השותפים זכאי לכספים בגין אותה עסקה, כספים שהתקבלו מצד שלישי, חייבים הפועלים מטעם החברה לפעול בהתאם לאמור לעיל.
במקרה דנן, הן לפי קביעת בית משפט קמא והן מנתוח החומר שבפנינו עולה כי למרות שהמשיבות באמצעות המנהלת נתנו אמונתם בנתבעים, הפרו האחרונים הן את חובת האמון והן את חובת תום הלב – ומשכך היה מקום לחיובם האישי בהחזר אותם כספים למי שזכאי להם.

סוף דבר:
45. לא מצאנו מקום להזקק להשגות האחרות של המערערים. במיוחד יפים הדברים לשאלת קביעת שכה"ט אשר ענין לערכאה הדיונית לענות בו ואשר רק לעיתים רחוקות תתערב ערכאת הערעור בכך ובמקרים חריגים, אשר אין המקרה דנן נמנה עליהם [ראו: ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי (ט.פ. – 4.8.08)].
למעלה מהדרוש נימק בית משפט את קביעותיו בנושא זה ואין כל מקום להתערבות בנימוקים נכונים אלו. גם אם אכן הסכום שפסק בית המשפט שיעורו היחסי לעומת סכום התביעה אינו גבוה, עדיין אין להתעלם הן מדחיית התביעה שכנגד ובהתחשב בסכומה ובמיוחד אין להתעלם מהתנהלות צד בהליך המשפטי, על כל המשתמע מכך.

46. אשר על הייתי מציע לחבריי כי הערעור יידחה ולחייב את המערערים לשלם למשיבה שכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪ בתוספת מע"מ.
הפקדון הכספי שהופקד על ידי המערערים יועבר למשיבה 1 באמצעות ב"כ, על חשבון ההוצאות שנפסקו.

ישעיהו שנלר, שופטאב"ד      


השופט ד"ר קובי ורדי:
מצטרף לפסק הדין המעמיק והמנומק של כב' השופט שנלר, אב"ד.



ד"ר קובי ורדי, שופט

השופטת רות רונן:
אני מסכימה.



רות רונן, שופטת



הוחלט כאמור בחוות דעתו של כב' השופטת שנלר, אב"ד.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. תשלום שכר לבעל שליטה

  2. מענק לבעל שליטה בחברה

  3. דמי אבטלה לבעל שליטה בחברה

  4. גביית חוב ארנונה מבעל שליטה

  5. בעלי שליטה זכאות בביטוח לאומי

  6. חיוב בעל שליטה בחברה בחובות עבר

  7. דחיית מועד פרעון חוב לבעלי שליטה בחברה

  8. התנגדות בעל שליטה לאישור מכר הגיש הנאמן

  9. נטל ההוכחה בגביית ארנונה מבעל שליטה בחברה

  10. האם בעל שליטה בחברת מעטים זכאי לדמי אבטלה

  11. ארנונה:השגה וערעור על חיוב בעל שליטה בחברה

  12. חיוב אישי של בעלי שליטה בחברה שהקימה שותפות

  13. אחריות בעלי שליטה לשעבר בחברה פרטית בפירוק

  14. הליכים אישיים נגד בעל שליטה לשעבר בחברה בפירוק

  15. חיוב אישי בארנונה על בעל שליטה של חברה שהתפרקה

  16. האם צריך לשלם מס על טובת הנאה לבעל שליטה בחברה ?

  17. משכורת בעל שליטה לפני אישור תנאי עבודתו באסיפה הכללית

  18. ארנונה הליכי גביה מנהליים כנגד בעל השליטה בחברה - 25% מהמניות

  19. ארנונה: הליך מוקדם לבירור חבות בעל שליטה בחברה בטרם הליכי גביה

  20. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון