קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חיוב בעלי הדירות בהיטל סלילה: ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב בת.א 63149/96 (כבוד השופט ד. ארנסט) לפיו נדחתה תביעת של המערערת, עיריית הרצליה (להלן: "העירייה" ו/או "הרשות"), נגד המשיבים, בעלי דירות ברחוב אלתרמן בעיר, לתשלום "היטל סלילה" בגין ביצוע עבודות סלילה ברחוב (להלן: "פסק הדין"). רקע 1. ראשיתם של הליכים בתביעות (שהדיון בהן אוחד) אותן הגישה העירייה נגד המשיבים לתשלום "היטל סלילה" לפי חוק העזר להרצליה (סלילת רחובות), התשל"ו - 1976 (להלן: "חוק העזר"). זאת, בגין סלילתו של קטע מרח' אלתרמן בהרצליה שנכסיהם של המשיבים גובל בו. פסק הדין עליו מערערת כאן העירייה אינו פסק הדין הראשון שניתן בין בעלי הדין. קדם לו פסק דינו של בית משפט השלום (כבוד השופט ג. שטרסמן) שחייב את המשיבים בתשלום ההיטל (ראו החלטה ופסק דין מיום 5.1.98 נספחים ב'-ג' לכתב הערעור). אולם, בערעור שהגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי, הושגה הסכמה לפיה פסק דינו של כבוד השופט שטרסמן יבוטל, ותינתן למשיבים רשות להתגונן בטענה אחת בלבד, היא הטענה שעניינה "סבירות החלטתו של מהנדס העיר בדבר מועד תחילת העבודות" (ע"א (ת"א) 322/98 קדם נ' עיריית הרצליה (לא פורסם, 16.3.99), נספח ד' לכתב הערעור). בית משפט השלום נדרש אפוא שוב לנושא, הפעם מפי כבוד השופט ארנסט, והערעור על פסק דינו הוא הנדון כעת לפנינו. 2. סעיף 5 לחוק העזר קובע: "5. חיוב בעלי נכס בהיטל מי שהיו בעת תחילת הסלילה הבעלים של נכס חייב בהיטל, ישלמו היטל בהתאם לחוק עזר זה; לעניין זה "התחלת סלילה" היום שנקבע בידי המהנדס כתאריך שבו החלה העבודה לסלילת הרחוב" [הדגשות אינן במקור] לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי בשנת 1992 החלו להתבצע ברחוב עבודות עפר, מצעים, בניית קיר תומך וסילוק מבנה בתוואי הכביש. לא היתה גם מחלוקת שהיקף העבודות הללו מהווה כ - 10%-20% מהיקף כל עבודות סלילת הכביש שבוצעו מאוחר יותר בשנת 1994. אלא שהרשות הגדירה את העבודות שבוצעו בשנת 1992 כעבודות "פריצת דרך" או "סלילת דרך". זאת, בשונה מ"התחלת סלילה" כהגדרתה בסעיף 5 לחוק העזר, שנעשתה לדידה רק בשנת 1994, לאחר שהתקבלה החלטת מועצה על סלילת כביש ומהנדס העיר חתם על צו לקבלן להתחיל בעבודות התשתית, הכביש והמדרכה בשלמותם. משקבע מהנדס העיר כי תחילת עבודות הסלילה היתה בשנת 1994, המשיבים, שהיו באותו מועד בעלי דירות בקטע הרלוונטי של רחוב אלתרמן, חויבו בהיטל הסלילה. לטענת המשיבים, ובכך חולקים הם על החלטת מהנדס העיר, סלילת הכביש החלה דווקא בשנת 1992, עובר למועד בו רכשו את דירותיהם. מכאן שהיה על הרשות לחייב בהיטל דווקא את הקבלן שבנה את הדירות, במסגרת האגרות המשולמות על ידו בגין היתר בניה. כל החלטה אחרת איננה סבירה. 3. בית המשפט קבע, בתמצית, כי כל העבודות מתחילתן - סלילת כביש הן. הסלילה החלה בסילוק מכשולים, בעבודות חפירה ומילוי כדי לסלול את תוואי הכביש ובהקמת קירות תומכים לתמוך בכביש או לתמוך בשטחים גבוהים שלא יגלשו לכביש. הנחת אספלט, גינון ותאורה הינה בשלבים המתקדמים הבאים רק לאחר שורה של עבודות המאפשרת זאת ועל כן אין לשים עליהם את הדגש. מבחינה הגיונית, הנדסית ועובדתית עבודות סלילת הכביש החלו עוד בשנת 1992, ואין זה סביר במקרה דנא להתעלם מעובדה זו. בית המשפט מצא כי חוק העזר ותקנות תוכנית המתאר הרלוונטית מצביעים על כך כי הקבלן הבונה את הבתים הוא החייב בעלויות. יש היגיון בהוראות אלו המרכזות את מכלול העלויות בשלב הקמת הבניינים, לרבות עלויות התשתית. חיובם של הדיירים בגין הנאתם מהפיתוח מגולם במחיר ששילמו על דירותיהם וממילא קריטריון ההנאה מהפיתוח אותו הדגישה העירייה אינו דומיננטי ואף אינו מצביע על הדיירים בלבד, שכן הכביש משרת את כלל הציבור ולאו דווקא את תושבי הרחוב. יש להעדיף, כך על פי קביעת בית המשפט, קריטריון הדורש בניית שכונה בצורה מסודרת לרבות תשתיות, שעלותן מגולמת בעלויות הבנייה "כפי שאף מקובל בהתאם לחוק העזר" (עמ' 9 לפסק הדין). עוד קבע בית המשפט כי הפרש המועדים בין ביצוע העבודות הוא של שנתיים בלבד, ולמעשה יש רצף של סלילה ובניה, כחלק מהקמתה של שכונה חדשה או רחוב חדש. לא היה מקום לעשות הפרדה בין שלב תחילת סלילת הכביש לבין שלב הפיתוח והשלמת התאורה והגינון, ולא היה צריך להמתין עד לאכלוס הבתים כדי לחייב בהיטל הסלילה. במונח "התחלת הסלילה" ביקש המחוקק להצמיד את עלויות הכביש לבנייה עצמה, ולא להטילן על דיירים לאחר הבנייה. בהתאמה, רצוי היה כי קביעת המהנדס תהיה צמודה לנסיבות עובדתיות ותיתן ביטוי לגישה הרואה בסלילת הכביש כחלק מעלויות פיתוח שנעשה בסמוך לבניה, גם אם חלקו העיקרי של הפיתוח נעשה בסמוך לאחר הבניה. סיכומו של דבר קבע בית המשפט כי "התחלת הסלילה" היתה בשנת 1992. מאחר שקביעתו של המהנדס עומדת בניגוד לכך, החלטתו איננה סבירה ודין תביעותיה של העירייה, להדחות. 4. בערעורה, מבארת העירייה כי בין השיקולים אשר הנחו את מהנדס העיר בקביעתו כי עבודות הסלילה החלו בשנת 1994 היו כי העבודות שבוצעו בשנת 1992 היו מוגבלות בהיקפן (10-20% מהיקף עבודות הסלילה) ותכליתן היתה לאפשר גישה לפרויקט הבנייה המתוכנן אך לא מעבר לכך. בסיום העבודות, שנמשכו חודש ימים בלבד, נפרץ תוואי עפר ברוחב 7 מטרים בלבד, ומאז חלפו עוד שנתיים ימים טרם השלמת והרחבת העבודות שבסיומן היה רוחב הכביש 16 מטרים. ועוד - רק בסמוך לביצוע העבודות בשנת 1994 קיבלה מועצת העירייה החלטה לבצע את העבודות, כשהחלטה זו היא תנאי להטלת חיוב. בלעדיה, אין בכוחה של הרשות המקומית לחייב את התושבים בהיטלי סלילה. שיקול נוסף שהנחה את המהנדס היה כי חיוב בעלי נכסים במועד המוקדם יותר, בייחוד כאשר חלף פרק זמן ארוך בין השלב ההתחלתי בין השלב העיקרי, הוא חיוב בלתי סביר המטיל על הבעלים לשלם את מלוא ההיטל טרם עבר ליד נכסם הכביש ובטרם ניתן לדעת מתי תבוצענה עבודות הסלילה המהותיות ההופכות דרך עפר לכביש. עוד מצביעה העירייה על מכתב שנשלח אליה על ידי ועד תושבי הפרויקט לפני ביצוע העבודות בשנת 1994, בו הלינו על העדר תשתית נאותה של כבישים, מדרכות ותאורה. מכאן, שגם לדעת התושבים היא לא ביצעה עובר לשנת 1994 עבודות סלילה. עוד מדגישה העירייה כי גם במקרים אחרים בהם ביצעה עבודות בשני שלבים, חויבו התושבים בהיטל רק בשלב השני המסתיים בכביש אספלט מלא על כל או מירב רכיביו. לטענת העירייה כל אלה היו השיקולים שעמדו לנגד עיני מהנדס העיר עת קבע את מועד תחילת עבודות הסלילה, אך בית המשפט כלל לא התייחס אליהם. טענתה המרכזית של העירייה היא כי החלטת מהנדס העיר הינה סבירה ובגדר מתחם הסבירות, אותה קשת של החלטות סבירות אותן יכולה היתה לקבל הרשות בנסיבות. לטענתה, בית המשפט שם עצמו בנעלי הרשות, מקום שהיה עליו רק לבדוק האם ההחלטה נופלת למתחם הסבירות, אפילו אם הוא מבכר פתרון שונה. כיום, כך לטענתה, ובשל התיישנות אין אפשרות לחייב את הקבלן שבנה את הפרויקט בהיטל הסלילה. משמע כי התוצאה אליה הגיע בית המשפט מקפחת את ציבור התושבים בעיר שיאלץ לשאת בהיטל סלילת הכביש הגובל בנכסי המשיבים, ואלה ייהנו מסלילתו מבלי ששילמו את ההיטלים שתושבי העיר אחרים נושאים בהם על פי חוק העזר. 5. לטענת המשיבים, מחוקק המשנה בחר במינוי אדם מקצועי ונטול פניות כמהנדס העיר להחליט אימתי החלו עבודות הסלילה. מתחם הסבירות של המהנדס הינו צר ביותר, לאחר שהוטל עליו לפעול באופן אובייקטיבי, והוא אינו רשאי לשקול כל שיקול זולת שיקול מקצועי על פי חוק העזר, ובדיקתו הינה בדיקה מקצועית - עובדתית, ולא משפטית. עמדת העירייה, כך הם טוענים מאפשרת לה לקבוע באופן שרירותי ובמנותק מחוק העזר אימתי יחול יום תחילת הסלילה. המשיבים מבססים מסקנתם כי החלטת המהנדס אינה סבירה על כך שאין כל החלטה פורמאלית שלו; על כך כי העירייה לא גילתה במסגרת ההליך של גילוי מסמכים את חוזה העבודה של הקבלן שביצע את העבודות בשנת 1992, ומשזה נמצא - מוגדרות שם עבודות שהן העתק כמעט מדויק של הגדרת "סלילת כביש" בחוק העזר. המהנדס בחר להתעלם מנקודה זו. עוד מסיקים הם על חוסר סבירות ההחלטה מה"קו החמקמק" בו נקט לטענתם המהנדס בחקירתו הנגדית; מהתעלמותו מתצלום אויר שהציג את עבודות הסלילה; ומחתימתו יחד עם ראש העיר דאז על מסמכים מהשנים 1990-1991 מהם עולה כי העירייה החליטה כבר אז לתפוס חזקה בקרקע לצורך ביצוע הסלילה נשוא הערעור. כן מדגישים המשיבים כי צרפו חוות דעת מומחה אשר תמכה במסקנתם כי העבודות שבוצעו בשנת 1992 היוותה סלילה, וחוות דעת זו לא נסתרה. עוד טוענים המשיבים כי מתקיים השתק שיפוטי במובן זה שבתיק אחר זכתה העירייה בטענה הפוכה, כי יש לגבות היטל דווקא לפי המועד המוקדם. ההשתק מונע מהעירייה לטעון את טיעון המפתח שלה בתיק זה, ויש בו כדי להטיל צל כבד על אופן התנהלותה. דיון 6. הדין עם העירייה. השאלה אימתי החלו עבודות הסלילה לצורך סעיף 5 לחוק העזר איננה שאלה עובדתית טהורה, אלא שאלה מעורבת של משפט ושל עובדה. התשובה לה נגזרת לא רק מהעובדות כפי שהיו בשטח, אלא גם מלשונו של חוק העזר ותכליתו. "סלילת רחוב" מוגדרת בסעיף 1 לחוק העזר כ"סלילת כביש או מדרכה ברחוב מסוים, הרחבתם או השלמתם" לרבות מגוון רחב של עבודות; החל מהכנת תוכניות לסלילת רחוב והשגחה עליהן (ס"ק 6), דרך סילוק מפגעים והתקנת תשתיות (ס"ק 2), חפירה, מילוי, פילוס (ס"ק 1), בניית גבולות (ס"ק 4) וכלה בעבודות ריצוף, שבילים, גינון, תאורה וכיו"ב (ס"ק 5 ו - 7). למעשה "כל עבודה אחרת הדרושה לסלילת רחוב או כרוכה בה" (ס"ק 8). ניכר כי ההגדרה דלעיל הינה רחבה דיה כדי להחיל את כל העבודות הקשורות בסלילה, ואפילו די בהכנתן של תוכניות לסלילת רחוב בלבד. בכל זאת, אין בנמצא הטוען כי יש להטיל את החיוב על בעלי נכסים גובלים כבר ממועד הכנתן של אלה. מכאן שיש לבחון, מבין מגוון העבודות הבאות בגדר "סלילת רחוב" שבחוק העזר, מהו המועד עליו ראוי להצביע כמועד תחילתן של עבודות הסלילה. קביעה זו מאגדת שיקולים שונים, חלקם עובדתיים, אך חלקם גם שיקולים נורמטיביים ושיקולים שבהגיון. הגבלת שיקול דעתו של מהנדס העיר לשיקולים עובדתיים בלבד, איננה נתמכת בלשון חוק העזר ובתכליתו כפי שתבואר, וגם הנחת היסוד שבבסיס פסק דינו של בית המשפט המחוזי הינה כי למהנדס שיקול דעת, וכי השאלה שעל בית משפט השלום היה להכריע בה היא שאלת סבירות החלטתו. 7. מטרתם של היטלי הסלילה ושל דמי השתתפות בהוצאות, שיטה שהיתה נהוגה בעבר ברשויות המקומיות, הינה לממן עלותן של תשתיות הפיתוח המוניציפאליות עבורן הן יועדו (ע"א 11371/05 המועצה האזורית באר טוביה נ' ישפרו חברה ישראלית להשכרת מבנים בע"מ (, 20.2.08 פסקאות 15-16). ההיטל מיועד לממן הוצאות עתידיות של הרשות בגין השירות של סלילת כביש, הוא חד-פעמי, שיעורו נקבע על פי תעריף קבוע ליחידת שטח (ראו את התוספת לחוק העזר), והוא משקף את העלות הממוצעת של סלילת הרחובות בכל העיר (בניגוד לשיטת דמי ההשתתפות המוטלים בגין הוצאות שהוצאו בעין בגין השירות הספציפי, שיעורם לפי עלות הסלילה, והחיוב בהם יכול להיות כמספר הרחובות הגובלים בנכס). בכל מקרה, בין אם בשיטת ההשתתפות בהוצאות ובין אם בשיטת ההיטל, האירוע היוצר חבות הוא סלילת רחוב הגובל בנכס, ויש קשר בין החיוב לבין התמורה הניתנת על ידי הרשות בסלילת רחובות (ע"א 7316/97 עיריית ראשון-לציון נ' חברת לוינשטיין משולם הנדסה וקבלנות בע"מ (, 24.10.99); ע"א 4435/92 עיריית ראשון לציון נ' חברת מאיר סדי בע"מ, פ"ד נב(3) 321, 330-331 (1998); ע"א 620/82 מועצת עיריית הרצליה נ' רשף, פ"ד לז(4) 57, 64 (1983)). על מהות הזיקה שבין ההיטל לבין סלילת הרחוב מצאנו כי: "הזיקה הנדרשת בחיוב לפי "שיטת ההיטל" בין הנכס לבין עבודת התשתית, שבגינה מחוייב בעל-נכס בתשלום ההיטל, היא זיקה מסוג של הנאה מביצוע עבודת התשתית הספציפית ... משמעות זיקה זו - לעניין גיבוש החיוב בהיטל סלילת כביש ומדרכה - היא היותו של הנכס גובל לרחוב שנסלל" [הדגשה איננה במקור] (ע"א 4778/06 ויזר נ' עיריית חדרה (, 25.2.08 פיסקה 13) הנה כי כן, הוראות חוק העזר המטילות חיוב על כל ציבור בעלי הנכסים הגובלים בתעריף קבוע ליחידת שטח, משקפות השתתפות שוויונית של בעלים בעלויות תשתית הכבישים בעיר. ההיטל בחוק העזר משקף קריטריון הנאה של בעלי נכס גובל מביצוע עבודת תשתית בגבול נכסו. בית המשפט שם דגש על הקריטריון של "בניית שכונות בצורה מסודרת לרבות תשתיות, שעלותן מגולמות בעלויות הבנייה, עלויות ההיתרים והדירות..." (עמ' 9 שו' 17-19 לפסק הדין), והפנה לא רק לחוק העזר אלא גם לתקנון תוכנית המתאר המקומית הר/1399 ב'. התקנון קובע כי לא יוצאו היתרי בניה לפני ביצוע עבודות תשתית בשטח לשם אכלוסו, כש"עבודות התשתית" כוללות על פי התקנון גם כבישים ומדרכות (ראו תקנון נספח 18 לתצהיר מיום 28.2.00 של המשיב פסי). אלא שתוכנית המתאר והוראותיה לעניין הוצאת היתרי בניה איננה המקור הנורמטיבי לחיוב בהיטל סלילה. חוק העזר הוא המקור לחיוב בעלי נכסים בהיטל, והוא אינו מתייחס לקריטריון עליו שם דגש בית המשפט. בפרט יש להדגיש, כשחוק העזר כלל אינו ייחודי למצב עובדתי בו נעשית עבודה של פיתוח כבישים כחלק מפיתוחה של שכונה חדשה. חוק העזר קובע מבחן של "תחילת הסלילה" בלבד. מבחן המשקף קריטריון של הנאה בצד חלוקת נטל שוויונית בין תושבי העיר, ואין לפנות למקור אחר שאינו רלוונטי או לקרוא לתוך חוק העזר את שאין בו. מטעמנו נעיר כי העירייה טוענת שהיא לא גבתה את היטל הסלילה מהקבלן שבנה את הפרויקט, וכי כיום אין באפשרותה לעשות כן נוכח התיישנות תביעתה. ככל שכך הם פני הדברים, הנמקתו של השופט הנכבד כי המשיבים כבר חויבו לשלם עבור הפיתוח במסגרת המחיר ששילמו על דירתם, איננה יכולה לעמוד. עובדה זו איננה נתמכת כלל בראיות, וזוהי הנחה-השערה שאין לה בסיס, מה גם שהקבלן לא היה צד הליכים. 8. החלטתו של מהנדס העיר כפופה לביקורת שיפוטית, ככל החלטה אחרת של רשות. עוגן הביקורת הינו סבירותה של ההחלטה, כפי שאף הגדיר זאת בית המשפט המחוזי בשאלה היחידה בה קבע כי על בית משפט השלום לדון. הביקורת השיפוטית, והדברים ידועים מתחום המשפט המנהלי, מתמצה בבדיקה האם החלטת הרשות נתקבלה ללא משוא פנים, בלא הפלייה, כשהיא מושתתת על טעמים ענייניים וללא שיקולים זרים ואם מצויה היא בתחום הסבירות (בג"צ 2445/06 איזוטסט בע"מ נ' הרשות הלאומית להסמכת מעבדות (, 31.5.09, פיסקה 45); בג"צ 6406/00 בזק החברה הישראלית לתקשורת נ' שר התקשורת, פ"ד נח(1) 433, 434 (2001); בג"צ 389/80 דפי זהב נ' רשות השידור, פ"ד לה(1) 421, יצחק זמיר, הסמכות המנהלית 763-771 (כרך ב', תשנ"ו)). אין בית המשפט שם שיקול דעתו במקום שיקוליה של הרשות, אלא כל שבוחן הוא האם החלטת הרשות כי תחילת הסלילה היתה בשנת 1994, הינה במסגרת ההחלטות הסבירות אותן יכול היה מהנדס העיר לקבל בנסיבות העניין, או בלשון אחרת במסגרת "מתחם הסבירות". אין נפקא מינה אם בית המשפט היה מגיע להחלטה שונה. 9. העירייה פרטה את שיקולי המהנדס טרם קיבל החלטתו. חפים הם משיקולים זרים ומושתתים הם על טעמים ענייניים וראויים. אף כי בוצעו עבודות בשנת 1992, עיון בחוזה עם הקבלן מעלה כי התמורה לעבודתו, שהיתה נקודתית ומוגבלת בחודש ימים בלבד, עמדה על 114 אלף ₪ (ראו כתב כמויות וחוזה מיום 29.7.92 נספחים מש/1 ו - מש/4 לתיק מוצגי המשיבים). העבודה הוגדרה על ידי הרשות "פריצת דרך" ונועדה לשמש כביש גישה לפרויקט, ותו לאו. תימוכין לכך ניתן למצוא במכתב הדיירים כי גם הם לא שבעו נחת מהמצב בשטח (ראו מכתב מיום 6.6.94, נספח ג' למוצג ז' לתיק מוצגי העירייה). העבודות שבוצעו בשנת 1992 אמנם שימשו מצע, תרתי-משמע, לעבודות הסלילה שבוצעו מאוחר יותר. אולם, פרק הזמן בן שנתיים ימים שחלף בין ביצוע עבודה אחת לאחרת, העובדה כי נדרשה החלטת מועצה לביצוע העבודה המאוחרת, התוואי בן 7 מטרים לעומת הכביש הרחב שנסלל בסופו של דבר על ידי קבלן אחר ובעלות של כ - 3.5 מליון ₪ (ראו הוראות ביצוע לקבלן מתאריך 2.11.94, נספח ה' לתצהיר מוצג ז לתיק מוצגי העירייה) - כל אלה ניתקו את הקשר בין העבודות שבוצעו שנת 1992 לבין אלו שבוצעו בשנת 1994. לא מצאנו כי פסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 3746/05 לרר נ' עיריית הרצליה (, 6.11.07) אליו הפנו המשיבים תומך בעמדתם. בנסיבות העובדתיות שם חייבה הרשות בהיטל בעלי נכסים הגובלים בכביש, למרות שלא היה מדובר בסלילתו הראשונה של הכביש כי אם בהרחבתם או השלמתם של כביש ומדרכה ישנים. בית המשפט העליון הדגיש כי את סעיף 5 לחוק העזר יש לקרוא יחד עם סעיף 6 הקובע את עקרון חד-פעמיות ההיטל ומשמעו כי נכס גובל יחויב בהיטל בעד סלילת כביש אחד בלבד. באותו מקרה, משנמנעה הרשות מלגבות היטל מבעלי הנכס כאשר התגבש החיוב בהיטל לראשונה עם סלילתו של הכביש הישן, היא איננה יכולה לגבות אותו מאדם אחר לאחר העברת הבעלות בנכס ובגין "הרחבה" מאוחרת. במקרה שלפנינו, העבודה שבוצעה בשנת 1992 לא היוותה בנסיבות העניין ועל פי שיקולי המהנדס תחילת סלילתו של כביש. גם בסיומה לא היה כביש אלא תוואי עפר בלבד. עבודה ממין זה גם לא הצריכה גביית היטל ולא מדובר היה במחדל של העירייה מלגבותו אז. 10. פועל יוצא הוא שהחלטת המהנדס הינה בסבירה ובמתחם הסבירות. הערכאה הדיונית אמנם הגיעה למסקנה שונה שנתמכה גם בחוות דעת מומחה אותה הגישו המשיבים, כי תחילת העבודות היתה בשנת 1992, אך בעשותה כן שמה עצמה בנעלי הרשות. בכך סטה בית המשפט מאמת המידה שמכתיב המשפט המנהלי ומאמת המידה שהכתיב בית המשפט המחוזי עת השיב את התיק לדיון. 11. ביתר טיעוני המשיבים לא מצאנו כדי לשנות מהחלטתנו, אם משום שנטענו בעלמא, אם משום שחורגות הן מההסכמה אליה הגיעו הצדדים ומהנחייתו של בית המשפט המחוזי (כך היא, לדוגמא, הטענה לקיומו של השתק שיפוטי). סוף דבר 12. דין הערעור להתקבל. החלטת מהנדס העיר לפיה תחילת עבודות הסלילה ברח' אלתרמן היתה בשנת 1994 הינה סבירה. משהיו המשיבים בעלי נכסים הגובלים ברחוב בו בוצעה הסלילה, חייבים הם בהיטל סלילה בהתאם להחלטת מועצת העיר וחוק העזר. תביעות העירייה נגדם דינן להתקבל. בנסיבות העניין, ישאו המשיבים, יחד ולחוד, בהוצאות העירייה וכן בשכר טרחת עורך דין בסכום של 20,000 ₪ בצרוף מע"מ. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מיום מתן פסק דין זה, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל. הערבות הבנקאית אשר הופקדה על ידי העירייה תושב לה על ידי המזכירות. היטל סלילהאגרות והיטלי פיתוח