קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חילופי בעלי דין לאחר שהתובע נפטר: עיקרי התביעה 1. סאמח אבו סמרה ז"ל, יליד שנת 1974 (1.3.1974) ותושב הגדה המערבית (להלן: "התובע"), נישא לתובעת 2, תושבת ישראל (להלן: "התובעת") והתגורר עימה בירושלים. לתובעים שני ילדים, כאשר נכון למועד הגשת התביעה, האחד היה בן 3 שנים והאחר בן שנה. ביום 14.1.01 אישר משרד הפנים לתובעים איחוד משפחות בישראל, אך ההליך הוקפא בשל הוראת שעה אותה העת. במועדים הרלבנטיים לכתב התביעה, כשם שיבוארו בהמשך, עבד התובע כשכיר של נתבע 1 (להלן: "הנתבע"), בביצוען של עבודות איטום בפרויקט הבניה, אשר ביצע הנתבע כקבלן המשנה של חברת סאסי קבלני בנין עפר וכבישים (1986) בע"מ. 2. ביום 24.3.00 עבד התובע עם אחיו בסאם באתר הבנייה, בביצוע עבודות איטום קיר שלד בניין. הקיר היה במפלס נמוך ממפלס הרחוב והיווה חלק מבניין מדורג שירד במדרון, ממפלס הרחוב ובמורד המדרון, כמצוין בכתב התביעה. גובהו של הקיר היה 3 מטרים ובצידו השני הייתה, מלמעלה, סוללה של אדמת מילוי, אשר עלתה בשיפוע מקצה הקיר העליון ועד למפלס הרחוב. התובע עמד על הסוללה והעביר יריעות ביטומין לאחיו, אשר עמד על סולם שהיה מונח כנגד הקיר מתחת. הגם שהתובע עבד בגובה העולה על 3 מטרים ובהינתן אפשרות לנפילה מגובה כאמור, לא היו במקום עומדו משטח עבודה יציב או אמצעי בטיחות כלשהם (גידור, לוחות רגליים, פיגומים או מתקנים לקשירת התובע) למניעת הנפילה. בסאם ירד מן הסולם והתרחק ממקום העבודה מספר מטרים. בשלב זה וללא כל קשר לירידתו של בסאם מן הסולם, נפל התובע מהקיר, מגובה של 3 מטרים כאמור, ונפל לקרקע, על סלע שהיה מונח למרגלות הקיר (להלן: "התאונה"). חוט השדרה של התובע נקרע, הוא סבל מפיצוץ חוליה 11T ומטרנסקציה של חוט השדרה לכדי פרפלגיה מוחלטת 11T (A על פי דירוג אסיה), נותר משותק בפלג גופו התחתון ומרותק לכסא גלגלים. 3. התובע הובהל לבית החולים "הדסה" עין כרם ואושפז עד יום 6.4.00. אחרי כן הועבר להמשך אשפוז במחלקה לשיקום בבית החולים "הדסה" הר הצופים, עד יום 11.7.00 ולהמשך טיפול שיקומי במסגרת אשפוז יום. הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") קבעה שיעור נכותו של התובע כ-100% ולצמיתות. כן צרף התובע חוות דעת רפואיות מטעמם של ד"ר לבני, מומחה אורטופד וד"ר וטין, מומחה לרפואה פיזיקאלית ושיקום. 4. התובעת נכללה אף היא בכתב התביעה כאמור הן בשל היותה מיטיבה, כמי שעשתה מאמצים רבים להטבת מצבו של התובע וכן בשל הפגיעה הקשה שנגרמה לה (בין יתר הדברים, בשל אובדן שירותי בעל והנאות חיים לאור הפגיעה הקשה בחיי הזוגיות והאישות). 5. ביום 27.3.03 אושר הסדר פשרה בין הצדדים בשאלת החבות, בגדרו הסכימו הנתבעים לפצות התובעים בשל נזקיהם בשיעור של 86% מסך הפיצוי שייפסק לתובעים. בית המשפט נתן להסדר הפשרה תוקף של פסק דין חלקי, והצדדים הציגו ראיותיהם לעניין תחשיבי נזקיהם של התובעים. חילופי בעלי דין - קביעת עזבונו של התובע ז"ל כבעל דין תחתיו 6. ביום 15.11.08 נפטר התובע ז"ל כתוצאה מתאונת דרכים קטלנית בעוד תביעת הנזיקין שהגיש בראשית שנת 2001, בשל נזקי הגוף הקשים שסבל עקב נפילה באתר בנייה, טרם הוכרעה בפסק דין מטעמו של בית משפט זה. ביום 26.11.08 בקש ב"כ התובעים (התובע ז"ל ואלמנתו) את בית המשפט לקבוע, כי עזבונו של התובע יבוא במקומו (הגם שטרם ניתן צו ירושה בעניינו) ולערוך בפסק דינו שלתיק הנזיקין האמור שינויי התחשיב המתחייבים ממותו של התובע. 7. ב"כ הנתבעים התנגד לבקשה בציינו, כי לא ניתן עוד לכתוב פסק הדין בעניינו של התובע המנוח על בסיס חומר הראיות הקיים בתיק. יש להמתין, לדידו של ב"כ הנתבעים, להוצאתו של צו ירושה וכן להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה שהרי מלבד האלמנה אין עוד אישיות משפטית כשרה תובעת בתיק זה. ב"כ הנתבעים ציין שייתכנו יורשים נוספים מלבד האלמנה, אשר יהא צורך בצירופם לתיק, אחרת יינתן פסק דין שלא יחייב מלוא הצדדים הרלבנטיים ועלול יהא לגרור התדיינויות מרובות עתידיות. אי לכך ביקש ב"כ הנתבעים את בית המשפט שלא ליתן פסק דינו בתיק עד אשר תתוקן התביעה ויוסדרו יתר ההליכים המשפטיים, תוצר פטירתו של המנוח. 8. ב"כ התובעים השיב בתגובה, כי אין כל צורך בתיקון כתב התביעה, בהמתנה לצו ירושה או בציון מפורט של כלל שמותיהם של היורשים בכתב התביעה. המונח "עזבון המנוח סאמח אבו סמרה" כבר כולל כלל יורשיו של המנוח, לכשתתברר זהותם בצו הירושה, ופסק דין לטובתו של העיזבון יהווה מעשה בית דין כלפי כל גורם רלבנטי לתביעה בשל תאונת הדרכים הקטלנית - בעטייה מצא המנוח את מותו. כן הפנה ב"כ התובעים לתקנות 36 עד 43 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"), העוסקות במקרים של מות בעל דין במהלך המשפט או בתקופה שבין גמר הדיון במשפט לבין מתן פסק הדין. אליבא דתקנות הללו, יהפוך בית המשפט את מנהל העיזבון או את יורשיו של בעל הדין לבעלי דין מהותיים במשפט אם יראה בכך הצורך להכרעה בשאלות נשוא המשפט. בנסיבות ענייננו, משתם הדיון במשפט והצדדים ממתינים לפסק הדין, אין עוד צורך בביצוען של פעולות אופרטיביות מטעמם של בעלי הדין כך שאין צורך להמתין גם למינויו של מנהל עיזבון או לצו ירושה על מנת לקבל עמדת חליפו של המנוח. ניתן להסתפק בהתאמת תחשיבי הנזק שבפסק הדין למועד פטירתו של המנוח ובמתן החלטה הקובעת, פורמאלית, שעזבון המנוח יבוא במקומו ויקבל הפיצויים להם זכאי היה המנוח. 9. עיון בטענות הצדדים ובחיקוקים הקיימים למדני, כי יש לקבל טענותיו של ב"כ התובעים ולהורות, שעזבונו של התובע יבוא במקומו, לאחר שנפטר כאמור בתאונת דרכים קטלנית ביום 15.11.08. 10. נקודת המוצא לבחינת הסוגיה נעוצה בסעיף 19 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), שעניינו "השפעת מוות על עילת תביעה" הקובע, כי כל עילת תביעה בשל עוולה אשר עמדה לנפטר תוסיף לעמוד בעינה לטובת עזבונו. תקנה 36 לתקנות סדר הדין האזרחי, שעניינה "אין תפוגה כשיש עילה או נגמר הדיון", קובעת אף היא, כי "לא תפוג תובענה על שום שאחד מבעלי הדין מת... ובלבד שעילת התובענה בעינה עומדת". לבית המשפט נתונה הסמכות, במצב דברים זה ומכוח תקנה 38 לתקנות סדר הדין האזרחי, שעניינה "צו בית המשפט להמשיך", להורות, כי מנהל העיזבון, היורשים, הנאמנים וכל חליף אחר של בעל הדין יהיו לבעלי דין ובית המשפט ייתן צו בדבר המשך המשפט "כפי שייראה לו". 11. אין חולק, בנסיבות ענייננו, כי עילת התובענה בעינה עומדת לאור הצורך בשומת נזקיהם של התובעים, עקב פציעתו הקשה של התובע בתאונה באתר הבנייה, והשלכותיה מחויבות המציאות על התובע, רעייתו ובני ביתו ככלל. התובע נפטר כאמור ביום 15.11.08, זמן רב לאחר שתם שלב הוכחת נזקו בבית המשפט וזמן ניכר לאחר שהוגשו סיכומיהם של הצדדים בעניינו, במלואם. המשפט בעניינו של התובע תם למעשה כך שאין כל נפקות, בנסיבות ענייננו, להוראתו של בית המשפט בדבר חילופי בעלי הדין (שהרי אין בקביעת העיזבון כבעל דין כדי לשנות מצב הדברים המשפטי והעובדתי, נכון לשלב זה, בכל דרך שהיא). אי לכך, וכשכל תפקידו של בית המשפט מתמצה, בשלב זה, במתן פסיקתו הסופית, אין כל מניעה להורות על חילופי בעלי הדין, ללא כל צורך בהשגתו של צו ירושה תחילה ובתיקון כתב התביעה בהתאם, שהרי לזהותם של אותם גורמים, הנמנים על עזבונו של המנוח, אין כל חשיבות בפסיקת הפיצויים. 12. אי לכך, מתוקף סמכותי לפי תקנה 38 לתקנות סדר הדין האזרחי, הריני להורות בזאת על חילופי בעלי הדין במובן זה שעזבונו של התובע יבוא תחתיו. סך הפיצויים, כקבוע בפסק דין זה, יופקד אצל התובעת בחשבון נאמנות והפיצוי יחולק מכוחו של צו ירושה כדין לאחר שתתברר זהותם של היורשים לאשורה. כעת אפנה לבחינת תחשיבי הנזק בשים לב לפטירתו של המנוח ביום 15.11.08, עקב תאונת דרכים קטלנית. נכותו התפקודית של התובע (עובר למועד פטירתו) ובסיס השכר הראוי טענות התובעים 13. ב"כ התובעים ציין, כי שיעור נכותו הרפואית של התובע היה, באין חולק, 100% משום שהתובע היה פרפלג מרותק לכסא גלגלים, אשר סבל משיתוק בפלג גופו התחתון ללא יכולת שליטה על סוגריו. אי לכך, משמדובר בנכות כה קשה ובהיעדר הוכחה סותרת, מתבקשת המסקנה שהפגיעה בתפקודו של התובע כאדם הייתה מוחלטת ושיעור נכותו התפקודית עמד אף הוא על 100%. ב"כ התובעים ציין עוד, כי אף אילו יוכל התובע לבצע עבודה כלשהי, אין מקום לסטות משיעור נכותו כאמור, באין כל ערובה להצלחתו להשתלב בעבודה ההולמת את כישוריו ומגבלותיו. בפרט אמורים הדברים גבי שוק העבודה במזרח ירושלים, אזור מגוריהם של התובעים, המוגבל באפשרויותיו ככל שנוגע הדבר לאנשים בעלי מגבלות קשות כתובע. יש לזכור עוד, לטענת ב"כ התובעים, כי התובע השלים 12 שנות לימוד בלבד ולא רכש השכלה המאפשרת לו לבצע עבודה אינטלקטואלית או פקידותית. כל חייו התפרנס מעבודות כפיים, תחילה בתחום האלומיניום ואחרי כן באיטום באתרי בנייה, כך שאפשרותו להתפרנס בפועל, כפרפלג, הייתה מוטלת בספק. כן צוין, שהתובע לא היה תושב ישראל ושהה בישראל מתוקף איחוד משפחות. הוא ניסה למצוא עבודה ללא הצלחה מאחר שאין בידיו תעודת זהות ישראלית, וניסיונותיו לקבל טיפול מקצועי במוסד לביטוח לאומי נכשלו אף הם לאחר שלא הצליח לעבור את דלת הכניסה פנימה, אף שניסה לעשות כן. אי לכך, ובהביעו נכונות לבצע כל עבודה הניתנת לביצוע בישיבה, ניסה התובע למצוא מקורות פרנסה שונים אך לא הצליח גם בכך (עמ' 3-4 לפרוטוקול). 14. הדברים מקבלים חיזוק, לשיטתו של ב"כ התובעים, בחוות דעתה של העדה המומחה מטעמם של הנתבעים, ד"ר נאור - לפיה "אחוזי ההשמה בירושלים בקרב אנשים עם נכות בשנת 2003 על פי נתוני מרכז השיקום עומדים על 50% השמה בשוק העבודה החופשי והנתמך". בעדותה הסבירה ד"ר נאור, כי הנתון שהציגה בחוות דעתה בדבר 50% השמה כאמור, נוגע לכלל סוגי הנכים ולאו לסובלים מפרפלגיה דווקא (עמ' 69, ש' 1-3). ומתייחס להשמה ראשונית בלבד, לששת חודשי העבודה הראשונים, ולאו לאורך זמן (עמ' 68, ש' 12-19). כן ציינה ד"ר נאור, כי הנתונים המוצגים יהיו "פחות מרשימים" בעתיד עקב נשירה ממקומות העבודה (עמ' 69, ש' 16-20), כשבפועל רק 30% - 34% מהפרפלגים משולבים בשוק העבודה, חלקם מועסקים במשרה חלקית (עמ' 71, ש' 12-17) וסיכוייהם להיקלט בשוק העבודה עומדים על 21% - 24% בלבד (עמ' 71, ש' 25 - עמ' 72, ש' 1). ד"ר נאור אישרה גם, שרמת הכנסתם של פרפלגים מגיעה לכדי 80% השתכרות מרמתו הממוצעת של אדם בריא (עמ' 71, ש' 23-24). ד"ר נאור לא הציגה נתונים בדבר התפלגותם של הפרפלגים בין מקומות עבודה בשוק החופשי לבין מקומות עבודה מוגנים ולא התייחסה בהתאם להבדלים ברמות ההשתכרות (במקומות עבודה מוגנים שכרם נמוך יותר משום שמשולם ביחס ישיר לרמת תפוקתם). כל שציינה, כי אוכלוסיית הנכים העובדים, העומדת על 12% מכלל האוכלוסייה, משתכרת 3,200₪ בממוצע (עמ' 72, ש' 14-25). 15. ד"ר נאור נדרשה לעניינו הספציפי של התובע בציינה, כי נתוני הבסיס שלו לא היו מעודדים כל כך באשר שליטתו בשפה העברית ובשפה האנגלית לא הייתה מבטיחה והיה עליו, ברצותו להשתלב בשוק העבודה, להתגבר על "כמה מכשולים" (עמ' 73, ש' 19 - עמ' 74, ש' 4). ברי, כי התובע נתקל בקשיים אובייקטיביים בניסיונותיו לתור אחר מקור פרנסה וסיכוייו למצוא עבודה היו קלושים. ב"כ התובעים הדגיש, כי אף אילו מצא התובע עבודה, היו סיכוייו להתמיד בה קלושים ובכל מקרה היו הכנסותיו נמוכות בהשוואה לאלה של אדם ללא נכות. 16. מכאן פנה ב"כ התובעים לבחינת בסיס השכר הראוי לחישובי נזקיו של התובע. ב"כ התובעים טען, בהפנותו לעדותו של התובע, כי הרוויח 150₪ ליום עבודה, קבל 25₪ תוספת בעבור הוצאות נסיעותיו וכי נהג לעבוד 6 ימים בשבוע, בכפוף לתנאי מזג האוויר (שהרי בימים גשומים לא יכול היה לעבוד). הנתבע, מנגד, לא העיד בבית המשפט כך שיש להסתמך על עדותו בנדון בבית הדין לעבודה, במסגרתה של תביעה שהתנהלה בין התובע לבינו (פרוטוקול הדיון מופיע בנספח ה' לתצהירו של התובע) - בגדרה נדונה שאלת גובה שכרו של התובע במועד התאונה ללא התייחסות כלשהי להעלאות השכר העתידיות הצפויות. הנתבע העיד אז (כשם שצוין בנספח ה' לתצהיר), כי שכרו של התובע עמד על סך של 130₪ ליום עבודה וכעבור מחצית השנה היה עולה שכרו ל-140₪ ליום עבודה. בסאם (אחיו של התובע) השתכר, לדברי הנתבע, סך של 80₪ ליום עבודה וביום מתן עדותו הגיע לשכר עבודה יומי של 250₪. ברי, כי הנתבע נהג להעלות שכרם של עובדיו, מדי מחצית השנה, בשיעור של 8%. 17. על בסיס האמור בנה ב"כ התובעים טבלת שכר, החל מיום 1.2.00 - מועד תחילת עבודתו של התובע ועד יום 1.8.06 - מועד הגשת סיכומיו בתיק זה. התובע אמור היה, לשיטתו של ב"כ התובעים וכעולה מן הטבלה שהציג, להשתכר סך של 340₪ ליום עבודה. יחד עם זאת, ובשל העובדה שהנתבע סרב ליתן עדותו בנדון בבית המשפט, הציע ב"כ התובעים לבסס פסיקת הפסד שכרו של התובע "על נתון יותר גבוה במידת מה - כגון 235₪ ליום (סכום החצי בין הנתונים המתקבלים לפי גרסאות שני הצדדים בעניין השכר ההתחלתי)". הסכום האמור, כשהוא צמוד למדד יום הגשת הסיכומים, עומד על סך של 262₪ ליום. לשיטתו של ב"כ התובעים, יש לאמץ הסכום המוצע כבסיס לתחשיבי נזקו של התובע לאור הנתונים המוצגים, וכן בשל העובדה שב"כ התובעים אינו יכול להיות בטוח בדבר עליית שכר העבודה בצורה ליניארית (סעיפים 71-73 לסיכומיו). תגובת הנתבעים 18. ב"כ הנתבעים ביקש מנגד לדחות טענותיהם של התובעים בדבר אובדן כושר השתכרותו של התובע כליל, בהיעדר בסיס לדבר. לדבריו, היה התובע אדם צעיר, כושרו המנטאלי לא נפגע והוא בחר במודע שלא למצוא תעסוקה כלשהי אלא לחיות על חשבונם של הנתבעים. התובע, לטענת ב"כ הנתבעים, יכול היה לעבור הסבה מקצועית והשמה, הכוללת הכשרה, על חשבונו של המל"ל, אך בחר מטעמיו שלו שלא לעשות כן (סעיף 112 לסיכומיו). ב"כ הנתבעים הוסיף וטען, שהתובע סיים 12 שנות לימוד בבית ספר תיכון רגיל והשתתף בקורס עבודה באלומיניום מטעמו של משרד העבודה משך 11 חודשים. ברי, כי התובע היה מוכשר לכל עבודה משרדית, אשר ניתן לבצע בישיבה (כשימוש במחשב) וידיעותיו בשפה העברית נרחבות מאלה בהן היה מוכן להודות. לפיכך יכול היה התובע למצוא תעסוקה במצבו ומקור פרנסה הולם. 19. ב"כ הנתבעים הכביר מילים, בהתבסס על חוות דעתה של ד"ר נאור, גבי הסיוע והתמיכה אשר מספק המוסד לביטוח לאומי לנכים דוגמת התובע. כך למשל ציין, כי התובע היה זכאי לשיקום תעסוקתי, אבחון תעסוקתי המתייחס ליכולותיו, כישוריו ואישיותו לאיתור מקצוע חלופי מתאים. לתובע הייתה הזכות גם להסבה מקצועית באמצעות מרכז שיקום תעסוקתי בירושלים מטעמה של הקרן למפעלי שיקום או באמצעות קורס מתאים בקהילה וכן היה זכאי להשמה בשוק העבודה באמצעות עובד השמה או פרויקט השמה. נוסף לאמור היה זכאי התובע להתאמת סביבת מחשוב עבורו לצרכי עבודה באמצעות מכונים הפועלים מטעמו של מרכז השיקום, המאבחנים מצבו של התובע ומתאימים לצרכיו אביזרים שונים לשימוש במחשב לצרכי עבודה. ואולם, התובע בחר כאמור, שלא לעשות מאומה ולא פנה למל"ל "באופן רציני" על מנת לקדם הליך שיקומו. לפיכך יש לקבוע, שהתובע לא איבד כליל כושר השתכרותו חרף מומו, ויש להעמיד שיעור נכותו התפקודית, לדידו של ב"כ הנתבעים, על 50%. 20. ב"כ הנתבעים ביקש לדחות תחשיביו של ב"כ התובעים באשר לבסיס השכר הראוי. לדידו, אין לחשב נזקיו של התובע תוך הנחה שצפוי היה לעבוד בישראל ולהשתכר כאזרח ישראלי. משה קצין, המומחה לדבר מטעמם של התובעים (להלן: "קצין") ציין, כי התובע מסר שהוא תושב חברון ומשכך ערך קצין תחשיביו באשר לנזקי ניידותו של התובע בהתבסס על תעריפי המחיר ברשות הפלסטינית. התובע אישר אף הוא בחקירתו דבר היותו תושב חברון ומגוריו אצל הוריו שבחברון, הגם שניסה לצמצם היקף שהותו במקום בציינו דבר מנהגו לבקר קרוביו בכפר יטא וללון אצלם, בכל ביקור, משך ימים מספר. גם בתעודת עובד ציבור מטעמו של משרד הפנים - משרד האוכלוסין (נ/14), כשם שנערכה על ידי גב' חגית וייס, ראש ענף איחוד משפחות בהתאם לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג - 2003 (להלן: "חוק האזרחות") צוין, כי התובע אינו זכאי למעמד של תושב בישראל במסגרתה של בקשת איחוד המשפחות שהוגשה עבורו, והתובע אישר כן. על כל פנים, מכוחו של חוק האזרחות כאמור זכאי היה התובע להיתר שהייה בישראל (כאשר אין בנמצא כל ראיה להארכת תוקף שהייתו מעבר ליום 23.3.05), אך לאו לזכות לעבוד בה. יש להסיק, לאור האמור, שסיכוייו להפוך לתושב ישראל היו קלושים. 21. עוד טען ב"כ הנתבעים, כי התובע לא עבד בפועל בישראל אלא בהתנחלויות שבשטחים. חרף גילו הצעיר לא הצליח להתמיד במקום עבודה וגם בעבודותיו הזמנית השתכר שכר זעום. התובע לא מסר מידע לעניין עברו התעסוקתי או פרטים באשר לרמת השתכרותו בעבודתו בחברון משך 3 שנים, באשר לעבודתו בבאר שבע משך פחות משנה ולעבודתו כעצמאי משך שנה (גביה הודה, כי הייתה מעטה ושכרו היה זעום - עמ' 2 לפרוטוקול). בטרם החל עבודתו הזמנית אצל הנתבע, ככוח תגבור בעת לחץ, היה התובע מובטל (כעולה מעמ' 13 לפרוטוקול בית הדין לעבודה, מש' 13 ואילך). התובע עבד אצל הנתבע כחודש ומחצה בטרם אירעה התאונה, כשוליה לאחיו בסאם, אשר הועסק גם הוא על ידי הנתבע. התובע הועסק על בסיס יומי, כאשר בימים גשומים ובימי סגר לא עבד כלל. שכר עבודתו, עובר לתאונה, עמד על סך של 130₪ ליום בתוספת 20₪ בעבור הוצאות נסיעתו. בבית הדין לעבודה העיד הנתבע, כשם שציין גם ב"כ התובעים, כי התכוון להעסיק את התובע לפרק זמן קצר ביותר וכעבור חצי שנת עבודה, אילו אכן המשיך לעבוד, היה עומד שכרו על סך של 140₪. אי לכך, יש לדחות טענותיו של ב"כ התובעים בדבר העלאת שכר קבועה בשיעור של 8% מדי מחצית השנה, הן בשל העובדה שתקופת העסקתו של התובע תוכננה לפרק זמן מוגבל והן בשל העובדה, שב"כ התובעים ביקש לבסס טענותיו באמצעות קטעים מגמתיים וחלקיים מעדותו של הנתבע. על כל פנים, בדיון בבית הדין לעבודה אישר התובע, שבחודש פברואר 2000 עבד 20 ימים והשתכר סך כולל של 2,700₪ ובחודש מרץ 2000 עבד 17 ימים והשתכר סך כולל של 2,210₪. בסופו של הליך, דחה בית הדין לעבודה תביעתו של התובע (באשר לתנאי עבודתו), ומשכך קיים השתק פלוגתא בענייננו, המונע העלאת טענות בדבר גובה שכרו דאז. 22. ב"כ הנתבעים ציין עוד, לאור טענת ב"כ התובעים בנדון, כי עדותו של הנתבע בדבר גובה שכרו של התובע לא הייתה נחוצה כלל בהליך זה, הן בשל העובדה שנושא החבות הוסדר בין הצדדים והן בשל העובדה שהנתבע נחקר בבית הדין לעבודה לעניין שכרו של התובע, על ידי ב"כ התובעים בהליך הנוכחי, וממצאיו של בית הדין לעבודה בנדון בפסק דינו (ב"ל 2374/00) , מהווים משום השתק פלוגתא, כמובהר לעיל. ב"כ הנתבעים טען, כי היה זה התובע אשר לא הביא לעדות מטעמו עד מהותי. בזאת התייחס ב"כ הנתבעים לבחירתו של התובע שלא להעיד את אחיו בסאם באשר לשכרו וציין שגם בית הדין לעבודה העלה תהייה בנדון בפסק דינו. יש להסיק, לטענת ב"כ הנתבעים, שהתובע נמנע מהבאת אחיו לעדות בשל החשש שיתמוך בגרסתו של הנתבע כך שאין לקבל הטענות בדבר גובה שכרו של התובע. 23. לאור האמור, לדידו של ב"כ הנתבעים, אין כל היגיון בטענתו של ב"כ התובעים, כי שכרו של התובע היה עולה בשלב מסוים על השכר הממוצע במשק הישראלי, אילו המשיך בעבודתו, שהרי התובע היה עובד זמני בלבד, ללא ידע מקצועי בתחום האיטום ואך שימש שוליה לאחיו. אי לכך, יש להעמיד בסיס השכר של התובע על סך של 1,500₪ לכל היותר, לפצותו במשך 24 החודשים הראשונים שלאחר התאונה בהתחשב ב-100% נכות תפקודית ולחשב פיצוייו לפרק הזמן שלאחר מכן על בסיס שיעור הנכות התפקודית, אשר ייקבע על ידי בית המשפט. דיון 24. ב"כ הצדדים נחלקו בעמדותיהם באשר לשיעור נכותו התפקודית של התובע. בעוד ב"כ התובעים טען, שמרשו פרפלג, אשר לא הצליח למצוא עבודה ההולמת כישוריו לאחר פגיעתו, טען ב"כ הנתבעים, שהתובע יכול היה למצוא תעסוקה הולמת, באמצעות שירותי המל"ל, אך בחר שלא לפעול לשם כך. 25. אציין לעניין זה, בטרם אבחן שיעור נכותו התפקודית של התובע כי דבריו של ב"כ הנתבעים לקו בסתירה פנימית. ב"כ הנתבעים שב והדגיש דבר עצלנותו של התובע ובחירתו לחיות מכספי הפיצויים בעוד טען מנגד, ככל שנוגע הדבר לבסיס שכרו של התובע, כי אינו תושב ישראל וכי יש לחשב נזקיו בהתאם לתעריפים הנוהגים ברשות הפלסטינית. אם אכן כן הוא הדבר, הכיצד טען ב"כ הנתבעים לזכאותו של התובע לסיוע בדמות הסבה מקצועית, שיקום תעסוקתי וכן השמה (במובחן מטיפול רפואי) מאת המל"ל, רשות ישראלית לכל דבר ועניין? הכיצד ייתכן הדבר כשלא הייתה לתובע אשרת עבודה חוקית בישראל? - אתמהה. על כל פנים, לדידי, אין זה מתפקידו של בית המשפט, בענייננו אנו, לבחון שאלת מעמדם החוקי של התובעים, האם רשאים לדור בישראל או לעבוד בה. די לבית המשפט בעדותם של התובעים בדבר מגוריהם בדירה שכורה בשכונת צור באהר בירושלים, אליה עקרו משכונת ג'בל מוכבר לאור מגבלותיו של התובע, באשר הגישה לדירתם הקודמת הצריכה שימוש במדרגות. בפועל חיו התובעים בישראל ובביקוריו של התובע אצל קרובי משפחתו שבכפר יטא אין כדי לשנות כן. עובדת מגוריהם של התובעים בירושלים נתמכה גם בחוות דעתו של קצין, אשר ביקר בדירתם ובחוות דעתו של האס, המומחה מטעמם של הנתבעים. 26. בחינת טענות הצדדים ועיון בחומר הראיות הקיים הביאוני לכלל מסקנה, שהתובע עשה כל שבכוחו לשיפור מצבו התעסוקתי כאשר ניגש למל"ל לבירור זכויותיו. דא עקא, התובע נדחה על הסף ולא עבר אף את סף המתחם בו מצוי המל"ל. אף אילו עלה בידו של התובע למצוא מקור פרנסה בכוחות עצמו, לא הייתה כל ערובה ליציבות בעבודתו, לאורך זמן, בשל מצבו הפיסי ומגבלותיו הברורות. איני מתעלם בזאת מתפקודו הקוגניטיבי השמור של התובע ומידת עצמאותו הבלתי מבוטלת בביצוע חלק מפעולות היומיום החיוניות, ברם, במצב הדברים המתואר, לאור מגבלותיו הפיזיות של התובע וקשייו הברורים בשוק העבודה, יש לקבוע נכותו התפקודית בשיעור של 100%. 27. מכאן אפנה לבחינת השכר הקובע לחישוב פיצוייו של התובע. התובע העיד אודות סיכומו עם הנתבע לעבוד בשורותיו, בישראל, באופן קבוע (עמ' 2-3 לפרוטוקול). התובע ציין, כי לא חייב היה בהצגת אישור עבודה מן המנהל האזרחי משום שהיה לו רישיון עבודה וכרטיס מגנטי המאשר זאת (עמ' 3). בהתאם, עבד אצל הנתבע במספר מקומות, ביניהם מעלה אדומים והתנחלויות נוספות. בפועל עבד התובע פחות מחודשיים ימים עד ליום התאונה בעבור שכר עבודה יומי של 130₪. התובע צפוי היה להעלאות תקופתיות בשכרו ואילו עלה בידו לעבוד מספר חודשים נוסף, צפוי היה שכרו לעלות לסך של 140₪ ליום. האם היה התובע עובד קבוע, כטענת ב"כ התובעים, או שמא היה עובד זמני בלבד, כשוליה לאחיו בסאם, כטענת ב"כ הנתבעים? - תחילה יצוין, כי הצדדים בחרו בהצגת ראיות חלקית בלבד להוכחת טענותיהם. ב"כ הנתבעים לא מצא לנכון לזמן הנתבע למתן עדות באשר לאופי עבודתו של התובע ומשכה, אלא הסתפק בדבריו בהליך שנוהל בבית הדין לעבודה, וב"כ התובעים, אשר עליו מוטל נטל ההוכחה בנדון לכתחילה, לא קרא לבסאם ליתן עדותו להארת מצב העניינים העובדתי, ובפרט באשר לשיעור שכרו של התובע ותנאי עבודתו העתידיים. 28. עיון בחומר הראיות הקיים מלמד, לדידי, כי אין לאמץ טענותיו של ב"כ הנתבעים בדבר זמניות עבודתו של התובע. עבודה בבניין מתאפיינת, מעצם טיבה וטבעה, באופן פרדוקסאלי משהו, ב"ארעיות קבועה". עם סיומו של פרויקט אחד, מנותבים עובדי הבניין לפרויקט אחר באתר בניה חדש. אי לכך מקבלים עובדי הבניין משכורתם על בסיס חישוב יומי וגם בסאם, אשר הוגדר כעובד קבוע, קיבל שכרו בתחשיב יומי. נראה שזה היה גם מצבו של התובע, אשר עבד בשורותיו של הנתבע, ככל שחפץ בו הנתבע שהרי הנתבע עצמו ציין ששכרו של התובע היה מועלה בהדרגה, ככל שהיה מוסיף לעבוד בשורותיו. בנסיבות ענייננו, אין ראיות לתיחום משך זמן עבודתו של התובע מבעוד מועד, באופן שיכול היה להגדירו, חד משמעית, כעובד זמני, וניתן להניח, שהתובע היה מועסק כשוליית אחיו (ואפשר שיותר מכך בהמשך) גם בפרויקטים אחרים, אליהם נותב אחיו כעובד "קבוע". אי לכך, ניתן להעריך שיעור שכר הבסיס של התובע בהתחשב בנתוני עבודתו אצל הנתבע. 29. בחודש פברואר 2000 עבד התובע 20 ימים והשתכר סך של 2,700₪ (קרי: 135₪ ליום) ובחודש מרץ 2000 עבד התובע 17 ימים והשתכר סך של 2,210₪ (קרי: 130₪ ליום). בעניין זה, כשם שציין ב"כ הנתבעים, קיים השתק פלוגתא המלמד על שיעור שכרו של התובע נכון ליום התאונה, ואין להעלות טענה בדבר שיעור שכר גבוה יותר מזה שהיה קיים בפועל. ב"כ התובעים קיבל קביעה זו (בסעיף 18 לסיכומי התשובה) אך טען שאין בהשתק הפלוגתא האמור משום קביעה גבי יכולת השתכרותו של התובע לאחר מועד התאונה והדבר נתון לשיקול דעתו של בית המשפט. אכן, אין בשכרו של התובע במועד התאונה כדי ללמד על שכרו העתידי שהרי שכר עבודה, מעצם טבעו, הנו דינאמי ומושפע מגורמי שוק שונים. אין להתעלם גם, לעניין זה, מעדותו של הנתבע בבית הדין לעבודה, בדבר העלאת שכרו של התובע ל-140₪ ליום עבודה, אילו המשיך לעבוד שישה חודשים נוספים, באופן המלמד, חד משמעית, על שינוי בתנאי שכרו ושיפורם. 30. לאור האמור, שכרו הקובע של התובע, נכון למועד התאונה ועד למחצית השנה לערך שלאחר מכן, עמד על 130₪ ליום עבודה. אילו המשיך אז התובע בעבודתו, כאמור, היה משתכר סך של 140₪ ליום עבודה. ב"כ הנתבעים לא חקר כלל את התובע באשר למספר ימי עבודתו בפרק זמן של חודש ימים ובחר להביא מסיכומיו של התובע בפני בית הדין, בדבר תקופת עבודתו בחודשים פברואר 2000 (20 ימי עבודה) ומרץ 2000 (17 ימי עבודה), כמוצג לעיל. מנגד טען התובע, שנהג לעבוד 6 ימי עבודה בשבוע אלא אם היו אלה ימים גשומים. משלא נחקר התובע בנדון ודבריו לא הופרכו, אין אלא לקבל טענותיו לעניין זה. יש להזכיר, שחודשי פברואר ומרץ נמנים על תקופת החורף (בה מוגבלת העבודה באתרי הבניה) באופן המלמד, שהתובע יכול היה לעבוד ימים רבים יותר בחודשי השנה השונים. אי לכך, ולאור ראיות הצדדים בנדון, יש לקבוע ממוצע של 20 ימי עבודה לתובע, לחודש. הפסד השתכרות 31. משהועמד שכרו הקובע של התובע במועד התאונה על סך של 130₪ ליום, הרי יש לקבוע שכרו החודשי הקובע בסך של 2,600₪ (20 X 130₪). לכך יש להוסיף 400₪ בשל הוצאות נסיעותיו (20₪ בעבור הוצאות הנסיעה ליום X 20 ימי עבודה), ובסה"כ: 3,000₪ לחודש, לפרק זמן של 6 חודשים לאחר מועד התאונה. ממועד זה ואילך יועמד שכר עבודתו החודשי של התובע על סך של 2,800₪ (140₪ X 20) בתוספת 400₪ הוצאות, ובסה"כ: 3,200₪ לחודש. בהתאם יש לקבוע, כי זהו הפיצוי הראוי תחת השתכרות בפועל של התובע החל ממחצית השנה שלאחר יום התאונה ועד פטירת התובע, ביום ה-15.11.08. ככל שנוגע הדבר לפרק הזמן האמור, הרי יש לקבוע עליית שכרו של התובע בשיעור של 7.69% מדי מחצית השנה, כאשר לסכום הכולל תתוסף ריבית מאמצע התקופה. 32. פנסיה עתידית - אין מקום לפסיקת פיצויים בראש נזק זה מאחר שלא הוכח, כי התובע הפריש חלקים ממשכורתו לחיסכון פנסיוני, עמד להפריש משכרו לחיסכון כאמור או היה זכאי לו. תוחלת חייו של התובע 33. הדיון בשאלת תוחלת חייו של התובע מתייתר לאור פטירתו כתוצאה מתאונת דרכים קטלנית ביום 15.11.08 כאמור, ללא קשר לתאונה באתר הבנייה. כל שנותר הוא לחשב שיעורי הפיצוי המגיעים לתובעים בפרק הזמן שבין מועד התאונה באתר הבנייה לבין מועד מותו, היינו: בין יום ה-24.3.00 ליום ה-15.11.08. כאב וסבל 34. ב"כ התובעים ביקש לפצות התובע בסך של 1,000,000₪ בעבור ראש הנזק של כאב וסבל. לדבריו, פיצוי כאמור הנו ראוי לאור העובדה שהתובע היה מאושפז משך 109 ימים וסבל מנכות קשה ביותר, אשר שינתה חייו, על כלל היבטיהם, מקצה לקצה. ביום התאונה באתר הבנייה, היה התובע בן 26 שנים ומאדם בריא לחלוטין הפך לאדם מרותק לכסא גלגלים, ללא יכולת שליטה בסוגריו ועם נכות רפואית צמיתה של 100%, על כל המשתמע מכך. ב"כ התובע ביקש פיצוי נפרד בגין קיצור תוחלת חייו של התובע בסך של 1,000,000₪. 35. ב"כ הנתבעים טען, שאין לפסוק פיצוי נפרד בגין קיצור תוחלת חיים בהיעדר ביסוס בפסיקה לדבר. לדידו, בהתחשב בנתוניו של התובע ובמצבו, יש לפסוק לתובע פיצוי בגין כאב וסבל וכן קיצור תוחלת חיים בסך כולל 250,000₪ נכון למועד מתן פסק הדין בתוספת ריבית ממועד התאונה (מיום היווצרות העילה - ע"א 6978/96 עמר נ' קופת חולים הכללית של ההסתדרות, פ"ד נה(1) 920). ב"כ הנתבעים הפנה בעניין זה לת"א 681/95 יפרח נ' פולגת תעשיות בע"מ ואח', (להלן: "עניין יפרח") - במסגרתו נפסק פיצוי בגין כאב וסבל לקואדרופלג, בסך כולל של 800,000₪, כאשר אז דובר בתובע שנפגע קשות בעמוד השדרה והיה תלוי לחלוטין בסביבתו. מצבו של התובע היה טוב משמעותית מזה של התובע בעניין יפרח ולפיכך אין לפסוק לו סכום פיצוי העולה על זה המוצע. 36. התובע, כעולה מחומר הראיות בעניינו, רותק לכסא גלגלים בהיותו בן 26 שנים, שהה באשפוז ובשיקום משך 7 חודשים לערך, סבל מבעיות רפואיות שונות ונתקל בקשיים בהתנהלותו בחיי היום יום. בשל כך יש להעמיד פיצויי התובעים בראש נזק זה, בסך של 400,000₪ בצירוף ריבית ממועד התאונה באתר הבניה. אובדן הנאות החיים של התובעת 37. ב"כ התובעים ביקש לפסוק לתובעת פיצוי בסך של 250,000₪ בשל אובדן הנאות חיים. ב"כ התובעים הסביר, שהתובעת הצעירה נאלצה לטפל בבעלה הנכה עקב התאונה באתר הבנייה. כבר בהיותה בת 19 נפגעו קשות חיי הזוגיות שלה עם בעלה (קשיים בקיום יחסי מין - סעיף 16 לתצהירה) ויכולתה ליהנות מחיי המשפחה, ככל זוג רגיל. ב"כ הנתבעים ביקש מנגד לדחות הדרישה בהיעדר ביסוס בפסיקה. יתרה מזאת, התובעת לא תמכה טענותיה בחוות דעת מומחה, המאשרת שנגרם לה נזק נפשי עקב מצבה (ראו לעניין זה רע"א 444/87 המאגר הישראלי לביטוחי רכב נ' דינה דהאן פ"ד מד(3) 397, הידועה כ"הלכת אלסוחה"). 38. אין צורך בחוות דעת שבמומחיות לביסוס הקביעה, שחיי הזוגיות של התובעת ובעלה המנוח נפגעו עקב נכותו הפיסית הקשה ומגבלותיו בעטייה. יש לזכור עוד, שבמועד קרות התאונה באתר הבנייה, הייתה התובעת בחורה צעירה מאוד, אשר נאלצה, על כורחה כמובן, להסתגל למצב חדש בחייה הזוגיים והמשפחתיים והפכה למשרתת לבעלה. אי לכך סבורני, כי יש לפצות התובעת, בגין ראש נזק זה, בסכום סמלי של 50,000₪ נכון למועד מתן פסק הדין. עזרת הזולת 39. עד לאירוע התאונה באתר הבניה ביום ה-24.3.00, היה התובע בחור צעיר, בריא ועצמאי לחלוטין, באין כל ראיה סותרת לדבר. לאחר אירוע התאונה הפך התובע לפרפלג, רותק לכסא גלגלים ונזקק לעזרה, עד אשר מצא מותו בתאונת דרכים ביום 15.11.08. טענות התובעים 40. המומחים לשיקום, אשר בדקו את התובע, הגדירוהו כעצמאי. ב"כ התובעים טען, בניגוד לאמור, כי התובע לא היה "עצמאי במובן הרגיל של המילה". בפועל, לטענתו, נזקק התובע לעזרת הזולת בכל דבר. ד"ר לנגר ציין אז, כי התובע יכול לגור לבדו (אם אשתו לא תהא עמו מסיבה כלשהי), אך זקוק לעזרה, מדי יום ביומו, במטלות משק הבית, כשטיפת הבית, ניקיונו, סידור המיטה, בישול וכיו"ב. התובע, כשהוא לבדו, היה זקוק, לדידו של ד"ר לנגר, לעזרה במשק הבית, בממוצע של שעתיים ביום (14 שעות שבועיות). העזרה המתבקשת אינה חייבת להינתן מדי יום ביומו, אלא פעמיים עד שלוש בשבוע, בניקיון הבית ובבישול (נתונים אלה אינם רלבנטיים לאור פטירתו של התובע). מעבר לכך, הסתדר התובע בכוחות עצמו במובן זה שיכול היה להכין לעצמו שתייה חמה, להוציא מהמקרר בקבוק שתייה וכו' (עמ' 44, ש' 1-10). ב"כ התובעים טען, שהתובע היה זקוק לעזרה בהיקף גדול מזה שתאר ד"ר לנגר, שהרי ד"ר לנגר לא לקח בחשבון שיקוליו העזרה לה נזקק התובע בלבושו (בפרט בפלג גופו התחתון), החלפת חיתוליו, נעילת נעליו, החזקת כסא הגלגלים בעת עלייה למיטה ועוד. 41. רעייתו של התובע זכאית אף היא לפיצוי, לדידו של ב"כ התובעים. הרי העזרה הסיעודית שהושיטה לבעלה חורגת מזו שנהוג להושיט לבן משפחה בדרך כלל. אי לכך, לשיטתו, יש לפצותה בשל עזרתה בעבר, בסך של 8,500₪ לחודש, מיום קרות התאונה באתר הבנייה ועד למועד הגשת סיכומיו (חודש אוגוסט 2006) בסך של 809,806₪ בצירוף ריבית מאמצע התקופה. ובשל עזרת הזולת הנדרשת בעתיד, ביקש ב"כ התובעים לפסוק פיצוי בסך של 10,000₪ לחודש עד תום תוחלת חייו של התובע (התובע מצא מותו ביום 15.11.08 כך שאין להידרש למצבו בעתיד). תגובת הנתבעים 42. ב"כ הנתבעים בקש להטיל דופי באמינות עדותו של התובע, אשר טען שאינו יכול להכין לעצמו שתייה חמה, לשטוף ירקות ופירות, להושיט ידו לאוכל, לערוך שולחן או להביא בגדים מהארון. תיאורים אלה ואחרים אינם תואמים מצבו של פרפלג, אשר אינו תלוי לחלוטין באחרים, יכול לתפקד בחיי היום יום ומסוגל לבצע פעולות רבות בכוחות עצמו. ד"ר וטין ציין בחוות דעתו, שהתובע הגיע לבדיקה, בליווי קרוב משפחה, במכונית פרטית. הוא עבר מכסא הגלגלים למיטת הבדיקה עצמאית וציין שהוא מצנתר את כיס השתן שלו, לבדו, 4 פעמים ביום. בבדיקתו הסיק ד"ר וטין, שהתובע עצמאי בהעברות ובכלל הפעולות החיוניות היום יומיות כך שאינו זקוק לעזרה בתחום זה. בסופו של דבר ציין, שהתובע זקוק לעזרה בעבודות הבית משך 4-5 שעות בשבוע. גם ד"ר לנגר ציין, שהתובע אינו זקוק לעזרה מסיבית בחיי היום יום בשל עצמאותו המוחלטת: "למד להיות עצמאי. הוא היה אחר כך אצל ד"ר וטין שהוא מצא שהוא עצמאי, אני התרשמתי אותו הדבר. אני לא רואה למה אשתו צריכה לעזור לו... אני חושב שהוא יכול לעשות את הדברים האלה גם כשהוא יתבגר... קיים דלדול מסוים של הגפיים התחתונות זה כיוון שעם מסת שרירים זה מקל עליו לקפל את הגפה ולהגיע לכף רגלו. הדלדול הזה עם השנים רק יגבר כך שאני לא צופה שיהיו לו קשיים גם בגיל 60" (עמ' 44 לפרוטוקול, ש' 28 - עמ' 45, ש' 8). 43. אי לכך, לטענת ב"כ הנתבעים, יש לפצות התובע בפועל בסך של 525₪ לחודש, בעלות של 25₪ לשעה, בהיקף של 5 שעות שבועיות למעשה. בהתחשב בחוות דעתו של ד"ר לנגר יש לקבוע, כי לכל היותר יזדקק התובע ל-14 שעות עזרה שבועיות, בעלות של 1,470₪ לחודש. אי לכך הציע ב"כ הנתבעים (תוך אבחון הפסיקה אליה הפנה ב"כ התובעים) לפסוק סך של 1,500₪ לחודש לעתיד, כסכום שיש בו די והותר לסיפוק צרכיו של התובע (ובלא שלקח בחשבון התבגרותו של התובע לאחר שד"ר וטין לא נדרש לדבר) (בחינת הנתונים אינה רלבנטית לאור מותו של התובע). כן הציע לפצות התובעת, בשל עזרתה עד כה (עזרתה לעבר), בסך של 500₪ לחודש. דיון 44. בחינת טענותיהם של הצדדים וראיותיהם לראש נזק זה מלמדת, כי הערכותיו של ב"כ התובעים מופרזות לחלוטין ולא ריאליות. די בעיון בחוות דעתו של ד"ר וטין, העד המומחה מטעמם של התובעים, כדי להיווכח שהתובע לא היה שבר כלי, אשר נזקק לעזרה בכל סוג של מטלה, כשם שניסה לציירו ב"כ התובעים. אין חולק, שהתובע סבל מבעיות רפואיות לא קלות ונזקק לעזרה בעניינים אלה ואחרים, אך לא היה באמור כדי להפכו לחסר כל יכולת, כשם שניסה גם הוא עצמו לצייר בעדותו. הרי התובע העיד, כי נכון היה לבצע עבודות שונות בישיבה, באופן הסותר טענותיו שמנגד בדבר אי יכולתו להגיע לבדו לצלחת האוכל שעל השולחן. יש לזכור, שפלג גופו העליון של התובע לא נפגע כלל וידיו תפקדו כך שלא נזקק לעזרה כה מסיבית בחיי היום יום, כנטען, ומוטב היה אלמלא העלה ב"כ התובעים דרישות כה מופרזות בדבר פיצוי התובע וסובביו בשל מצבו. 45. התובע, כשם שהעריכו המומחים מטעמם של שני הצדדים, נזקק לעזרה שבועית בהיקף של 4 עד 5 שעות בשבוע. אשר על כן, הערכות הפיצוי, אשר הציע ב"כ הנתבעים, ריאליות יותר ויש להעמיד לדידי, סך הפיצוי בשל ראש הנזק האמור, החל ממועד התאונה באתר הבנייה, יום ה- 24.3.00 ועד פטירתו ביום ה-15.11.08, על סך של 1,000₪ לחודש, בצירוף ריבית מאמצע התקופה. הוצאות ניידות 46. ב"כ התובעים טען, שיש לפסוק למרשיו פיצוי בסך של 2,448₪ לחודש ובסכום כולל של 240,000₪ נכון למועד הגשת הסיכומים (אוגוסט 2006), העולה על זה שנקבע בחוות דעתו של קצין, אשר העריך הוצאות ניידותו של התובע בסך של 1,632₪ לחודש, בהתחשב בהיקף נסיעה של 500 ק"מ. ב"כ הנתבעים טען מנגד, שלא הובאה כל ראיה על הזדקקותו של התובע להוצאות ניידות בעבור נסיעות בהיקף של 1,000 ק"מ לחודש ובפרט אמורים הדברים כאשר, כעולה מחומר הראיות הקיים בתיק, לא עבד התובע למן מועד התאונה באתר הבנייה ונהג לשהות בביתו. התובע העיד עוד, כי לא נסע תדירות לקבלת טיפולים רפואיים ובפועל, אין תשתית עובדתית המאפשרת הערכת הוצאות ניידותו למן מועד התאונה. אי לכך הציע ב"כ הנתבעים פיצוי כולל בסך של 20,000₪. 47. אכן, וכשם שטען ב"כ הנתבעים, אין תשתית ראייתית להערכת הוצאות ניידותו של התובע. יש להניח שהתובע נזקק, בתקופה הסמוכה למועד הפציעה הקשה, לביקורים תכופים בבתי החולים בשל צרכים רפואיים אלה ואחרים. אי לכך, יש לפסוק לתובעים פיצוי בשל הוצאות ניידותו של התובע לעבר, לפרק הזמן שבין מועד התאונה באתר הבניה (24.3.00) לבין מועד פטירתו (15.11.08), בסך גלובאלי של 100,000₪, כערכם ביום מתן פסק הדין. צרכי כביסה מוגברים 48. ב"כ התובעים ביקש לפסוק למרשיו בעבור השימוש המוגבר במכונת הכביסה עקב אי שליטה בסוגרים, תוך שהפנה לחוות דעתו של ד"ר וטין, לפיה נזקקו התובעים למכונת כביסה וייבוש. בשל ההפרשים הניכרים בפסיקת הפיצויים לדבר, כשם שמופיעה בפסיקה, ביקש ב"כ התובעים לאמץ חוות דעתו של קצין - בגדרה הוערכה עלות הכביסה הנוספת בסך של 50.25₪ לחודש, בעבור הפעלה אחת נוספת לשבוע. ב"כ התובעים סבור, שיש לחשב הפיצוי בעבור שתי הפעלות נוספות בשל הצורך גם בכביסת המצעים, בסך של 103.16₪ לחודש. כמו כן יש לפצות התובעים בעבור מחיר רכישתה של מכונת כביסה וייבוש בסך כולל של 4,446₪. ב"כ הנתבעים טען מנגד, שד"ר לנגר קבע, כי לא היה בנכותו של התובע כדי לגרור צרכי כביסה מוגברים כך שאין לפצות התובעים בעבור צרכי כביסה מוגברים כנטען משלא הוכח שיעורם בחוות דעת שבמומחיות. על כל פנים, אין מקום לפסיקת פיצוי מופרז כדרישת ב"כ התובעים ואין לפסוק לתובע פיצוי בעבור רכישת מכונות כביסה וייבוש משום שאלה מצויות בכל בית. 49. דרישותיו של ב"כ התובעים מופרזות גם לדידי, ובייחוד אמורים הדברים משלא הובאו בפניי ראיות כלשהן בדבר שימוש מוגבר כאמור, רעייתו של התובע לא אמרה מאומה בנדון והתובע עצמו ציין כן בשולי תצהירו (עמ' 6) בלא שהרחיב בדרישה. יחד עם זאת יש להניח, שהשימוש במכונת הכביסה בפועל עלה על הצריכה הרגילה עובר לתאונתו של התובע באתר הבניה בשל נכותו והשלכותיה. אי לכך, הריני לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי בסך של 5,000₪ כערכם ביום מתן פסק הדין, בעבור התקופה שבין מועד התאונה לבין מועד פטירתו. מיזוג - אוויר 50. ב"כ התובעים טען, בהסתמך על חוות דעתו של ד"ר וטין, כי התובע זקוק למיזוג אוויר משום שמנגנון ויסות החום הפנימי אינו פועל בגופם של פרפלגים. בהתאם, ביקש לאמץ חוות דעתו של קצין בדבר הצורך בהתקנתם של שני מזגנים בביתם של התובעים - האחד בסלון והאחר בחדר השינה, בעלות חודשית הכוללת רכישה, אחזקה והפעלה בסך של 623.54₪. ב"כ הנתבעים טען מנגד, כי דרישותיו של ב"כ התובעים, גם לעניינו של ראש נזק זה, מופרזות וזאת ניתן ללמוד מחוות דעתו של קצין - במסגרתה צוין כי גם נכי צה"ל זכאים למזגן אחד בגודל של 2.4 כוחות סוס, מזגן אשר חזק דיו הן לסלון והן לחדר השינה, כך שאין ליתן מעבר לכך לתובעים. אי לכך ביקש להעדיף חוות דעתו של מוגילבקין - בגדרה צוין, כי העלות החודשית לאחזקת מזגן ולהפעלתו עומדת על סך של 247₪. מוגילבקין ציין עוד, בחוות דעתו, כי יש להניח שהתובע ורעייתו היו דואגים להתקנתו של מיזוג אוויר בביתם, אף אילולא נפגע התובע בתאונה, והיו נעזרים באמצעי חימום שונים. אי לכך, יש לפצות התובעים בעבור העלויות העודפות של הפעלת המזגן (מעבר לצריכה הרגילה), בסך כולל של 50,000₪ לתוחלת חייו. 51. ב"כ התובעים ביקש לפצות מרשיו בעלויות התקנתו העתידית של מזגן, ברם משהלך התובע לעולמו, אזי דרישותיהם של התובעים אינן רלבנטיות עוד. משלא הוכחה גם השקעה כספית כלשהי במיזוג האוויר בבית, למן מועד התאונה באתר הבנייה ועד מועד פטירתו של התובע, אין מקום לפיצוי לעבר בגין ראש נזק זה (ויש להזכיר, כי התובע פוצה בשל כאביו וסבלו, כמובהר לעיל). צרכי דיור והתאמתו 52. עובר לאירוע התאונה באתר הבניה חי התובע בדירה בבעלות אביה של אשתו, בשכונת ג'בל מוכבר בירושלים. לתובע לא הייתה דירה משלו. ואולם, בשל נכותו ולאור השימוש הנדרש במדרגות לצורך גישה לדירה, נאלץ התובע לעזוב הדירה בג'בל מוכבר ולעקור עם משפחתו לדירה שכורה בשכונת צור באהר, בעבורה שילם, כעולה מתצהירו, שכר דירה חודשי בסך של 1,200₪. 53. ב"כ התובעים טען, שהתובע נזקק לדירה המותאמת לצרכיו כפרפלג, בעלות של 825,784₪ נכון למועד הגשת הסיכומים (אוגוסט 2006). הסכום האמור כולל מחיר רכישתה של דירה צמודת קרקע, עלויות הרישום והמיסוי, הרחבת פתחים לצרכיו של התובע, התאמת מטבח, בניית רמפה ושטח חנייה מקורה. לחילופין, בקש ב"כ התובעים לפסוק הפיצוי, על דרך האומדן, כשסך הפיצוי המינימאלי יעמוד על 583,576₪, לאור הערכותיו של המומחה אדר. בשל הוצאות העבר ביקש ב"כ התובעים פסיקת פיצוי בסך של 103,147₪. 54. ב"כ הנתבעים טען תחילה, כי יש לפסוק שיעוריי הפיצוי לתובעים בעבור ראש נזק זה לאור תעריפי העלות בשטחים, גביהם לא הוצגו ראיות כלשהן. בהמשך טען, כי בקבלת עמדתו של ב"כ הנתבעים יהא כדי לפגוע בבסיס דיני הנזיקין, מטרת השבת המצב לקדמותו. ב"כ הנתבעים הפנה בזאת לחוות דעתו של אדר, בגדרה צוין כי יש ברכישתה של דירה כדי להוות משום הגדלת הון מלאה, אשר אינה נצרכת עם תום תוחלת חייו של התובע ומצבם של התובעים יוטב מעבר למצבם עובר לתאונה, באופן החורג כאמור מן הכלל בדבר השבת המצב לקדמותו. התובע נזקק בפועל, לאור חוות דעתם של המומחים מטעם הצדדים, ד"ר וטין וד"ר לנגר, לדירה בקומת קרקע או דירה שיש בה מעלית עם פתחים רחבים דיים למעבר כסא גלגלים, חדר שינה גדול, חדר שירותים ורחצה מרווח עם מעקות רגילים, מטבח מותאם לגובה כסא הגלגלים ודרך גישה לרכב ולכסא הגלגלים. עלות התאמתה של דירה קיימת, לאור חוות דעתו של אדר, הנה 22,600₪, לאחר ניכוי חלקם היחסי של יתר בני המשפחה, אשר נהנו משכירת הדירה (שהרי היה על התובע לספק להם דיור ללא קשר לפגיעתו). 55. התובע נפטר בשל תאונת דרכים קטלנית, אשר אינה קשורה לתאונת העבודה בה נפגע. אי לכך מתייתר הדיון בדבר הצורך ברכישתה של דירה, המתאימה לצרכיו, מה גם שיש בפיצוי כאמור, כשם שציין ב"כ הנתבעים, כדי להיטיב מצבם של התובעים מעבר לזה שהיה עובר לתאונה באתר הבנייה. הרי יש ברכישת דירה משום הגדלת הון מלאה, כפי שהסביר ב"כ הנתבעים, הנותרת מעבר לתוחלת חייו של התובע, ואין זו מטרתם של דיני הנזיקין. על כל פנים, יש לחשב שיעור הפיצוי הראוי לתובע החל ממועד התאונה באתר הבניה - אז היה זקוק לסביבת מגורים מותאמת וכלה במועד פטירתו בשל תאונת הדרכים, שהרי בפרק זמן זה נאלץ התובע לעקור לדירה שכורה, המותאמת לצרכיו כפרפלג, בעוד קודם לכן התגורר עם בני משפחתו בדירה השייכת לאביה של אשתו ובהחלט ייתכן שאלמלא התאונה היה ממשיך לדור בה פרק זמן לא מבוטל. בהתחשב בהכרח שבשכירת דירה אחרת תחת זו שדר בה ובצרכיו השונים (פתחים רחבים, חדר שינה גדול וכיו"ב), הריני לפסוק פיצוי גלובאלי, המגלם כלל צרכיו של התובע ומחריג שווי הנאת יתר בני המשפחה, בסך של 180,000₪ כערכם ביום מתן פסק הדין. הוצאות בגין טיפולים, אביזרים וצרכים שונים טענות התובעים 56. ב"כ התובעים ביקש לפצות התובע בשל הוצאותיו בעבור מיני טיפולים, אביזרים ויתר צרכים. ב"כ התובעים היה ער לכך, שאין לתבוע המזיק לפיצוי בשל צרכים שברפואה, הממומנים על ידי קופות החולים או המל"ל, לבל ייהנה הניזוק מכפל פיצוי. ואולם, לשיטתו, אין זה מצב הדברים בענייננו. ראשית, התובע לא התאפשר כלל לעבור מפתנו של המל"ל במזרח ירושלים, כשם שהובהר לעיל, מאחר שאין בידו תעודת זהות ישראלית. אמנם ישנם אביזרים המסופקים על ידי קופות החולים והמל"ל, אך הקושי בהשגתם גדול וחלקם הושגו רק לאחר שב"כ התובעים ועורכי דין אחרים התערבו בדבר. שנית, התובע זקוק לאביזרים וצרכים (כמכשיר לשמירת זרע), אשר אינם מסופקים על ידי קופות החולים, בגינם יש להיפרע מן המזיק (ע"א 5557/95, 6881/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נ"א (2) 724; ע"א 5690/98 מוניס נ' עאמר, פ"ד נ"ו (3) 562). התובע פירט צרכיו בסעיפים 36 - 43 לתצהירו, ברשימה שזכתה לאישורו של ד"ר וטין בחוות דעתו. ד"ר וטין התייחס לעמידון, מכשיר RGO ומיטה מתכווננת, כיסא גלגלים, כרית נגד פצעי לחץ, מכשיר FERTICARE (לשמירת פוריות), ערכות סטריליות לצנתור, חיתולים, תרופות, שקיות שתן ועוד. ד"ר לנגר אישר ככלל נחיצותם של המכשירים הנזכרים אך דחה הצורך במכשיר RGO, מיטה מתכוונת ושקיות שתן. לראיה הציג ב"כ התובעים קבלותיו של התובע בשנת 2000, בסך כולל של 2,965₪, המגלם חלק קטן בלבד מהוצאותיו בשל טיפולים, תרופות וצרכים שונים. בהתאם ביקש ב"כ התובעים לפסוק למרשו פיצוי בשל צרכיו כאמור, הן לעבר והן לעתיד, בסך גלובאלי של 1,000,000₪ נכון למועד הגשת הסיכומים. תגובת הנתבעים 57. ב"כ הנתבעים טען מנגד, כי התובע הנו נפגע תאונת עבודה והמל"ל, כשם שהוכיחו הנתבעים, מממן מלוא הוצאותיו באמצעות קופת החולים. שלמה שטיינריך, מנהל מדור תאונות עבודה בשירותי בריאות כללית ציין במסמך נ/3, אשר נערך על ידו, כי הטיפול הרפואי לנפגעי עבודה "תושבי שטחים" ניתן על פי הסכם בין המל"ל לבין שירותי בריאות כללית. במסגרת ההסכם האמור זכאי התובע לדברים הבאים: "טיפול רפואי: טיפול תרופתי - בהתאם לאמור בחוות דעתו של ד"ר וטין (מ- 19.12.00). בדיקות מעבדה, ביקורת רפואית, טיפול שיקומי ופיזיותרפיה, על פי קביעת הגורמים המוסמכים בקופה. מרפאת שטראוס בירושלים...מטפלת בנפגעי עבודה ובכללם נפגעי עבודה תושבי שטחים. ציוד ואביזרים: מיטת פאולר חשמלית- החלפה לאחר שמונה שנים לפחות. מזרון למניעת פצעי לחץ- החלפה לאחר חמש שנים. כיסא גלגלים + כרית למניעת פצעי לחץ. כיסא שירותים. קביים. שולחן העמדה. ערכות לצנתור כיס השתן, פנרוז, שקיות שתן וחיתולים בהתאם לקביעת הגורמים המוסמכים בקופה. טיפול רפואי ואביזרים שניתנים או ממומנים על פי קביעת הכללי, הנפגע אינו משתתף במימונם". ב"כ הנתבעים הפנה עוד לתעודת עובד ציבור נ/19 מטעמו של מר בנימין איפרגן, מן המל"ל, במסגרתה פורטו השירותים להם זכאי התובע כלהלן: "כנפגע עבודה זכאי מר סאמח אבו סמרה לריפוי, החלמה ושיקום רפואי כמשמעותו בסעיף 86 לחוק, ובתקנות הביטוח הלאומי בדבר מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה, התשכ"ח - 1968, בכל הקשור לפגיעה זו וכל זמן שיזדקק לטיפול רפואי. ריפוי כולל אשפוז, לרבות אשפוז סיעודי או טיפול סיעודי בבית הנפגע, תרופות, שיקום רפואי, אספקת מכשירים אורטופדיים, וכן אביזרים אישיים המאושרים על ידי רופא השירות (רופא קופת החולים המטפל בנפגע) .. הטיפול הרפואי ניתן באמצעות קופת חולים, שנקבעה כשירות רפואי המוסמך לתת טיפול רפואי לנפגעי עבודה. הנפגע חבר בקופת חולים כללית בעת הפגיעה, ומכוח ההסכם שבין המוסד לבין הקופה, הטיפול הרפואי יינתן לנפגע על ידי קופת חולים זו..." ב"כ התובעים בחר שלא לחקור את עורכי המסמכים והסכים בזאת לתוכנם. כעולה מן האמור, התובע הפך נכה בשל תאונת עבודה ומשכך לא נדרש להשתתפות עצמית בעבור התרופות שקיבל והשימוש באביזרים שניתנו לו. אי לכך, יש לדחות הדרישה התמוהה לפצות התובע בעבור צרכיו כאמור, בסך כולל של 1,000,000₪. 58. ב"כ הנתבעים בחן הוצאותיו של התובע, לגופם של דברים. מעדותו של התובע עולה, שביקר בקופת החולים, מתחילת שנת 2004, פעמיים בלבד, לא עבר בדיקת אולטרא סאונד מזה זמן רב (נכון למועד הגשת הסיכומים), פנה למרפאה אורולוגית למעלה משנה לפני שהוגשו הסיכומים בתיק זה ולא עבר טיפולי פיזיותרפיה למן תום תקופת השיקום. התובע גם לא הוכיח עלויות האביזרים שדרש ובחוות דעתו של ד"ר וטין לא נאמר מאומה לעניין זה משום שד"ר וטין, כשם שאישר בעצמו בעדותו, אינו מומחה להתאמת אביזרי שיקום (עמ' 13, ש' 11) ולא ערך מעולם חוות דעת הנוגעת לעלויותיהם של צרכי שיקום (עמ' 14, ש' 29). ד"ר לנגר קבע, שהתובע לא היה זקוק לטיפולי פוריות משום שהיה עליו להחליט תחילה כמה ילדים הוא רוצה, וכן לא הייתה לו כל בעיה בקיום יחסי מין משום שהייתה לו זקפה. ד"ר לנגר קבע עוד, כי התובע לא נזקק כלל לעמידון (RGO) משום שאינו טוב לשרירים, בהסבירו כלהלן: "אילו מכשירי הליכה לאנשים שיש שיתוק חלקי של השרירים ואין להם ספסטיות גבוהה. זה לוקח להם 20 דקות ללבוש את זה, ולאחר מכן הוא הולך 20 מטר. במקרה שלנו השיתוק של התובע מלא, הוא תלוי בשרירים מלמעלה במאמץ אדיר ופוגע בכיס השתן שלו. אין לו שרירים והמכשיר לא עוזר לו" (עמ' 53, ש' 4-8). דיון 59. דרישותיו של ב"כ התובעים, גם לעניינו של ראש נזק זה, תמוהות ואינן הולמות מצב הדברים העובדתי כלל. הנתבעים הוכיחו בראיותיהם, באין חולק למעשה, שהתובע זכאי היה לטיפול רפואי מן המל"ל באמצעות קופת החולים, ואין בטענותיו של ב"כ התובעים בדבר איטיות הטיפול כדי לבסס פסיקת פיצויים כה מופרזת שעה שעל המל"ל לדאוג לצרכיו הרפואיים של התובע, כנפגע תאונת עבודה. משכך יש לקבוע, שהתובע יכול היה לקבל הטיפולים הרפואיים והאביזרים הנחוצים לו כל עוד דרש אותם ואין לדרשם כעת מן המזיק, כי אז ייהנה התובע מפיצוי כפול, בניגוד לאושיות דיני הנזיקין. עיון בחוות דעתם של ד"ר וטין וד"ר לנגר הביאני לכלל מסקנה, כי יש לאמץ חוות דעתו של ד"ר לנגר (אשר אינה רחוקה במהותה מזו של ד"ר וטין) בדבר היעדר הצורך בעמידון ובמכשיר לשמירת זרע באשר לא עלה בידו של התובע להוכיח נחיצותם כנדרש. נוסף לאמור, התובע לא המציא קבלות נוספות, מעבר לשנת 2000 (מועד התאונה) המעידות על צרכיו בטיפולים האינטנסיביים כנטען ומשכך, אין בסיס לדרישותיו המופרזות לפיצוי. על כן, ובהתחשב בעובדה שהתובע שילם מכיסו בעבור תרופות שונות ואביזרים להם נזקק, הריני לפצותו בעבור התקופה שממועד התאונה באתר הבנייה ועד יום מותו עקב תאונת דרכים, בסך גלובאלי של 10,000₪ כערכו ביום מתן פסק הדין. ניכויים 60. ב"כ הצדדים הסכימו, בהסדר הפשרה שהושג ביניהם לעניינה של החבות ואשר קיבל תוקף של פסק דין חלקי, כי התובעים יהיו זכאים לפיצוי בשיעור של 86% מסך הפיצוי שנפסק לעיל. בהתאם, ולאור ע"א 3097/02 מלמד נ' קופת חולים כללית, פ"ד נח(5) 511 (המעגן עקרון הניכוי היחסי של תגמולי המוסד לביטוח לאומי להלן: "הלכת מלמד")), לדידו של ב"כ התובעים, יש לנכות מקצבאות המוסד לביטוח לאומי 86% בלבד, כחלק היחסי לשיעור החבות. אמנם הסכם הפשרה, אשר נחתם בין הצדדים, מפנה לסעיף 82 לפקודת הנזיקין והלכת מלמד לא הייתה קיימת בעת חתימתו, ברם הסכם הפשרה נשען על הדין (חקיקה ופסיקה), והדין הנו דיאנמי. 61. ב"כ הנתבעים ביקש לדחות הטענה בציינו שמעולם לא הועלתה קודם לכן, אינה מבוססת ומהווה משום הרחבת חזית. הסכם הפשרה בין הצדדים מחייב בניכוי 14% מסך הנזק שייפסק על ידי בית המשפט ולאחריו תופחתנה גמלאות המל"ל או כל סכום אחר שמתקבל מן המל"ל, בהתאם למצוות סעיף 82 לפקודת הנזיקין. הלכת מלמד, לדידו של ב"כ הנתבעים, אינה רלבנטית לענייננו. בפרשת מלמד הסביר בית המשפט העליון, כי יש למנוע מצב של חסרון כיס לנפגע עקב ניכוי תגמולים הניתנים בשל גורם חיצוני למעשה העוולה, כנכות מולדת. בית המשפט העליון הבהיר, שאין כל היגיון בניכוי גמלה הנוגעת לגורם זר, אשר אינו קשור למעשה העוולה, מסך הפיצוי הנזיקי. יצוין, כי בית המשפט העליון סייג דבריו אלה באומרו "דברינו אלה יפים רק בהיעדרה של הסכמה אחרת, מפורשת או מכללא, באשר לסכום הגמלאות שיש לנכות מן הפיצויים, שהרי הצדדים רשאים, במסגרת הסדר הפשרה, לקבוע כרצונם גם את חשבון הניכוי המסוים" (פסקה 16 לפסק דינו של השופט ריבלין). בנסיבות ענייננו זכאי היה התובע לגמלאות הקשורות במובהק למעשה העוולה הנדון ומשכך לא היה חשוף, לכתחילה, למצב של חסרון כיס. על כן, אין בהלכת מלמד להשפיע על ניכוי גמלאות המל"ל, כמתחייב בעניינו. 62. הסכם הפשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין חלקי, קבע בהאי לישנא: "2. מבלי שהתובעים מודים בכך שלתובע מס' 1 אשם תורם או רשלנות תורמת כלשהם, הרי מוסכם כי ינוכו ארבע עשר אחוז (14%) מסכום הנזק כפי שיקבע ע"י בית המשפט הנכבד. 3. ניכוי זה ייעשה מסכום הנזק שיקבע ולאחר הניכוי כאמור בסעיף 2 יופחתו מהסכום שיוותר גמלאות המל"ל, על פי סעיף 82 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ו/או כל סכום אחר שהתובעים או מי מהם מקבל מן המוסד לביטוח לאומי ו/או מכל מקום אחר אשר יש לנכותו על פי דין מסכום הנזק" (הדגשות אינן במקור - ע.ח). אומד דעת הצדדים בענייננו ברור לחלוטין ובנוסחו של הסכם הפשרה יש כדי לגלות כוונותיהם לכתחילה. הסכם הפשרה האמור, כשם שצוטט לעיל, נוסח בלשון בהירה וחד משמעית, אשר אין בה זכר לפרשנותו הנוכחית של ב"כ התובעים ומוטב היה אלמלא העלה טענותיו אלה בנסיבות ענייננו, משאין זה מקומן. על כל פנים, לא הייתה הסכמה בין הצדדים אודות ניכוי תקבולי המל"ל למיניהם בשיעור של 86% בלבד שהרי התובעים הסכימו בבירור, בהסכם הפשרה האמור, לניכוי מלוא סכום הגמלאות והתקבולים לפי סעיף 82 לפקודת הנזיקין. אשר על כן, יש לדחות טענותיו של ב"כ התובעים לדבר ולהורות על ניכוי כל סכום שקיבל התובע, כמצוות סעיף 82 לפקודת הנזיקין ובהתאם להסכם הפשרה. 63. ניכויי העבר - קצבת נכות מהעבודה - הצדדים הסכימו, שיש לנכות תקבוליו של התובע בקשר לעבודתו, קרי: "דמי פגיעה", כפי שמכנה אותם ב"כ התובעים או "קצבת נכות מעבודה", בפי ב"כ הנתבעים. אי לכך, ינוכו מסך הפיצויים שבפסק דין זה הסכומים, אשר שולמו לתובע כקצבת נכות מעבודה, בהצמדה למדד הקיים במועד בו שולמו. 64. ניכוי תשלומי העתיד - התובע הלך לעולמו מסיבות שאינן קשורות לתאונת העבודה שעבר ומשכך אין מקום לדיון בעניין זה. למען הסר ספק יצוין, כי אם תקבל אלמנתו מן המל"ל קצבאות כלשהן בשל פטירתו, לא תחשבנה אלה לתשלומים עתידיים, אשר יש לנכות מסך פיצוייו שלפסק דין זה, וכל שיש לנכות הנו התקבולים, אשר ניתנו לו כדין בקשר לפציעתו, עד למועד פטירתו. חלוקת פיצויים מצד שלישי 65. ב"כ התובעים ציין בסיכומיו, כי שלח הודעה למל"ל בדבר תביעה זו, לאור סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה - 1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי"), שעניינו "חלוקת פיצויים מצד שלישי". אי לכך, ככל שחל סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי, אזי 25% מן הפיצויים שייפסקו מגיע לתובע כך שלפי סעיף 330(ג) האמור, זכאי התובע לשיעור פיצוי זה לפני הניכויים. ב"כ הנתבעים טען שאין להיעתר לבקשה משום שהתביעה הוגשה כנגד המעביד כך שהתובע אינו זכאי ל-25% משיעור הפיצויים הכולל. זכאותו של התובע לנזק הייתה חלה אילו הוגשה התביעה נגד צד שלישי ולאו כנגד המעביד, הנתבע כאמור. 66. אכן, וכשם שטען ב"כ הנתבעים, יש לדחות דרישתו זו של ב"כ התובעים באשר אינה ישימה בנסיבות ענייננו. אבאר דבריי להלן, תוך הפנייה לתשתית הנורמטיבית הרלבנטית. סעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי, שכותרתו "זכות לתביעה", גורס בזו הלשון: "היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין, או לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975, רשאי המוסד או מעביד שאושר לכך לפי סעיף 343 לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגמלה ששילמו או שהם עתידים לשלמה". סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי קובע חלוקת הפיצויים מצד שלישי, כלהלן: "(א) הגיש הזכאי לגמלה תביעה לפיצויים נגד צד שלישי ותביעה זו התבררה יחד עם תביעת המוסד לפי סעיף 328(א). לא יהיה זכאי המוסד לסכום העולה על 75% מסך כל הפיצויים המגיעים מהצד השלישי למוסד ולזכאי לגמלה כאחד (בסעיף זה - סך כל הפיצויים), והזכאי לגמלה יהיה זכאי ליתרה. ... (ג) הגיש הזכאי לגמלה תביעה לפיצויים נגד הצד השלישי ובאותה שעה לא הוגשה תביעת המוסד לפי סעיף 328(א), והזכאי לגמלה הודיע למוסד על הגשת תביעתו, יהא הזכאי לגמלה זכאי לפחות ל-25% מסך כל הפיצויים שנפסקו באותה תביעה". הגיש הזכאי לגמלה (התובעים בענייננו, כמובהר לעיל) תביעה לפיצויים נגד צד שלישי (המעביד וחברת הביטוח מטעמו) ובאותה שעה לא הוגשה תביעת המל"ל לפיצוי מכוחו של סעיף 328(א) האמור (תביעה שכזו לא הוגשה, ככל הידוע, נכון לדיון בתביעה זו), יהא זכאי הניזוק ל-25% מסך כל הפיצויים אשר נפסקו נגד אותו צד שלישי, כל עוד הודיע למל"ל על הגשת תביעתו. 67. הנה כי כן, זכותו של הניזוק להיפרע 25% מסך הפיצויים שנפסק כנגד הצד השלישי קשורה למעשה בזכותו של המל"ל לחזור על אותו צד שלישי, האחראי על פי דין (פקודת הנזיקין או חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975) לפצות את הניזוק. זכותו של הניזוק תעמוד רק כאשר עומדת למל"ל זכות חזרה כאמור, לבל יצאו הניזוק או תלוייו מבית המשפט, לאחר שינהלו תביעתם נגד המזיק, בלא כלום וכן בשל האינטרס של המל"ל, כי התביעה תוגש על ידי הניזוק ותתנהל על ידו - אז ידאג הניזוק להבאת הראיות המצויות בידו בעיקרן ויגדיל בזאת סיכוייו של המל"ל להיפרע מאת המזיק (ד' קציר פיצויים בשל נזק גוף, כרך ב', בעמ' 1604). 68. יחד עם זאת, למנגנון חלוקת הפיצויים האמור, הקבוע בסעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי סייג בסעיף 82(ג) לפקודת הנזיקין, שעניינו "פיצויים וגמלאות מביטוח לאומי", לאורו אין לראות במעביד כצד שלישי, אשר זכויות כלפיו מועברות למל"ל, דהיינו: במקרים בהם מוטלת על המעביד אחריות לפיצוי העובד על פי עילה בנזיקין, לא יהא רשאי המל"ל לחזור על המעביד לקבלת שיפוי בעבור הגמלאות ששילם לעובד, הגם שסכום הגמלאות מנוכה מסכום הפיצוי בנזיקין, אשר מגיע לעובד מן המעביד. זאת משום שהמעביד, הנושא בדמי ביטוח למל"ל, נושא בפועל, ולו בעקיפין, בעולה של הגמלה המשתלמת לניזוק. ברי, כי המעביד פטור מתביעת שיפוי של המל"ל, ומסך הפיצויים המגיע לניזוק מנכים את סכום הגמלה שקיבל מן המל"ל (ראו סעיף 82(א) לפקודת הנזיקין), כך שהמעביד נושא בשיעור הנזק פעם אחת והנפגע מקבל אף הוא פיצוי בעבור נזקו פעם אחת בלבד. הלכה למעשה, כשהאחראי לפיצויים הנו המעביד, מקבל העובד הנפגע 100% פיצוי בעבור נזקו בעוד כשגורם שלישי שאינו המעביד הנו האחראי לנזק, יקבל הניזוק מאותו גורם שלישי ומן המל"ל 125% פיצוי בעבור שיעור נזקו (ראו לעניין זה ע"א 5584/01 עזבון המנוח שמואל מנשה ז"ל נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(4) 677; רע"א 686/97 מנורה נ' עיזבון המנוח משה תמר ז"ל, פ"ד נג(5) 145). 69. ההלכה קיבלה ביטוי ברור בע"א 545/85 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אלגריסי, פ"ד מד(2) 8, בפסק דינה של השופטת נתניהו באשר לסעיף 152(ג) לחוק הביטוח הלאומי, גרסתו הקודמת של סעיף 330(ג) הנוכחי, כלהלן: "בנסיבות האמורות בסעיף 152(ג) הנ"ל זוכה הניזק לפיצויים מוגדלים בשיעור של 125%. המזיק 'הצד השלישי', אינו חייב אלא כדי 100% של הנזק שגרם, ואף אינו משלם יותר. כיצד ניתן לפצות את הניזק בשיעור של 25% נוספים? נקל להשיב על כך בדוגמה. נניח שהצד השלישי גרם לניזק נזק בסך 1,000 לירות, וגם סכום הגמלאות המשתלם לניזק על ידי הביטוח הלאומי הוא 1,000 לירות. הכלל הוא, שהניזק זוכה בסכום האמור רק פעם אחת. המוסד לביטוח לאומי משלם לו את הגימלה, אך מכוח סוברוגציה הוא זכאי לשיפוי מאת המזיק, לפי סעיף 150 לחוק, והואיל והמזיק חב למוסד לביטוח לאומי, פוטרים אותו מחבותו בפני הניזק, לפי סעיף 82 לפקודת הנזיקין שאם לא כן, ישלם פעמיים. ואולם סעיף 152(א) לחוק מפחית את שיעור השיפוי שהמזיק חב למוסד ומעמיד אותו על 75%. המוסד לביטוח לאומי מוותר כאילו על 25% מן הסכום בו רשאי לחזור על המזיק, וחלק זה משתחרר לטובת הניזק. אין המזיק חייב לשאת ביותר מאשר 100% של הנזק. אין הוא משלם יותר מאשר 1,000 לירות, הוא סכום הנזק. אבל מזה הוא משלם 750 לירות לביטוח לאומי, 250 לירות לניזק, והואיל והמוסד משלם לניזק גמלאות בסך 1,000 לירות, זוכה זה ביחד בסך 1,250 לירות. כנראה בעליל, התוספת של 25% באה לו לניזק מכיסו של הביטוח הלאומי, שעקב כך מפסיד אותו חלק מזכות השיפוי שלו. אלא שאם היה מעבידו של הניזק מזיק, לא ניתן להעניק לניזק אותה תוספת. המוסד לביטוח לאומי אינו זכאי לשיפוי מהמעביד הואיל והיה מבטחו, ולכן אין אפשרות להפריש לניזק כל חלק ממה שהמוסד היה מקבל בדרך של שיפוי. אם מטילים גם על מעביד-מזיק חובה לתשלום תוספת זו, יצא שהמעביד חייב בפיצוי בשיעור של 125%, דהיינו 100% של הנזק מהם ניקה את עצמו מראש על ידי הביטוח, ועוד 25% שעליו לשלמם על אף הביטוח. כדבר הזה לא ייתכן. לא זו בלבד שעל פי הלכות הנזיקין אין מזיק חב אלא כדי שיעור הנזק שגרם, אלא, כמו שנאמר בדבר ההסבר, המזיק והמעביד היה 'מבוטח לעניין זה בביטוח לאומי'; משמע, כל עוד לא עלה שיעור הנזק על סכום הגמלאות המשתלמות על ידי הביטוח הלאומי, מן הדין שהמעביד יהא פטור" [הדגשה שלי - ע.ח] (עמ' 15-17 לפסק הדין). 70. על יסוד האמור, וכשם שצוין בראשיתם של דברים, יש לדחות טענתו של ב"כ התובעים לזכאות מרשיו ל-25% מסך הפיצוי המוענק להם בפסק דין זה עוד בטרם ינוכו תשלומי המל"ל. ברי, כי התובעים זכאים ל-86% מסך הפיצוי הכולל שלפסק דין זה ומותך הסך האמור, בשיעור של 86% (כשם שיחושב להלן), ינוכו תקבולי המל"ל למיניהם. פסיקתא 71. התובעים זכאים לשיעור הפיצויים שלהלן, בהתאם למנגנון החישוב המפורט לעיל: א. הפסד השתכרות - חישוב הפסדי השתכרותו של התובע מגיע לסך כולל של 617,124₪ ותעריפי נסיעותיו עומדים על סך של 49,252₪, ובסה"כ: 666,376₪. ב. כאב וסבל - סך של 400,000₪ בצירוף ריבית ממועד התאונה באתר הבניה, ובסה"כ: 573,808₪, נכון למועד מתן פסק הדין. ג. אובדן הנאות חיים של התובעת - סך של 50,000₪ כערכם ביום מתן פסק הדין. ד. עזרת הזולת - סך של 1,000₪ לחודש מיום 24.3.00 ועד יום 15.11.08 בצירוף ריבית מאמצע התקופה, ובסה"כ: 123,814₪, נכון למועד מתן פסק הדין. ה. הוצאות ניידות - סך של 100,000₪ כערכם ביום מתן פסק הדין. ו. צרכי כביסה מוגברים - 5,000₪ כערכם ביום מתן פסק הדין. ז. צרכי דיור והתאמתו - 180,000₪ כערכם ביום מתן פסק הדין. ח. טיפולים, אביזרים וצרכים רפואיים שונים - 10,000₪ כערכם ביום מתן פסק הדין. סך פיצוייהם של התובעים, כשם שהובהר ופורט לעיל, יעמוד על: 1,708,998₪. לאור הסכם הפשרה בין הצדדים, יקבלו התובעים 86% מסך הפיצוי הכולל, היינו: 1,496,738₪. 72. מן הסכום האמור, הקבוע בשיעור של 86% מן הסך הכולל, ינוכו גמלאות המל"ל ויתר תקבולים, אשר ניתנו לתובע בקשר לפציעתו עד למועד פטירתו, על פי דין, כקבוע בהסכם הפשרה בין הצדדים ובפסק הדין החלקי לעניין החבות. 73. לתובעת לבדה נפסק סך של 50,000₪ בשל אובדן הנאות חיים. רכיב זה מהווה 3% מסך הפיצוי הכולל שנפסק בשיעור של 1,708,998₪. אי לכך, התובעת זכאית לסך של 3% מן הפיצוי שיועבר לידי התובעים (בשיעור של 86% כאמור מן הסכום הכולל) לאחר שינוכו ממנו תקבולי המל"ל למיניהם כאמור. 74. סך הפיצוי, אשר יועבר לתובעים לאחר שינוכו גמלאות המל"ל, יתר תקבולים וחלקה הנפרד של התובעת כאמור בפסקה 73, יופקד אצל התובעת, אם ילדיו הקטינים של התובע, בחשבון נאמנות עד אשר יוצא צו ירושה כדין - במסגרתו ייקבע חלקם של היורשים בבירור. חלקם של הקטינים, ילדיהם של התובע ז"ל והתובעת, יופקד בחשבון הנאמנות עד הגיעם לגיל 18 שנים. הסכום ישולם תוך חודש ימים מיום מתן פסק דין זה, ומעבר למועד זה ישא בתשלומי הצמדה וריבית. 75. הנתבעים ישאו בהוצאות ובשכר טרחת עו"ד, בשיעור של 20% מסך הפיצוי שיועבר לתובעים לאחר ניכוי תקבולי המל"ל למיניהם, בצירוף מע"מ כחוק. בעל דין נפטר