חישוב בסיס השכר בתביעה לנזקי גוף

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חישוב בסיס השכר בתביעה לנזקי גוף:

בפנינו ערעור וערעור שכנגד של משיבה 1 ומשיבה 3 על פסק דינו של בימ"ש שלום בהרצליה (סגן הנשיא השופט מאיר שנהב) ת.א. 1510/03 (באיחוד דיון עם ת.א. 2867/04) , מיום 28/5/2006, בו התקבלה חלקית תביעת המערער לפיצויים בגין נזקיו מתאונות הדרכים.
העובדות:
1. המערער, יליד 1969, עבד החל מנעוריו בהובלות ובסבלות, ובהמשך כנהג משאית כבדה. במהלך השנים נפגע המערער בשבע תאונות דרכים שונות כדלקמן:
א. ביום 08.06.98 כשהמערער רכב על אופנוע מ.ר. 12-876-24 שמבטחתו היא משיבה 3 (להלן: "התאונה הראשונה").
ב. ביום 16.08.98 כשהמערער נהג במכונית מ.ר. 11-239-84 שמבטחתה היא משיבה 4 (להלן: "התאונה השניה").
ג. ביום 27.09.00 כשהמערער רכב על אופנוע מ.ר.12-876-24 שמבטחתו הינן משיבות 2 ו- 5 (להלן: "התאונה השלישית").
ד. ביום 03.10.01 כשהמערער רכב על אופנוע מ.ר. 12-876-24 שמבטחתו היא משיבה 1 (להלן: "התאונה הרביעית").
ה. ביום 28.11.01 כשהמערער רכב על אופנוע מ.ר. 11-236-36 שמבטחתו היא משיבה 1 (להלן: "התאונה החמישית").
ו. ביום 15.07.02 כשהמערער רכב על אופנוע מ.ר. 11-236-36 שמבטחתו היא משיבה 1 (להלן: "התאונה השישית").
ז. ביום 21.9.03 כשהמערער רכב על אופנוע מ.ר. 11-236-36 שמבטחתו היא משיבה מס' 1 (להלן: "התאונה השביעית").

2. בית המשפט מינה שני רופאים מומחים אשר נתנו חוות דעתם כדלקמן:


ד"ר י. כספי, אורטופד, קבע כי למערער לא נותרה נכות בעטיין של התאונות שארעו בין השנים 1998-2002 (התאונה הראשונה עד השישית), ולהערכתו בעקבות התאונה השביעית נותרה למערער נכות צמיתה בשיעור של 10%, בגין הגבלת תנועות קרסול רגל ימין, זאת על פי סעיף 48(3)א' לתקנות המל"ל.
פרופ' מ. רביד, מומחה בתחום הרפואה הפנימית, קבע כי אין קשר סיבתי בין פגיעת המערער בתאונות נשוא התובענות לבין מחלת הסכרת שפרצה אצל המערער לאחר התאונה השישית.

בעלי הדין הסכימו כי למערער נותרה נכות פלסטית בשיעור של 5% בגין התאונה השישית.

פסה"ד של בימ"ש קמא:
3. ביהמ"ש קבע כי למרות הספקות באשר למהימנות המערער, הצליח האחרון להוכיח את עצם קרות התאונות ולפיכך חייב את המשיבות בגין נזקי הגוף שאירעו לו כתוצאה מהן.
על אף שהמערער טען לפגמים בחוות דעתו של המומחה פרופ' רביד, ביהמ"ש קיבל את חוות דעתו, וקבע כדלקמן:


למערער לא נותרה נכות רפואית בתחום האורטופדי בגין תאונות 6 – 1.
למערער נותרה נכות אורטופדית בשיעור של 10% בשל התאונה השביעית עקב הגבלה בתנועות קרסול רגל ימין.
אין קשר בין מחלת הסכרת ממנה סובל המערער לבין התאונות נשוא תובענה זו.
למערער נותרה נכות פלסטית בשל צלקת במצח בעטיה של התאונה השישית בשיעור מוסכם של 5%.

4. לעניין הנכות התפקודית קבע ביהמ"ש כי לגבי הנכות האורטפדית בעטיה של התאונה השביעית, לאור קלטת שהוצגה בביהמ"ש, בה נצפה המערער מתפקד ללא קושי, הרי שנכותו התפקודית בשל הנזק לקרסול, זהה לנכות הרפואית, והועמדה על 10%. יחד עם זאת, לאור קביעת ד"ר כספי כי ישנו סיכון להחמרה בחלוף השנים, קבע ביהמ"ש שהדבר יובא בחשבון בעת קביעת הפיצוי לעתיד.
עוד קבע ביהמ"ש, כי אין כל היבט תפקודי לצלקת שנותרה במצחו של המערער.
5. ביהמ"ש חייב את המשיבות לפצות את המערער כדלקמן:


לגבי התאונה הראשונה נפסק למערער פיצוי בגין כאב וסבל בסכום כולל עם התאונות האחרות.
לגבי התאונה השנייה נקבע כי המערער לא נשא בנטל להוכחת נזק מיוחד בגין הוצאות או הפסדי שכר בעבר, והוא זכאי לפיצוי רק בגין הנזק הבלתי ממוני בגובה 4,000 ₪ בצרוף הצמדה וריבית מיום פסה”ד ועד לתשלום בפועל בצרוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% בתוספת מע"מ, בהם תישא המשיבה 4.
גם לגבי התאונה השלישית נקבע כי המערער לא הוכיח נזק הקשור סיבתית לתאונה ונקבע לו פיצוי בגין הנזק הבלתי ממוני בגובה 2,000 ₪ בצרוף הצמדה וריבית מיום פסה”ד ועד לתשלום בפועל בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% בתוספת מע"מ.
בגין כאב וסבל (לגבי התאונה הראשונה, הרביעית, החמישית, השישית והשביעית) בחמש התאונות הללו, בהתחשב בנכות רפואית אורטופדית בשיעור של 10% (בגין התאונה השביעית) ו- 5% הנכות הפלסטית (בגין התאונה השישית), קבע בית המשפט סך כולל של 30,000 ₪ בצרוף הצמדה וריבית מיום פסה”ד ועד התשלום בפועל.
לעניין הפסד שכר בעבר קבע ביהמ"ש כי המערער לא נשא בנטל הראיתי המוטל עליו להוכחת הפסד שכר בעבר לגבי אף אחת מהתאונות, שכן טענותיו נטענו כלאחר יד, וללא ביסוס ראייתי, וכי לא ניתן לייחס משקל כלשהו לעדותו, ולא ניתן לבסס דבר על הנתונים החלקיים שמסר בתצהיר עדותו הראשית, שכן הוא עצמו הודה כי אינו זוכר דבר.

עוד ציין ביהמ"ש כי המערער הודה שתאונות מס' 1 ו- 4, 5 ו- 6 היו תאונות במהלך עבודת המערער, אך הוא לא פנה למל"ל לקבלת התגמולים המגיעים לו כדין, וכי על כן ראוי היה לבצע ניכוי רעיוני של התקבולים שהיו משולמים למערער אילו אכן הגיש תביעות למל"ל.
לאור האמור קבע ביהמ"ש כי הפיצוי שקיבל המערער בגין הפסד שכר בעבר במסגרת התשלום התכוף נתן מענה, ואולי מעבר לכך לנזקיו בראש נזק זה.

לגבי הפסד שכר לעתיד נקבע כי בהתחשב בנכותו התפקודית הלא גבוהה של המערער (10%), גילו ומגבלותיו בשל מחלת הסכרת, כאשר ביהמ"ש קבע שמחלתו אינה קשורה לתאונות - לאחר בחינת הראיות וצפיה בקלטת (בה צולם כשהוא מתפקד ללא מגבלה בחודש 3/05) - קבע ביהמ"ש, כי: "המקרה מתאים לקביעת פיצוי כולל על דרך הערכה", ופסק לו פיצוי כולל של 60,000 ₪ בגין סיכון להפסדי שכר בעתיד.
כך גם חייב ביהמ"ש את המערער לשפות את המשיבות 1 ו-3, אם יגיש תביעה למל"ל, ומשיבות אלו תידרשנה לשלם למל"ל.


עוד פסק ביהמ"ש למערער פיצוי כולל בגין הוצאות וסיוע הזולת בסך 10,000 ₪, וזאת לעבר ולעתיד. ביהמ"ש ציין כי אין מקום לניכוי התשלום התכוף שקיבל המערער שכן תשלום זה מהווה סילוק תביעתו של המערער להפסדי שכר בעבר.

טענות הצדדים בערעור:
טענות המערער
7. ב"כ המערער טוען כי טעה ביהמ"ש משלא קיבל בקשתו למינוי מומחה רפואי שמתמחה בסכרת, וזאת בשל הטעויות הכבדות העולות מחוות דעתו של פרופ' רביד, כפי שיפורט להלן:
א. מחלת הסכרת פרצה אצל המערער לאחר התאונה השישית, בה החליק הקטנוע עליו רכב המערער, והמערער נפל ונחבל קשות בראשו ובחלקי גופו האחרים, ואין ספק כי תאונה זו היוותה עבור המערער, סובייקטיבית ואובייקטיבית, טראומה קשה.
ב. ב"כ המערער טוען כי עובר לתאונה היו ערכי הסוכר אצל המערער תקינים לחלוטין אך מספר ימים לאחר התאונה, ולאחר ששוחרר מביה"ח, אושפז שנית לאחר שהתגלו אצלו לראשונה ערכי סוכר גבוהים ואובחנה אצלו סכרת מסוג 2. המערער טוען כי המחלה פרצה בעקבות הטראומה ומצב הדחק שנגרמו לו בתאונה. לטענתו גם פרופ' רביד אישר כי יש לו נכות בשיעור 65% עקב הסכרת שהתגלתה אצלו, בצירוף סיבוך של רנטינופתיה סוכרתית. עם זאת, פרופ' רביד סבר כי אין קשר סיבתי בין פריצת מחלת הסכרת לבין התאונה, שכן לדבריו "אין לאירועים כמו תאונות או דחק נפשי כל השפעה על הופעת מחלת הסכרת". המערער טוען, כי קביעתו של פרופ' רביד, לפיה דעה זו הינה 'אליבא דכולי עלמא בעולם הרפואה' (עמ' 4 לחוות דעתו) - הינה שגויה לחלוטין.
ג. ב"כ המערער טוען כי למרות טענותיו של פרופ' רביד בחוות דעתו, הוכח בבימ"ש קמא כי קיימות דעות של מומחים רבים אחרים, ובכלל זאת קביעת הועדה לבחינת הקשר הסיבתי בין סכרת לשירות הצבאי, לפיהן מצבי דחק יכולים להביא לפריצת מחלת הסכרת, אצל אלה הנושאים אותה באופן גנטי. לכן טוען המערער כי שגה ביהמ"ש קמא כאשר לא נעתר לבקשתו למינוי מומחה לסכרת שיתייחס לשאלה האם אכן קיים קשר סיבתי בין התאונה לבין פרוץ המחלה לראשונה מייד לאחריה.
ד. ב"כ המערער מסתמך על כך שפרופ' רביד בקביעתו להעדר קשר סיבתי, תמך מסקנתו בדבר העדר קשר סיבתי בין התאונה השישית לבין הסכרת על העדר סמיכות בזמנים ביניהם, בעוד שמחקירתו עלה כי לא היה מודע כלל לעובדה כי המחלה פרצה אצל המערער לראשונה עשרה ימים לאחר התאונה השישית, בניגוד לאשר ציין בחוות דעתו, כי המחלה פרצה הרבה לאחר התאונה, למרות שמידע זה נרשם בבירור בתעודת השחרור מביה"ח מיום 26/7/2002. לטענת ב"כ המערער העובדה כי המומחה לא התייחס לתעודת השחרור, מעידה על כך שלא עשה מלאכתו כראוי, דבר המעלה תהיות כבדות משקל לגבי חוות דעתו, ודי בכך כדי להצדיק מינוי של מומחה בתחום הסכרת.
8. ב"כ המערער טוען כי טעה ביהמ"ש כשקבע כי נכותו האורטופדית הצמיתה של המערער הינה בשעור 10% בלבד, תוך שלא נתן משקל לחלקים נרחבים מעדותו של האורטופד המומחה, ד"ר כספי, לפיה מירב הסיכויים שנכותו של המערער עלולה להחמיר במידה משמעותית, לרבות אם יידרש לעבור ניתוח לקטיעת רגלו.
ב"כ המערער מדגיש כי ד"ר כספי העיד כי נכותו האורטופדית של המערער, בשילוב עם מחלת הסכרת, עלולות, בסבירות גבוהה, לגרום להחמרת מצבו לעומת אדם שאינו חולה בסכרת. דר' כספי ציין כי בשל מחלת הסכרת הוא בספק אם ניתן להציע למערער לעבור ניתוח כזה, שכן הסיבוכים בשל הסכרת עלולים להגיע עד כדי כריתת הגפה.
לאור כל האמור טוען ב"כ המערער כי היה על ביהמ"ש לשכלל את הערכותיו המבוססות של ד"ר כספי לגבי אופי השבר ברגל, השינויים הניווניים ומחלת הסכרת המהווה גורם סיכון משמעותי בכל הקשור לסיבוכים צפויים בכל טיפול עתידי בקרסול בבואו של ביהמ"ש לחשב את נזקיו המסתברים של המערער ולקבוע כי נכותו הרפואית והתפקודית.
9. עוד טוען ב"כ המערער כי טעה ביהמ"ש כשקבע כי הפסדי המערער לעבר מסתכמים בסך 12,000 ₪ בלבד, וכי התשלום התכוף שקיבל מהמל"ל בגובה 12,000 ₪ מכסה את מלוא נזקיו לעבר. למרות שהוכח כי התובע היה באי כושר מלא במשך 262 ימים, וכי שעור השתכרותו הממוצע בחודש היה 5,568 ₪. סכום זה כשהוא משוערך עומד על 54,344 ₪. עוד טוען ב"כ המערער כי המערער הפקיד בקופת ביהמ"ש סך של 11,787 ₪, עבור הוצאות, אך למרות בקשתו לא פסק לו ביהמ"ש החזר הוצאות.
טענות משיבה 3 בערעור
10. משיבה 3, איילון חברה לביטוח בע"מ, חזרה בה מהערעור שכנגד לגבי גובה הנזק שנפסק בעניינה בתאונה הראשונה.
טענות משיבה 1 בערעור
11. משיבה 1, אשר ביטחה את המערער בתאונות הרביעית, החמישית, השישית והשביעית, טוענת כי טעה בימ"ש קמא כאשר קבע כי המערער הוכיח את עצם אירוע התאונות מבלי שנימק הכרעתו בנקודה זו, בניגוד לסעיף 54(2) לפקודת הראיות (נוסח חדש) התשל"א – 1971. לטענתה, מדובר בעדות יחידה של בעל דין בעל דפוס של תאונות עצמיות רבות, ללא עדים, שאינו זוכר דבר מנסיבות התאונות, שמתייחס אל התאונות כאל "הכנסה צדדית", ומהימנותו הוטלה בספק ע"י ביהמ"ש. לכן, לטענתה המערער לא הרים את נטל ההוכחה שאכן התאונות קרו, וביהמ"ש לא נימק מדוע הסתפק בעדות יחידה. לשיטתה, די בטענה זו של העדר הנמקה כדי לקבל ערעורה בנושא החבות.
12. לגבי נכותו התפקודית של המערער טוענת משיבה 1 כי טעה ביהמ"ש כאשר קבע כי נכותו התפקודית זהה לנכותו הרפואית, כאשר המערער עצמו העיד כי הוא מסוגל לטעון ולפרוק סחורה, לקשור מטען לטפס על גלגל המשאית וכן העיד כי אינו צולע. כמו כן טעה בימ"ש קמא כאשר התעלם מן הקלטת ממנה ניתן ללמוד כי למערער אין מגבלה תפקודית או השתכרותית, והתעלם מעדותו של ד"ר כספי, לפיה ניכרת מגמת הגזמה בהתנהגות המערער כמו גם שקיים משקל יתר לתאונות האחרות שלא נכללו בתביעה זו.
13. משיבה 1 טוענת עוד כי טעה ביהמ"ש כאשר התעלם מהשפעת מחלת הסכרת על תפקודו וכושר השתכרותו של המערער, מחלה אשר אינה קשורה לתאונה, כפי שנקבע בחוו"ד פרופ' רביד, וכן טעה כאשר התייחס לאפשרות החמרה עתידית, כאשר אפשרות כזו לא הוכחה ברמת ההוכחה הנדרשת, וכאשר ההערכות שהעריך ד"ר כספי בנושא ניתוחים עתידיים למערער הינן בגדר הערכות בלבד.
14. לעניין הפסדי השכר לעבר וניכוי התשלום התכוף, טוען ב"כ המשיבה 1 כי מדובר בנזק מיוחד הטעון הוכחה, ומאחר ולא הוכח אין מקום לפסקו ואין מקום לקיזוז תשלומים ששולמו ע"ח התביעה בגינו. לחילופין טוענת משיבה 1 כי את הפיצוי בגין הפסדי שכר לעבר, שלא הוכחו - יש לקזז כנגד דמי פגיעה רעיוניים של המל"ל ולא כנגד התשלום התכוף שכן התאונות היו תאונות עבודה.
15. לגבי הפסד כושר השתכרות לעתיד טוען ב"כ משיבה 1 כי טעה ביהמ"ש בפסקו 60,000 ₪ לראש נזק זה, סכום, שלטענתו, גבוה באופן קיצוני מהמגיע למערער, ואף לא התחשב בכך שבסיס השכר השנתי של המערער מיום 21/9/03, לפני התאונה, עמד על 6,950 ₪ לשנה ( לפי דו"ח מס הכנסה לשנת 2003), משמע מדובר בסך חודשי בגובה 780 ₪. לטענת ב"כ משיבה 1 השתכרותו בשנה שלאחר מכן לא היתה שונה מהותית מהשתכרות בשנת 2003, והוא ממשיך לעבוד ולהשתכר. על כן טוען הוא כי יש לתקן ולהעמיד סכום זה על שיעור ריאלי המשקף את הראיות שהובאו.
לגבי הוצאות וסיוע לזולת טוען ב"כ משיבה 1 כי טעה ביהמ"ש כאשר פסק סכום כולל בגין ראש נזק זה, שכן גם נזק זה הינו נזק מיוחד שטעון הוכחה ואין לפסקו בהעדרה, והתעלם מכך שמדובר בתאונות עבודה ולכן כלל ההוצאות הרפואיוית והנסיעות מכוסות על ידי מל"ל.
לעניין השיפוי בגין תביעה שתוגש, אם תוגש למל"ל, טוען ב"כ משיבה 1 כי ביהמ"ש טעה טעות משפטית כאשר קבע כי המערער ישפה את המשיבות בגין סכומים שיקבל מהמל"ל, אם ישולמו לו, ואם הן תדרשנה לשפות את המל"ל עקב כך, כאשר ע"פ ההלכה, יש לבצע ניכוי רעיוני בכל מקרה בו התובע לא פנה למל"ל וכן כי ניכוי התגמולים הרעיוניים מהמל"ל אמור להיות מבוצע בעת מתן פסה"ד, ללא תלות בשאלה האם המשיב שכנגד יפנה בעתיד למל"ל ומה הם הסכומים שיקבל מהמל"ל.

דיון:
החבות
16. מדובר בשבע תאונות שונות, מרביתן התרחשו שעה שהמערער רכב על אופנוע (פרט לתאונה השניה). המשיבות 1 ו-3 טענו כי בשל ריבוי התאונות אין להאמין למערער, שכן לטענתן הוא הפך זאת ל"מקור פרנסה".
מפסק הדין עולה שביהמ"ש היה מודע לספקות שהעלה ב"כ המשיבה, ולאחר שהזהיר עצמו שמדובר בעדות יחידה קבע כי יש לקבל את עדותו של המערער לגבי קרות התאונות כולן.
זאת ועוד, עיון בחומר הראיות מלמד כי היה לביהמ"ש קמא על מה לסמוך מסקנתו. המערער הציג תעודות חדר מיון בגין כל אחת מהתאונות אישורי שחרור מאשפוז בגין התאונות השישית והשביעית, בהם מוזכרות התאונות, וכן טפסי מידע על התאונות ממשטרת ישראל לגבי תאונות 1,2,3,5,6,7. גם העובדה שהמערער שהיה נהג משאית והתגורר בחולון, ונהג להחנות את המשאית, באזורי חניה מותרים, כשהוא נוסע אל המשאית וחזרה על קטנוע, מגבירה את הסבירות להתרחשות תאונות אופנוע, וזאת בשל המצאותו שעות רבות על הכביש.
בימ"ש קמא ששמע את הראיות השתכנע כי אכן המערער היה מעורב, כטענתו, בשבע תאונות, והלכה פסוקה היא שבית משפט של ערעור אינו מתערב בממצאים עובדתיים אלא במקרים חריגים. אומנם בצדק טוען ב"כ המשיבה כי ראוי היה שבימ"ש קמא ינמק מסקנותיו ביתר פרוט, אך ביהמ"ש שמע את המערער, ועיין בכל המסמכים שהיו בפניו והתרשם מכלל הראיות, וציין שעל אף שהיה לו ספק, השתכנע שהתאונות אכן ארעו.
אומנם המערער טען שאינו זוכר את הנסיבות המדויקות של התאונות, וכיצד בדיוק קרו, ואולם בענין זה ייאמר כי השופט קמא הוא ששמע את עדותו של המערער ואת חקירתו הנגדית , התרשם מהמסמכים שהיו בפניו, ועל סמך זאת קבע שהוא מאמין למערער שהתאונות להן הוא טוןען אכן קרו.

בע"א 916/05, שרון כדר נ' פרופסור יובל הרישנו ואח', , נקבע כי בימ"ש של ערעור לא שם עצמו במקום הערכאה המבררת, ששומעת את העדים ומתרשמת מהן באופן בלתי אמצעי:

"תפקידה של ערכאת הערעור אינו לבחון מחדש אם התביעה הוכחה. תפקידה הוא להעביר תחת שבט ביקורתה את פסק הדין של הערכאה הדיונית ולבחון אם 'כשר' הוא או 'פסול', ואם נפל בו כאמור פגם היורד לשורשו של עניין. אם לא נמצא פגם כזה, אל לה לערכאת הערעור להתערב בו, אפילו אם היא סבורה, כי התוצאה שאליה היתה מגיעה לו ישבה כערכאה דיונית, יכול שהייתה שונה".
לאור כל האמור לא מצאתי כי יש מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בימ"ש קמא שהשתכנע שאכן התאונות נשוא הערעור ארעו למערער כטענתו.
גובה הנזק
17. לגבי גובה הנזק, עיקר הערעור והערעור שכנגד מתייחסים לנזקים שנגרמו למערער בתאונות השישית והשביעית, המבוטחות אצל משיבה 1.



הפסדי שכר
לגבי הפסדי שכר לעבר בימ"ש קמא למעשה לא העניק למערער פיצוי - אלא קבע שהעובדה שהמערער קיבל מהמבטחת תשלום תכוף בסך 12,000 ₪ מהווה פיצוי הולם וראוי עבור הפסדים לעבר.
בקביעתו זו התעלם ביהמ"ש מכך שהמערער הוכיח כי הוא היה באי כושר מלא במשך 262 ימים, רובם עקב התאונה השביעית שאירעה, כאמור, ביום 21.9.03.
לגבי הפסד שכר לעתיד, בימ"ש העניק למערער פיצוי כולל בסך 60,000 ₪, מבלי שנימק או פירט מהו בסיס החישוב או מהו בסיס השכר, אלא קבע כי "המקרה מתאים לקביעת פיצוי כולל על דרך הערכה" (עמ' 10 לפסה"ד).
בסיס השכר
אני סבורה שמן הראוי היה לקבוע ולנמק, הן לצורך החישוב לעבר והן לצורך החישוב לעתיד, מהו השכר שעל בסיסו החליט בימ"ש לפסוק למערער פיצוי.
ביהמ"ש קבע אומנם שלא הובאו ראיות לגבי גובה השכר, אך בקביעתו זו התעלם מכך שהוכח ששכרו השנתי של המערער בהתאם לדוחות מס הכנסה, היה כדלקמן: בשנת 2000 הסתכמה הכנסתו השנתית החייבת של המערער בסך 53,672 ₪, דהיינו 4,472 ₪ לחודש בממוצע; בשנת 2001 הסתכמה הכנסתו השנתית בסך 74,045 ₪, דהיינו הכנסה חודשית בסך 6,170 ₪; ובשנת 2002 הסתכמה הכנסתו השנתית בסך 49,989 ₪, דהיינו 4,165 ₪ לחודש. (נספח 5 לתצהיר עדותו הראשית של המערער).
אמנם בשנת 2003 הכנסתו השנתית החייבת במס הסתכמה בסך 6950₪ בלבד, עובדה שאין להתעלם ממנה, ואולם ניתן להסביר זאת בעובדה שלאחר התאונות השישית והשביעית שאירעו בשנת 2002 ו- 2003 המערער לא עבד במשך תקופה ממושכת שכן התאונה השישית ארעה בחודש יולי 2002, ואילו התאונה השביעית ארעה בחודש ספטמבר 2003.
הלכה פסוקה היא כי בסיס השכר נקבע ע"פ כושר השתכרותו של תובע, דהיינו על פי פוטנציאל ההשתכרות שלו, להבדיל מהכנסתו בפועל (ראה לעניין אובדן כושר השתכרות ע"א 357/80, יהודה נעים ו-2 אח' נ' משה ברדה ואח', פ"ד לו(3), 62 ,עמ' 782-784, ראה גם ע"א 5148/05, ליאור קוגלמס נ' אביתר לוי ואח', ). כבר נקבע לא אחת כי כדי לקבוע את סכום ההפסד לשם הערכת שיעור הפיצויים, יש לקבוע את ההפרש בין ההכנסה שהניזוק יכול היה להשתכר אלמלא התאונה, לבין ההכנסה שהוא משתכר או יכול להשתכר במומו (ע"א 2099/94 חיימס נ' איילון, חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נא(1) 529, 538 מול ד'-ה'; ע"א 448/87 המרמן בע"מ נ' חסן, פ"ד מג(3) 810, 818 מול ג'-ד'; ע"א 541/63 רכס נ' הרצברג, פ"ד יח(2) 120, 125 מול א'-ב').
לכן, בבואו של ביהמ"ש לקבוע מה היה כושר השתכרותו של המערער לפני התאונות השישית והשביעית, שמבוטחות אצל משיבה 1, הרי שלאור העובדה שמדובר בגבר יליד שנת 1969, שהיה כבן 32 עובר לתאונה השישית - הרי שמחד, לא ניתן להתעלם מהשכר הגבוה נטו שהרויח בשנים שקדמו לתאונות השישית והשביעית, (4,472 ₪ לחודש בשנת 2001, ו- 6,170 ₪ בשנת 2002), כשהממוצע לשנים אלו מסתכם בכ- 5,321 ₪ לחודש, כאשר מאידך לצורך קביעת בסיס השכר לא ניתן להתעלם מהשכר הנמוך בסמוך לפני התאונות הללו. לכן, בשקלול כולל ובהתחשב בכל האמור לעיל, אני סבורה כי ראוי להעמיד את בסיס השכר על סך 5,000 ₪ לחודש נטו, למועד פסק הדין של בימ"ש קמא.

הנכות הרפואית והתפקודית
18. לא מצאתי לשנות מקביעתו של בימ"ש קמא לגבי נכותו הרפואית של המערער בתחום האורטופדי, שהתבססה על קביעת המומחה, לפיה למערער נותרה נכות בשיעור 10% לצמיתות. מחד, אין להתעלם מקביעת המומחה שיתכן והמערער הגזים בתלונותיו ומהנצפה בקלטת, אולם מאידך, בהתחשב בכך שמדובר בפגיעה בקרסול ימין, כאשר המומחה הסתמך על קביעות אוביקטיביות של "שבר מורכב בקרסול ימין אשר התאחה עם הגבלה בצתנועת הקרסול ועם משטח מפרקי בלתי אחיד המהווה בסיס להאצה בשינויים ניווניים" - איני מוצאת לשנות מקביעת בימ"ש קמא ששמע הן את המומחה והן את המערער והתרשם מפגיעתו. יצויין, כי המומחה בחקירתו נשאל אם המצב של קשיון הקרסול אצל המערער אינו מצדיק הענקת 20% נכות, אך שלל זאת, ואמר שכאשר יש תנועה בקרסול של 10 מעלות, זו עדיין תנועה תפקודית המעניקה 10% נכות ולא 20% שמוענקים במקרה של קשיון מוחלט בקרסול והעדר כל תנועה.
לאור האמור לעיל אני סבורה שיש להותיר על כנה את קביעתו של בימ"ש קמא לפיה הנכות הרפואית והתפקודית בתחום האורטופדי היא בשעור 10%.

הפסדי השכר לעבר ולעתיד:

המערער טען לאי כושר מלא עבור 262 ימים לעבר בעקבות התאונה השביעית. בימ"ש קמא קבע כי לא הובאו כל ראיות לכך. ואולם, אין חולק כי בעקבות התאונה השביעית, בה נפגע בקרסולו, אין ספק שלא יכול היה לחזור לעבודתו כנהג כל עוד היה מגובס. מחוות דעת המומחה האורטופד עולה כי התאונה ארעה 21.9.03, המערער היה נתון בגבס מספר חודשים, ולאחר הורדת הגבס טופל בפיזיוטרפיה. הוצגו אישורי מחלה לתקופה מיום 19.12.03 עד 18.2.04, מכאן שהוכח שלפחות חמישה חודשים לא היה מסוגל כלל לחזור לעבודתו בעקבות התאונה . בהתחשב במהות הפגיעה אני סבורה שמן הראוי להעניק למערער פיצוי בגין 6 חודשי אי כושר מלאים.

מכאן שבגין הפסדי שכר לעבר זכאי המערער לפיצוי כדלקמן:
5000 X 6 = 30,000 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום 21.9.03 (אמצע התקופה).
מעבר לתקופה זו, לעבר, ועד ליום פסק הדין, המערער לא הוכיח הפסדי שכר, ועל כן אין מקום לשנות מקביעת בימ"ש קמא בענין זה.

לגבי הפסדים לעתיד מיום פסק הדין של בימ"ש קמא ועד גיל 67 (32 שנה), הרי שלאור נכותו בסיס השכר והנכות התפקודית בשיעור 10% , יש מקום להעניק למערער פיצוי לעתיד על פי שיערו הנכות התפקודית, כדלקמן:
5,000 X10% X (מקדם היוון 304.824) = 152,412 ₪.
מסכומים אלה יש לנכות את התשלום התכוף שקיבל המערער בסך 12,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה מיום ששולם הסכום למערער.
באשר לטענת המערער כי ביהמ"ש לא זיכה אותו בהחזר הוצאות אותן נדרש להפקיד בקופת בית המשפט ( 6,500 ₪ ע"ח שכ"ט שני מומחים, 5,000 ₪ ע"ח שכ"ט המומחים בגין עדותם ועוד 287 ₪ בעד הקלטה ותמלול פרוטוקול הדיון, סה"כ, נומינלית 11,787 ₪)- הנני סבורה כי יש מקום להשיב למערער הוצאות אלה במלואן אף כי למעשה פרופ' רביד קבע שאין קשר סיבתי בין הסכרת לתאונה, שכן היתה הצדקה על פי הראיות לכאורה למינוי המומחה.

הסכרת
19. ביהמ"ש קיבל את קביעתו של המומחה לפיה אין קשר בין מחלת הסכרת לבין התאונות. עיקר ערעורו של המערער בעניין זה נוגעת להתעלמותו, לכאורה, של פרופ' רביד מן הנתונים המעידים על ערכי סוכר גבוהים אשר הופיעו בתעודת השחרור מאשפוז המערער בעקבות התאונה השישית, ביום 26/7/2002 ולטענתו כי עקב טעויות המומחה יש למנות מומחה רפואי אחר המתמחה בסכרת.

פרופ' רביד העיד כי גם אילו ידע שאצל המערער נתגלו ערכי סוכר גבוהים זמן קצר לאחר התאונה השישית, לא היה בכך כדי לשנות מסקנתו שכן, לטענתו, לעיתים קרובות נצפים ערכי סוכר גבוהים אצל אדם המאושפז לאחר תאונה, אך הם יורדים תוך יומיים שלושה ( עמ' 20, ש' 2-4), ואין בנתונים אלה כדי להצביע על הופעתה של סכרת או על גרימתה כתוצאה מהתאונה, במיוחד כאשר מדובר בסכרת מטיפוס 2, היא הסכרת בה לקה המערער.

לדבריו: "בסכרת מטיפוס 1 יש חילוקי דעות בנושא זה (בנושא הקשר בין טראומה לפריצת המחלה - ר.ל.ש) בסכרת מטיפוס 2 אין ולא בספרות הרפואית אין ספר אחד שמייחס קשר סיבתי בין טראומה לבין הופעת סכרת מטיפוס 2" (עמ' 19 לפרוקטוקול, ש' 19-22).

בתשובה לטענת ב"כ המערער לפיה קיימת אסכולה שגורסת כי טראומה עלולה לגרום להתפרצות מחלת סכרת, השיב פרופ' רביד:

"לא. אין אסכולה. יש פה ושם אנשים שאומרים את זה... עברתי עוד פעם את פרק הסכרת בשני ספרים גדולים מאוד אין אפילו מילה אחת על טראומה באף אחד משני הספרים הללו, וזה מהדורות של 2004-2005, וזה לא ספרים ישנים. אין מילה, זה בכלל לא נדון, אז אי אפשר להגיד שיש אסכולה, זה לא נושא לויכוח." ( עמ' 21, ש' 2-10)

כך גם בתגובה לטענת ב"כ המערער כי בשנת 1996 הוקמה ועדה שמטרתה היתה לבחון את הקשר הסיבתי בין התפרצות מחלת הסכרת בעקבות שירות צבאי, ומסקנותיה היו כי: "במידה ויתפתח מצב של סכרת חריפה מסוג 2 תוך 3 חודשים מהתרחשות מצב לחץ קשה, יש לקבוע כי התפרצות הסכרת הינה כתוצאה מהאירוע", השיב פרופ' רביד:

"לא אמרתי שאין מאמר אחד. אמרתי שאין אסכולה, אמרתי שאין אזכור באף ספר לימוד. ואמרתי מפורשות אתה יכול למצוא פה ושם מאמר, הטענה הזו הושמעה, הטענה הזו לא נתקבלה מעולם על ידי שום אסכולה ולא תמצא את זה בספר של איגוד מדעי, גם לא ישראלי, אגב" ( עמ' 22, ש' 4-9)

פרופ' רביד טען כי סכרת מטיפוס 2 הינה תהליך מאוד הדרגתי המתפתח לאורך הרבה שנים, ולא ניתן להתייחס ל"טריגרים", משום שזהו תהליך הדרגתי מאוד, שגורם חיצוני אינו יכול להשפיע עליו ( עמ' 20 ש' 4-14). לטענתו, ההיסטוריה הבריאותית של המערער, המעידה על השמנת יתר מגיל צעיר ועל הופעת לחץ דם החל מגיל 20 - היא מהווה את ההסבר להופעתה של המחלה מטיפוס 2, שכן, לדבריו, אצל אנשים עם אינדקס מסת גוף ( BMI) מעל 35, שכיחות הסכרת מגיעה לכ- 25%, וגיל הופעת המחלה יורד (עמ' 16 לפרוטוקול). כאשר טען ב"כ המערער כי אינדקס מסת הגוף של המערער הינו 33 בלבדהשיב המומחה: " נכון שהעקומה קופצת עוד יותר למעלה ו- BMI מעל 35, אבל גם הקטע 30-35 מוגדר כהשמנה קשה בכל נימוק." וכן: "אדם עם BMI מעל 33 יש לו סיכוי בערך פי 5 שתופיע סכרת מאשר אדם עם BMI 25" . ( עמ' 17 ש' 8-9, 10-13).
בית משפט קמא קיבל את דברי המומחה והשתכנע כי יש בהם כדי להסיר את הספק שאולי היה לעניין פריצת הסכרת, שכן מדבריו ניתן ללמוד כי אין לייחס את ערכי הסוכר הגבוהים שהופיעו מיד לאחר התאונה השישית לתאונה, אלא לתגובה פיזית, נקודתית לטראומה. מכאן שלא מצאנו לסטות מחוות דעתו של המומחה אותה אימץ בימ"ש קמא לפיה אין קשר סיבתי בין התאונה השישית (שהמומחה הגדירה כתאונה לא קשה שלא הוגדרה כטראומה בעדותו, בעמ' 18 לפרוטוקול ש' 6 - 13), לבין פריצת המחלה. כדברי המומחה:

"הוא נכנס לאיזשהו סטרס, אם זה תאונה או איזה מחלת חום כמו שזה היה באשפוז הזה ערכי הסוכר עולים הסטרס חולף ערכי הסוכר יורדים. המצב חוזר לקדמותו. סוכרת כמחלה לא נגרמה, לא על ידי מחלת החום ולא על ידי התאונה. תאונה יכולה לעלות את ערכי הסוכר ואחרי זה לרדת. בזה נגמר העניין, זה לא קשר סיבתי" ( עמ' 19, ש' 6-11)

יצוין כי קביעתה של הועדה שנדרשה לבחון את הקשר הסיבתי בין מחלת הסכרת לבין השירות הצבאי לגבי חיילי צה"ל, אינה ישימה בעניינו שכן הוועדה התייחסה בבדיקתה בעיקר לסכרת מטיפוס 1, ולא לסכרת מטיפוס 2 בה לקה המערער.
זאת ועוד, קביעתה של הועדה נעשתה לצורך יישום חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תש"ט-1949, עליו חלה הלכה לפיה יש לפרש חוק זה לטובת החייל במטרה להכיר בקשר הסיבתי בין פרוץ המחלה לבין השירות הצבאי, זאת גם כאשר יש לייחס חלק מהסיבות לפריצת המחלה לגורמים גנטיים (ראה דנ"א 5343/00, קצין התגמולים נ' אורית אביאן, פ"ד נו(5), 732 ,עמ' 748-749 וכן ע"א 459/89, קצין התגמולים נ' חריטן, פ"ד מה (5), 374, 389). מאחר ועסקינן בתביעת נזיקין אשר אינה נסמכות על חוק זה, אין לקבל את מסקנות הועדה בכללותן לעניינו.לא מצאנו ביסוס לטענותיו של המערער כלפי מומחיותו של פרופסור רביד בנושא הסכרת.
לאור האמור לעיל לא מצאנו מקום למינוי מומחה נוסף.
סוף דבר
20. לאור כל האמור לעיל, לו תתקבל דעתי, אציע לחברי להרכב לקבל את
הערעור ולתקן את סכום הפיצוי המגיע למערער נכון למועד מתן פסק הדין של בית משפט קמ"א, כדלקמן:

א. הפסדי שכר לעבר – 30,000 ₪ בתוספת ריבית מיום 21.12.03
ב. הפסדי שכר לעתיד - 106,688 ש"ח
ג. לכל הסכומים יווסף שכ"ט עו"ד בשעור 13% בתוספת מע"מ וכן הוצאות משפט בסך 11,787 ₪.
ד. מסך כל הסכומים ינוכה התשלום התכוף בתוספת הפרשי הצמדה מיום התשלום.
ה. כל שאר רכיבי פסק הדין של בימ"ש קמא יישארו על כנם.
ו. הפיקדון שהופקד על ידי המערער יוחזר לו באמצעות בא כוחו.
ז. המשיבות 6-7 תישאנה בהוצאות ושכ"ט עו"ד , בחלקים שווים בסך 12,500 ₪ + מע"מ כל אחת.




רות לבהר שרון, שופטת



השופט י' שנלר, אב"ד:
אני מסכים.


השופט י' שנלר, אב"ד

השופט, ד"ר קובי ורדי
אני מסכים.


הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת רות לבהר שרון.




לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הגדרת נזק גוף

  2. נזקי גוף - ליקוי קוכליארי

  3. נזקי גוף על רקע ריב חמולות

  4. התיישנות תביעות נזקי גוף - נזיקין

  5. חישוב בסיס השכר בתביעה לנזקי גוף

  6. נזקי גוף שנגרמו לקטין בבאר יעקב

  7. תביעה בגין נזקי גוף כנגד עיריית קרית מלאכי

  8. ערעור על תביעת נזקי גוף בתאונת עבודה

  9. פיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו ביציאה מרכב

  10. דחיית תביעה בגין נזקי גוף בתאונת דרכים

  11. נזקי גוף עקב נפילה בהליכה על מדרכה משובשת

  12. פיצויים בגין נזקי גוף עקב נפילה על רצפת המרכול

  13. תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף בתאונת דרכים

  14. תביעה שהוגשה בגין נזקי גוף שנגרמו עקב תאונת דרכים

  15. תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו בשתי תאונות עבודה במפעל

  16. הכרה בתאונת דרכים בביטוח רכוש - אי הכרה בנזקי גוף

  17. חתימה על ויתור על תביעות כנגד המעביד בגין נזקי גוף

  18. תביעה לפי פקודת הנזיקין בגין נזקי גוף בתאונת דרכים

  19. תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף בשל החלקה על רצפת המרכול

  20. רשלנות של עורך דין בתביעת נזקי גוף שנמחקה מחוסר מעש ?

  21. פיצוי בגין נזק גוף שארע לתובע עת עבד עבור הנתבעת באתר בנייה

  22. תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף. התובעת קטינה נפגעה בתאונת דרכים

  23. תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו כתוצאה מפגיעה בתאונת עבודה

  24. תביעת בגין נזקי גוף שנגרמו בעת שהתובע החליק ונפגע בכף ידו הימנית

  25. תביעה בגין נזקי גוף לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975

  26. פיצוי התובע בגין נזקי גוף המוגשת עפ"י חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים

  27. נזקי גוף בתאונת עבודה בעת סידור ארגזי משקה במדף נמוך - התרומם ונחבל בגב

  28. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון