קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חישוב הפסדי השתכרות אדם שנפטר בתביעת נזיקין: לפני תביעתם של עיזבון ותלויי המנוח (להלן: "המנוח") כנגד מדינת ישראל, בעילת רשלנות שגרמה למותו בדמי ימיו. המנוח נורה בעורפו על ידי שוטר במהלך סיור בכפר חוסאן שם עבד המנוח. רקע עובדתי 1. ביום 6.7.02 אכף סיור של משמר הגבול עוצר שהוטל על הכפר חוסאן. בסמוך לשעה 17:00 עצר רכב הסיור מול בית העסק (להלן "החנות") בו שהה המנוח, פנה אל המנוח ושני אנשים נוספים שהיו עמו באותה העת ושאל מי הוא הבעלים. המנוח ניגש אל רכב הסיור ונתבקש על ידי השוטר שברכב לסגור את החנות. בעת שהמנוח התרחק לכיוון החנות הוציא השוטר, אריק ארבלי, את נשקו האישי וירה כדור גומי לעבר החנות. כתוצאה מהירייה נפצע המנוח באורח אנוש בעורפו. המנוח הובהל לבית החולים הדסה עין כרם כשהוא מעורפל הכרה, ונפטר מפצעיו בבית החולים כחמישה ימים לאחר מכן. שאלת האחריות 2. המדינה הודתה בחבותה לנזקי התובעים, הצדדים חלוקים בעניין היקף הנזק. נקודות המחלוקת 3. במישור העובדתי חלוקים הצדדים בעניין הכנסתו החודשית של המנוח, היקף אחזקותיו בחנות שניהל, היקף תרומת ניהולו להכנסות החנות, וכמו כן חלוקים הצדדים לגבי קורות החנות לאחר פטירת המנוח. הצדדים חלוקים גם בעניין ההכרה בהוצאות הקבורה והאבל, ובעניין זכאות האלמנה לפיצויים בשל אובדן שירותי בעל. במישור המשפטי חלוקים הצדדים לעניין נפקות אי דיווח המנוח על הכנסותיו לרשויות המיסים ברשות הפלסטינית (להלן "הרשות"). נזקי התלויים והעיזבון 4. בע"א 2739/06 עזבון המנוח דוביצקי נ' רזקאללה , קבע כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין כי כאשר קיימת זהות בין היורשים לתלויים, יש להפריד בין ראשי הנזק החופפים וראשי הנזק שאינם חופפים. לעניין ראש הנזק החופף, תמיכת התלויים אל מול הפסד ההשתכרות בשנים האבודות, יקבלו התובעים את האחרון, הגבוה מבין השניים. מכאן מתייתר הדיון בתמיכת התלויים הנבלעת בראש הנזק הגבוה יותר, הפסד ההשתכרות בשנים האבודות. שאר ראשי הנזק אינם בתחום החפיפה ואין לנכותם. ראשי הנזק להפסדי התלויים מתמצים באובדן תמיכה לתלויים, אובדן שירותי בעל לאלמנת המנוח ואבדן שירותי אב לילדיו. ראשי הנזק לעיזבון כוללים הוצאות קבורה, הוצאות רפואיות, ואובדן השתכרות בשנים האבודות. הנזקים הממוניים אובדן ההשתכרות בשנים האבודות 5. הפסד העיזבון בשנים האבודות נקבע כנגזרת שכרו החודשי של המנוח, שכרה החודשי של האלמנה, וגיל הפרישה הצפוי של המנוח. על פי חוק גיל פרישה, התשס"ד- 2004 גיל הפרישה בישראל הינו 67 שנה. חזקה היא, כי המנוח עתיד היה לפרוש בגיל זה. במקרה דנן, אין המנוח תושב ישראל, וניתן היה להביא ראיות בכדי לסתור חזקה זו. עם זאת, אין בית המשפט מתערב במה שמוסכם על הצדדים. גיל הפרישה לצורך הפיצוי נקבע אם כן, לגיל 67. מכיוון שאשת המנוח לא עבדה, הקופה המשותפת של משפחת שושה עומדת על סך משכורתו של המנוח. המשתנה החסר במשוואה הוא שכרו הקובע של המנוח לצרכי הפיצוי. גובה השכר הוא נקודת המחלוקת העיקרית בין הצדדים, כפי שיידון להלן. השכר הקובע 6. המחלוקת העיקרית נסבה אפוא, על הערכת הכנסתו של המנוח. התובעים טוענים כי החנות הייתה בבעלותו היחידה של המנוח, וכי כל רווחי החנות נבעו מניהולו המוצלח של המנוח. התובעים דורשים לאמוד את שכרו הקובע של המנוח לפי הכנסה חודשית של 20,595 ₪. התובעים התקשו בהוכחת רווחי העסק כיוון שלא הוגשו דוחות רשמיים למס הכנסה ומע"מ הפלסטינים, אולם לטענתם זהו המצב הנוהג בשטחי הרשות. להוכחת טענותיהם העידו התובעים את רו"ח אל קייסי, האיש שטיפל בחשבונות החנות, ובמחברת החשבונות של המנוח. התובעים טוענים כי החנות נמכרה לאחיו של המנוח, מר פואד שושה (להלן "פואד"), במחיר של מאה אלף ₪. כיוון שלטענתם החנות לא הייתה שווה כלום לאחר מות המנוח. לדברי רו"ח אל קייסי, לאחר מות המנוח החנות הייתה שווה לא יותר מ"סכום הסחורה ומה שנמצא בו" (עמ' 38 לפרו' מיום 23.10.07). הנתבעת חולקת על טענות התובעים מכל וכל. ראשית טוענת הנתבעת כי לפי ההלכה, חייב מי שתובע פיצויים עבור נזקי גוף, שהגיש הצהרה כוזבת על הכנסתו לרשויות מס הכנסה, להוכיח בראיות נעלות מכל ספק שהכנסתו האמיתית גדולה מן המוצהרת. כיוון שבעיני הנתבעת ראיות שכאלה לא הובאו, לא נותר אלא להעמיד את שכרו הקובע לצורך הפיצוי על השכר הממוצע במשק בשטחי הרשות, שהינו 1,763 ₪. בהתייחס לשאר הראיות שהובאו טוענת היא, כי לא הוכח שהחנות הייתה בבעלותו של המנוח בכלל, או בבעלותו היחידה בפרט. יתרה מזאת, כך נטען, קיימות עדויות לפיהן החנות הייתה שייכת לארבעה שותפים. עוד טוענת היא כי החנות מעולם לא נמכרה לאחיו של המנוח אלא שאח המנוח, פואד, מנהל את החנות עבור אשת המנוח, שנשארה כבעלת החנות. השכר הקובע לדידם, צריך לעמוד על שכרו של פואד, שכן זהו הנזק שנגרם למעשה לתובעים. דיון לעניין השכר הקובע דרך המלך להוכחת שיעור שכרו של ניזוק הינה על פי דיווחיו לרשויות המס. במקרה דנן אין מחלוקת כי המנוח לא דיווח על הכנסותיו לרשויות המס של הרשות. נפקות אי הדיווח לרשויות המס של הרשות הפלסטינית 7. בעדותו, טען רו"ח אל קייסי, מנהל החשבונות של המנוח כי אין זה מקובל לשלם מסים בשטחי יהודה ושומרון. עוד טען כי בשטחי C בפרט, שם נמצאת החנות, לא התבצעה גבייה על ידי רשויות המסים הפלסטיניות (עמ' 36 לפרו' מיום 23.10.07). אף אם מוסר תשלומי המס ברשות אינו גבוה, לא ניתן, על סמך עדות זו, לקבוע ממצא לפיו אין תושבי הרשות משלמים מיסים והרשות מקבלת זאת בהכנעה, והיה מקום להמציא תעודת עובד ציבור או חוות דעת של מומחה בנדון. משלא הוכחה הטענה, הרי שדינה להידחות. בית המשפט העליון התייחס לסוגיה זו עוד בע"א 813/81 ציון חברה לבטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח דוד, פ"ד לח(4), 785, שם קבעה כב' השופטת מ' בן פורת, כך: "אין זה מדויק לומר, שהצהרה למס הכנסה או לגוף אחר, הסותרת עדות אחרת, היא מעין-השתק או הודאה מצד המצהיר, המחייבת אותו בבואו לתבוע פיצויים: ע"א 200/63, בעמ' 2404 מול אות השוליים א (מפי השופט ויתקון). אולם אם אין לתובע ראיות על הכנסתו לאמיתה, "כשעליו להודות שבמקום אחר כמו לפני פקיד השומה, הצהיר על הכנסה נמוכה יותר או כשהוא מבקש להסתיר את הצהרותיו למס הכנסה מעיני בית-המשפט הדן בתביעתו", כי אז "עלול הוא להיכשל בהוכחות תביעתו" (דברי השופט ויתקון שם, מול אות השוליים ב, ההדגשה שלי - מ' ב"פ). בענייננו, נתן השופט המלומד את דעתו על כל הראיות, וכך הגיע להכנסה של 1,000 שקל לחודש, סכום שהוא מעין ממוצע בין ההצהרות דלעיל מזה לבין הראיות האחרות מזה. בין היתר שקל גם את חריצותו ומעמדו הבכיר של המנוח לעומת שותפו." [ההדגשה אינה במקור - י.ש] (שם, 787-788). מדברים אלו עולה כי בעת קביעת ההכנסה האמיתית של הניזוק, ניתן להתחשב גם בראיות נוספות מלבד הדיווחים לרשויות המס. בע"א 5794/94 אררט נ' בן שבח, פ"ד נא(3), 489 (להלן: "פרשת בן שבח"), הביע כב' השופט (כתוארו אז) ת' אור את גישתו לעניין האיזון בין הדיווח הכוזב לרשויות המס לבין העיקרון היסודי בדיני הנזיקין, השבת המצב לקדמותו, הנועד להביא את הניזוק למצבו טרם ביצוע העוולה, בקובעו: "כשמבקש נפגע שיפסקו לו פיצויים בהסתמך על הכנסתו האמיתית, בשונה ממה שהצהיר בעבר, אין הוא מבקש להסתמך על מעשה או הצהרה פסולים שלו. הוא מבקש להסתמך על הכנסתו האמיתית. אלה המבקשים לשלול את זכותו זו הם המבקשים להסתמך על הצהרה פסולה שלו, אשר אינה אמת. קבלת גישתם של האחרונים היא, למעשה, קבלת גישה על פיה ראוי הנפגע ל"עונש": הואיל והצהיר הצהרה שאינה אמת, תופסים אותו על הצהרתו. בדרך זו ניתן יהיה אולי לשפר את מוסר המיסים, על ידי כך שכל מי שמצהיר הצהרה שאינה אמת בפני שלטונות המס ידע שזו עלולה להזיק לו בענייניו האחרים. אך הדרך להעניש את מי שהצהיר הצהרה שאינה אמת בפני שלטונות המס אינה מחייבת, בהכרח, שלילת מה שמגיע לו מכוח דיני הנזיקין." [ההדגשה אינה במקור - י.ש] (שם, 497-498). (כן ראו: ע"א 8639/96 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' קרדוניס, . וכן, ת"א (ירושלים) 8482/06 עיזבון המנוח עמי מידלש ז"ל נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול"), ). עם זאת, בבוא בית המשפט להכריע בדבר גובה השכר הלא מדווח, נאמר כי אי דיווח זה נוטל בחובו סיכון כי בעתיד יגבו קנסות בעבור פעולה (או הימנעות מפעולה) שכזו. התייחס לכך השופט ד' לוין בע"א 5149/94 "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' לוי, , כדלקמן: ההלכה היא כי הצהרתו של תובע לשלטונות המס בדבר הכנסתו, בדיווח המחייב, היא שתהווה בסיס לחישוב הכנסותיו, אלא אם כן הצליח התובע להוכיח בראיות משכנעות שהוא רימה את פקיד השומה, ושלמעשה היתה הכנסתו גדולה מזו שעליה הצהיר לשלטונות המס. יכולה לעלות השאלה, במקרה המתאים, ומה אם הוכיח כי דיווח לא אמת ולמעשה הוליך שולל את שלטונות המס? האם ניתן להתעלם מכך? האם אין במקרה כזה להפחית מהפיצוי את מה שהגיע לשלטונות המס ואת הקנסות, אשר יושתו עליו לכשתתגלה, בעקבות עדותו במשפט, העלמת המס? (שם, 1656). שאלתו נותרה בצריך עיון, היות שבאותו העניין לא הוכחו ההכנסות הלא מדווחות. עניין זה נדון גם בת"א (ירושלים) 5087/03 פלונית נ' "סהר" - חברה לביטוח בע"מ, , ונאמר בהערת אגב, כדלקמן: "בעניין זה אציין שהקביעה לפיה יש להעמיד את שכרו של המנוח אף על פי השכר אשר לא דווח לרשויות המס, באם מוכח הדבר בראיות מהימנות ומשכנעות, אינה חפה מספק. כאמור בדברי המשנה לנשיאה, עקרון היסוד בדיני הנזיקין הינו השבת מצבו של הניזוק לקדמותו, משמע למצב שבו היה עומד לולא אירע הנזק. על כן ראויה להישאל השאלה מה היה מצבו האמיתי של הניזוק טרם קרות הנזק. דעתי היא כי אדם אשר אינו מדווח על הכנסותיו האמיתיות אינו יכול לטעון כי מצבו טרם קרות הנזק כלל אף את ההכנסות הלא מדווחות, מאחר והכנסות אלו יש לראותן כהכנסות זמניות בלבד, עד המועד בו יתגלה הדבר לרשויות המס. סיכון זה אינו כולל אך את סכומי המס אותם היה נדרש האדם לשלם מראש, אלא סיכון זה כולל אף חיוב בקנסות, ריבית והצמדה וייתכן שאף את העליות המשפטיות הכרוכות בכך. כמו כן, מאחר ועסקינן בהליך פלילי, האדם מסכן עצמו אף בקטיעת מקור ההכנסה, בעת שירצה את עונשו, אם וכאשר יושת עליו מאסר בפועל או בעבודות שירות. לאור האמור, דווקא בהתחשב בעקרונות היסוד של דיני הנזיקין, לא ניתן לבחון את הכנסותיו הלא מדווחות של הניזוק, ללא גילום כלכלי של הסיכון בו הוא מצוי." (שם, 12359). (וראה בעניין זה ת"א (חיפה) 514/00 אורפלי נ' ג'ורבאן, ). יודגש כי אין משמעות הדברים שלא ניתן להכיר כלל בהכנסות לא מדווחות אשר הוכחו כדבעי, אלא שלא ניתן להכיר במלוא הסכום המוכח, מבלי לגלם את הסיכון אשר מהווה חלק בלתי נפרד ממצבו של הניזוק כפי שהיה טרם העוולה. אשר לגישה העונשית אליה מתייחס כבוד השופט ת' אור בפרשת בן שבח, אני סבור שהיא הולמת יותר מצב בו הניזוק הוא אזרח ישראלי, מה גם, כמודגש לעיל, בית המשפט נקט לגבי ההצהרה בביטוי "אינה מחייבת בהכרח". מן המקובץ עולה, כי על אף שלדיווחי הניזוק לרשויות המס ניתן משקל משמעותי כאשר בוחנים את הכנסתו של המנוח, לאור החזקה כי דיווחיו דיווחי אמת, הרי שאם טוען הוא כי דיווחיו אינם אמת יכול בית המשפט לבחון ראיות נוספות התומכות בטענתו זו, לצורך קביעת הכנסתו האמיתית של תובע. בהנחה שניזוק עומד בנטל ההוכחה, ומוכיח שלו הכנסה גבוהה מהמוצהר, על בית המשפט, בקובעו את בסיס השכר לצורך חישוב הפיצויים, להתחשב בסיכון שקיבל עליו הניזוק בדיווחו השקרי לרשויות, ולקבוע את בסיס השכר תוך גילום כלכלי של הסיכון האמור. במקרה דנן, אין מדובר במנוח שמסר דיווח "לא מדויק" לשלטונות המס, אלא במנוח אשר לא מסר דין וחשבון לרשויות המס כלל. היות והמנוח לא הצהיר על דבר לא ניתן לראות באי הדיווח, הודאה היוצרת השתק. נזכיר, כי על התובעים מוטל הנטל להוכחת שיעור שכרו של המנוח, ובלא ראייה המגובה על ידי שומות מס, יתכן ויקשה עליהם לעשות כן. עם זאת, אין בכך בכדי לסתום את הגולל על תביעתו של המנוח ויש לבחון את שיעור שכרו בהתחשב בראיות האחרות אשר הובאו לפני בית המשפט. שקילת הראיות הנוספות רלוונטית ונדרשת אף יותר, כאשר ברי שההכנסה המדווחת אינה הולמת את המציאות המוכחת, כדוגמת המצב שלפנינו - בו ברור כי המנוח השתכר אולם אין כל הכנסה עליה דיווח. הראיות הנוספות 8. אין מנוס מן המסקנה כי התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה לעניין רווחי החנות, ובעלות המנוח בה, אפרט. לעניין רווחי החנות, ברור כי לא ניתן להסתמך על קבלות שהוצאו בדיעבד. התובעים לא המציאו כל מסמך מקורי ממנו ניתן לקבוע את רווחי החנות, כגון קבלות מקוריות או חשבוניות שהוצאו בזמן אמת. דברי העד רו"ח אל קייסי, בנושא זה, מדברים בעד עצמם, וכך העיד: "ש. במסמכים שמסרת לנו היו שוברי הוצאה שהיה שם מספרי טלפון של עשר ספרות. מציג לך דוגמא מס' 467. התאריך שלו הוא בשנת 2002 בעוד שמספרי הטלפון עברו לעשר ספרות בשנת 2004. מה ההסבר שלך לזה? ת. המסמכים האלה הם לא מסמכי המנוח. אלה מסמכים שהשתמשנו בהם כדי לעזור לבית משפט בפירוט ההוצאות. לקחנו את המסמכים האלה מפואד שנמצא כרגע שם כדי שנוכל לעזור לבית המשפט בתיאור ההוצאות. לקחנו את המסמכים הריקים מפואד." (עמ' 26 לפרו' מיום 23.10.07) ובהמשך: "ש. אני מראה לך את הקלסר מס' 1, משנת 1999, אציין שזה מחולק להכנסות והוצאות. אני מראה לך דוגמאות של שוברי תשלום מ-1999. אני מראה לך כאן מינואר כמה דוגמאות, מפברואר, כמה ממרץ. אני אומר לך שכל שוברי התשלום הם בעצם לכל השנים 1999,2001,2002, כל אלו הוכנו לא בזמן אמת, אלא כפי שאמרת 'על מנת לעזור לבית משפט'. ת. כן. " (שם, 29). וכן: "ת. לא אני שילמתי, הוא שילם, הוא היה מגיע ואומר לי, אני שילמתי ואני רושם, בית משפט ביקש חשבונות והתקופה הזו היתה תקופה קרובה ורצינו להגיש בהקדם שיראו מה החשבונות, לקחנו מפואד את שוברי התשלום הריקים, ורשמנו עליה את החשבונות שמחמוד היה מכתיב לי לפני שהוא נפטר. אף פעם לא אמרו שהדברים נוגעים למחמוד, פשוט הגדלנו את המספרים שבית משפט יראה. " (שם,שם). התובעים מבקשים להסתמך על תיעוד לאחור על מנת לקבוע את הכנסת המנוח. ספק אם ניתן לסמוך או להסתמך על ראיות שכאלה לקביעת שיעור שכרו של המנוח. 9. גם יתר ראיות התובעים לא סייעו בידם להרים, וזאת בלשון המעטה, את נטל השכנוע. התובעים לא הוכיחו כי החנות הייתה בבעלותו היחידה של הנתבע, ואף הובאו עדויות על כך שהיו למנוח שותפים. כך למשל, העידה אום צוהיב, אשת מחמד שושה, אחיו של המנוח, שהוקלטה על ידי ש.א - חוקר פרטי מטעם הפרקליטות (להלן, "החוקר"): "חוקר: הוא רק פועל אז למי העסק? נחקרת: העסק לשותפים, לארבעה. חוקר: למי ומי? נחקרת: לא יודעת בדיוק. חוקר: למנוח? נחקרת: כן, למנוח, אך לא לו לבדו. " (שם, 7). ובהמשך אותה שיחה: "חוקר: למנוח היה הכל או חצי? נחקרת: לא כולו. חוקר: מאז יענו. נחקרת: מאז ומתמיד." (שם, שם). ובהמשך: "חוקר: אז למי יש חלק בו? נחקרת: לא יודעת. חוקר: שותפים מהאחים או אנשים זרים? נחקרת: אנשים זרים. חוקר: זאת אומרת לא הכל שייך למנוח מחמוד. נחקרת: לא." (שם, 8). דברים אלו עולים גם מתמליל השיחה שהוקלטה על ידי החוקר עם עלי אחמד עטיה שושה, קרוב משפחתו של המנוח, אשר גם השיחה עמו הוקלטה על ידי החוקר: "חוקר: שייך למחמוד או למחמוד והאחים שלו? נחקר: למחמוד והאחים שלו. העסק לא של אדם אחד ... של כולם. חוקר: מאז ומתמיד. נחקר: כן." (שם, 13) ובהמשך, "נחקר: האח בנה את העסק וצרף את האחים אתו. חוקר: שותפים? נחקר: כן. חוקר: מי בנה? נחקר: מחמוד וכל האחים שלו שעבדו איתו. חוקר: מחמוד והאחים שלו פואד ומי? נחקר: פואד ומחמד ויש להם אח שנפטר. חוקר: שמו מה? נחקר: סדקי. חוקר: סדקי גם שותף בעסק? נחקר: אני חושב. חוקר: מחמד שותף? נחקר: בטוח." (שם, 13). בנוסף לכך, גם טענת הנתבעים כי העסק קרס עם מות המנוח, וכי כל רווחי העסק נבעו מכישרונו של המנוח בניהול אינה סבירה בעיני, שכן נראה כי פואד, על פי עדותו, שיחזר את רווחי החנות, המרוויחה כיום כעשרים אלף ש"ח בחודש, שזהו הסכום אותו, כך לפי התביעה, הרוויח המנוח. 10. האם על הנתבעת לפצות את התובעים על חלקו של המנוח באובדן רווחי החנות, או שיש לפצות על אובדן משכורתו החודשית של המנוח בלבד? המזיק אינו אחראי לנזק שנגרם בפועל אך יכול היה להימנע בפעולה סבירה של התובע. זאת אנו למדים מסעיף 14(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970: אין המפר חייב בפיצויים ... בעד נזק שהנפגע יכול היה, באמצעים סבירים, למנוע או להקטין. הלכה פסוקה היא, כי עקרון הקטנת הנזק נקלט בדיני הנזיקין (ראה למשל ע"א 252/86, גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מה(4) 45, 51-52). מכאן שגם אם מכרו התובעים את החנות לצד שלישי, כטענתם, במחיר שאינו סביר, אין בכך בכדי לחייב את הנתבעת בכל רווחי החנות שהפסידו הנתבעים על ידי פעולה זו, אלא בנזק שגרם חסרונו של המנוח לעסק, בתנאי שלא ניתן היה להקטינו על ידי פעולה סבירה מצד התובעים. היות והיה ניתן לשחזר את רווחי החנות, כפי שראינו לעיל, הנזק הבלתי נמנע הוא משכורתו של מנהל חליפי בלבד. מאידך גיסא, אין עוררין כי המנוח ניהל בחייו את החנות. מסיבה זו אין זה סביר לקבוע את שכרו על פי השכר הממוצע במשק בשטחים, ויש לאומדו לפי שכר מנהל בנסיבות העניין. בהתחשב בכך שהשכר הממוצע במשק בשטחי הרשות עומד על כ-1,800 ₪, אני אומד את שכרו של המנוח כמנהל על 4,000 ₪ . כאמור, הצדדים חלוקים בשאלת הבעלות בחנות, אולם בין אם המנוח היה הבעלים היחיד בחנות ובין אם החנות הייתה בבעלות משותפת, הרי שאין בכך בכדי לשנות את הקביעה בעניין השכר הקובע לעניין הפיצוי. שהרי, אם המנוח בכובעו כשכיר הרוויח יותר ממשכורת סבירה של מנהל בסביבות העניין, דהיינו, יותר מ4,000 ₪, הרי שעליו הנטל להוכיח זאת. בהיעדר הוכחה על בית המשפט לפסוק משכורת סבירה של מנהל בנסיבות העניין, והיא כפי שאמדנו לעיל, עומדת על 4,000 ₪ לחודש. חישוב הפיצוי לעבר 11. הנתבעים טענו בסיכומיהם, כי אין לפסוק תוספת ריבית והצמדה לסכום הפיצויים שייפסק וזאת כיוון שלטענתם לא הוכיחו התובעים את עליית מדד המחירים לצרכן בשטחים. מטרת הפיצויים בנזיקין היא להשיב את הניזוק למצבו טרם ביצוע העוולה. באם התנאים הכלכליים במקום עיסוקו של הניזוק שונים מהותית מתנאי מדינת ישראל, אין ספק כי יש לתת על כך את הדעת ולפסוק ריבית והצמדה ריאלים לשחיקת הכסף במקום הניזוק. דא עקא, שהנתבעת לא הביאה כל תימוכין לשונות הלכאורית במדד המחירים לצרכן לה היא טוענת, ובהיעדר ראיות סותרות בית המשפט מניח כי התנאים הכלכליים (לעניין עליית מדד המחירים לצרכן) הם זהים. ראייה לכך ניתן למצוא בפסיקה בעניין תוספת ריבית והצמדה, לבעלי דין מהרשות (ר' למשל בעניין פסיקת הוצאות, בג"ץ 9554/07 מחמוד גאנם נ' שר הפנים , וכמו כן, בג"ץ 7908/06 מוצטפא דיאב נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, ). חזקה זו ניתנת לסתירה אך נטל ההוכחה מוטל על כתפי הנתבעת, שלא טרחה להביא ראיות בעניין זה. על כן הפיצוי לעבר יינתן בתוספת ריבית והצמדה, כדין. חישוב אובדן כושר ההשתכרות בשנים האבודות 12. כפי שציינו לעיל הפסד העיזבון בשנים האבודות הוא פונקציה של שכרו החודשי של המנוח, שכרה החודשי של האלמנה, גיל הפרישה הצפוי של המנוח, ומספר התלויים בו. בעניינינו הקופה המשותפת כוללת אך את משכורת המנוח, ויש להעמידה על 4,000 ₪. גיל הפרישה הוא כאמור לעיל 67 שנה. בכדי לחלץ את ידת הקיום של המנוח נעקוב אחר השינויים בגילאי ילדי המנוח. להלן תקופות הפיצוי: תקופה א' - 3 חודשים - מיום פטירת המנוח (ה11/07/02) ועד הולדת מחמוד שושה - 10 ידות. תקופה ב' - 67 חודשים - מיום הולדתו של מחמוד שושה ועד הגיעה של בראה שושה לגיל 18 - 12 ידות. תקופה ג' - חודשיים - מיום הגיעה של בראה שושה לגיל 18 ועד יום הולדתו ה-18 של אנס שושה - 11 ידות. תקופה ד' - 12 חודשים - מיום הגיעו של אנס שושה לגיל 18 ועד יום הולדתם ה-18 של מוצטפא ועמרו שושה - 10 ידות. תקופה ה' - 40 חודשים - מיום הגיעם של מוצטפה ועמרו שושה לגיל 18 ועד יום הולדתם ה-18 של פאטמה ואסיא שושה - 8 ידות. תקופה ו' - 68 חודשים - מיום הגיעם של פאטמה ואסיא שושה לגיל 18 ועד יום הולדתו ה-18 של מחמוד שושה - 6 ידות. תקופה ז' - 23 חודשים - מיום הגיעו של מחמוד שושה לגיל 18 ועד לגיל הפרישה של המנוח - 5 ידות. תקופה ח' - 181 חודשים - מיום הגיעו של מחמוד שושה לגיל 18, ועד לתאריך הפרישה המיועד של המנוח - 4 ידות. יוצא כי הפיצוי בעד אובדן כושר ההשתכרות בשנים האבודות לעבר עומד על 377,042 ₪ כולל ריבית כדין, ועל סך של 706,944 ₪, מהוונים כדין, פיצוי לעתיד (החישוב נעשה על פי הנתונים בפסקה זו לעיל באמצעות משערכת 32). בסך הכל תשלם הנתבעת בעבור ראש נזק זה, סך של 1,083,986 ₪. אובדן שירותי אב ובעל 13. הלכה היא כי התלויים יזכו לפיצוי על נזקי הממון שהם סופגים מאובדנו של המנוח ולא על אובדנם הרגשי. (ראו ע"א 64/89 גבאי נ' לוזון, פ"ד מח(4), 673 , 685) התובעים לא הביאו הוכחות לעניין תרומת המנוח בבית, ולכן לא הוכח נזק הממון אשר נגרם להם כתוצאה ממותו. עמד על כך הנשיא א' ברק בע"א 531/91 חיון נ' הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נא(2), 51, כדלקמן: "יש לדחות גם את טענת התובעים כי היה על בית המשפט קמא לפסוק סכום פיצויים גלובלי כלשהו עבור אובדן שירותי אב מחנך העוזר ומסייע בשירותי האם. לא הובאו ראיות לביסוס הטענה כי האב אמנם סייע בביצוע עבודות הבית, כך שמותו הרע מבחינה זו את מצבה של האלמנה. לא הוכח גם כי המנוח סייע בחינוך הילדים באופן שניתן לקבוע כי חסרונו מצריך פיצוי כספי." (שם, 60). כמו כן יש להתחשב בכך שאלמנת המנוח לא עבדה, ומן ההיגיון כי היא טיפלה ברוב עבודות הבית ובילדים. עם זאת, בהינתן העובדה שהמנוח בורך בשבעה ילדים, הדעת נותנת כי הוא תרם תרומה מסוימת בבית. בהתחשב בגילה הצעיר של האלמנה, ובהתחשב במשפחתו הגדולה של המנוח, אני פוסק, סכום של 60,000 ₪, נכון להיום, על אובדן שירותי המנוח לאישתו ולילדיו. הוצאות הקבורה 14. ב"כ התובעים מבקש לפסוק סכום כולל של 10,000 ₪ על דרך אומדנא, מבלי שהוצגו קבלות או מסמכים. הנתבעים מצידם סבורים כי יש למנוע מהתובעים פיצוי בעד ראש נזק זה כיוון שלא הוצגו קבלות בעבור הוצאות הקבורה. ככלל, נקבע בפסיקה כי יש להוכיח את ההוצאות אשר הוצאו לצרכי הלווייתו וקבורתו של המנוח. אולם, כאשר אין מחלוקת על כך שהוצאו הוצאות לצרכים אלו, הרי שניתן לפסוק פיצויים אף על דרך האומדנא (ראה דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף, 1084 (מהדורה רביעית, 1997)). במצב דברים זה, אני פוסק לתובעים פיצוי גלובאלי בסכום של 5,000 ₪. הוצאות רפואיות 15. התובעים נדרשו לשלם לבית החולים הדסה עין כרם סך של 44,734 ₪ והעבירו דרישה זו לנתבעת מבלי לשלמה. הנתבעת אינה חולקת על חבותה לשאת בהוצאות אלו, ואף התחייבה לשלם סכום זה לבית החולים במהלך הדיונים. אם הנתבעת טרם שילמה סכום זה לבית החולים, עליה לשלמו. כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים 16. המנוח היה בן 33.5 שנים במותו. תוחלת החיים הממוצעת של גבר ערבי בישראל עומד על כ-75 שנה (). יש לשער כי תוחלת החיים ברשות נמוכה מתוחלת החיים בישראל, היות ותושבי הרשות אינם נהנים מהשירותים הרפואיים הנרחבים שמציעה ישראל לתושביה. לשם השוואה תוחלות החיים הממוצעות של שכנינו במצרים, בסוריה ובירדן עומדות על 66, 70 ו- 69 בהתאמה (, במקור מדו"ח של ארגון הבריאות העולמי, 2008). יש לשער אם כן, שתוחלת חייו של המנוח קוצרה בכ- 40 שנה. המנוח שכב כשלושה ימים בבית החולים כאשר הוא מורדם ומונשם. בנסיבות העניין אני פוסק למנוח פיצוי בסך 400,000 ₪ כערכם היום, בגין נזקיו הלא ממוניים. תוצאה 17. על הנתבעת לשלם לתובעים פיצוי בסך 1,548,986 ₪, על פי הפירוט הבא: פיצוי בגין אובדן השתכרות בשנים האבודות, בסך 1,083,986 ₪. פיצוי בגין הוצאות הקבורה, בסך 5,000 ₪. פיצוי בגין אובדן שירותי אב ובעל, בסך 60,000 ₪. פיצוי בגין כאב וסבל, בסך 400,000 ₪. כן תשלם הנתבעת לבית החולים הדסה עין כרם את ההוצאות הרפואיות כאמור לעיל. היות שהתובעים הערימו קשיים רבים בהבהרת גובה הכנסתו של המנוח, אשר הייתה הסוגיה העיקרית אשר נדונה, ישאו הם בהוצאות המשפט. הנתבעת תשלם את שכר טרחת עורך דינם של התובעים, בגובה של 20% בתוספת מע"מ מהסכום שנפסק לעיל. כל הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישאו ריבית והצמדה מיום פסק הדין ועד תשלומם בפועל. נזיקיןהפסדי השתכרות