קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חסינות עובדי ציבור במועצה מקומית: הנתבעים 4 ו-5 עותרים לסילוק התביעה על הסף מפאת העדר עילה והעדר יריבות ולחלופין להורות על מחיקת בעל דין בהתאם להוראת סעיף 24 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי") (בש"א 7530/08). ראשית, אציין, כי המהלך הנורמטיבי של רכיבי הבקשה הוא שונה, אך תוצאתם זהה. התביעה הוגשה בגין נזקי גוף ונפש שנגרמו בעקבות פיגוע חבלני שאירע באוטובוס סמוך ליישוב עמנואל. על פי הנטען, הנתבע 5 שימש בתפקיד ראש המועצה המקומית- הנתבעת 4. הטענות העובדתיות המיוחסות כלפי הנתבעים 4 ו-5 מפורטות בסעיפים 53-63 לכתב התביעה. על פי הנטען, הנתבעים 4 ו-5 הציגו מצג בפני התובעים לפיו האוטובוסים המופכלים בקו של חברת דן במועדים שפורסמו הם ממוגני ירי (להבדיל מהאוטובוסים הפועלים ביתר המועדים). על פי הנטען, ביום 31/10/01 התקיימה פגישה בין הגורמים האחראיים לביטחון ולתחבורה הציבורית בשטחי יהודה ושומרון, נציגי קואופרטיב דן ונציגי חברות פרטיות, וזאת לצורך סיכום הליכי יישום החלטה קודמת לפיה עד לסוף שנת 2002 יפעלו אוטובוסים ממוגני ירי בלבד. על פי הנטען, הנתבעים 4 ו-5 לא נכחו בפגישה ולא אמורים היו להיות מודעים לנאמר במסגרתה, אלא שבניגוד למצג שפורסם במנשר מסויים וכעולה מסיכומי הפגישה, חברת דן לא החלה להפעיל אוטובוסים ממוגני ירי בקו ואף לא התחייבה לעשות כן. לטענת התובעים, הנתבעים 4 ו-5 ידעו או היו אמורים לדעת שהעובדות המוצגות במנשר לידיעת כל ציבור תושבי היישוב אינן נכונות אלא מטעות, אלא שבפועל, הם הציגו באופן כוזב את העובדות המתוארות במנשר בידיעה שהן כוזבות או מתוך שלא האמינו באמיתותן. בבקשה הנוכחית, מציגים הנתבעים 4 ו-5 את גירסתם העובדתית למתכונת תכנון הפעלת האוטובוסים ממוגני הירי. לטענתם, בהתאם לסיכום הראשוני, היה על חברת דן (צד ג' 4) להסדיר את הנושא עד ליום 1/10/01 , בין אם באמצעות אוטובוסים שבבעלותה ובין אם באמצעות קבלני משנה, אלא שלמרות הנחיה זו, חברת דן לא הסדירה את הפעלתם של האוטובוסים ממוגני הירי במועד הנדרש, וזו הסיבה לכך שהאוטובוס שבו התרחש הפיגוע היה אוטובוס בלתי ממוגן של חברת דן. הנתבעים 4 ו-5 טוענים בבקשתם, כי פרסום המנשר לא נעשה כלאחר יד, להם עצמם לא היה כל מניע או אינטרס בהטעיית הציבור בפרסום, והם החליטו לפרסם את המנשר רק לאחר דיונים וישיבות, תוך שפעלו רק להעברת המידע בין חברת דן לבין התושבים. לטענתם,פרסום המידע הוא בגדר החלטה סבירה ולא שרירותית, העומדת במבחן הסמכות והסבירות, ולכן אין הצדקה להטיל עליהם אחריות. בנוסף, נטען בבקשה כי לא ייתכן שהנתבע 2 יישא באחריות להתחייבויות של גורמים המספקים שירותים לתושבים, בנסיבות בהן הופעל שיקול דעת סביר. לחלופין, טוענים הנתבעים 4 ו-5 כי חלה עליהם חסינות עובדי ציבור, מכח סעיף 7א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], שכן מדובר בפעולות שבוצעו במסגרת מילוי תפקידם של הנתבעים 4 ו-5. מכאן, כאמור, טענת הנתבעים 4 ו-5 בדבר הצורך בסילוק התביעה כנגדם על הסף או מחיקתם מההליך. בתגובתם, חוזרים התובעים על העובדות הנטענות בכתב התביעה, וטוענים כי המנשר בדבר הפעלת קו האוטובוס הממוגן הוצג על ידי הנתבעים 4 ו-5 באופן כוזב, מתוך מודעות לאי אמיתותן או מתוך קלות ראש, ומכאן התרשלותם. כידוע, סילוק תביעה על הסף על פי הנטען באופן מקדמי הוא אמצעי שיש להפעילו בזהירות רבה ורק במקרים שבהם ברור שבשום אופן התובע אינו יכול לקבל את הסעד המבוקש (רע"א 4499/06 ים אילת בע"מ נ' פייס (11/12/06); רע"א 8862/08 צין טורס חדשה נ' אהרוני (1/12/08)). הסוגייה השנויה במחלוקת היא אכן האם הנתבעים 4 ו-5 היו מודעים לכך שהמידע שפורסם במנשר, לגבי תכנית הפעלת אוטובוסים ממוגני ירי, היה בלתי נכון או בלתי מדוייק. סוגייה זו היא עובדתית במהותה, וטעונה בירור ענייני בהמשך הדרך, ובשלב המקדמי הנוכחי לא ניתן להפריכה או לאשרה, וממילא לא ניתן לשלול את קיומה של עילת תביעה כנגד הנתבעים 4 ו-5. מטעם זה, גם לא ניתן לקבוע כי הנתבעים 4 ו-5 לא צורפו כהלכה להליך באופן המצדיק את מחיקתם על פי תקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי. סעיף 7(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], קובע- "לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור". בהחלטתו של כב' השופט איתן אורנשטיין בבש"א (מחוזי תל אביב-יפו) 11196/07 , ת"א 1095/07 הוועדה המקומית לתכנון ובנייה תל אביב יפו נ' הילה ר.ג. יעוץ (24/8/08)- "סעיף 7א לפקודת הנזיקין, מקנה חסינות לעובד ציבור מפני תביעות לגבי מעשה שע(ש)ה תוך כדי מלוי תפקידו כעובד ציבור. ההוראה מסוייגת למקרים בהם המעשה נעשה מתוך כוונה לגרום לנזק, או בשוויון נפש לאפשרות גרימת המעשה. עוד נקבע כי אין בחסינות לפי הסעיף כדי לפטור את הרשות לפי הוראות אחרות, הן בפקודת הנזיקין עצמה, סעיפים 13 ו-14 והן לפי כל דין אחר. בסעיף 7ג לפקודת הנזיקין, נקבעו הוראות באשר להליך שעל העובד ו/או הרשות לפעול כאשר מוגשת תובענה נגד העובד, ובדבר בירור העניין על ידי בית המשפט. בהתאם לסעיף 7ה לפקודת הנזיקין, חוקקו תקנות משנה לגבי סדרי הדין ומועדיהם בכל הנוגע לבקשה לחסינות כאמור והמכונות תקנות הנזיקין (אחריות עובדי ציבור), תשס"ו-2006 (להלן: "התקנות"). בתקנות התווה גם האופן שבו על בעלי הדין להגיש לבית המשפט "הודעה על הכרה", שמשמעה הכרה כי מתקיימים תנאי החסינות על פי סעיף 7א לפקודה, (להלן: "הודעת הכרה"). אציין כי תנאי להגשת הודעה הוא בין היתר, קבלת אישור של היועץ המשפטי של הרשות. עוד נקבעו בתקנות המועד להגיש את הודעת ההכרה מאז קבלת התביעה, הנוסח הדרוש, אופן בירור הבקשה על ידי בית המשפט ועוד". מכאן נובע, כי הגשת בקשה לחסינות עובד ציבור מותנית בפרוצדורה שלמה המותווית בפקודת הנזיקין ובתקנות הנזיקין, ולא ניתן להחיל את החסינות ללא התקיימות התנאים הפרוצדורליים הרלוונטיים לה. הדרישות הפרוצדורליות המקדמיות לא מתקיימות בענייננו, ומכאן שאין דרך דיונית להחלת החסינות המבוקשת, במתכונת שבה התבקשה. הבקשה נדחית אפוא. הוצאותיה ילקחו בחשבון בפסק הדין. בבש"א 8529/08 עותרים התובעים למתן פטור מהגשת חוות דעת מומחה יחד עם כתב התביעה, למינוי מומחים מטעם בית המשפט ולהורות על חלוקת הדיון לשני שלבים- שלב קביעת האחריות ושלב קביעת הנזק. בתגובתה, מסכימה צדג' 4 לפיצול הדיון באופן שראשית תידון סוגיית חבות הצדדים ולאחר מכן תידון סוגיית הנזק, ובכך, לטענתה, מתייתר הצורך לדון, בשלב זה, בבקשה לפטור מהגשת חוות דעת מומחה ומינוי מומחה מטעם בית משפט, בקשה אשר לה מתנגדת צד ג' 4. צד ג' 5, בתגובתה, מביעה עמדה זהה לזו של צד ג' 4. תקנה 48 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת- "ראה בית המשפט או הרשם, מיזמתו או על פי בקשת נתבע, כי אין דרך נוחה לדון יחד או לפסוק יחד בעילות שאוחדו בתובענה אחת, רשאי הוא להורות על צמצום התובענה לאותן עילות שאפשר לדון או לפסוק בהן בדרך נוחה או על הפרדת הדיון או על דרך דיון אחרת שתיראה לו וכן להורות על התיקונים הכרוכים בכך". הוראת תקנה זו מקנה סמכות נרחבת להורות על אופן ניהול הדיון, ולהתאימו לנסיבות כל תביעה. על בית המשפט להפעיל סמכות זו תוך בחינת היבט היעילות- מיצוי מירבי של הזמן והמשאבים המושקעים בניהול ההליך, וכן היבט ההגינות- שמירת הזכויות המהותיות של בעלי הדין. כאשר קיים ניגוד בין שני היבטים אלה, יש להעדיף את שיקול ההגינות ולהימנע מהפעלת הסמכות המעוגנת בתקנה 48 לתקנות סדר הדין האזרחי (רע"א 2301/01 פז חברת נפט בע"מ נ' רשקס (23/5/01); בר"ע (י-ם) 798/03 כהן נ' המועצה האזורית מטה יהודה (21/4/04); רע"א 10788/02 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' יחזקאל (6/1/03)). בענייננו, קשה להתעלם מריבוי בעלי הדין בהליך, והיקף הטענות הפוטנציאליות בעניין מידת אחריותם לפיגוע ולנזקי התובעים. בירור סוגיית חבותם של חלק מהנתבעים אינו צפוי להיות פשוט. בעוד שקיימות ראיות לכאוריות לגבי חבותם של הנתבעים 1-3, הרי שחבותם הנטענת של הנתבעים 4 ו-5 וכן צדדי ג' 4 ו-5, שנויה במחלוקת של ממש, ובירורן הענייני עשוי להיות מורכב. בהתאם לכך, אני שותף לעמדת התובעים לפיה אופן ההכרעה בסוגיית האחריות עשויה לצמצם באופן ניכר את מספר בעלי הדין שיוותרו בהליך, וייתכן שאף יהיה בכך בכדי לעודד ניהול משא ומתן בין הצדדים לצורך הגעה לפשרה. בנוסף, ובאותה מידה, מתקבל הרושם שגם הדיון בסוגיית הנזק עשוי להיות רחב היקף, לאור ריבוי הצדדים בהליך ואופי המקרה נשוא התביעה, וגם מבחינה זו, יהיה זה יעיל לפצל את הדיון באופן שראשית תידון סוגיית האחריות, ולאחר מכן, ובהתאם לתוצאתו, תתברר סוגיית הנזק. כלומר, בהתאם למתווה הנורמטיבי שהוצג, ניתן לקבוע כי היבט היעילות מצדיק את פיצול הדיון באופן המבוקש, והיבט ההגינות, אינו מונע את הפיצול. לפיכך, מתקבלת הבקשה לפיצול הדיון. בבש"א 7776/08 עותרת צד ג' 5 להורות לתובעים למסור לה תצהיר גילוי מסמכים ולהשיב לשאלון שהופנה אליה. בתגובתם, טוענים התובעים, כי הבקשה הוגשה תוך חריגה ממסגרת המועדים המוקצבת בתקנה 120 לתקנות סדר הדין האזרחי, ואין לאפשר חריגה מעין זו. בהודעתם מיום 9/3/09 מציינים הנתבעים 1-3 כי ההחלטה ברע"א 11019/08 הרשות הפלסטינית נ' אזוז (16/4/09), נדחתה בקשת רשות הערעור על ההחלטה במסגרתה נדחתה בקשת הנתבעים 1-3 להורות על סילוק התביעה על הסף מפאת פורום לא נאות (בהליך אחר). בהודעתם מיום 17/6/09 מבקשים התובעים למחוק את בש"א 5521/08, וכך אני מורה. גם הוצאות הליך זה ילקחו בחשבון בפסק הדין. לפיכך, ולאור מתכונת פיצול הדיון, אני רואה לנכון להורות לתובעים להשיב לשאלות בסוגיית האחריות (שאלות 1-34) ולגלות את המסמכים הרלוונטיים לסוגיית האחריות, וזאת בתוך 30 יום. הצדדים מתבקשים להודיע, בתוך 45 יום, האם ניתן להורות על הגשת ראיות, בשאלת החבות. חסינותחסינות עובד ציבורעובדי ציבורמועצות מקומיות