קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא טענת טעות בהסדר חוב עם הבנק: הקדמה ורקע עובדתי: לפני בקשה למתן רשות להתגונן שהגישו יואב ומדהבה בנטוב, בעל ואישה המתגוררים במשק חקלאי במושב נהלל (להלן: "המבקשים"). בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: "הבנק") הגיש כנגד המבקשים, ונתבע נוסף שהוא בנם, את התביעה דנא, בסדר דין מקוצר, על סך של 5,000,000 ₪ בגין יתרת חוב בחשבון עו"ש מס' 401633 המתנהל על שמם בסניף מגדל העמק של הבנק (להלן: "החשבון"). בין הצדדים התקיימו הליכים קודמים, ובין היתר נחתם, ביום 27/11/2003, הסדר חוב בין המבקשים ובין הבנק, לפיו יתרת חובם של המבקשים עמדה, נכון למועד חתימת הסדר החוב, על סך של 3,315,712 ₪ וכן נקבע בו כי באם המבקשים ישלמו לבנק את הסך של 2,404,000 ₪ בתשלומים ובמועדים שפורטו בהסדר החוב, כי אז תמחק כל יתרת חובם הנ"ל (להלן: "הסדר החוב"). המבקשים שילמו חלק קטן מהתשלומים כקבוע בהסדר החוב, אך חדלו מהמשך פירעון הסכום שהוסכם שם. על כן, פתח הבנק בהליכי מימוש המשק החקלאי אשר מושכן לטובתו להבטחת פירעון האשראי בחשבון וכן הגיש את התביעה דנא כנגד המבקשים, בגין חוב בסך 8,269,673 ₪ נכון ליום 26/4/2009 כולל ריבית עד ליום 31/3/2009. עם זאת, בהסתמך על ההנחה לפיה הבנק עתיד לממש את המשק החקלאי הממושכן לטובתו, ולאור הערכת הבנק כי התקבולים ממכירת המשק יעמדו על כ-2.5 - 3 מיליון ₪, העמיד הבנק את סכום התביעה דנא על סך של 5,000,000 ₪, בכפוף לסכומים שיתקבלו בעתיד עקב מימוש המשכון. בינתיים, במסגרת הליך של פשיטת רגל ניתן צו כינוס על נכסי הנתבע הנוסף, בנם של המבקשים, וביום 7/6/2009 הוריתי על עיכוב ההליכים נגדו בתיק דנן. המבקשים הגישו בקשת רשות להתגונן כנגד מלוא סכום התביעה, היא הבקשה בה עסקינן. טענות המבקשים, בתמצית: המבקשים, בגרסתם המבולבלת והסתמית, מכחישים שקיים חוב לבנק בכלל, אך ממשיכים - בנשימה אחת - וטוענים שככל שקיים חוב, הרי שהוא קטן בהרבה מסכום התביעה. המבקשים אינם מכחישים כי חתמו על הסדר החוב, אך הם טוענים כי עובר לחתימתם לא בדקו את נכונות שיעור החוב הנקוב בהסדר החוב, משום שסברו, בתום לב, כי הבנק ציין בו את סכום החוב הנכון. המבקשים סבורים כי הנתונים המופיעים ביחס לחשבונם בספרי הבנק הנם שגויים. לטענתם, הבנק שינה במסגרת ההליכים השונים שהתנהלו בין הצדדים את גרסתו ביחס לסכום החוב הנכון של המבקשים, והדבר מעורר חשד לכך שהרישום בספרי הבנק אינו תקין. לשיטתם, די בטעם זה בלבד כדי ליתן לידיהם רשות להתגונן: בהסדר החוב שנחתם ביום 27/11/2003 נרשם כי החוב עומד על סך 3,315,712 ₪; בתדפיס חשבון עו"ש ששלח ב"כ הבנק לב"כ המבקשים נרשם כי סכום חובם של המבקשים נכון ליום 30/12/2005 הנו 4,586,489.26 ₪; במסגרת הבקשה למימוש משכון שהוגשה בלשכת ההוצאה לפועל, ביום 30/11/2006, נקב הבנק בסכום חוב של 2,709,000 ₪; ואילו סכום התביעה דנן הנו 8,269,673 ₪ (למען הסדר הטוב ולשם ההפשטה, הבאתי לעיל את ההליכים לפי סדרם הכרונולוגי ולא כפי המופיע בבקשה ובתצהיר ללא סדר כרונולוגי). עוד לטענתם, מבדיקה ראשונית שערכו בעצמם, עולה כי הבנק גבה מהם עמלות וריביות בסכומי עתק, העולים על סך 1,770,000 ₪, בתקופה שבין השנים 1996 - 2001. המבקשים מוסיפים ומעלים במסגרת הבקשה טענות כנגד תוקפו של שטר המשכון שנרשם לטובת הבנק על זכויותיהם במשק החקלאי, הן בשל פגמים שנפלו בשטר, הן משום שהיה על הבנק לרשום משכנתא על המקרקעין ולא משכון על זכויותיהם, והן משום שלשעבוד נדרשת הסכמת שר החקלאות בהתאם להוראות חוק ההתיישבות החקלאית (סייגים לשימוש בקרקע חקלאית ובמים), התשכ"ז-1967. המבקשים מציינים עוד כי נקלעו למשבר כלכלי, בין היתר, כתוצאה מהנתונים הבלתי נכונים שנרשמו בחשבונם בספרי הבנק, ובעקבות המשבר אף הוכרז בנם כפושט רגל. מהיעדר יכולת פיננסית אין המבקשים יכולים לבצע חישוב מדויק של חובם לבנק. טענות הבנק: בכתב התביעה ציין הבנק כי המבקשים שילמו חלק מהתשלומים בהתאם להסדר החוב, אך חדלו מלעשות כן, בטענה שאין ביכולתם לפרוע את יתרת חובם. בכך, לטענתו, הפרו המבקשים את הסדר החוב, ולפיכך עומדת לבנק הזכות לתבוע מהמבקשים את כל יתרת החוב, הכל כמפורט וכמוסכם בהסדר החוב. במסגרת דיון שהתקיים לפני בבקשה דנא, ביום 18/10/2009, טען בא כוח הבנק כי יש לדחות את הבקשה משום שהיא מתבססת על "הגנת בדים", ואילו תביעת הבנק מתבססת על הסדר החוב שנערך בכתב ונחתם בין הצדדים, ועל מסמכים נוספים. עוד טוען הבנק כי יש לדחות את טענת המבקשים לפיה הבנק נקב בסכומי חוב שונים זה מזה במסגרת ההליכים השונים, טענה שבהתבסס עליה מסיקים המבקשים שנפלה לכאורה טעות ברישומי הבנק ביחס לחשבונם. בא כוח הבנק הסביר כי הפערים הקיימים לשיטת המבקשים בסכומי החוב שנקב הבנק בהליכים השונים, נובעים למעשה מכך שציינו את ההליכים השונים שהתקיימו שלא על פי סדרם הכרונולוגי. בהתייחסו לסכום שהבנק נקב עת פתח בהליכי מימוש המשכון, ציין ב"כ הבנק כי נקב שם בסכום שתואם את שווי הנכס בלבד, לפי הערכת שמאי, ולא את מלוא סכום החוב של המבקשים. הבנק מסביר כי מלוא סכום החוב הנקוב בהסדר החוב, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, שכר טרחה והוצאות המגיעים לבנק, הוא הסכום הנכון והמופיע בכתב התביעה דנא, כאשר הבנק הפחית מסכום החוב המעודכן את שוויו המוערך של המשק החקלאי, נשוא הליכי המימוש, ולכן העמיד את סכום התביעה על סך של 5,000,000 ₪ בלבד. בהסדר החוב עליו חתמו המבקשים, נרשמה הצהרה מפורשת שלהם לפיה הם בדקו את סכום החוב וכי הם מאמתים את קיומו ואת נכונותו, וכי לא תהינה להם טענות כלפי הבנק בקשר לחוב. לדידי הבנק, חזקה על המבקשים שידעו על מה חתמו, וכעת הם אינם רשאים לבוא ולכפור בהתחייבויותיהם אלה. לטענת הבנק, בהכחשה סתמית לא סגי. לשיטתו, היה על המבקשים להציג מסמכים וחוות דעת המוכיחים את גרסתם בדבר טעות בסכום החוב. לפיכך, טענות המבקשים בלתי מבוססות ודינן דחייה. עוד נטען כי יש לדחות את טענות המבקשים ביחס לשיעורי הריבית שנזקפו בחשבונם, בין היתר, משום שנטענו בעלמא ומבלי להתבסס על מסמכים מתאימים, והן משום שבמסגרת הסדר החוב הם ויתרו על טענותיהם בעניין חישובי ריבית, עמלות והוצאות. דיון והכרעה: תוקפו של הסדר החוב המבקשים טוענים היום, בבקשתם לקבל רשות להתגונן, כי הם לא בדקו את נכונות סכום החוב שנרשם בהסדר החוב, עת חתמו עליו, משום שסברו כי הבנק מציג במסמך נתוני אמת, בעוד שנתוני הבנק ביחס לחשבונם היו שגויים. הלכה פסוקה היא כי במקרה כמו זה שלפניי, חזקה על המבקשים, כי הבינו את תוכנו של הסדר החוב עליו חתמו, את משמעותו ואת השלכותיו, וכי בדקו את נכונות סכום החוב בטרם חתמו על המסמך. כך פסק בית המשפט העליון ברע"א 8242/05 : "לפי ההלכה המקובלת חזקה היא, כי חתימתו של אדם על פני מסמך כלשהו, מהווה למעשה עדות מפורשת, לכך שנתן אדם זה את הסכמתו לתוכן האמור במסמך, לאחר שקרא והבין את מהותו (ע"א 467/61 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113, 117; רע"א 11519/04 יפה לבקוביץ' נ' בנק הפועלים בע"מ )" (רע"א 8242/05 הרצל דואק נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ, )". (ההדגשה שלי - ע.ע.) יתירה מהנ"ל, משחתמו המבקשים על הסדר החוב, גם בהנחה שחתמו מבלי לבדוק את נכונות סכום החוב, ולא עשו הם דבר מאז חתימתם ועד כה על מנת להביא לביטול ההסדר או לתיקונו, במשך כשש שנים, הרי שכעת מנועים הם מלהעלות, במסגרת טענות הגנה, טענות סתמיות וחסרות ביסוס נגד תוקפו של ההסכם ונגד נכונות המוסכם בו, לרבות בדבר גובה החוב שהוסכם שם. כך נקבע למשל, על ידי בית המשפט העליון, בהקשר של טענה על הפרת חובת הגילוי: "צד לחוזה שחתם על החוזה מבלי שקראו או תוך הסתמכות עיוורת על צד ג', מנוע מלטעון להפרת חובת הגילוי, שכן מנקודת מבט משפטית ואף מבחינה לוגית, לא ניתן לומר כי צד לחוזה שלא קראו, הוטעה בשל הפרת חובת הגילוי (ראו: ת"א (חיפה) 284/05 Ruth Simon Sharp נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, ). אדם מוחזק כמי שיודע את תוכנו של מסמך עליו הוא חותם, ומי אשר לא טרח לקרוא הסכם עליו חתם, אין לו להלין אלא על עצמו בלבד (ראו: ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113 (1965); ע"א 1513/99 דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נד(3) 591 (1999). אם כן, באם היה מוכח כי המלווים בענייננו - המשיבים - אכן לא קראו כלל את החוזה, לא היה נכון לומר כי הם הוטעו בשל הפרת חובת הגילוי" (ע"א 9044/04 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' צוניאשוילי ואח', ). (ההדגשה שלי - ע.ע.) המבקשים אינם מסבירים מדוע לא פעלו במשך כ-6 שנים, מאז חתימת הסדר החוב, לביטול התחייבויותיהם על פיו, אם אכן סברו הם, בתום לב, כי סכום החוב הנקוב בהסדר החוב הוא גבוה מסכום חובם האמיתי או שהוא שגוי. המבקשים לא טענו, וממילא לא הוכיחו, כי פנו לבנק בבקשה שההסדר יתוקן כך שירשם בו סכום החוב הנכון, לדעתם. מכיוון שעד כה לא עשו המבקשים דבר על מנת להשיג נגד תוקפו של הסדר החוב, ולהודיע לבנק כי הם סבורים שסכום החוב כפי שנרשם בו הנו שגוי, מנועים הם למעשה מלטעון טענות כנגד תוקפו של ההסדר, ובוודאי שלא בדרך של העלאת הטענה כטענת הגנה, במסגרת בקשתם זו למתן רשות להתגונן, מה גם שהטענות האמורות נטענות בעלמא, בצורה ערטילאית וללא כל ביסוס או בסיס. צד המבקש שלא לעמוד בהתחייבות שנטל על עצמו מפאת שלא הבין את מהות ההסכם או שלא בדק את הנתונים המשמשים ביסוד ההסכם, עליו להעלות את טענותיו בהזדמנות הראשונה, ולעמוד על זכותו לבטל את ההסכם מנימוק זה (ע"א 8089/03 פלונית ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ ואח', ). במקרים מסוימים, העלאת טענות כנגד תוקפו של הסכם, זמן רב לאחר שנכרת, עולה כדי שימוש בזכות שלא בתום לב, דבר העומד בסתירה לסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973, באשר עקרון תום הלב מחייב כעקרון התנהגות וכמדיניות משפטית, ובין היתר מחייב להשתמש בזכות הניתנת לצד לחוזה לבטלו, בשל פגם שנפל בו, בתום לב (ע"א 151/85 רודן נ' רודן ואח', פ"ד לט(3), 186). שתיקתם של המבקשים, במשך מספר שנים, בד בבד עם ביצוע ההסדר מצדם במשך תקופה מסוימת עומדת לחובתם (לגרסת המבקש מס' 1 - בתצהירו, שילמו המבקשים לבנק כ-500,000 ₪ לאחר חתימת הסדר החוב ועל חשבון החוב שהוסכם בהסדר החוב - ראה פרוטוקול הדיון מיום 18/10/2009, עמ' 2 שורה 9). יתירה מזאת, מעיון בדפי החשבון שצורפו כנספח ד' לכתב התביעה עולה כי לאחר חתימת הסדר החוב - המבקשים אכן שילמו מפעם לפעם סכומים על חשבון החוב, ובשלב מסוים, פסקו מלשלם. משהפרו המבקשים את התחייבויותיהם על פי הסדר החוב, מבלי שפנו לבנק ושטחו בפניו את טענותיהם בדבר סכום החוב הנכון, אין להם להלין אלא על עצמם. די בכך שלרשות המבקשים עמדה האפשרות לבדוק את נכונות הסכום הנקוב בהסדר החוב, עוד בטרם חתימתו, כדי שיהיו מנועים כעת מלהעלות טענות בדבר תוקפו של ההסכם. הרי השתק על ידי התנהגות יכול להיווצר לא רק כאשר הצד המושתק ידע את העובדות לאשורן, אלא גם כאשר היה יכול לגלותן אילו נהג בזהירות סבירה (ע"א 550/66 שטאובר נ' בנק המזרחי בע"מ, פ"ד כב(1), 240 בעמ' 245; ע"א 424/86 נאות מרינה בת-ים בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון, פ"ד מג(2), 355). אשר על כן, אני קובע כי המבקשים מנועים מלכפור בתוקפו של הסדר החוב עליו חתמו ביום 27/11/2003, ובוודאי לא במסגרת טענות סתמיות בבקשתם לרשות להתגונן, ומכאן שהסדר החוב תקף ומחייב את המבקשים. יתירה מכך, המבקשים מעלים טענות בעל פה נגד הסדר החוב, שהינו הסכם חתום, כאשר טענותיהם האמורות אינן מבוססות על שום מסמך ועל שום ראייה, ואף לא על חוות דעת מקצועית ומטעם זה דינן דחייה. סכום החוב ושגיאות בספרי הבנק לטענת המבקשים, סכום החוב הנקוב בהסדר החוב וסכום התביעה, אינם נכונים, בשל שגיאות שנפלו בספרי הבנק ביחס לחשבונם. תצהירו של המבקש 1 שותק באשר לשאלה מהו סכום החוב הנכון, לדעתו. לבקשה לא צורפו מסמכים לאימות הטענה, ואף לא דוגמא או מספר דוגמאות לשגיאות שנפלו, לטענתם, בספרי הבנק. גרסת המבקשים ביחס לקיומו של החוב, ולסכומו, איננה ברורה כלל ועיקר. בסעיף 1 לתצהירו מצהיר המבקש כי: "אני ורעייתי (להלן - 'המבקשים'), איננו חייבים למשיב כל מאומה, ודין הוא כי תינתן בידנו רשות להתגונן כנגד מלוא סכום התובענה". ובסעיף 37 לתצהירו: "אין ספק כי חובנו האמיתי לבנק, ככל שקיים חוב כזה, נמוך בהרבה מהסך המפורט באזהרה, נספח א' לעיל, אך מהעדר יכולת פיננסית איננו יכולים לבצע חישוב מדויק של ה'חוב'". גם מחקירת המבקש 1 על תצהירו, עלה כי גרסתו לעניין קיום החוב וסכומו איננה ברורה (ראה פרוטוקול הדיון מיום 18/10/2009, עמ' 1 שורות 13 - 18, עמ' 2 שורות 1 - 10). לא זו אף זו, המבקש, בחקירתו, הודה בקיומו של חוב לבנק: "... במהלך השנים החזרתי ושילמתי הרבה כסף ושוב אני גם לא יודע כמה שילמתי. בהסדר שלי עם הבנק שהושג בשנת 2003, שילמתי איזה 500,000 ₪ ואז נגמר הכסף וסיימתי עם התשלומים. אנחנו הסכמנו על פשרה של 2,300,000 ₪". (עמ' 2, שורות 8 - 10). לשאלת בית המשפט השיב המבקש: "ש: נניח שהסכומים שאמרת נכונים, החוב שעליו אתה חתום במסגרת הסדר הפשרה הוא 2,300,000 ₪, הסכומים שלטענתך שילמת שווים 500,000 ₪. מה עם היתרה של 1,800,000 ₪ שנותרת חייב? ת: כשנגמר הכסף הפסקתי לשלם והבנק תבע אותי כפי שתבע ובעניין זה ניתן פסק דין." (עמ' 2, שורות 13 - 16). עינינו הרואות, המבקשים הפסיקו לקיים התחייבויותיהם על פי הסדר החוב משום ש"נגמר להם הכסף", כלשונם, ולא משום שהסכום הנקוב בהסדר החוב הוא סכום שגוי, טענה שנולדה לראשונה בבקשתם שלפניי, ללא כל בסיס. הליך סדר הדין המקוצר נועד למנוע דיוני סרק מקום בו ברור הדבר ונעלה מספק כי אין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו (ע"א 3374/05 אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ, פורסם במאגר נבו, 1/5/2006; ע"א 1471/06 עגיב יעוץ וניהול בע"מ נ' רבינוביץ פורסם במאגר נבו, 6/3/2008; ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד נט(3) 41, 47; ע"א 6514/96 חניון המרכבה חולון בע"מ נ' עיריית חולון, פ"ד נג(1) 390, 400; יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי, עמ' 675). אמנם, גם הגנה דחוקה שסיכויה להדוף את התביעה קטנים תזכה את הנתבע ברשות להתגונן. בית המשפט לא יבחן לשם כך את טיב ראיותיו של הנתבע ולא יבדוק כיצד יצליח להוכיח את הגנתו, כל עוד תצהירו מגלה את פרטי העובדות עליהן הוא מבסס את הגנתו (עניין עגיב יעוץ וניהול בע"מ הנ"ל, עניין אלפי הנ"ל), אך מאידך, בקשת רשות להתגונן המבוססת על "הגנת בדים" תידחה (עניין אוזן, עניין עגיב יעוץ וניהול בע"מ הנ"ל, עניין אלפי הנ"ל, ע"א 594/85 זהבי נ' מגרית בע"מ, פ"ד מב(1) 721, 722). בע"א 469/87 בורלא נ' טפחות בנק למשכנתאות לישראל בע"מ, פ"ד מג(3) 113, בעמ' 121, קבע בית המשפט העליון:   "על-כן, בבוא בית המשפט לשקול מתן רשות להתגונן, עליו להניח, כי העובדות שהמבקש טוען להן אמנם נכונות, ובהנחה זו עליו לבדוק, האם יש באלה כדי להצביע על הגנה אפשרית, ולו אף בדוחק. אך יש להוסיף ולהדגיש, כי באומרנו 'בהנחה שהעובדות נכונות' אין כוונתנו להנחה בעלמא. כך, למשל, יכול שההנחה העובדתית שטוענים לה תקרוס לחלוטין בעת החקירה הנגדית של המצהיר (ראה: ע"א 102/83 לגל כרמיאל בע"מ ואח' נ' בנק לאומי, פ"ד מא(1), 253, 257; זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 619, ופסקי הדין בה"ש 111). כך גם יכול שההנחה העובדתית הנטענת תקרוס אל מול חומר הראיות כולו, כפי שהובא לפני בית המשפט, וזאת כאשר בחינתו של החומר אינה מצריכה לבחון שיקולי מהימנות, וכאשר אין אנו נדרשים להכריע בין גרסאות נוגדות. אלא עניין לנו בגרסה אחת, המופרכת מעצמה". (ההדגשה שלי - ע.ע.) בית המשפט העליון חיווה דעתו בעבר כי טענה סתמית "אינני חייב" אינה מספקת ואינה מזכה ברשות להתגונן, ואינה טענת עובדה שניתן להוכיחה בראיות, אלא מסקנה משפטית, וספק אם בכלל מקומה בתצהיר בלי שהונחו בו היסודות העובדתיים (ע"א 424/86 נאות מרינה בת-ים לעיל וראה גם ע"א 396/88 ראובן נ' גן יאשיה, מושב עובדים, פ"ד מד(1), 549). קיומן של סתירות בגרסת המבקשים, והעלאת גרסאות עובדתיות חלופיות בתצהיר, משמיטים את הבסיס לטענותיהם בדבר אי קיומו של חוב לבנק, ומכאן שאין בטענות כלליות וסתמיות כדי לבסס הגנה אפשרית העומדת ברף הקבוע בפסיקה ביחס לבקשת רשות להתגונן (ע"א 433/89 קו הכסף מסחר נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל, פ"ד מד(4), 592). מבקש רשות להתגונן אינו רשאי להסתפק בהעלאת טענות כלליות בתצהירו אלא עליו להיכנס בתצהירו לפרטי העובדות עליהן הוא מבסס טענות ההגנה שלו (ע"א 13/80 הסמינר למורות ובית ספר נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד לו(1) 267, 272; ע"א 453/83 סולל בונה בע"מ נ' עזאם, פ"ד לט(3), 20, 24; ע"א 82/81 דו עץ בע"מ נ' וייסנברג, פ"ד לז(2), 355, 359; ע"א 544/81 קיהל נ' סוכנויות מכוניות לים התיכון, פ"ד לו(3), 518). מכאן, שאם ברצון המבקשים לטעון שסכום חובם לבנק נמוך בהרבה מן הסכום הנתבע, היה עליהם לפרט את הבסיס לטענתם זו, ולציין באיזה אופן ובאיזה שיעור נפרע החוב מאז חתימת הסדר החוב ועד היום. הוא הדין כאשר טוענים נגד גובה סכום החוב, גם אז עליהם לבסס את טענותיהם ולנקוב בסכום החוב הנכון לדעתם. אין בידי לקבל טענה בדבר רישומים שגויים בחשבון, המביאים לכך שסכום התביעה איננו הסכום הנכון, כאשר היא נטענת באופן סתמי וכללי, בלי שפורטה דיה ובלי שהתבססה על מסמכים ובמקרה הצורך על חוות דעת של מומחה, שיתמכו בטענה. בקשה הלוקה בחוסר פירוט ומצורף לה תצהיר סתמי וכללי, אינה מצדיקה מתן רשות להתגונן (בש"א 216/89 אברהמי ובניו חברה לבניין נ' בנק המזרחי, פ"ד מג(2), 172). אכן, די למבקש רשות להתגונן שיציג הגנה אפשרית ולו בדוחק, ואף במקרים מסוימים, יטה בית המשפט ליתן רשות להתגונן מקום שהמבקש מעלה טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב (ע"א 168/84 אלקלעי נ' בנק אוצר החייל, פ"ד מ(2), 333). יחד עם זאת, קבעה הפסיקה כי אין ליתן רשות להתגונן כשטענתו העובדתית של המבקש חסרת ממשות על פניה או שהיא "הגנת בדים" (ע"א 594/85 זהבי נ' מגרית בע"מ ואח', פ"ד מב(1), 721; ע"א 465/89 בן צבי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מה(1), 66). בענייננו, תצהירו של המבקש 1 הנו כללי מדי, הטענה בדבר אי נכונות הסכום הנקוב בהסדר החוב ובכתב התביעה, כמו גם הטענה בדבר רישומים שגויים בחשבון, נטענה באופן סתמי ומבלי שתתבסס על מסמכים, אסמכתאות או חוות דעת מפורטת. המבקשים אינם נוקבים בסכום החוב הנכון, לדעתם; הם אינם מפרטים את הסכומים אותם העבירו לבנק על חשבון החוב, באופן שיראה כי סכום החוב בפועל נמוך מן הסכום הנתבע והם אינם מציינים אף דוגמא ספציפית לרישום מוטעה או שגוי שנפל בחשבונם, כטענתם. עוד יש לציין, כי על פי סעיף 3(א) לתנאי החשבון, עליהם חתמו המבקשים בעת פתיחת החשבון (נספח א'2 לכתב התביעה), כל הרישומים בספרי הבנק ייחשבו נכונים וישמשו הוכחה לכאורה לכל האמור בהם על פרטיהם. כמו כן, דף החשבון שהוצג על ידי הבנק בכתב התביעה, אושר על ידי פקיד הבנק כ"רשומה מוסדית" כמשמעותה בסעיף 36 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 (נספחים ו' 1 ו-ו'2), ולפי הוראות אותו סעיף מהווה דף החשבון ראיה להוכחת אמיתות תוכנו. אני סבור שבענייננו, לא הביאו המבקשים כל ראיות לסתור קיומו של חוב לבנק וכן לא הביאו שום ראשית ראייה המעידה על אי נכונות סכום התביעה. גם טענת המבקשים לפיה הבנק נקב בסכומי חוב שונים לאורך ההליכים המשפטיים שהתקיימו בין הצדדים, דבר המעיד על שגיאות שנפלו ברישומי הבנק, אין בה ממש. כאשר בוחנים את סכומי החוב בהם נקב הבנק לאורך השנים, בהליכים השונים, על פי סדרם הכרונולוגי, ניתן להגיע למסקנה כי סכום החוב הלך ועלה במשך השנים, כתוצאה מהפרשי ההצמדה והריבית החלים עליו, ולא השתנה פעם מעלה ופעם מטה כפי שטוענים המבקשים. כמו כן, ב"כ הבנק התייחס לסכום שהבנק נקב במסגרת הבקשה למימוש המשכון על המשק החקלאי בלשכת ההוצאה לפועל (ראה פרוטוקול הדיון מיום 18/10/2009, עמ' 4 ש' 14 - 22), בציינו כי הסכום שנרשם שם נקבע על סמך הערכת שמאי מטעם הבנק לשווי הנכס, ולכן לא נרשם בבקשה מלוא סכום החוב של המבקשים לבנק. הנני סבור כי הסבר הבנק מניח את הדעת, והוא אף מתיישב עם העובדה שסכום התביעה דנא הופחת בהתאם להערכת הבנק בדבר הסכום שיתקבל במסגרת הליך המימוש. אם כן, טענה סתמית זו של המבקשים איננה מבוססת ואיננה מלמדת על סתירות ושגיאות הקיימות בספרי הבנק. אשר על כן, דין טענות המבקשים בדבר אי נכונות סכום החוב הנתבע ובדבר שגיאות בספרי הבנק להידחות. חיוב בריבית מופרזת המבקשים טוענים כי חויבו על ידי הבנק בריבית מופרזת, ונגבו מהם עמלות מופרזות, בסכומים העולים על סך 1,770,000 ₪, בתקופה שבין השנים 1996 - 2001. אף טענה זו של המבקשים איננה מתבססת על מסמך כלשהו, ונטענה באופן בלתי מפורט, סתמי וללא כל ביסוס. "כלל גדול הוא, כי נתבע בדיון דחוף הרוצה ברשות להתגונן חייב להיכבד ולהיכנס לפרטי העניין. הטענה הסתמית 'שילמתי ריבית מופרזת' אינה מספקת ואינה מזכה אותו ברשות להתגונן. הנתבע חייב לפרט, מהו שיעור הריבית ששילם..." (ע"א 385/59 החברה הא"י לתעשית כותנה בע"מ ואח' נ' רחמני, פ"ד יד, 50). וראה גם ע"א 396/88 ראובן נ' גן יאשיה, מושב עובדים, פ"ד מד(1), 549. החובה לפרט תשתית עובדתית מלאה גבוהה במיוחד כשמדובר בטענה של חישובי ריבית וגביית ריבית מופרזת (ע"א 2418/90 רלפו ישראל בע"מ נ' בנק למסחר בע"מ, פ"ד מז(5), 133, 138), קל וחומר, בטענות חשבונאיות מן הסוג שמעלים המבקשים. משהעלו המבקשים טענה זו באופן כללי וסתמי, מבלי לפרט מהו שיעור הריבית שהיה צריך לחול בחשבונם ומדוע, ומהן העמלות אשר נגבו מהם, לדעתם, ביתר, אין בידם לבסס הגנה ראויה המצדיקה קבלת בקשתם לרשות להתגונן, ודין טענה זו, על פניה, דחייה. מימוש המשכון על המשק החקלאי לתביעה דנא קדמו מספר הליכים בין הצדדים, וביניהם הליך שהתנהל במסגרת ה.פ. 291/07 אשר נדונה בבית משפט זה, בפני כבוד השופט ארבל (פסק דין מיום 9/7/2008). במסגרת ההליך, טענו המבקשים כנגד תוקפו של שטר המשכון שנערך לטובת הבנק, ונרשם אצל רשם המשכונות. כבוד השופט ארבל קבע בפסק הדין כי מימוש השעבוד שנעשה לטובת הבנק על המשק החקלאי, יתאפשר אך ורק לאחר שתרשם לזכותו משכנתא על המקרקעין, או אז יהא רשאי הבנק להגיש את שטר המשכנתא לביצוע, אך זאת בכפוף לזכויותיהם של הנתבע מס' 3 (בנם של המבקשים בבקשה דנא) ואשתו במשק, ומבלי שהבנק יורשה לנקוט בהליכי פינוי נגדם. ערעור אשר הגיש הבנק לבית המשפט העליון, על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בה.פ. 291/07, עודנו תלוי ועומד. בבקשה שלפני שבים המבקשים וטוענים כי שטר המשכון אינו תקף ביחס לזכויותיהם במשק. במסגרת הדיון בבקשה שהתקיים לפני ביום 18/10/2009, ציין ב"כ המבקשים, בזו הלשון: "צירפנו לבקשתנו לרשות להתגונן עוד סדרה של מסמכים בעניין המשכון במשק בנטוב, התיק שהיה בפני כב' השופט ארבל, ולא צירפנו את זה, אלא שבית המשפט יתרשם מיהו בנק דיסקונט. מסתבר שהבלגן בדיסקונט הוא גדול מאוד, מכיוון שדיסקונט מבקש כאן שיתנו 'קדושה' לשורה האחרונה של משפחת בנטוב, כי הבנק מתנהל באופן סביר ומפוקח, ורשימותיו מסודרות, ומתברר שלא כך הדבר ומכיוון שחברי לא טרח לחקור את מר בנטוב על המסמכים של המשכון ועל הגרסאות השונות של הבנק ביחס לחוב הנוכחי, ולו מהטעם הזה בלבד, זכאי בנטוב לקבל רשות להגן" (פרוטוקול הדיון, עמ' 3, שורות 20 - 26). אני סבור כי במסגרת התביעה דנא והבקשה שלפני, אין בית המשפט נזקק לטענות המבקשים בדבר תוקפו של שטר המשכון שנרשם לטובת הבנק על זכויות המבקשים במשק החקלאי, משום שעניין זה נדון כבר במסגרת ה.פ. 291/07, והערעור על אותו פסק-דין עודנו תלוי ועומד בפני בית המשפט העליון. כמו כן, טענות אלה אינן מבססות הגנה כלשהי לעניין עצם קיומו של חוב לבנק ובדבר סכומו של החוב. אף אם המבקשים מעוניינים להסתמך בתביעה דנא על קביעותיו של בית המשפט שם, הרי שלמעשה בפסק דינו של כבוד השופט ארבל, ישנן קביעות בדבר התחייבותם של המבקשים לפרוע את חובם לבנק. כך נקבע בעניינם של המבקשים, למשל: "על כן, מתקשה אנוכי להבין לרעם של המשיבים, הנאחזים בחוקי היסוד כבקרנות המזבח. במקרה שלפנינו, הליכה בתלם שיטתם של המשיבים, תוך התעלמות מחיוביהם-הם, לפרוע את ההלוואה, והתחייבותם המשנית לשעבד את המשק, לבנק, מהווה משום פגיעה בערך יסוד, אשר בתי המשפט מופקדים על שמירתו... עובדתית, המשיבים קיבלו הלוואה, אשר עליהם לפרוע, כאשר הם עצמם הסכימו כי משקם יהווה בטוחה לפירעון וישועבד לטובת הבנק" (עמ' 14 לפס"ד כב' השופט ארבל, שורות 8-1) סבורני, שאל למבקשים לתלות את יהבם בפסק הדין הנ"ל. מבחינת המבקשים פועל פסק הדין כחרב פיפיות, והוא אינו מסייע בידם בבואם לעתור לקבלת רשות להגן בתביעה דנא. לא כל שכן, כאשר פסק הדין עודנו תלוי ועומד בערכאות. עוד אוסיף כי עניין המשכון והמשק אינם רלוונטיים לתביעה דנא, משום שחלק החוב המובטח על ידי אותו משכון, נוכה מסכום התביעה דנא, ואינו חלק מהמחלוקת בתיק זה. אשר על כן, גם טענותיהם של המבקשים באשר למשכון אינן יכולות לסייע לידיהם להעמיד טענות הגנה ראויות בהליך דנא ואין בכוחן לזכותם ברשות להתגונן. סיכום: לאור האמור לעיל, ועל סמך בחינה מפורטת של טענות המבקשים, הגעתי למסקנה כי הגנתם של המבקשים איננה מצדיקה מתן רשות להתגונן. לפיכך, הבקשה נדחית. המבקשים ישלמו למשיב שכ"ט עו"ד והוצאות הבקשה בסך 10,000 ₪, בצירוף מע"מ. בהתאם להוראות תקנה 206 ותקנה 97 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, זכאי הבנק לפסק דין לפי סכום התביעה, ופסק הדין בתובענה העיקרית יינתן היום, במקביל להחלטתי זו. בנקחוב