קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מחיקת כתב אישום בגין הפרת זכות השימוע: רקע עובדתי: 1. ביום 6.5.2009 הוגש לבית משפט זה כתב אישום המייחס לנאשם שתי עבירות אינוס לפי סעיפים 345(א)(1) ו- 345(א)(4) לחוק העונשין תשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין") ועבירת תקיפה חבלנית לפי סעיף 380 לחוק העונשין. על פי הנטען בכתב האישום, העבירות נעברו ביום 23.4.09. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה נגד הנאשם בקשה למעצרו עד תום ההליכים המשפטיים, לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה מעצרים ) תשנ"ו - 1966 (להלן: "חוק המעצרים"). הנאשם נעצר מכוח סעיף 13 לחוק המעצרים לצרכי חקירה ביום 24.4.09. ביום 28.4.09 לבקשת המשטרה שוחרר על ידי בית המשפט בתנאים מגבילים ובכללם "מעצר בית". 2. בישיבת המענה הראשונה לכתב האישום העלה הנאשם טענה מקדמית אשר ניתן לסווגה, הן כטענת "פגם או פסול בכתב האישום" על פי סעיף 149(3) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב - 1982 (להלן: "חסד"פ") (ראה: קדמי סדר הדין בפלילים, חלק שני ע' 942), והן כטענת "הגנה מן הצדק" לפי סעיף 149(10) לחסד"פ (ראה תפ (ת"א) מדינת ישראל נ. רונית בן רובי (טרם פורסם), , שקבלתה מחייבת מחיקת כתב האישום על אתר. הטענה היא, כי טרם הגשת כתב האישום נגד הנאשם, לא מילאה המדינה חובותיה לקיים את זכויות "היידוע" ו"השימוע" שבסעיף 60א'(א) לחסד"פ, דהיינו לא נשלחה לנאשם הודעה כי הועבר אליה חומר חקירה ביחס לעבירת פשע בעניינו, לפי סעיף 60 א' (א) לחסד"פ ולא אפשרה לו לפנות בבקשה להימנע מהגשת כתב האישום, לפי סעיף 60א' (ד) לחסד"פ. 3. בתשובתה לטענת הנאשם משיבה המדינה תשובות אחדות: א. לא היתה חובה במקרה זה ליידע את הנאשם בדבר העברת חומר החקירה, מאחר והדעת נותנת שהדבר נודע לו מעצם היותו בהליכי מעצר בטרם הגשת כתב האישום. ב. לא קמה במקרה הזה חובה ליידע את הנאשם לאור הוראת סעיף 60א'(ז) לחסד"פ, לפיה החובה לא תחול לגבי מי שבעניינו "הוגש כתב אישום בתקופת מעצרו". מאחר והנאשם היה "במעצר בית", טוענת המדינה לתחולת הסעיף. ג. אף אם נפל פגם טכני באי קיום הוראות סעיף 60א' לחסד"פ, הוא נרפא בכך שפרקליטת המחוז ביום 7.5.09 (יום לאחר הגשת כתב האישום) החליטה על פטור מחובת היידוע. הגם שלא ניתנו נימוקים להחלטתה במועד זה, בתאריך 7.6.09 הוספו הנימוקים. ד. אין מניעה שחובת השימוע תקויים, גם עתה, לאחר הגשת כתב האישום ובטרם ישיב הנאשם, כאשר כתב האישום תלוי ועומד. 4. דיון: א. בתי המשפט של הערכאות הדיוניות הוציאו תחת ידן החלטות סותרות בסוגיה שלפתחנו. חלקן הורו על מחיקת כתב האישום אף לאחר תשובת הנאשם לכתב האישום ובין היתר, מן הטעם שאין דינו של שימוע לאחר כתב האישום כשימוע במועדו. וכן מן הטעם שיש באי כיבוד זכויות ה"יידוע" וה"שימוע" פגם מהותי היורד לשורשו של ענין (ראה: פח(ת"א) 1199/05 מדינת ישראל נ. פולנסקי אחיעם (טרם פורסם , מיום 3.1.07, פח (ת"א) 1138/05 מדינת ישראל נ. יעקב ארד (טרם פורסם , מיום 8.2.07). חלקן ראו בפגם, פגם טכני אשר תורת הבטלות היחסית, מצדיקה תוצאה של השארת כתב האישום על כנו ועריכת שימוע בדיעבד (ראה ת.פ (ב"ש) 8268/06 מדינת ישראל נ. שוטמן אלכסיי (טרם פורסם , מיום 3.12.06), ת"פ 2088/06 (י-ם) מדינת ישראל נ. ראמי אלגעאפרה ואח' (טרם פורסם) , מיום 2.11.06) הנימוקים לכאן ולכאן רשומים עלי ספר ואין צורך לחזור עליהם בהחלטתנו הנוכחית. ב. בית המשפט העליון עמד על טיבו וחשיבותו של הליך השימוע באומרו: "בגדרי השימוע ניתנת לנפגע זכותו לשטוח את טענותיו במלואן, ועל הגורם המחליט להאזין לדברים בנפש חפצה, ומתוך נכונות להשתכנע ככל שבדברים יש ממש ... ניתן לומר, שאין לכם החלטה בדבר הגשת כתב אישום כל עוד לא נערך שימוע ...". (בג"צ 1400/06 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ. ממלא מקום ראש הממשלה ואח' (טרם פורסם) , אך בבש"פ 5310/07 יוסי כשכאש נ. מדינת ישראל , הושארה הסוגיה בצריך עיון "בשאלה האם אי קיום השימוע לפי סעיף 60א גורר בטלות יחסית באופן שניתן לקיים שימוע למפרע, או שמא בטלות מוחלטת נחלקו ערכאות דיוניות ... והיא תיוותר בצריך עיון". ג. טענת המדינה כי לצורך סעיף 60א לחסד"פ דין "מעצר בית" כדין "מעצר" לא מקובלת עלינו. מעצר בית בלשון היום יום, אינו אלא תנאי שחרור בערובה על פי סעיף 48(א)(9) לחוק המעצרים "איסור יציאה ממקום מגורים במשך כל היממה או חלק ממנה" כנאמר בבש"פ 9279/07 פלוני נ. מדינת ישראל (טרם פורסם , מיום 11.11.07): "מעצר בית" איננו "מעצר", אלא אחד מאותם תנאי השחרור עליהם מוסמך להורות בית המשפט לפי סעיף 48 לחוק המעצרים בכלל ... הביטוי "מעצר בית" אין לו זכר בלשון המחוקק. זה ביטוי עממי שמצא דרכו לשגרת הלשון המדוברת והכתובה באולמות בתי המשפט ובהחלטות שיפוטיות ...". ד. המונח "מטעמים שיירשמו" שבסעיף 60א(ה) לחסד"פ פורש בהקשר אחר (ס' 15 לחוק העבירות המנהליות, תשמ"ו-1985) כך: "החובה להעלות על הכתב נימוקים להגשתו של אישום פלילי ("מטעמים שיירשמו") מלמדת מעצמה על החשיבות שהמחוקק מבקש ליתן לאותם נימוקים שחובה לרשמם ... יש בה כדי להעיד על הצורך בקיומם של טעמים בני משקל ועל הרצינות שהמחוקק מייחס להחלטה..." ולמועד רישומם: "פשוטם של דברים הוא, שאותם טעמים ירשמו קודם הגשת כתב האישום, או בד בבד עם הגשתו לבית המשפט ..." (בג"צ 5537/91 אליהו אפרתי נ. עו"ד כרמלה אוסטפלד ו- 3 אחרים פ"ד מו(3), 501). ה. אף טענת המדינה שהנאשם ידע על העברת חומר החקירה לרשות התביעה, מעצם חקירתו ומעצרו - דינה להידחות. ממילא רב הנאשמים שמוגש נגדם כתב אישום, בוודאי בעבירות פשע, שהם נחקרים ונעצרים ובמה שונה עניינו של נאשם זה מענייננו - לא ידענו. 5. הכרעה א. עמדתנו הינה כי במקרה שבפנינו הפגם של אי כיבוד זכויות הנאשם ל"יידוע" ו"שימוע" לפי סעיף 60א לחסד"פ, הינו פגם מהותי היורד לשורש הענין ומצדיק מחיקתו של כתב האישום. באיזון האינטרסים העומדים על כפות המאזניים, אין ספק שהקפדה עם המדינה על מלוי חובותיה בדין ותוך מתן נימוקים בכלל ובמועדם, בפרט, יש בה כדי לחזק את שלטון החוק והשוויון בפני החוק. מה שמצופה מאזרח מן השורה מצופה על אחת כמה וכמה מרשויות אכיפת החוק. האינטרס הציבורי ממילא לא ינזק משום האפשרות העומדת לתביעה להגיש כתב אישום חדש לאחר קיום שימוע שיעשה בנפש חפצה - ומבלי שכתב אישום תלוי ועומד מעל ראשו של הנאשם. ב. בע"פ 6/80 עלי סלים מרזוק מסבלה נ. מדינת ישראל פ"ד לד(4), 725, בוטל כתב אישום נגד נאשם שהורשע ונשלח למאסר ממושך, בשלב הערעור, שתוצאתו היתה זיכוי הנאשם. הטעם שם לביטול היה הגשת כתב האישום שלא בידי היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו בכתב שניתנה בדיעבד. הרציונל שעמד בבסיס ההחלטה זהה לענייננו "עיקרו של דבר, לא מדובר על התיחסות אל הגשת כתב האישום ואל ההליכים שבאו בעקבותיו, באופן רטרוספקטיבי, אלא על החלטה הקודמת להגשתו של האישום. יכול כמובן ותעלה השאלה מדוע דרושה לשם השגת המטרות הנ"ל מסגרת נוקשה ... אולם משקבע המחוקק תנאי כאמור - הרי אין לראות כיבודה של הוראת החוק ובקיומה כפשוטה משום פורמליות שאיננה במקומה". ג. משפעלה המאשימה במקרה שבפנינו כפי שפעלה והחליטה רק לאחר הגשת כתב האישום לפטור עצמה מחובת ההודעה ואחר כך, בנפרד וכחלוף כחודש ימים ולאחר שב"כ הנאשם העלה את הטענה בבית המשפט, מסרה נימוקיה לאותה החלטה, נראה ששימוע בדיעבד אינו רצוי ומקים חשש של ממש שיקשה על המאשימה לבחון טענותיו של הנאשם בנפש חפצה ופתיחות ראויה. 6. כעולה מהמפורט לעיל, הננו מקבלים את בקשת הנאשם ומבטלים את כתב האישום על-פי סמכותנו הקבועה בסעיף 150 לחסד"פ.משפט פלילישימוע