מימון הוצאות מד''א ע''י חברת ביטוח

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מימון הוצאות מד''א ע''י חברת ביטוח:



מהות התביעה

התובע, שהוא תאגיד סטטוטורי אשר הוקם מכוח חוק מגן דוד אדום, תש"י –1950 (להלן : "מד"א") הגיש תובענה כנגד הנתבעת, שהיא חברת ביטוח ומבטח כהגדרת המונח בסעיף 1 לחוק הפיקוח על עסקי הביטוח, תשמ"א – 1981 (להלן : "אליהו") בגין עלויות מד"א עבור תאונות דרכים בגין השנים 1993 – 1997. סכומן המשוערך של העלויות נאמד, נכון למועד הגשת התובענה, על סך של 5,456,464 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשתה של התביעה ועד למועד התשלום בפועל. מאוחר יותר תוקן הסכום והועמד על סך של 3,285,219 ₪.
בכתב התביעה נאמר כי המקור החוקי לזכאותו של מד"א לתשלום דמי פינוי בגין נפגעי תאונות דרכים הוא בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1971 וכן בחוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), התשכ"ד – 1964 בהיות מד"א גוף מיטיב כאמור בסעיף 2 בו.
במסגרת הסיכומים זנח מד"א את העילה מכוח חוק הפלת"ד וטען לקיומה של עילה מכוח החוק לתיקון דיני הנזיקין, בלבד (סעיף 96 לסיכומים).

2. טענות הצדדים
בכתב התביעה נאמר כי משך שנים רבות מומנה פעילותו של מד"א מכספי הציבור. אי לכך, לא עמד מד"א על תשלום בגין השירותים שניתנו על ידו והסתפק בהסדרים "אקס גרציה" עם אבנ"ר (איגוד לבטוח נפגעי רכב). משנת 1988 חדל מד"א להיות ממומן מתקציב המדינה, למעט סבסוד במקרים מיוחדים.
בשנת 1995 הגיש מד"א תובענה כספית כנגד אבנ"ר בגין חבותו בהחזר הוצאות בהן נשאה מד"א בקשר עם תאונות דרכים עבור השנים 1987-1993. בשנת 1998 הגיש תביעה שנייה בגין השנים 1994-1997.
תובענה זו הסתיימה בהסדר בין הצדדים בשנת 1999. בעקבות הסדר זה, הגיע הרוב המכריע של חברות הביטוח להסכם פשרה עם מד"א בגין ההוצאות שהוציא בקשר עם תאונות דרכים. הנתבעת החליטה שלא להצטרף להסכם ככל שהוא נוגע לעבר (דהינו עד ליום 31.12.98) אך הצטרפה להסכם לגבי העתיד.
בכתב התביעה נאמר כי מד"א ביצע בדיקות מקיפות לבחינת הוצאותיו הכוללות בגין הטיפול בתאונות דרכים, ולצורך התחקות אחר מספר הזנקות האמת של אמבולנסים לטיפול בתאונות דרכים. המונח הזנקות אמת משמעותו: הזנקת אמבולנסים שבמסגרתה פונו נפגעים לבית חולים וכן הזנקה שבה הוגשה עזרה רפואית, אך לא התבצע פינוי מאחר שהנפגע סירב להתפנות.
מאחר שהתעורר חשש כי הרישומים המופיעים במרכז מד"א אינם משקפים הזנקות אמת, נבדק נתון זה על ידי לקיחת בדיקות מדגמיות מתוך יומני הסניפים ביחס לשנים 1993-1996. ביחס לשנת 1997 לא נערך מדגם, שכן לגבי שנה זו מבוססים נתוני תאונות הדרכים על קובץ ממוחשב אשר פותח בשיתוף פעולה בין אבנ"ר למד"א.
לצורך חישוב עלויות מד"א בגין הזנקה נלקחו עלויות הוצאות מרכז מד"א, ההוצאות הקבועות בתחנות מד"א ותחנות ההזנקה, ההוצאות הנובעות מהקילומטראז' שהאמבולנסים ו/או הנט"נים נסעו, הוצאות רכישת אמבולנסים וכן הוסף לתחשיב חלק יחסי בהוצאות מד"א בגין הזנקות שווא לתאונות דרכים.
על יסוד כל ההוצאות האמורות, חושבה העלות היחסית לכל הזנקה של מד"א לתאונת דרכים בשנים 1993-1997.
לעלויות אלה הוספו 10% המהווים תוספת רווח לכיסוי הוצאות בלתי צפויות, וכן הוצאות בגין הזנקות של אמבולנסים אותם מעביר מד"א ליישובים שונים, על פי הסדרים הקיימים בינו לבין אותם יישובים.
מנגד, קוזזו מעלויות אלה תשלומים המבוצעים למד"א ע"י קרנית וע"י המוסד לביטוח לאומי.
בכתב התביעה המקורי בוצע חישוב חלקה של אליהו ע"ס שיעור חלקה היחסי של הנתבעת בשוק ביטוחי חובה, בקיזוז חלקה של אבנ"ר מן התשלומים בהם חבה אליהו. מאוחר יותר התבקש תיקון כתב התביעה כך שחלקה יחושב בהתאם לחלקה של כל חברה בתשלום השנתי הכולל בגין תביעות.
מד"א ציין גם כי נכונותה של אליהו להשתתף בתשלום לפי המנגנון שנקבע לגבי ההסדר צופה העתיד, היא הנותנת כי יש לחייבה באופן זהה גם בגין העבר.

אליהו דחתה את טענות מד"א על פיהן עומדת לה עילת תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מאחר שמד"א אינו עונה להגדרה של נפגע עפ"י החוק הנ"ל. מדובר בתביעת מיטיב בלבד, כך שעל מד"א לקיים את כל דרישות החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים.
לטענת אליהו, מבוססת תביעת מד"א על ניתוחים סטטיסטיים ספוקלטיביים, להבדיל מעובדות. לא ניתן להוכיח את התביעה בדרך זו של הערכות סטטיסטיות. מד"א נדרש להוכיח את כל העובדות הרלבנטיות ובכלל זה פרטי הנפגע והתאונה, מהות הטיפול הרפואי שניתן לנפגע וכיו"ב פרמטרים, כפי שמתבצע בבתי חולים וחדרי מיון. אם בכלל חייבת אליהו בתשלום בגין הטבה, הרי שחל החיוב רק בגין הוצאות רפואיות שנזקק להם נפגע עפ"י דין בפועל – כלומר, רק מבוטח שנגרמו לו נזקי גוף עפ"י דין, כאשר קיימת הראייה בדמות רשומה רפואית המאשרת את הטיפול הרפואי שקיבל זכאי להטבת נזקי גוף. כמו כן, יש צורך להוכיח, בכל מקרה ומקרה, קשר סיבתי בין נזק הגוף שנגרם להטבה שניתנה.
לרשות מד"א עומד דו"ח פינוי – טופס טיפול רפואי בנפגע (מוצגים נ/1 – נ/2) המשמש אותו בעת פינוי מתאונת דרכים, האמור להוות אסמכתא לטענותיו.
אליהו טענה כי מדובר בראיה הטובה ביותר אשר על מד"א להציג לצורך הוכחת טענתו, בדבר מעורבותו בפינויים של נפגעי תאונות דרכים שהם מבוטחים של אליהו. אולם, ראיה זו לא הוצגה על ידו.
עוד נטען כי מד"א ישן על זכויותיו ומחדליו הסבו לאליהו נזק ראייתי, אשר צריך לפעול לטובת אליהו: חלק גדול מן התיקים נסגר זה כבר, לרבות התחשבנות עם מבטחי משנה, אשר אליהו לא יכולה לחזור אליהם כיום. כמו כן, היו מקרים בהם קיבלה אליהו חשבונות עבור פינוי ושילמה אותם ישירות למד"א או לנפגעים, אולם תביעת מד"א מתעלמת ממקרים אלה.
אין גם כל קשר סיבתי ואין קורלציה בין חלקה של הנתבעת בשוק ביטוחי החובה -למספר המבוטחים הנפגעים בכל שנה ולסוג הפגיעה. אין גם כל קשר בין מספר התביעות בפועל לבין המקרים שבהם נעשה פינוי ע"י אמבולנס של מד"א.
חוות הדעת אשר צורפה ע"י מד"א (לענין חישוב הוצאותיה) לוקחת בחשבון מרכיבים בלתי סבירים, אשר אינם מוכרים עפ"י החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף) כגון: הוצאות רכב, הוצאות סניפים שונים של מד"א וכיו"ב.
כמו כן, דחתה אליהו את טענת מד"א בדבר החלת נכונותה לשלם על פי מנגנון מסויים שנקבע ביחס לעתיד, גם ביחס לעבר.

3. ניהול ההליך
מטעם התובע הוגשו תצהירים של מר עופר דן, מנהל אגף כספים במד"א מאז שנת 1991; מר דורון קוטלר מנהל אגף מבצעים במד"א החל משנת 1996, אשר קודם לכן כיהן בתפקיד מנהל מחלקת כוננות ומבצעים במד"א; מר אבי זאבי חשב של קרנית; רו"ח ברק קנה אשר לבקשת משרד האוצר ערך, בשנת 1998, תמחור של עלויות מד"א להפעלת אמבולנסים .
כמו כן, הגישה מד"א את חוות דעת של פרופ' ברוך פולק בענין הוצאות הטיפול של מד"א בתאונות דרכים לשנים 1993-1997 ; חוות דעת של מר משה רבינוביץ' אשר התייחסה למדגם אשר אותו ערך, לבקשת מד"א, לצורך בדיקת מספר ההזנקות שבהן טופלו נפגעים בתאונות דרכים (הזנקות אמת לתאונה) ואת מספר הזנקות השווא לתאונות דרכים.

בהמשך, הגישה מד"א חוות דעת נוספת מטעם פרופ' ברוך פולק אשר דנה בשאלה האם יש מתאם בין חלקה היחסי של אליהו בשוק ביטוחי החובה לרכב - לבין חלקם היחסי של מבוטחי אליהו בתאונות דרכים. כלומר, האם ניתן לחשב את החלק שבו חבה אליהו למד"א בגין הוצאותיו עבור תאונות דרכים לשנים 1993-1997 - בהסתמך על חלקה היחסי של אליהו בשוק ביטוחי החובה.
מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעת נגדית של פרופ' צבי גילולה בשאלה האמורה.

לאחר עדותו של מר צורי שמר מחפוד מטעם אבנ"ר, הגישה מד"א בקשה בכתב לתקן את כתב התביעה וכן להאריך את המועד להגשת חוו"ד מומחה מטעמה, בקשה לה נעתרתי.
בבקשה נאמר כי למד"א ידוע היה כי השתתפות חברות הבטוח בתשלום שנקבע בהסדר הפשרה עם מד"א, נקבעה בהתאם לשיעור חלקה היחסי של כל חברת בטוח בענף בטוח החובה לרכב.
עם זאת, במהלך עדותו של צורי שמר מחפוד התברר למד"א כי חלוקת סכום הפשרה בין חברות הבטוח, נעשתה בהתאם לכמות התביעות שהוגשו לחברות הבטוח בכל אחת מן השנים. התברר, שהכוונה בביטוי "החלק בשוק בטוח הרכב" היתה כנראה לחלק של כל חברת ביטוח בתשלום השנתי הכולל בגין תביעות. בהתאם לכך תוקן סכום התביעה והועמד על סך של 3,285,249 ₪ (מאוחר יותר בסיכומים נכתב כי נפלה טעות סופר בבקשה והסכום הנכון הוא 3,285,219 ₪).
לבקשה זו צורפה חוות דעת נוספת אשר נערכה ע"י פרופ' קמיל פוקס, ראש ביה"ס למדעי המתמטיקה באוניברסיטת ת"א אשר התייחסה לשאלה - "האם יש התאמה בין חלקה היחסי של אליהו בכלל התביעות המוגשות נגד חברת הביטוח לבין החלק היחסי של הפנויים של מד"א באמבולנסים מתאונות הדרכים שבהם מפונים מבוטחים של אליהו והאם נכון לחשב את החלק שבו חבה אליהו כלפי מד"א בגין הוצאותיו עבור תאונות דרכים לשנים 1993-1997, בהסתמך על חלקה היחסי של אליהו כאמור בכלל התביעות".

לאחר שהתרתי את תיקון כתב התביעה, הוגשה מטעם אליהו חוות דעת נוגדת
באותה שאלה ע"י פרופ' צבי גילולה.

4. דיון והחלטה
על רקע העובדה כי בסיכומיה זנחה מד"א את טענתה כי עומדת לה עילה מכוח חוק הפלת"ד, יש לבחון את תביעתה לאורה של העילה הנטענת מכוח החוק להטבת נזקי גוף:
ראשית, יש לבחון האם הוכיחה מד"א את מספר האירועים (הזנקות אמת בגין תאונות דרכים) אשר במסגרתם טיפלה בנפגעים, כאשר בגין טיפול זה היא זכאית להפרע מן הנתבעת בהיותה מיטיבה של נזק גוף;
שנית, האם הוכיחה מד"א את הסכומים להם היא זכאית, לטענתה, בגין הזנקות אמת;
שלישית, האם הוכיחה מד"א את החלק היחסי בתשלום בו על אליהו לשאת.

א. מספר הזנקות האמת בהן טופלו נפגעים על ידי מד"א -
אליהו טענה, כאמור, כי מאחר ומקור זכותה הנטענת של מד"א לשיפויה הנו בגין הטבת נזקי גוף (לנפגעי תאונות דרכים), על מד"א להוכיח את קיומם של נפגעים ואת קיומה של הטבת נזק, בדרך של מתן טיפול רפואי. עם זאת, מד"א לא הציגה כל חוות דעת רפואית כי נגרם נזק גופני לאדם כלשהו.
כמו כן, למרות שבידי מד"א מצויה הראייה הטובה ביותר שהנה דו"ח הטיפול רפואי אשר במסגרתו מתועד הטיפול הרפואי אשר ניתן לנפגעי תאונות דרכים, הרי שמד"א לא הציגה דוחות אלה. מכאן עולה כי מד"א לא הוכיחה כי נגרם נזק גוף לאדם כלשהוא, שהוא מבוטח של אליהו וכי היטיבה נזק גוף זה.
מד"א דחה טענות אלה: לטענתו, מדובר בכמות עצומה של מסמכים ואין תכלית או צורך להעמיס על בית המשפט נתונים אלה. המסמכים נבדקו על ידי מומחים והם הציגו לביהמ"ש את מסקנותיהם. למד"א אין אפשרות לדעת מי מן הנפגעים הנו מבוטח של אליהו. כמו כן, יש לדחות את טענתה של אליהו כי מד"א לא הוכיח שמדובר בתאונות דרכים ובנזקי גוף, מאחר שמד"א פירט והוכיח את כל תהליך הטיפול בקריאות לטיפול בנפגעי תאונות דרכים והתהליך בו פעל לזיהוין של הזנקות אמת בגין תאונות דרכים. המומחים הגיעו למסקנה כי התיעוד המצוי אצל מד"א מדויק ובמקרה של ספק הסתמך מד"א על התוצאה הנמוכה יותר. נוסף לכך, אליהו לא הביאה כל ראיה שיש בה להטיל ספק באותנטיות רישומי מד"א או ראיה שמראה שהזנקות אמת אינן כאלה, ואף לא ביקשה לבדוק את התיעוד.

אין ספק כי מן התצהירים ומן העדויות אשר הובאו בפניי, התברר ההליך בו נוהג מד"א בתאונות דרכים: בעקבות קבלתה של קריאה במוקד בדבר תאונת דרכים רושם המוקדן ביומן ידני כי מדובר בתאונת דרכים. עם זאת, אם מתברר בדיעבד כי לא מדובר בתאונת דרכים משנים את הדיווח ביומן (עמ' 26 לפרוטוקול).
בהתאם לדיווח אשר מתקבל אצל המוקדן נשלח אמבולנס או מספר אמבולנסים. באותה עת אין למד"א מושג האם מדובר בנפגעים אשר יצטרכו לקבל טיפול או לאו (סעיף 7 לתצהיר קוטלר, סעיף 9 לתצהיר דן, עמ' 29 לפרוטוקול מיום 30.1.2005 ). בפועל, קורה גם כי אמבולנסים חוזרים מבלי לפנות נפגעים לבתי חולים: זאת בין מאחר שהנפגעים מסרבים להתפנות לבית החולים וכו' (עמ' 96 לפרוטוקול מיום 30.1.2005) .
מעדותו של קוטלר עלה כי במד"א קיימים מספר אמצעי תיעוד: יומן אותו ממלא נהג האמבולנס, יומן שממלאים במוקד וטופס פינוי נפגע שהוא טופס בו מפורט הטיפול הרפואי שניתן לנפגע (עמ' 88 לפרוטוקול).
כמו כן, מעדותו של פולק (כמו גם מחוות הדעת של רבינוביץ') עלה כי כל סניף מד"א בארץ מדווח באופן שוטף למרכז מד"א על מספר הזנקות האמת לתאונות דרכים וכי נתונים אלה מרוכזים במרכז מד"א.
בחוות דעתו של רבינוביץ' נאמר כי על רקע חששה של מד"א כי האירועים שדווחו למרכז מד"א על ידי הסניפים כהזנקות אמת, לא שיקפו מקרים של תאונות דרכים בהן ניתן בפועל טיפול על ידי מד"א לנפגעים - התבקש לדגום יומני מוקד של סניפי מד"א ברחבי הארץ. זאת על מנת לבחון האם מספר תאונות הדרכים המדווח על ידי המרכז מתיישב עם מדגם זה.
במדגם לשנת 1993 נאספו נתונים כמעט מכל הסניפים, במדגם עבור השנים 1994-1996 נאספו נתונים מ – 6 התחנות האזוריות הגדולות במד"א.

עדויות אלה מתארות כאמור את דרך קבלת הקריאות והרישומים השונים אשר מבוצעים על ידי מד"א. אולם, השאלה המתעוררת בהקשר זה היא האם ניתן להסתמך על חוות הדעת שהוגשו על ידי מד"א, לצורך קביעתן של מספר הזנקות אמת אשר מדווח ע"י המומחים כי נרשם במוקד.
זאת על רקע העובדה כי יומני המוקד, ריכוזי הנתונים המופיעים במרכז מד"א, יומני הנהג וטופסי הטיפול הרפואי - כולם או קצתם לא הוצגו לעיונו ולהתרשמותו של בית המשפט, אם כי הועברו למומחים מטעם מד"א. (עמ' 40 לפרוטוקול מיום 30.1.05).
בשונה ממקרים אחרים, בהם מבקשת חוות הדעת לבסס מסקנות על יסוד נתונים המפורטים בפני בית משפט, הרי שחוות הדעת שבפני מבקשת לבסס את העובדות עצמן. מד"א מבקש כי בית המשפט ילמד על מספר ההזנקות אמת על רקע קיומה של התאמה נטענת בין ממצאי המדגם שנערך על ידי המומחה בהתייחס ליומני מוקד בסניפים שונים, לבין הנתונים המופיעים במרכז מד"א לגבי מספר תאונות הדרכים. זאת שעה שמדובר בנתונים אותם לא ראה בית המשפט במו עיניו.
למרות הטענה שכל הנתונים הועברו למומחים, הרי למעשה, מחקירות המומחים עצמם עלה כי אף הם לא ראו את כל המסמכים: כך עלה מחקירתו של פרופ' פולק כי מתוך יומני המוקד ראה את הימים שנדגמו בלבד (עמ' 17 לפרוטוקול מיום 20.2.07).
לכן, אינני רואה מקום להתבסס על חוות הדעת לצורך קביעת מספר הזנקות האמת.
אין מקום לקבל את עמדת התובע, על פיו מקום בו קיים קושי הוכחתי, על בית המשפט לחיות מפיו של מומחה לסטטיסטיקה – כאשר מדובר בנתונים אשר ביכולתו של בית המשפט לעמוד עליהם בכוחותיו הוא.
אמנם, דרך הוכחה זו עלולה להיות מסורבלת ולהצריך משאבים רבים מצד התובע, הנתבעת ובית המשפט גם יחד. אולם, אין כל ספק כי זו דרך המלך להוכחתה של תביעה.
אף ככל שמד"א סבר כי עשויה להיות אי התאמה מסוימת בין הנתונים המופיעים במרכז המידע שלו, לבין יומני המוקד של תאונות הדרכים, לבין טפסי הדיווח בדבר טיפול רפואי, מן הראוי היה לעשות כן על ידי הצלבה בין הנתונים המופיעים במקורות השונים וחילוץ הנתונים לאשורם, להבדיל מהפנייה לחישובים סטטיסטיים.

בכל הנוגע לקושי ההוכחתי הנוגע לעצם מתן הטיפול לנפגעים בתאונות דרכים, יש לציין כי נציגיה של מד"א העלו טענות שונות בכל הנוגע לחוסר היכולת לתעד את הטיפול בנפגעים.
לטענת מד"א, הקושי נגרם עקב מצוקת כוח אדם וכן עקב לחץ בזמן. בזמנים הרלבנטיים לתובענה בוצעו רוב הפינויים ע"י אמבולנס לבן אשר איושו היה מצומצם (אויש ע"י נהג שהוא גם חובש ולא היה חובש מלווה). לכן, כשהגיע אמבולנס לטפל בתאונה, היה על הנהג החובש לעסוק קודם כל במתן טיפול רפואי, פינוי ונסיעה לבית החולים ולא ניתן היה לדרוש ממנו גם לבדוק ולרשום את פרטי כלי הרכב, הנפגעים וחברת הביטוח, אלא אם כן לא היתה כל דחיפות בפינוי (עמ' 101 לפרוטוקול מיום 30.1.05).
כמו כן, בשונה מן הטיפול שניתן על ידי מד"א בשטח, אשר נעשה בתנאי לחץ ואינו מאפשר את קבלתם של פרטי החולה (לרבות, כמובן, פרטי חברת הביטוח בה מבוטח הנפגע), הרי שמשעה שהנפגע מאושפז בבית חולים זמן שהייתו שם מאפשר את קבלת הפרטים הרלבנטיים. שחרורו מתשלום מותנה בקבלת אישור ממשטרת ישראל שהודיע או דיווח על תאונת הדרכים לבית החולים (עמ' 119 לפרוטוקול מיום 30.1.2005).
עקב כך, כמות המקרים לגביהם יש בשנים 93'-97' רישומים של פרטים הנה מועטה ביותר (כ – 10%) והפרטים הרשומים אינם מדויקים תמיד. כך, למשל, לא תמיד נרשם מספר הרכב באופן הנכון ומד"א אינו יכול לדעת מיהי חברת הביטוח הרלבנטית (עמ' 61 לפרוטוקול מיום 30.1.2005).
יש לציין, עם זאת, כי גם נתונים חלקיים אלה לא הוצגו בפני בית המשפט וממילא אין אפשרות לדעת האם יש ממש בטענה זו, אם לאו.
מד"א טען גם כי במסגרת המו"מ שהתנהל עם אבנר עד 1995, דרש אבנר כתנאי לתשלום למד"א בגין תאונות הדרכים להעביר נתונים אשר איסופם על ידי צוותי מדא, היה בלתי מעשי לחלוטין. עם זאת, עם חתימת הסכם הפשרה הוסכם על נתונים "מופחתים" שמד"א ייתן לאבנ"ר. לטענתו של מד"א התאפשרה המצאת של נתונים אלה לאור שינוי בהערכות מד"א על ידי גידול במספר החובשים המלווים, וכן גידול במספר האט"נים שבהם יש צוות של שני אנשים.
מד"א גם טען כי במסגרת המו"מ שנוהל מול אבנ"ר, נבחנה האפשרות להעסיק בכל אזור פקיד מיוחד שיעסוק באיסוף הנתונים, אולם רעיון זה נפסל מפאת עלותו.
בסופו של דבר, פותחה בהדרגה תוכנה משותפת לאבנ"ר ולמד"א אשר במסגרתה נדרש מספר מצומצם של פרטים. עובדה זו, במקביל לגידול במספר אנשי הצוות, אפשר למד"א להנהיג פרקטיקה של איסוף הנתונים המוסכמים עם אבנ"ר. עם זאת, עדיין, במקרים רבים בהם הצוותים לא הצליחו לאסוף את הפרטים הדרושים, אבנ"ר סייע למד"א להשלים את הפרטים.

למרות טענות אלה של מד"א, נראה כי יש לקבל את טענתה העקרונית של אליהו כי הכשל באיסוף הראיות הנו, במידה רבה, תוצאת התנהלותו של מד"א.
בכלל זה יש לקבל את טענת אליהו כי מד"א עצמו מודה כי עוד בתחילת שנות השמונים החלו מגעים בינו לבין אבנ"ר אשר במסגרתם דרש מד"א, לראשונה, השתתפות בהוצאות פינוי. כמו כן, מודה מד"א כי כבר בשנת 1995 דרשה ממנו אבנ"ר לקבל את פרטי הרכבים. כלומר, עוד בשנות ה- 80, ומכל מקום לא יאוחר משנת 95', היה מד"א מודע לכך שעליו להציג נתונים מפורטים באשר לרכבים מעורבים בתאונות אותם פינה. בכל זאת המשיך בהתנהלותו בדרך של אי איסוף ראיות.
גם אם ניתן לקבל את טענת מד"א על פיה נתקל בזמנים הרלבנטיים לתובענה בקושי אובייקטיבי באיסוף נתונים בזמן אמת, עקב חסרים במצבת כוח האדם והצורך לתת מענה טיפולי מהיר בזמן אמת, וגם אם ניתן לקבל את טענת מד"א כי גיוסו של כוח אדם במיוחד לשם מטרה זו היה מטיל עליו נטל כלכלי שלא היה ביכולתו לשאת - עדיין יש באי איסוף הנתונים מחדל מטעמו של מד"א.
גם אם הבירור המפורט לעיל עשוי היה להיות כרוך בעלות נוספת (כאשר יש לציין כי גובהה של עלות זו לא הוכח בפניי), הרי שבסופו של דבר עלות זו היתה מסייעת בהוכחת ההוצאות וניתן היה לגלגלה על הגורמים החייבים בהשתתפות.

אילוצי התקציב, כמו גם אילוצי הנסיבות, אמורים היו לגרום למד"א לפעול למציאת ערוץ אחר בו יוכל לזהות את נפגעי התאונות ואת התקשרותם עם חברת ביטוח זו או אחרת. למרות זאת, לא הוכח בפניי כי מד"א נקט בדרכים אחרות כלשהן במטרה לברר את זהות הנפגעים להם הושיט עזרה.
בהקשר זה, יש לציין כי למרות שעופר דן טען כי ניסיונות מד"א לקבל את המידע מגורמים אחרים כגון משטרה, בית חולים וכיו"ב לא צלחו, משום שאותם גורמים לא הסכימו לשתף במידע מטעמי סודיות רפואית (עמ' 60,64 ו – 104 לפרוטוקול), הרי שלא הובאו לעניין זה כל ראיות על ידי מד"א: לא לעניין פניית מד"א ולא לעניין סירובם של הגופים הנטענים.

יתר על כן, אף במסגרת ההליך שבפניי לא פעל מד"א בדרך הראויה לקבל נתונים מאליהו, אשר עשויים היו לסייע לבסס את התביעה, במסגרת בקשה למתן צו לגילוי מסמכים. הליך מעין זה הינו הליך העומד לרשותו של כל בעל דין ועליו לעשות בו שימוש על מנת לייעל ולקדם את ניהול התביעה.
כל שנעשה על ידי מד"א בהקשר זה הוא צירוף נספחים במסגרת הסיכומים (נספחים ב/1 – ב/5) שהן תכתובות שונות שהוחלפו בין הצדדים לאחר הגשת התביעה.
למרות שדרישות שונות אלה של מד"א במסגרת התכתובות לקבל פרטים שונים נדחו על ידי אליהו, לא פנה מד"א בבקשה מתאימה לבית משפט ולא התקיים כל הליך מסודר של גילוי מסמכים בין הצדדים.
לכן, צדקה אליהו בדרישתה להוציא נספחים אלה מהסיכומים וכך גם הוריתי.

לאור כל האמור לעיל, עולה כי מד"א לא הוכיח את התביעה ככל שהיא מתייחסת למספר הזנקות האמת אשר ביצע בשנים 1993-1997, במסגרתם טיפל בנפגעים.
לאור קביעה זו לא היה למעשה צורך להמשיך ולדון ביתר טענות התביעה. עם זאת, למען שלמות הדיון אעשה כן.

ב. הוכחת עלויות מד"א בגין הזנקות אמת
רכיב נוסף בהוכחת התביעה הוא עלויות מד"א בגין הזנקות אמת. לצורך כך, נבחנו קטגוריות מסוימות של הוצאות מד"א בשנים 1993-1997 וכן נבדק המספר הכולל של הזנקות האמת ( כאמור בחוות דעתו של רבינוביץ'). עלות כל תאונת דרכים התקבלה על ידי חלוקת סה"כ ההוצאות הקשורות בתאונות - בסך כל התאונות (סעיף 25 לסיכומי התובעים).
בתמיכה לרכיב זה הוגשה חוות דעתו של פרופ' פולק.
בחקירתו אישר פרופ' פולק כי הסתמך בחוות דעתו על חוות הדעת של רבינוביץ' לעניין נתוני הזנקות האמת, כך שככל שנפלה טעות בנתוניו של רבינוביץ', הרי שגם חוות הדעת שלו מוטעית (עמ' 26 ש' 8-12).
למעשה, על רקע הקביעה לעיל כי לא ניתן לקבל את חוות דעתו של רבינוביץ' שכן היא מבקשת לבסס נתונים מספריים, על ידי הסתמכות על הסתברות סטטיסטית מקום שניתן וצריך להוכיחם באופן אחר - הרי שאין לקבל את חוות דעתו של פרופ' פולק.
לאור זאת, אינני רואה צורך להידרש לטיבן ולמהותן של העלויות, אותן כללה מד"א במסגרת הוצאותיה הנטענות ולזכאותה לקבלת תשלום בגינן.

ג. הוכחת חלקה של אליהו בתאונות הדרכים
הנדבך האחרון אותו היה על מד"א להוכיח הוא חלקו של אליהו בתשלום למד"א.
בכתב התביעה המקורי נתבע, כאמור, חיובה של אליהו על פי חלקה בשוק הביטוח. מאוחר יותר, בעקבות עדותו של נציג אבנ"ר התבקש התיקון (אותו התרתי) כך שחלקה יחושב בהתאם לחלקה בתביעות.

מד"א טען כי בהעדר נתונים ישירים לגבי החלק היחסי של ההזנקות לטובת מבוטחי אליהו, ניתן לחשב את החלק היחסי של התביעות המוגשות בכל שנה בחברת אליהו, מתוך כלל התביעות המוגשות כנגד כל החברות. נתון זה מהווה לדברי מד"א אומדן מתאים לחלק היחסי של הזנקות אמבולנסים בתאונות דרכים בהן המפונה הוא מבוטח של אליהו.
בתמיכה לטענה זו הוגשה על ידי מד"א חוות הדעת של פרופ' קמיל פוקס.

חוות דעת זו אינה מקובלת עלי.
ראשית, פרופ' פוקס אישר כי מקום בו קיימת אפשרות עקרונית לבדוק את נתוני האמת, עדיף לעשות זאת במקום להסתמך על מדגם :
"עכשיו נניח שלצורך הדוגמא, שבועיים אחרי בחירות רשמיות, פונים אליך ואומרים לך שהמחשב קרס, מחשב של תוצאות הבחירות ויש עדיין אבל את כל הקלפי ואת כל הפתקים ואת כל זה, ואומרים לך אדוני, תעשה לנו בבקשה סקר, תשאל 500 איש ותגיד לנו מה התוצאות של הבחירות, כל אחד מה הצביע, האם זה בעיניך תוצאה ראויה או שהיית ממליץ להם פשוט לספור את הפתקים?
פרופ' קמיל פוקס: הייתי ממליץ להם לספור את הפתקים. אם אפשרי"
(עמ' 2-3 לפרוטוקול מיום 26.4.2007 )
ובהמשך כאשר נשאל: "האם אתה במסגרת, כשאתה באת וכתבת, אתה יצאת מתוך נקודת הנחה, שזה בלתי אפשרי לדעת את תוצאות האמת במקרה זה?"
השיב: "לא. לא שבלתי אפשרי אלא שאין לנו את הנתונים. אני לא יודע מה זה נקרא בלתי אפשרי." (עמ' 3, שם).
בנסיבות העניין, וכפי שקבעתי כבר קודם לכן, יכול היה מד"א לפעול לקבלתם של נתוני האמת, אולם לא עשה כן.
מצב הדברים שבפניי שונה מאותם מצבים בפסיקה, לגביהם נקבע כי קיים קושי רב לקבוע מהו חלקה של הרשלנות בגרימת הנזק, כבעניין ע"א 2509/98 גיל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית פד"י נד(2) 38, אליו הפנה מד"א בסיכומיו.
באותו עניין קובע בית המשפט כי "המצב בו מדובר הוא שחלק מהנזק נגרם מעצם הפגיעה הראשונית, קיום הגידול, וחלק אחר שלו על ידי הרשלנות הרפואית, כשקיים קושי רב להחליט מהו חלקה של הרשלנות בגרימת הנזק" בעקבות כך קובע בית המשפט את תרומת הרשלנות על דרך האומדנא."


מצב דברים זה שונה בעליל גם ממצב הדברים בע"א 7375/02 בי"ח כרמל נ' מלול , בו קבעה כב' השופטת נאור כי "...במצבים שבהם מדובר בגורם הידוע כמסוגל, תיאורטית, לגרום לנזק אשר היה על הנתבע לצפותו, אך לא ניתן להוכיח מה היה תהליך הגרימה בפועל, נוכל להסתפק בקיומו של קשר סיבתי הסתברותי לנזק שייקבע על פי ראיות סטטיסטיות או בדרך של אומדנה" (פסקה 25 לפסק הדין). (ההדגשות שלי – ד.ק.)

גם פסה"ד בענין ברינקס, אליו הפנה מד"א כתימוכין לטענתו שיש לקבל ראיות סטטיסטיות לאומדן וכימות הנזק, אין בו כדי לסייע לו. באותן נסיבות דובר בעובדי ברינקס אשר סירבו להעיד לגבי הסכום שנגנב.

ברור, לכן, כי לא ניתן להקביל בין מכלול הסיטואציות לעיל, בהן קיים חוסר יכולת אובייקטיבי לקבל את המידע הדרוש להוכחת התביעה, לסיטואציה שבפניי, בה, על ידי שקידה ראויה, יכול היה מד"א לפעול לקבלתם של הנתונים או לפחות להראות כי פעל להשגתם בדרכים הנדרשות.

בנסיבות אלה, גם אין מקום לטענת מד"א בדבר הוכחת תביעתו עפ"י מאזן ההסתברויות והעברת נטל הראיות לאליהו.
מכל מקום, וגם לגופו של עניין, לא ניתן לקבל את הקישור הנטען בין חלקה של אליהו במספר התביעות לבין החלק היחסי של פינויים של מד"א בהם מפונים מבוטחים של אליהו – לשם קביעת שיעור השתתפותה בהוצאות מד"א, כפי שנעשה על ידי פרופ' פוקס בחוות דעתו.
בחוות הדעת האמורה נאמר, בין היתר, כי:
"שאלה 1 מתייחסת למידת התאמתם של הנתונים שבסעיף 1.1.3 (דהיינו, החלק היחסי של התביעות המוגשות בכל שנה בחברת אליהו מתוך כלל התביעות המוגשות כנגד כל החברות) כאומדן לפרמטר העיקרי הנחקר המוגדר בסעיף 1.1 דלעיל. תשובתי בעניין זה היא חיובית, מהסיבות שיפורטו מיד. יתר על כן, אסביר ואציין שהנתונים האלה אינם סובלים מהמגרעות של הנתונים המצוינים בסעיף 1.3.1, אותם ביקר פרופ' גילולה בחוות דעתו.
1.4.1 נתוני התביעות המוגשות בכל שנה בחברות הביטוח, בגין נפגעים בתאונות דרכים אצל המבוטחים של כל חברת ביטוח בנפרד, מתייחסים לתאונות שכבר אירעו ולא לסיכוי שנהגים המבוטחים בחברות השונות, יהיו מעורבים בתאונות דרכים (כפי שקורה כאשר משווים את החלק היחסי של כל חברה בפרמיות ביטוח חובה). במלים אחרות, מקובל גם עלי שהמבוטחים בחברות השונות עשויים להיות שונים במידת מה בתכונותיהם ובסיכוייהם להיות מעורבים בתאונות דרכים. אולם לאחר שהתאונות כבר אירעו (ואולי בפרופורציות שונות בין החברות), המשתנים שעדיין נותרים המשפיעים על הסיכויים הדיפרנציאליים האפשריים של מבוטחי החברות השונות להזדקק לאמבולנס מוזנק של מד"א הם:
1.4.1.1 האפשרות התיאורטית שמשום מה, הסיכויים של מבוטח של חברת אליהו המעורב בתאונת דרכים להזדקק לאמבולנס, עשויים להיות שונים מסיכויו של מבוטח של חברה אחרת המעורב בתאונת דרכים להזדקק לאמבולנס.
1.4.1.2 האפשרות התיאורטית, שמשום מה, עבור כל תאונה ממוצעת עבורה מוזנק אמבולנס, המסיע מספר נפגעים יחדיו, המספר הממוצע של התביעות המוגשות על ידי מבוטחי חברת אליהו שונה מהמספר הממוצע של התביעות המוגשות על ידי מבוטחי חברות אחרות.
1.4.2 ברור שאין כל סיבה הגיונית להניח שקיימים הבדלים מובהקים בין החברות בנקודות התיאורטיות המצויינות בסעיפים 1.4.1.1 ו 1.4.1.2 כי הרי, אחרי שהתאונה כבר קרתה, התכונות האישיות של המבוטחים בחברות השונות, אינן כבר רלבנטיות".

מקובלת עליי לחלוטין חוות דעתו של פרופ' גילולה על פיה אין לקבל את עמדתו של פרופ' פוקס, הן מן הבחינה הלוגית והן מן הבחינה המהותית.
מקובלת עליי קביעתו של פרופ' גילולה על פיה קיים כשל לוגי בטיעון של פרופ' פוקס, כאשר מצד אחד נקבע על ידו כי מדובר בנקודות המהוות פוטנציאל לסיכוי שונה של מבוטחי חברות הביטוח להזדקק לאמבולנס, לאחר שלוקחים בחשבון שהתאונות כבר קרו, ומצד שני הוא שולל את הרלבנטיות של אותן נקודות מאחר שתאונות כבר קרו. כלומר, מצד אחד מסיק פרופ' פוקס על קיומן הפוטנציאלי של נקודות לטיעון מתוך בסיס אקסיומטי נתון - ולאחר מכן הוא שולל את קיומן על סמך אותו בסיס אקסיומטי.
עוד מבהיר פרופ' גילולה כי פרופ' פוקס מסיק שאי הרלבנטיות של התכונות האישיות של המבוטחים לאחר קיומן של התאונות, גוררת אי מובהקות בהבדלים בין חברות הביטוח השונות בכל הנוגע להזדקקות מבוטחיהן לאמבולנס במקרה של תאונה עם נפגעים. אולם, כי הוא אינו מסכים שרלבנטיות ומובהקות קשורות זו בזו.
בכל הנוגע להיבט המהותי נאמר על ידי פרופ' גילולה בחוות דעתו כי אין קשר של ממש בין כמות התביעות המוגשות בשנה נתונה, לבין הזמן שעבר מאז התרחשות התאונה (בה הוזנק האוטובוס).
כמו כן, כמות התביעות בגין נזקי גוף בשנה מסויימת, אינה חייבת להיות קשורה במישרין במספר הזנקות אמבולנס.

וכך הסביר זאת פרופ' גילולה בעדותו :
" פינוי אמבולנס, תנאי מוקדם שיהיה פינוי אמבולנס זה שיהיה נפגע, יש להניח שהאמבולנס לא הולך לפנות שום דבר אלא נפגעים. זאת אומרת, שצריך להיות בתאונה הזאת נפגעים. אז כולנו מסכימים שיש לינקייג' בין קיומה של הזנקה ובין קיומם של נפגעים. אין לינקייג' הכרחי או ישיר או לינארי בין כמות ההזנקות וכמות הנפגעים, כיוון שמנסים לבסס את חלקה של אליהו על סמך תביעות ותביעות הם בדרך כלל על ידי נפגעים, ומכיוון שאין לינקייג' ברור בין כמות ההזנקות וכמות הנפגעים שפונו אני אומר זה כשלעצמו מטיל כבר את הספק בלינקייג' או בשיטה המבקשת לבסס את חלקה של אליהו, על סמך כמות התביעות שהוגשו, חלקה במה? בפינוי אמבולנסים, לא חלקה במשהו אחר.
כב' השופטת : זה מבטל את הלינקייג' או שזה עושה את החישוב שעשה פרופ' פוקס לחישוב לא מדוייק?
פרופ' צבי גילולה : זה לא מבטל את עצם קיומו של הלינקייג', זה מטיל ספק במהימנותו. הלינקייג' הזה, כיוון שאין קשר ברור, אף אחד לא הראה קשר ברור בין כמות ההזנקות לבין כמות הנפגעים ומכיוון שהתביעה היא על פי כמות התביעות שהוגשו, לגבי האמבולנסים שמפנים נפגעים בכמות כזו או אחרת .."

למרות שבחקירתו של עופר דן נטען כי מקום בו מפנה אמבולנס שני נפגעים, מוגדרת הסיטואציה כשני פינויים (עמ' 73 לפרוטוקול מיום 30.1.2005), הרי שבעדותו של קוטלר נטען כי החיוב הוא לפי 1.5 פינויים, אם כי לא היה בטוח בכך. דבר המעיד גם הוא על הפער האפשרי בין מס' התביעות לבין מס' הזנקות האמת. (עמ' 94 לפרוטוקול).

למשל, קיומו של הפער האפשרי בין מספר התביעות לבין מספר הפינויים עולה באופן ברור מעדותו של מר צורי מחפוד :
"ש. כאשר בחברת ביטוח נפתח תיק תביעה, האם תיק התביעה הוא לפי תאונה או לפי נפגע.
ת. לעניות דעתי היא כוללת את כל הנפגעים שהיו בתאונה נכון לאותו מידע שנמסר.
ש. אם יש אוטובוס שמתהפך ובו 30 נפגעים, יכול להיות שמבחינת אבנר זה נחשב לתיק תביעה אחד.
ת. כן
ש. באותה מידה יכול להיות מצב שאדם עומד ברמזור ונפגע מרכב והוא נסע בעצמו עם הרכב לבית החולים, או למחרת הלך ולאחר כמה זמן שלח מכתב דרישה לקבל פיצויים. זה גם מספר תביעה.
ת. כן.
ש. אתה מסכים איתי שבסיטואציה שתיארתי לך יש מקרה אחד בו היו 30 נפגעים שכנראה פונו על ידי 30 אמבולנסים שזאת תביעה אחת וגם מקרה בו לא היה בכלל פינוי וזה יחשב כתביעה.
ת. כן"
(עמ' 2-3 פרוטוקול מיום 20.2.2007)

לאור כך יש לדחות גם את טענתה מד"א בכל הנוגע להוכחת חלקה של אליהו בתביעות כבסיס לביצוע התשלום.

עוד יש להתייחס להצעתו של מד"א כי חלקה של אליהו בתביעות נשוא העבר יילמד מנכונותה של אליהו להיות צד להסכם נושא פני העתיד אשר נחתם בין הצדדים, בהסכם זה נקבע כי חלקה של אליהו בפינויים בשנה מסויימת ייקבע בהתאם לחלק היחסי של התביעות שהוגשו נגד אותה חברת בטוח בשנה הקודמת - מסך התביעות שהוגשו לאבנ"ר. אין לדבריו להניח שאליהו היתה מסכימה לשיטה זו אילו סברה שיש בה כדי להרע עמה. לכן, יש בכך משום הודאה של אליהו ביחס לסבירותה של השיטה.
אליהו טענה כי מדובר בהסכם שהוא חסר רלוונטיות כלפי מד"א מאחר שהוא נערך בינה לבין אבנ"ר.
עוד נטען על ידי אליהו כי העובדה שהצדדים הגיעו לפשרה לגבי עילה אחת אין בפשרה זו כדי להקים חבות לגבי עילה אחרת. קיים לדבריה הבדל מהותי בין הפסדי עבר ועתיד – כאשר לגבי העתיד ניתן לערוך ספקולציות אולם לגבי העבר צריך להביא ראיות.

עמדתה של אליהו מקובלת עליי - אף ככל שיש בהתקשרותה של אליהו בהסדר המכיל מנגנון כאמור משום הודאה בסבירותה של השיטה, לצרכי פשרה בין הצדדים המתייחסת לעתיד, שהיא בגדר קניית סיכון, עדיין אין בכך כדי להביא למסקנה כי יש לחייב את אליהו לפעול על פי המנגנון האמור ביחס לעבר.

לסיכום פרק זה, הרי שאף ככל שניתן היה לקבוע כי מד"א צלח בהצלחה את המשוכה הראשונה במובן זה שהוכיח את מספר הזנקות האמת (בהן כאמור ניתן על ידו טיפול לנפגעים) - הרי שממילא לא עלה בידו להוכיח נדבך מהותי זה בתביעתו - של חלקה של אליהו בנזקיו.
ראוי גם לציין כי דווקא מתיקונו של כתב התביעה והפחתתו המשמעותית של סכום התביעה במסגרתו, בעקבות השינוי בפרמטר הנבדק, עולה חוסר הדיוק והעדר הראיות הקיימות לשם הוכחת התביעה כנגד אליהו במתכונת בפניי.

בסיום הדברים, יש להתייחס לשאלה נוספת אשר עולה בהכרח בנסיבות העניין.
כפי שכבר נאמר לעיל, אין ספק כי בפועל ניתנו שירותים על ידי מד"א לאליהו, אם כי לא הוכחו הנתונים הנדרשים לצורך קבלת התביעה.
לכן, מתבקש הצורך להבהיר כי לא ניתן להחיל במקרה הנוכחי את ההלכה שנקבעה בע"א 355/80 אניסימוב נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פד"י ל"ה (2) 800.
באותו עניין קבע כב' הנשיא ברק כי נפגע אינו יוצא ידי חובתו בהוכחת הנזק, אלא עליו להניח אף תשתית עובדתית לקביעת שיעור הנזק.
נקבע על ידו כי "באותם מקרים בהם – לאור טבעו ואופיו של הנזק – ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע – התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי. לעומת זאת, באותם מקרים אשר בהם – לאור טבעו ואופיו של הנזק – קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים, אין בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע, ודי לו שיביא אותם נתונים, אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר".

במקרה הנוכחי לא העמיד התובע בפני בית משפט את אותם נתונים שניתן היה להביאם ולכן אין כל אפשרות להפעיל שיקול דעת לשם עריכת אומדן כדי להשלים את החסר.
באשר לעילה האפשרית של עשיית עושר ולא במשפט - לעילה זו התייחס מד"א בסיכומיו בלבד.
עם זאת, אף ככל שהייתה התובענה מוגשת בעילה האמורה, לא היה בכך כדי להקים בסופו של דבר עילת תביעה למד"א, שהרי גם יסוד ההתעשרות ומידתה טעון הוכחה.

5. סיכום ומסקנות
לאור האמור לעיל, אני דוחה את התביעה.

אין ספק כי תוצאה זו מעוררת חוסר נוחות, שהרי אין ספק כי מבוטחי אליהו מהווים חלק, גם אם בלתי מוכח, מן הנפגעים בתאונות דרכים אשר פונו על ידי מד"א בתקופה הרלוונטית לתובענה.




נראה לכן כי הדרך הראוייה לפתור את המחלוקת בין הצדדים בגין השנים הרלוונטיות לתביעה היתה בדרך של הסדר נאות ולא בדרך של ניהול תביעה אשר הצריכה משאבים רבים של שני הצדדים.

מן הראוי שדרך זו תמצא גם לאחר שנדחתה התביעה.

בכל מקרה, בנסיבות העניין ולאור האמור לעיל, אינני רואה מקום ליתן צו להוצאות.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ביטוח סחר

  2. ביטוח כפל

  3. פיצויים מחברת הביטוח

  4. זיקת ביטוח

  5. ביטוח צאן

  6. ביטוח חסר

  7. ביטוח יתר

  8. ביטוח שמשות

  9. תביעות נגד חברת ביטוח

  10. זיקה ביטוחית

  11. ביטוח רבדים

  12. ביטוח הבריאות בישראל

  13. חוק המפקח על הביטוח

  14. תביעת ביטוח תאונת דרכים

  15. ביטוח הסעה בשכר

  16. ביטוח טלוויזיה

  17. ביטוח צמחי נוי

  18. עורך דין תביעות ביטוח

  19. הצתת רכב - ביטוח

  20. ביטוח הצתה מכוונת

  21. שיטת סכומי הביטוח

  22. ביטוח גניבה במפעל

  23. שיעור מתאים ביטוח

  24. ביטוח שמשות לרכב

  25. מתי יש כפל ביטוח

  26. ביטוח גניבת סחורה

  27. הכנסה לצורך ביטוח

  28. עורך דין ביטוח ימי

  29. כיסוי ביטוחי להצתה

  30. ביטוח אובדן תכשיטים

  31. ביטוח סחורה בהעברה

  32. ביטוח אובדן יהלומים

  33. עורך דין חברת ביטוח

  34. גניבת תוכנה – ביטוח

  35. שווי רכב לצורך ביטוח

  36. ביטוח די וי די לרכב

  37. תאונה לאחר הצעת ביטוח

  38. ביטוח סוציאלי גרמניה

  39. ביטוח גניבת רדיו לרכב

  40. ביטוח נזילת שמן מנוע

  41. ביטוח עסק מפני גניבה

  42. התיישנות תביעת ביטוח

  43. ביטוח גניבת חלקים מרכב

  44. ביטוח סוציאלי מגרמניה

  45. ביטוח הסעת נוסעים בשכר

  46. חובת ביטוח שחקני כדוריד

  47. הסתרת מידע מחברת הביטוח

  48. תאונת דרכים - חוקרים חברת ביטוח

  49. ביטוח ציוד תאורה והגברה

  50. ביטוח נזקי עבודות שיפוץ

  51. ביטוח גניבת טייפ של רכב

  52. ביטוח משלים - תאונת עבודה

  53. רכב טוטלוס משועבד - ביטוח

  54. תביעה לתשלום עמלות ביטוח

  55. תביעת ביטוח נסיעות לחו''ל

  56. תשלום תגמולי ביטוח באיחור

  57. ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח

  58. תאונה מיד לאחר חידוש ביטוח

  59. העברת זכויות ביטוח לאדם אחר

  60. ביטוח פלסטיני - ביטוח ערבי

  61. תשלום השתתפות רכב ללא ביטוח

  62. ביטוח לאחר קרות מקרה הביטוח

  63. הסתרת מידע רפואי מחברת ביטוח

  64. ביטוח סחר רכב - תאונת דרכים

  65. ניסיון להונות את חברת הביטוח

  66. מסירת גרסה שקרית לחברת ביטוח

  67. שקר לביטוח לגבי זהות נהג הרכב

  68. מערכת מיגון לרכב כתנאי לביטוח

  69. החזר כספי ביטוח עקב מעשה מרמה

  70. ייצוג ע''י עו''ד של חברת הביטוח

  71. חובת וידוא אקטיבית של חברת ביטוח

  72. ביטוח אובדן תכשיטים במהלך פיקניק

  73. הפסקת ביטוח בריאות לישראלי בחו''ל

  74. חובת המבוטח להודיע על מקרה ביטוח

  75. תגמולי ביטוח בגין שני מקרים שונים

  76. החובה לשמור תכשיטים בכספת - ביטוח

  77. ? תאונת דרכים - שתי חברות ביטוח – מי ישלם

  78. האם חוק ההגבלים העסקיים חל על ענף הביטוח

  79. תביעה נגד סוכנות ביטוח - התיישנות

  80. פיצויים מחברת ביטוח בגין פגיעה ביד

  81. מימון הוצאות מד''א ע''י חברת ביטוח

  82. ביטוח נהג מתחת לגיל 24 תאונת דרכים

  83. ביטוח רפואי לערבי שאינו תושב ישראל

  84. פיגור בהפרשות לביטוח על ידי המעביד

  85. חתימה על הצעת פיצוי של חברת ביטוח

  86. ביטוח ציוד צילום מקצועי מפני גניבה

  87. סירוב חברת הביטוח לשלם מחיר מחירון

  88. דחיית כיסוי ביטוחי בגין תאונה עצמית

  89. החלפת חברת ביטוח - קטיעת רצף ביטוחי

  90. העדר כיסוי ביטוחי עקב אזעקה לא תקינה

  91. אי דיווח על תאונת דרכים לחברת הביטוח

  92. מחיקת סעיפים מכתב ההגנה של חברת ביטוח

  93. ביטוח אובדן יכולת לעבוד בעבודה הקודמת

  94. הגשת תביעת ביטוח לאחר מועד ההתיישנות

  95. הכחשת חברת הביטוח התרחשות תאונת דרכים

  96. האם צריך לצרף את חברת הביטוח כנתבעת ?

  97. טוטאל לוס רכב - סירוב חברת הביטוח לשלם

  98. פירוט ספציפי במכתב דחייה של חברת ביטוח

  99. חובת ביטוח עובדי מוסדות ההסתדרות הכללית

  100. דחיית כיסוי ביטוחי בגין אי הפעלת אזעקה

  101. דחיית כיסוי ביטוחי בגין תאונה באתר בניה

  102. תאונת דרכים ''מבוימת'' לטענת חברת הביטוח

  103. הארכת תקופת התיישנות במכתב של חברת ביטוח

  104. חובת חברת הביטוח ליידע על מועד ההתיישנות

  105. תשלום תגמולי ביטוח בגין אובדן כללי של רכב

  106. חובת חברת הביטוח לפרט מלוא נימוקי הדחייה

  107. בקשה לצירוף המדינה לדיון בחוק ביטוח בריאות

  108. התחייבות כספית מחברת הביטוח למימון בדיקות

  109. תביעה נגד חברת הביטוח של הנהג ולא נגד הנהג

  110. דחיית כיסוי ביטוחי בגין התקנת סוג אזעקה שונה

  111. המילים ''מבלי לפגוע בזכויות'' במכתב חברת ביטוח

  112. התחייבות כיסוי טיפולי שיקום תאונת דרכים ע"י חברת ביטוח

  113. תאונה לפני כניסת ביטוח אובדן כושר עבודה לתוקף

  114. ערעור חברת ביטוח על גובה הפיצויים בתאונת דרכים

  115. תביעת לשיבוב הסכום אותו שילמה חברת הביטוח של רכב

  116. פלסטין חברה לביטוח - סירוב לפצות על תאונת דרכים

  117. מימון בית אבות ע''י חברת הביטוח לאחר תאונת דרכים

  118. חברת הביטוח טענה כי תאונת הדרכים הייתה למעשה תחרות

  119. האם העברת בעלות שוללת אוטומטית זכות לתגמולי ביטוח ?

  120. טענות דחיית ביטוח שלא חייבים להעלות בהזדמנות הראשונה

  121. חברת הביטוח סירבה לשלם שווי רכוש שנגנב לפי דו"ח סוקר

  122. ביטוח אובדן כושר עבודה - ערעור חב' הביטוח על פסק דין

  123. חברת הביטוח חייבת לנמק את סיבת הדחייה של כיסוי ביטוחי

  124. ערעור: חברת הביטוח טענה כי המבוטח שיתף פעולה עם הגנבים

  125. אישור על עבר ביטוחי בגין שלוש השנים שקדמו לתחילת הביטוח

  126. החזרת סכומים ששולמו ביתר - תביעת חברת ביטוח נגד המל''ל

  127. פריצה לדירה: ביטוח all risk (כל הסיכונים) - אי הפעלת אזעקה

  128. סעיף 29 לחוק חוזה ביטוח - כיסוי ביטוחי בשל חריגה מתנאי הביטוח

  129. ההבדל בין מכתב חברת ביטוח ישירות למבוטח לבין מכתב לעורך דינו

  130. מכתב דחיית כיסוי ביטוחי: חובת חברת הביטוח לפרט ולפרש את הנימוקים לדחייה

  131. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון