נזקים חקלאיים עקב זרם חשמלי

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נזקים חקלאיים עקב זרם חשמלי בצינורות השקיה:

מבוא


התובעת 1 (להלן: "המושב") הינה מושב שיתופי חקלאי שלו מקרקעין לצרכי עיבוד חקלאי. התובעת 2 (להלן: "הקבלן") הינה קבלן עיבוד ושיווק של תוצרת חקלאית הגדלה במקרקעי המושב. המושב והקבלן (שניהם יחדיו ייקראו להלן גם: "התובעות") הגישו תובענה זו נגד חברת החשמל (להלן גם: "הנתבעת") בגין נזקים שהסבה להן, לטענתן, עקב הפעלת תשתיות חשמל שבאחריותה בסמוך למקרקעי המושב. כתב התביעה הוגש ביום 22.1.02 על סך של 12 מיליון ₪ ("לצרכי אגרה", כהגדרתן בכתב התביעה). הנתבעת שלחה הודעת צד ג' לחברת מקורות (להלן גם: "צד ג'").
הדיון בתובענה החל לפני כב' השופטת מ' נאור בכהונתה בערכאה זו, ולאחר מינויה לכהונה בבית המשפט העליון הועברה התובענה להידון לפניי. להלן תובא ב"קליפת אגוז" השתלשלות העניינים שנדרשים לצורך מתן פסק דין זה, לאחר שניסיונות שנעשו להביא הצדדים לידי פשרה לא צלחו, לצערי.


רקע עובדתי


בשנות ה-90' של המאה הקודמת היו למושב שטחים חקלאיים באזור תל-צפית בשטח של כ-4,000 דונם, מתוכם 3,121 דונם גידולי שלחין, שהושקו במים שהגיעו באמצעות צנרת ברזל שהניח המושב בשדותיו בשנת 1977 לערך, והיתרה בגידולי בעל.

בשנים 1985-1989 הקימה הנתבעת תחנת כוח ומיתוג בתחום מקרקעי המושב, "תחנת המיתוג צפית". בראשית שנת 1995 הקימה הנתבעת, בסמוך לשטחים המעובדים של התובעות, שדה אנודות לצורך הגנה מפני קורוזיה מואצת של מתקני החשמל שלה (להלן: "מערכת ההגנה הקטודית"). זמן מה לאחר התקנת מערכת ההגנה הקטודית התגלו נזקים בצנרת ההשקיה שבשדות המושב. בשנת 1997, במהלך תיקון של צנרת שהתפוצצה, התגלה זרם חשמלי בצינורות ההשקיה. כאשר פנה המושב לחברת מקורות הובהר לו כי גם בתשתיותיה באותו אזור הופיעו תופעות קורוזיה בלתי שגרתיות, וכי הסיבה לתופעות אלו הינה פעולתה של מערכת ההגנה הקטודית. לטענת התובעות, בעקבות קריסתה המתמשכת של צנרת ההשקיה, נפגעו הגידולים החקלאיים בשדות המושב וצומצמו בהדרגה גידולי השלחין של המושב: בשנים 1992- 1994 עובדו בשלחין 3,121 דונם, בשנת 1995 רק 1940 דונם, בשנים 1996-1997 עובדו 577 דונם בכל שנה, ועד לשטח של 215 דונם בלבד בשנת 1998 עד שנת 2001, תוך מעבר לגידולי בעל. כתוצאה מכך ירדו רווחי התובעות בשיעור ניכר, ועל כך התובענה דנן.

סוגיית האחריות


בסוגיית האחריות הושגה הסכמה בין התובעות לבין הנתבעת, על פי המלצת בית המשפט, בטרם שמיעת ראיות הצדדים. להסכמה זו ניתן תוקף של פסק דין חלקי על ידי כב' השופטת נאור ביום 27.5.03 (ת/8). במסגרת הסכמה זו נאמר על ידי ב"כ הצדדים, עו"ד הררי ועו"ד גיל, כדלקמן: "אנו מקבלים ביחסים בינינו הצעה שהעלה בית המשפט לפיה ביחסים בין התובעות לבין חברת החשמל תישא חברת החשמל ב-90 אחוז מהנזק, נכון למועד הגשת התביעה, ללא אפשרות לתקן את כתב התביעה ולהגדיל את התביעה לנזק לגבי מועדים שמעבר להגשת התביעה. בכך יש הכרעה גם בנושא רשלנות תורמת אך אין בכך התייחסות לשאלות של הקטנת הנזק. ההתדיינות תימשך בנסיבות אלה ביחסים שבין חב' החשמל לבין מקורות ולהסכמתנו זו אנו מבקשים לתת תוקף של החלטה".
לאחר שמיעת הראיות במחלוקות שבין הנתבעת לבין צד ג' נקבע, בהחלטה מיום 30.8.04, כי צד ג' ישא בשליש מן הנזקים שנגרמו לתובעות ואילו הנתבעת תישא בשני השלישים הנותרים (ת/10). עוד נאמר בהחלטה, כי – "החלטה זו היא החלטת ביניים, אין היא לוקחת בחשבון טענות בענין הקטנת הנזק, טענות שנותרו לשלב הבא. לצדדים טענות בנושא אי הקטנת הנזק, כגון הטענה שצריך היה להחליף את צינורות המתכת של התובעות בצינורות פלסטיק, בשלב בו התגלתה התקלה. יתכן ובשלב בו תידון שאלת הקטנת הנזק יתברר שחלקם של חברת החשמל ומקורות בעניין אי הקטנת נזק – שונה מהחלוקה שקבעתי".


סוגיית הנזק


לאחר שנקבעה סוגיית האחריות עברה התובענה לשלב הוכחת הנזק, ובשלב זה הועברה התובענה לדיון לפניי. התובעות הגישו תצהירים של עדים מטעמן, בשעה שהנתבעת וצד ג' נמנעו מכך. כן הוגשו חוות דעת של מומחים מטעם הצדדים, לרבות לעניין הנזק בתחום הצנרת, בתחום החקלאי ובתחום החשבונאי. אחר זאת הסכימו הצדדים על מינוי מומחים מטעם בית המשפט בשלושת התחומים האמורים (פר' והחלטה מיום 7.4.05). בתחום החשבונאות מונה בהסכמה רו"ח ראובן שיף (החלטה מיום 3.5.05), אשר הוחלף מאוחר יותר על ידי רו"ח סמי נייברג. בתחומי הצנרת והחקלאות מונה השמאי יצחק אנגל, לאחר שהצדדים לא הגיעו להסכמה על זהותו של המומחה (החלטה מיום 3.5.05). משהגישו המומחים את חוות דעתם, הופנו אליהם שאלות הבהרה מטעם הצדדים. הם אף חקרו את השמאי אנגל על חוות דעתו. בהמשך, ויתרו ב"כ הנתבעת וצד ג' על חקירת המצהירים מטעם התובעות. הצדדים הגישו סיכום טענותיהם בכתב, לבקשתם, כאשר ב"כ הנתבעת וב"כ צד ג' הגישו סיכום טענותיהם במאוחד, וב"כ התובעות השיב לסיכומים אלה.



מתווה הדיון


תחילה תיערך סקירה תמציתית של כל אחת מחוות הדעת של המומחים מטעם בית המשפט, כמו גם של התייחסות הצדדים אליהן וההכרעות הנדרשות. לאחר מכן, תידון סוגיית הקטנת הנזק, לרבות דרישת התובעות לפיצוי מיוחד בגין הימנעות הנתבעת וצד ג' מלהיטיב את נזקן במשך הזמן שחלף מאז קרות הנזק. בסיכום, תובא התוצאה האופרטיבית הנגזרת ממכלול הקביעות וההכרעות שבפסק הדין.


חוות הדעת של המומחים מטעם בית המשפט ועיקרי טענות הצדדים
חוות הדעת של השמאי אנגל בעניין הצנרת


חוות הדעת של השמאי אנגל מיום 1.1.06 נוגעת להערכת הנזק שנגרם לצנרת בשטחי הגידול של המושב (ת/18). המומחה קיבל את המסמכים הרלוונטיים, נפגש עם המומחים מטעם הצדדים ואף ערך ביקור במקום. הביקור העלה, כי מרבית קווי המים מכוסים בקרקע וקיימים נזקים מקורוזיה. כן העלתה הבדיקה כי בכל המגופים והצנרת שהיו על פני הקרקע לא הובחנו כל פגיעות קורוזיביות. במקביל לבדיקת המגופים הגדולים נבדקו אף המגופים הקטנים בדיקה חיצונית ונמצא שלא נפגעו כלל. הנזק היחיד שהובחן על ידי המומחה הוא בלאי תפקודי רגיל (עמ' 3 לחוות דעתו). המומחה הוסיף שאינו מקבל את הערכת המומחה מטעם התובעים, מר ויזל, לגבי אורך הצנרת ותקינותם ולא לגבי סוגי הגידולים. זאת, כיוון שהערכתו של מר ויזל התבססה על תצלומי אויר בקנה מידה של 1:10,000 (היינו כל ס"מ על המפה מציין 100 מ' בשטח) היכולה להוביל לסטייה של כ- 15%.
מסקנותיו של השמאי אנגל היו, כי העלויות בגין תיקון הנזק לקווי המים לעבר הגיעו לסך של 50,000 ₪ וכי סך הנזק לקווי המים מעבר לכך מגיע ל-627,973 ₪. בהתאם, קבע אנגל כי הפיצוי המגיע לתובעות בגין הנזקים לצנרת עולה כדי 677,973 ₪, לפי המחירים הנכונים ליום עריכת חוות דעתו. השמאי מציין בסיפא לחוות הדעת, כי המחירים עליהם הוא נסמך אינם כוללים מע"מ, מכיוון שמדובר בעוסק מורשה. כן הוסיף, כי חוות הדעת מתייחסת לתיקון צנרת מתכת, בעוד שאם הייתה מבוססת על החלפה לצנרת פלסטיק, המחירים היו נמוכים יותר. באותו הקשר הוער, כי לא נלקחו בחשבון הנחות הניתנות על דרך הכלל בביצוע עבודות צנרת בהיקפים גדולים, כפי שהיו מצויים אצל התובעות.


עיקרי טענות התובעות לחוות הדעת של השמאי אנגל בעניין הצנרת


התובעות התייחסו בסיכומיהן לשני ראשי נזק עיקריים – הנזק לצנרת והנזק לגידולים החקלאיים. בעניין זה, הצביעו על הפגמים שנפלו, לדעתן, בחוות דעתו של המומחה אנגל. התובעות טוענות כי השמאי אנגל חרג מסמכותו, נמנע מלבצע בדיקות בשטח, לקה בהיעדר עקביות באשר למועדי הנזק והיקפו ואף השמיט חלקי צנרת מתחשיב הפיצוי. כן, לטענתן, הוא נמנע מלהוסיף הפרשי הצמדה ותוספת ריבית כדין לשיעורי הנזקים שקבע. באותו עניין, מפנות התובעות לסתירות בגרסתו של השמאי אנגל במהלך חקירתו בבית המשפט, ובתוך כך מבקשות ללמוד על היעדר אמינותו מהתייחסויות שליליות שספג, בהזדמנויות קודמות, בפסקי דין שניתנו בערכאות משפטיות. התובעות אף מפנות את תשומת הלב לכך שלצורך הכנת חוות דעתו פעל השמאי אנגל בדרכים לא מקובלות. זאת, כאשר נועץ בסתר עם גורמים סודיים, מבלי לערוך תרשומות לגבי היוועצויות אלו, תוך שלילת האפשרות להתגונן מפניהן כפי שמורה שורת הצדק.

על כן טוענות התובעות, כי אין מקום להיזקק לחוות הדעת של השמאי אנגל, אף לא תוך עריכת תיקונים. לשיטתן, יש לאמץ את האמור בחוות הדעת של המומחה מטעמן, השמאי ויזל (בעניין הנזק לצנרת), ושל רו"ח נייברג (בעניין הנזק לגידולים). לשיטת התובעות, על פי התחשיב שערך השמאי ויזל, שיעור הנזק לצנרת בניכוי 10% בגין פחת, הינו 1,902,166 ₪, במחירי סוף שנת 1998 (ס' 110, 120 לסיכומי התובעות). בהקשר זה הוער, כי בחקירתו בבית המשפט הודה השמאי אנגל כי קיבל את המתווה העקרוני של חוות הדעת שערך השמאי ויזל (ת/21 – פר' מיום 28.9.08, בעמ' 81-84).

עיקרי טענות הנתבעת וצד ג' לחוות הדעת של השמאי אנגל בנושא הצנרת


הנתבעת וצד ג' מתנגדים עקרונית למתווה שהוצע על ידי התובעות. לשיטתם, בית המשפט מינה מומחים בהסכמת הצדדים ועל כן חל ההסדר הדיוני הקבוע בתקנה 130(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. לפי הסדר זה, משמונה מומחה מוסכם מטעם בית משפט, יראו את חוות הדעת הקודמות שהביאו הצדדים כאילו לא נתקבלו כראייה.

על יסוד הנאמר עד כה, מבקשים הנתבעת וצד ג' לשכנע את בית המשפט כי הנזק היחיד שהוכחה גרימתו כדבעי, הינו הנזק לצנרת, שהתגבש לכל המוקדם בשנת 1998 (ס' 14.6 לסיכומי הנתבעת וצד ג'). השמאי אנגל העריך את הנזק לצנרת ב-677,973 ₪ ומסכום זה יש לנכות 10% בגין אשם תורם, כך שהפיצוי בגין הצנרת עולה כדי 610,176 ₪ (ס' 14.8 לסיכומי הנתבעת וצד ג'). כן צוין, כי אין מקום להוספת הפרשי הצמדה וריבית לסכום האמור, שכן הסכום מאפשר לתובעות להחליף את הצנרת במחירים עכשוויים (ס' 14.8.2 לסיכומי הנתבעת וצד ג').


באשר לפחת של 40% שנקבע בחוות הדעת של השמאי אנגל, נטען על ידי הנתבעת וצד ג', אין לתובעות על מה להלין. לולי ניכוי פחת זה, היו זוכות התובעות בפיצוי יתר. גם יש לדחות את הטענה שהפיצוי האמור לא יעמיד את התובעות במצב שלפני קרות הנזק. זאת, מאחר שהתובעות לא הוכיחו כי לא היה ניתן להשיג צנרת משומשת בתקופה הרלוונטית, ועל כל פנים, לא הובאו ראיות באשר לניסיונות של התובעות לתור אחר צנרת חליפית.


חוות הדעת של השמאי אנגל בעניין הגידולים החקלאיים


כאמור, השמאי אנגל ערך חוות דעת נוספת בנוגע לנזקים החקלאיים, מיום 4.7.06 (ת/19). תוך כדי סקירת המסמכים שהוגשו לו ופירוט התנהלותו מול הצדדים לתובענה, טוען השמאי אנגל, כי בקשתו מהתובעות לקבל לידיו מפות גידולים וחשבונות רכישה ופדיון הושבה ריקם, כאשר לטענתן מסמכים אלה נגנבו במהלך פריצה למשרדן הקיים בשטח (שם, בעמ' 6). בנסיבות אלו, בחר השמאי אנגל להסתמך על המסמכים הבאים: מסמכי פדיון לשנת 1992, פיצוי מס רכוש ודו"ח של השמאי גלבוע על גידולי בצל לשנת 1999. ממסמכים אלה למד המומחה על סוגי הגידולים שגודלו בחווה ועל מימדיהם של שטחי הגידול. מנתונים אלה הסיק המומחה, כי מדובר בחווה חקלאית בגודל 3,121 דונם. המומחה מציין בחוות דעתו את כמויות המים שהוקצבו לתובעות על ידי חברת מקורות ואת כמות צריכת המים בפועל שלהן. המומחה גם עמד בחוות דעתו על כך כי בשנת 1994 ירדה צריכת המים בפועל מכ-800,000 מ"ק לכ-652,000 מ"ק (באותה שנה היתה שנת שמיטה – וזאת כעולה מעדותו בבית המשפט של השמאי אנגל פר' מיום 28.9.08, עמ' 40, ש' 1 ואילך – א.פ.). משנת 1995 ועד שנת 1999 צריכת המים היתה יציבה. כן מתוארות בחוות הדעת התקלות השונות בצנרת. בשנת 1995 מתוארת תקלה אחת בלבד (ביום 28.5.95). בחודש יולי 1996 הוזמנו חשבונות על תיקונים ברשתות המים כולל החלפת קטעים בשני סוגי צינורות על סך כולל של 31,000 ₪. מסקנתו של המומחה מנתונים אלה היא כי התקלות המעטות בצנרת בשנת 1995 ובשנת 1996 לא גרמו להפסקות בגידולים, ואם נגרמו נזקים הרי היו אלה לסוף עונת הגידול של שנת 1996. תקלות נוספות בקווי המים אירעו בחודש יוני 1997, בחודש אוגוסט 1997, ספטמבר 1998 ותקלות נוספות שלא טופלו. המומחה קובע, כי הירידה בנפח הגידולים ובצריכת המים בפועל נבעה גם מגורמים שאינם קשורים לנזקי הצנרת, וכי הנזקים עקב הפסקת אספקת המים הינם קטנים יחסית. עוד קבע המומחה, כי עקב חוסר כדאיות בגידול ירקות וירידת מחירים ועלות התשומות ירדה צריכת המים של החווה (שם, בעמ' 10). יתר על כן, המומחה מפנה את תשומת הלב לכך שהחל משנת 1998 הושקעו על ידי התובעות סכומים ניכרים בנטיעת מטעי נשירים. ההשקעה הכספית לצורך זה עלתה כ-300,000$. לדעת המומחה, אילו הושקעו משאבים אלה בשיקום הצנרת הקיימת, היו נמנעים לפחות חלק מהנזקים הנטענים.
על יסוד האמור קובע השמאי אנגל, כי הפדיון השנתי, בהתבסס על נתוני 1992, הינו 2,066,517 ₪. מסכום זה יש לנכות הוצאות בשיעור 60%, העולות כדי 1,239,910 ₪. כמו כן, לגישתו, יש להפחית 39% בגין ירידה ברווחיות הגידולים. בחשבון אחרון, עולה כי ההפסד הממשי לשנה עומד על 504,231 ₪ (שם, בעמ' 17). לכך מוסיף המומחה 10%, פיצוי על הוצאות נוספות שנגרמו בגין התקלות בצנרת, הכוללות עלויות ניהול והפסקת עבודה בחווה (שם, שם). כך שלשנה אחת, סך הפיצוי הינו 554,654 ₪. המומחה ערך חישוב על בסיס זה לשלוש שנים, והגיע לסכום של 1,663,962 ₪.


עיקרי טענות התובעות לחוות הדעת של השמאי אנגל בעניין הגידולים החקלאיים


התובעות טוענות כי יש להתעלם מחוות דעתו של השמאי אנגל גם לנושא הגידולים החקלאיים, מאותם נימוקים שפירטו לגבי חוות דעתו בנושא הצנרת. בנוסף נטען, כי יש להסתמך על חוות הדעת של רו"ח נייברג בנושא. לחלופין טוענות התובעות, כי לכל הפחות יש להכניס תיקונים בחוות הדעת של השמאי אנגל, כך שישקפו את הנזק האמיתי שנגרם לגידולים החקלאיים. אליבא דהתובעות, הנזק לגידולים עומד על 19,043,716 ₪, נכון ל-27.11.07 (ס' 104 לסיכומי התובעות), כאשר סכום זה מתקבל לאחר הצמדה, תוספת ריבית והפחתות בגין ירידה בערך הגידולים לפי הטבלה של תנודת רווחיות הגידולים על פני השנים שנערכה על ידי השמאי טרבלסי (כלכלן של משרד החקלאות), ואשר הוצגה על ידי השמאי אנגל (ת/21, בעמ' 6-9).


עיקרי טענות הנתבעת וצד ג' לחוות הדעת של השמאי אנגל בעניין הגידולים החקלאיים


בהתייחסם לחוות הדעת של השמאי אנגל, מציינים הנתבעת וצד ג' כי היא אינה מבוססת על מסמכים מתאימים, שכן, התובעות לא המציאו לשמאי אנגל את המסמכים שדרש מהם על מנת לערוך את חוות דעתו (מפות גידולים, חשבונות רכישה של זרעים ועוד), בנימוק כי אין בידם להמציא מסמכים אלה, בשל העובדה שנגנבו. בנסיבות אלה, כך הטענה, לא היתה בידו של השמאי אנגל ברירה והוא הסתמך על מסמכי פדיון משנת 1992, כארבע שנים לפני קרות הנזק לטענת התובעות. אלא שלשיטת הנתבעת וצד ג' אין במסמכים אלה כדי להוכיח את שיעור הנזק. בפרט, כיוון שלא ניתן להניח שהרווחים משנת 1992 התמידו בשנים שלאחריה. לא זו אף זו. לדידם של הנתבעת וצד ג' קיימות דווקא אינדיקציות הפוכות. בהקשר זה הם מפנים לירידה בצריכת המים שהחלה עוד ב-1994 (לטענתם, לפני קרות הנזק לצנרת). ירידה זו, לשיטתם, משקפת ירידה ברווחיות הענף. בנוסף, התחשיב שערך השמאי אנגל אף לא הביא בחשבון את העובדה שלאורך כל השנים התובעות גידלו בשלחין, אם כי בהיקפים הולכים ויורדים. עוד נטען, כי בשנות הנזק כנטען נצרכה כמות פחותה בהרבה של מים ביחס לכמות שצרכו התובעות בשנת 1992, כאשר הפחיתה בצריכה החלה כבר בשנת 1994, ולפיכך לא ניתן לסמוך על נתוני הפדיון של שנת 1992.

הנתבעת וצד ג' גורסים, כי בהיעדר נתוני אמת עליהם ניתן לבסס את הנזקים הנטענים לגידולים בשטחים שהושפעו ממתקן ההגנה הקטודית, נכשלו התובעות בהוכחת ראש נזק זה. על כן, לשיטתם, אין מקום לחייבם בגין הנזק שנגרם לגידולים. בנקודה זו נטען כלפי התובעות, כי גם בחוות הדעת מטעמן של השמאי גלבוע, אין התבססות על נתוני אמת, אלא על תחזיות תיאורטיות בלבד (ס' 14.4.3 לסיכומי הנתבעת וצד ג'). זאת, למרות שבזמן עריכת חוות הדעת של השמאי גלבוע היו בידי התובעות מלוא המסמכים. בעניין זה מסתמכים הנתבעת וצד ג' על קביעת השמאי אנגל, אשר חוות הדעת של השמאי גלבוע היתה מונחת לפניו (ת/158-159). הנתבעת וצד ג' סבורים, כי לאור חשיבותם של הנתונים שהתבקשו על ידי השמאי אנגל ועל רקע הימנעותן של התובעות לשחזרם לאחר שנגנבו (על ידי פנייה לספקים וכד'), קיימת חזקה שלו היו מובאים אותם נתונים היה מתגלה כי לתובעות לא נגרם נזק ממשי לגידולי השלחין.

חוות דעת המומחה רו"ח נייברג בתחום החשבונאי בעניין הגידולים החקלאיים


כפי שצוין, בהליך זה מונה גם מומחה מטעם בית המשפט בתחום החשבונאות לשם עריכת חוות דעת בסוגיית הנזק לגידולים. חוות הדעת החשבונאית מיום 7.8.07 נערכה על ידי רו"ח נייברג (ת/23). נקודת המוצא של מומחה זה היתה, כי שנות הבסיס לחישוב הינן 1993-1995 ואילו שנות הנזק הינן 1996-2001. המומחה קיבל את חוות הדעת החשבונאיות של כל אחת מהתובעות בנפרד. לאחר מכן ערך דו"ח רווח והפסד של כל אחת לחוד. על סמך דו"חות אלה, ערך דו"חות רווח והפסד מצרפיים של המיזם המשותף נשוא התביעה. הדו"חות המצרפיים הוצגו בפני הצדדים, אשר הגישו עליהם את הערותיהם. סך ההפסד הכספי המחושב על פי הדו"חות שערך השמאי נייברג הינו 9,064,050 ₪.
המומחה הבהיר, כי סכום זה הינו תוצאה של תחשיב אריתמטי והוא כפוף לשינויים הנדרשים לאור הממצאים שפירט בדו"ח. בהקשר זה אף ציין המומחה, כי לא עלה בידו להכריע בשאלות ובממצאים שעלו במהלך עבודתו. הכרעה שכזו דרשה עבודת מחקר מקיפה בתחום החקלאי, בכל הנוגע לתשומות החקלאיות ולתנאים הסביבתיים העשויים להשפיע עליהן. בתשובותיו לשאלות ההבהרה אשר הופנו אליו מטעם התובעות הודה כי הסכום המחושב אינו כולל את מלוא הפרשי ההצמדה ותוספת הריבית הנדרשים על פי דין (ת/25).



עיקרי טענות הצדדים לחוות דעת המומחה רו"ח נייברג בתחום החשבונאי


ב"כ התובעות מבקש בסיכומיו לאמץ את מסקנותיו של המומחה נייברג לעניין הגידולים החקלאיים. לשיטתו, עולה מן התחשיב שערך רו"ח נייברג, כי הנזק עומד על סל של 17,208,301 ₪. סכום זה כולל הפרשי הצמדה וריבית ונכון ליום 27.11.07 (ס' 62 לסיכומי התובעות). ב"כ התובעות דוחה את כל טענות הנתבעת וצד ג' נגד חוות דעת זו, ומפנה לתשובות לשאלות ההבהרה שנשלחו אל המומחה על ידי הנתבעת. אליבא דבא-כוח התובעות, לו רצו בעלי הדין שכנגד לטעון שאין לקבל את מסקנותיו היה עליהם לחקור את המומחה ואת העדים מטעם התובעות, וזאת לא עשו. לפיכך, כך הטענה, מנועים הנתבעת וצד ג' מלטעון נגד חוות הדעת האמורה.
לדידם של הנתבעת וצד ג', אין בסיס לחוות הדעת של רו"ח נייברג. הנתבעת וצד ג' מפנים לאמירות של המומחה נייברג, במהלך פגישותיו עם הצדדים, בחוות דעתו ובתשובותיו לשאלות הבהרה, לפיהן לא ניתן להסתמך על הרישומים החשבונאיים לשם קביעת הנזק לגידולים (ס' 14.9.3 לסיכומי נתבעת וצד ג'). המומחה ציין מפורשות כי קיימת אי תקינות באשר לרישומים, ובפרט בעניין רישום ההוצאות, אי תקינות העולה כדי הטיה מכוונת שנועדה להגדיל את הרווח בשנות הבסיס ולהקטינו בשנות הנזק (ס' 14.9.5 ואילך לסיכומי הנתבעת וצד ג'). בנסיבות אלו, כך הטענה, ברי כי אין בחוות הדעת של השמאי נייברג כדי להועיל לתובעות. עוד נטען בהקשר זה, כי יש חשש להיעדר הפרדה רישומית בין השדות שנפגעו לבין שטחי גידול אחרים שברשות התובעות (ס' 14.9.4 לסיכומי הנתבעת וצד ג'). גם מסיבה זו, לשיטת הטוענים, נשללת האפשרות להשתמש בנתונים החשבונאיים כדי לאמוד את הנזק שנגרם, אם אכן נגרם, לתובעות.
לסיכום, הנתבעת וצד ג' גורסים כי לא הוכח נזק לגידולי התובעות, ולחלופין לא הוכח שיעורו. על כן, הנזק היחיד שהינו בר פיצוי הוא הנזק לצנרת, אשר יש לפצות בגינו על פי המתווה שתואר לעיל.


עיקרי תשובת התובעות לסיכומים מטעם הנתבעת וצד ג'


התובעות הגישו סיכומי תשובה המשתרעים על פני 33 עמודים (!), במסגרתם תוקף בא-כוחן את האמור בסיכומים מטעם הנתבעת וצד ג' ושב על מרבית טענותיו שנטענו בסיכומיו. נטען, בין השאר, להרחבת חזית מטעם הנתבעת וצד ג' בהקשר לטענה של השקעת 300,000$ בהקמת המטעים שהועלתה על ידי השמאי אנגל בלא כל ביסוס; לכך שהנתבעת וצד ג' נמנעו מלהביא ראיות מטעמן; שכל הנתונים היו לפני המומחים מטעם בית המשפט; לכך שנמנעו מלחקור את המומחה רו"ח נייברג ואת העדים מטעמן שהסבירו בתצהיריהם את אשר העיר רו"ח נייברג; כי תשובות מומחה זה היו שונות מכפי הנטען על ידי הצד השני; ועוד.


דיון והכרעה
כללי


ראשית אדון בטענה המקדמית שהעלו הנתבעת וצד ג', שלפיה יש לדחות טענת התובעות בדבר אימוץ חוות הדעת מטעמן, חלף חוות הדעת של השמאי שמונה על ידי בית המשפט.

תקנה 130(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") קובעת כך:
"מונה מומחה מטעם בית המשפט בהסכמת בעלי הדין, יראו הסכמה זו כהסדר דיוני הכולל את ההוראות המפורטות להלן, אלא אם כן קבע בית המשפט או הרשם אחרת:
(1) לא יוגשו חוות דעת מומחה מטעם בעלי הדין;
(2) יראו חוות דעת מומחה שהגישו בעלי הדין קודם למינוי המומחה מטעם בית המשפט, כאילו לא נתקבלו כראיה".

הוראה זו הותקנה בשנת תשס"ה (תיקון מס' 3) ונכנסה לתוקף בסוף חודש יוני 2005. כלומר, לאחר ההסכמה העקרונית על מינוי מומחים מטעם בית משפט ואף לאחר מינויים בפועל. אולם, ככל הוראה דיונית, תחולתו של התיקון האמור הינו למפרע ועל כן יש להחיל את סעיף 130(ג) לתקנות על ההליך דנן (רע"א 10141/07 חברת עובד לוי תיעוש האבן והבנייה בע"מ נ' שושני (, 2.6.08), ס' 19 וההפניות שם).
על פי ההסדר החקיקתי האמור, חוות הדעת שהוגשו מטעם הצדדים בהליך זה אינן מהוות ראיה, לאחר שמונו, בהסכמת הצדדים, מומחים מטעם בית המשפט. כנזכר לעיל, הצדדים הסכימו למינויים של מומחים בתחומי הצנרת הגידולים והחשבונאות. משכך, ובהיעדר נסיבות המצדיקות סטייה מן ההסדר הקבוע בתקנות, הצדדים מנועים מלסמוך על חוות הדעת הקודמות שהוגשו מטעמם בהליך זה. במאמר מוסגר יצוין, כי היעדר הסכמה על זהות המומחה הינה דבר שבשגרה וכי לצורך תחולת ההסדר הדיוני די בהסכמתם העקרונית של הצדדים למינוי מומחה מטעם בית משפט. אלא שבמקרה דנן הצדדים אף לא התנגדו למסור לבית המשפט את הסמכות לקביעת זהות המומחה בתחום הצנרת והחקלאי. לפיכך, לכתחילה יש לסמוך על חוות הדעת של המומחים שמונו על ידי בית המשפט, אלא אם קיימים טעמים ראויים שלא לעשות כן.
משהנחנו הבסיס, נבחן טענות הצדדים לחוות הדעת של המומחים מטעם בית המשפט. ככל שאין התייחסות מפורשת לטענה מטענות הצדדים, סברתי כי אין בכך משום להשפיע על התוצאה הסופית.

התייחסות לחוות הדעת של השמאי אנגל בעניין הצנרת


נתתי דעתי לכל טענותיו הקשות של ב"כ התובעות בסיכומיו ביחס לחוות הדעת של השמאי אנגל. אין לכחד כי בחלק מביקורתו, וככל העולה מעיון בעדותו של השמאי אנגל בבית המשפט, יש טעם מה בדבריו. כך, למשל, בקשר לאי עקביות וסתירות בדבריו לגבי שנות הנזק, כך לגבי התייעצות עם אנשים שזהותם לא ידועה בלא שנערכה בקשר לכך תרשומת, לגבי אי חישוב של הפרשי הצמדה וריבית ועוד. עם זאת, לאחר שקילת כל הטענות מסקנתי היא, כי הדברים נעשו מצידו בתום לב, ללא זדון, ועל פי הבנתו הוא את תפקידו לצורך מתן חוות הדעת. בסופו של יום התרשמתי, כי בכפוף למספר הערות כפי שיפורט לעיל, השמאי אנגל סיפק הסברים ותשובות המניחים את הדעת ובחשבון אחרון הביא לפני בית המשפט חוות דעת ניטרלית ומאוזנת (ראו: ע"א 9418/04 צוות ברקוביץ' מאגרי בניה בע"מ נ' דמארי (, 9.4.06), סעיף י"ב לפסק הדין). כידוע, נפסק כבר, כי "משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך, כאמור, לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן (ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' רבי, ; עוד השוו: ע"א 323/85 מדינת ישראל נ' מזרחי, פ"ד לט(4) 185, 189)" (ע"א 9323/04 מיצר לפיתוח בע"מ נ' שותפות בנין 17 מתחם 5 (, 23.7.06), סעיף 22; בנוסף ראו: ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' רבי (, 31.12.88), סעיף 4; ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 948-949 (2002)).

בנוסף, משכל הנתונים הנדרשים נמצאים לפניי, בחוות הדעת, בתשובות לשאלות ההבהרה והעדות בבית המשפט, ניתן לבור את המוץ מן הבר ולהגיע למסקנות בכל השאלות הנדרשות לעניין, וזאת לאחר שיובאו במכלול השיקולים גם התייחסות לטענות ב"כ הצדדים בסיכומיהם (ראו והשוו: ע"א 974/91 עמיד חברה קבלנית לבניין בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה זמורה, פ"ד נ(5) 104 (1997), סעיף 4 וההפניות שם). נציין, כי להלן אתייחס לנקודות מרכזיות, ככל שיש בהן שינוי מחוות הדעת של השמאי אנגל. בהעדר התייחסות מפורשת תעמודנה הקביעות של השמאי אנגל על כנן.


הנזק לצנרת

כפי שהבהיר השמאי בחוות דעתו, על יסוד המסמכים שהוצגו לפניו בעניין תיקוני הצנרת על ידי התובעות, בשנים 1995 ו-1996 היו נזקים מועטים יחסית שבגינן שילמו התובעות סך של 67,470 ₪. השמאי הכיר בהוצאות אלה וקבע פיצוי לאותן שנים בסך של 50,000 ₪, לאחר ניכוי פחת של 20%. מסקנה זו יש לאמץ.


מעבר לכך הכיר השמאי אנגל בנזק לצנרת בסך כולל של 627,973 ₪, לפי פירוט שערך בחוות דעתו. ב"כ התובעות מלין על קביעתו של השמאי ביחס לאורך הצינורות השונים שהיו פרוסים בשדות התובעות, וסבור שלאור דברי המומחה בעדותו יש לעדכן את מסקנותיו. ב"כ הנתבעת וצד ג' מתנגד לכך.
בסעיף 3 בעמ' 4 לחוות דעת השמאי אנגל (ת/18) נאמר כך: "בהערכת הנזקים לצנרת לא נערכו מדידות מדויקות על ידי השמאי (השמאי ויזל מטעם התובעות – א.פ) והבסיס להערכה הינו על סמך נתוני צילומי אויר שבהם עשויים להיות סטיות (כל 1 ס"מ = 100 מ') לכן לקחנו בחשבון אי דיוקים בשיעור של 15% מאורך הצנרת כפי שנקבע על ידי השמאי מטעם התובעים". דברים אלה אושרו על ידי השמאי גם בעדותו בבית המשפט (פר' מיום 28.9.08, עמ' 123, ש' 8-10). דא עקא, כפי שהבהיר יפה ב"כ התובעות בסיכומיו, משערך השמאי את תחשיביו בחוות דעתו (עמ' 5), עשה זאת לפי המידות של המומחה של צד ג', אינג' דוד סרנה (חוות דעתו מיום 31.1.05, שלא ביצע מדידות בעצמו אלא ערך ממוצע בין קביעת השמאי ויזל מטעם התובעות וקביעת השמאי מטעם הנתבעת, עמ' 5 לחוות הדעת) בניכוי 15%, ולא כפי שצוטט מחוות דעתו של אנגל, לעיל. בנסיבות העניין, יש מקום לתקן את תחשיביו של השמאי אנגל לעניין אורך הצינורות השונים, כך שאורך הצינורות יחושב לפי מידות הצנרת, המובאות על ידי השמאי ויזל בחוות דעתו מיום 1.3.99 (נספח ג' לתצהירו של אליעזר יששכר מטעם התובעות), פחות 15%.
לעניין המחירים לצנרת שנקבעו על ידי השמאי אנגל, כמו גם לאי קביעת פיצוי או קביעת פיצוי חלקי, כטענת ב"כ התובעות, עבור הזקיפים/שטוצרים, מגופים ומעברים, לא מצאתי לנכון להתערב משהשמאי נימק את הבסיס לחישוביו בחוות דעתו ובעדותו בבית המשפט.
הפחת בצנרת

נקודת המוצא לדיון בסוגיית הפחת הינו העיקרון היסודי של השבת המצב לקדמותו. עקרון זה משמש קו מנחה בפסיקת פיצויים בכלל ובנזיקין בפרט (א' ברק, "תרופות וסנקציות", בתוך: דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית 531, 571-573 (גד טדסקי, עורך, מהד' שנייה, תשל"ז)). השאלה שלפנינו נדונה בהרחבה ברע"א 2672/96, 6449/96 מדינת ישראל נ' קיבוץ נירים, פ"ד נב(2),247 257-259 (1998), להלן:"עניין קיבוץ נירים":

"(א) בע"א 2904/92 (עיריית תל אביב-יפו נ' עזבון המנוח לטרהויז,פ"דנ(1)754) הובהר תוכנו של עקרון השבת המצב לקדמתו בדיני הנזיקין כדלקמן (מפי השופט בך):
"הכלל המנחה נעוץ בעקרון של החזרת המצב לקדמתו (IN INTEGRUM RESTITUTIO),היינו שמצבו של הניזוק ביחס לרכוש שנפגע יושווה, במידת האפשר, למצב בו היה נתון לפני מעשה העוולה, שיהיה מצבו לא גרוע מזה, אך גם לא עדיף מזה" (ההדגשות לא במקור).
כרגיל די בתיקונו של הנכס הנפגע שיעמיד את הניזק באותו מצב שנמצא בו לפני אירוע הנזק.
(ב) אולם קיימים מקרים בהם לא יהא די בתיקונו של הנכס כדי להשיב את המצב לקדמתו, בין משום שהנכס אינו ניתן לתיקון ובין משום שבתיקונו של הנכס לא יהיה די לחדש את השימוש בו כמו מלכתחילה. במקרים אלה אפשר לנהוג על פי העקרון של השבת המצב לקדמתו על ידי החלפת הנכס שניזק בנכס אחר, שווה ערך לו; בע"א 237/80 פ"ד לו(1) 281, 292 הנ"ל בעמ' 291 נאמר:
"על כן אם הושמד רכושו של אדם... זכאי הניזוק לפיצויים לפי ערך השוק של החפץ שהושמד, שכן בסכום כסף זה יהיה בכוחו לרכוש לעצמו חפץ חדש מאותו סוג, ובכך להשיב את המצב לקדמותו (ההדגשות אינן במקור)".
הכלל של השבת המצב לקדמתו הוא - שמי שרכושו ניזק במעשה נזיקין זכאי להוצאות התיקון אך אינו יכול לדרוש, כדבר מובן מאליו, שהחלקים הבלויים יוחלפו דווקא בחלקים חדשים: ע"א 646/77 פ"ד לב(3) 589, 591, ומי שמכוניתו המשומשת והישנה נפגמה אינו זכאי שהמזיק ירכוש לו מכונית חדשה, ששוויה עולה בהרבה על ערך המכונית שנפגעה: ע"א 273/80, 292/80 הנ"ל בעמ' 45.
(ג) מה הדין במצבים בהם לא עלה בידו של הניזק להשיג נכס חלופי שווה ערך בגובה שוויו של הנכס שניזק? פיצוי בשווי הנזק לא יספיק לניזק כדי לרכוש נכס חליפי באמת. אפשרות אחרת היא לפצות את הניזק על ידי רכישת נכס חדש. לכאורה אף לא אחת מבין שתי האפשרויות תקיים את העקרון של השבת המצב לקדמותו. בהתאם לאפשרות הראשונה יימצא הניזק במצב טוב פחות מאשר עמד בו עובר לקרות הנזק קרי, במצב של פיצוי חסר. בהתאם לאפשרות השניה מצבו של הניזק יהא טוב משהיה עובר לקרות הנזק שכן גובה הפיצוי שיזכה בו יאפשר לו לרכוש נכס חדש - טוב יותר מן הנכס הישן; זהו מצב של פיצוי יתר. במקרה של פיצוי קיים גם יסוד של התעשרות (ואולי של הענשה), שכן למעשה נדרש המיטיב לשלם סכום פיצויים אשר הנו גבוה משווי הנכס שאת הפגיעה בו הוא בא להיטיב.
בית משפט זה נדרש בעבר לשאלה אשר הוצגה לעיל. בע"א 198/96 פד"י כג(2) 683 דן השופט ברנזון בשאלה זו וקבע:
"הכלל בדבר החזרת המצב לקדמותו פירושו במקרה כמו זה שלפנינו שעל המזיק לאפשר לניזוק לרכוש מכונית אחרת במקום זו שהיתה לו, כפי שהיתה לפני המקרה, אם ניתן להשיג מכונית כזאת בשוק. רק אם אין שוק למכוניות כאלה, או שבפועל אי אפשר להשיגה באותו זמן, כי אז זכאי הניזק לרכוש על חשבון המזיק מכונית חדשה ולחייבו גם בשל הוצאה הכרוכה בהבאתה למצב של פעולה תקינה" (ההדגשות אינן במקור).
נדמה כי הלכה זו היא גורפת מדי משום שיש בה פיצוי יתר של הניזק. מסיבה זו אומר השופט בך בענין ע"א 273/80 292 הנ"ל, בהתייחסו להלכה שקבע השופט ברנזון:
"מסכים אני לדברים אלה, אך עם כל הכבוד, הייתי מוסיף תיקון אחד: אף אם לא ניתן למצוא בשוק מכונית מסוג זהה לזו שנפגעה, עדיין אין הניזוק רשאי לרכוש מכונית חדשה על חשבון המזיק, אלא עליו לחפש מכונית אחרת, אשר צורתה וערכה מתקרבים ככל האפשר לסוג ולערך של רכבו לפני התאונה. רק אם נכשל אף נסיון זה, יוכל לרכוש מכונית חדשה". (שם, בעמ' 46).
סכומה של ההלכה בענין זה, ככל שהיא מתייחסת לדיני נזיקין, נזכר אף הוא בע"א 273/80, 292, בעמ' 49, ובה נאמר שם:
"הנכון הוא שיש להחליט בכל מקרה על פי נסיבותיו, ויש להגיע לתוצאה אשר אינה פוגעת בנתבע באופן בלתי פרופורציונאלי ואשר אינה מאפשרת התעשרות בלתי סבירה של התובע".
כאשר, כאמור, במקרה של ספק יד התובע היא על העליונה."



אף כי המחלוקת שם נגעה לפיצויים על נזקי חקלאות מחוץ לדיני הנזיקין, נראה כי ניתוח העיקרון שם נעשה תוך הבאת המתווה הנורמטיבי לגביו בתחום הנזיקין. בעניין קיבוץ נירים הנזכר חידד בית המשפט את גבולותיו של עקרון השבת המצב לקדמותו, המחייב כי מצב הניזוק לא יהא גרוע מזה בו היה טרם קרות הנזק, אף כי גם לא במצב עדיף ממנו. בית המשפט עמד שם על הבעייתיות הגלומה בעקרון זה שעה שלא ניתן להשיג נכס חליפי שווה ערך לנכס שניזוק. או אז עומדות בפני בית המשפט שתי אפשרויות: האחת, הבטחת השבתו של הנכס טרם הינזקו בכל מחיר, גם אם הדבר כרוך בפיצויים בערכו של נכס זהה אך חדש. השניה, פיצוי בגובה ערך הנכס טרם קרות הנזק, דהיינו, בהתחשב בפחת שהיה צבור בנכס באותה נקודת זמן. המענה להתלבטות שהוצגה אינו חד ופשוט ובסופו של יום הוא יינתן לאחר שקילת נסיבות המקרה ותוך איזון בין שיקולי אשם מחד, ומניעת התעשרות מאידך (עניין קיבוץ נירים, לעיל, בעמ' 259).
עיון בפסיקה מעלה, כי קיימת הבחנה יסודית בעניין שקלול הפחת בפסיקת פיצויים בנזיקין. הכוונה להבחנה בין מקרה של הרס טוטאלי של הנכס לבין הרס חלקי הדורש תיקון בלבד (ע"א 2904/92 עיריית תל אביב יפו נ' עזבון לטרהויז, פ"ד נ(1) 754, 771 (1996)); עמוס הרמן, מבוא לדיני נזיקין 2006, בעמ' 445-447). במקרה של הרס חלקי, בית המשפט נוטה על דרך הכלל שלא להתחשב בפחת. לא אלו פני הדברים כאשר מדובר בהרס טוטאלי של הנכס, שאז בית המשפט מעניק משקל רב יותר לחשש מפני פיצוי-יתר ומשקלל את הפחת. יפים לעניין זה דברים שנאמרו בע"א 273/80, 292 מדינה נ' כהן, פ"ד לז(2) 29, 49- 50 (1983), מפי כב' השופט בך (להלן: "עניין מדינה"):

"הנכון הוא, שיש להחליט בכל מקרה על-פי נסיבותיו, ויש להשתדל להגיע לתוצאה, אשר אינה פוגעת בנתבע באופן בלתי פרופורציונאלי ואשר אינה מאפשרת התעשרות בלתי סבירה של התובע. אולם, נראה לי, כי אם צריך מישהו לסבול כתוצאה מן הנזק שאירע, סביר יותר שהנזק ייפול על שכם הנתבע, האחראי למעשה העוולה, מאשר על התובע, קרבן העוולה, לדעתי, אין זה הגיוני לומר לתובע: "רכושך עלה בערכו עקב התיקון. על-כן עליך לשאת באותו הפרש, על-ידי הפחתת סכום הפיצויים". אין במקרה זה מענה לתשובת התובע: "לא התכוונתי לבצע שום תיקונים ושום שיפורים ברכושי. למה לאלץ אותי להוציא את כספי למטרה זו, בניגוד לרצוני, רק מפני שהנתבע הסב נזק לרכושי על-ידי רשלנותו?"
כמובן, כל זה בתנאי, שאין התובע מנצל את המצב לרעה על-ידי ניפוח הוצאות השיפוצים, ובתנאי שבית המשפט משתכנע, כי בנסיבות המקרה לא היה מנוס מלהשתמש בחומרים ובחלקי חילוף חדשים.
עוד ברצוני להעיר לצורכי הבהרה: המצב היה שונה, לו הבית כולו היה מתמוטט או נהרס, או היה נחרב ברובו המכריע. זה לא מה שקרה כאן, ועל-כן איני רואה צורך להציע דרך בדוקה וכוללת עבור מקרים כאלה. אך נראה לי, כי בשל הרס טוטאלי של בית לא הייתי מציע בכל מקרה פיצוי בגובה של בניית הבית כולו מחדש. ייתכן שסכום כזה היה עולה בהרבה על ערך הבית ההרוס, ופיצוי כזה היה סוטה במידה רבה מדיי מהמטרה של החזרת המצב לקדמותו. פתרון כגון תשלום פיצוי בגובה ערך הבית, כפי שהיה, פחות ערך הקרקע כפי שהוא ללא הבניין, יכול לבוא בחשבון. גם ביחס לבניין, שנהרס ברובו הגדול, ייתכן שעדיף להעניק לתובע פיצוי במתכונת הנ"ל, היינו על-פי הפיצוי המגיע עבור הריסת הבית כולו, מאשר לקבוע תשלום פיצוי בגובה ההוצאות, הכרוכות בשיפוץ כל הבית. בסופו של דבר המדובר בהפעלת כללי ההיגיון והשכל הישר, כדי להגיע בכל מקרה למרב הסבירות והצדק."



על יסוד האמור, נבחן האם ניכוי 40% בגין פחת, אשר נעשה על ידי השמאי אנגל, הינו ראוי בנסיבות העניין. יש לזכור, כי מתשובות המומחה עולה כי האפשרות להשיג צנרת משומשת הדומה לזו של התובעות הינה רחוקה ביותר (פר' עמ' 105, ש' 11- 14). כך שהדרא קושיא לדוכתא, ואנו מצויים שוב בגדרי הלבטים שתוארו לעיל. זאת ועוד. ההתרשמות הינה כי הצנרת לא הושמדה כליל. השמאי אנגל ציין בחוות דעתו, כי צנרת שהיתה על פני הקרקע וכן מגופים ומעברים לא ניזוקו ולכן גם לא ניתן פיצוי בגינם (ת/18, בעמ' 2). לאור זאת, ניתן לכאורה לדמות את המקרה דנן למקרה של הרס חלקי של הנכס. עם זאת, אין להתעלם מן העובדה שהפגיעה בצנרת היא כה גדולה עד שהיא מתקרבת לכדי הרס טוטאלי של הנכס (השוו לאמור בחוות דעתו של כב' השופט ג' בך בעניין מדינה, לעיל, שם). במסגרת מכלול השיקולים יש לשקול אף את עמדתו של השמאי אנגל, כי התובעות היו יכולות להשתמש בצנרת האמורה "לא יותר מעשרים וחמש, שלושים שנה, מכסימום" (פר' מיום 28.9.08, עמ' 149, ש' 20- 21). בהינתן הנסיבות האמורות, ולאור הדין שהתגבש בסוגיית ניכוי הפחת כמובא לעיל, סבורני כי יש להעמיד את שיעור הפחת על 20%, במקום 40% שקבע השמאי אנגל. דומה, כי באופן זה יינתן ביטוי הולם יותר לעקרון השבת המצב לקדמותו, תוך צמצום הבעייתיות הנובעת מהתעשרות של התובעות על חשבון הנתבעת. ודוק, למרות אשמה של הנתבעת, לא ניתן לחייבה בתשלום בגובה צנרת חדשה לגמרי, שכן, הצנרת שניזוקה היתה בשימוש שנים רבות קודם לנזק שגרמה לה הנתבעת (משנת 1977, היינו כ-20 שנה). זאת, גם אם ברור שהפיצוי הנוכחי אינו בהכרח משיב את מצבן של התובעות לקדמותו, עובר להתרחשות הנזק.
הפרשי הצמדה וריבית

ב"כ התובעות טען, כי יש להוסיף לסכום שאליו הגיע השמאי אנגל הפרשי הצמדה וריבית משנת 1997, כיוון שהשמאי אנגל סמך נתוניו על המחירים הנזכרים בחוות הדעת של השמאי מטעמן ואלו נכונים לסוף שנת 1997. ב"כ הנתבעת וצד ג' מתנגד לכך וטוען שמחיריו של השמאי אנגל ניתנו נכון ליום עריכת חוות דעתו.


בסיפא לחוות דעתו בעניין הצנרת כותב השמאי אנגל, כי "המחירים כפי שנקבנו הינם מחירים ריאליים ליום עריכת חוות דעתנו וזאת לפי הבדיקות שערכנו". כך גם בתשובות לשאלות ההבהרה שהשיב לב"כ התובעות (תשובה 14- "המחירים הינם בסמוך לעריכת חוות הדעת" – ת/20). בבית המשפט העיד השמאי אנגל כי קיבל את נתוניו של השמאי ויזל כפי שהם מופיעים בחוות דעתו (פר' עמ' 81, ש' 6- 8; שם, עמ' 105, ש' 6), וכן כי המחירים של ויזל נכונים "לאז", דהיינו למועד הנזק (שם, עמ' 84, ש' 4- 13). עם זאת חזר והבהיר השמאי, כי המחירים של הצנרת שבהם נקב בחוות דעתו נכונים ליום כתיבת חוות דעתו – 1.1.2006 (שם, עמ' 141, ש' 17- 19; עמ' 143, ש' 4- 6). לאור דברים ברורים וחד משמעיים אלה יש מקום להוסיף הפרשי הצמדה וריבית לסכומים שנקבעו בחוות הדעת בכפוף לתוספות שנפסקו בחישוב אורך הצנרת והקטנת ניכוי הפחת, מיום מתן חוות הדעת – 1.1.06 ועד ליום מתן פסק הדין.
פיצוי בגין הנזק לצנרת - מן הכלל אל הפרט

כתוצאה מתיקון חוות הדעת ביחס לאורכי הצינורות, כאמור, יש להוסיף לסכום שנקבע בה, סך של 274,495 ₪. כאשר משקללים בנוסף לכך את השינוי בנוגע לגובה הפחת, כדלעיל, מתווספים עוד 265,735 ₪ לפיצוי שהוערך על ידי מר אנגל. השינויים בעניין האורכים וניכוי הפחת, מביאים לפיצוי של 1,168,204 ₪ בגין החלפת הצנרת (תוספת של 540,231 ₪ לסכום המקורי, אשר עמד על 627,973 ₪).
נותר הצורך בשערוך ערכי הפיצוי שננקבו בחוות הדעת. בעניין זה יש להבחין בין הוצאות העבר לתיקון הצנרת (50,000 ₪) לבין הפיצוי בגין הפגיעה בצנרת והצורך בהחלפת החלק הארי שלה (1,168,204 ₪). הסיבה לכך נעוצה בעובדה ששני ראשי נזק אלה התגבשו בתקופות שונות וערכי הפיצוי הנומינאליים בגינם נכונים למועדים נפרדים. הפיצוי בגין התיקונים בצנרת נוגע לשנים 95'-97' (ס' 8-9 לחוות הדעת בעניין הגידולים, ת/18) ויש לחשב את מועד תחילת השערוך מאמצעה של התקופה (יוני 1996). לאחר תוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין, מתקבל סכום של 129,477 ₪ בגין ראש נזק זה נכון למועד מתן פסק הדין. לעומת זאת וכפי שהוסבר לעיל, את הנזקים בגין החלפת הצנרת, יש לשערך החל מיום עריכת חוות הדעת בסוגיית הצנרת (1.1.06). ראש נזק זה, נכון ליום מתן פסק הדין עומד על 1,499,511 ₪. סך כל גובה הפיצוי המגיע לתובעות על פי חוות הדעת בעניין נזקי הצנרת, נכון ליום מתן פסק הדין, הינו 1,628,988 ₪.


התייחסות לחוות הדעת של השמאי אנגל לעניין הגידולים החקלאיים


כנזכר, חוות דעתו של השמאי אנגל בעניין הנזק לגידולים הותקפה על ידי ב"כ התובעות שטען שיש להכניס בה שינויים. חוות דעת זו אף לא הניחה את דעת הנתבעת וצד ג', אשר טענו כי אין לה בסיס. זאת, מחמת הסתמכותו על נתוני שנת 1992, בעוד שלטענתן אין כל ודאות כי נתונים אלה אכן משקפים את הרווחים שהיו צפויים בשנות הנזק, אילולא נפגעה הצנרת.
בנקודה זו, אינני מוצא מקום להתערב בחוות דעתו של המומחה. לא הוכח כדבעי כי רווחיהם של התובעות היו צפויים לרדת, כטענת הנתבעת וצד ג', ועל כן אין בסיס לסטות מאופן חישוב זה. יתר על כן, בחקירה הנגדית של הנתבעת הסביר השמאי אנגל כי הירידה ברווחיות הובאה בחשבון, על פי טבלאות שצורפו לחוות דעתו (ת/21, בעמ' 157-158). צד ג' בחר שלא לחקור את השמאי אנגל על חוות דעתו. אף בשאלות ההבהרה של הנתבעת לשמאי אנגל אין זכר לטענה כי לא ניתן לקבוע שנגרם נזק לתובעות על סמך נתוני שנת 1992 (ת/22). בנסיבות אלו, יש להותיר על כנה את ההסתמכות על שנת 1992 כשנת מדגם, לצורך הערכת הנזק לגידולים (השוו: ע"א 323/85 מדינת ישראל נ' מזרחי, פ"ד לט(4) 185 (1985), סעיף 6). מאותו הטעם יש לדחות גם את הטענה שלפיה חוות הדעת לא משקללת את הרווחים בגידולי השלחין שנותרו. בנושא זה לא נחקר המומחה ולא עומת בשאלות ההבהרה. בית המשפט לא יבחן בדיעבד את הדברים, מבלי שניתנה למומחה הזדמנות להסביר את שיקוליו בנקודה זו, כפי שנעשה לגבי סוגיות אחרות שעלו בעדותו ובתשובותיו לשאלות ההבהרה עליהן נשאל.
עם זאת, כבעניין חוות הדעת בנושא הצנרת כך גם כאן, יש מקום להתערב בממצאיו של השמאי אנגל על יסוד עדותו בבית המשפט, ולבצע התאמות נדרשות.
שנות הנזק

בסיפא לחוות דעתו (עמ' 17) קובע השמאי אנגל נזקים בגידולים החקלאיים בשלחין במשך שלוש שנים ובהתאם קבע את מכלול הנזק. דא עקא, בחקירתו על ידי ב"כ התובעות הודה השמאי כי הנזק לגידולים התרחש בשנים 1998-2001 (ת/21, בעמ' 32). לפיכך, יש לעדכן את התחשיב שערך השמאי לארבע שנים, במקום שלוש שנים שבחוות הדעת.



הפחתה בגין ירידה ברווחיות

בחוות הדעת החקלאית, קבע מר אנגל כי יש לקחת את נתוני שנת 1992, בכדי לאמוד את הפגיעה בגידולים בשנות הנזק. אלא שבין השנים 1990-2000 חלה ירידה במחירי התפוקה החקלאית ומשכך היה צורך לשקללה בכדי להגיע לגובה הנזק האמיתי, בהתבסס על 1992 כשנת מדגם. אכן, עיון בחוות הדעת מראה כי השמאי היה ער לנקודה זו ועדכן את הרווח המוערך, על פי חוברת שנערכה על ידי מר טרבלסי ממשרד החקלאות (שם, עמ' 13 ואילך). על פי העדכון, ציין מר אנגל כי יש להפחית מן הפדיון של 1992 (לאחר ניכוי הוצאות ייצור בגובה 60%), 39 אחוזים, המשקפים את ירידת המחירים האמורה. עם זאת, כאשר נשאל על כך המומחה בעדותו (ת/21, עמ' 11 ואילך), הודה כי הנתונים המובאים בחוברת של מר טרבלסי מלמדים כי הירידה של 39 אחוזים מתייחסת למרווח הזמן שבין השנים 1990 ו-2000. גם התבוננות בתרשים הרלבנטי של מר טרבלסי מאששת טענה זו. לפי אותו תרשים, ירידת המחירים לגבי השנים 1998, 1999 ו-2000 ביחס לשנת 1992 הינה: 19%, 23% ו-25% (בהתאמה). בדיאגרמה אין נתונים לגבי שנת 2001, אך ניתן להניח שנמשכה מגמת ירידה מתונה של 2%, כך שנדרשת הפחתה של 27% בהשוואה לשנת הבסיס (1992).


הפרשי הצמדה וריבית

בחוות דעתו ציין המומחה כי הנתונים משנת 1992 שעליהם סמך הינם מדויקים וכי "יש לקחת בחשבון לסכום של 504,231 ₪ תוספת ריבית חוקית לתקופה עד 1997-2001, מועד גרימת הנזקים לדעתנו" (עמ' 15 לחוות הדעת). גם כאשר נשאל על שיערוך הנזקים בעדותו, חיווה אנגל דעתו כי יש צורך להוסיף הפרשי הצמדה וריבית החל ממועד קרות הנזק (פר' מיום 28.9.08, עמ' 26, ש' 20 ואילך). הנה כי כן, נדמה כי אין ספק באשר לעובדה כי חוות הדעת בעניין הנזק לגידולים איננה מביאה בחשבון את הצורך בשערוך הנזקים. על כן, גם כאן, קיים צורך לעדכן את חוות הדעת כך שתכלול הפרשי הצמדה וריבית כדין במצטבר לנזק הנומינלי שיתקבל לאחר ביצוע יתר התיקונים הנדרשים, כמוסבר לעיל.


הפיצוי בגין הנזק לגידולים החקלאיים - מן הכלל אל הפרט

כפועל יוצא מן האמור, יש לעדכן את תחשיב הנזק בחוות דעתו של השמאי, כדלקמן: ערך הפדיון של 1992 בניכוי הוצאות ייצור הינו 826,607 ₪. בהתאם לנתוני החוברת של מר טרבלסי, ערכי הפיצוי הנכונים לשנים 1998-2001, בהסתמך על שנת הבסיס, הינם: 669,552 ₪, 636,487 ₪, 619,955 ₪,
603,423 ₪ (בהתאמה). סיכום של ערכים אלה, מביא למסקנה כי הפיצוי הנומינלי לשנים 1998-2001 עומד על 2,529,417 ₪. לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה (ינואר 2000) ועד ליום מתן פסק הדין. הנזק לגידולים, לאחר שיערוך, מסתכם אפוא בסך של 4,567,343 ₪.

התייחסות לחוות הדעת של רו"ח נייברג


כאמור, ב"כ התובעות ביקש לאמץ את מסקנותיו של רו"ח נייברג בחוות דעתו ואילו ב"כ הנתבעת וצד ג' טען כי אין מקום לעשות כן. בנושא זה מקובלת עליי עמדת ב"כ הנתבעת וצד ג'. מעיון בחוות הדעת, מפרוטוקול הישיבה שהתקיימה בנוכחות הצדדים ונציגיהם ומתשובותיו לשאלות ההבהרה שנשלחו אליו ע"י ב"כ הנתבעת וצד ג' עולה כי לא ניתן לסמוך על מסקנותיו באורח חד משמעי. כך, למשל, בחוות דעתו כותב המומחה כי לא הוצג לפניו מפתח אחיד להעמסת ההוצאות; אין עקביות של העמסת ההוצאות בין השנים ואין עקביות בייחוס הוצאות בין שנות הבסיס לשנות הנזק (סעיף ב.2.ד-ב.2. ו- עמ' 5 לחוות הדעת). כמו כן, השיב המומחה לשאלות ההבהרה וכתב, בין השאר, כך: "בנספח ד' לחוות הדעת (להלן הטבלה) ניתן פירוט של הוצאות מסויימות ואופן ייחוסן למיזם על פני שנות פעילותו... מהטבלה ניתן לראות כי לא בוצעה העמסה של ההוצאות בשנות הבסיס וכי בוצעה העמסה בשנות הנזק. המשמעות הינה אי הגדלת הוצאות המיזם בשנות הבסיס והגדלתן בשנות הנזק. במידה והייתה נשמרת העקביות בדרך של העמסת הוצאות גם בשנות הבסיס, היה בכך להביא לעליה בסך ההוצאות בשנים אלו בדוחות של המיזם המשותף. במידה והייתה נשמרת העקביות בדרך של אי העמסת הוצאות בשנות הנזק, היה בכך להביא לירידה בסך ההוצאות בשנים אלו בדוחות של המיזם המשותף" (תשובה 17, וכן תשובות נוספות שם- נספח א' לסיכומי הנתבעת וצד ג'. דוגמאות נוספות ניתן לראות בסיכומים האמורים).

ב"כ התובעות טען בסיכומיו כי בתצהירים של העדים מטעמן ניתן למצוא מענה לכל השאלות והתמיהות שהעלה רו"ח נייברג בחוות דעתו ובתשובותיו לשאלות ההבהרה, וכי היה על ב"כ הנתבעת וצד ג' לחקור את העדים הללו. משלא עשה זאת, אין לאל ידו להסתפק בטיעונים כנגד מסקנותיו של רו"ח נייברג בשלב כה מאוחר, כלומר, בעת הגשת הסיכומים. עוד נטען כי משלא נחקרו העדים על כך יש לקבל את גרסתם שבתצהירים ולראות בכך משום מענה לקושיות ולספקות שעלו מעמדתו של רו"ח נייברג. אין בידי לקבל גישה זו. אמנם, העדים מטעם התובעות לא נחקרו על האמור בתצהיריהם. אולם, לאור האמור בתשובותיו של המומחה, דבר שבא לידי ביטוי גם במהלך הישיבות של הצדדים עימו, היה על ב"כ התובעות להביא בפני המומחה נתונים מתאימים, על מנת שיוכל ליתן חוות דעת משלימה, אשר תשקף את הנזק החשבונאי האמיתי שנגרם לתובעות. לא היה זה מתפקידו של ב"כ הנתבעת וצד ג' לעשות כן. נטל ההוכחה בדבר גובה הנזק שנגרם לתובעות לא הוסר משכמן לאור מסקנותיו הבלתי סופיות של המומחה. גם אין זה מתפקידו של בית המשפט, בנסיבות העניין, לערוך חישובים אלה הנמצאים במסגרת תחומו ומומחיותו של רו"ח נייברג, אשר התמנה, כאמור, כמומחה מטעם בית המשפט. משלא עשו כן התובעות, לא ניתן לסמוך על מסקנותיו של רו"ח נייברג, על יסוד הנתונים שהובאו לפניו, ולפיכך לא ניתן לאמץ את מסקנותיו.

סוגיית הקטנת הנזק
עיקרי טענות הצדדים


הנתבעת וצד ג' גורסים, כי במצב שנוצר היה על התובעות להשקיע בתיקון הנזק לצנרת. חלף זאת, בחרו התובעות להפנות 300,000$ להקמת מטע חדש. בכך, פעלו התובעות בניגוד לחובתן להקטין את נזקן. עוד צוין, כי ייתכן והכספים שקיבלו התובעות עקב נזקי הבצורת, היו מספיקים גם הם לתיקון הצנרת.
בטיעוני התובעות ניתן למצוא טענות למכביר בסוגיה זו. כטענה מקדמית הצביעו על כך שבדיון בבית המשפט בחרו הנתבעת וצד ג' שלא להביא ראיות בסוגיה זו (ס' 23 לסיכומי התובעות). לעומת זאת, כך הטענה, התובעות הניחו תשתית עובדתית מספקת המגלה כי תיקון הצנרת בזמן גילוי התקלה חייב השקעת כספית שהיתה מעבר ליכולתן, ואף למעלה מן האמצעים שבאופן סביר ניתן לצפות שיושקעו בנסיבות העניין. לטענת המושב, באותה תקופה היו מוטלות עליו חובות כבדים ואף מונה לו משקם לשם הסדרתם (ס' 60 לסיכומי התובעות). על כן, מבקשות התובעות לקבוע כי החובה להקטין את נזקן לא מגיעה כדי השקעת סכום של כ-2,000,000 ₪, אשר היו דרושים לשיקום הצנרת.
התובעות אף מבקשות להדוף את הטענה כי הכספים שהושקעו במטעים היו יכולים להוות מימון חליפי לתיקון או החלפה של הצנרת שנפגעה. לשיטתן, השקעה זו היתה מחויבת המציאות ומטרתה הייתה הקטנת הנזק לגידולים. בהקשר זה צוין, כי הצנרת למטעים החדשים נלקחה משאריות הצנרת הפגועה, באופן שהקטין את עלויות הקמתם (ס' 60-61 לסיכומי התובעות).
מנגד, מוסיפות וטוענות התובעות, הנתבעת וצד ג' לא פעלו להקטנת הנזק (ס' 143-144 לסיכומי התובעות). לשיטתן, הנתבעת המשיכה לנהוג בשוויון נפש כלפי הנזקים שגרמה, על אף שקיבלה ייעוץ מאחד מבכיריה להחליף את צנרת המתכת הפגועה בצנרת פלסטיק. הנתבעת גם סירבה להצעת בית המשפט להחליף את הצנרת באופן האמור, אף שהדבר לא היה כרוך בהודאה באחריות לנזק. התובעות גורסות, כי בנסיבות אלו של הימנעות משיקום הצנרת או פיצוי לאורך זמן, כפי שנהגו הנתבעת וצד ג', קמה להן זכות מיוחדת לפיצוי (ס' 145-147 לסיכומי התובעות). בהקשר זה הפנו התובעות את תשומת הלב לע"א 395/76 בן חור נ' הררי, פ"ד לא(2) 707 (1977) (להלן: "עניין בן חור"), ולהחלטה בת.א. (מחוזי – י-ם) 1520/86 טריקו זהבי בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (ת/30- להלן: "עניין טריקו זהבי").
על רקע דברים אלה, המסקנה המתבקשת אליבא דהתובעות הינה, כי האחריות לאי הקטנת הנזק נופלת על שכמם של הנתבעת וצד ג' ומשלא הקטינו את נזקן של התובעות קמה להן זכות מיוחדת לפיצוי, כאמור. מכל מקום, לשיטת התובעות, הנתבעת וצד ג' לא הרימו את נטל ההוכחה ולא עלה בידם לבסס טענה כי התובעות התרשלו בהקטנת נזקן ועל כן אין מקום להפחית מן הפיצוי המגיע להן, בגין הנזקים שנגרמו לצנרת ולגידולים.


דיון והכרעה בסוגיית הקטנת הנזק


בטרם תוצבנה ותישקלנה טענות הצדדים אלו מול אלו, נקדים ונציג את המסגרת הנורמטיבית ממנה נובעת חובת הקטנת הנזק. חובה זו, ככל שהדבר נוגע לדיני הנזיקין, אינה מעוגנת בחקיקה אלא הינה יציר הפסיקה (ע"א 6581/98 זאבי נ' מדינת ישראל – מחלקת עבודות ציבוריות (, 7.3.05); ע"א 252/86 גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(4) 45 (1991); יצחק אנגלרד, "יסודות האחריות בנזיקין", בתוך: דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית 119, 252 (גד טדסקי, עורך, מהד' שנייה, תשל"ז)). ביסודה של החובה עומד רציונאל מוסרי-חברתי, לפיו אל לו לניזוק לגלות אדישות לנזק ותוצאותיו, גם אם מי שהחל ביצירתו הינו המזיק (עמוס הרמן שם 396; משה ויסמן הגנות בדיני נזיקין 27-30 (2006-2007)). על הניזוק לפעול בשקידה סבירה וראויה על מנת לשקם את עצמו ולצמצם את נזקיו (ע"א 449/81 בן לב בע"מ נ' מגד, פ"ד לח(4) 70, 77 (1984)). אם לא יעשה כן, צפוי הניזוק להפחתת הפיצוי בגובה תרומתו השלילית להתעצמות הנזק שהיה ניתן למונעו בנקיטת צעדים סבירים מצדו (יצחק אנגלרד, יסודות האחריות בנזיקין, לעיל, בעמ' 252-253). עם זאת, חובת הקטנת הנזק אין משמעותה חיוב התובע בהוצאת כספים מכיסו או בהטבת הנזק על מנת לחסוך בעלות עתידית לנתבע, גם אם יכול אחר כך תובע לחזור אל הנתבע בתביעה לשיפוי בגינן (ע"א 830/76 סעדה נ' חמדי, פ"ד לג(1) 589, 602 (1979); ע"א (מחוזי – י-ם) 4053/97 וינוגרד נ' חברת החשמל בע"מ (, 7.1.97); מ' ויסמן, שם, בעמ' 58-60).
מכאן, לבחינת נסיבות המקרה שלפנינו. בראשית הדברים ייאמר, כי העובדה שהתובעות בחרו להקים מטע חדש, במקום להשקיע את הכספים ששימשו לכך בשיקום הצנרת, איננה גוררת בהכרח את המסקנה כי התובעות התרשלו בהקטנת נזקן. יש להבהיר כי השאלה הרלבנטית היחידה היא האם סביר בנסיבות העניין להטיל על התובעות את הנטל של מימון החלפת הצנרת, ללא קשר לרמת יכולתן הכלכלית הסובייקטיבית, כפי שהשתקפה במכלול פעילותן העסקית, לרבות בהקמת המטע החדש. לשם מתן תשובה לשאלה זו, יש צורך בבירור שתי שאלות משנה. האחת, מהו גובהה של ההשקעה הנדרשת לצורך שיקום הצנרת. השניה, האם דרישת השקעה שכזו מן הניזוקות, הינה סבירה בנסיבות העניין. משכך, אין צורך להידרש למחלוקת באשר לגובה ההשקעה במטע החדש ולמקורות המימון ששימשו לצורכה. עוד יוער, כי אין צורך לדון בטענת הרחבת החזית, כיוון שלגופן של טענות, ידם של הנתבעת וצד ג' על התחתונה בהקשר זה.
שלא במפתיע, בין הצדדים אינה שוררת תמימות דעים, באשר לגובה ההשקעה שנדרשה לשיקום הצנרת בסמוך להתרחשות הנזק. מחד, טוענות התובעות כי גובה ההשקעה עומד על שני מיליון שקלים (ס' 163 לסיכומי התובעים וס' 97 לסיכומי התשובה שלהם), ומאידך, השמאי אנגל ציין בעדותו כי היא עומדת על מיליון שקלים בלבד (פר' מיום 28.9.08, עמ' 104, ש' 24). הנתבעת וצד ג', לא הביאו ראיות באשר למימון הנדרש לשיקום הצנרת. משכך, בפני בית המשפט עומדות שתי הערכות מחיר, זו של התובעות מול זו של מר אנגל, מומחה ניטרלי שמונה בידי בית המשפט. לצורך מענה לשאלה הראשונה, אני מוכן לקבל את עמדת השמאי שמדובר בהשקעה של מיליון שקלים. אלא שגם הגבול התחתון של ההערכות בדבר המימון הנדרשת לשיקום הצנרת, אין בו כדי לסייע לנתבעת וצד ג'. שכן, לדעתי התשובה לשאלה השנייה הינה כי אין זה סביר לדרוש מן התובעות לצאת מגדרן ולהיטיב את הנזק שנגרם להן על ידי אחרים. ברי כי אף הוצאה של מיליון שקל חורגת מן השקידה הסבירה לצמצום הנזק, הנדרשת מניזוק. לא היה זה סביר כי התובעות ישקיעו סכום כזה בתיקון הצנרת בנסיבות העניין. נטל הקטנת הנזק אינו מטיל חובה לממן את עלויות תיקון הנזק שגרמה הנתבעת. בפרט, לא כאשר מדובר בסכומים בסדרי גודל המחייבים היערכות פיננסית מיוחדת. הנתבעת אף לא הוכיחה כי ערכה ניסיונות כלשהם לתיקון המצב, על אף המלצת המומחה מטעמה, המהנדס יצחק אסיאו, לעשות כן, או כי נתקלו בסירוב מצד התובעות. איפכא. הנתבעת היא זו שבחרה לעמוד מן הצד, תוך סירוב להשקיע בשיקום הצנרת. כב' השופטת מ' נאור מצאה לנכון להמליץ לנתבעת "בלי להודות בשום אחריות ובלי להסכים לכך שנזק זה נופל עליה מכל המעורבים, להחליף את הצינורות הישנים של התובעות בצינורות פלסטיק כדי שהנזק לא יוגדל" (פר' מיום 11.12.02, עמ' 4, ש' 7-9). הנתבעת לא נענתה להמלצה זו. אף לאחר שהצדדים הגיעו להסכמה לגבי אחריות הנתבעת וצד ג' לא עשתה הנתבעת צעד כלשהו להקטנת הנזק. בנסיבות אלה, לא עומדת לנתבעת טענת ההגנה בדבר חובן של התובעות לקטנת הנזק. זאת, מאחר שמכלול השיקולים בענייננו מורה על כך שבמסגרת המאמצים הסבירים הנדרשים מניזוק, לא נכללת החובה להשקיע מאות אלפי שקלים מכיסו בכדי להיטיב את הנזק שנוצר על ידי המזיק. בהיעדר חובה להשקיע סכומים בסדרי גודל כדלעיל, אין נפקות לשאלה האם היו בידי התובעות הסכומים הנדרשים לתיקון הצנרת, כמו גם לשאלה מדוע בחרו לנתבם לאפיקים אחרים, כאמור. אשר על כן, יש לדחות את הטענה כי התובעות לא עמדו בחובת הקטנת הנזק.
כמבואר לעיל, התובעות סבורות שלא רק שאין להפחית מן הפיצוי המגיע להן בגין אי הקטנת הנזק, אלא שיש בסירוב המתמשך של הנתבעת וצד ג' לתיקון הצנרת, כדי להקים להן זכות לפיצוי מיוחד. לא מצאתי עילה לפיצוי שכזה.

התובעות הפנו בעניין זה להחלטת בית המשפט המחוזי בעניין טריקו זהבי (ת/30). בהחלטה זו נקבע, כי מבטח שלא שילם פיצויים בגין הנזק שנגרם לנכס המבוטח, עלול להיות חשוף לתביעת פיצויים לפי חוק החוזים, על הנזקים שנולדים מן הנזק הראשוני, המבוטח בפוליסת הביטוח. על רקע זה, לא ברור מה תועלת יש לתובעים בהחלטה זו. ראשית, מדובר ביחסים מיוחדים של חוזה ביטוח בו גלומה חובה חוזית לשיפוי בגין הנזק המבוטח בעת שהוא נתבע על ידי בעל הפוליסה, בעוד שכאן מדובר במערכת יחסים נזיקית רגילה. שנית, הנזקים שנבעו מן הנזק הראשוני (הפגיעה בצנרת) וסירוב הנתבעת לשאת בעלויות תיקונו, משוקללים במסגרת הנזקים לגידולים. כך שגם בהתאם לקביעות בעניין טריקו זהבי, גם תולדות הנזק הראשוני, ככל שהוכחו, הינן בכלל הנזקים המפוצים.
גם בעניין בן חור אליו הפנו התובעות, לא נמצא בסיס לפיצויים המיוחדים שהתובעות מבקשות. שם דובר בעיכוב כספים שנפסקו בפסק דין והמדינה התעכבה מלשלמם עד לערעור. ביני לביני ירד ערכו של הכסף, בשל האינפלציה. כב' השופט (כתוארו אז) מ' לנדוי, שהעלה את האפשרות כי הירידה בערך הכסף תוכר כנזק מיוחד, הקפיד לציין כי הזכיר את הדברים "אגב אורחא ובלי לקבוע מסמרות בדבר" (שם, בעמ' 713). ניתן לראות בנקל, כי לא זו בלבד שאין הדברים בבחינת הלכה מחייבת ולא זו בלבד שבענייננו לא מדובר בחוב פסוק שעוכב, אלא שהנזק המיוחד שנזכר בעניין בן חור (ירידת ערך הכסף), מפוצה ממילא על ידי פסיקת הפרשי הצמדה מיום הנזק ועד ליום התשלום, בנוסף לריבית, כמובן. לסיכום, אין מקום לקבל את תביעת התובעות לפסוק פיצוי מיוחד בגין סירובה של הנתבעת להחליף את הצנרת שניזוקה.



סיכום


התובעות הוכיחו כי הנתבעת גרמה להן נזקים לצנרת ולגידולים. חישוב הפיצויים המגיעים לתובעות, נכון ליום מתן פסק הדין, הינו כדלקמן:

א. בגין הנזקים לצנרת – 1,628,988 ₪.
ב. בגין הנזקים לגידולים – 4,567,343 ₪.
הסכום המתקבל כתוצאה מחיבור שני ראשי הנזק הינו 6,196,331 ₪.



בהתאם להסכמת הצדדים בנוגע לחלוקת האחריות, כאמור ברישא לפסק הדין, יש לפסוק לתובעות 90% מן הנזק. על יסוד האמור, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעות סך של 5,576,698 ₪.
בעקבות ההסכמה שהושגה בין הנתבעת וצד ג', לפיה תישא הנתבעת בשני שליש הנזק שייפסק לתובעות כנגדה ואילו צד ג' ישא בשליש ממנו, הנני מחייב את צד ג' לשלם לנתבעת סכום של 1,858,899 ₪.
הנתבעת תישא בהוצאות התובעות, לרבות באגרת בית משפט ובעבור חוות הדעת מטעמן וכן בשכר-טרחה ששילמו למומחים מטעם בית משפט, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, מיום ההוצאה ועד מועד התשלום בפועל. בנוסף, תישא הנתבעת בשכ"ט עו"ד של התובעות בסך של 300,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין.

צד ג' ישלם לנתבעת שליש מן הסכומים האמורים בסעיף זה, וזאת בהתאם לחלוקת האחריות ביניהם.


בנסיבות העניין איני רואה לחייב את צד ג' בהוצאות הנתבעת בהליך זה. ראשית, משום שלא נתבקשו על ידי הנתבעת הוצאות משפט כנגד צד ג'. שנית, נתתי דעתי לעובדה שחלוקת האחריות ביניהם נקבעה, בסופו של דבר, בבוררות, מחוץ לגדרי בית המשפט. שלישית, לא ניתן להתעלם מכך שביחסים מול התובעות בשלב הוכחת הנזק, ניכר שיתוף פעולה הדוק בין הנתבעת וצד ג', כפי שבא לידי ביטוי בהגשה משותפת של הסיכומים.






לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הזכות לחשמל

  2. חשמל כשר לשבת

  3. חבלה במונה חשמל

  4. פגיעה בכבל חשמל

  5. שיבוש מונה חשמל

  6. פגיעה בעמוד חשמל

  7. התנגשות בעמוד חשמל

  8. תביעת מונה חברת החשמל

  9. תאונת עבודה - מכת חשמל

  10. שימוש בלתי חוקי בחשמל

  11. השעיית עובד בחברת חשמל

  12. ביטול החלטה לנתק חשמל

  13. נזקים בגלל ניתוק חשמל - פיצויים

  14. ? תאונה עם מסור חשמלי – פיצויים

  15. נזקי חקלאות בגלל הפסקת חשמל

  16. תביעה בגין עבודות חשמל בבית

  17. נזקים חקלאיים עקב זרם חשמלי

  18. העמדה לדין של עובד חברת חשמל

  19. חוב שוכר לעירייה ולחברת חשמל

  20. חוב רטרואקטיבי על חשבון חשמל

  21. הפחתת צריכת חשמל - תאורת רחוב

  22. פיצוי על הפסקות חשמל ללא התראה

  23. ניתוק חשמל למסעדה בשל עבירות בניה

  24. פיצוי מחברת החשמל - נחשולי מתח

  25. נזק למכשירי חשמל עקב הפסקת חשמל

  26. ביטול קניית מכשיר חשמלי עקב תקלות

  27. התנגדות להצבת עמודי חשמל במקרקעין

  28. תביעה לתשלום על עבודות חשמל במשרד

  29. תביעה כספית בגין צריכת חשמל שלא כדין

  30. עתירת חשמלאי לשלם לו שכר עבודה בחנות

  31. טענת פלישת חברת החשמל לנחלה וגזילת שטח

  32. התנגדות לבניית עמוד חשמל עם שנאי במושב

  33. ניתוק חשמל לנכס בשל עבירות בניה (טופס 5)

  34. ביטול עסקת קניית מכשיר חשמלי דרך אתר "יד 2"

  35. חברת החשמל ביקשה לנתק חשמל בטענה שחיבל במונה

  36. תביעה לתשלום שכר טרחה על עבודות חשמל שלא שולם

  37. בניית של חדר טרנספורמציה על פי דרישת חברת החשמל

  38. תביעה לתשלום שכרם בגין עבודות חשמל עבור מועצה מקומית

  39. עובד של חברת החשמל שלא הצהיר לפני לתחילת על קרבת משפחה

  40. הקמת מתקן שידור על גבי עמוד חשמל קיים והצבת ציוד נלווה

  41. מנוף פגע בכבל חשמל שנפל ופגע ברכב חונה (תביעת פיצויים)

  42. ערר על התקנת מערכת פוטו-וולטאית לייצור חשמל מאנרגיה סולארית

  43. ניסיון התנכלות לנציגות המהנדסים בחברת החשמל בשל פעילותם הארגונית

  44. ערר ליתן אישור לחיבור חשמל מים וטלפון (טופס 4) למבנה מגורים חד משפחתי

  45. תאונת עבודה על מכונה לגריסת צינורות פלסטיק המונעת באמצעות מנוע חשמלי

  46. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון