קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נטל ההוכחה של בעלות על מקרקעין: הקדמה: לפני בקשה, שהוגשה על ידי מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל"), ליתן צו מניעה זמני שיורה למשיב ו/או מי מטעמו להימנע מלהיכנס למקרקעין בלתי מוסדרים המצויים ברמת הגולן בגבולות המפורטים בבקשה ובנספחים המצורפים לה (להלן: "המקרקעין") ו/או ליתן צו מניעה שיאסור על המשיב לעשות שימוש במקרקעין ו/או לבצע בהן עבודות, עד להחלטה שיפוטית אחרת. במסגרת החלטה מיום 1/4/09 נעתרתי לבקשה לצו מניעה במעמד צד אחד, עד לקיום דיון במעמד שני הצדדים. בדיון שהתקיים לפני ביום 21/6/09 נחקר המצהיר מטעם המינהל, ובסיום הדיון ביקשו הצדדים לאפשר להם להשלים את סיכום טענותיהם בכתב, וכך היה. הרקע העובדתי המפורט בבקשה וטענות המינהל: המינהל טוען כי המקרקעין נשוא הבקשה הינם בבעלות מדינת ישראל מכוח סעיף 3 לחוק נכסי המדינה, תשי"א-1951 (להלן: "חוק נכסי המדינה"), וכן בהיותם קרקע טרשית בלתי מוקצית מזה עשרות שנים, המנוהלת כדין על ידי המינהל. כמו כן, טוען המינהל כי המשיב ו/או מי מטעמו פלש וביצע פעולות שלא כדין במקרקעין, ובתוך כך ביצע את הפועלות הבאות: בשלהי שנת 2003 החל המשיב להכשיר את המקרקעין והפסק על ידי מפקח מטעם המינהל; במהלך חודש 2/05 הגיש המשיב לוועדה המקומית לתכנון ובנייה "מעלה חרמון" בקשה להיתר בניה במקרקעין, במסגרתה התברר, על סמך פיענוח תצ"א, כי המקרקעין הינם בבחינת אדמת בור עוד משנת 1989 וכי במהלך שנת 1971 יושרו אך לא עובדו, ועל כן, נדחתה הבקשה להיתר בניה; חרף כל זאת, שב המשיב למקרקעין והחל להכשירם, עד שעבודותיו הופסקו בחודש 8/05 על ידי מפקח מטעם המינהל; ביום 12/8/08, במסגרת סיור שערך מפקח מטעם המינהל, התברר כי המשיב החל להכשיר את המקרקעין למטרת בניית בית מגורים, והעבודות הופסקו ביום 15/8/08; ביום 2/2/09 הגיע מפקח המינהל למקרקעין ומצא כי הבניה נמצאת בשלבים מתקדמים, ומשכך הוגשה הבקשה לצו מניעה דנא. המינהל טוען כי בפעולותיו השיג המשיב את גבולה של המדינה במקרקעין ופגע בזכויותיה במקרקעין. עוד טוען המינהל כי כניסת המשיב או מי מטעמו למקרקעין ו/או ביצוע עבודות הבניה במקרקעין נעשו ללא רשותו וללא קבלת היתר בניה. כמו כן, מתייחס המינהל בטיעוניו להיתר בניה משנת 1983 שהציג המשיב, החתום על ידי המינהל, ממנו עולה לכאורה כי המינהל כבר אישר למשיב בניה במקום. המינהל מפקפק באותנטיות היתר הבניה, שכן מההיתר עולה כי שמו של המבקש נמחק ונרשם בשנית, וכמו כן - לטענת המינהל - המסמך נראה כמעשה הרכבה ולא כמסמך אחד שלם. בנוסף, לטענת המינהל, מבירור שנערך מול הוועדה המקומית עולה כי מבקש ההיתר אינו המשיב אלא אדם אחר. לחילופין, טוען המינהל כי מדובר בהיתר שניתן לפני שנים רבות ואינו תקף עוד, וממילא אין במתן ההיתר כדי להצביע על זכות קניינית של המשיב במקרקעין. לטענת המינהל, נטל הראיה מוטל על המשיב להראות כי פעולותיו היו כדין, וזאת בהתאם להוראות סעיף 30 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"). בנוסף, לטענת המינהל, בהתאם להוראות סעיף 33 לפקודת הנזיקין, אין הצדק למעשי המשיב, אף אם סבר בטעות או בתום לב כי הינו בעל זכויות במקרקעין. בתמיכה לבקשה צירף המינהל תצהיר של מר יובל כהן, מפקח מטעם המינהל (שנחקר על תצהירו במסגרת ישיבת 21/6/09), וכן חוות דעת מיום 29/6/05 של מפענחת התצ"א, הגב' מלכה עופרי. לטענת המינהל, לאור הראיות שהציג, ובכלל זאת מפת המדידה של המקרקעין שנערכה על ידי המודד מר זידאן סוהיל, תצהירו של מר יובל כהן, המפקח מטעם המינהל על מקרקעי ישראל בנפת רמת הגולן, חקירתו של מר כהן בבית המשפט, בה פורטו פעולות הפלישה של המשיב למקרקעין והפעולות שנקט המינהל בגין כך, ולבסוף, חוות דעת מומחה לפיענוח תצלומי אויר ממנה עולה כי המקרקעין אינם מעובדים מאז שנת 1971, בצירוף לעובדה כי המשיב לא הוכיח את טענתו בדבר זכות בעלות במקרקעין - עלה בידי המינהל להביא ראיות לכאורה (אם לא למעלה מכך) כי עסקינן במקרקעין שאין להם בעלים והבעלות בהם נתונה למדינה. כמו כן, לטענת המינהל, קיים חשש ניכר כי המשיב או מי מטעמו ימשיך בעבודות הבנייה במקרקעין ויצור עובדות קיימות בשטח, אשר יקשו על החזרת המצב לקדמותו, ולחילופין, השבת המצב לקדמותו תדרוש מהמדינה פעולות מסובכות הדורשות הקצאת כוחות ומשאבים כספיים. בנוסף, לטענת המינהל, אף מאזן הנוחות נוטה לטובתו, שכן המשיב בנה על המקרקעין בלא שניתן לו היתר לכך כדין, ואף הוגש נגדו כתב אישום והוצא כנגדו צו הפסקה שיפוטי וצו למניעת פעולות המצווה עליו להפסיק את עבודות הבניה והשימוש במקרקעין, כך שממילא הינו מנוע מלבצע כל פעולה במקרקעין ללא היתר בניה כדין. מנגד, היה ולא תתקבל הבקשה, הנזק שעלול להיגרם למדינה הינו רב, שכן יש להניח שהמשיב יסיים את בניית המבנה והלה אף יאוכלס בדיירים, ואזי יהיה קושי של ממש להשיב את המצב לקדמותו והדבר יהא כרוך בהוצאות כספיות מיותרות. המינהל ממשיך וטוען כי הבקשה הוגשה בתום לב וללא שיהוי, וגם מטעם זה יש להיעתר לבקשה וליתן צו כמבוקש. כן טוען המינהל כי המשיב ביצע את הבניה במקרקעין תוך הפרת צווים שיפוטיים ובלא שקיבל היתר בניה כדין, כך שגם על מנת שלא יצא חוטא נשכר ובכדי שלא ליתן יד למי שפועל בניגוד לחוק, יש להיעתר לבקשה. אי לכך עותר המינהל, במסגרת הבקשה שלפני, ליתן צו מניעה זמני אשר יורה למשיב ו/או מי מטעמו להימנע מלהיכנס לתחום המקרקעין נשוא הבקשה ו/או לעשות בהם שימוש כלשהו ו/או עבודות כלשהן ו/או כל פעולה אחרת, וכל זאת עד להחלטה שיפוטית אחרת. תגובת המשיב: המשיב, תושב הכפר מסעדה שברמת הגולן, סבור כי יש לדחות את הבקשה. בראש ובראשונה טוען המשיב כי המקרקעין נשוא הבקשה אינם מקרקעי מדינה ואין הם "מקרקעין ללא בעלים", כטענת המינהל, אלא מקרקעין פרטיים בבעלותו המלאה והחוקית. בתצהיר שצירף בתמיכה לתגובתו טוען המשיב כי הוא ואביו השתמשו במקרקעין כבעלים ללא התנגדות או הפרעה מצד המינהל (לדבריו, במספר הזדמנויות שונות, בין היתר גם בשנות ה-70 ובשנות ה-80, ביצע במקרקעין עבודות יישור והכנה של המגרש, ללא התנגדות מטעם המינהל), ועם פטירת אביו קיבל לידיו בירושה את המקרקעין. המשיב סבור כי משלא נחקר על תצהירו, יש לקבל את האמור בו על נספחיו, כנכון ולייחס לו את מלוא המשקל הראייתי המתחייב. לטענת המשיב, המינהל לא החזיק מעולם במקרקעין ואינו מחזיק בהם היום, ולעומת זאת הוא עודנו מחזיק במקרקעין וזכאי להשתמש בהם, כפי שעשה עד היום, כך שמתן צו המניעה הזמני במעמד צד אחד שינה למעשה את המצב הקיים בשטח. בנוסף, טוען המשיב שנטל ההוכחה כי למקרקעין אין בעלים רובץ על המינהל, ובנטל זה לא עמד. בהקשר זה ממשיך המשיב וטוען כי בידיו מסמכים אותנטיים המוכיחים את זכותו במקרקעין. המשיב טוען כי המדובר במקרקעין לא מוסדרים אשר אינם רשומים על שם המינהל, אלא רשומים על שמו בספרי המועצה המקומית מג'דל שמס. עוד טוען המשיב כי קיבל היתר בניה מהמועצה המקומית מג'דל שמס עוד בשנת 1981 וכן שילם למועצה בחודש ינואר 1982 דמי חיבור עבור מים וחשמל. בנוסף, לשיטת המשיב, עוד בשנת 1983 אישר המינהל את בקשתו למתן היתר בניה על המקרקעין, כך שהמדינה בעצמה הכירה בעבר בבעלותו במקרקעין, על כל המשתמע מכך (לשיטתו, אף אם הבקשה אינה שלו כי אם של אדם אחר, כנטען על ידי המינהל, הרי שמשמעות הדבר היא כי המקרקעין אינם מקרקעין ללא בעלים, ועל כן, ממילא למדינה אין כל זכות בהם). המשיב מוסיף וטוען כי הגיש בקשה נוספת להיתר בנייה בשנת 2005 (שנדחתה לנוכח עמדת המינהל) ואף שילם את דמי ההשבחה הנדרשים, וגם נתון זה מצביע על זכויותיו במקרקעין. כן טוען המשיב כי אין לייחס משקל ראייתי כלשהו לחוות הדעת של מפענחת תצלומי האויר, הגב' מלכה עופרי, שכן זו הוגשה שלא כדין ולא באמצעות עורכת חוות הדעת, מה גם שהנתונים העובדתיים המצויינים בחוות הדעת שנויים במחלוקת ואינם תואמים בדיקות קודמות שנערכו. המשיב טוען כי לא ידע על כתב האישום שהוגש נגדו בבית המשפט לעניינים מקומיים ולא קיבלו לידיו, בוודאי שלא בעת ביצוע העבודות. כן כופר המשיב ביתר המסמכים שהוצגו על ידי המינהל, לרבות הצו המינהלי להפסקת הבנייה והבקשה לצו הפסקה שיפוטי, ומוסיף וטוען כי בהתחשב בכך שהמסמכים נעדרים פרטים מהותיים, אין ליתן להם משקל ראייתי כלשהו ואין ביכולתם לסייע למינהל בטענותיו. עוד סבור המשיב כי גם אם יוכח שבנה ללא היתר, כי אז ניתן היה לנקוט נגדו בהליך משפטי אחר ולא בהליך למתן צו מניעה זמני, כפי שנעשה במקרה דנא. המשיב טוען כי עד למועד הגשת הבקשה לצו מניעה זמני השלים בניית מבנה בשטח של 600 מ"ר ללא הפרעה או התנגדות מטעם המינהל, ועל כן, העובדות כבר קיימות בשטח ולא ייגרם כל נזק למינהל במידה שתידחה בקשתו. מנגד, המשיב סבור כי ייגרם לו נזק רב באם ייאסר עליו כל שימוש בחלקה ובבניין עד להכרעה סופית בתביעה העיקרית, דבר שעלול להימשך שנים. בנוסף, לטענת המשיב, הבקשה הוגשה תוך שיהוי רב ביותר, ללא כל הסבר וללא הצדקה, רק לאחר שהוא מצדו השקיע בבניה סכומים ניכרים ללא התנגדות מצד המינהל, אשר ידע על עבודות הבנייה עוד בחודש 8/08 (ואף ידע על עבודות ההכשרה וההכנה לבנייה מספר שנים קודם לכן). לסיכום מציין המשיב כי בנסיבות העניין לא ייגרם למינהל כל נזק שאינו ניתן לתיקון אם תידחה בקשתו, בייחוד לנוכח העובדה כי המינהל המתין עד לאחר שהושלמו עבודות הבניה בטרם הגיש את בקשתו, ועל כן, יש להתיר לו להחזיק ולהשתמש במקרקעין ובמבנה שהקים עליהם, עד להכרעה בתביעה העיקרית. דיון והכרעה: תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כי בית המשפט רשאי ליתן סעד זמני אם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התביעה, ובמסגרת שיקוליו עליו לשקול את מאזן הנוחות (דהיינו: הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני) וכן שיקולי יושר. משכך, נבחן להלן אם התקיימו במקרה דנא התנאים למתן צו מניעה, אם לאו. עילת תובענה ושאלת קיומה של זכות לכאורה: בראש ובראשונה יש לבחון האם הבקשה מראה זכות לכאורה. בהקשר זה, די בכך שהוכח כי התביעה אינה טרדנית וכי קיימת שאלה רצינית שיש לדון בה, ואין צורך לפסוק באופן סופי בדבר צדקת מי מהצדדים (ראה א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה תשיעית, 2007), עמ' 506). במקרה שלפני, הצדדים אינם חלוקים ביניהם כי המקרקעין נשוא הבקשה טרם הוסדרו ברישום, היינו מדובר במקרקעין לא מוסדרים שאינם רשומים על שם מאן דהוא. סעיף 3 לחוק נכסי המדינה, שכותרתו "נכסים ללא בעלים - נכסי מדינה" קובע בזו הלשון: "נכס מקרקעין המצוי בישראל, ואין לו בעל, הוא נכס מדינת ישראל מיום היותו לנכס ללא בעל או מיום ו' באייר תש"ח (15 במאי 1948), הכל לפי התאריך המאוחר יותר". משמעותו של סעיף זה הינה מתן זכות בעלות שיורית למדינה, על כל נכס מקרקעין שהוכח כי אין לו בעלים אחרים. הנטל להוכיח כי לנכס המקרקעין אין בעלים מוטל על כתפי המדינה, הטוענת לבעלות בנכס. ראה בהקשר זה דברי בית המשפט המחוזי בנצרת בע"א (נצרת) 1268/07 מדינת ישראל - מנהל מקרקעי ישראל נ' טלאל סעיד עוידאת, : "בהקשר זה של רכישת נכס שאין לו בעל ע"י המדינה, מכח חוק נכסי המדינה, מתעוררת שאלה נכבדה ביותר באשר לנטל ההוכחה, והאם נטל זה מוטל על המדינה אשר עליה להוכיח כי לנכס, עליו טוענת לבעלות, אין בעל או שמא הנטל הוא על מי שטוען בעלות על הנכס. דומה כי שורת ההגיון מחייבת כי נטל ההוכחה רובץ על שכמה של המדינה, לפחות במקרים כגון המקרה שבפנינו, בו המשיב מחזיק במקרקעין וטוען לבעלות עליהם, מכח חזקה ועיבוד על ידו וע"י אביו וסבו לפניו, ובמשך עשרות רבות של שנים. הנטל להוכיח כי אין בעל למקרקעין (שהמשיב מחזיק בהם ועושה בהם כבעלים לכל דבר וענין), רובץ לפתחה של המדינה. אין זה סביר שדי בכך שהמדינה תעלה טענה שנכס מסויים הינו חסר בעלים, כדי להעביר את נטל ההוכחה על מי שמחזיק באותו נכס וטוען לבעלות עליו. מכל מקום, בוודאי שדי בהבאת ראיות לכאורה מצד הטוען לבעלות על בעלותו כדי להעביר לשכמה של המדינה, לא רק את נטל הבאת הראיות, אלא גם את הנטל הסופי, נטל השכנוע וההוכחה, שלאותו נכס אין בעל". לאחר שעיינתי במסמכים ובנתונים שהוצגו לפני ושקלתי את טענות הצדדים, סבורני כי לא ניתן לקבוע בשלב זה של הדיון שכפות המאוזניים, בכל הנוגע לשאלת הוכחת הבעלות במקרקעין נשוא הבקשה, נוטות בבירור לטובת אחד הצדדים, אלא כפות המאוזניים הן במידה רבה מאויינות. בתצהירו של מר יובל כהן, המכהן בתפקיד מפקח במחלקת פיקוח של מינהל מקרקעי ישראל במחוז צפון מאז שנת 2002, ציין מר כהן כי המקרקעין נשוא הבקשה הינם מקרקעי המדינה, וכי המינהל נהג בהם מנהל בעלים במהלך השנים. בנוסף, לפי חוות דעת מומחה לתצ"א שצורפה לתצהירו של מר כהן (ומבלי להיכנס בשלב זה של הדיון לשאלת קבילותה או משקלה של חוות הדעת), עסקינן במקרקעין בלתי מעובדים משנת 1971, נתון אשר עשוי להצביע אף הוא (עם כל הזהירות המתבקשת) על כך שמדובר בנכס ללא בעלים מזה שנים. מאידך גיסא, לטענת המשיב, המקרקעין נשוא הבקשה הינם מקרקעין פרטיים המצויים בבעלותו ובשימושו מזה עשרות שנים. לטענתו, קיבל את המקרקעין בירושה מאביו (לא צורף בשלב זה צו ירושה המאשר את הטענה) והחזיק אותם שנים רבות ללא התנגדות המדינה. כמו כן, המשיב טוען כי הינו רשום בספרי המועצה המקומית מג'דל שמס כבעלים וכמחזיק במקרקעין, ובתמיכה לטענתו הציג מסמכים מהם עולה לכאורה כי הגיש בקשה לתכנית בנייה אשר נחתמה בתאריך 12/1/83 במועצה המקומית. בנוסף, המשיב טוען כי בקשתו להיתר בניה על המקרקעין אושרה על ידי המינהל בעצמו, ולדבריו, נתון זה כשלעצמו שולל את טענת המינהל כי המקרקעין הינם ללא בעלים (טענות המינהל כנגד היתר הבניה דינן להתברר בעת שמיעת התיק העיקרי ולא בשלב זה). יובהר כי לא מצאתי לייחס משמעות לויתור על חקירת המשיב על תצהירו ואין הדבר מהווה הודאה ו/או הסכמה מצד המינהל לגרסת המשיב, שכן הויתור על חקירת המשיב נעשה בכפוף לשמירה על טענות המינהל ומבלי להודות בנכונות ו/או אמיתות תצהיר המשיב. יוצא אפוא כי לכל צד טענות ראויות שיש לבררן באופן מעמיק ויסודי בעת שמיעת התיק העיקרי, ואולם בשלב מקדמי זה לא ניתן להכריע בטענות, כמו גם בשאלת הבעלות במקרקעין (ולו לכאורה), לכאן או לכאן. עם זאת, ברי כבר בשלב זה, כי הבקשה אכן מראה זכות לכאורה וקיימת שאלה רצינית שיש לדון בה, ודי בכך כדי להניח את דעתי שמתקיים התנאי הראשון למתן צו מניעה זמני. מאזן הנזקים והנוחות: לדידי, מאזן הנזקים והנוחות נוטה לטובת המינהל, שכן בהתחשב בניסיונותיו החוזרים ונשנים של המשיב לבנות על הקרקע במספר הזדמנויות, וזאת אף ללא היתר בניה וחרף העובדה שעבודתו הופסקה על ידי המינהל לא אחת, סביר כי ללא מתן הצו ימשיך בבניית המבנה עד להשלמתו המלאה, דבר שעלול לגרור בזבוז ניכר של משאבים והוצאות מיותרות למדינה, במידה שתזכה בסופו של יום בפסק דין לטובתה, וכן לגרום למשיב בעצמו לנזקים לא מבוטלים, במידה שיידרש להחזיר את המצב לקדמותו. מאידך, ככל שתידחה תביעת המינהל, ניתן יהיה לפצות את המשיב בגין נזקיו הכספיים עקב צו המניעה. שיקולי יושר ומידתיות: לא הוברר, כי קיימים שיקולי יושר המונעים את מתן הצו, ואין המדובר בצו הפוגע במשיב במידה העולה על הנדרש, במיוחד שהפגיעה היא פגיעה בעיקרה כספית-כלכלית, שככל שהתביעה תידחה ניתן יהיה לשפותו עליה. אשר לשאלת השיהוי בהגשת הבקשה, שאלה זו אינה נקייה מספקות, שכן גם לשיטתו של המינהל, כבר ביום 2/2/09, בביקור שערך המפקח, נמצא כי נבנה במקום שלד בניין וכי הבניה מצויה בשלבים מתקדמים יחסית, אך חרף עובדה זו, הגיש המינהל את הבקשה לצו מניעה זמני רק לאחר כחודשיים, ביום 1/4/09. עם זאת, בנסיבות העניין לא מצאתי כי מדובר בשיהוי ניכר אשר יש בו כדי להצדיק את דחיית הבקשה מיסודה, בייחוד לאור השיקולים שפורטו לעיל. סוף דבר: לאור האמור לעיל, אני נעתר לבקשה באופן חלקי ומותיר את צו המניעה הזמני מיום 1/4/09 על כנו, במובן זה שנאסר על המשיב ו/או מי מטעמו לעשות כל דיספוזיציה ו/או שינוי במערך הזכויות במקרקעין, וכן נאסר עליו להמשיך בעבודות הבניה במקרקעין, ללא היתר בניה כנדרש, וזאת עד למתן פסק דין בתובענה העיקרית או עד למתן החלטה אחרת על ידי בית המשפט. יובהר כי אין בהחלטה זו כדי לגרוע מהחלטות שניתנו על ידי בתי משפט אחרים בהליכים נוספים שהתקיימו בין הצדדים. שאלת ההוצאות בגין בקשה זו תישקל לאור תוצאת ההליך העיקרי.בעלותנטל ההוכחהמקרקעין