קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עיכוב ביצוע בהוצל''פ הפרשי הצמדה וריבית: א. ערעורים על ההחלטה מיום 6.11.05 של ראש ההוצל"פ (כתוארו אז) (כב' הרשם יובל גזית) בתיק הוצל"פ 0127504010, שקיבל בחלקה את בקשת מר גוליאן קון, המערער בע"א 3608/05 , והמשיב בע"א 3487/05 (להלן: "המערער" או "החייב") בטענת 'פרעתי', והורה על קיזוז סכום של 50,850 ₪. כן דחה ראש ההוצל"פ את טענת מר גוליאן קון, באשר להעדר חבות לשאת בהפרשי הריבית הנטענים על ידי המשיב בע"א 3608/05 המערער בע"א 3487/05, מר ג'ראלד וורנר (להלן: "המשיב" או "הזוכה") ביום 23.11.06 החלטתי לאחד את הדיון בע"א 3487/05 ו ע"א 3608/05. ב. העובדות העיקריות הצריכות לענייננו, הן כדלהלן: המערער ואחרים, לרבות משפחת דר (להלן: "משפחת דר") רכשו בסוף שנות השמונים מהמשיב מר וורנר שתי יחידות מגורים צמודות קרקע, בבנין מגורים. המערער עיכב תחת ידו סכום של 3,532$ מסכום המכירה. המערער ומשפחת דר הגישו תביעה כנגד המשיב לתיקון ליקויי בניה מהותיים (ת"א(י-ם) 3179/04). בכתב ההגנה טען המשיב לזכות קיזוז בגובה הסכום שעוכב. המשיב הגיש תביעה בסדר דין מקוצר כנגד המערער בגין הסכום שעוכב (ת"א (י-ם) 16338/94). בקשת רשות להתגונן וערעור על החלטת הדחייה, שהוגשו מטעם המערער - נדחו. ביום 14.7.96 ניתן ע"י כב' השופט פיליפ מרכוס פסק דין, המחייב את המערער בתשלום סכום התביעה בסך 17,800 ₪ בתוספת ריבית פיגורים בהתאם לעתירת המשיב. ביום 28.7.1996, נחתמה פסיקתא, בה חויב המערער כדלקמן: "1. סכום התביעה בסך של 17,800 ₪, בצירוף ריבית פיגורים בשיעור הנהוג בבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ לגבי חריגות בלתי מאושרות, כפי שמשתנה מעת לעת מיום הגשת התביעה 30.10.94 ועד ליום מתן פסק הדין 14.7.96 דהיינו סך של 10,234 ₪, ובסה"כ סך של 28,034 ₪. ובצירוף הריבית הנ"ל בהתאם לשינויים שיהיו נהוגים בשיעורה בבנק הנ"ל, מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל. 2. הוצאות המשפט (אגרת בית משפט) בסך 276 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 6000 ₪ בתוספת מע"מ, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק לגבי ההוצאות מיום 30.10.94 ולגבי שכ"ט עו"ד מיום מתן פסק הדין (14.7.96) ועד ליום התשלום המלא בפועל". המערער לא שילם את סכומי הכסף בהם חוייב. וביום 8.8.1996 פתח המשיב, בהליכי הוצאה לפועל לביצועה של הפסיקתא בת"א (י-ם) 16338/94. כעשרה ימים לאחר מכן, ביום 19.8.1996, בעקבות הליכי ההוצל"פ בהם נקט המשיב, התקבלה בקשת המערער, והוטל עיקול זמני עצמי ועיקול צד ג', עד לסכום של 50,000 ₪, על כספים המצויים ברשות המערער, בגדר התביעה בגין ליקויי בניה שניהלו המערער ומשפחת דר ואחרים כנגד המשיב במסגרת ת"א (י-ם) 3179/94. ביום 29.1.2002 קיבל ביהמ"ש (כב' השופט (כתוארו אז) י' נועם, ס.נ.) את תביעת המערער ומשפחת דר וחייב את המשיב בתשלום סכומי כסף שונים למערער (סכום של כ-120,000₪) ולאחרים (סכום נוסף של כ-100,000₪), בגין ליקויי הבניה שנתגלו ביחידות הדיור. ביהמ"ש דחה תביעת המערער ואחרים כנגד ב"כ המשיב, עו"ד גבעתי, וקבע כי לא הוכחה אחריותו. ביהמ"ש השלום בירושלים חייב המשיב בתשלום הפרשי ריבית בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, בלבד, ודחה את הבקשה לחייב את המשיב בתשלום הפרשי ריבית חריגה מהטעם ש"אין קשר בין מנגנון הריבית שנקבע בפסק-דין בת"א 16338/94, לבין החיובים בתובענה זו - שעיקרם פיצוי בגין עלויות תיקונים ובשל ירידת ערך הנכס." (סע' 27 בעמ' 17, לפסה"ד) ביום 11.7.2002 נדחו ערעורי הצדדים על פסק הדין בת"א (י-ם) 3179/94, למעט הסדר חלקי אליו הגיעו הצדדים, באשר לסוגית חבותו של עו"ד גבעתי, לפיו: "הסכמתם היא שהערעור כלפי המשיב הנ"ל יידחה, אולם אם תוך שלושה חודשים לאחר מועד מתן פסק דיננו זה, כולל ימי הפגרה המובאים במניין, לא יפרע מלוא סכום החוב על-ידי המשיב מס' 2 (המערער כאן - י.ש.),כי אז תחול החובה לפורעו גם על המשיב מס' 1 (עו"ד גבעתי - י.ש.), יחד ולחוד עם המשיב מס' 2, מבלי צורך לנקוט בכל הליך נוסף. הסכם זה מקבל אפוא תוקף של פסק-דין בערעור". (סע' 4 בעמ' 2 לפסק הדין בע"א (י-ם) 3140/02 , מיום 11.7.2002) קודם לכך, ביום 29.4.2002 נשלחה הודעת קיזוז מטעם המשיב ובא כוחו, בין חובו של המשיב ובין חובו של המערער על פי תיק ההוצל"פ. בה נכתב בין היתר: "2. א. בהתאם לפסק הדין על מרשי לשלם למרשיך, ה"ה דר (המבקשים - י.ש.) סך של כ-77,185 ₪. ב. מאחר ובתיק ההוצל"פ הנדון קיים עיקול עצמי לטובת דר מסכים מרשי להמחות לדר את זכותו בתיק זה לאחר קיזוז עם קון (סך 65,230 ₪) ולשלם לו את היתרה בסך 11,955 ₪. אבקשך להודיעני תוך 7 ימים אם דר מוכנים לקבל המחאת זכות מוורנר על כל סכום החוב לאחר קיזוז כאמור בסעיף 2 לעיל וזאת על מנת להמנע מהמשך הליכי הגביה ממר קון...". (מכתבה של עו"ד רקח מיום 29.4.2002, מוצג "ד" למוצגי המשיב בע"א 3608/05) המערער דחה את הודעת הקיזוז ולפיכך, פנה המשיב לנקיטת הליכים מבצעיים בתיק ההוצל"פ, במסגרתם הורתה כב' הרשמת (כתוארה אז) א' גזית על ביצוע קיזוז בתיק ההוצאה לפועל. היתרה בתיק חושבה ע"י רואה חשבון שמונה מטעם ראש ההוצל"פ, והוערכה בסכום של 18,046 ₪, נכון ליום 10.9.2002 (מוצגים "ה"-"י" לתיק מוצגי המערער שהוגש בע"א 3608/05). כן שילם המערער למשפחת דר סכום נוסף של 31,000 ₪. ביום 6.1.2004 הגיש המערער בקשה בטענת "פרעתי", בה טען כי העביר את סכום העיקול (שהוטל ביום 19.8.1996 על כספים המצויים ברשותו עד לסכום 50,000 ₪) בצירוף פירותיו, למשפחת דר להקטנת החיובים הכספיים נשוא פסק הדין. בנוסף, טען המערער כי משכוונתו היתה לחלק את התשלומים המגיעים מכוח פסק הדין שבו חוייב ע"מ לשלם למשיב, ומאחר שמשפחת דר נקטה בהליכי עיקול כנגדו, הרי שאין עליו כל חובה לשאת בהפרשי הריבית הבנקאית הנטענים ע"י המשיב. ביום 6.11.05 ניתנה ע"י ראש ההוצל"פ החלטה לפיה נדחתה טענת המערער בדבר העדר חובה לשאת בהפרשי ריבית בנקאית. ראש ההוצל"פ קבע כי בפסק הדין נקבע, במפורש, כי לסכום התביעה תצורף "ריבית פיגורים בשיעור הנהוג בבנק הבינלאומי לישראל בע"מ לגבי חריגות בלתי מאושרות". ראש ההוצל"פ קבע כי לא ניתן לסטות מלשון פסק הדין וחישוב החוב צריך להיערך על יסודות הפסיקתא. ראש ההוצל"פ קבע כי צו העיקול הזמני הפך עם מתן פסק הדין לקבוע אך "אין בתשלום הסכום שעוקל על פירותיו כדי לפטור את בעל הדין מתשלום הפרשים, אם קיימים, בין גובה החוב על בסיס חיובי פסק הדין לעומת סכום העיקול, גם אם ביום מתן צו העיקול הוטל העיקול על מלוא החוב הפסוק באותה עת." (עמ' 3 להחלטה). ראש ההוצל"פ דן בטענת הקיזוז וקבע כי בסמכות ראש ההוצל"פ לדון בטענות קיזוז, משמדובר בחיובים מוכחים ומבוררים. עוד קבע ראש ההוצל"פ כי המשיב ביקש לבצע קיזוז, אך המערער מטעמיו, לא שיתף פעולה עם המומחה שמונה מטעם ראש ההוצל"פ. משבחר המערער שלא לערער על ההחלטות, בעלות האופי השיפוטי, המורות על קיזוז ועל עדכון סכום החוב, והן הפכו לחלוטות, אין המערער יכול, בדיעבד, להשיג על ההחלטה בדרך עקיפה. אף על פי כן, מצא ראש ההוצל"פ לנכון להדרש לטענת הקיזוז הנוספת שהועלתה במסגרת טענת 'פרעתי' אותה ניתן להעלות בכל עת, קיזוז על דרך של העברת כספי העיקול למשפחת דר. ראש ההוצל"פ קבע כי העיקול העצמי הוטל לטובת המערער ולטובת בני משפחת דר. לפיכך, יש לראות בכספים נשוא צו העיקול, שהופקדו בתיק ההוצל"פ בו היו בני משפחת דר זוכים, והתקבלו ע"י ב"כ של משפחת דר, גם אם לא הגיעו לידי משפחת דר בפועל, כאילו שולמו למשפחת דר ויש לקזזם מסכום החוב נשוא תיק זה. עוד קבע ראש ההוצל"פ כי עקרונות הצדק מחייבים התייחסות להעברת סכום העיקול, וממילא הקיזוז נשוא העיקול היה מאוחר לקיזוז שבוצע בתיק, ועל כן אין ביניהם כל סתירה. לפיכך, התקבלה טענת 'פרעתי' בחלקה, באופן שיש להביא בחשבון את הסכום ששולם לתיק ההוצל"פ לידי ב"כ משפחת דר ולקזזו מסכום החוב נשוא תיק זה. על החלטה זו, הגישו הצדדים את ערעוריהם, הדדית. בקשת משפחת דר להצטרף כצד לערעורים, נדחתה (בש"א 7434/06) . לאחר הליכי ביניים רבים, דיונים ודחיות, הגיע המועד לדיון בערעורים. או אז העלה המערער טענה לפיה יש למחוק את ערעור המשיב, משלא נתמך בתצהיר כדין. בקשה מטעם המשיב בה עתר לפטור אותו מהגשת תצהיר, התקבלה מהטעם שהסוגיות הן משפטיות בעיקרן, ובכפוף לכך שהמשיב יהיה מנוע מלהעלות טענות עובדתיות השנויות במחלוקת בין הצדדים (בש"א 22816/08) . ג. המערער טוען כי היה מקום לקבל את מלוא טענת 'פרעתי' שהוגשה על ידו, מהטעם שפעל בהתאם לצו העיקול העצמי שהוטל, ובמקום להפקיד את הכספים בלשכת ההוצל"פ, שמר על הכספים כבטוחה שנשאה פירות והמשיב יצא נשכר מכך. המערער טוען כי ראש ההוצל"פ לא נתן משקל לכך שביום 29.1.02 עם מתן פסק הדין בת"א 3179/02, אושר העיקול, ויש להתייחס לתמורה הכספית שעוקלה במסגרת העיקול הזמני, כמשקפת את הסכום הכספי שנועד לסלק את דרישת התשלום עפ"י פסק הדין. לגישת המערער, אין תוקף להליכים בלשכת ההוצל"פ שננקטו לאחר הטלת העיקול הזמני, לרבות מינוי המומחה, הגדלת הקרן ומנגנון הריבית החריגה. ראש ההוצל"פ התעלם, כך לטענת המערער, מהמשמעות שיש לייחס לצו העיקול שאושר, האוסר על המערער לעשות כל פעולה בכספים והמקנה למעקל זכות להיפרע מהכספים, ללא כל פעולה נוספת של ביהמ"ש. לכן, כך לדעת המערער, יש לראות במערער כמי שנשא במלוא תשלום פסק הדין עם מתן צו העיקול הזמני. המערער טוען כי במסגרת טענת 'פרעתי', מוקנית לו הזכות לטעון כנגד החלטות מנהליות שהתקבלו במסגרת התיק, לרבות החלטת כב' הרשמת (כתוארה אז) א' גזית. באשר לערעור המשיב, טוען המערער כי ראש ההוצל"פ, בהחלטה מפורטת ומנומקת, קבע כי יש להכיר ולזקוף לטובתו את הכספים שעוקלו בעיקול עצמי ע"י המערער, והוכח כי הופקדו בתיק הוצאה לפועל של בעלי הזכויות הנוספים שעיקלו את הכספים, קרי משפחת דר. המערער טוען כי בדין הכיר ראש ההוצל"פ בזכות המערער במסגרת טענת 'פרעתי' להעלות טענות תשלום, גם לאחר החלטת כב' הרשמת (כתוארה אז) א' גזית שהורתה על קיזוז הכספים. ד. המשיב טוען בערעורו כי כספי הפיקדון שולשלו לכיסו הפרטי של עו"ד ניתאי לאחר שהפסיק לייצג את משפחת דר, וטעה ראש ההוצל"פ כשהתעלם מטענתו לפיה עורך הדין לא היה רשאי לעכב תחת ידו כספים שהופקדו בתיק ההוצל"פ ככספי פיקדון לטובת צד ג' ולהעבירם לחשבונו האישי. בנוסף, טוען המשיב כי פרע כבר את מלוא החוב כלפי משפחת דר, כפי שנפסק בת"א (י-ם) 3179/94 וקביעת ראש ההוצל"פ מעמידה את המשיב במצב בו הוא משלם בכפל למשפחת דר, כשסכום הקיזוז שאושר גבוה מסכום החוב המגיע למשפחת דר. בתשובה לערעור שהוגש מטעם המערער, טוען המשיב כי ראש ההוצל"פ אינו מסומך לתת דעתו על פעולות שנעשו קודם למתן פסק הדין, ואין בידי המערער לשוב ולעורר טענות עובדתיות ומשפטיות שמקומן היה במסגרת בירור התובענה ובדרך עקיפה לתקוף את פסק הדין שהפך, זה מכבר, לחלוט. המשיב טוען כי טענת המערער באשר לחיובי הריבית בדין נדחתה, מאחר שאין סמכות לראש ההוצל"פ לסטות מהוראות פסק הדין או לשנות את מנגנון הריבית שנקבע בו. המשיב טוען כי אין בהטלת עיקול והחזקת הכספים ע"י המערער לטובת צד ג', כדי לפטור את המערער מחובתו לשלם למשיב את החוב הפסוק בתוספת הריבית שנקבעה בפסה"ד. המשיב טוען כי הכספים המעוקלים הוחזקו בערכים בלתי ריאלים וקבלת טענת המערער, תהווה התעשרות שלא כדין. בנוסף, טוען המשיב כי המערער התנהל בחוסר תום לב, כשלא שיתף פעולה עם המומחה ופתח, ללא ידיעת המשיב, שני תיקי הוצל"פ, כנגד המשיב, על אף שהיה מודע להסדר הקיזוז שנערך בין הצדדים. ה. ע"א 3608/05 - המערער טוען, כאמור, כי עצם העובדה שנמנע ממנו לשלם את החוב במסגרת הליכי עיקול זמני שהושתו עליו, עצרה את מרוץ ריבית הפיגורים ומועד זה הושלם ביום 29.102 עת התאשר העיקול מעצם מתן פסה"ד בת"א (י-ם) 3179/04. לגישת המערער, מעת שהוכיח, מעצם העברת 50,850 ₪, כי הכספים שנשתמרו תחת ידו זכו לפירות ראויים, אינו יכול להידרש לתשלום כספים בתיק ההוצל"פ מעבר לסכום הקרן, שהיתה במועד בו ניתן צו העיקול הזמני, 11.8.96. סעיף 5 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, קובע כדלקמן: "5. תקופת הריבית וריבית פיגורים - (א) תקופת הריבית תהיה בפסיקה לפי סעיף 2 מיום הגשת התביעה - או מיום אחר, החל מיום היווצרות עילת התביעה, שהחליטה עליו הרשות השיפוטית - עד מועד הפרעון; בהוצאות משפט - מיום הוצאתן עד מועד הפרעון; בשכר טרחה של עורך דין - מיום מתן הפסק עד מועד הפרעון; והכל אם לא קבעה הרשות השיפוטית תקופה קצרה יותר. "מועד הפרעון" - המועד שבו ניתן פסק הדין או המועד שנקבע בפסק הדין לתשלומו של החוב, לפי המאוחר. (ב) סכום כסף שפסקה רשות שיפוטית לבעל דין ולא שולם על ידי החייב במועד הפירעון, ייווספו עליו, ממועד הפירעון עד מועד התשלום בפועל -הפרשי הצמדה וריבית, בצירוף ריבית צמודה, בשיעור ובדרך חישוב שקבע שר האוצר, בהתייעצות עם שר המשפטים ועם נגיד בנק ישראל ובאישור ועדת הכספים של הכנסת (להלן - ריבית פיגורים). (ג) על אף הוראות סעיף קטן (ב), רשאים הרשות השיפוטית או ראש ההוצאה לפועל לקבוע, מטעמים מיוחדים שיירשמו, שיעור ריבית צמודה הנמוך מריבית הפיגורים לגבי התקופה שממועד הפירעון עד התשלום בפועל, ובלבד שהריבית לא תפחת מהשיעור שנקבע בפסק הדין לתקופה שעד מועד הפירעון. לשון אחר, ריבית פיגורים מתווספת, באופן אוטומטי, לחוב הפסוק, החל ממועד הפרעון, קרי מועד מתן פסק הדין או המועד שנקבע לפרעון, לפי המאוחר. בפסיקה נקבע, לעניין עיכוב ביצוע, כי דחיית מועד הוצאת פסק הדין לפועל דוחה גם את מועד הוספת הפרשי ההצמדה והריבית על החוב, לאותו מועד נדחה. בתקופת עיכוב הביצוע לא מתקיימת התכלית לעודד ולתמרץ את החייב לשלם את החוב הפסוק, ומכאן שאין טעם והגיון בחיובו בריבית פיגורים על תשלום, שבהתאם להחלטה שיפוטית, לא היה עליו לשלם בתקופה זו (רע"א 5420/07 דמארי ויקטור נ' צוות ברקוביץ מאגריה בנייה בע"מ ואח' (, 4.3.08)). בר אופיר בספרו הוצאה לפועל הליכים והלכות, מגיע למסקנה שונה לעניין כספים שהופקדו בביהמ"ש ע"י החייב, וקובע כי ההפקדה אינה פוטרת מתשלום הריבית: "כספים שהופקדו בבית המשפט על ידי החייב, לאחר שבית המשפט הורה על ההפקדה עד למתן פסק הדין בערעור, רואים אותם ככספי החייב עד שיועברו לזוכה. אומנם ההפקדה גורמת לכך שהסכום הפסוק לא נותר בידי החייב, אלא מופקד בקופת בית המשפט. אולם תכליתה של ההפקדה נועדה להבטיח את תשלומו של הסכום המופקד לידי הזוכה בבוא המועד, ולשמור את הפיקדון במשמורת בית המשפט עד להעברתו לזוכה. ההפקדה בקופת בית המשפט אינה שומרת על ערכו הריאלי - בין אם זו הצמדה מלאה או חלקית עם או בלי ריבית. הפקדתו של החוב הפסוק לפי ערכו ביום ההפקדה בקופת בית המשפט, איננה פוטרת את המפקיד מתשלום הסכום הפסוק בצירוף הצמדה והריבית שנקבעו בפסק הדין. הפקדת הסכום בקופת בית המשפט איננה מקנה לזוכה את החופש לעשות שימוש בכסף, והוראת בית המשפט להפקיד סכום פלוני - אין בה כדי לפטור את המפקיד מחיוביו. ההפקדה באה להבטיח את שמירת הסכום המופקד בבית המשפט עד שתוכרע המחלוקת. ולאחר שכבר הוכרעה - יש לעשות את החישוב על פי מה שנקבע בהחלטה, והחייב ישלים את החסר אחרי חישובי ההצמדה על הסכום שהופקד או שתוחזר לו היתרה, אם הסכום שנפסק קטן יותר מזה שהופקד." (עמ' 160(ב) - 161, מהדורה שישית, אפריל 2005) (הדגשה שלי - י.ש.) מהו הדין החל על ריבית פיגורים בגין כספים שעוקלו? צו העיקול האמור קבע, בין היתר, כך: "4. אין למסור את הנכסים המעוקלים למשיב או למי שהוא אחר עד לקבלת הוראה אחרת מבית משפט זה או מלשכת ההוצאה לפועל אחראית, יהיה כב' אחראי לסכום העיקול. אין להעביר לבית המשפט כספים מעוקלים עד להוראה מפורשת, כספים שעוקלו על ידכם ישמרו אצלכם כפקדון." לכאורה, הרציונאל לעניין עיכוב ביצוע ועיקול זמני זהה, ואין זה ראוי כי חייב שפעל בהתאם להחלטה שיפוטית, המתירה לו לעכב תחת ידו את הסכום ולא להעבירו למשיב, יחוייב בריבית פיגורים על כי לא שילם החוב בתקופה זו. מאידך, נקבע בצו העיקול כי הכספים שעוקלו ישמרו כפיקדון, וככאלה אין בהם כדי לפטור החייב מתשלום הריבית כפי שנקבע בפסק הדין. בענייננו, הגעתי לכלל מסקנה, כי במקרה דנן משהוטל העיקול הזמני העצמי לטובת המערער, במסגרת תביעה אחרת שניהל המערער כנגד המשיב, ועל פי בקשת המערער עצמו, אין להקיש מההלכה שנקבעה לעניין עיכוב ביצוע, שכן בענייננו, "מועד הפרעון" של הפסיקתא לא נדחה למועד אחר, והתכלית לעודד ולתמרץ לשלם החוב עדיין מתקיימת במקרה זה. יתרה מזו, המערער מודה כי בחר להטיל עיקול עצמי מתוך חשש ורצון להימנע מהפקדת הכספים בהוצל"פ (ס' 19 עמ' 4 לסיכומי המערער). למרות שבקשתו התקבלה, אין להתיר למערער ליהנות מדין שונה, לעומת חייב שהפקיד את כספיו בהוצל"פ, ולכן, לא הופטר מתשלום הסכום הפסוק בצירוף הריבית, שנקבעה בפסק הדין. הלכה היא כי ראש ההוצל"פ מבצע תפקיד שהוא בעיקרו מנהלי, עליו לבצע פסק הדין ככתבו וכלשונו ואיננו מוסמך להציץ מאחור הפרגוד של פסק הדין. לפיכך, בענייננו, בדין קבע ראש ההוצל"פ כי חישוב החוב צריך להיעשות בהתאם לפסיקתא שקבעה, בלשון מפורשת, כי לסכום התביעה תצורף ריבית פיגורים בשיעור הנהוג בבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ לגבי חריגות בלתי מאושרות. ו. ע"א 3487/05 - העיקול הזמני הוטל, כאמור לעיל, לטובת המערער ולטובת משפחת דר. מהראיות שהוצגו בפני ראש ההוצל"פ עלה כי הכספים המעוקלים הועברו ע"י המערער לידי ב"כ משפחת דר שלטובתה ניתן, כאמור, פסד דין שחייב את המערער בתשלום פיצוי בגין ליקויי בנייה. לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת ראש ההוצל"פ, לפיה משהועברו הכספים לב"כ משפחת דר, פעולה המתבצעת כדבר שבשגרה בהוצאה לפועל, יש לראות בהם ככספים שהועברו לידי משפחת דר עצמה וככאלה יש לקזזם מסכום החוב שחב המערער למשיב. סבורה אני, כי מששילם המערער סכום בו חב המשיב מוקנית לו מן הדין זכות קיזוז, ובאם מצא המשיב עצמו משלם ביתר, עליו להפנות טענותיו בהליך נפרד כלפי משפחת דר וב"כ באותה עת. ז. סוף דבר - הן ע"א 3487/05 והן ע"א 3608/05 - נדחים. לאור התוצאה אליה הגעתי, אין צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו. ערבון שהופקד בתיק הערעור, יושב למפקידים.עיכוב ביצועריבית והצמדהריביתהוצאה לפועל