קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עיכוב ביצוע גזר דין בעבירות מס: בפני בקשה לעיכוב ביצוע גזר-דין שניתן ב-ת.פ. 10294/00 של בית-משפט השלום בתל-אביב - יפו (כב' השופטת דניאלה שריזלי), עד למתן פסק דין בערעור שהגיש המבקש. הערעור נסוב על הכרעת-הדין ולחלופין על חומרת העונש. רקע עובדתי ביום 22.6.08, בהכרעת דין מנומקת, המשתרעת על פני למעלה מ-70 עמודים, הרשיע ביתמשפט קמא את המבקש בשורה של עבירות ובהן, השמטת הכנסה מדו"ח במזיד ובכוונה להתחמק ממס (3 פרטי אישום), לפי סעיף 220(1) לפקודת מס ההכנסה [נוסח חדש], התשכ"א -1961 (להלן: "הפקודה"), השמטת הכנסה מדו"ח במזיד ובכוונה להתחמק ממס, לפי סעיף 220(1) לפקודה, בקשר עם הסעיפים 117 ו-224א' לפקודה, שימוש במרמה, עורמה ותחבולה (5 פרטי אישום), לפי סעיף 220(5) לפקודה ושימוש במרמה, עורמה ותחבולה (5 פרטי אישום), לפי סעיף 220(5) לפקודה, ביחד עם סעיפים 117 ו-224א' לפקודה. מדובר בעבירות שבוצעו בשנים 1995-1991. הרקע להרשעה, בקליפת האגוז, הכנסות שהפיק המבקש מהמצאותיו בתחום מברשות השיניים. כעולה מהכרעת הדין, המבקש רשם המצאותיו כפטנטים במשרד רשם הפטנטים ואת הזכויות והידע הגלום בפטנטים מכר לשתי חברות: אוראליין ודנטליין. דא עקא, שבמסמכי הפטנטים ובהסכמים למכירת ידע בין שתי החברות הנ"ל נרשם בכזב שמה של נטע הולנדר, בתו של המבקש, שהואשמה יחד עם אביה באותו כתב אישום והורשעה גם היא במסגרת הכרעת הדין, נשוא הערעור. עוד נקבע בהכרעת הדין, כי המבקש הפיק רווחים ממכירת הידע הגלום בפטנטים ונמנע מלדווח על הכנסות אלה לרשויות מס ההכנסה וכי פעל במרמה ובתחבולה כאשר דאג לכך, ששכרו כמנהלו של מפעל אורליין ויועצו, בין השנים 1991 עד 1995, ישולם לו בעקיפין, באמצעות חברת אירון (שאף היא הועמדה לדין יחד עם המבקש), כשהוא מוסווה כתשלום עבור שירותים, ציוד ועבודה, כנגד חשבוניות מס. גם על הכנסות אלה לא דיווחו המבקש ואיירון לפקיד השומה ולא שילמו את המס הנדרש עפ"י חוק. ביום 31.12.08 נגזר דינו של המבקש והושת עליו, בין היתר, עונש מאסר למשך 24 חודשים. עונש המאסר מורכב מרכיב של הפעלת מאסר על תנאי בן 18 חודשים, נשוא ת"פ 274/91 של בית המשפט המחוזי בת"א (ההרשעה מיום 04/03/93), שהיה תלוי ועומד נגד המבקש, ומאסר בן 12 חודשים בגין הרשעתו בתיק הנוכחי. בגזר הדין נקבע, כי 12 מחודשי המאסר המותנה שהופעל ירוצו במצטבר לעונש המאסר בפועל שנגזר, כך שבסה"כ ירצה המבקש 24 חודשי מאסר בפועל. על הכרעת הדין ועל גזר הדין הוגשה, כאמור, הודעת ערעור. השיקולים המנחים ככלל את בית המשפט בבקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר ככלל, הפעלת שיקול הדעת לצורך ההכרעה בשאלה של עיכוב ביצוע עונש מאסר כרוכה באיזון ושכלול קשת רחבה של שיקולים, הנוגעים מחד גיסא, לאינטרס הציבורי ומאידך גיסא, לאינטרסים של הפרט הנידון. ההלכה המנחה בסוגיה זו נקבעה בע"פ 111/99, שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 241 (להלן: "פס"ד שוורץ" או "הלכת שוורץ). בדונו בבקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר שומה על בית המשפט לשקול את האינטרס הציבורי שבאכיפה מיידית של המאסר עוד בטרם בירור הערעור, אך בה בעת תוך שמירה על זכויותיו של הנאשם באופן שאין במימוש האינטרס הציבורי פגיעה בהן במידה העולה על הנדרש. במלאכת האיזון הראוי בין כלל האינטרסים הנוגדים יבחן בית המשפט וישכלל שורה של נתונים בני נפקות, וביניהם: חומרת העבירה ונסיבות ביצועה; אורך תקופת המאסר; סיכויי הערעור והצלחתו והאם הערעור מכוון נגד חומרת העונש בלבד; עברו הפלילי של הנאשם והתנהגותו במהלך המשפט; וכן נסיבות אישיות המיוחדות לכל נאשם ונאשם. (ראו גם, ע"פ 5741/04 יקירביץ נ. מדינת ישראל (לא פורסם , 12.9.04) וע"פ 37/07 פרג' נ. מדינת ישראל (לא פורסם , 11.2.07). לאינטרס הציבורי שבאכיפה אפקטיבית של החוק, ככלל, ולביצוע מיידי של עונש מאסר, בפרט, מספר היבטים, עליהם עמדה כב' השופטת בייניש (כתוארה אז) בפס"ד שוורץ: "ראשית, שחרור אדם שהורשע בעבירה פלילית עלול לסכן את שלום הציבור וביטחונו; כך במיוחד כאשר מדובר במי שהורשע בביצוע עבירות שעל-פי טיבן ועל-פי נסיבות ביצוען מלמדות על סיכון. שנית, שחרור אדם שנגזר דינו למאסר עלול לסכל את ביצוע גזר-הדין בשל הימלטות הנידון מהדין, ובנסיבות מסוימות של ערעור תלוי ועומד עשוי להתקיים גם חשש לשיבוש הליכים מצדו.... לאינטרס הציבורי באכיפה מיידית של עונש המאסר היבט נוסף הכרוך בצורך לקיים פעילות אפקטיבית של מערכות אכיפת החוק תוך שמירה על אמון הציבור בהן. עיכוב ביצוע גזר-הדין עלול לגרום לכך שיעבור פרק זמן ממושך בין מועד גזירת הדין לבין מועד ריצוי העונש, ובמהלכו יימצא אדם שהורשע בדין חופשי להלך בין הבריות. בכך יש כדי לפגוע באפקטיביות של הענישה הפלילית, שכן "ככל שמתרחק והולך הזמן מאז שבוצעה או נתגלתה עבירה פלונית ועד שהעבריין הורשע בה, מתמעט גם כוח השפעתו המרתיעה של העונש, שהלה נתחייב בו, על אחרים העלולים להיות עבריינים כמותו" (ע"פ 125/74 מירום, חברה למסחר בינלאומי בע"מ נ' מדינת ישראל [34], בעמ' 75). כאשר אדם שהורשע בפלילים ונגזר דינו למאסר מסתובב חופשי בשוק כתמול שלשום, עלולה להיפגע הרתעתם של עבריינים פוטנציאליים." בענייננו, טוען הסנגור, כי נסיבות ביצוע העבירות במקרה דנא, אינן מצביעות על קיומו של אינטרס ציבורי באכיפה מיידית של עונש המאסר, הן בשל טיב ומהות העבירות בהן הורשע המבקש, שלהשקפתו, אינן ממין העבירות המסכנות את שלום הציבור, והן מפאת חלוף הזמן הרב מעת ביצוע העבירות (14- 18 שנים), אשר מאיין, למעשה, את האפשרות של שיבוש הליכים מצד המבקש. עוד נטען, כי צירוף הנתונים הקונקרטיים, הנודע מגילו של המבקש, מצבו הרפואי החמור והערבויות המשמעותיות שהושתו עליו, מסירים מהדרך כל חשש להימלטות מאימת הדין. אקדים ואומר. טענות אלה אינן טענות מבוטלות. בעיקר כשהן נבחנות לאור הנתון המשמעותי ויוצא הדופן של השנים הארוכות שעברו מאז ביצוע העבירות - כעשור וחצי, ועד לעת הזו, בה אמור המבקש להתחיל בריצוי עונשו, ובמיוחד, בשים לב לכך שחלקו של המבקש ביצירת שיהוי בלתי סביר זה אינו בלעדי ותרומתו, שאכן קיימת, אינה היחידה. כך למשל, הגשת כתב האישום התעכבה שנים. כתב האישום הוגש ביום 3.9.00 משמע, חמש שנים לאחר ביצוע שורת העבירות האחרונה. גם ההליכים המשפטיים נמשכו עת ארוכה. סיבות רבות עכבו את תחילת המשפט אך לא ניתן להטיל את מלוא האחריות לכך על כתפי הנאשם. אכן, חלק מהעיכובים נבע מבקשות דחייה של המבקש בשל מצבו הבריאותי, אך היו גורמים נוספים כגון, חילופי מותבים שגבו הפסקה של כשנתיים בחידוש ההליך הפלילי. גם מהלך שמיעת הראיות לא היה חף מדחיות, אך לא רק בעטיו של המבקש, ובשל היקפו העצום של התיק, למשל, ניתנה הכרעת הדין כשנה לאחר הגשת הסיכומים. כך או כך, בסופו של יום, נגזר דינו של המבקש בחלוף שנים רבות מאז ביצוע העבירות. בנסיבות אלה סבורני, כי חרף קיומו של אינטרס ציבורי לאכיפה מיידית של עונש המאסר, ולמרות, שלפחות במובן ההרתעתי, עיכוב ביצוע של עונש המאסר, גם בנסיבות המיוחדות של מקרה זה, עלול לפגוע באפקטיביות של הענישה הפלילית, לא ניתן לזקוף זאת באופן מוחלט לחובתו של המבקש. ואולם, שיקול זה הינו רק אחד הפרמטרים שעל בית המשפט לשוות לנגד עיניו. כדי להכריע בבקשה זו שומה לבחון את המקרה הנדון לאורם של המבחנים ואמות המידה שעוצבו בפרשת שוורץ תוך התייחסות פרטנית לטענות הצדדים ביחס אליהם. א. חומרת העבירה ונסיבות ביצועה ברי לכל, כי ככל שהעבירה ונסיבות ביצועה חמורות יותר כך גדל האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של המאסר, ואף יכול שחומרת העבירה שבה הורשע הנידון תהווה, כשהיא לעצמה, אינדיקציה למסוכנותו. ביחס לשיקול זה הייתה טענת ב"כ המבקש, כי ככלל, דווקא סוג העבירות בהן הורשע מרשו אינו מלמד דבר על מסוכנותו של העבריין, ואילו בהיבט הספציפי, הרי בשים לב לנסיבות המקרה ובעיקר לפרק הזמן שחלף מאז ביצוע העבירות, בצירוף העובדה שהמבקש הינו אדם מבוגר ואינו מקיים כל פעילות עסקית, מצטמצם ונחלש בענייננו משקלה של אמת מידה זו. מנגד, טענה ב"כ המשיבה, כי אף שמדובר בעבירות שזכו לכינוי "עבירות מסמכים", אין בכך כדי להקטין כהוא זה את מימדיהן וחומרתן. להיפך. הקורבן בעבירות אלה הוא, על פי רוב, אוצר המדינה ובראייה רחבה יותר - כל אחד מאזרחי המדינה, ודי בהיקף זה של פגיעה ונזק כדי להציב את חומרתן בדיוטה עליונה. זאת ועוד, מאחר ומדובר בעבירות מרמה במובהק מבצעיהן הם בדרך כלל אנשים שבכל אספקט אחר של חייהם הינם נורמטיביים. לפיכך, לשיטתה, הטענות באשר להעדר מסוכנות מצד המבקש אינן רלוונטיות לתיק זה. דברים דומים ביחס לחומרת המופלגת הטבועה בעבירות מסוג "עבירות הניירת", דוגמת העבירות בהן הורשע המבקש, נאמרו גם בפס"ד שוורץ: "ודוק: לעניין אחרון זה אינני סבורה כי חומרתן של העבירות צריכה להיקבע רק לפי מידת האלימות שהייתה כרוכה בביצוען. לגישתי, גם שחרורו של מי שהורשע בביצוע עבירות שאינן מערבות אלימות קשה ואינן מסוג העבירות המנויות בסעיף 21(א)(1)(ג) לחוק המעצרים, אך הפוגעות באינטרסים חברתיים מוגנים בעלי חשיבות, ובהן גם עבירות תרמית רחבות היקף או עבירות שחיתות שבוצעו תוך ניצול לרעה של תפקיד ציבורי, גם שחרור כזה עלול בנסיבות מסוימות לפגוע באמון הציבור ברשויות אכיפת החוק ובאפקטיביות של האכיפה הפלילית. פגיעה כזו הינה שיקול בגדר שיקולי בית-המשפט בהכרעה באשר לעיכוב המאסר, תוך בחינתו על רקע שאר נתוני המקרה." (עמ' 278 לפסה"ד). ויפים לעניין זה גם דברי כב' השופט א' ברק (כתוארו אז) בע"פ 624/80, חב' וייס ארניט בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3), 211, עמ' 217: "ידעו נא עברייני הצווארון הלבן כי צווארונו של עושה העבירה הזו אינו "לבן", והריהו כצווארונו של כל פורץ ושודד, שהאחד שודד את קופתה של המדינה והאחד שודד את קופתו של הפרט..." גם דעתי בעניין זה היא חד משמעית במובן זה, שהנני סבורה כי אין להקל ראש בחומרה המופלגת של העבירות אותן ביצע המבקש, וודאי בהיקפן כפי הרשעתו בהכרעת הדין, קל וחומר בשים לב לעברו הפלילי של המבקש והעובדה שלא היה במאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד כנגדו כדי להרתיעו. דא עקא, בשקילת מכלול נסיבות המקרה, כפי שיפורטו, ניתן בהחלט להביא בחשבון גם את הנימוקים שהועלו על ידי ב"כ המבקש, נימוקים שאמנם אינם ממזערים את חומרת העבירות כדי ביטולה, אך בה בעת, יש בהם בהצטברותם כדי למתן את האינטרס הציבורי שבאכיפה המיידית של המאסר. ב. אורך תקופת המאסר לגופה ובאספקלריה של מורכבות והיקף הערעור לאורך תקופת המאסר עשויה להיות השפעה לא מבוטלת על שיקול דעתו של בית המשפט, הן בשקילת קיומו של החשש כי הנידון ירצה את עונשו בטרם ישמע ערעורו ובכך תוחמץ מטרת הערעור והוא יהפוך תיאורטי גרידא, והן במובן של הערכת החשש להימלטות הנידון מהדין, או לנקיטת ניסיונות לשיבוש הליך הערעור מצדו, כאשר הרציונאל הוא ש"הידיעה הקונקרטית של הנידון כי הוא צפוי לעונש מאסר ממושך אם ייכשל בערעורו עשויה להגביר את החשש להימלטות מהדין מצדו" (פס"ד שוורץ בעמוד 279). כמו כן, חומרת העונש יכולה גם היא ללמד על חומרת העבירה בה הורשע הנידון, וזאת מכוח הקורלאציה שבין חומרת המעשה הפלילי לחומרת הענישה. בענייננו כאמור, הושתו על המבקש 24 חודשי מאסר בפועל. ב"כ המבקש ציין בבקשתו, כי למרות שמדובר בתקופת מאסר משמועותית אין בעובדה זו כדי לבטל את החשש שהמבקש עלול לרצות את חלקה הארי עובר לבירור ערעורו עד תום. בעניין זה הפנה לע"פ 2333/07, שלמה תענך נ' מד"י , שם קבע בית המשפט העליון, כי בנסיבות אותו מקרה, תקופת מאסר של 3 שנים הינה קצרה יחסית. הדגש בקביעה זו הוא דווקא על נסיבות המקרה, כפרמטר העיקרי לבחינת רכיב זה של אורך תקופת המאסר. ובענייננו. בחינת העובדות מלמדת על פרשייה רחבת היקף, המחזיקה מאות מוצגים ועמודי פרוטוקול רבים. אליבא דב"כ המבקש, וכפי שעולה מהודעת הערעור עצמה, הועלו בגדרו של הערעור טענות מהותיות, הנוגעות לשורשו של עניין, ובכללן טענות משפטיות העומדות בפני עצמן וצריכות הכרעה. זאת בנוסף לטענה משפטית המגובה בראיה חדשה, אותה יבקש ב"כ המבקש להגיש במסגרת שמיעת הערעור. דומה, כי גם בלי להיכנס לעובי הקורה של טענות הערעור לגופן ולדון קונקרטית בסיכוייו, לא ניתן לבטל את טענת הסנגור, לפיהן עניין לנו בתיק מורכב, ולו מחמת היקף התשתית הראייתית שהונחה בפני בית-משפט קמא, היקף הכרעת הדין והיקף הודעת הערעור, ובנתונים אלה הדעת נותנת, כי לשם בירורו תידרש ערכאת הערעור לתקופת זמן לא מבוטלת. לכן, הטענה בדבר אפשרות של התארכות הליך שמיעת הערעור הגיונית וסבירה. במצב דברים זה, אי עיכוב ביצוע המאסר אכן עלול לסכל את האפקטיביות של זכות הערעור העומדת למבקש על פי חוק. רוצה לומר. 24 חודשי מאסר אינם תקופה קצרה אך גם ארוכה אינה. כמו כן, אין להתעלם מהמשמעות הנודעת לעובדה, שהמאסר כולל רכיב משמעותי של הפעלת מאסר מותנה, והנגזר ממנה לעניין המאסר הקצר יחסית שהושת על המבקש בגין הרשעתו בתיק הנוכחי. בשים לב לכך ובהתחשב במורכבות הערעור, לא ניתן לשלול מאליו את החשש, שאם יחל המבקש בריצוי מאסרו לאלתר תחלוף תקופה לא קצרה עד ההכרעה בו ותכליתו תושם לאל. כאשר לשיקולים אלה מצטרף הנתון של חלוף הזמן הניכר ממועד ביצוע העבירות ועד היום- מהלך של 18 שנים תמימות, וגורמיו, הכף נוטה לעבר עיכוב הביצוע. ג. טיב הערעור וסיכויי הצלחתו הגישה המקובלת בסוגיית עיכוב הביצוע, טרם הלכת שוורץ, הנהיגה פתח צר ביותר להתחשבות בערעורו של הנידון. בהתאם לאותה הגישה, רק סיכויים בולטים לזכות בערעור, או עיוות בולט בפסק הדין המרשיע, הצדיקו עיכוב ביצוע מאסר במהלך תקופת הערעור. ואולם, בהלכת שוורץ נקבע, כי מבחן זה מציב רף גבוה מיידי ה"עלול לפגוע באופן בלתי מידתי בחירותו של הנידון ובמימוש אפקטיבי של זכות הערעור". לפיכך, שונו אמות המידה בהן נעזר בית המשפט בבואו לבחון את טיב הערעור וסיכויי הצלחתו: "על השופט הדן בבקשת עיכוב הביצוע לבחון את טיב הטענות שבערעור ואת סוגן, ולהעריך את הפוטנציאל הגלום בהן להשפיע על תוצאות הערעור. העוצמה הלכאורית של הטענות תיבחן על רקע הכללים המקובלים בשיטתנו ביחס להפעלת ביקורתה של ערכאת הערעור. כך, למשל, טענות המבקשות לשנות מימצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית המבוססים על התרשמותה מעדים, או קביעות מהימנות של ערכאה זו, לא יהיה בהן בדרך-כלל כדי לבסס סיכויים לכאוריים טובים לערעור. כאשר הערעור מתמקד בשאלות משפטיות, אשר ניתן לקבוע ברמה לכאורית כי הן מעוררות קושי ממשי, יהיה בכך, בדרך-כלל, כדי להצביע על ערעור המצדיק את עיכוב הביצוע עד לבירורו. לא למותר לציין כי לא הלבוש המשפטי החיצוני הניתן לטענה הערעורית הוא המכריע, אלא מהות הטענה ומידת התייחסותה והרלוונטיות שלה לנסיבות הקונקרטיות של המקרה הנדון, באופן שיש בו כדי להשפיע על תוצאות הערעור אם תתקבל הטענה. כך ניתן לסכם, שכאשר מדובר בטענות רציניות, אשר יש בהן על-פי אופיין ומהותן - אם תתקבלנה - כדי להשפיע על תוצאות הערעור, יהיה בכך שיקול נכבד להצדקת עיכוב המאסר עד לבירור הערעור, והכול בהתחשב במכלול נסיבות העניין." (פס"ד שוורץ בעמ' 279) במקרה שלפנינו, טוען ב"כ המבקש, כי סיכויי קבלת ערעורו על פסק הדין של הערכאה קמא טובים כדי סיכוי ממשי שתשונה הכרעת הדין, ולחילופין ישנה את גזר הדין, זאת בשל העובדה שהערעור יורד לשורש ההרשעה ועניינו בטענות משפטיות כבדות משקל, לרבות קבילות הראיות עליהן סמך בית-משפט קמא את פסק דינו והרשעתו של המבקש פעמיים בגין אותו מעשה עובדתי. יתרה מזאת, בכוונתו של ב"כ המבקש להעלות טענות נוספות שלא נטענו בפני בית-משפט קמא כגון, אי חבות של המבקש במס, או בדיווח ביחס לשנים בהן הורשע. מנגד טוענת ב"כ המשיבה, כי סיכויי הערעור קלושים, הן משום שהכרעת הדין מנומקת כדבעי ומבוססת על שמיעת עדים לא מעטים וקביעת ממצאים בדבר מהימנותם של עדים אלה, והן משום שהמסמכים הרבים שנכרכו בתיק זה השתלבו היטב בתמונת הפסיפס שהביאה את בית המשפט, בסופו של יום, להרשעת המבקש. לא זו אף זו, מציינת ב"כ המשיבה, הכרעת הדין היא "מלאכת מחשבת של אי התעלמות מטענות ההגנה" ואם ישנן טענות חדשות הנובעות בעיקר מחילופי הסניגורים, הרי שדינן להידחות מן הטעם שבית המשפט לערעורים איננו בבחינת מקצה שיפורים, בוודאי כשעסקינן במבקש שזכה לייצוג לאורך כל ההליך. בזהירות הראויה והמתבקשת, לא אוכל לומר כי סיכויי הערעור מרשימים. במיוחד, משום שמרבית טענות הערעור, חרף לבושן המשפטי, משיגות במהותן על קביעות וממצאים עובדתיים של הכרעת הדין, שבידוע, ככלל, אין ערכאת הערעור מתערבת בהם, ורק מיעוטן עוסק בשאלות משפטיות מובהקות. מה עוד שהכרעת הדין אינו מעוגנת אך ורק בעדויות, אלא מגובה בים מסמכים שהשתלבו בפסיפס הראייתי והתגבשו לתמונה שלמה ומבוססת. עם זאת, על פי הלכת שוורץ, המבקש עיכוב ביצוע אינו נדרש עוד להראות שסיכויו לזכות בערעור בולטים, ובענייננו, על פני הדברים, לא ניתן לקבוע באופן נחרץ, כי אין בערעור כול ממש וסיכוייו אפסיים לחלוטין. לא אכחד, כי בשים לב למורכבות התיק והיקפו יש כמובן קושי מובנה בחיווי דעה ביחס לסיכויי הערעור, אך במציאות המשפטית דהיום, כאשר אין עוד דרישה להצגתם של "סיכויים בולטים לזכות בערעור או עיוות בולט בפסק-הדין" ונקבע כי "על השופט הדן בבקשת עיכוב הביצוע לבחון את טיב הטענות שבערעור ואת סוגן, ולהעריך את הפוטנציאל הגלום בהן להשפיע על תוצאות הערעור", נראה, כי טענות הערעור עומדות בתנאי זה, למצער, אין לבטלן מעיקרן. ד. עבר פלילי ונסיבות האישיות הרלוונטיות לבחינת עבר פלילי ונסיבות האישיות נעוצה בעיקר בעובדה, שיש בהם כדי להצביע על מידת הסכנה הנשקפת מעיכוב ביצוע עונש המאסר ועל סיכויי הימלטותו של הנידון מאימת הדין. יחד עם זאת, אין מדובר בשיקולים העומדים בפני עצמם, אלא בשיקולים המהווים אינדיקטורים נוספים לבחינת מצב הדברים ומסוכנות הנאשם, ועל כן נפסק כי: "לא בכל מקרה שהנידון אינו בעל עבר פלילי או שהוכח כי התייצב כנדרש במהלך המשפט, יהיה בכך כדי להכריע לעניין עיכוב מאסרו" (פס"ד שוורץ בעמ' 280). ובענייננו. אין זו הרשעתו הראשונה של המבקש. עברו מוכתם בהרשעה קודמת, ישנה, יש לציין, משנת 93', בגין עבירות דומות, שאז הושת עליו מאסר על תנאי אשר הופעל במסגרת גזר דין זה. בהיבט זה הרי הוא בבחינת "שור מועד". התייחסותם של ב"כ הצדדים לנתון זה הייתה שונה, הפוכה, יש לומר. לשיטת הסנגור, אין בעובדה זו כדי ללמד דבר וחצי דבר על המסוכנות הנשקפת מהמבקש הואיל ופרק הזמן הארוך שחלף מאז ביצוע העבירות נשוא תיק זה, וודאי מאז ביצוע העבירות נשוא ההרשעה הקודמת, מאיין את מסוכנותו. בייחוד בשים לב לכך, שלמבקש מלאו בינתיים 70 והוא אינו נוטל חלק בשום פעילות עסקית מזה עשר שנים. לעומתו, טוענת ב"כ המשיבה כי מאחר ובעבירות מס עסקינן, אין רלוונטיות לכך שהמבקש לא ריצה מעולם עונש מאסר וכך גם לעובדה שהוא מנהל אורח חיים נורמטיבי, שכן, רוב עברייני המס הינם אנשים נורמטיביים בבסיסם ורובם אף "עבריינים של פעם ראשונה". לא כך המבקש, אשר עצם הרשעתו הקודמת באותו סוג של עבירות יש בה כדי לתייגו כעבריין מועד. כפי שציינתי, בבחינה כוללת של מסוכנות הנאשם ושל האינטרס הציבורי בביצוע מיידי של גזר הדין נראה, כי אין המדובר במקרה בו יש אינטרס ציבורי מובהק לאכיפה מיידית של עונש המאסר, וזאת משורה של טעמים. בהתחשב בחלוף השנים שחלפו מעת ביצוע העבירות, גילו המבוגר של המבקש, מצבו הרפואי והערבויות שהושתו עליו, ניתן לומר, כי רמת מסוכנותו לציבור אינה מן הרף הגבוה. בנתונים אלה נחלש גם החשש שמא יימלט המבקש מאימת הדין. גם העובדות הבאות, לפיהן מאז אירועי כתב האישום לא הסתבך המבקש בפלילים, המחזקת את טענת ההגנה כי חדל כליל מפעילות עבריינית, וכן שלא נרשמו לחובתו התנהגויות חריגות בקשר להתייצבותו למשפט, מוסיפות להטיית הכף לעבר עיכוב הביצוע. להשלמת הדברים יש לציין, כי הנאשם הינו אדם חופשי שמעולם לא ריצה מאסר ואף לא התחיל בריצוי מאסרו זה. עובדה אחרונה זו נזקפת גם היא לזכותו במערך השיקולים הבאים בחשבון בהכרעה בדבר עיכוב הביצוע של עונש המאסר. הפרמטר האחרון שהוצע בפס"ד שוורץ עניינו בשאלה האם עסקינן בערעור בדבר חומרת העונש בלבד. לעניין זה נפסק: "נתון נוסף שיש לשקול לעניין בקשות לעיכוב ביצוע מאסר בתקופת הערעור הוא אם מופנה הערעור נגד פסק-הדין ותוקף את ההרשעה עצמה, או שמא מדובר בערעור שעניינו חומרת העונש שהושת בלבד. ככלל, בערעורים מהסוג האחרון, הנטייה תהיה שלא לעכב את ביצוע המאסר. כאשר הערעור נסב על חומרת העונש, מאזן השיקולים והאינטרסים העומדים כנגד עיני בית-המשפט עשוי להשתנות. במקרה כזה, ההרשעה עצמה - הפרכת חזקת החפות - היא חלוטה." במקרה דנא, כאמור, הערעור כוון להכרעת הדין ורק לחלופין לגזר הדין. הערעור, כפי שהבהיר ב"כ המבקש היטב, תוקף את ההרשעה עצמה ועל כן גם בהיבט הצר הזה נוטה הכף לטובתו של המבקש. סוף דבר הכלל המנחה, שהיווה מאז ומתמיד נימוק עיקרי לאי דחיית ביצוע מאסר, קובע כי מרגע שהורשע אדם בדין, לא עומדת לו עוד חזקת החפות ממנה נהנה עד אותה עת. יתרה מזאת, לחובת הנידון נזקפת הכרעה שיפוטית מוסמכת העומדת בתוקפה ובחזקת כשרותה כל עוד לא שונתה על ידי ערכאת הערעור. ברם, באיזון הכולל בין השיקולים עליהם עמדתי בהרחבה לעיל: אורך תקופת המאסר, המחלוקת בנושא ההרשעה ואופיה, התשתית הראייתית והיקפה, סיכויי הערעור, ואופי המסוכנות הנשקפת מהמבקש, מצאתי כי דין הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר להתקבל. ביצועו של עונש המאסר בפועל שהושת על המבקש בהליך הנדון יעוכב עד למתן פסק דין בערעור. הערבויות ותנאי השחרור שנקבעו על ידי בית-משפט השלום יעמדו בעינם. משפט פלילימיסיםעיכוב ביצועעבירות מסעיכוב ביצוע גזר דין