קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עיכוב ביצוע צו כינוס נכסים: מונחת בפני בקשתו של החייב (להלן "החייב"), לעיכוב ביצוע החלטתי מיום 25.3.09, בה נקבע, לאחר דיון וחקירות, כי התקיימו כנגד החייב עילות המצדיקות מתן צו כינוס לנכסיו. הבקשה הנוכחית, כוללת 18 עמודים של טענות מטענות שונות, ואשר מכוחן - כך לשיטת החייב ופרקליטיו המלומדים - אין החלטתי יכולה לעמוד, ומן הראוי לבטלה או לחלופין לעכב את ביצועה. עיינתי בבקשה ובצרופותיה, ועתה ניתנת החלטתי. אקדים ואומר כי לא נתבקשה תגובת הצדדים האחרים, שכן לא מצאתי בנסיבות הענין צורך בכך. יתר על כן ב"כ המשיבה 2 הודיע מפורשות לפרקליט המבקש כי הוא מתנגד לבקשה זו. המכתב "שורבב" ללא סימון (!!) בין הבקשה לתצהיר, כבדרך אגב. הטיעון הראשון שמעלה החייב, כתמיכה לבקשתו הינה כי זכויותיו נפגעו, וזאת עקב "פגמים מהותיים בהליך". לשיטתו של החייב, נגרם פסק-הדין בשל "התנהגות ג'נטלמית" מצידו, באשר הסכים - "לפנים משורת הדין", כי לאחר תום הדיון בעניין בקשתה של CCM, יחקר העד מטעמה, אשר הגיע במיוחד מארצות הברית. לשיטת החייב, נוכח העובדה כי בקשת CCM לבדה היתה "חסרת יסוד משפטי", ראוי היה לדחותה טרם הדיון בבקשת רוקמור, בדיוק לפי סדר הדיון המקורי. ומשלא נעשה כן, נפל פגם מהותי בהחלטה המצדיק את ביטולה. אין לי אלא להקדים ולהעיר בעניין זה, כי בטענתו זו, דומה כי נשתכחו מן החייב ופרקליטיו הנכבדים מושכלות בסיסיות הקשורות להתדיינות משפטית. ראשית; שני התיקים היו קבועים לדיון לאותו יום, ולא היה צורך בשום הסכמה, בין ג'נטלמנית ובין אחרת, של החייב או פרקליטיו לקיום דיון בתיק השני. הדיונים היו קבועים לאותו יום מזה חודשים אחדים. שנית, ולגופם של דברים: אורח ניהול הדיון לא נבע דווקא מ"הסכמה ג'נטלמנית" כזו או אחרת של החייב, אלא הוא קשור בסמכותו של בית המשפט ליתן החלטות דיוניות ולנווט את ההתדיינות השיפוטית לפי מושכלות של יעילות שיפוטית, זאת כאמור - כל עוד לא נפגעה יכולתו של מי מהצדדים להציג ולטעון בעניינו כראוי. נוכח פני הדברים, והגעת העד של רוקמור במיוחד מחו"ל, הרי שסמכותו המוקנית של בית המשפט היתה, מניה וביה, לערוך את הדיון כפי שנערך, ודומה כי כך היה מוחלט, אף לו עמד החייב והתנגד לכך בתוקף (ויש להזכיר בעניין זה, כי בית משפט רשאי אף רשאי, לשנות החלטות דיוניות קודמות שלו עצמו, הכל לפי הדרך בה מסתבר כי ראוי ויעיל יותר לנהל את הדיון). האם באמת ציפו החייב או פרקליטיו (הנוכחיים - שהיו נוכחים באולם) כי מצהיר שהגיע לחקירה במיוחד מארה"ב, יישלח כלעומת שבא (?!). חרף היותו מוזמן כדין לדיון שנקבע מבעוד מועד?! בלא לקבוע דעה כלשהי בעניין סיכויה של בקשת CCM, הרי שעסקינן היה בשתי בקשות כנגד אותו חייב, אשר חלק גדול מהעילות והטענות שביסודן היו חופפות. זאת, בעיקר בכל הנוגע למעשי פשיטת הרגל, וכן ל"שיטה" שאימץ לעצמו החייב במגעיו אל מול הנושים. אי לכך, אך צודק ונכון היה, לערוך את הדיון בשתי הבקשות במאוחד. דומה, כי לא בכדי, היה זה בא-כוחה של רוקמור אשר ויתר על חקירת החייב (ולא בשל הסכמה "ג'נטלמנית" כזו או אחרת), וזאת באשר החקירה שנחקר החייב בידי בא-כוחה של CCM, די היה בה בכדי להתאים אף לצרכיו. משעשה זאת, וויתר בכך על זכות המוקנית לרוקמור, ולא לחייב, ואפשר בכך את הדיון המאוחד, אין לחייב על מה שילין. אוסיף, כי מעבר למילים ולסופרלטיבים ה"מפוצצים" שמשליכים החייב ופרקליטיו, יגעתי ולא מצאתי איזו מזכויותיו של החייב נפגעה מאורח קיום הדיון - מלבד, כמובן, "זכותו" להוסיף להאריך ולסרבל את ההתדיינות השיפוטית שלא לצורך, תוך שהוא "דוחה את הקץ" ומוסיף להתל בנושיו ולבצע העברות נכסים, מן הסוג אשר נחשף כי ביצע זמן קצר בטרם הדיון, ובעת שצו מניעה כבר היה תלוי ועומד. זאת לזכור: א. ההחלטה לדון בשני הדיונים בזה אחר זה, לא מנעה מן החייב לכשעצמה לחקור איש מהעדים, או להעלות טענה כלשהי. ב. משנקבעו שתי הבקשות לאותו יום, לדיון לגופו של עניין, היה על החייב לקחת בחשבון, כי יתכן ושתיהן תוכרענה לגופן, הכל לפי שיקול דעתו הדיוני של בית המשפט. דברים אלו מקבלים משנה תוקף נוכח העובדה, כי ב"זמן אמת" הסכימו אף החייב ופרקליטיו לאורח הדיון, ורק כעת - משגילה החייב כי ההכרעה לא ניתנה לטובתו - משנה הוא, באורח תמוה (שלא לומר מקומם) את טעמו. טענתו השניה, ושמא המרכזית של החייב, הינה כי בית המשפט התעלם מהעובדה כי לרשות החייב נכסים רבים, אשר עולים על ערך חובותיו. טענה זו, מוטב היה לה אלמלא הועלתה כלל, וזאת מכוחם של מספר טעמים. ראשית אעיר, כי הליכי פשיטת רגל אינם דורשים מן הנושה, ולא בכדי, מלבצע או להוכיח חדלות פרעון מאזנית של כל חייב וחייב. הדין בעניין זה הוא פשוט וברור, ואין הוא תובע למעשה אלא את קיומם של שני תנאים מצטברים: א. קיומו של חוב אשר אינו שנוי במחלוקת, או כי המחלוקת שמנסה החייב לעורר בעניינו אינה מחלוקת כנה, אלא גיבוב של טענות סרק (כפי שאכן נקבע, בפירוט רב, במקרה שבפני). ב. הוכח מעשה פשיטת רגל, מן הרשימה המנויה בסעיף 5 לפקודת פשיטת הרגל. בענייננו, כפי שפורט בהרחבה רבה בפסק הדין, הוכח יותר ממעשה פשיטת רגל אחד. לכאורה, די בכך בכדי לדחות את טענת החייב אודות "נכסיו הרבים" על הסף. אלא, שבשל חשיבות העניין, ואף נוכח אופי הטענות וה"תעוזה" שבהעלאתן כפי שהועלו, וזאת לאחר הצהרותיו הרבות של החייב בדבר קשייו וחוסר יכולתו לשלם חובות קטנים בהרבה מ"מסת נכסיו" הנטענת, הרי שפטור בלא כלום אי אפשי. לעניין זה, אעיר, כי סעיף 14 לפקודה, עליו מנסה החייב להסתמך, אינו יכול להועיל לו, וזאת בלשון המעטה. סעיף זה, המקנה לבית המשפט שיקול דעת שלא להעתר לבקשה בתנאים מסויימים, קובע כדלקמן: "אם הראיות שהובאו לפי סעיף 11 לא הניחו את דעת בית המשפט, או אם הראה החייב להנחת דעת בית המשפט שהוא יכול לשלם את חובותיו או שמטעם מספיק אחר אין ליתן צו, רשאי בית המשפט לדחות את הבקשה". ראשית, כבר בלשון הסעיף מדגיש המחוקק את היותו, כל-כולו, סעיף המסור לשיקול דעת בית המשפט, ובוודאי שאין לאף חייב "זכות מוקנית" להפעלתו, באורח אשר יעקוף את דיני פשיטת הרגל "בדלת האחורית". שנית, ולהסרת ספק אעיר, כי החייב לא הניח את דעתי כלל וכלל לגבי כושר הפרעון שלו, שלא לדבר על האורח בו העלה את טענותיו והביא את "ראיותיו". לעניין זה, התייחסתי בהרחבה בהחלטתי והרחבתי בעניין האורח בו ניסה החייב להתל בנושיו - ואף בבית המשפט - הן בתשובותיו המתחמקות, והן בדו"חות אשר תחילה טען כי הביאם, ולאחר מכן "נזכר" כי למעשה התכוון, כי הביאם אל רואה החשבון. שלישית, וחשוב מכל: הליכי פשיטת הרגל, כפי שנועדו לטפל בחייבים שאינם יכולים לשלם את חובם, נועדו - והדבר ברור וידוע - לטפל אף בחייבים אשר אינם מוכנים לשלם את חובותיהם, ועוסקים בהברחות נכסים ובשאר מהלכים מתוחכמים, אשר כמעט ובלתי אפשרי לטפל בהם במסגרת הליכי הוצאה לפועל. מה לי חייב "מרובה נכסים", אם הוא מסרב לשלם את חובותיו, ואף מצהיר כבל עם ועדה, כי דאג כבר להסתיר את נכסיו באורח כזה, אשר ישים כל הליך משפטי - ולו הדרסטי ביותר - לאל? אין לי אלא לחזור על הדברים שאמרתי בסיפא לפסק-דיני, כאשר קבעתי כי דווקא ובמיוחד לחייבים סרבנים ומתוחכמים שכאלו, נועדו דיני פשיטת הרגל, על מגוון הסמכויות והאפשרויות הגלומות בהם. אין אף צורך להכביר מילים, כי החייב עצמו - הן במילותיו והן במעשיו (כך למשל, האורח בו "כיבד" את צווי בית המשפט), אך חיזק את המסקנה, כי מן הראוי ליתן כנגדו צו כינוס בהקדם האפשרי. לא בכדי, אם כך, מאפשרת פקודת פשיטת הרגל "להכניס בשעריה" חייב מסוגו של מר רייפמן, וזאת בלא שיותר לו לגרור את בית המשפט, ואת הצדדים האחרים, להליך הוכחות ארוך ולבדיקת מאזנים ונכסים (זאת, כאשר לפי הראיות, בו-בעת הוא פועל במרץ להרחיקם מהישג ידם של נושיו). אך בכל אלה לא די לו לחייב. להשלמת התמונה צירף נספח (הוא נספח ב') לבקשה, זו לעיכוב ביצוע, אשר אמור "להאיר את עיני בית המשפט" בדבר נכסיו הרבים. זוהי איננה אלא רשימה לקונית של נכסים, כמעט בלא כל פירוט או אסמכתא מהותית לגבי ערכם (דבר המתבקש מאליו, נוכח מידת האמון ה"רבה" אשר זכתה לה עדות החייב). זאת, כאשר סבור החייב, כי די שירשום בלקוניות כי נכס פלוני שווה מאה מליון דולר, לדוגמא, וכבר יהיה בית המשפט חייב לקבל את דבריו כ"תורה למשה מסיני". דברים אלו מקבלים משנה תוקף, נוכח העובדה כי חלק מהנכסים משועבד (ועל השעבודים וצורת עריכתם, כמו גם הריבית הגבוהה ביותר שהם נושאים, כבר נתתי דעתי בפסק-הדין), ואילו החלק האחר הינו נכסים בחו"ל, אשר כלל לא ברור (והחייב אינו מפרט מאומה), עד כמה הם נזילים הלכה למעשה, מהן המגבלות על מימושם. כמו כן, וזהו אולי החשוב, לא צורף מסמך כלשהו המצביע על כך כי הנכסים הללו רשומים על שם החייב כלל !! כדי לסבר את האוזן, אדגים ואעיר, כי אחד הנכסים - חלק מחברת פלדה פולנית - היה נכס אשר החייב הבטיח לנושים מגישי הבקשה, מזה חודשים ארוכים, כי ישתמש בו בכדי לשלם את חובו. אלא, שבכל פעם המציא תירוץ חדש, מדוע הדבר מתעכב, וזאת עד שבסופו של יום החליט לכפור לחלוטין בחבויות בשל "מרמה שהתגלתה לו במקרה". דברים אלו מצטרפים לצורתה של רשימת נכסים זו, ומעידים היטב על ערכה הראייתי של הטענה כולה. אין לי אלא לתמוה, האם סבר החייב ברצינות, כי בית המשפט או מי מנושיו יהיה מוכן לחזור ולהיות תלוי ב"טוב ליבו" בכל הנוגע לתשלום החובות מתוך כל אותם נכסים עלומים. זאת ועוד; אם אכן החייב הינו מרובה נכסים אמיתיים (וזאת, להבדיל מנכסים משועבדים, ומ"נכסים" בדמות סחרור וגלגול של הלוואות וכספים מנושה אחד למשנהו), מדוע שלח מכתבים ארוכים ובהם "בקשות הבנה ורחמים" לנושיו, בהם סיפר באריכות על קשייו? מדוע נאלץ ליטול, שוב ושוב, הלוואות בריבית קצוצה מן השוק האפור, כאשר האחת רודפת את רעותה? האם שיקר לנושיו אז, או שמא משקר הוא לבית המשפט כיום? למר רייפמן ופרקליטיו הנכבדים פתרונים. הטענה הבאה, נוגעת לאי-העדתו של מר שני, אשר לשיטת החייב היה יכול לחזק את גרסתו ולשפוך "אור חדש" על הפרשה. לעניין זה, אין לי אלא לציין כי פעם נוספת, מנסה המבקש להבנות ממחדליו שלו, ומערבב מין בשאינו מינו. ראשית; דומה, כי ראוי להתייחס בזהירות רבה ל"סיפור המעשה" אשר מעלה החייב (בין היתר, כי העד "חשש מן העיתונאים"), לראשונה, במסגרת "בקשה דחופה" שהגיש לאחר שתם ונשלם הדיון, ואשר נראית על-פניה כנסיון גרידא לפתוח מחדש דיון שהסתיים ולסרבל אותו, וזאת לאחר שנכשל נסיון קודם שלו, לחזור לעדות לאחר שהונחה בידי פרקליטיו (בהעברת פתקים, אותה לא עלה בידם להעלים מבית המשפט ומפרקליט הצד שכנגד, ואשר פרקליטיו הנוכחי רשם חלק נכבד מאותו מסמך מוצג 1). שנית; פרקליטיו של החייב, הוא שויתר על העדתו של מר שני - וזאת, בלא שהדבר נכפה עליו. מן הראוי להבהיר, כי העובדה שלאחר מעשה, בחר החייב להחליף יצוג, אין בה בכדי לשלול את העובדה, כי באותה עת היה עו"ד ארדמן מייצגו ובא-כוחו של החייב, ולמעשה ויתר בשמו על העדות דנן. לעניין החלפת היצוג והאורח בו מנסה החייב לנצלו, אתייחס במפורט בהמשך החלטתי זו, אולם כבר כעת אעיר, כי הלכה פסוקה היא, כי החלפת יצוג אינה יוצרת או מוסיפה לחייב, יש מאין, זכויות דיוניות אשר לא היה זכאי להם אלמלא החליף את היצוג, ובוודאי שלא זכות לפתוח מחדש הליך שהסתיים, לחזור בו מהסכמות דיוניות, ולמעשה "להעמיד את ההתדיינות השיפוטית על ראשה". מה עוד שמצהיר זה צריך היה להיות בבית המשפט בדיוק כשם שהמצהירים האחרים היו נוכחים. יש בכך מידה לא מועטה של התיממות כאשר החייב אמר בבקשתו "לפתיחת הדיון" מחדש לשם חקירת אותו מצהיר - כי המצהיר לא הוזמן לדיון. שלישית; מן הבקשה הדחופה לדיון משלים עולה במפורש, כי עדותו של מר שני אמורה היתה לעסוק, בעיקרה, בשאלת המחלוקת עם CCM בעניין רכישת המניות. אלא מאי? פסק-דיני אינו מבוסס כלל ועיקר על הסוגיה דנן, אלא על החוב של החייב כלפי חברת רוקמור דווקא, חוב נשוא חוזה המדבר בעד עצמו, ואשר קביעותי לגביו מבוססות על תשתית עובדתית מוצקה, שאינה נוגעת כלל ועיקר לסוגיית רכישת המניות. בשולי נקודה זו אעיר, כי בכל הכבוד הראוי ל"ציפיותיו של החייב", הרי שהליכים משפטיים מתנהלים על-פי דין, ולא על-פי ציפייה סובייקטבית של חייב (או צד אחר כלשהו). בוודאי שאותה "ציפיה" אינה מאפשרת לו להתכחש חדשות לבקרים להסכמות דיוניות, להתעלם מעקרון סופיות הדיון, ולמעשה - לנסות ולעשות ככל העולה על רוחו. הדיון בבקשות הסתיים, והודע לצדדים כי יודע להם על מועד החלטתו של בית המשפט (ולא היה כל מקום לנסות ולהתפס לנוסח המילולי המדבר על "שימוע", כאילו בפסק-דין פלילי עסקינן. זאת, בעוד הליך זה כמעט ואינו קיים בהליכי בית המשפט של חדלות פרעון). טענתו הבאה של החייב, במסגרתה מבקש הוא לפתוח את הדיון ולהתחילו מ"בראשית", אינה אלא נסיון להתלות - באורח בלתי ראוי (בלשון המעטה) - באשמתו הלכאורית של עורך-דינו לשעבר, עו"ד ארדמן, אשר החייב מצהיר כעת, בדיעבד כי גילה כי זכה ממנו ל"יצוג לקוי ובלתי הולם" (זאת, כנראה, כשם ש"גילה" בדיעבד, אף כי ההסכמים עליהם חתם מול נושיו נגועים בתרמית, וכיוצא באלו). אין לי אלא לקבוע, באורח חד-משמעי, כי טוב היה לטענה זו אלמלא ההין החייב ופרקליטיו להעלותה כלל ועיקר. גדול הפרקליטים היה מתקשה להביא ולהניח בפני בית המשפט יש מאין. עו"ד ארדמן עשה מלאכה ראויה וטובה, בנסיבות אותן "צייד" אותו החייב. דומה, כי בטענתו זו, מנסה החייב ליטול חריג מצומצם, השמור למקרים חריגים ביותר, ולהשתמש בו באורח מקומם, ובאופן אשר קבלתו יהפוך את עקרון סופיות הדיון השיפוטי ל"אות מתה", באשר דומה כי לפי "הלכה" זו שמנסה החייב לקבוע, כל צד אשר לא זכה בדין (למצער, אם הוא מתוחכם די הצורך), יוכל להאחז - בחוכמה בדיעבד - בטעויות כאלו ואחרות של פרקליטיו; כך, די יהיה להחליף יצוג, ולהטיל רפש בעורך-הדין הקודם, כדי להתחיל כמעט כל משפט מראשיתו. אכן, קיימים מקרים חריגים ומצומצמים, בהם מוכחת רשלנות חמורה ומהותית מצד פרקליט, אשר די בה בכדי לאפשר התדיינות חוזרת. אלא מאי? לא כזה הוא המקרה שבפני. כל שמעלה החייב, בנסיבות המקרה, אינו אלא הערכה בדיעבד כי כמה ממהלכיו של פרקליטיו לא היו מוצלחים משפטית (ושמא, כפי שמשתמע מבין השיטין, כי עו"ד ארדמן לא ניסה היטב די הצורך לסרבל את הדיון ולהאריכו). בלא צורך להכביר מילים, כי אף לגופם של דברים, ספק אם יש בהם ממש (כך למשל, בעניין איחוד הדיונים, דבר המסור לשיקול דעת בית המשפט), הרי שאף אם פני הדברים היו שונים, הרי שאין מדובר אלא בשיקולים דיוניים ומשפטיים של עו"ד ארדמן, אשר אף אם בסופו של דבר לא הועילו לחייב, אין הם אלא חלק אינטרגלי ממתחם ההחלטות הסביר אשר נוטל כל פרקליט המטפל בתיק משפטי (זאת, בלא להתייחס לשאלה, עד כמה אכן היה זה מחדלו של עו"ד ארדמן, או שמא שורשי הדברים נעוצים בהתנהלות החייב דווקא; מה גם, שחלק מהמהלכים אותם מצהירים החייב ופרקליטיו החדשים שהיו מבצעים, נראים על-פניהם כגרירת הדיון למחוזות, אשר יש ספק בדבר הרלוונטיות שלהם לבקשת הכינוס). מן הראוי להפריד הפרד היטב, ולדחות בשתי ידיים את נסיונו של החייב ופרקליטיו המלומדים ליטול את מה שהוא לכל היותר שיקול דעת סביר שלא הניב בסופו של יום את התוצאה המצופה, ולהופכו בהינף קולמוס לרשלנות גסה. בשולי נקודה זו אעיר, כי ע"א 9446/94, עליו מנסה החייב להסתמך, שונה לחלוטין מהמקרה שבפני. שם, הוכח כי פרקליטיו של המבקש לא הגיע כלל ועיקר לדיון מכריע בעניינו של אותו חייב, וזאת בשל רשלנותו; כמו כן, הובהר כי עורך הדין דשם יעץ ללקוחו לבצע הפרה גסה של הדין - בין היתר להמנע מתשלומים חודשיים. אין צורך להכביר מילים, כי לא כזה הוא המקרה שבפני. בשולי נקודה זו אעיר, כי נסיונו של החייב להפיל אשמה שכזו על עורך-דינו לשעבר, תמוה אף נוכח העובדה, כי פרקליטיו דהיום היה נוכח והשתתף הלכה למעשה בניהול הגנתו במסגרת הדיון. בין היתר, היה זה, כאמור, אותו "פרקליט חדש", אשר היה שותף בהעברת הפתקים אשר עניינם הנסיון להנחות בסתר את העד בכדי להזים את הרושם הרע והבלתי אמין שעורר בפני בית המשפט ותוכנו של מוצג 1 מדבר בעד עצמו. זהו גם אותו פרקליט, אשר מהחומר שהונח בפני בתיק עולה כי, ביצע תשלום חפוז לשבעה נושים שזהותם נשארה עלומה עד לרגע זה, והחייב לא "זכר" שמותיהם. נוכח כל האמור לעיל, לא מצאתי כל מקום להפעיל את סמכותי לפי סעיף 181 לפקודת פשיטת הרגל (מה גם, כי סעיף זה מופעל בדרך-כלל בסוג החלטות שמטיבן הינו תלוי-מצב, כגון תשלומים חודשיים), קל וחומר שלא לבטל את החלטתי ואו לעכב את ביצועה. בסוגיה זו, של ביטול ועיכוב ביצוע, ודווקא בשל חשיבותה, מן הראוי להוסיף ולהעיר עוד מספר הערות: א. ראשית; אין לי אלא לחזור ולדחות, בשתי-ידיים, את טענתו של החייב כי "לא קיבל את יומו בבית המשפט"; החייב טען את טענותיו, הן בכתב והן בעל-פה, ודומה כי הוא שב ומבלבל בין זכות הטיעון והגישה לערכאות, לבין "הזכות" לסרבל דיון ולהאריכו אין-קץ בהליכי סרק, כפי שכבר הזדמן לו "לרמוז" לנושיו כי יעשה, אם "יהינו" לתבוע אותו לדין בשל התנהלותו. שנית, אחזור ואדגיש: הזכות לטעון ולגשת לערכאות, אינה כוללת בתוכה זכות למתדיין כלשהו לעשות ככל העולה על רוחו, ולנקוט בכל הליך דיוני ומקדמי שליבו חפץ בו, בלא קשר לרלוונטיות שלו ליכולת להכריע באורח יעיל וצודק את המחלוקת שבבסיס ההתדיינות. בעניין זה ניתן שיקול הדעת, וזאת לא בכדי, לבית המשפט - שיקול דעת, אותו מנסה החייב, בדיעבד, לעקר מתוכן, כפי שהוא מנסה לעשות אף לעקרון סופיות הדיון. (לעניין זה, מגדיל המבקש לעשות, כאשר הוא מנסה להסתמך על דברי כב' השופט ריבלין ברע"א 3521/04, , וזאת תוך שהוא "שוכח", או מנסה להצניע את העובדה כי שם דובר בביטול פסק-דין שניתן במעמד צד אחד. כך, גם דוגמאות אחרות שהביא, שם דובר על מצבים בהם לא ניתן לנתבע להישמע בבית המשפט, או לחלופין דיון בבקשת ביניים אשר הפך בלא התראה לדיון לגופו של עניין (ולא כך הוא המקרה בפני, אשר נקבע אליבא דכולי עלמא לדיון לגופם של דברים). זאת ועוד; קשה עד מאד לומר על החייב שבפני, כי אכן סבר בתום-לב, כי הדיון יהיה מקדמי (להבדיל מ"סברה מומצאת בדיעבד"), או "הבין" כי הוא טוען במסגרת הליך מקדמי. ב. לעניין עיכוב הביצוע, די אם אעיר, כי ידו של החייב על התחתונה בשני הקריטריונים המרכזיים, אותם בודק בית משפט במסגרת בקשה מסוג זה. ראשית; עניין לנו בפסק-דין שניתן במעמד הצדדים, לאחר כתבי טענות מפורטים וארוכים, לאחר קיום דיון ועריכת חקירות, ולאחר שניתן לצדדים לסכם בעל-פה. פסק הדין מבוסס הן על תשתית משפטית, והן ובעיקר על ממצאים עובדתיים ועל התרשמות מעדויות, סוגיות אשר הלכה פסוקה היא, כי בית המשפט של ערעור לא ימהר להתערב בהם. עניין זה משליך, כמובן, על סיכויי הערעור להתקבל, ופועל כנגד הבקשה לעיכוב ביצוע. שנית; בכל הנוגע למאזן הנוחות - אין ספק, כי מתן צו כינוס אינו מטיב עם החייב, וזאת בלשון המעטה (זאת, הגם כי החייב לא דייק בטענתו, שכן טרם הוכרז פושט רגל, ואי לכך, טרם נכנסו לתוקפם חלק מהדינים אותם הוא מכנה "אות קין"). אלא מאי? מן הראוי להעיר, כי מתן צו הכינוס אינו שולל את יכולתו של החייב להציע הסדר לנושיו, ובכך להביא ליציאתו המהירה ממצב זה. כמו כן, דומה כי החייב התעלם, ולא בכדי, מהתנהלותו הוא, אשר משפיעה אף היא, במידה רבה, על מאזן הנוחות. אין עסקינן, כפי שהחייב מנסה להציג את הדברים, בקורבן של סכסוך מסחרי גרידא. עניין לנו בחייב, אשר סובב את נושיו בכחש במשך תקופה ארוכה, כשהוא מבטיח הבטחות ומפר אותן חדשות לבקרים; חייב, אשר הרע את כושר פרעונו הוא, ואת יכולת נושיו להפרע, באמצעות כניסה ל"סחרור" של הלוואות בריבית קצוצה, כאשר הוא חי במידה רבה "מהלוואה להלוואה" - מצב, אשר מסב נזק כבד לנושים, ומוכר בדין ובפסיקה כאחד המצבים המובהקים המחייב מתן צו חדלות פרעון מהר ככל הניתן, וזאת כדי למנוע נזק בלתי הפיך לנושיו - כולל ובעיקר המבקשת שבפני. זאת ועוד; החייב, בהתנהלותו ובדרך בה פעל להברחת נכסיו (ואף הבהיר מפורשות לנושיו את דרך התנהלותו זו), ואף התעלם והפר צו מניעה שהיה בתוקפו ערב הדיון, הוכיח גם הוכיח הלכה למעשה, עד כמה גדול הסיכון והנזק האפשרי לנושיו בהעדר צו חדלות פרעון. לדברים אלו השפעה מהותית על מאזן הנוחות, והם מהווים שיקול מכריע לקביעה, כי חרף נזקו של צו הכינוס, הרי שמאזן הנוחות נוטה דווקא לעבר מבקשת הכינוס, ולא לטובת החייב. מעבר לדרוש יוער, כי החייב לא עמד - וזאת בלשון המעטה - אף בדרישה המונחת לפתחו של כל צד המבקש סעד שבשיקול דעת בית המשפט, והוא "לבוא בשערי בית המשפט בידיים נקיות". דומה, כי התנהלות החייב מעידה על ההיפך הגמור. סוף דבר; דין בקשתו של החייב, על כל סעיפיה, להדחות. זאת, באשר היא מנוגדת לדין, לצדק ולשורת ההגיון, ודומה כי אין בכך אלא נסיון נוסף של החייב להמשיך בדרך התנהלותו הקודמת - דרך אשר הביאה אותו, למרבה הצער, לפתחו של הליך פשיטת רגל. אי לכך, הבקשה נדחית וצו הכינוס יעמוד בתוקפו, על כל המשתמע מכך. בנסיבות המקרה, ואך ורק משום שעסקינן מניה וביה בחייב אשר נקלע להליך חדלות פרעון, וכן משום שלא נתבקשו תגובות, אין אני עושה צו נוסף להוצאות. עיכוב ביצועצו כינוסצוויםכינוס נכסים