עיקול חשבון בנק להבטחת תביעה עתידית

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עיקול חשבון בנק להבטחת תביעה עתידית: 1. כללי לפניי בקשה להורות על ביטול העיקול הזמני בסך של 5 מיליון ₪, שהוטל ביום 21.6.09, על כספי המשיב (להלן: "טופז"), בבנק הפועלים בע"מ, להבטחת תביעה שתוגש על ידי המבקשים (להלן: "שידורי קשת" ו- "ניר" בהתאמה). הואיל והעיקול הוטל במעמד צד אחד, נדונה הבקשה DE-NOVO. 2. הצדדים שידורי קשת הינה זכיינית מטעם הרשות השנייה לשידורי רדיו וטלוויזיה ב"ערוץ 2". ניר הינו עובד הערוץ מאז 1993 ומונה בשנת 2002 לשמש כמנכ"ל שידורי קשת. טופז הינו איש תקשורת ובידור במשך שנים רבות. 3. תמצית עמדות המבקשים הבקשה להטלת עיקול זמני על נכסי טופז הוגשה במקורה כבקשה להגבלת שימוש בנכס, והיא נתמכת בתצהירים של ניר עצמו, של גב' סיגל אלבוחר שמשמשת כסמנכ"ל כספים של שידורי קשת ושל יצחק אפרים, חוקר פרטי (להלן: "החוקר הפרטי"). בבקשה שעובדותיה באשר למיוחס לטופז נתמכות בעיקרן בתצהירו של ניר, מפרטים המבקשים את מסכת האירועים שמקימים לטעמם את הראיות המהימנות הדרושות להטלת העיקול הזמני. לעניין זה טוענים המבקשים בין היתר, כי טופז יזם תקיפה זדונית של ניר, באופן מתוכנן על ידי אחרים מטעמו מתוך יצר נקמה, כאשר לכך נלוו מסכת איומים על ניר לרבות ניסיונות סחיטה, וזאת נעשה, לטענת המבקשים, מתוך מניע פסול של טופז לפגוע בתפקודם. לפי הנטען בבקשה ובתצהיר של ניר, הותקף האחרון ביום 24.11.08 בשעות הערב, סמוך לביתו בתל אביב, על ידי שניים, כאשר אלה חבטו בחוזקה בראשו באמצעות אלה, גרמו לדימום ניכר כאשר כתוצאה מכך קרס ניר על הרצפה, ואז המשיכו השניים להפליא בו את מכותיהם, בראשו בגבו ובצלעותיו במשך מספר דקות, כאשר כל אותה העת הוא שכוב על הרצפה חסר אונים (להלן: "אירוע התקיפה"). כתוצאה מאירוע התקיפה הובהל ניר לבית החולים איכילוב ואושפז שם למשך מספר ימים, ומאז נדרש לחזור לסירוגין לבית החולים לאשפוז נוסף ולביקורות, וכמתועד בין היתר במסמך רפואי שצורף לבקשה. ניר טוען כי לאחר אירוע התקיפה, נשלחו אליו במישרין ודרך שידורי קשת בעקיפין, מספר מכתבים (נספחים ד 1-7), (להלן: "מכתבי האיום"), שנכתבו על ידי פלונית. במכתבים נרשם כי הכותבת יודעת מי התקיף את ניר וכי תמסור את המידע אודות התוקף תמורת הסך של 250 אלף דולר. עוד נכתב כי טוב יעשה ניר אם יעצור את שידורי התכנית "כוכב נולד". באחד המכתבים אף נכתב לניר: "אתה הולך למות". נטען כי מכתבי האיום, נשלחו על ידי טופז ונכתבו לבקשתו ועל פי הנחיותיו על ידי עוזרת הבית שלו. לעמדת המבקשים, ניסה טופז להסוות את מעורבותו באירוע התקיפה ובמכתבי האיום. כך נטען כי טופז יזם שליחת מכתב שייצור רושם כביכול לפיו קבוצת האוהדים של קבוצת הכדורגל של בית"ר ירושלים היא שעומדת מאחורי המעשים האמורים, כמו גם שיחה שיזם טופז עם ניר בה התעניין כביכול בשלומו, עצם שכירת אחרים שיבצעו את הפעולות האמורות ועוד. המבקשים נסמכים על כתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (ת.פ.ח. 4127/09) נגד טופז ביום 18.6.09 הכולל מספר אישומים נגד טופז ובגדרם בקשר עם אירוע התקיפה, משלוח מכתבי האיום, כמו גם משלוח המכתב המייחס את ביצוע המעשים האמורים לבית"ר ירושלים שכל אלה מהווים מצגי שווא ונועדו להכשיל הליך שיפוטי, לשבש הליכי משפט ולסחוט באיומים. עוד מייחס כתב האישום לטופז אישומים באשר לתקיפת אישים בתחום והם האמרגן מר בועז בן ציון אשר הותקף, על ידי אחרים, שוב לפי יוזמתו של טופז ביום 18.1.09. אישום אחר הוא בנוגע לתקיפת הגב' שירה מרגלית, סגנית מנהל חברת "רשת" ביום 20.5.09, על ידי אחרים מטעמו של טופז. עוד מפנים המבקשים להחלטת בית משפט השלום בתל אביב יפו (מ' 12542/09), מיום 8.6.09 המורה על הארכת המעצר של טופז בה ציין בית המשפט כי קיים חשש שטופז יימלט מאימת הדין. עוד נטען כי טופז הודה במיוחס לו בכתב האישום. המבקשים טוענים כי יש באמור כדי לבסס את קיומן של ראיות מהימנות לכאורה לעילת התביעה כנדרש לצורך הטלת סעד זמני. עוד גורסים הם כי קיים חשש שאם לא יוותר העיקול על כנו, יבריח טופז את רכושו בשים לב להתנהגותו העבריינית הנטענת כמפורט לעיל כמו גם שלא נמנע משיבוש הליכי משפט. ניר טוען כי בעקבות אירוע התקיפה ומכתבי האיום נגרמו לו נזקי גוף קשים ובנוסף נזקים כלכליים. בין היתר מצביע ניר על היעדרותו מהעבודה למשך מספר שבועות, פגיעה בכושר השתכרותו בעתיד, כאב וסבל ועוד. המבקשים גורסים כי גם לשידורי קשת נגרמו נזקים כבדים ובגדרם הצורך בהוצאות אבטחה מוגברת על ניר ועל עובדים בכירים אחרים של שידורי קשת ובגדר זאת התקנת אמצעי בטיחות שונים וכדומה בעלויות הנאמדות במעל 500,000 ₪. המבקשים טוענים כי במסגרת הנזקים יש להכליל גם פיצויים עונשים שיש להשית על טופז בגין המיוחס לו. הבקשה הוגשה ביום 21.06.09, במקורה נתבקש סעד של צו הגבלת שימוש לפי תקנה 383 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד -1984 (להלן: "התקנות"). בעקבות החלטתי מאותו יום, התייצבו באי כוח המבקשים לפני בית המשפט והודיעו כי הם עותרים להמרת הסעד המבוקש בעיקול זמני. לדברי בא כוח המבקש, וכרשום בפרוטוקול ידוע לו כי טופז פועל ברמת וודאות גבוהה להברחת רכושו. לעניין זה אף מפנים המבקשים לאמור בתצהירו של החוקר הפרטי כי טופז מודע לאפשרות שיוגשו נגדו תביעות אזרחיות וקיים חשש שבכוונתו להבריח את רכושו. מן הראוי להדגיש כי הבקשה הוגשה עוד בטרם הגשת התביעה וזאת לעמדת המבקשים מחמת שטרם היה סיפק בידם להסדיר את חוות הדעת הרפואיות והם שוקדים על גיבוש הנזקים, אך מחמת שקיימת דחיפות במתן הצו נוכח החשש של הברחת הנכסים על ידי טופז, עתרו למתן הסעד. 4. צו העיקול ניתן בו ביום. בהחלטה נקבע כי כתב התביעה יוגש תוך 30 יום מיום הגשת הבקשה ובהתאם למנגנון שבתקנה 363(א) לתקנות. 5. עמדת טופז טופז נמנע מהגשת תצהיר מטעמו והסתפק בזכותו להגשת בקשה לביטול העיקול וחקירת המצהירים מטעם המבקשים. בבקשת טופז לביטול העיקול נטען כי הבקשה לעיקול אינה מגלה עילה, היא הוגשה ללא כל בסיס משפטי, אינה נתמכת בראיות מהימנות, ובעיקר אך לא רק, באשר לנזקים הנטענים וכל מטרתה הפעלת לחצים על טופז הנמצא במצוקה. עוד נטען כי אין ממש בטענות המבקשים בדבר חשש להכבדה שכן אין כל פעולה שיש בה כדי להצביע על ניסיון טופז להבריח רכוש. לעמדת טופז, גם מאזן הנוחות נוטה לטובתו. תגובת המבקשים סברתי שיש מקום בנסיבות המקרה לאפשר למבקשים להשיב לבקשה לביטול העיקול, בין היתר, מחמת שמעלה בעיקרה טענות משפטיות הראויות למענה וכן מחמת קוצר הזמן שעמד לרשות המבקשים בעת הגשת הבקשה כמפורט לעיל. בתגובה נטען, בין היתר, כי אין הכחשה של טופז בדבר העובדות נשוא הבקשה, ובנוסף נמסרו נתונים נוספים בדבר הנכות הצפויה להיקבע לניר. בהקשר זה נטען כי לפי חוות דעת רפואיות של מומחים, שנמצאות בשלבי הכנה סופיים, הנכות הרפואית המשוקללת של ניר תעמוד על 58%. עוד הובאו הבהרות באשר לנזקים שנגרמו לשידורי קשת וכמפורט בתצהירה של הגב' אלבוחר, תוך צירוף חשבוניות המעידות על הוצאות האבטחה הנטענות. לתגובה שאף היא נתמכת בתצהירו של ניר, צורפו, בין היתר, כתב האישום המתוקן החמור מקודמו, בין היתר, בכך שנטען כי טופז הורה לתוקפים "לשבור לניר את הגוף", כי דרש מהתוקפים לשפוך חומצה על פניה של הגב' מרגלית וכי טופז עשה כל שביכולתו כדי להימנע מתפיסתו על ידי המשטרה. 7. באת כוח טופז טענה כי על בית המשפט להתעלם מהתגובה לפי שיש בה כדי להעלות טענות ולצרף מסמכים שהיה מקום לעלותם ולצרפם בעת הבקשה, לא כל שכן, יש בכך גם משום חוסר ניקיון כפיים מצד המבקשים, והיא מהווה "מקצה שיפורים" אסור. בדיון שהתקיים במעמד בעלי הדין, נחקר ניר על תצהירו וכן נחקר החוקר הפרטי. באת כוח טופז הודיעה כי מאחר והגב' אלבוחר נכחה בעת חקירת ניר, היא אינה רואה טעם בחקירתה, תוך שמירת כל הטענות. בתום הדיון, הצעתי לצדדים להגיע לידי הסכמה כרשום בפרוטוקול, אך בסופו של דבר זו לא התקבלה והתבקשתי ליתן את החלטתי. ההלכה תקנה 362 לתקנות מורה: "הוגשה בקשה למתן סעד זמני במסגרת תובענה, רשאי בית המשפט ליתן את הסעד המבוקש, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה ובקיום התנאים המפורטים בהוראות המיוחדות בפרק זה, הנוגעים לסעד הזמני המבוקש. בהחלטתו בדבר מתן הסעד הזמני, סוג הסעד, היקפו ותנאיו, לרבות לעניין הערובה שעל המבקש להמציא, יביא בית המשפט בחשבון, בין השאר, שיקולים אלה: (1)   הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן נזק שעלול להיגרם למחזיק או לאדם אחר; (2)   האם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש". התקנות וההלכה הפסוקה מורים על קיומם של מספר תנאים למתן סעד זמני: בראש וראשונה, קיומה של עילת תביעה של ממש, המתבססת על זכות הקנויה לכאורה לתובע, טיב התביעה וסיכוייה. השני, קיומן של ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה. השלישי, בחינת מאזן הנוחות, קרי הנזק שייגרם למבקש הסעד הזמני, ככל שלא יינתן הסעד הזמני, לעומת הנזק שייגרם למשיב בבקשה לסעד זמני, ככל שיינתן הסעד הזמני. הרביעי, שיקולי יושר ותום לב כמו גם מתן הסעד צודק וראוי ומידתי שאינו פוגע במידה העולה על הנדרש. בגדר אלה גם ניקיון כפיים ושיהוי. בתקנה 374(ב) מעוגן תנאי נוסף - חשש סביר לכך שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין, ככל שלא יינתן לטובת מבקש העיקול. 10. המחלוקות טופז מעלה שורת טענות ובכללן טענות מקדמיות ובגדרן של אלה, כי אין בידי המבקשים עילת תביעה, וממילא לא יכולים להגיש תביעה ובקשת עיקול זמני בצידה. טענה מקדמית נוספת הינה שבית המשפט אינו מורה על עיקול זמני בתביעות לנזקי גוף. מעבר לאמור, קיימות מחלוקות על מרבית השאלות הדרושות לצורך הטלת העיקול, הן מהפן העובדתי והן המשפטי. בנסיבות אלה, שומה עלי לבחון את יישומו של כל אחד מהמבחנים למתן סעד זמני על נסיבות המקרה שלפניי, כאשר קודם אכריע בטענות המקדמיות שהעלה טופז. 11. הגרסאות העובדתיות והעדר תצהיר מטעם טופז 11.1 מצאתי לנכון לפתוח את הדיון בכך שטופז בחר שלא להגיש תצהיר מטעמו. כאמור, המחלוקות הדרושות להכרעה מעוררות שאלות שבעובדה ובמשפט. לפני בית המשפט מונחת גרסה עובדתית אחת של המבקשים בלבד, שכן המשיב נמנע מהגשת תצהיר מטעמו. 11.2 באת כוח טופז גורסת כי אין לבקשת העיקול בסיס ואחיזה אף מבלי שתידרש להגיש תצהיר מטעם מרשה ודי בכך כמו גם בחקירה הנגדית של המצהירים מטעם המבקשים, לקעקע את היסוד עליו מושתת הבקשה. אכן, ההלכה מורה כי אין חובה להגיש תצהיר התומך בבקשה לביטול העיקול (רע"א 5935/97 סיני נ' גלנץ פ"ד נב(1) 193); רע"א 8420/96 מרגליות נ' משכן פ"ד נא (3) 789), ואף אין חובה להגיש תשובה. עם זאת, שעה שקיימת גרסה עובדתית של המבקש, הדעת נותנת שהמשיב יגיש תצהיר מטעמו בכל הנוגע לעניינים שבעובדה. לכן, משיב אשר נמנע מהגשת התצהיר, לוקח על עצמו סיכון מחושב שאם לא יעלה בידו לשלול את הגרסה העובדתית הנטענת בבקשה, תיוותר לפני בית המשפט רק גרסת המבקש. כאשר נשאלה באת כוח טופז במפורש להעדר תצהיר מטעם מרשה השיבה כי הדבר לא נדרש לאור הטענות המשפטיות וחקירת ניר ומכל מקום, לדבריה, לא היה סיפק בידה להכין תצהיר, מחמת שטופז שוהה במעצר ומעייניו נתונים להליך הפלילי. אין בידי לקבל הסבר זה. למותר לציין כי אין מניעה בידי פרקליט להיפגש עם מרשו לצורך היערכות להליכים בעניינו לרבות אזרחיים, ואף לא התבקשתי ליתן אורכה להגשת תצהיר של טופז כאשר אין ספק שאם הייתה מוגשת בקשה בעניין, הייתי נעתר לה. במיוחד נכון הדבר שעה שבאת כוחו עתרה לדחיית הדיון לעוד כשבועיים מנסיבות שאינן קשורות לתיק זה, ולכן לא היה כל דוחק בזמנים מבחינת טופז אשר מנע הימנו הגשת תצהיר מטעמו. מכאן שהימנעות טופז ליתן גרסה עובדתית הסותרת את האמור בתצהירי המבקשים, עומדת נגדו ובעוכריו. לעניין זה אפנה לע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, פ"ד מה(4) 651: "אי-הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד". 11.3 הקושי הניצב לפני טופז מחמת העדר תצהיר מטעמו, מתגבר נוכח עדותו של ניר על תצהירו. יאמר כבר עתה כי ניר היה עיקבי בעדותו לפניי, הסבריו היו משכנעים וכנים, כמו גם מתקבלים על הדעת ובאופן שגרסתו לא נסתרה ואני נותן בה אמון, וכפי שיפורט בהמשך הדברים. דבריי אלה הם בסייג של השלב הדיוני המקדמי בו מצוי ההליך ומבלי שיהיה בכך כדי לקבוע ממצאים לרבות מהימנות לגוף ההכרעה בתובענה. על רקע האמור, אבחן את המחלוקות השונות ובראשיתן הטענה המקדמית: 12. העדר עילת תביעה בשל אי המצאת חוות דעת רפואית טופז גורס כי קיימת מניעות להיעתר לבקשה מחמת שאין בידי המבקשים עילת תביעה מגובשת בהעדר חוות דעת רפואית כדין. לעניין זה מפנה טופז להוראת תקנה 127 לתקנות לפיה לצורך הוכחת עניין שברפואה על בעל הדין לצרף חוות דעת רפואית של מומחה, שנערכה כדין. אין חולק כי המבקשים לא המציאו חוות דעת ולכן בהעדרה של זו, טוען טופז כי דין הבקשה להיות מסולקת על הסף. לאחר שנתתי דעתי לעמדות הצדדים, לא ראיתי לקבל את עמדת טופז, בנסיבות המקרה ואבהיר: ככלל, חובה על תובע לצרף חוות דעת רפואית לכתב טענותיו בתביעתו לנזקי גוף, אחרת אין התביעה עונה על הדרישה הסטטוטורית דלעיל, למעט אם מצא בית המשפט לפטור את התובע מהגשתה כאמור בסיפת התקנה, שאין זה המקרה שלפניי. בהעדר תביעה כדין, לא יהיה תובע זכאי לסעד של עיקול זמני להבטחת פסק הדין שיינתן בתביעה. עם זאת, סבורני שקיימים חריגים להוראה האמורה, וזאת בהתקיים מספר תנאים מצטברים: האחד, התובע עשה כל שביכולתו על מנת להשיג את המסמך החסר אך מנסיבות אובייקטיבית שאינן תלויות בו, טרם עלה הדבר בידו. השני, בית המשפט יקצוב את המועד שעד אליו מחויב התובע להמציא את המסמך הדרוש ולהגיש את התביעה וזאת בשים לב למכלול הנסיבות ובגדרן גם שמירה על אינטרס הנתבע - המשיב לבקשת העיקול. השלישי, הוצגו ראיות חלופיות שיש בהן כדי להוות תחליף ארעי למסמך החסר. למותר לציין כי בנוסף יהיה על המבקש לעמוד ביתר המבחנים הדרושים למתן סעד זמני. לדידי, קיימים מצבים בהם אין אפשרות אובייקטיבית בידי התובע להמציא מסמך שאין בלתו לצורך הגשת התביעה, וחרף זאת, לא יהיה בכך כדי למנוע מתן סעד זמני, במגבלות האמורות. לצורך המחשה: אדם אשר כלב נשך אותו, באופן חמור, שעה שהכלב שוטט, ללא זמם ורצועה. התובע מציג ראיות לפיהן בעל הכלב עומד להימלט לחו"ל, וקיים חשש מוצק לפיו עד אשר תוכן חוות הדעת הרפואית בעניינו ותוגש התביעה נגד בעל הכלב לפיצוי נזקיו בגין הפגיעה, לא יימצא בעל הכלב בארץ ולכן הנפגע לא יוכל להיפרע את נזקיו. לשיטת באת כוח טופז, במקרה כאמור, יהיה התובע מנוע לקבל סעד זמני שכן אין ביכולתו להגיש תובענה עקב העדר חוות דעת רפואיות כנדרש על פי תקנה 127. תזה זו אין בידי לקבל שכן לא יעלה על הדעת שבמקרה כאמור יהיה נפגע מנוע לקבל סעד זמני רק מחמת שהוא מוגבל, באופן זמני, להגיש את תביעתו. ביישום לבקשה שלפניי: ניר טען בתצהיריו כי פנה למספר מומחים לקבלת חוות דעת רפואיות, במספר תחומים. לדבריו, טרם הושלמו הבדיקות הדרושות לצורך השלמת חוות הדעת ואלה יוגשו בהקדם ובמסגרתן ייקבע שיעור הנכות שנגרמה לו. בחקירתו הנגדית פירט ניר ואף השלים את הדרוש לעניין זה שעה שמסר ככי כבר הוכנו ניירות עבודה של המומחים וכן נקב בשמות כל אחד ואחד מהמומחים עמם נועץ (עמוד 4 שורה 11-15). עוד ציין ניר כי טיוטות של חוות הדעת עמדו לפני פרקליטיו בעת הכנת הבקשה לעיקול. בשים לב לכך שמועד אירוע התקיפה ומשלוח מכתבי האיומים חל לפני זמן לא רב, ולכך שמן המפורסמות שיש לאפשר למומחים בתחום הרפואה פרק זמן סביר, העולה דרך כלל על זה שחלף מאז האירועים דנן, לשם הגשת חוות דעת רפואיות לבית המשפט, ובהינתן ששוכנעתי מהבקשה ומדברי ניר שאכן הוא נועץ במומחים וכי פעל להכנת חוות הדעת הרפואיות ואלה נמצאות בשלבי הכנה סופיים, אזי נקבע בזאת כי הייתה מניעה אובייקטיבית שאינה תלויה בידי המבקשים להגיש את כתב התביעה, מחמת העדר יכולת לצרף חוות דעת מטעמים שאינם תלויים בהם, וכנדרש בתקנה 127 לתקנות. נתתי דעתי גם לכך שיש מקום להגביל את משך הזמן שעל המבקשים להמציא את חוות הדעת ולהגיש את התביעה. זאת נעשה כבר בעת הגשת הבקשה ומתן ההחלטה ביום 21.6.09. הגעתי לידי מסקנה כי אין מקום להיעתר למתן אורכה של 60 יום כמבוקש וכי ניתן להסתפק בתקופה של 30 יום תוך שיקלול האינטרסים של שני הצדדים וכסמכותי על פי תקנה 363(א). בחינת השאלה השלישית הדרושה לעניין, קרי קיומן של ראיות חילופיות בהעדרה של חוות הדעת, לצורך תקופת הביניים עד להגשת חוות הדעת, לצורך הסעד הזמני, תעשה במסגרת הדיון בקיומן של ראיות מהימנות לנזק ושיעורו. 13. עיקול בתביעת נזקי גוף ? טענה מקדמית נוספת בפי באת כוח טופז היא שאין מקום להטלת עיקול זמני בתביעה לנזקי גוף שכן הנזק לעולם מוכחש והוא טעון הוכחה וכימות, (סעיף 38 לבקשה לביטול העיקול), תוך הפניה לתקנה 374(א) לתקנות. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, אין בידי לקבל את טענת באת כוח טופז. ההלכה הפסוקה הכירה במצבים בהם למרות שמדובר בתביעה לנזקי גוף, ניתן גם ניתן להטיל עיקול על כספי הנתבע להבטחת ביצוע פסק הדין. אפנה לרע"א 4060/03 הרשות הפלסטינית ואחר' נ' אליהו דיין (2007); בש"א (ת"א) 002379/06 עזבון שחר יובל ואח' נ' הרשות הפלסטינית ואחר' (2007) ושורת פסקי הדין הנזכרת בסעיף 7 להחלטה האמורה (כן ראה משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי (מהדורה חמש עשרה) 850). כל אלה, החלטות שיפוטיות, בהן סבר בית המשפט שיש מקום להטלת עיקול בתביעה על פגיעות גופניות להבטחת ביצוע פסק הדין. בחינת יתר התנאים הדרושים לעיקול: 14. קיומה של עילת תביעה 14.1 השאלה הדרושה לעניין זה הינה האם קיימת בידי המבקשים עילת תביעה, המבססת את הבקשה. הפסיקה הקלה בנטל הנדרש לצורך המבחן האמור (ראה רע"א 10910/02 פז נ' פרץ פ"ד נח(1) 385). המבחן הוא לפי הסתברות קרי, האם קיימת למבקש "זכות לכאורה" כאשר מבקש הסעד יראה כי בידו עילת תביעה של ממש, המתבססת על זכות הקנויה לו לכאורה, ובית המשפט רשאי לבדוק ולשקול אם התובענה שבגינה מתבקש הסעד הזמני, אינה לכאורה מחוסרת יסוד וסיכויים. 14.2 לענייננו, עילת התביעה עליה משתיתים המבקשים את תביעתם הינה פיצויים בגין "תקיפה" לפי סעיף 23 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), תוך ייחוס לטופז גם חבות של "שולח" כלשון סעיף 14 לפקודת הנזיקין, ובנוסף היותו "משדל ומשתף" לפי הפקודה האמורה. עוד מיוחסות לטופז הפרות חובה חקוקה של הוראות שונות בחוק העונשין, תשל"ז -1977 ובכללן סעיפים 239(א)(1), 333 ואחרים. עסקינן בטענות שפורטו בתצהירו של ניר, המייחסות לטופז פגיעות חמורות בניר, באמצעות בריונים, מתוך מניעים פסולים, כאשר לפי הנחיית טופז הונחו אותם גברתניים להפליא בניר את מכותיהם, עד שניר יידרש לאישפוז, ובהמשך נסחט ניר כאמור במכתבים. 14.3 כל שנדרשים המבקשים בשלב זה הוא לעמוד במבחן ההסתברות של קיום סיכוי של עילת תביעה ראויה ואכן הם עומדים בו. אפנה לספרו של השופט גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי" (מהדורה עשירית 2009) עמוד 522: "די בכך שהוכח שהתביעה אינה טרדנית ושקיימת שאלה רצינית שיש לדון בה. בשלב זה אין צורך לפסוק באורח סופי בדבר צדקתו של מי מן הצדדים". (ראה גם רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אמר, פ"ד נו (1) 529, 533). 14.4 עילות התביעה במקרה שלפניי עונות על הנדרש לצורך מבחן קיומה של עילת תביעה, שכן קיים סיכוי סביר לזכות בתביעה ובשים לב לאמור בהמשך ההחלטה לעניין קיומן של ראיות לכאורה, ומבלי שיהיה בדבריי אלה לקבוע מסמרות, אלא רק לצורך הבקשה המקדמית נשוא החלטה זו. מכל מקום, לצורך השלב בו מצוי ההליך, וודאי שאין מדובר בתביעה משוללת יסוד, לצורך עמידה בתנאי של קיומה של עילת תביעה ראויה. 15. קיומן של ראיות מהימנות לכאורה ההלכה קבעה מפורשות כי לצורך מבחן זה המבקש אינו נדרש להוכיח לפני ולפנים קיומן של ראיות להוכחת תביעתו ודי בכך שיציג לפני בית המשפט ראיות, אשר אם תוכחנה, קיים סיכויי סביר שתביעתו תתקבל. בהקשר זה אפנה לרע"א 5095/93 פ.א. ארבן נ' גבי א.ג.ר. שותפות לבנין ופיתוח, פ"ד מט (1) 730: "למותר לציין שלצורך מתן סעד זמני מספיקה ראיה לכאורה, לצורך הוכחת עובדה השנויה במחלוקת, ולא נדרש שכנוע במידה הדרושה להכרעה סופית". (ההדגשה אינה במקור -א.א.). עילת התביעה, נשוא הבקשה שלפניי, כוללת את ביצוע המעשים המיוחסים לטופז וכן הנזק שנגרם ואדון בכל רכיב מהעילה בנפרד. 16. ראיות מהימנות לכאורה באשר למעשים המיוחסים לטופז המבקשים טוענים בבקשה ובתצהיר התומך בה, כי טופז עומד מאחורי הפגיעות הקשות בניר; טופז הוא אשר שלח את הבריונים לביצוע התקיפה, הוא שיזם את מכתבי האיום והכל ממניעים פסולים. המבקשים מסתמכים לעניין זה על מספר ראיות לכאורה. אבחן את הראיות לכאורה עליהן מבססים המבקשים את הבקשה באשר למעשים המיוחסים לטופז. 16.1 מעמדם של כתב אישום והחלטת מעצר המבקשים נסמכים בראש ובראשונה על כתב האישום והחלטת המעצר בעניינו של טופז. שאלה עקרונית לגביה לא מצאתי הלכה פסוקה הינה האם כתב אישום יכול כשלעצמו להוות "ראיה מהימנה לכאורה", לצורך הטלת סעד זמני, במסגרת הליך אזרחי שננקט נגד הנאשם על ידי מי שנפגע הימנו. גם המבקשים לא המציאו הלכות בעניין. אותם פסקי דין המאוזכרים בסעיף 69 לבקשה, אינם ישימים למקרה שלפניי שכן פסק דין אחד אליו הופניתי, בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, בעמ' 146, עוסק בבחינת קיומו של סיכוי סביר להרשעה על בסיס כתב האישום וזאת לצורך בקשה למעצר עד תום הליכים של נאשם, הנבדל לחלוטין מהמקרה נשוא החלטתי. גם פסק דין האחר הנזכר בבקשה, בג"צ 2534/97 ח"כ יונה יהב נ' פרקליטת המדינה פ"ד נא(3) 39, אינו ישים שכן נקבע בו שקיימת חזקה לפיה תובע מטעם המדינה המגיש כתב אישום מטעמה, משוכנע שכתב האישום מקים בסיס להרשעה, שאף בו אין כדי רלוונטיות לבקשה שלפניי. לטעמי, ובהעדר הלכה פסוקה בעניין ומכל מקום ללא שאותרה כזו, לא ניתן לראות בעצם כתב אישום שהוגש נגד נתבע קל וחומר החלטת מעצר לגביו, משום "ראיה מהימנה לכאורה" בעילת תביעה לצורך מתן סעד זמני בהליך האזרחי. מושכלות יסוד היא "חזקת החפות" העומדת לכל נאשם בטרם הורשע. כוחה של חזקה זו שולל אפשרות להסתפק רק בכתב האישום לצורך קיומן של ראיות מהימנות לכאורה בעילת התביעה, שכן הסתמכות עליו בלבד, עומדת בניגוד מפורש לחזקה זו. זאת ועוד, בית המשפט מצווה לנקוט משנה זהירות גם בהליך האזרחי ולא להתייחס לכתב האישום כראיה מספקת גם לצורך התביעה האזרחית נגד הנאשם שכן כל עוד לא הורשע, אין לכתב האישום משקל שיכול להוות בסיס ולו לכאורה לחבות הנאשם בתביעה האזרחית המוגשת נגדו. מסקנתי זו מושתת גם על הוראת סעיף 42א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א -1971, לפיה רק ממצאים ומסקנות של פסק דין פלילי חלוט מרשיע, יהיו "קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה". לפיכך, כתב אישום בלבד, אינו יכול להיות בעל אותו משקל שניתן בהליך אזרחי לפסק דין מרשיע, ולכן אין להכיר בכתב האישום כראיה לכאורה. עם זאת לעניות דעתי, באם תוצג ראיה נוספת, לצד כתב האישום, יוכלו שתי אלה, בנסיבות מסוימות, להוות את מארג הראיות לכאורה הדרוש, גם אם אין בכוחה של כל אחת מהן, בזכות עצמה, כדי סיפק לצורך מבחן הראיות המהימנות לכאורה. כך למשל, אם כתב האישום הוקרא לנאשם והוא לא הכחישו, למצער בחלקו הרלוונטי לתביעה האזרחית, או אם הושג הסדר טיעון, ניתן יהיה להסתפק באלה לצורך המבחן האמור. לסיכום, דעתי הינה שאין לראות בכתב האישום שהוגש נגד טופז, אף אם חמור הוא, כדי ראיה מספקת לצורך קיומן של ראיות מהימנות לכאורה בעילת התביעה לצורך המעשים המיוחסים לטופז. במיוחד נכון הדבר שעה שלדברי באת כוחו, שלא נסתרו, כתב האישום טרם הוקרא לטופז והוא לא מסר את עמדתו ביחס לאישומים הכלולים בו. לאור המתווה שפירטתי לעיל, שומה עלי לבחון האם פרט לכתב האישום קיימות ראיות נוספות שיש בהן כשלעצמן, קל וחומר בצירוף לכתב האישום, בכדי להרים את הנטל לצורך קיומן של ראיות מהימנות לכאורה בעילת התביעה: 16.2 הודית טופז במעשים ראיה נוספת עליה משתיתים המבקשים את הבקשה היא טענת ניר בתצהירו לפיה טופז הודה במיוחס לו. בהקשר זה אפנה לסעיף 46 לתצהירו של ניר לאמור: "טופז הודה בבית המשפט בביצוע המעשים המיוחסים לו, ביקש את סליחת הנפגעים וטען ל"הגנתו" - "זה משהו שהשתלט עליי, משהו פסיכיאטרי, לקחתי המון כדורים" (ההדגשות במקור - א.א.). לתצהיר צורפו מספר פרסומים בכלי התקשורת בהם נאמר כי טופז הודה כי ביצע את המעשים האמורים. לא הייתה כל חזרה של ניר מדבריו אלה במהלך חקירתו וטענתו לא נסתרה. שעה שטופז בחר כאמור שלא להגיש תצהיר מטעמו המכחיש את המיוחס לו על ידי ניר, למרות שלא היה כל קושי מבחינתו לעשות כן, ואף באת כוחו לא טענה אחרת, אזי טענת ניר בדבר הודאת טופז במיוחס לו, עומדת בעינה. אמנם אותם פרסומים בכלי התקשורת עליהם מסתמך ניר בטענותיו, אינם יכולים כשלעצמם להוות ראיה, אך שעה שבאותם פרסומים מופיעים ציטוטים חד משמעיים מפי טופז המהווים הודאה בביצוע המעשים, היה על טופז להצהיר אחרת, ושעה שנמנע מלעשות כן, עומד הדבר בעוכריו. לא התעלמתי מכך שטענת ניר בדבר הודאת טופז, אינה מגובה לכאורה בראיה בכתב, אם נתעלם מהפרסומים בכלי התקשורת לפיהם הודה טופז במיוחס לו. דא עקא, לפי ההלכה לא נדרשת דווקא ראיה בכתב לצורך קיומן של ראיות מהימנות לכאורה בעילת התביעה, ולעתים יהיה סיפק בתצהיר התומך בבקשה ובעדויות אחרות שבית המשפט מאמצם. ראה בהקשר זה בר"ע (חי') 3059/96 בן צור נ' לוין ואח' וגם ספרו של השופט זוסמן, "סדרי הדין האזרחיים" מהדורה שביעית, 1995, בעמוד 584: "…בית המשפט או הרשם רשאים להסתפק בתצהיר, אם מספיק משקלו כדי לשכנעם. לעניין זה נקבע שתצהיר צריך שישמש "ראיה מהימנה" הן לעניין עצם החיוב והן לענין הסכום שנתבע". מהמקובץ לעיל: דברי ניר שלא נסתרו, הימנעות טופז מהכחשת האמור בדבר נכונות הודייתו כמבואר לעיל, כתב האישום, ויישום ההלכה הפסוקה לפיה לא נדרש המבקש בשלב זה, לשכנוע במידה הדרושה להכרעה הסופית (רע"א 5095/93 פ.א. ארבן נ' גבי א.ג.ר. שותפות לבנין ופיתוח, הנ"ל), מביאים לידי מסקנה לפיה המבקשים עמדו בנטל הנדרש לצורך קיומן של ראיות מהימנות לכאורה בעילת התביעה, בכל הנוגע למעשים המיוחסים לטופז. 16.3 מכתבי האיום לבית המשפט הוצגה כאמור שורת מכתבי איום שנשלחו לניר, אותם פירטתי לעיל. המבקשים טוענים כאמור שמכתבי האיום נכתבו על ידי העוזרת של טופז ועל פי הוראתו. טופז נמנע מלהכחיש גם טענות אלה. עיינתי במכתבי האיום ואין ספק לטעמי כי יש בהם כשלעצמם, לא כל שכן בהעדר הכחשה, די כדי להוות ראיות מהימנות לכאורה לצורך קיומה של עילת התביעה בכל הנוגע לעילה המושתתת על האיומים מצד טופז. 17. ראיות מהימנות לכאורה לנזק שנגרם למבקשים הצדדים הרחיבו בשאלת קיומן של ראיות לכאורה באשר לנזק שנגרם למבקשים. אקדים ואבהיר שעל המבקשים הנטל להוכיח קיומן של ראיות גם לעניין זה, אחרת לא יינתן העיקול (רע"א 4438/92, מטרו פריז נ' יוסף מאור). הנזקים נשוא הבקשה מבוססים על פיצויים לניר בגין הפגיעה הגופנית והנפשית, תוך הבאה בחשבון של אובדן כושר השתכרות לעתיד וכן עבור ראש נזק של כאב וסבל. באשר לשידורי קשת נטען להוצאות בגין אבטחת יתר, ועל כל אלה, פיצויים עונשיים שיושתו על טופז. אבחן את ראשי הנזק לסוגיהם: 17.1 שיעור הנכות הרפואית והתפקודית, הפיצוי בגין אובדן כושר השתכרות, כאב וסבל ניר ציין בתצהיריו כמו גם בחקירתו, כי כתוצאה מהאירועים נשוא הבקשה נגרמה לו נכות במספר תחומים: אורטופדי, נוירולוגי, אף אוזן גרון ופוסט טראומה. ניר פירט את שיעור הנכות הצפוי בכל אחד מהתחומים האמורים, כאשר הנכות הרפואית המשוקללת הצפויה הינה 58%. בעדותו הבהיר ניר, לשאלת באת כוח טופז, כי הנכות בגין הטראומה הינה לשנה ובסופה תקבע הנכות הצמיתה בתחום. ניר אישר כי לא נגרם לו הפסד שכר בפועל שכן המעסיק, לא גרע משכרו למרות היעדרותו מהעבודה והפגיעה בתפקודו אך הדגיש את הפגיעה בכושר השתכרותו הצפוי. לעניין אחרון זה, הפליג בתיאוריו, בסעיף 48 ואילך לתצהיר הראשון ובסעיף 10 ואילך לתצהיר השני, בדבר הפגיעות בו, הכאבים מהם סובל, הטיפולים הרפואיים להם נזקק וכדומה. בחקירתו בבית המשפט, הרחיב והבהיר ניר באומרו: "לצערי הרב, מאז הפגיעה הקשה, יכולת הניהול שלי של ארגון כ"כ מורכב וכ"כ קשה, נפגעה. אדם שסובל מבעיות כפי שאני סובל החל מכאבים הפיזיים דרך קושי בשינה דרך הבעיות האחרות המפורטות בתצהיר שלי לא יכול לנהל ארגון כ"כ מורכב באותה רמה שניהל לפני כן... אני יכול לומר שבעשור הזה עד השנה האחרונה, הרגשתי שאני רץ במישור ובחצי השנה האחרונה אני מטפס במעלה הר ששק כבד על גבי..." לשאלת בית המשפט: כיצד זה בא לידי ביטוי? "כמעט בכל דבר שאני עושה בתפקידי. החל מרמת העייפות דרך כאבים פיזיים שאני סובל מהם. אני ברמת דריכות גבוהה". דבריו אלה היו עקביים, חזרו ונישנו בהמשך החקירה הנגדית שמטעמיי יעילות לא ראיתי צורך להרחיב עליהם, אלה לא נסתרו, ואני מקבלם. לכך יש להוסיף את סיכום דו"ח האישפוז של בית חולים איכילוב, נספח ג' לבקשה בו צוין כי ניר נחבל במספר רב של חלקי גופו ובכללם נגרם לו שבר בעצמות האף, חתכים בפנים ובמצח, שבר בצלעות שבר בזיז של אחת החוליות ועוד. לאור האמור, שוכנעתי, וזאת בזהירות הראויה ורק לצורך הבקשה והשלב בו מצוי ההליך, כי קיימות ראיות מהימנות לכאורה, לפגיעה בכושר ההשתכרות של ניר. קיים קושי אובייקטיבי בידי בית המשפט לקבוע לעת הזו את שיעור הנכות התפקודית שנגרמה לניר כתוצאה מהמעשים נשוא התביעה, בהבדל מהנכות הרפואית בשיעור 58% כצפוי לפי חוות הדעת. עם זאת, יש בסיס לכאורה להעריך בשלב זה ובכפוף לכל ההסתייגויות שציינתי לעיל, ועל סמך ניסיון החיים, על בסיס המקובל בתביעות נזיקיות, כמו גם בהסתמך על המסמכים שהונחו לפניי, על עדויות ניר שלא נסתרו, שהנכות התפקודית, יכול ותעמוד על 25%, כעמדת ניר. על בית המשפט לאמוד את ההפסד המשוער של אובדן כושר ההשתכרות העתידי של ניר, לצורך כימות סכום העיקול. בהקשר זה שומה היה על ניר להמציא לבית המשפט אישורים על שכרו עובר לתאונה אך האחרון נמנע מלעשות כן מטעמי הגנת הפרטיות ונקב בשכר של 85,000 ₪ שהוא לדבריו נמוך מהשכר בפועל אותו השתכר עובר לאירוע התקיפה. עמדת ניר אינה מקובלת עליי, שכן בעל דין העותר לבית משפט שיחייב את מי שפגע בו לשלם פיצויים בגין נזקי גוף, אינו יכול להסתתר תחת הגנת הפרטיות, מאחר והשכר אותו השתכר מהווה אחד הפרמטרים החיוניים לצורך קביעת שיעור הפיצוי בגין אובדן כושר השתכרות. למותר לציין כי לפני בעל דין פתוחות דרכים שונות להבטחת אי חשיפה של פרטים, כגון התחייבות הצד השני שלא לגלות את הנתונים ועוד. ללא גילוי מלא של השכר, יהיה התובע צפוי לכך שבית המשפט יעשה שימוש בעקרונות אובדן כושר השתכרות על בסיס שכר של מי שטרם נקבעה השתכרותו, כגון על פי שכר ממוצע במשק. חרף האמור, לא ראיתי מקום לדחות את סכום השכר בו נקב ניר הואיל והוא העמיד עצמו לחקירה ולא הייתה אפוא כל מניעה בידי טופז לשאול אותו לשכר המלא אותו הוא משתכר בפועל וכן לדרוש ממנו להציג ראיות לעניין, כך שניתן היה להשלים את החסר. אוסיף כי ייתכן שאם ניר היה נשאל ועומד בסירובו לחשוף את הפרטים הדרושים, התוצאה לעניין זה הייתה שונה. חישוב הפסד השכר על בסיס הנתונים שצוינו לעיל, עד לתום תקופת ההשתכרות בגיל 67, דהיינו בעבור כ 20 שנה, לרבות אובדן הפרשות לקצבה, לפי ההיוונים המקובלים, מביאים לידי סכום של כ- 4,000,000 ₪, בגין ראש נזק זה. לא התעלמתי מטענת באת כוח טופז לפיה זכאי ניר לקבל תגמולים בגין התקיפה מהמוסד לביטוח לאומי. הטענה נטענה ללא כל תימוכין, ואיני נדרש בשלב זה לקבוע עמדה נחרצת בעניין תוך שספק אם מחויב המוסד לביטוח לאומי לשלם גמלאות, בנסיבות המקרה. די אם אציין כי גם אם המוסד לביטוח לאומי אמור לשלם גמלאות למי שנפגע כתוצאה מתקיפה של אחר, אזי המוסד רשאי לחזור לאותו אחר, כך שבמכלול אין בטענה כדי לשנות את התוצאה. בשולי סעיף זה אדגיש כי לאחר קבלת חוות הדעת, בחינתן לרבות על ידי טופז והעמדת ניר לבדיקת מומחים מטעמו של האחרון, כזכותו על פי דין, ייתכן והמסקנות תהיינה שונות. נתתי דעתי לטענת המבקשים בגין הפיצוי עבור כאב וסבל, כתוצאה מהתקיפה ומכתבי האיום. לעניין זה יידרש בית המשפט בעת בירור התובענה ושקילת הפיצוי המגיע בהתאם לראיות שיובאו לפניו תוך יישום ההלכה הפסוקה. לצורך השלב שלפניי, קיימות ראיות לכאורה הדרושות לראש נזק זה, ובגדרם עדותו של ניר בדבר ערעור עולמו במשך תקופה ממושכת (עמוד 3 שורות 4-8), למכות שספג מיד הבריונים שגרמו לו לפגיעות כואבות, לדבריו כי עדיין הוא חי ב"מתח ודריכות", חושש לפגיעה בו ובסובבים אותו וכדבריו, "אני חי תחת איום על חיי" (עמוד 10 שורה 9), וכי האמור נמשך פרק זמן לא קצר. ככל שיצלחו המבקשים להוכיח את גרסתם, יהיה מקום לפצות את ניר גם בגין רכיב זה. ההערכה לעניין ראש נזק זה על בסיס פרמטרים מקובלים, ושוב רק לצורך הבקשה שלפניי, מביאני להעמיד את הסכום שיש להבטיח בגין רכיב זה לסך של כ 350,000 ₪. בנוסף לראשי נזק אלה, יש להביא בחשבון ראשי נזק נוספים כנטען וכמקובל, ובכללם הוצאות רפואיות, עזרת צד ג', נסיעות והוצאות משפטיות שסכומם המצטבר של אלה, עשוי להגיע לפי הפרמטרים המקובלים בדיני הנזיקין, למאות אלפי ש"ח. 17.2 פיצויים עונשיים המבקשים עתרו מבית המשפט כי יביא בחשבון הסכום לעיקול גם את הפיצוי העונשי הגבוה שיוטל, לטעמם, על טופז בגין המעשים האמורים. בימים אלה ניתן פסק דין של בית המשפט העליון, רע"א 9670/07 פלונית ואחר' נ' פלוני (2009) שדן בפיצויים שיש לחייב נאשם בגין מעשים מגונים בקטינה. פסק הדין מנתח בצורה מקיפה את סוגיית הפיצויים העונשיים, תוך התייחסות למשפט משווה ועוד. בית המשפט העליון הגיע למסקנה כי בהליך האזרחי אין ככלל מקום לפסיקת פיצויים עונשיים וכי אלה ייפסקו רק במקרים חריגים בלבד, ולאחר בירור השלב הפלילי, ובשים לב לעונשים שנגזרו באותו הליך, וכדברי בית המשפט בפסקאות כ"ד וכ"ה לפסק הדין של כב' השופט רובינשטיין, שלקביעותיו אלה הייתה הסכמה פה אחד, לאמור: "אם ככלל ייפסקו פיצויים עונשיים במקרים חריגים בלבד, במקרה שנגזר עונש בהליך פלילי מדובר יהיה בחריגים שבחריגים...ויתכנו מקרים חריגים שבחריגים בהם ניתן יהיה לפסוק פיצויים עונשיים גם לאחר ענישה פלילית ". לאור הפסיקה החד משמעית דנן, איני רואה מקום לצורך בקשת העיקול, להביא בחשבון סכום העיקול, ראש נזק של פיצויים עונשיים, ועניין זה יובא לפתחו של בית המשפט, לאחר מיצוי ההליך הפלילי ובכפוף להכרעה שתינתן בו. 17.3 נזקי שידורי קשת שידורי קשת טוענת כי בגין האירועים האמורים היא נדרשה להוצאות אבטחה מוגברות, מעבר להוצאות האבטחה השגרתיות. נטען כי ההוצאות האמורות הסתכמו בסך של כ500,000 ₪. לעניין זה אף צורפו קבלות לתצהיר של הגב' אלבוחר שתמך בתגובה לבקשה לביטול העיקולים. לעמדת באת כוח טופז, על בית המשפט להתעלם מתצהירה של אלבוחר לרבות מהקבלות המעידות על הוצאות האבטחה המוגברות וזאת מחמת שאת אלה היה על המבקשים להמציא כבר בעת הגשת הבקשה ולא רק בתגובה לבקשה לביטול העיקול כמו גם שלטענת באת כוח טופז, לא היה ערך לחקירת אלבוחר מחמת שנכחה בעת חקירתו של ניר ושמעה את עדותו. לא ראיתי מקום להתעלם מהאמור בתצהירי אלבוחר, כמו גם מהקבלות בדבר הוצאות האבטחה להן נדרשה שידורי קשת בעקבות הצורך להגן על ניר. איני שולל כי נכון יותר היה שאלבוחר הייתה נמנעת משהייה בדיון בעת עדותו של ניר, אך מכאן ועד התעלמות מהאמור בתצהיריה והקבלות שצורפו, רחוקה הדרך, ואבהיר: מצויה לפנינו עדה מקצועית, סמנכ"לית הכספים של שידורי קשת אשר מסרה תצהיר ובו ידיעה אישית אודות הוצאות האבטחה המוגברות להן נדרשה שידורי קשת בגין האירועים, עלותן של אלה וכן הסבר בגין אי צירופן של הקבלות לתצהירה הראשון. כל אלה פורטו בתצהירים של אלבוחר ולא ראיתי בעדותו של ניר בעניין, משום חידוש או גילוי מרעיש שהיה בהם כדי לגרום לאי חקירתה של אלבוחר מכל מקום בסיכומים לא הצביעה באת כוח טופז על עניינים שרצתה לחקור את אלבוחר עליהן, ולא ראתה טעם לאור שמיעת העדות של ניר. אף ניר בעדותו הפנה את השואלת למנהלת הכספים של שידורי קשת ולא התיימר להעיד על תוכן עדותה ממקור ראשון (עמוד 11 שורה 8). לכל היותר, יתכן ומשקלו של האמור בתצהיר אלבוחר כמו גם המשקל שהיה לתת לתשובות לשאלות שבדעת באת כוח טופז היה לשאול את העדה, היו מועטים יותר, וככל שהיה בהן משום מתאם לדבריו של ניר בחקירתו. זאת ועוד, לבית המשפט ניתן הסבר ענייני לכך שהקבלות לא צורפו לתצהיר הראשון וזאת מפאת לוח הזמנים הצפוף של הגשת הבקשה והעובדה שהדבר נערך בסוף השבוע, עת המשרדים של שידורי קשת סגורים ולא ניתן לאתר את המסמכים האמורים. לכן, צורפו הקבלות רק לתגובה לתשובה, שעה שהתאפשר הדבר (עמוד 9 שורות 9-17). המסמכים אף תומכים בשיעור ההוצאות שנטענו בבקשה ובתצהירים הראשוניים, ואין בהם כדי להפתיע. לכן גם לא ראיתי בעובדה שאלה צורפו רק בשלב התגובה לבקשה משום פגיעה בטופז, ואין באמור כדי להוות מקצה שיפורים אסור. לגופו, האבטחה המוגברת נדרשה גם לדברי החוקר הפרטי, אשר הצהיר על כך מפורשות הן בתצהירו שתמך בבקשה והן בחקירתו. העד, אשר נותן ייעוץ בטחוני לשידורי קשת, היה נחרץ בדבריו באשר לצורך בהוצאות האבטחה המוגברות בעקבות האירועים מאז תחילתם וכן הדגיש את הצורך בהמשך האבטחה המוגברת גם לעת הזו, ולאחר מעצרו של טופז מחמת שלא כל תוקפיו של ניר, נלכדו. גרסתו לא הופרכה ויש בה, בצירוף הקבלות בדבר ההוצאות שנדרשה שידורי קשת לכיסוי הוצאות האבטחה המוגברת, לא כל שכן, האמור בתצהירי ניר ואלבוחר, כדי להוות די לצורך קיומן של ראיות לכאורה לנזקי שידורי קשת. מהמקובץ עולה אפוא כי המבקשים עמדו בהבאת ראיות מהימנות לכאורה בשיעור נזק של כ - 5 מיליון ₪. 18. חשש להכבדה לעמדת המבקשים, קיים חשש כי טופז יפעל להברחת רכושו כך שבבואם לממש את פסק הדין, ימצאו עצמם לפני שוקת שבורה. לעומתם טוען טופז כי לא קיים כל חשש כביכול להכבדה. לעניין זה נטען על ידי באת כוח טופז כי הבקשה אינה מצביעה על כל פעולה וניסיון של טופז להבריח את רכושו, קל וחומר הברחה בפועל. בנוסף נטען כי טופז הינו איש אמיד ובעל נכסים ולפיכך אין חשש להכבדה (סעיף 27 לבקשה לביטול העיקול). על התובע להוכיח כי אם לא יינתן הצו, יתקשה במימוש פסק הדין. ברע"א 7513/06 גב ארי פיתוח והשקעות בע"מ נ' גייר (2007) נקבע כי שיעור ההכבדה שיש להוכיח בגדרי העיקול הזמני, היא "הנמוכה ביותר לעומת תוחלת ההכבדה של הסעדים הזמניים האחרים" (פרופ' שוורץ סדר דין אזרחי, חידושים תהליכים ומגמות 431-429). יש להוסיף כי בהתאם להלכה הפסוקה, לצורך יסוד "ההכבדה" בבקשה לביטול העיקול, "די בחשש סביר שאי מתן הצו "יכביד" על ביצוע פסק הדין", וכאמור ברע"א 9877/08 טרוים נ' גאידמק (2008), משמע הנטל על התובע לצורך יסוד ההכבדה הינו פחות, ביחס לסעדים אחרים. לאחר שנתתי דעתי לעמדות הצדדים, ושמעתי את החקירות, מעדיף אני את עמדת המבקשים על פני עמדת טופז, ומסקנתי היא שהמבקשים עומדים, באופן חד משמעי, בדרישת ההלכה בדבר הנטל הנדרש מהם לצורך מבחן ההכבדה כאמור. לפניי עדות החוקר הפרטי לפיה קיים חשש להברחת רכוש על ידי טופז וכאמור בסעיף 5 לתצהירו לפיו: "טופז מודע לאפשרות שיוגשו נגדו תביעות אזרחיות וקיים חשש כבד שבכוונת טופז להבריח נכסים ו/או כספים מחשבונותיו". בחקירתו בבית המשפט מסר החוקר הפרטי כי היה בקשר שוטף עם נציגי המשטרה מאז התקיפה של ניר. לדבריו, הוא ביקש לברר עם החוקרים האם טופז נחשף לאפשרות של הגשת תביעה אזרחית נגדו ונענה כי אפשרות כזו אכן קיימת. עוד הובהר לו לבקשתו, כי קיים סיכון סביר שטופז יבריח את רכושו (עמוד 14 שורות 8-17). החוקר הפרטי אף ציין את שמו של אחד מחוקרי המשטרה שהיה נוכח באירוע בו נמסר אודות חשש כאמור. אמנם מדובר בעדות מפי השמועה, אך מצויים אנו בשלב ביניים שבו עדויות כאמור אינן בלתי קבילות. טעם נוסף למסקנתי מושת על ההלכה הפסוקה אשר אימצה החלטות של ערכאות נמוכות לפיהן ניתן לעתים להסתפק לצורך יסוד "ההכבדה", בקיומו של כתב אישום, ודוק, הבסיס להכבדה הינו עצם כתב אישום ולא הרשעה בפועל. אפנה לדברי בית המשפט העליון ברע"א 6232/05 אלי ארוך ואחר' נ' יצחקניא, גולדברג ושות' (2005): "הצו שניתן על ידיו ניתן בהתאם להוראות תקנה 383 לתקנות סדר הדין האזרחי. בית המשפט המחוזי אף בחן את החלטתו של הרשם לגופו של עניין וסבר כי היא מוצדקת, שכן קיים לדבריו חשש ממשי שאם יועברו הכספים שיפסקו בהמשך להליך הבוררות למבקשים, לא תוכל המשיבה לגבות את שכר הטרחה שיפסק לה, אם אכן יוכח שהיא זכאית לכך. את קביעתו זו ביסס בית המשפט המחוזי על כתב אישום שהוגש כנגד המבקש המייחס לו עבירות של איומים שנעשו לכאורה במסגרת הסכסוך על תשלום שכר הטרחה..התרשמתי שהחלטותיהן של הערכאות דלמטה בעניין זה היו מוצדקות, וכי מתעורר צורך אמיתי של המשיבה בסעד זמני להבטחת ביצוע פסק הדין, אם יינתן לטובתה." (ההדגשה אינה במקור -א.א.) יישום ההלכה האמורה על נסיבות המקרה שלפניי מביאני לידי מסקנה לפיה קל וחומר במקרה שלפניי, קיים יסוד ההכבדה. כאמור, טופז מואשם באישומים חמורים במידה ניכרת מאלה שפורטו במקרה האמור, של שליחת בריונים לתקיפת אחרים מתוך מניעים פסולים, כמו גם עמד מאחורי כתיבת מכתבי איום חמורים, שבכל אלה יש כדי להעצים את החשש הכבד להכבדה. טעם נוסף למסקנתי נעוץ בהתנהגות טופז אשר מיוחסות לו גם עבירות של שיבוש הליכים, שעה שנקט בפעולות להרחיק עצמו מהאירועים ולגרום למשטרה לחשוב שאחרים עומדים מאחורי האירועים נשוא הבקשה. ההתנהגות האמורה מלמדת, שאם זו דרכו של טופז, אזי הוא לא יחשוש להעלים את רכושו מפני אותם אלה שפעל לפגוע בהם. נימוק אחר התומך בגישת המבקשים בדבר הכבדה הוא סכום הפיצויים הגבוה בסך של 5 מיליון ₪, אשר אותו יש להבטיח בעיקול. נקבע בהלכה הפסוקה שגובה התביעה, יכול להוות בסיס לחשש להכבדה. רע"א 9569/07 עו"ד עמי רוזנברג נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (2008): "...ובהינתן סכום התביעה הגבוה, סבורני כי בדין קבעו הרשם ובית המשפט קמא כי בעניין שבפניי מתקיים יסוד ההכבדה ומשכך, יש להשאיר על כנו את צו העיקול הזמני על נכסי המבקש". מעבר לכל אלה אוסיף כי בעוכרי טופז עומדת העובדה של העדר תצהיר מטעמו שיציין בפשטות כי לא נקט בפעולות הברחה וכי אין בדעתו לעשות כן גם בעתיד. כאשר נשאלה עו"ד לקנר, באת כוח טופז, מה הביטחון שטופז לא יהסס להבריח רכושו, הבהירה כי מעבר לכך שהמבקשים לא עמדו בנטל לעניין ההכבדה, אזי טופז לא התכוון להבריח רכושו, לא פעל להבריח ואין שמץ של ראיה (עמוד 21). איני מוכן להסתפק בהצהרת באת כוח טופז שכן בנסיבות המקרה, שעה שניצבת לפני בית המשפט שורת טעמים מהם עולה החשש להכבדה, חובה היה על טופז ליתן תצהיר מטעמו ולשכנע את בית המשפט כי חרף כל הנימוקים האמורים הוא לא יפעל להברחת רכושו. הימנעותו מלעשות כן, מחזקת את מסקנתי, תומכת בעמדת המבקשים ומעצימה את החשש להכבדה. מעבר לדרוש; לא ניתן להתעלם מאפשרות לפיה טופז יסבור שגם אותם האחרים שנפגעו על ידו, כנטען בכתב האישום, ינקטו בהליכים אזרחיים נגדו. כך שטופז עשוי לחשוש שצפויות נגדו תביעות אזרחיות נוספות בהיקפים ניכרים, דבר שיש בו כדי להגביר את עוצמת החשש בדבר הברחת הרכוש ואת יסוד ההכבדה בגדרו. למותר לציין כי אין בעובדה שטופז מצוי במעצר כדי להסיר את החשש להברחת נכסיו שכן באמצעים פשוטים יכול בן אנוש גם אם הוא נמצא מאחורי סורג ובריח להעלים את רכושו ודי במתן יפויי כוח לאחר לעשות כן, כדי לבצע את המשימה. במכלול האמור, הגעתי לידי מסקנה כי נשקף חשש כבד שטופז לא יהסס להבריח את רכושו ובאופן שהמבקשים עלולים להימצא וידם על ראשם בעת שיבואו לממש את פסק הדין שיינתן, אם יינתן נגדו. 19. מאזן הנוחות על בית המשפט לבחון לצורך הסעד הזמני את מאזן הנוחות, קרי נזקו של מי חמור יותר כתוצאה ממתן צו העיקול. לעניין זה, נטען על ידי המבקשים לפגיעה החמורה בהם אם לא יוותר צו העיקול על כנו וכמפורט בפרק ההכבדה לעיל. לעומת זאת, טופז לא השכיל להצביע על כל נזק שייגרם לו כתוצאה מהשארת צו העיקול על כנו. אמנם בית המשפט מצווה שלא לפגוע בקניינו ורכושו של אדם שלא לצורך, אך לשם כך היה על טופז לציין מהי הפגיעה שנגרמת לו כתוצאה מהעיקול ושיש בה כדי לבסס את מאזן הנוחות לטובתו, אך כזאת לא נעשה הן בגוף הבקשה לביטול העיקול הזמני, לא כל שכן, היה מקום להגיש תצהיר גם בהקשר זה, ואף זאת אין לפניי. יתרה מזאת, בבקשה לביטול העיקול נטען על ידי טופז (סעיף 27), כי הוא אדם אמיד ובעל נכסים, כך שהדעת נותנת שאין בעיקול האמור כדי להכביד עליו. מכל מקום, העובדה שטופז הוא בעל נכסים אין בה כשלעצמה כדי להביא לידי מסקנה שונה, בשים לב לחשש הכבד להכבדה עליו הצבעתי לעיל, ובהעדר כל אסמכתא אחרת מצד טופז לעניין מבחן מאזן הנוחות. (ראה רע"א 9736/07 קראוס נ' הראל בית השקעות בע"מ, סעיף ה 3 (2007). 20. מהאמור לעיל עולה כי החשש להכבדה ומאזן הנוחות נוטים במובהק להשארת העיקול על כנו. תוצאה זו מפחיתה מעוצמת הראיות לכאורה שנדרשים המבקשים להמציא וזאת בשים לב למבחן "מקבילית הכוחות" לפיו ככל שעוצמת הראיות לכאורה גדולה יותר, כך נחלש הצורך ביתר המבחנים של הכבדה ומאזן הנוחות, והיפוכו של דבר. אפנה לרע"א 9308/08 אורן אלול ואחר' נ' רינה רביב ואחר' (2009): "הכרעה בשאלה האם יש ליתן סעד זמני מורכבת מאיזון ושקלול של שני מרכיבים עיקריים - סיכויי התביעה ומאזן הנוחות - אשר ביניהם מתקיימים יחסי גומלין על דרך מה שמכונה "מקבילית כוחות" (רע"א 2826/06 שלמה אליהו אחזקות בע"מ נ' ישעיהו לנדאו אחזקות (1993) בע"מ (לא פורסם, , 6.6.06)). בענייננו, קשה להעריך בשלב זה מהם סיכויי התביעה... בשלב זה סבורני, כי סיכויי התביעה שקולים. על כן תיפול ההכרעה על פי מאזן הנוחות". לכן, גם אם לעמדת טופז, אין המבקשים עומדים ברף הנדרש של קיום ראיות לכאורה, אזי לאור מבחן "מקבילית הכוחות", ובשים לב לעוצמת החשש להכבדה וכן לכך שמאזן הנוחות נוטה במובהק לטובת המבקשים, אזי הנטל הנדרש מהם לראיות לכאורה, הינו פחות. 21. ניקיון כפיים וחוסר תום לב טופז סבור שבקשת העיקול לוקה בהעדר ניקיון כפיים בין היתר בהעדר מסמכים שהיה על המבקשים לצרף בעת הגשת הבקשה, כגון קבלות של שידורי קשת על הוצאות השמירה המוגברת אשר הוצגו רק בתגובה לבקשה לביטול העיקול, והסתרת תלושי השכר. לא ראיתי לקבל את הטענות ולעניין זה כבר התייחסתי לעיל ואיני רואה צורך לחזור על טעמיי. טענה נוספת בפי טופז בהקשר זה, וכאמור בין היתר בסעיף 2 לבקשתו הינה שהמבקשים הגישו את בקשתם בחוסר תום לב מובהק באשר היא תולדה של יצר נקמה בלבד. אין בידי לקבל את הטענה שפרט לעצם העלאתה אין בה ולו דבר. שעה שקיבלתי את גרסת המבקשים בכל המבחנים הדרושים להטלת העיקול, טוב היה אם לא הייתה מועלית הטענה, במיוחד שעה שתלוי ועומד כתב אישום חמור נגד טופז והאחרון נמנע במודע מלהגיש תצהיר אשר יכחיש את המיוחס לו, לא ביקש אורכה להגיש תצהיר כאמור וכל זאת חרף תצהירים מפורשים שהובאו לפתחי בהם נטען במפורש כי טופז הודה במעשים המיוחסים לו. סוף דבר לאחר שבחנתי את הבקשה למתן סעד זמני, את הבקשה לביטולו ואת התגובה, שמעתי את חקירת שני המצהירים, את סיכומי הצדדים הגעתי לידי המסקנות הבאות: המבקשים עומדים בנטל קיומן של ראיות מהימנות לכאורה בעילת התביעה, קרי ביצוע המעשים - אירוע התקיפה ומכתבי האיום, בשיעור הנדרש לצורך הליך הסעד הזמני. עוד עומדים המבקשים בנטל הראיות המהימנות לכאורה גם באשר לנזקים הנטענים לרבות שיעור הנזק, הן ביחס לניר והן ביחס לשידורי קשת. אין בעובדה שטרם עלה בידי ניר להמציא חוות דעת רפואיות בדבר הנכות שנגרמה לו, כדי לשמוט את הקרקע תחת הבקשה ובניגוד לעמדת טופז. לענין זה שוכנעתי כי מטעמים שאינם תלויים במבקשים טרם עלה בידם לקבל את חוות הדעת, ואלה יוגשו במועד שנקבע. קיימות ראיות אחרות, המספקות את התשתית הדרושה למתן צו העיקול עד הגשת חוות הדעת הרפואיות, ובכללן עדותו של ניר על הנזקים שנגרמו לו, תעודה רפואית ועוד. קיים חשש כבד כי אם לא יוותר צו העיקול, עלול טופז להבריח את רכושו ואיני מסתפק בדברי באת כוחו, כי לא כך ינהג. בדומה, גם מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים שכן טופז לא השכיל להצביע על הנזק שייגרם לו כתוצאה מצו העיקול לעומת המבקשים שעמדו בנטל ההכבדה הנדרש מהם לכך שיש הצדק בהשארת העיקול ועל מנת שלא ייוותרו חסרי אונים עת יינתן פסק דין לטובתם, אם יינתן. טופז נמנע מטעמים השמורים עימו מלתת תצהיר שיציג את גרסתו. לפני בית המשפט מונחת רק גרסה עובדתית אחת מטעם המבקשים וכאמור בתצהירים של ניר, של גב' אלבוחר ושל החוקר הפרטי שלא נסתרה בחקירה הנגדית, לא כל שכן העדויות היו סדורות ומשכנעות ואין כל סיבה שלא לקבלן לצורך הקביעות העובדתיות הדרושות לצורך ההחלטה. לפיכך, אני מורה כי צו העיקול יוותר על כנו והבקשה לביטול העיקול נדחית. טופז יישא בהוצאות הבקשה בסך 12,500 ₪ בצירוף מע"מ. חשבון בנקבנקעיקולעיקול חשבון בנק