עמידר מבצע כאן ביתי

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עמידר מבצע כאן ביתי: 1. התובע טוען כי הוא זכאי לרכוש מהנתבעת 1 (להלן: "עמידר") את הדירה ברחוב מלכי ישראל 182/14 בקרית גת (להלן: "הדירה"). אין חולק כי התובע הוא דייר בדיור הציבורי, ששכר את הדירה בשנת 1995. עמידר הציעה לתובע לרכוש את הדירה במסגרת מבצע "כאן ביתי" (להלן: "המבצע"). ביום 14.2.06 חתם התובע על בקשה לרכוש את הדירה, וביום 20.6.06, הוא חתם על הודעה ששלחה לו עמידר על תנאי הרכישה. לטענתו, בכך נחתם הסכם בינו לבין עמידר. התובע עמד לטענתו בכל תנאי ההסכם. ביום 5.10.06 הודיעה עמידר לתובע כי היא הפסיקה את הליך מכירת הדירה, שכן הוא אינו עונה על תנאי המגורים כפי שהם קבועים בתנאי המבצע. לטענת עמידר, התובע לא גר בדירה במשך 6 שנים רצופות לפני מועד הרכישה, ולכן הוא אינו זכאי לרכוש את הדירה. 2. התובע טוען כי יש לדחות את טענותיה של עמידר. לטענתו, אין חולק כי הוא גר בדירה 6 שנים רצופות, בין השנים 1995 - 2001, ואין חובה כי המגורים הרצופים יהיו דווקא ערב הרכישה. הוא טען עוד כי שאלת זיקת המגורים שלו צריכה להבחן בהתאם לנסיבות, ובנסיבות המקרה דנן, הוא לא "נטש" את הדירה, אלא עבר לגור אצל בתו לתקופות מוגבלות, לצורכי טיפול ואשפוז, מחמת מצבו הרפואי, ללא שהיתה לו בשום שלב כוונה לנטוש את הדירה. עוד טען התובע כי הוכח כי הוא חי בדירה בתנאים קשים מאוד, משום שהוא היה שרוי בדיכאון. לכן הוא הוסיף לחיות בדירה ללא חשמל ומים. עוד נטען כי הנתבעות היו מודעות לכך שהתובע נמצא אצל בתו, אלא שהן לא היו סבורות כי מדובר בנטישה. משום כך הן אף לא בקשו במועדים הרלוונטיים צו לסילוק ידו של התובע מהדירה. התובע הסתמך על המצג הזה של הנתבעות ושינה את מצבו לרעה, והן מושתקות היום מלהתכחש למצג זה. עוד נטען כי הנטל מוטל על הנתבעות להוכיח כי הן זכאיות לבטל את ההסכם מחמת טעות או הטעייה, והן לא הוכיחו כי נודעו להן, לאחר ההתקשרות בהסכם, עובדות חדשות שלא היו ידועות להן קודם לכן. גם מטעם זה יש לקבוע כי ההסכם שריר וקיים, וכי התובע רכש מכוחו את הדירה. 3. הנתבעות כופרות בטענות התובע. עמידר טענה בסיכומיה כי הסיבה האמיתית להגשת התביעה היא רצונה של בתו של התובע לשפר את מגוריה באמצעות רכישת הדירה בהנחה. עוד נטען כי בין הצדדים לא נחתם הסכם כלשהו, וכי הודעת עמידר לתובע ציינה במפורש כי היא תהיה זכאית לבטל את הליך מכר הדירה, אם יסתבר כי הוא איננו זכאי. בנוסף הובהר בס' 4 לבקשה לרכישת הדירה עליה חתום התובע, כי רק חוזה חתום עם עמידר מהווה התחייבות שלה. מאחר שעמידר חזרה בה מהודעתה לאחר שהסתבר לה כי היא נשלחה בטעות, הרי שאין כל הסכם מחייב בינה לבין התובע. עוד נטען כי התובע לא הסתמך על הודעת עמידר, ולא שינה את מצבו לרעה. 4. עמידר טענה כי טענת התובע לפיה די במגורים רצופים בדירה גם במשך תקופה שאיננה בסמוך להודעת עמידר, מהווה הרחבת חזית, וכי אין לקבלה גם לגופה, שכן טענת התובע אינה עולה בקנה אחד עם ההיגיון ועם מטרת הנתבעות וכוונת המבצע. 5. עמידר טוענת כי הוכח שהתובע לא התגורר בדירה ולא עמד בתנאי המבצע. לטענתה, משנת 2001 הדירה נטושה. בדירה לא היה חשמל במשך 5 שנים, מונה המים נותק, ולא ניתן לקבל את טענות התובע כי הוא גר בדירה שאין בה לא חשמל ולא מים. הדירה לא הותאמה לשימוש כדירת נכים, ובלא התאמה כזאת, התובע לא יכול לגור בדירה, משום שהוא נעזר בכסא גלגלים, ופתחי הדלתות בדירה לא הוגדלו לצורך מעבר כסא גלגלים בהן. עמידר אף הפנתה לסתירות בעדויות ביחס למגורי התובע בדירה ללא חשמל ומים. עמידר טענה כי הדירה היא משאב נחוץ למדינה, וכי אם יפונה ממנה התובע - ניתן יהיה לעשות בה שימוש עבור משפחות אחרות הממתינות לדירה. 6. משרד הבינוי והשיכון העלה בסיכומיו טענות דומות לטענות עמידר. כך, נטען בין היתר כי לא נקשר הסכם בין התובע לבין עמידר, אלא התובע רק הגיש בקשה לרכוש דירה; כי עמידר היתה זכאית לבטל את הליך המכר אם מסתבר לה כי המציע אינו "זכאי"; כי התובע לא גר בדירה, ואין סיכוי סביר שהוא ישוב לגור בה; וכי הדירה דרושה למשהב"ש כדי להעמידה לרשות נזקקים אחרים. דיון 7. ביום 14.2.06 הגיש התובע בקשה לרכוש את הדירה במסגרת המבצע, על פי נוהל שצורף כנספח א' לתצהיר העדה מטעם משהב"ש, הגב' מנע. בבקשה שצורפה כנספח ב' לתצהירה של הגב' מנע, צוין כי התובע מבקש לרכוש את הדירה, וכי הוא מבקש שהנתבעות יודיעו לו אם הן מסכימות למכור לו את הדירה, ואת תנאי המכר. כן צוין בבקשה כי היא אינה מהווה הסכם מכר, וכי "עד לחתימת הסכם מכר על ידי עמידר, לא ייחשבו כל הודעה או הליך כהצעה או כקיבול או כקשירת חוזה בינינו לבין עמידר בשום צורה ואופן". בס' 5 לבקשה הנ"ל, הצהיר התובע כי הוא מודע לכך כי רכישת הדירה כפופה להנחיות משרד האוצר ומשהב"ש ובין היתר לכך שה"זכות לרכוש את הדירה היא לדייר שהתגורר בדירה במשך 4/6 שנים רצופות לפחות על פי חוזה כדין". 8. ביום 20.6.06 נשלחה אל התובע הודעה מטעם הנתבעות. בהודעה זו הודעו לתובע תנאי רכישת הדירה, וכן הודע לו כי הרכישה כפופה להנחיות משרד האוצר ומשהב"ש, וכי עמידר זכאית לבטל את ההליך אם יסתבר לה כי התובע הצהיר הצהרה שאינה נכונה, או שהתגלה כמי שאיננו זכאי לרכוש את הדירה. כן צוין כי עמידר מסתמכת בהודעתה על בקשת התובע לרכישת הדירה, ועל התנאים וההתחייבויות של התובע בהודעה זו. הודעה זו איננה מהווה הסכם, אלא - בהתאם אמור בה, היא מהווה שלב בטיפול בבקשת התובע, כאשר המשך הטיפול כפוף למכלול התנאים שצוינו לעיל. לאור האמור לעיל, אני סבורה כי לא ניתן לקבוע כי התובע התקשר בהסכם עם עמידר. אני סבורה כי אם נכונה טענת הנתבעות לפיה התובע איננו "זכאי" לפי תנאי המבצע, משום שהוא לא גר בדירה ברציפות במשך 6 שנים, הרי שעמידר איננה חייבת להתקשר איתו בהסכם, והמסמכים שהוחלפו בין הצדדים שפורטו לעיל, אינם מחייבים אותה לעשות כן. 9. טענותיהן של הנתבעות לפיהן התובע איננו זכאי לרכוש את הדירה בתנאי המבצע, נסמכות על ס' 5(ב) לבקשת התובע, בו נקבע כאמור כי "הזכות לרכוש היא לדייר שהתגורר בדירה במשך 6/4 שנים רצופות לפחות על פי חוזה כדין". כדי להכריע בתביעה, יש לבחון אם כן האם התובע "התגורר בדירה" כמובנו של מונח זה בס' 5(ב) הנ"ל, במשך 4 או 6 שנים רצופות. יש לבחון את המשמעות של מונח זה, וליישמו על הנסיבות שהוכחו בתביעה דנן. האם התובע חי באופן רצוף בדירה הבקשה לרכישת הדירה מיום 14.2.2006? 10. בטרם נבחן את השאלה הפרשנית בהתייחס לסעיף 5(ב) הנ"ל, נסקור את הרקע העובדתי כפי שהוכח במסגרת הראיות. זאת, לאור העובדה שהתובע טען כי הוא הוסיף לגור בדירה באופן רצוף, בעוד שלטענת הנתבעות משנת 2000 ואילך חדל התובע לגור בדירה. 11. הנתבעות הפנו למספר מסמכים, מהם עולה לטענתם כי התובע לא גר בדירה בתקופה הרלוונטית. כך, עמידר צירפה לתצהיר העדות הראשית של העדה מטעמה, גב' אריאלי, דו"ח של "מעגל" מיום 14.1.02, כאשר במסגרת ביקור זה לא נמצא איש בדירה ושעון החשמל והמים לא פעלו. בדו"ח מודיעין אזרחי מיום 28.1.02 נכתב כי הדירה ריקה מאדם, התובע לא גר בדירה מזה שנתיים ועבר לגור אצל בתו. שעוני החשמל והמים היו מנותקים. כן הוגש עותק תדפיס של חברת חשמל, המודיע על ניתוק החשמל מיום 26.11.01, וכן מכתב של ועד הבית בו מצויה הדירה, לפיו התובע לא שילם דמי ועד בית עוד משנת 1999. נספח ו' לתצהיר עמידר הוא מכתב מהאגודה לתרבות הדיור מיום 3.9.07, לפיו התובע לא גר בדירה, ונספח ח' לתצהיר הוא תלונה של ועד הבית על מטרד תברואתי בדירה. יובהר כי לכול המסמכים הללו שלא הוגשו על ידי מי ערך אותם - אין ערך ראייתי - ולכן אינני מסתמכת עליהם. 12. משהב"ש הגיש תעודות עובד ציבור של חברת החשמל ושל עיריית קרית גת ביחס לצריכת החשמל והמים בדירה. התעודות הוגשו מכוח ההחלטה של כב' הרשם אורנשטיין מיום 31.3.2008. בהחלטה ציין כב' הרשם כי אם ירצה התובע לחקור את עורכי התעודות, יהיה עליהם להתייצב לדיון. מתעודות עובד הציבור שהתובע לא בקש לחקור את עורכיהן, עולה כי החשמל והמים בדירה היו מנותקים במשך השנים - משנת 2002 ועד שנת 2006. החשמל חובר בשנת 2006, ואילו צריכת המים התחדשה רק בחודש פברואר 2008. יוער כי התובע איננו חולק על כך כי לא היתה צריכה של חשמל ושל מים בשנים האמורות בדירה. לכאורה די היה בכך כדי להוכיח כי איש לא גר בדירה במשך התקופה הזו. אולם, התובע כפר בכך, וטען כי הוא גר בדירה, למרות שלא נצרכו בה לא חשמל ולא מים. 13. אחד הכלים הראייתים שבתי משפט עושים בהם שימוש כדי לקבוע את העובדות הרלוונטיות, הוא הכלי של שימוש ב"שכל הישר" של השופט. בעשותו שימוש בכלי זה, מיישם השופט את ניסיון החיים שלו, ואת ידיעותיו ביחס לאופן בו אנשים מתנהלים, כדי להסיק מסקנות ביחס למחלוקת עובדתית כזאת או אחרת. בענייננו, יישום ניסיון החיים של בית המשפט יביא למסקנה כי לא ניתן, במאה ה-21, לגור במשך מספר שנים בדירה שאין בה חשמל או מים זורמים, וכי לכן אין לקבל גרסה לפיה התובע חי באופן זה בדירה. יחד עם זאת, השימוש בכלי הזה של השכל הישר של השופט, צריך להיות שימוש זהיר. בית המשפט צריך להיות מודע לכך כי הצדדים לדיון אינם מתנהלים תמיד באותו אופן בו הוא עצמו מתנהל, ויש להיזהר, לכן, מהסקת מסקנות ביחס לאורח חייהם של אנשים אחרים, תוך החלת סטנדרטים של בית המשפט, שעשויים להיות זרים ולא רלוונטיים ביחס לצדדים. 14. כך טען ב"כ התובע במקרה הנוכחי. הוא טען כי כתוצאה ממצבו הנפשי של התובע, הוא אכן חי בדירה מספר שנים ללא חשמל וללא מים זורמים. לגישת התובע, הדבר הוא אפשרי, ואף קורה לא אחת באוכלוסיות מסוימות, שחיות לאורך זמן בבתי מגורים שאין בהם לא חשמל ולא מים זורמים (ע. ת. 3 מר יצחק בגייב, העיד כי במכולת שבבעלותו, קורה לא אחת כי אנשים רוכשים נרות כדי שישמשו להם למאור משום שאין להם חשמל בדירה - ר' עמ' 11 שורות 20-21 לפרוטוקול). האפשרות לחיות מספר שנים בדירה ללא אור ומים, צריכה אם כן להיבחן כאפשרות ממשית. יש לבחון האם התובע, על כל המאפיינים האישיותיים ולאור מצבו הנפשי הנטען, הוכיח כי הוא אכן חי באופן זה. 15. אני סבורה כי ענין זה לא הוכח. אין ספק כי יש קושי גדול לחיות בתחילת המאה העשרים ואחת ללא חשמל ומים, ואין ספק כי מחייה בתנאים כאלה היא תופעה חריגה ביותר. הנטל המוטל על הטוען כי כך חי לאורך מספר שנים, איננו נטל קל. בענייננו, קיימות סתירות ותהיות רבות העולות מחקירותיהם של העדים, שלא נענו ולא הובהרו, ושאינן מאפשרות לקבל את טענת התובע בהקשר זה. 16. ראשית, אין מחלוקת כי התובע הוא אדם נכה המוגבל בתנועותיו. אף שהוא מסוגל ללכת מספר צעדים, הוא יושב בכסא גלגלים. ביחס לאדם כזה, שחי בדירה בקומה גבוהה (עם מעלית), ההנחה שהוא חי ללא חשמל ומים, וללא אפשרות זמינה לרכוש או לקבל מוצרי מזון ושתייה, היא כמעט בלתי אפשרית. התובע ניסה באמצעות העדים מטעמו להסביר איך חי בשנים בהן הדירה לא היתה מחוברת לחשמל ולמים. בתו טענה כי הוא אכל אוכל מקופסאות שימורים. ע.ת. 3, מי שהיה בעלה של הבת, טען כי הוא רכש עבורו גבינה ונקניק. הבת אף טענה כי היתה שולחת לו אוכל משירותי קייטרינג. התובע עצמו כפר בכך כי הוזמן עבורו אוכל מקייטרינג. יתר הגרסאות אינן סבירות אף הן. לא ברור מה תדירות הביקורים של בני המשפחה אצל התובע. איש לא טען כי היה מביא לו משקאות. אין, אם כן, כל גרסה ביחס לשאלה מה היה התובע שותה. גם ביחס לאוכל, לא ברור באיזו תדירות היה מובא אוכל לתובע, וקשה מאוד להניח כי התובע הצליח לחיות במשך מספר שנים רק באמצעות אוכל שהיה מובא לו לדירה באופן מזדמן על ידי קרובי משפחה. 17. גם בנושא שימוש בשירותים, קשה לקבל את גרסתו של התובע. אין עקביות בגרסאות העדים ביחס לכך. אם התובע אכן השתמש בטיטולים - לא ברור איך הוחלפו לו הטיטולים, מי החליף אותם ודאג להיגיינה שלו, ובאיזה אופן זה נעשה - בהתחשב בעובדה שלא היו מים זורמים בדירה. עוד יש לציין כי לתובע אין מטפל שגר יחד עמו, וכי הוכח גם כי הדירה לא שופצה מעולם לצורך התאמתה למגורים של אדם נכה המשתמש בכסא גלגלים. יש לציין עוד, כי התובע סובל מאפילפסיה. הוא טען כי אם הוא מקבל תרופות, ההתקפים שלו הם נדירים (עמ' 19 שורות 5-6). יחד עם זאת, יש להביא גם נושא זה בחשבון כאשר נשקלת האפשרות כי התובע גר לבדו בדירה. 18. לגישתו של התובע, הוא חי בדירה ללא חשמל ומים משום שהוא היה שרוי בדיכאון לאחר מות אישתו, ולכן לא היה לו צורך בחיבור הדירה לחשמל ולמים. טענה זו בדבר מצבו הנפשי של התובע לא הוכחה על ידי חוות דעת רפואית. מאחר שמדובר כאמור בטענה ביחס למצב נפשי קיצוני וחריג, אינני סבורה כי ניתן לקבלה ללא תמיכה של טענה זו בחוות דעת של מומחה בתחום. מומחה כזה היה צריך לבחון את מצבו הנפשי של התובע בתקופה הרלוונטית, ולקבוע האם מדובר במצב נפשי שאחת מהשלכותיו עשויה להיות מגורים בדירה ללא רצון להסדיר את החיבור בדירה לחשמל ולמים. לכן, אני קובעת כי במהלך השנים 2002-2006, התובע לא שהה בדירה - אלא התגורר אצל בתו. התנאי של "מגורים רצופים" ופרשנותו 19. התובע טען כי המגורים הרצופים במשך 6 שנים, המצוינים בס' 5(ב) לבקשה לרכוש את הדירה, אינם חייבים בהכרח להיות ערב החתימה על הסכם הרכישה - ודי בכך שהוא גר בדירה באופן רצוף במשך 6 שנים בין השנים 1995 עד 2001 (ועל כך אין למעשה מחלוקת), כדי שהוא יהיה זכאי לרכוש את הדירה - אף בהנחה שהוא חדל לחיות בה לאחר מכן. הנתבעות טענו כי מדובר בהרחבת חזית. אינני מקבלת את הטענה. בס' 5 לכתב התביעה המתוקן טען התובע כי הוא עמד בכול תנאי ההסכם, תנאי המבצע ובתנאים המקדמיים לרכישת דירה. 20. יחד עם זאת, אינני סבורה כי יש מקום לקבל את הטענה לגופה. המבצע הוא עבור דיירים "חסרי דירה" על פי הכללים של משהב"ש. אני סבורה כי ההיגיון של המבצע מכוחו ניתנה אפשרות לדיירים כאלה, אשר שכרו דירות של עמידר, לרכוש את הדירות בהן הם מתגוררים בשכירות, הוא לאפשר לדיירים הללו, אשר גרים בהן בפועל במשך תקופה ארוכה, לקבל זכויות קניין בדירות, בתנאים טובים ונוחים. לטענת משהב"ש, תנאי הרכישה של הדירות הן במחיר המשקף כ-15% משוויין בלבד. לכאורה עולה מהפרשנות המוצעת על ידי התובע, כי המבצע יחול גם על מי שגר בדירה ולו בתקופה רחוקה בעבר, במשך 6 שנים רצופות, עזב אותה זה מכבר ואינו מתכוון לשוב לחיות בה. פרשנות כזו אינה סבירה. אין זה סביר כי מבצע כזה יוצע גם לדייר כזה, רק משום שבתקופה כלשהיא בעבר הוא גר בדירה במשך 4 או 6 שנים רצופות. מי שעזב את הדירה זה מכבר איננו זקוק לה לצורכי מגורים, ולכן אין מקום להניח כי הכוונה היתה כי תנאי המבצע יחולו גם לגביו. 21. ב"כ התובע הפנה לפסה"ד עע"מ 7582/03 מדינת ישראל נ. רבוח פ"ד נ"ט(4) 486. באותו ענין התייחס בית המשפט העליון לזכותה של המשיבה לרכוש דירה במסגרת מבצע "קנה ביתך". בפסק הדין הובאו הוראות המבצע, ובכלל זה הגדרת המונח "זכאי". באותו ענין, לא היה די במגורים רצופים לפני היום הקובע, ונדרשה תקופת מגורים כוללת ארוכה יותר. המונח "זכאי" באותו ענין הוגדר כך: "כהגדרתו בחוק הלוואות לדיור, ובלבד שהתגורר בדירה ציבורית כדין או על פי חוזה, תקופה של שתים עשרה שנים שלמות ורצופות לפחות, מהן לפחות 7 שנים רצופות לפני היום הקובע". 22. אכן, בענייננו, לא צוין בתנאי המבצע כי הוא מתייחס למגורים רצופים לפני היום הקובע. אולם, אין להסיק מפסה"ד רבוח הנ"ל כי התקופה בענייננו עשויה להיות גם תקופת מגורים בעבר הרחוק. תנאי המבצע בענייננו אינם דורשים תקופת מגורים נוספת בדירה מעבר לתקופה לפני היום הקובע - כפי שהיה בענין רבוח. לכן, ולאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי הפרשנות הסבירה והנכונה לתנאי המבצע היא כי הוא חל על מי שגר בדירה 4 או 6 שנים רצופות לפני היום הקובע. אין אם כן משמעות לעובדה כי התובע גר בדירה משנת 1995 ועד שנת 2000 או 2001 לצורך עמידתו של התובע בתנאי המבצע. לכן, יש לבחון האם ניתן לקבוע כי התובע גר בדירה במשך 4 שנים עד לשנת 2006 - המועד בו הוא הגיש את הבקשה לרכוש אותה בתנאי המבצע. האם חרף העובדה שהתובע לא גר בדירה, ניתן לקבוע כי הוא עמד בתנאי המגורים ברצף? 23. כפי שפורט לעיל, אני סבורה כי בפועל התובע עזב את הדירה בשנת 2000 או 2001 לאור מצבו הרפואי ועבר לחיות בביתה של ביתו. יחד עם זאת, יש לבחון את השאלה האם יש לראות אותו כמי שגר בדירה ברציפות, חרף העובדה שהוא חדל לשהות בה. התובע טוען כי אף בהנחה כי הוא לא גר בדירה באופן רצוף, אין מקום לקבוע לאור כל הנסיבות הרלוונטיות, כי הוא "נטש" אותה. 24. בפסק הדין בענין רבוח שנזכר לעיל, בחן בית המשפט שאלה דומה, בהקשר של המשיבה באותו ענין, שנטען לגביה כי היא לא התגוררה בדירה. המשיבה באותו ענין שהתה במחלקה סיעודית בבית אבות. בית המשפט התייחס לשאלת פרשנות המונח "גר" או "התגורר", וקבע כי יש לפרש אותו בהתאם להקשר בו הוא מופיע. בית המשפט הפנה לפסקי דין שבחנו מקרים בהם היתה היעדרות ממקום מגורים. יש להבחין - כך נקבע - בין היעדרות ארעית גרידא, לבין היעדרות המנתקת את זיקת המגורים הקבועה (ר' ע"א 4127/95 זלקינד נ. בית זית - מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ (פ"ד נ"ב(2) 306). 25. בית המשפט העליון התייחס באותו ענין לאופן בחינת השאלה האם אדם מסוים גר מגורים קבועים במקום מגורים מסוים. הוא קבע כי: "המצבים שבהם קיימת סתירה לזיקה של מגורים קבועים ייקבעו באופן פרטני בכול מקרה ומקרה. ככלל, מתבקשת בדיקה של מהות ההיעדרות מן המושב, המשלבת הן נסיבות אובייקטיביות והן סממנים סובייקטיביים... רק שילוב של מבחנים אובייקטיביים המצביעים על ארעיות הניתוק, ומבחנים סובייקטיביים המלמדים על הכוונה להמשיך לחיות במושב, יסייע לנו לקבוע אם נתקיים התנאי של מגורים בקביעות... על כל מקרה להיבחן לנסיבותיו, בהתאם לקווים שהותוו לעיל, וההכרעה בכול אחד מהמקרים תיפול בהתאם למשקלן של הנסיבות ולראיות המצביעות על קיומה והמשכה של זיקת המגורים בקביעות במושב, או על ניתוקה בשלב כלשהו". עוד נקבע באותו ענין כי "על דרך ההכללה ניתן לומר כי משך ההיעדרות ממקום המגורים יכול לשמש אינדיקציה משמעותית לשלילת יסוד הארעיות, ולהצביע על ניתוק הזיקה של מגורים בקביעות". יחד עם זאת, היעדרות ממושכת למטרה חולפת עשויה שלא לנתק את זיקת המגורים. 26. יישום האמור לעיל על המקרה דנן מעלה לטעמי כי התובע נטש את הדירה, כי "זיקת המגורים" שלו לדירה התנתקה, וכי לא ניתן לקבוע כי הוא המשיך להתגורר בדירה - במובן הרלוונטי לתנאי המבצע. מטרתו של המבצע היתה - כעולה מתנאיו- לאפשר לזכאים בדיור הציבורי לרכוש את הדירות בהן הם מתגוררים. המבצע הוציא מתכולתו את אותם אנשים שאין להם זיקה לדירות. על רקע זה יש לפרש את דרישת רציפות המגורים, ולבחון את השאלה האם ניתן לראות את התובע דנן כמי שהמגורים הרצופים שלו בדירה נקטעו. 27. ראשית יש לציין בהקשר זה, את משך ההיעדרות של התובע ממקום המגורים - מדובר בהיעדרות שבמועד הגשת הבקשה היתה היעדרות של 5 או 6 שנים. זהו פרק זמן ממושך מאוד, שככלל יש בו כדי להעיד על כך שהדייר הרלוונטי נטש את מגוריו ללא שוב. תובע המבקש לטעון כי לא זה המצב, חייב להרים את הנטל ולהוכיח טענה זו. בפס"ד רבוח נקבע כי אין מקום להטיל על עמידר את הנטל להוכיח כי המשיבה לא תוכל לשוב לביתה, ואף אם הנטל הוטל על עמידר, הרי "חלוף הזמן הינו אינדיקציה חזקה לכך שאין סיכוי של ממש כי המשיבה תשוב אי פעם לדירה. הזמן כשלעצמו יוצר, באין ראייה לסתור, חזקה עובדתית בענין. נוכח חלוף הזמן היתה המשיבה צריכה להראות שיש סיכוי ממשי שעם הזמן היא תוכל לשוב לדירה". 28. אכן, ישנן מספר אינדיקציות לכך שהתובע לא רצה לנתק את זיקתו לדירה. האינדיקציה הראשונה לכך, היא בכך שהתובע המשיך לשלם את דמי השכירות עבור הדירה באופן רצוף גם במשך כל התקופה בה הוא לא שהה בדירה אלא אצל בתו. מכאן שהתובע בקש לשמר לעצמו זיקה לדירה. מבחינת הנסיבות האובייקטיביות, יש לציין כי עזיבתו של התובע את הדירה היתה מאחר שהוא חלה. הוא עבר כאמור לגור בבית בתו, שמעבר להיותה בת משפחה, היא גם אחות במקצועה, והיא יכלה לכן לטפל בו. מעבר כזה דומה מבחינות רבות לאשפוז בבית חולים או בבית אבות סיעודי, לצורכי טיפול. 29. במקרים שבהם אדם עוזב את ביתו מטעמי מחלה, כדי לקבל טיפול, המסקנה לפיה הוא לא בקש לנתק את זיקתו לבית - היא מסקנה אפשרית. מקרים כאלה שונים מטיבם וטבעם ממקרים אחרים בהם אדם עוזב את ביתו מיוזמתו, ללא שצרכים רפואיים חייבו אותו לעשות כן. כך, בפס"ד בית זית שנזכר לעיל, נקבע כי "היעדרות למטרה מוגדרת וחולפת עשויה להתמשך זמן רב בלי לאבד בכך מאופייה הארעי. כך, אדם הנזקק לאשפוז ממושך בגין מצבו הרפואי, עלול להיעדר מביתו למשך זמן רב ואינו מנתק בכך בהכרח את זיקת המגורים לביתו". אולם, כעולה מספק הדין רבוח שהובא לעיל, יש לבחון, במקרה בו אדם עוזב את ביתו מטעמים רפואיים, את השאלה האם קיימת אפשרות ממשית כי הוא עתיד לשוב ולהתגורר בבית. בפס"ד רבוח הנ"ל, נדחתה טענתה של המשיבה כי היא תחזור לגור בבית. בית המשפט קבע ש"האפשרות שהמשיבה תחזור לבית היא, במקרה הטוב, משאלת לב גרידא של ילדיה. אין די בהצהרה גרידא סתמית על כוונה לחזור לדירה; צריכה זו להיות כוונה שיש מאחוריה 'כיסוי'". 30. האם הוכיח התובע בענייננו כי ישנה אפשרות ממשית שהוא יחזור לגור בבית, והאם יש "כיסוי" לאפשרות כזו? אני סבורה כי מכלול העובדות שהוכחו בעניינו, איננו מצדיק את המסקנה כי קיים סיכוי שהתובע ישוב לגור בדירה. אינני סבורה שהוכח כי התובע חזר לגור בדירה, לאחר שעזב אותה בשנת 2001. התובע לא העלה טענה כזו, והיא אף לא נטענה על ידי מי מהעדים מטעמו. 31. בהקשר זה יש לציין כי מתעודות עובד הציבור שהוגשו מטעם הנתבעות, עולה כי מונה החשמל נותק בדירה בתקופה בין 26.11.01 לבין 6.8.06. כעולה מתצהיר עדותו הראשית של התובע, ביום 6.8.06 הוא פנה בכתב לעמידר במכתב נספח ו' לתצהירו, בבקשה כי היא תעמוד בהתחייבויותיה הנטענות כלפיו. ככול הנראה אם כן, לאחר יום 6.8.06, חובר מונה החשמל בדירה. יחד עם זאת, אין אינדיקציה כי נעשה בפועל שימוש בחשמל בתקופה זו, ולכן לא ניתן לקבוע כי התובע עשה שימוש בחשמל. בנוסף, העובדה כי החיבור לחשמל בוצע במועד לאחר שנודע לתובע כי עמידר מסרבת למכור לו את הדירה בתנאי המבצע, וכאשר התובע פנה לעמידר - מעלה חשש כי חיבור החשמל נועד לאפשר לתובע לטעון כי הוא גר בדירה. 32. יתרה מזאת, וזה העיקר - מתעודת עובד הציבור של עיריית קרית גת, עולה כי לא היתה צריכת מים בדירה עד יום 24.2.08 - קרי עד מועד המאוחר למועד בו חובר החשמל לדירה. כפי שציינתי לעיל, אינני סבורה כי ניתן לקבוע כי התובע יכול היה לגור בדירה ללא שימוש במים. לכן, המסקנה לפיה החיבור של הדירה לחשמל לא נבע מכך שהתובע חזר לגור בדירה, אלא נועד לאפשר לו לטעון כי היא לא נטש את הדירה - היא מסקנה סבירה. 33. על פי תעודת עובד הציבור של עיריית קרית גת, החלה צריכת מים בדירה ביום 24.2.08. עם זאת, אינני סבורה כי ניתן לקבוע על סמך תעודת עובד הציבור הזו כי התובע חזר לגור בדירה בפברואר 2008. ראשית, כדי להגיע למסקנה כזו, היה על התובע להעלות את הגרסה כי הוא עזב את הדירה למשך כל התקופה עד פברואר 2008, וכי במועד זה הוא חזר לגור בה. לו זו היתה טענתו - היה עליו להבהיר מה קרה במועד זה שגרם לו לחזור לגור בדירה: האם מצבו הבריאותי השתפר, והאם יש מישהו מטעמו שמסייע לו כעת לגור בדירה, או שהוא יכול היום - בניגוד למצב בעבר, לגור בדירה ללא סיוע. 34. התובע העיד בחקירתו הנגדית, כי החיבור לחשמל ולמים נעשה ביום בו הוא היה בבית. לגרסתו "הם הגיעו אני הגעתי לדלת ושאלתי מי שם הם חברו את הדירה גם לחשמל וגם למים, ואני אמרתי תודה" (עמ' 20 שורות 17-18). יצוין כי במכתב התובע מיום 6.8.06 לעמידר, הוא טוען כי הוא לא יכול לשמוע צלצול ולפתוח את הדלת - ועמדתו בחקירה הנגדית שהובאה לעיל עומדת בסתירה לכך. עוד יש לציין כי החיבור לחשמל ולמים לא נעשה במועד אחד - כפי שהובהר לעיל, אלא בהפרש של שנתיים. גם ענין זה מכביד על התובע. 35. התובע היה צריך גם להבהיר האם הדירה מתאימה למגורים לאדם נכה המשתמש בכסא גלגלם, אף שאין חולק כי לא נערך כל שיפוץ בדירה שנועד לאפשר שימוש בה לאדם המשתמש בכסא גלגלים. אין כל גרסה כזו מטעם התובע. התובע כאמור כפר בכך שהוא עזב את הדירה. לגרסתו, שאותה הוא ניסה לגבות בעדויות מטעמו, הוא הוסיף לגור בדירה במשך שנים רבות ללא חשמל ומים. גרסה זו לא התקבלה - מהטעמים שפורטו לעיל. לא ניתן אם כן לקבוע כמימצא עובדתי כי התובע עזב את הדירה וחזר אליה בשנת 2008, כאשר אין כל גרסה כזו מטעמו של התובע, וכאשר גרסתו שלו ביחס למהלך העניינים נדחתה. 36. אכן, אין הסבר ביחס לשאלה מדוע היתה צריכת מים בדירה מפברואר 2008 ואילך. ייתכנו לכך מספר הסברים. מאחר שאף אחד מהצדדים לא העלה כל טענה עובדתית בהקשר זה, אינני סבורה כי יש מקום כי אקבע מימצא עובדתי בעניין. די לי שאציין כאמור כי אין מקום לקבוע כי התובע חזר לגור בדירה. 37. לכן, אני סבורה כי הוכח שהתובע עזב את הדירה, וכי הוא לא חזר לגור בה במשך שנים ארוכות. אין סיבה להניח כי התובע יוכל במצבו הנוכחי לשוב לגור בדירה. טענה כזו לא הועלתה על ידי התובע, והיא לא גובתה בכול מסמך או ראייה אובייקטיבית. כעולה מפס"ד רבוח שהובא לעיל, גם כאשר עולה טענה מפורשת ביחס לכוונה של הדייר לחזור לגור בדירה - אין די בכך. אין די בהצהרה סתמית בהקשר זה אלא יש להוכיח כי לכוונה לחזור לגור בדירה יש "כיסוי". בענייננו, אינני סבורה כי הוכח "כיסוי" לאפשרות כי התובע יחזור לגור בדירה. בנסיבות אלה, עזיבתו את הדירה היא "נטישה" ולא ניתן לראותה כעזיבה זמנית. 38. התובע טען בין היתר גם כי עמידר עצמה לא היתה סבורה כי התובע נטש את הדירה, שכן היא לא בקשה לסלק אותו ממנה, הגם שהיא היתה מודעת לכך שהוא עזב את הדירה. התובע - כך נטען - הסתמך על מצג זה, ושינה את מצבו לרעה כתוצאה ממנו. אכן, עמידר היתה מודעת לכך שהתובע עזב את הדירה. כך עולה מדוחות ביקורת של עמידר, שהנתבעות הפנו אליהם בסיכומיהם. יחד עם זאת, וכפי שעולה מס"ד רבוח שנזכר לעיל, עזיבה של אדם חולה את דירת המגורים שלו, איננה נחשבת בהכרח נטישה, כל עוד מדובר בעזיבה זמנית, לצורך קבלת טיפול רפואי, כאשר קיים סיכוי ממשי לכך שהדייר ישוב לגור בדירה לאחר שמצבו ישתפר. לכן, עמידר לא היתה יכולה לדעת האם יש לראות את התובע כמי שנטש את הדירה, או כמי שעזב אותה באופן זמני. 39. ממכתבו של מנהל מרחב לכיש בעמידר לוועד הבית בו נמצאת הדירה, מיום 23.11.03, עולה כי עמידר אכן היתה סבורה - לפחות במועד משלוח המכתב, כי התובע עזב את הדירה באופן זמני. במכתב מצוין כי התובע "עבר אירוע מוחי ונמצא זמנית אצל בתו לשם קבלת טיפול". סביר להניח כי מידע זה התקבל על ידי התובע או מי מטעמו. כותב המכתב מוסיף כי "אנו תקווה שבימים הקרובים ישוב לביתו ויטפל בדירה". גישתה של עמידר עולה אם כן בקנה אחד עם המצב החוקי כפי שתואר לעיל. אין מקום לקבוע כי עמידר הציגה מצג לפיו היא "מוחלת" לתובע על הנטישה, משום שעמידר לא היתה יכולה לדעת אם התובע עזב את הדירה באופן זמני, או שהוא עזב ללא שוב. האפשרות להסיק מסקנה כי התובע עזב ללא שוב, מצריכה בירור של המצב הבריאותי של התובע, והסיכוי שלו להחלים ולהיות מסוגל לשוב לגור בדירה. 40. לכן, אין לקבוע כי התנהלותה של עמידר משתיקה או מונעת אותה מלטעון היום כי התובע לא עזב את הדירה. טענת התובע בדבר שינוי מצבו לרעה, מתייחסת לעובדה כי הוא שילם את דמי השכירות במהלך השנים בהן לא גר בדירה. תשלום דמי השכירות אין בו כדי להבטיח לתובע כי הוא יוכל ליהנות מתנאי המבצע, אם איננו עומד בתנאים אלה. אינני מוצאת לנכון להביע דעה ביחס לשאלה האם התובע זכאי להשבת דמי השכירות בגין התקופה בה לא גר בדירה. 41. לכן, ומכול הטעמים שלעיל, אני סבורה כי יש לדחות את התביעה. בשולי הדברים אביא את דבריה של כב' השופטת נאור בשולי פסה"ד בענין רבוח. כב' השופטת נאור קבעה שם כי: "לא מן המותר לומר גלויות: הקרב ה'אמיתי' בין בעלי הדין הוא הקרב על הירושה העתידית. ילדיה של המשיבה אינם, כמבואר, דיירים ממשיכים. רק אם תוכל אמם לרכוש את הדירה ולהעבירה לבעלותה, יוכלו הילדים, בבוא היום, לזכות בדירה בדרך של ירושה. רצונם זה של הילדים טבעי הוא ומובן... ואולם אל מול אינטרס מובן זה ניצב האינטרס של תור הממתינים לדיור ציבורי. פרשנות 'נדיבה' של תנאי המבצע היא, בסופו של יום, על חשבון מי שנזקקים לדיור הציבורי". בענייננו, נשאל התובע האם מי שקונה את הדירה זו בתו, והשיב "כן, זו בתי הביולוגית, היא מטפלת בי" (עמ' 20 שורות 11-12). מתשובתו עולה כי התובע אכן מעוניין שהדירה תעבור לידיה של בתו. רצון זה הוא לגיטימי כמובן, אך איננו יכול לאפשר לתובע שלא עמד בתנאי המבצע לרכוש את הדירה מכוחו. התלבטתי בשאלה האם מן הראוי לחייב את התובע בהוצאות. מחד גיסא, כפי שהובהר לעיל, לא קבלתי את גרסתו העובדתית של התובע ושל העדים מטעמו. יחד עם זאת, אין חולק כי התובע הוא אדם קשה יום שמצבו הבריאותי הוא קשה, הוא נכה וסובל ממחלות שונות. הוא ניסה לרכוש את הדירה בה הוא גר בעבר, עבור בתו. הטלת הוצאות תכביד עליו מאוד. כן הבאתי בחשבון את העובדה כי התובע שילם דמי שכירות עבור הדירה במשך השנים בהן הוא לא שהה בה בפועל. לאור כל הנסיבות הללו, אינני עושה צו להוצאות. מקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)דירות עמידר / עמיגור / חלמיש