קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עמלת שורה בנק הפועלים: מבוא בפני בקשה לאישור התובענה שבכותרת כתובענה ייצוגית בהתאם לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו- 2006 (להלן:"חוק תובענות ייצוגיות"). רקע וטענות הצדדים בבקשה שהגישו, טוענים המבקשים כי בחשבונות שניהלו בבנק הפועלים בע"מ (להלן: "הבנק") היו מספר הרשאות חיוב (להלן: "הוראות קבע"), אשר בוטלו ביוזמתם. על אף שאותן הוראות קבע בוטלו, הוסיפו המוטבים (אשר לטובתם נעשו הוראות הקבע) והציגו חיובים בחשבונות המבקשים. הבנק אמנם מילא אחר הוראות הביטול ולא כיבד את אותם חיובים שהוצגו על ידי המוטבים, אולם בשל עצם הצגת החיובים על ידי המוטבים והחזרתם חייב הבנק את חשבונם של המבקשים בעמלת רישום פעולה (להלן: "עמלת שורה"). על חיוב זה קובלים המבקשים. לטענתם, הבנק הוא הנהנה והמרוויח היחיד מביצוע הפעולה המתוארת לעיל וזאת על חשבון לקוחותיו. לעצמם מבקשים המבקשים סכום של כ- 38 ₪ ולקבוצה אותם הם מייצגים סכום המוערך ב- 37 מיליון ₪. הצדדים: אביב שירותים משפטיים בע"מ (להלן: "המבקשת"), הינה חברה בע"מ שעיסוקה בתחום מתן שירותי עזר לעורכי דין. שגיא שרון (להלן: "המבקש") מחזיק במניות המבקשת ומשמש כמנהלה. המשיב 1 (להלן:"הבנק"), תאגיד בנקאי הפועל בישראל מכוח חוק, סיפק למבקשים שירותים בנקאיים במועדים הרלוונטיים לכתב התביעה. המפקח על הבנקים (להלן: "המפקח") והיועץ המשפטי לממשלה צורפו להליך בהתאם להחלטתי מיום 15.8.04 (בש"א 7508/04) .   העובדות הצריכות לעניין: המבקשים פתחו, בנפרד, חשבונות בסניף הבנק בחדרה. המבקש- חשבון פרטי והמבקשת- חשבון עסקי. בחשבונות המבקשים היו 27 הוראות קבע, בהן הוראות לטובת חברת פלאפון בע"מ (להלן: "פלאפון"), חברת יורוקום תקשורת בע"מ (להלן: "יורוקום") וחברת אינטרנט גולד בע"מ (להלן: "אינטרנט גולד"), בהן מתמקד כתב התביעה (רשימת הוראות הקבע בחשבונות המבקשים הוגשה וסומנה נ/1). הוראת קבע הינה צורת תשלום עבור שירות אותו מספק נותן השירות (הוא המוטב) ללקוח, המוסדרת באמצעות כתב הרשאה, במסגרתו מורה הלקוח לבנק לחייב את חשבונו בסכומים ובמועדים שיומצאו לבנק באמצעי מגנטי על ידי המוטב (להלן: "כתב ההרשאה"). אם בוחר הבנק להיענות להוראה זו של הלקוח, הוא חותם על נוסח אישור המצוי בחלקו התחתון של כתב ההרשאה ואשר מופנה אל המוטב. במסגרת כתב ההרשאה מאשר הלקוח, בין היתר, כי ידוע לו שחשבונו יחויב מעת לעת בחיובים שונים שיומצאו על ידי המוטב באמצעי מגנטי. כן מאשר הלקוח, כי ידוע לו שהרשאתו ניתנת לביטול על ידי הודעה לבנק ולמוטב.    בהתאם לנוהל אשר קבע בנק ישראל, יכול המשלם לבטל את הוראת הקבע בכל עת, בכתב, ומשנתקבלה דרישת הביטול חייב הבנק לפעול על פיה ואין הוא זקוק להסכמת המוטב. גם הבנק זכאי שלא לכבד חיוב שעל פי הוראת קבע וזאת בעיקר כאשר מצב החשבון אינו מאפשר לכבד חיובים כספיים שנטל על עצמו הלקוח. במצב כזה, מודיע על כך הבנק, בכתב, ללקוח. המבקש ביטל את הוראות הקבע לטובת יורוקום ולטובת אינטרנט גולד בימים 2.11.00 ו- 1.4.01, בהתאמה. המבקשת ביטלה את הוראת הקבע לטובת פלאפון ביום 7.7.02. אף שהורו על ביטולן של אותן הוראות קבע, הוסיפו המוטבים והציגו חיובים בחשבונות המבקשים. כך, מאז כניסת הודעות הביטול לתוקף הוצגו 12 חיובים בחשבון המבקשת לטובת פלאפון, 3 חיובים בחשבון המבקש לטובת יורוקום וחיוב אחד בחשבונו לטובת אינטרנט גולד. כל פעולה המתבצעת בחשבון נרשמת בדפי החשבון של הבנק. פעולות שיוזם הלקוח בחשבון, למעט פעולות בודדות, מחויבות בעמלת שורה. בעת הרלבנטית להגשת התובענה עמדה עמלת שורה על סך של 1.21 ש"ח. הבנק אמנם מילא אחר הוראות הביטול ולא כיבד את אותם חיובים שהוצגו על ידי המוטבים לאחר ביטול הוראות הקבע. ברם, בשל עצם הצגת החיובים והחזרתם חויבו המבקשים בעמלות שורה (פעמיים עמלת שורה עבור שתי השורות שנרשמו בחשבון בגין פעולות החיוב והזיכוי). כך, חויבה המבקשת בעמלות שורה בסך כולל של 29.04 ש"ח והמבקש בסך כולל של 9.02 ש"ח. הליכים משפטיים ביום 12.9.05 ניתנה ע"י ביהמ"ש החלטה בבקשה לאישור התובענה כייצוגית. בהחלטתי, דחיתי את הבקשה. להלן תמצית ההחלטה: מצאתי, כי לאחר שהמפקח על הבנקים קבע נורמה מחייבת, האוסרת על בנקים לגבות עמלות שורה לאחר ביטול הוראת קבע, נשמט הבסיס להגשת התביעה שבכותרת, מפני שסברתי כי מטרתה העיקרית של התובענה הייצוגית אינה מתן פיצוי, אלא הבטחת ציות לנורמות חוקיות והבטחת אכיפת החוק. בנוסף, לא מצאתי בסיס לקיומה של עילת תביעה אישית של המבקשים נגד הבנק. בעניינינו, כך קבעתי, לא קמה לה עילת ההטעיה המנויה בס' 3 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א- 1981 (להלן:"חוק הבנקאות"). כמו כן קבעתי, כי הבנק לא הפר את חובת הגילוי כלפי הלקוח לעניין זה. סברתי כי העובדה שהבנק לא עדכן ו/או גילה למבקשים, טרם חיובם בעמלת השורה, על חיובם העתידי בגין הצגת חיובי מוטבים לאחר ביטול הוראת הקבע, אינה בגדר עניין מהותי כנדרש באיסור הסטטוטורי של חובת הגילוי הנאות הקבועה בס' 5 לחוק הבנקאות. לעניין המבקשים קבעתי בהחלטה כי מבקשנתם הוגשה שלא בתום לב. לעניין גודלה של הקבוצה קבעתי כי מקריהם הפרטיים של המבקשים אינם מקרים המאפיינים לקוחות רבים אחרים. עוד קבעתי כי לא קיימות שאלות משותפות לכלל חברי הקבוצה שכן, עילת ההטעיה ואי הגילוי הינן עילות אינדיווידואליות אשר יש לבררן באופן פרטני. המבקשים הגישו ערעור על החלטה זו לביהמ"ש העליון (ע"א 10262/05 אביב שירותים משפטיים בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ ( ניתן ביום 11.12.08). בפסק הדין נקבע ע"י המשנה לנשיאה כב' השופט א' ריבלין, כב' השופט א' רובינשטיין, כב' השופט י' דנציגר כדלהלן: ביהמ"ש העליון קבע כי גביית עמלה במקרה דנן הייתה בלתי חוקית. ובלשונו: "נראה כי לאחר ביטול הוראת הקבע אין כל עיגון- בדין או בשכל הישר- לגביית עמלות בגין חיוב שנסמך על הרשאה שבוטלה ובגין זיכוי חיוב שכזה". לפי קביעתו, בעניינינו אנו עוסקים בטענת גבייה שלא כדין. בנוסף, קבע ביהמ"ש העליון כי אילו הייתה מותרת גביית עמלת שורה לאחר ביטול הוראת קבע, הרי שבנסיבות המקרה ניתן היה לקבוע כי הבנק היה מחויב לגלות עובדה זו ללקוחותיו ושאם לא כן, היה הבנק מפר את חובת הגילוי ואיסור הטעיה. כב' השופט ריבלין קבע בפסק הדין כי תכליתו של מוסד התובענה הייצוגית אינה אך ורק פיצוי כי אם גם אכיפה. השופט ריבלין סבור כי דחיית תובענה ייצוגית מן הטעם שלאחר הגשתה שינה הנתבע את דרכיו המפרות, עלולה לתמרץ דווקא את ההפרה ולא את הציות. לעניין תום הלב, קבע ביהמ"ש של ערעור כי אי פנייה רצינית לבנק עובר להגשת בקשת המבקשים, אינה מהווה חוסר תום לב ואינה מהווה תנאי בלעדיו אין לאשר התובענה. לעניין גודל הקבוצה קבע ביהמ"ש כי סוגיה זו צריכה להיבחן "בראי התשתית הנורמטיבית שעל הפרק עתה". אחרון וחשוב מכל, קבע ביהמ"ש של ערעור כי חוק תובענות ייצוגיות חל גם על עניינים התלויים ועומדים לפני ערעור . בנוסף, קבע ביהמ"ש כי הסדר התובענות הייצוגיות ביחס לבנקים, לפי חוק תובענות ייצוגיות, אינו מוגבל לעילות המצויות בחוק הבנקאות. חוק התובענות מצביע על אפשרות להגיש תובענה ייצוגית כנגד תאגיד בנקאי "בקשר לעניין שבינו לבין לקוח", בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו". בפסק הדין נקבע, כי מאחר ובפני ביהמ"ש של ערעור לא הונח כל חומר הראיות, הרי שיש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי לצורך "בירור משלים", קרי בחינת הבקשה על פי חוק תובענות ייצוגיות שהתקבל במהלך הערעור. טענות הצדדים ברצוני לציין כי במהלך הדיון אשר נערך ביום 2.4.09 יעצתי למבקשים להוסיף עילות משפטיות . המבקשים מיאנו לעשות כן. לטענת ב"כ המבקשים: "אין בכוונתי לתקן את הבקשה לאישור התובענה. ביהמ"ש העליון אמר כי צריך לראות את נפקות החוק החדש מבחינת העילה, על ההליך המתנהל היום, כלומר האם על פי החוק החדש קמה למבקשים עילה כנגד הבנק. המבקשים פה הם הציבור. ביהמ"ש העליון בפסק דינו מדבר בשפה של "מבקש על". החוק החדש קובע שבמידה וביהמ"ש מצא שיש מקום לדון אולם למבקש עצמו אין עילה, אז יסתכל על ההליך ממבט של "מבקש על". (הדגשה שלי צ.ב.) לפיכך, אדון בטענות אשר הציגו המבקשים בבקשה אותה הגישו ביום 26.5.03 וכן בטענותיהם המוצגות בסיכומים אשר הגישו לביהמ"ש ביום 5.5.09. לאור כניסתו לתוקף של חוק תובענות ייצוגיות בשנת 2006, תידון בקשה זו בהתאם להוראות חוק זה. טענות המבקשים לטענת המבקשים, קמה להם עילה בגין גביית עמלה על ידי הבנק שלא כדין. טענתם זו מבססים המבקשים על קביעתו של ביהמ"ש העליון הקובעת כי (ע"א 10262/05 אביב שירותים משפטיים בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, עמ' 14 ( ניתן ביום 11.12.08)): "יכולים המבקשים לטעון, כי חיוב בעמלת שורה בנסיבות האמורות יש בו משום הפרת התחייבות כלשהי שנטל על עצמו הבנק במסגרת יחסיו עימם, או כי החיוב מנוגד לדין ואולם אין הם יכולים לטעון להטעיה בנסיבות העניין. מהות התביעה- משמע עילתה- היא הנותנת ולא זהותו של הנתבע". המבקשים טוענים בסיכומים, כי גביית העמלה בנסיבות המתוארות מהווה הפרה של הוראות המפקח על הבנקים על פי כללי ניהול בנקאי תקין, אשר הפכו לנורמות שעליהן מבוסס ניהול בנקאי תקין. בסיכומיהם, מפנים המבקשים לנוהל בנקאי מס' 415 אשר עוסק בנהלים בנושא עמלות וקובע כדלהלן בס' 2 (ב): "עמלה בגין החזרת חיוב על פי הרשאה אין לגבות עמלה מן המשלם בגין החזרת חיוב על פי הרשאה שהוצג לאחר שההרשאה בוטלה, אולם מותר לגבות עמלה מן המוטב". טענה נוספת אותה מעלים המבקשים מתבססת על הפרת הוראות חוק החוזים, התשל"ג- 1973 (להלן:"חוק החוזים"). לטענתם, בהסכם פתיחת החשבון עליו חתמו הצדדים, הוסכם בס' 18 לחלק הכללי כי: "הבנק יגבה עמלות בגין שירותים בנקאיים עבורנו או לפי בקשתנו" וכן עבור "הוצאות ניהול חשבון". פעולת הבנק, כך לטענת המבקשים, המאפשרת הצגת החיוב והחזרתו לאחר ביטול ההרשאה (אגב גביית דמי שורה), אין בה משום שירות עבור הלקוח או לפי בקשתו. לטענתם, יהיו האינטרסים של המוטב אשר יהיו, אין בכך כדי להקנות למשיב אפשרות לגבות עמלה מהלקוח עבור שירות שאינו מתבקש ע"י הלקוח ועבור שירות שאינו עבורו. בעשותו כן, כך המבקשים, הפר הבנק את חובותיו החוזיות כלפי לקוחותיו. עילה נוספת מוצאים המבקשים בחוק השליחות, התשכ"ה- 1965 (להלן:"חוק השליחות"). לטענתם, משפעל הבנק ללא הרשאתם- מראש או בדיעבד- פעולתו אינה מחייבת או מזכה את השולח, קרי המבקשים. בעניינינו, פעל הבנק מראש ללא הרשאה מאת המבקשים ועל כן פעולתו של השלוח, אינה מחייבת ואינה מזכה את השולח. במילים אחרות: בהיעדר הרשאה מצד המבקשים אסור היה לבנק לגבות עמלה מחשבונותיהם. המבקשים טוענים כי הבנק הפר את מנהג הבנקאים. המבקשים מציגים לעניין זה את הקבוע בפסיקה. ראה לעניין זה את דבריו של כב' השופט (בדימוס) מ' חשין בדנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' קוסטמן, פ"ד מז(5) 31, 33: "אחת מאמות המידה לבחינת חובתו של בנק כלפי לקוחו תימצא במנהג הבנקאים (practice of bankers); שאם נהג הבנק כמנהג הבנקאים, חזקה עליו שנהג כהלכה ומילא את החובה המוטלת עליו, ואילו אם לא נהג כמנהג הבנקאים, אות וסימן הם כי התרשל, וממילא ראוי הוא כי יישא בתוצאות מעשיו או מחדליו". לטענת המבקשים, הוראות בנק ישראל ו/או המפקח על הבנקים משקפות את מנהג הבנקאים. המבקשים סוברים כי עמדתו של המפקח על הבנקים, לפיה הבנק הוא היחידי שגובה עמלות בנסיבות נשוא דנא, מהווה הוכחה ניצחת להפרת מנהג הבנקאים בעניין זה. המבקשים טוענים כי עומדת להם עילת ההטעיה והפרת חובת גילוי לפי חוק הבנקאות. לטענתם, לאור הקבוע בפסק דינו של ביהמ"ש העליון בעניין זה ניתן ללמוד כי אפילו ומותר היה לבנק לגבות את העמלה נשוא דנא, הרי שהבנק היה חייב לגלות ללקוחותיו מראש את דבר גביית העמלות, שאחרת, פעולתו הייתה גורמת להפרת חובת הגילוי ואיסור הטעיה, המקימה עילה לפי חוק הבנקאות. המבקשים מוסיפים כי הם אכן עומדים בתנאי חוק תובענות ייצוגיות. לעניין קיומה של עילה אישית, המבקשים מפנים את ביהמ"ש לס' 3 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות הקובע כי בעניין של תאגיד בנקאי אין צורך בהוכחת התקשרות לצורך הקמת עילת תביעה אישית: "תביעה נגד תאגיד בנקאי, בקשר לענין שבינו לבין לקוח, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו". המבקשים מדגישים כי הם אכן הוכיחו כי נגבתה מחשבונם עמלת שורה שלא כדין. השאלה העומדת לפתחנו היא: "האם היה רשאי הבנק לגבות עמלת שורה לאחר ביטול הרשאה לחיוב בהוראת קבע". המבקשים מדגישים כי בירור התביעה בדרך של תובענה ייצוגית הינה הדרך היעילה וההוגנת, שכן מדובר בסכומים נמוכים. המבקשים מוסיפים כי הם ינהלו את התובענה בדרך הולמת ובתום לב, לעניין זה מציגים המבקשים את דברי ביהמ"ש העליון בעניין זה בעמ' 9 לפסה"ד: "העדר פנייה מוקדמת רצינית לבנק עובר להגשת התביעה לא מצדיקה קביעה כי נהגו בחוסר תום לב. יתרה מכך, באשר לעובדות שלא מצאו מקומם בבקשה נפסק כי לא מדובר בעובדות הנוגעות לשורש קיומה או היעדרה של עילת תביעה אישית או ייצוגית במקרה זה". טענות הבנק לטענת הבנק, בתקופה בה חויבו המבקשים בגין עמלת השורה, לא הייתה כל נורמה מחייבת באשר לגביית העמלה. הבנק מציין כי העובדה שהמפקח על הבנקים התקין תקנה בנושא לאחר הגשת תביעה זו מרוקנת מתוכן את טענות המבקשים, שכן לא ניתן לראות בתיקון התקנה אך ורק "תיקון המצב הקיים" כי אם החלת נורמה חדשה, שנקבעה רק לאחר הגשת תביעה זו. לעניין הפרת ההסכמים טוען הבנק כי לא הייתה כל הפרה מצידו. לטענתו, עמלת רישום פעולה הינה עמלה שגבייתה אושרה ע"י המפקח על הבנקים ואף הוצגה בגלוי כחלק מתעריפון הבנק. בנוסף, טוען הבנק כי במקרה של ביטול הרשאה, מחויב הלקוח בהתאם למוסכם בין הבנק למבקשים, להודיע על ביטול ההוראה למוטב. עוד מוסיף הבנק וטוען כי עמלה שבגין עצם החזרת החיוב, הוטלה אף היא בהתאם למוסכם ובהתאם להוראת הנוהל הבנקאי- על המוטב לבדו. יחד עם זאת, במקרה שבו מוצג חיוב (עפ"י הרשאה) ומוחזר- מדווח על כך הבנק ללקוח, בין היתר באמצעות חשבונו בבנק. בגין דיווח זה מחייב הבנק את הלקוח בעמלת רישום פעולה. הנה כי כן, העמלה שבגינה עתרו המבקשים לביהמ"ש, כך הבנק, כלל לא נגבתה בגין הרשאת החיוב אלא בגין רישום פעולה בדף חשבון, אותה זכאי היה הבנק לגבות. לעניין מנהג הבנקאים, הבנק טוען כי הבנקים השונים פעלו כל אחד לפי הבנתו וכי נוסף על בנק הפועלים, נהגו שני בנקים נוספים בדיוק באותו אופן. לטענתו, שני בנקים נוספים- הבנק הבינלאומי ובנק המזרחי- פעלו באותה דרך ובאופן שבו מ-5 הבנקים הגדולים- שלושה מבין הבנקים פעלו כמנהג בנק הפועלים. תימוכין להתנהלות זו מוצא הבנק לקביעתי לפיה, דרך התנהלות זו נבעה ככל הנראה בשל עמימות ניהול בנקאי תקין 415. לעניין חוק השליחות, הבנק טוען כי פעל בהתאם למוסכם בינו ובין המבקשים ולרבות בהתאם להוראה לחיוב חשבון אשר ניתנה לו, כמו גם בהתאם להוראת הביטול שניתנה לאחריה. לעניין הוראות ניהול בנקאי תקין, הבנק טוען כי בניגוד לגישת היועץ המשפטי לממשלה, הרי שהחיוב בעמלת חיוב פעולה הינו חיצוני להרשאה לחיוב חשבון ומנותק ממנו. לטענתו, החיוב האמור מתייחס לרישום פעולה בחשבון (הצגת חיוב ע"י המוטב והחזרתו כיוון שבוטל) ובמועד שקדם לבקשת האישור- לא הייתה כל הוראה ששללה חיוב כזה בגין רישום פעולה. לעניין הטענה בדבר הטעיה והפרת חובת הגילוי, הבנק מצביע על קביעתי כי במקרה דנא לא הטעה הבנק או הפר את חובת הגילוי כלפי המבקשים ואף מפנה לפסיקת ביהמ"ש העליון בערעור, בו נקבע כי מבלעדי שינוי החקיקה, קרי כניסתו לתוקף של חוק התובענות הייצוגיות, הוא היה מאשר את מסקנתו של ביהמ"ש המחוזי. בנוסף, מעיר הבנק כי ביהמ"ש העליון כבר קבע לעניין עילת ההטעיה ש"עילה זו כאמור אינה מתקיימת בעניינינו". לפיכך, היא אינה חלק ממסגרת הדיון העומד כעת לבחינתו של ביהמ"ש. טענות היועץ המשפטי לממשלה והמפקח על הבנקים בתשובתם לבקשה שבכותרת, תשובה שלא השתנתה אף לאחר החזרת התיק לביהמ"ש המחוזי,טענו היועץ המשפטי לממשלה והמפקח, כי מעת שביטל לקוח את הוראת הקבע, אין הבנק רשאי לחייבו בגין חיובים על פי אותה הוראת קבע, גם לא בעמלת שורה בגין רישום פעולות הצגת ההרשאה והחזרתה. לטענתם, הבנק הטעה את הלקוח בעת ההתקשרות החוזית עמו, באשר למחיר הכרוך בשירות הוראת הקבע. בנוסף, שולל היועץ משפטי לממשלה מכל וכל את טענת הבנק כאילו לא הייתה קיימת נורמה באותה עת האוסרת על גביית עמלה בגין הצגת חיוב לאחר ביטול הרשאה. לטענתו, ס' 2(ב) להוראת ניהול בנקאי תקין 415, העוסקת באופן ספציפי בגביית עמלות מהלקוח, קובע באופן מפורש כי הבנק אינו יכול לגבות עמלה בגין החזרת חיוב על פי הרשאה, שהוצג לאחר שההרשאה בוטלה. דיון והכרעה בקשה זו הוגשה טרם כניסתו לתוקף של חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו- 2006 (להלן:"חוק תובענות ייצוגיות"). ס' 45 (ב) לחוק קובע כי: "ההוראות לפי חוק זה, למעט הוראות תקנות בענין אגרות כאמור בסעיף 44, יחולו גם על בקשות לאישור תובענה ייצוגית ועל תובענות ייצוגיות, אשר היו תלויות ועומדות לפני בית משפט ביום פרסומו של חוק זה". לפיכך, ביהמ"ש העליון החזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי בכדי שבקשה זו תידון בהתאם להוראות חוק תובענות ייצוגיות. התביעה הייצוגית הינה כלי משפטי אשר מטרתו הגנה על האינטרס הציבורי, הגנה זו הוסדרה ע"י המחוקק בחוק תובענות ייצוגיות בצורה של הסדר אחיד ברור ומפורט, החל משנת 2006. ס' 1 לחוק תובענות ייצוגיות מציג את מטרות החוק: "מטרתו של חוק זה לקבוע כללים אחידים לענין הגשה וניהול של תובענות ייצוגיות, לשם שיפור ההגנה על זכויות, ובכך לקדם בפרט את אלה: (1) מימוש זכות הגישה לבית המשפט, לרבות לסוגי אוכלוסיה המתקשים לפנות לבית המשפט כיחידים; (2) אכיפת הדין והרתעה מפני הפרתו; (3) מתן סעד הולם לנפגעים מהפרת הדין; ניהול יעיל, הוגן וממצה של תביעות." תכלית חוק תובענות ייצוגיות, כפי שניתן ללמוד מסעיף המטרה (ס' 1 לחוק), הינה קביעת כללים אחידים בעניין זכות ההגשה והניהול של תובענות ייצוגיות, כדי לשפר את ההגנה על הזכויות. כלומר, המחוקק חפץ לקדם את אכיפת הדין וההרתעה מפני הפרתו, זכות הגישה לערכאות והאפשרות לסעד הולם לנפגעים תוך ניהול יעיל והוגן של התביעות. כלי משפטי זה נועד על מנת לשרת מבקש ייצוגי בשם קבוצה של נפגעים, כאשר נוצרה פגיעה בעלת מכנה משותף לכלל חברי הקבוצה, אשר כל חבר מחברי הקבוצה לא היה מגיש תביעתו באופן אינדיבידואלי. קיים חשש כי כלי משפטי זה ינוצל למטרות סחטנות. לשם כך קבע המחוקק כי בהליך זה, משום היותו חריג, נדרש אישור טרם כניסתו למסלול של הוכחת התביעה לגופה. תפקידו של השופט לסנן ולברור מבין התביעות את אלו אשר ראויות לשמש כתובענות ייצוגיות. יפים לעניין זה דבריו של כב' הנשיא א' ברק ברע"א 7028/00 אי.בי.אי ניהול קרנות נאמנות (1978) בע"מ נ' אלסינט בע"מ, : .."אנו מצויים בשלב הנוגע להליך האישור המקדמי, שהינו כעין "מסננת" לאיתורן של תביעות אשר המסגרת של תובענה ייצוגית מתאימה לבירורן..." (הדגשה שלי צ.ב.). השלב הראשון אותו יש לעבור במסגרת החלטה האם יש לאשר תובענה ייצוגית הינו, כי קיים סיכוי להצלחת התביעה. זאת ניתן ללמוד מס' 8 לחוק התובענות ייצוגיות. 8. אישור תובענה ייצוגית בידי בית המשפט (א)   בית המשפט רשאי לאשר תובענה ייצוגית, אם מצא שהתקיימו כל אלה: (1)   התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה; (הדגשה שלי צ.ב.) השאלה העומדת לפתחנו: "האם היה רשאי הבנק לגבות עמלת שורה לאחר ביטול הרשאה לחיוב בהוראת קבע." בבקשה לאישור תובענה ייצוגית, כאשר ביהמ"ש בוחן את סיכויי הצלחת התביעה, אין הוא נדרש לעמוד ולבחון את עילות התביעה לגופן ולהכריע בתביעה עצמה. כל שעל המבקש להוכיח בשלב זה של הדיון, הינו כי קיימת אפשרות סבירה שתביעתו, לאחר אישור בקשתו, תאושר. ראו לעניין זה דבריו של כב' הנשיא השופט (בדימוס) א' ברק ברע"א 4556/94 טצת נ' זילברשץ, פד"י מט(5)774,787: "מכאן חשיבותו הרבה של השלב הראשון של התובענה הייצוגית, שעניינו אישור (מלא או מותנה) של ביהמ"ש לתובענה הייצוגית. זהו הפרוזדור שבאמצעותו ניתן להיכנס לטרקלין, הוא הדיון במשפט גופו. אין להפוך את הפרוזדור למשכן קבע. הליך האישור צריך להיות רציני ויעיל. אסור לו, להליך זה, להוות גורם המצנן מבקשים ראויים מלהגיש תביעה ייצוגית." עוד ראו לעניין זה את דבריו של דר' א' קלמנט במאמרו "קוים מנחים לפרשנות חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו- 2006" הפרקליט מט תשס"ז, בעמ' 142: "לפיכך סיכויי ההצלחה, שאותם יש להוכיח, אינם ברמה של מאזן ההסתברויות כפי שנידרש המבקש להוכיח בתובענה גופה, אלא ברמה נמוכה יותר של "אפשרות סבירה להצלחה"." טרם כניסתו לתוקף של חוק תובענות ייצוגיות, הכללים והנהלים לאישור תובענה ייצוגית לא היו נהירים לחלוטין. לפיכך כאשר בחנתי בהחלטתי מיום 12.9.05 את תנאי הבקשה לאישור התובענה, בחנתי בצורה דקדקנית את סיכויי התובענה. כיום, לאחר כניסתו לתוקף של חוק תובענות ייצוגיות, אינני נדרשת לאותה בחינה דווקנית לצורך קביעותיי. לפיכך, אבחן את סיכויי הצלחת התביעה. ראשית, אציין כי לאור דבריו של כב' השופט א' ריבלין בפסק דינו, אינני נדרשת לבחון את קיומה של עילת ההטעיה וחובת הגילוי: "עולה מן האמור כי אילו עמדה לפנינו אך ורק התשתית הנורמטיבית שלפיה הכריע בית המשפט המחוזי בדחותו את בקשתם של המערערים, היינו מאשרים את מסקנתו של בית המשפט המחוזי, חרף הסתייגותנו ממקצת הנמקותיו... יודגש עם זאת כי אילו סברנו שבחירתו של הבנק לגבות את העמלות נשוא הדיון הייתה מותרת בשעתו - כפי שטוען הבנק עצמו - הרי שבנסיבות המקרה אנו נוטים לסבור כי הבנק היה מחויב לגלות עליהן מראש ללקוחות, שאם לא כן, היה בכך משום הפרת חובת הגילוי ואיסור ההטעיה; ממילא, ספק אם במקרה כזה לא הייתה קמה עילה לפי חוק הבנקאות לקיים הליך ייצוגי. מכל מקום, כאמור, ענייננו כאן - ובכך אין ספק - בטענת גבייה שלא כדין". (ע"א 10262/05 אביב שירותים משפטיים בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ ( ניתן ביום 11.12.08). (הדגשה שלי צ.ב.) לפיכך, אני נדרשת לבחון אם בעניין זה חויב המבקש שלא כדין ע"י הבנק. לעניין הפרת מנהג הבנקאים, נראה לי כי קביעותיי בהחלטתי הקודמת, לפיהן בנקים נוספים גבו אף הם עמלה בגין אותה פעולה לא מאושרת, מרוקנות את אותו נוהג עליו הצביעו המבקשים, מכל תוכן. כעולה מן הדיון שנערך בפניי במסגרת שלב ההוכחות, נמצא כי גם הבנק הבינלאומי ובנק המזרחי, גבו עמלת שורה בנסיבות המתוארות בבקשה, מספר בנקים אחרים נהגו להציג את החיוב ואת החזרתו מבלי לגבות עמלה וחלק אחר כלל לא הציגו את החיוב והחזרתו וממילא לא גבו עמלת שורה בשל כך (ראה לעניין זה את עמדת היועץ המשפטי לממשלה מיום 13.7.04 בעמ' 2). לעניין הפרת היחסים החוזיים בין הבנק למבקשים, נראה כי בטענתם של המבקשים יש ממש. בחיוב חשבון הלקוח בעמלות רישום פעולה, לאחר שההרשאה לחיוב החשבון בוטלה, פעל הבנק בניגוד למוסכם בין הצדדים. ביטול ההרשאה על ידי הלקוח פירושו ביטול רשות הבנק לחייב את החשבון בגין החיובים על פיה. כמו מתן ההרשאה עצמה, גם ביטול ההרשאה, הוא פעולה משפטית חד צדדית. מרגע שנקלטה בבנק הודעת ביטול ההרשאה, בטלה ההרשאה, על הנובע ממנה. פעולתו של הבנק לאחר ביטול ההרשאה, בחיוב הלקוח, פעל הבנק בניגוד להוראות הביטול של הלקוח, ועל כן בניגוד לדין. אין זה סביר בעיניי כי בעבור הצגת פעולה שמלכתחילה אסור היה לבנק לבצעה וזאת, עקב הוראתם המפורשת של המבקשים, יגבה הבנק מחיר מהלקוח. אין באפשרותי לקבל את טענת הבנק, לפיה אין באפשרותו למנוע מבחינה "מיכונית", כהגדרת הבנק, את הצגת הדרישה לחיוב על ידי המוטב. מובן מאליו כי לבנק הייתה היכולת להימנע מגביית עמלת רישום פעולה בגין הצגת החיובים, גם אם מסיבה כלשהי החליט להציגם בחשבון הלקוח. וראו עדותה של הגב' איש ימיני, עובדת הבנק (עמ' 40 לפרוטוקול): "ש. זאת אומרת שלבנק יש יכולת לחסום מלכתחילה ולפי קוד פעולה מסוים חיוב שהוא לא מעונין שהוא יוצג בחשבון של הלקוח, בכלל שלא יגיע לחשבון של הלקוח, נכון? ת. לבנק יש את היכולת לחסום חיוב אבל הבנק לא חוסם חיובים פרט לכאלה שאנחנו יודעים שהם הוכרו כנוכלים" (הדגשה שלי צ.ב.). אותה פעולה מיכונית אם כן, שהבנק טוען שהינה פעולה שהוא אינו יכול למנוע אותה בשום אופן, הינה פעולה פנימית וברצונו, יכול היה הבנק לנקוט בטכניקות שונות, כפי שעשו בנקים אחרים, כך שאותו רישום לא היה עושה דרכו לדפי החשבון של המבקשים. במקרה בו היה חפץ הבנק להוכיח ללקוח כי אכן לא שעה לפניית המוטב והעביר אליו את כספי הלקוח, יכול היה לעשות כן בציון דחייה זו בדפי החשבון כפי שבנקים אחרים עשו, אך אסור היה לו לגבות עמלה בגין אותה הצגת דחייה בדפי החשבון של לקוחותיו. בנוסף, אותה עמלה שגבה הבנק מהמבקשים היא "עמלת רישום פעולה בחשבון", כפי שמציג הבנק, זאת בעוד שלא נעשתה שום פעולה בחשבון הלקוח, למעט הצגת דרישה לחיוב על ידי המוטב, שכאמור, בוטלה כבר על ידי הלקוח. על כן, לא נערכה מבחינה מעשית, פעולה כלשהי בחשבונו של הלקוח שבגינה יכול הבנק לטעון כי עליו ליידע את הלקוח ולגבות עבור יידוע זה את עמלתו. למותר לציין, כי אף בתעריפון העמלות המוצג בסניפי הבנק, לא הוצג פירוט כלשהו בנוגע לגביית אותה עמלה בגין הצגת חיוב של מוטב לאחר ביטול ההרשאה בידי הלקוח. אף בהסכם בין הבנק ללקוח, אין שום הוראה המאפשרת לבנק לגבות עמלות בגין פעולות חיוב וזיכוי שביצע בחשבון הלקוח מכוח הרשאה שבוטלה. ציפייתו הסבירה של כל לקוח, הינה שלאחר שהוא ביטל את ההרשאה לא יחויב חשבונו בדבר הקשור לאותה הרשאה ובפרט בכל הקשור לחיוב עתידי שאישור הלקוח לגבייתו, בוטל זה מכבר. לעניין הפרת הוראות ניהול בנקאי תקין, אני סבורה כי הבנק הפר אותן, במעשיו נשוא הבקשה דנא. בהחלטתי הקודמת, קבעתי, בשגגה, כי סעיף 2(ב) להוראות ניהול בנקאי תקין 415, הינו עמום. וזו לשון הסעיף: "עמלה בגין החזרת חיוב על פי הרשאה אין לגבות עמלה מן המשלם בגין החזרת חיוב על פי הרשאה שהוצג לאחר שההרשאה בוטלה, אולם מותר לגבות עמלה מן המוטב". בבחינה מחודשת, מצאתי כי אותו סעיף שהתקין המפקח על הבנקים מכוח פקודת הבנקאות, אינו כה עמום וכי ניתן לראות בו כסעיף אשר אוסר במפורש על גביית עמלה בגין החזרת חיוב לאחר ביטול ההרשאה. אותו סעיף מנתק את חבל השירות שמתיר הדין לבנק בבואו לגבות עמלה בגין פעולה שנעשתה לאחר שהלקוח, ביטל במפורש את ההרשאה עבור ביצוע הפעולה ועל כן, לא רשאי הבנק להמשיך ולגבות את אותה עמלה. עמלת רישום הפעולה שגבה בענייננו הבנק, היא עמלה שלא הייתה נגבית אלמלא הוחזר החיוב לאחר שבוטלה ההרשאה. לכן, עסקינן בעמלה בגין החזרת החיוב לאחר ביטול ההרשאה, אשר אסורה לגבייה מן הלקוח. משבוטל ההסדר עצמו, הרי שממילא אין שום צורך בציון החזרת החיוב ואותו ציון כלל לא צריך לעבור דרך חשבונו של הלקוח, שכן לבנק כבר אין הרשאה תקפה להעבירו לחשבון. כל עוד לא בוטלה ההרשאה על ידי הלקוח, ברי לכל כי הלקוח גילה דעתו על רצונו לשלם למוטב באמצעות ההרשאה לחיוב חשבונו. בענייננו, קל וחומר שברגע שהלקוח ביטל את הרשאתו והעבירה לידי הבנק, הרי שהלקוח גילה דעתו שאין ברצונו להמשיך ולאפשר למוטב לחייב את חשבונו וכן, שהבנק אינו רשאי להמשיך ולחייבו בגין פעולות שביצע עבור הלקוח בעניין קשריהם של לקוח הבנק והמוטב. אציין, כי בשלב זה, קרי בחינת אישור בקשה להכרה בתובענה כתובענה כייצוגית, מצאתי כי יש ממש בטענותיהם של המבקשים. על כן ואף מבלי שבחנתי את טענתם לעניין חוק השליחות, שבה לא הועמדה לרשותי מסכת ראייתית נדרשת ושהועלתה כבטענת אגב, אני קובעת כי טענותיהם מעלות שאלות משפטיות של ממש ושישנה סבירות שתביעתם תתקבל. לאור הקבוע בחוק תובענות ייצוגיות בס' 3 לתוספת השנייה, במקרה של תביעה נגד תאגיד בנקאי, המבקש אינו צריך להוכיח כי התקשר בעסקה עם הבנק: "תביעה נגד תאגיד בנקאי, בקשר לענין שבינו לבין לקוח, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו." לפיכך, למבקשים אכן קיימת עילה אישית נגד הבנק. למותר אציין כי המבקשים אכן הוכיחו כי הם התקשרו עם הבנק וכי נגבתה מהם עמלת שורה לאחר ביטול הרשאה בשל ביטול הוראת קבע. תנאי נוסף אותו נדרש ביהמ"ש לבחון לאור הקבוע בס' 8(א)(4), הינו תום ליבו של המבקש. ביהמ"ש העליון בפסק דינו בעניין זה (ע"א 10262/05 אביב שירותים משפטיים בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, עמ' 14 ( ניתן ביום 11.12.08)) קבע שהמבקשים אכן תמי לב וכי השיקולים אותם שקלתי כאשר קבעתי בהחלטתה מיום 6/9/05, שאין מדובר במבקשים תמי לב אינם תקפים כאשר עוסקים בבחינת תנאי חוק תובענות ייצוגיות. למותר לציין כי בעת כתיבת החלטתי מיום 6/9/05, טרם נכנס לתוקפו חוק תובענות ייצוגיות. "לא מצאנו כי העובדה שהמערערים לא הקדימו פנייה רצינית לבנק עובר להגשת בקשתם מצדיקה את הקביעה שלא נהגו בתום-לב. לנוכח תכליותיה של התובענה הייצוגית קשה גם לקבל כי פנייה של המבקש הייצוגי להשבת כספו-שלו תהווה תנאי בלעדיו אין לאישור התובענה. אשר לגילוי העובדות בעניינים המתוארים בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, הרי שמבלי להמעיט בחשיבות העניין לא מצאנו כי מדובר בעובדות הנוגעות לשורש קיומה או היעדרה של עילת תביעה אישית או ייצוגית במקרה זה." (ע"א 10262/05 אביב שירותים משפטיים בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, עמ' 14 ( ניתן ביום 11.12.08)) לעניין הלימות הייצוג, אני סבורה כי בא כוחו של המבקשים עומד בתנאי ס' 8(א)(3), מדובר בפרקליט מוכשר אשר יש בכוחו לנהל את התובענה בדרך הראויה והנכונה. לפיכך, ניתן לקבוע כי התביעה אכן תנוהל בדרך הולמת. כעת אעבור לבחינת התנאי השני הנדרש לצורך אישור בקשה לתובענה ייצוגית. תנאי זה מצוין בס'8 (2): "תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין;" לצורך הוכחת התנאי הנ"ל, על המבקש להוכיח שישנה קבוצה אשר נפגעה מהעניין הנדון וכי סכום התביעה אינו מצדיק תביעה אישית. ראה לעניין זה את דבריו של דר' א' קלמנט במאמרו "קוים מנחים לפרשנות חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו- 2006" הפרקליט מט תשס"ז, עמ' 145: " נושא אחד אשר צריך להיבחן במסגרת תנאי זה הוא גודל הקבוצה...נושא נוסף אשר צריך למצוא פתרונו במסגרת תנאי זה הוא הגנה על הנתבע מפני שימוש לא ראוי בתובענה הייצוגית...עוד נושא אשר צריך להיבחן במסגרת תנאי זה הוא היחס בין התועלת בניהול התובענה הייצוגית בשאלות המשותפות לקבוצת המבקשים, לבין העלות הכרוכה בדיון הנפרד בשאלות שאינן משותפות. ככל שמאזן התועלת נטו גבוה יותר, תהווה התובענה הייצוגית דרך יעילה והוגנת יותר להכרעה במחלוקת." ברצוני לציין כי השיקולים שיש לבחון כעת, לאחר כניסתו לתוקף של חוק תובענות ייצוגיות, הינם שיקולים אשר לא היו ברורים ומעוגנים טרם כניסת החוק לתוקף. לפיכך, אבחן בשנית את גודלה של הקבוצה לאור הקבוע בחוק תובענות ייצוגיות. אני סבורה כי המבקשים אכן הוכיחו תנאי זה, בנק הפועלים הינו בנק גדול ובעל מספר לקוחות רב, לפיכך קיימת סבירות גבוהה כי לקוחות נוספים חויבו על ידי הבנק בהקשר המפורט לעיל. ברצוני אף לציין כי הבנק סבר כי עסקינן בחיוב אשר אינו אסור. מכאן כי קיימת סבירות גבוהה שיתר לקוחות הבנק, אשר ביטלו הוראות קבע חויבו בעמלת שורה לאחר ביטול ההרשאה. המבקשים אינם מתחרים של הבנק, לפיכך אין סיבה לחשוש כי מדובר בניסיון להפעלת לחץ על הבנק בכדי ליצור תחרות בלתי הוגנת. תביעתו האישית של כל לקוח במקרה דנן, עומדת על סכומים נמוכים ביותר. דוגמא לעניין זה הינה סכום תביעתם האישית של המבקשים העומד על כ- 38 ₪ . לפיכך, במאזן בין התועלת בניהול התובענה כייצוגית גבוה מהתועלת במידה והתביעות יפוצלו. מכאן כי הבקשה שלפנינו אכן עומדת בתנאי אשר קבוע בס' 8(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות. לאור האמור לעיל, הבקשה להגשת תובענה ייצוגית מאושרת בהתאם לעילות, הסעדים והתנאים המפורטים בהחלטה זו. לאור האמור בסעיף 14 בחוק תובענות ייצוגיות, נקבע כי: הגדרת הקבוצה המבקשת היא כל לקוחות הבנק אשר נגבתה מהם עמלת שורה לאחר ביטול הוראת קבע. זהות המבקשים ובא כוחם מפורטת בכותרת של בקשה זו. עילות התובענה הן גביית עמלה על ידי הבנק שלא כדין, הפרת חובת גילוי ואיסור ההטעיה לפי חוק הבנקאות, הפרה של הוראות המפקח על הבנקים, הפרה של חוק החוזים, הפרה של חוק השליחות, הפרה של מנהג הבנקאים וכן "עשיית עושר שלא במשפט" לאור חוק לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט - 1979. השאלה המשפטית עובדתית העומדת להכרעה הינה: "האם היה רשאי הבנק לגבות עמלת שורה לאחר ביטול הרשאה לחיוב בהוראת קבע". הסעד אותו מבקשים המבקשים הוא: החזר מלא של עמלות השורה אשר ניגבו על ידי הבנק לאחר ביטול הוראת הקבע. בא כוח המבקשים ידאג לפרסום הודעה על אישור התובענה הייצוגית, כאמור בסעיף 25 בחוק תובענות ייצוגיות. הודעה זו תכלול את הפרטים הנדרשים על פי סעיף 14(א) בחוק, בהתאם להחלטה זו. טיוטת ההודעה תוגש לבית המשפט לאישור בתוך 14 יום (כנדרש על פי סעיף 25(ד) בחוק). ההודעה תפורסם בעיתונים "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ", המשיב ישא בהוצאות הפרסום. עותק של ההודעה, לאחר פרסומה, יישלח למנהל בתי המשפט לשם רישומה בפנקס (סעיף 25(ז) בחוק). המשיב יגיש כתב הגנה בתוך 45 ימים מיום מתן ההחלטה. המשיב ישלם למבקשים ביחד שכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪ בתוספת מע"מ. בנק