ניהול עסק כחברה לצורכי מס

זה מכבר קבעה הפסיקה כי רשאי נישום למסור את ניהול עסקי תאגיד שברשותו בידיה של חברת ניהול, אף שזו קשורה עם התאגיד: "אדם רשאי להקים חברה - service company - ולתת את שירותיו באמצעותה. הסדר כזה מקובל בעולם, ואם אין בו משום פגיעה בכללים או דפוסים הנהוגים במקצוע מיוחד (כמו לגבי רואי-חשבון) אין בו שמץ מלאכותיות (ע"א 378/66, ליואי נ' פקיד השומה, תל-אביב 1, פ"ד כ(4), 738). אכן, כשמנהלי עסק מתארגנים בתאגיד וזה מוכר את שירותיהם לכל דורש, לא הייתי רואה בכך פסול, ואף לא הייתי מפקפק בממשות העסקה מן הטעם (שהודגש על-ידי השופט), כי לחברת השירותים כשלעצמה אין מנגנון ושכל השירות ניתן על-ידי בעליה בעצמם. נמצא שאילו ראתה המערערת לנכון להתקשר עם חברת שירותים, שאין לה כל קשר אחר עמה, והיתה שוכרת ממנה שירותי ניהול ומשלמת לה תמורתם דמי-ניהול, אי-אפשר היה לראות בכך עסקה מלאכותית ולפסול את דמי-הניהול כהוצאות בלתי-כשרות. כלום יש נפקא מינה בכך שדאלי קשורה עם המערערת כבעלת השליטה עליה? ודאי שלא! אין כל פסול בהתקשרות בין חברת-אם וחברת-בת, אם אותה התקשרות בין גופים זרים היתה כשרה למהדרין. שמא נפגעת ההתקשרות עקב העובדה, שה"ה שני ודיאמנט המה בלאו-הכי בעלי-מניותיה של המערערת ומנהליה? גם זה לא יתכן. מעולם לא שמענו כי בעל-המניות, או אפילו מנהל (דירקטור) חייב להקדיש את זמנו, מרצו ומומחיותו לעניני חברתו חינם אין כסף ולא על-מנת לקבל פרס, זולת חלקו ברווחי החברה, וששלטונות המס אינם מכירים בתשלום משכורת למנהלים, על-אף היתרון שיש בכך מבחינת אי-תשלום מס החברות" (ע"א 761/77 אבנעל חברה להפצה בע"מ נ' פקיד השומה למפעלים גדולים, פ"ד לב(2), 494 , 498-499 (1978), ההדגשות נוספו). בפרשת חברת מ.ד.מ. הדגיש בית המשפט את הקושי בהגדרת משמעותו של "עסק": "כלל הוא, שאדם יכול להשקיע את כספו במניות, בהלוואות, או בדרך אחרת, ואף להחליף מדי פעם השקעות כאלה, למכור מקצתן ולרכוש אחרות במקומן, ולמרות כל אלה לא ייחשב למנהל "עסק" ; ויש שאדם עוסק ב"מימון והשקעות", או ב"פיתוח והשקעות", או ב"מסחר והשקעות" (investment dealer) או "בפיתוח מתוך סיכון" (development risk), והתעסקותו זו תיחשב כניהול "עסק" לכל הדעות. קשה למתוח קו מדוייק, שיבדיל בין אלה, המנהלים עסק שמטבעו קשור בהשקעות, לבין אלה שאינם אלא משקיעים את כספם בנכסים, מתוך תקווה שנכסים אלה יביאו להם גם הנאה כלכלית מסוג זה או אחר. שרשו של הקושי מונח בהעדר האפשרות להגדיר בדיוק את משמעותו של "עסק" לצרכי מס הכנסה [...] כפי שנאמר לעיל, קשה להתוות בדיוק את הקו, המפריד בין אלה המנהלים עסק ובין אלה המשקיעים את כספם מבלי לנהל עסק, אך ברור, שמקומו של כל מקרה מסויים מצדו האחד או האחר של הקו תלוי בראש ובראשונה בנסיבות המיוחדות של אותו מקרה. בפרט נודעת חשיבות גדולה להתנהגותו של הנישום, במידה והיא מצביעה על כוונותיו, אם כי גם זה אינו המבחן המכריע" (ע"א 627/73 חברת מ.ד.מ. בע"מ חברה רשומה נ' פקיד השומה, פ"ד כח(2), 635 (1974), ההדגשות נוספו). חרף קושי זה, ובשל ההשלכות הפיסקאליות של סיווג פעילות כ"עסק", התפתחו לאורך השנים מבחנים מסייעים. בפרשת אלמור, מנה כב' השופט לוין את המבחנים המצביעים על "קיום פעולה עסקית" וביניהם: טיב הנכס ; ההיקף הכספי ; מומחיותו ובקיאותו של העוסק; תקופת האחזקה של הנכס ; תדירותן של עסקות כאלה ; ארגון הפעילות ; מקור הכספים ; ייעוד כספי העסקה ועוד, ומעל לכל מבחן נסיבותיה המיוחדות של העסקה (ע"א 111/83 אלמור לניהול ונאמנות נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד לט(4), 1 1985) ; ע"א 9412/03 עמי חזן נ' פקיד שומה נתניה, פ"ד נט(5), 538 (2005)). לאורם של מבחנים אלה, הכריע בית המשפט בקשר עם הגדרת פעילות כ"עסקית". כך לדוגמא: ע"א 10911/03 אברהם מישאלי נ' פקיד שומה ירושלים, (2007) ; עמ"ה (תל-אביב-יפו) 63/97 פרץ נאוה נ' פקיד שומה תל-אביב-יפו, (2002) ; עמ"ה (תל-אביב-יפו) 1045/98 משה כץ נ' פ"ש פ"ת (2000)). הפסיקה הדגישה כי "טיב הנכס" משפיע על קנה המידה לבחינתם של המבחנים השונים, כך למשל שונה תקופת האחזקה ה"עסקית" מנכס אחד למשנהו. בנוסף, טיבו של הנכס משפיע גם על משקלו של מבחן בודד במכלול מערכת המבחנים הסבוכה. באשר לנכסים שהם "השקעות", הרי שבמקרים בהם ניצבה בפני בית המשפט ההתלבטות האם הנישום סוחר בהשקעותיו או מחזיק בהם, נראה כי הוענק דגש רב למבחן המשנה שעניינו תדירותן של העסקאות: "כפי שציינו, חברה יכולה להיות חברה הסוחרת בהשקעות (Risk Development Company), להבדיל מחברה המחזיקה בהשקעות (Investment Holding Company), גם אם בשלב בו היא "מטפחת" את ההשקעה היא נהנית מפירות שוטפים. אולם, נדרש שתהא החברה סוחרת בהשקעות, כלומר עושה כן בתכיפות. היעדר מסחר כזה במשך חמש שנים סותר טענתה של המערערת כאילו היא חברה שיש לה עסק של סחר בהשקעות. באופן דומה קבע השופט לובנברג בעמ"ה (ת"א) 65/66 אמריקה הלטינית להשקעות עבור ישראל בע"מ נ. פ"ש: "... השם Risk Development Company מתאים לחברות אלו. עד כמה שמובן לי כינוי זה, הרי הוא מתייחס לחברה המקימה מפעל או משקמת אותו, מפתחת אותו למעשה, וכאשר הוא מפותח ובעל שווי פנימי ניכר, היא מוכרת את חלקה בו. חברה העושה כך תכופות, ניתן להדביק לה את השם הזה, הוא שם אשר מצביע על סיחור בהשקעות" (ע"א 937/90 אוגדה השקעות בע"מ נ' פקיד שומה תל-אביב 4 , פ"ד מו(5), 288 (1992), ההדגשות במקור). בשל העדר המסחר בהשקעותיה, קובע בית המשפט כי הנישומה, אוגדה השקעות בע"מ, לא סחרה בהשקעות אלא רק החזיקה בהן. יש להדגיש, כי בפרשה זו החזיקה הנישומה בארבע פירמות בעת ובעונה אחת, "ובמשך למעלה מחמש שנות פעילותה לא נמכרה שום חברה שבשליטתה, ובכלל זה השקעות מצליחות" (אוגדה, בעמ' 291). ##קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ניהול עסק כחברה לצורכי מס:## רקע עובדתי שנות המס שבערעור הן השנים 1995-1998. בראשית דרכה, בתאריך 5.12.94, התאגדה המערערת כ"חברת מדף" בשם לין-דור 37 בע"מ, בבעלותם של עו"ד רפי דינארי ומר עדי שטראוס. בתאריך 5.2.95, שינתה החברה את שמה לע.ש. טריידינג פלייסס בע"מ (מסמכי ההתאגדות ותעודת שינוי השם, נספחים ב' ו-ג' לתצהיר המערערת). הון המניות של המערערת מוחזק נכון ליום 22.7.04 כמפורט: עדי שטראוס מחזיק ב-30% ; נוחם קלינסקי מחזיק ב-30% ; ר.ד.ר מנוף פיננסי בע"מ מחזיקה ב-30% (להלן: "ר.ד.ר") ; ויתרת 10% הנותרים מוחזקים על ידי עמיר דורון (נספח ט' לתצהיר המשיב). יצויין כי מנהלה ומייצגה של המערערת, מר רפי עגיב, מחזיק בשליש מהון מניותיה של ר.ד.ר. המערערת התקשרה במספר מיזמים, והשתתפה בפעילויות שונות : א. חברת כיוונים ותיירות באירועים בע"מ ("כיוונים") כיוונים הוקמה ביוני 1995, והוחזקה, ולו בתחילת דרכה, בחלקים שווים על ידי המערערת (50%) והגב' שרמן ליאורה (50%). בהסכם המייסדים שנחתם בתאריך 1.9.95, בין הגב' שרמן, המערערת והחברה המוקמת - כיוונים ("הסכם המייסדים", נספח ד' לתצהיר המערערת), מתחייבים הצדדים: "לפעול במשותף ולעשות ככל אשר ביכולתם לקדם ולפתח את עסקי החברה (כיוונים - מ.א.) בתחום מתן שירותי תיירות ונופש" (סעיף 5.1 להסכם המייסדים). עוד קובע ההסכם כי: "ע.ש. (המערערת - מ.א.) תעמיד לרשות החברה שירותי יעוץ לפרק זמן של 12 חודשים מעת חתימת הסכם זה. בתמורה לשרותי הייעוץ תשלם החברה ל-ע.ש. מידי חודש 4,000 ₪ בתוספת מע"מ. עם תום תקופת היעוץ, תוארך תקופת היעוץ באופן אוטומטי לשתי תקופות נוספות בנות 12 חודשים כל אחת, אלא אם החליט דירקטוריון החברה אחרת. בתום כל תקופה של 12 חודשים, יבחן דירקטוריון החברה באם להעלות את התשלום בגין שרותי היעוץ [...]" (סעיף 7.3 להסכם המייסדים). "ע.ש. מתחייבת להעמיד לרשות החברה, בהתאם להחלטות הדירקטוריון כפי שתתקבלנה מעת לעת, הלוואות בעלים בסך השווה לעד 50,000 $ ארה"ב [...] הלוואות הבעלים ישאו הפרשי הצמדה למדד ללא ריבית. הלוואות הבעלים תפרענה לפני כל חלוקת דיבידנד [...] בנוסף להלוואת הבעלים [...] מתחייבת ע.ש. להעמיד לטובת החברה מימון שוטף לתפעול החברה (משכורות, ציוד, וכו') מעת לעת ובשיעורים כפי שיקבע ע"י דירקטוריון החברה בהמלצת מנכ"ל החברה. התחייבות זאת תהיה בתוקף עד ליום 31.12.95. החל מיום 1.1.96 היה והחברה תזדקק למימון נוסף יועמד המימון ע"י בעלי מניות החברה לפי יחס אחזקותיהם במניות החברה באותה העת [...]" (סעיף 8 להסכם המייסדים). בפני בית המשפט הוצגו פרטיכל מרובים של כיוונים, המצביעים על מעורבותם של בעלי השליטה במערערת, בפעילותה השוטפת של כיוונים, בתוך כך: נטילת חלק בישיבות דירקטוריון רבות, חלקן מידי שבוע, הכנת תקציבים, גיוס עובדים, שיווק וניהול. בחקירתו העיד מנהלה של המערערת, מר עגיב, כי בשנת 2000 הועברו מניות כיוונים ללא תמורה. העברה זו לא דווחה לרשויות המס "כי לא חשבנו שצריך לדווח". (עמ' 8 לפרטיכל הדיון מיום 19.2.06, שורה 3). מניות אלו הועברו לחברת שארפר אימג', המוחזקת נכון ליום 22.7.2004 בחלקים שווים על ידי תל-ווס סחר הולדינג'ס בע"מ ועגיב ייעוץ וניהול בע"מ (נספח יג' לתצהיר המשיב). ב. חברת זוהר ארגמנית בע"מ ("ארגמנית") בשנת 1996 רכשה המערערת מניות בארגמנית בתמורה לסכום של 163,050 ש"ח. חברת ארגמנית שלימים שינתה את שמה ל Technologies Ltd Wizcom, מחזיקה ב- Wizcom Technologies Inc וחברות נוספות (ראו ) Wizcom פיתחה ושיווקה את ה- Quicktionary (תירגומון עם סורק). חברת Technologies Ltd Wizcom הונפקה לציבור בסוף מרץ 1999 (שם). עובר להנפקה מימשה המערערת זכות, בטרם יחסמו מניות הבעלים , למכור את מלוא אחזקותיה במסגרת הצעת המכר כמי שהחזיקה פחות מ20,000 מניות בחברה המונפקת. (נספחים טו'- טו/2 לתצהיר המערערת) לטענת המערערת, במהלך שנת 2000, נמכרו השקעותיה בארגמנית תוך שהיא מממשת רווח שנבע מהגידול בשווייה של ארגמנית (פסקה 1.3.3 לנימוקי הערעור). מהמסמכים שצורפו לתצהירה של המערערת עצמה, עולה כי מכירה זו התבצעה כבר בשנת 99 (ראה הודעת מחלקת המסחר בתמיר פישמן ושות' כי במסגרת הנפקת ויזקום נמכרו עבור המערערת 19,167 מניות, נספח טו'/2 לתצהיר המערערת וכן אתר וויזקום דלעיל). בקשר עם מימוש זה לא דיווחה המערערת למשיב במועד, הואיל ולא הגישה דו"ח לשנת 1999. יצוין כי הדו"ח לשנת 2000 הוגש רק באוגוסט 2004 (עמ' 6-7 לפרטיכל). ג. ע.ש. טריידינג פלייסס (קמעונאות)(1994) בע"מ ("קמעונאות") בשנת 1995 רכשה המערערת מניה אחת (המהווה 50% מהון המניות) של "חברת מדף" בשם לין דור 38 בע"מ ושינתה את שמה ל- קמעונאות (נספח יב' לתצהיר המשיב). ביום 9.2.95 התקשרה קמעונאות עם חברת שופינג צ'אנל בע"מ ("צ'אנל"), במסגרת מיזם משותף ל - "מכירה, השכרה ו/או שיווק של מוצרי 'פאואר ריינג'רס' ו/או כל מוצר אחר עליו יוסכם בין הצדדים" (נספח כ' לתצהיר המערערת). מרישומי רשם החברות ליום 22.7.2004 עולה כי בעל המניות היחיד בצ'אנל הינו מר מאיר איבגי (נספח יט' לתצהיר המשיב). בין התאריכים 15.8.95 ל-21.12.95 העבירה המערערת סכום של 190,000 ₪ לצ'אנל. (כרטסת יתרת החוב של צ'אנל אצל המערערת צורפה כנספח יט' לתצהיר המערערת). לטענת המערערת, צ'אנל ובעל מניותיה, מר מאיר איבגי, נקלעו בהמשך לקשיים כלכליים והפסיקו את פעילותה של צ'אנל. ד. אינטר מטאל ישראל בע"מ ("אינטרמטאל") ביום 20.1.1997 התאגדה אינטרמטאל כחברה שמטרתה בין היתר "לעסוק במסחר כללי ביצור ותעשיה, יצוא יבוא, שיווק, מכירה הן קמעונית והן סיטונאית של כל מיני מוצרים וסחורות" (סעיף המטרות בתזכיר ההתאגדות, נספח יז' לתצהיר המערערת). 80% ממניותיה של אינטרמטאל הוקצו לע.ש. טריידינג פלייסס השקעות ואחזקות בע"מ, חברה אחות של המערערת (ראה תקנון אינטרמטאל, נספח יח' לתצהיר המערערת). לטענת המערערת, בחודש אוגוסט 1998 הלוותה המערערת לאינטרמטאל סכום של 1,040,000 ₪. חודש לאחר מכן החזירה אינטרמטאל למערערת סך של 250,000 ₪ ובסוף אותה השנה עמדה יתרת החוב על 790,000 ₪. הלוואה זו נרשמה בדו"ח הכספי של המערערת לשנת 98 כחוב מסופק. אינטרמטאל עסקה בסחר בפסולת מתכת. בשנת 1999, בעקבות הסרת היטלי הסחר על ייבוא מתכות ועקב קריסת השווקים של המתכות והפלדות במדינות שונות בעולם, פרץ משבר גם בשוק הישראלי בענף זה שפגע בתאגידים העוסקים בתחום ובין היתר גם הוביל לפירוקה של תשלובת מפעלי הפלדה. בעטים של נסיבות אלו, באותה השנה, הפסיקה אינטרמטאל את פעילותה העסקית כשהיא חדלת פירעון. טענות הצדדים הצדדים חלוקים במספר סוגיות, ובהן שאלת הכרה בניכויין של הוצאות מימון, הוצאות ניהול וקיומם של חובות אבודים. לטענת המערערת "כבכל פעילות עסקית, היכן שיש פעילות, ישנן הוצאות והכנסות". למצער, סבורה המערערת כי גם אם אין היא מפעילה "עסק" לעניין מס הכנסה, הרי שיש לראות בפעולותיה משום עסקאות אקראי. לפיכך, כשם שהמשיב היה ממסה את פעילותה העסקית, ולו האקראית, של המערערת לו היתה רואה ברכה במעשיה, הרי שעליו גם להכיר במקום בו איתרע מזלה, ולהכיר בהפסדיה. המשיב מצידו סבור כי פעילותה של המערערת כלל אינה עולה כדי עסק ואף לא כדי עסקת אקראי. המשיב רואה את המערערת כ"חברת אחזקות", אשר כל פעילותה מתנהלת במישור ההוני. לטענת המערערת: "המערערת עוסקת בהקמה, בהשקעה, במימון ובניהול של חברות. מקור ההכנסה העיקרי, "מטרת העל", אליו שואפת המערערת להגיע הינו מימוש ברווח [...] לצורך השגת יעדים אלו, המערערת משקיעה כספים בחברות, מספקת צינורות מימון ואשראי, יוצרת "networking" בין החברות בנות טיפוחה, לבין לקוחות פוטנציאליים [...] פעילות זו אינה "יש מאין". המערערת מעמידה לפיתוח הפרויקטים בהם היא משקיעה את ניסיונה העסקי הרב ואת מיטב קשריה" ולפיכך "הגדרתה הנכונה של המערערת, לפי הקריטריונים אשר פורטו בערעור [...] כ"חברה לסחר ומימון בהשקעות", מקנה לה את הזכאות לניכוי ההוצאות נשוא הערעור" (פסקאות 1-3 לסיכומי המערערת). המערערת הוסיפה כי במטרותיה המצוינות בתזכיר, נקבע במפורש כי היא הוקמה במטרה לעסוק, בין השאר, "בהשקעות, במסחר, במימון, שיווק, יזום עסקים, ניהול עסקים, מתן שירותים לעסקים, וכן להלוות וללוות כספים לחברות" (פסקה 19 לסיכומיה, וכן תזכיר ההתאגדות של המערערת, נספח ב'2 לתצהיר מטעמה). המערערת ציינה כי מראשית דרכה, עיסוקה בהקמת או רכישת חברות ובהשקעה בחברות שונות. לטענתה, היתה פעילה ודומיננטית בגיבוש האסטרטגיה העסקית ובניהולן השוטף של החברות בהן השקיעה, תוך שהיא פועלת לאיתור לקוחות והזדמנויות עסקיות עבור חברות אלה, מעמידה להן הלוואות, ומנצלת את קשריה העסקיים לקידום פעילותן. לטענת המשיב, המערערת הינה חברה המחזיקה בהשקעות ולא חברה הסוחרת בהן. חרף דבריה אודות טיפוח, השבחה ומכירה של השקעות, המערערת בדו"חותיה הציגה את השקעותיה בכיוונים, ארגמנית וקמעונאות כ"השקעה בחברות מוחזקות" (דו"חותיה הכספיים של המערערת, נספחים כג'1-כג'4 לתצהיר המערערת). בעדותו הודה מנהל המערערת כי תחת סעיף ה"מלאי" בדיווחיה לא נרשם דבר (עמ' 6 לפרטיכל, שורות 5-8). לאור האמור תהה המשיב, כיצד אין כל מלאי של סחורות למתיימר להיחשב סוחר בהשקעות כדי "עסק". לשיטת המשיב, מאפייניה של חברה הסוחרת בהשקעות הינם, בין השאר, תדירות גבוהה של רכישה ומימוש השקעות ; קיומן בו זמנית של מספר רב של השקעות בידי חברה הסוחרת בהן ; דיווח על ההשקעות כעל "מלאי עסקי"; הזרמת כספים אל החברה הנרכשת, זאת במטרה להשביחה ולטפחה. עוד מעיר המשיב כי לשם השגת מטרותיה, מקימה החברה הסוחרת בהשקעות, מנגנון תפעולי, במסגרתו ממונים אנשים שתפקידם בדיקת כדאיות ההשקעה, תקצובה, ליוויה השוטף, ולבסוף סיוע בהנפקתה או במכירתה. כל זאת לא הציגה המערערת, לא במסגרת הליכי השומה ולא אגב בירור ערעורה. מנגד, חברת אחזקות מבקשת, בראיית המשיב, להפיק הכנסות שוטפות בצורת דיבידנד, ריבית ודמי ניהול מהשקעותיה. פעילות חברה זו תהא פאסיבית, היינו, פיקוח ושימור ההשקעה באמצעות השתתפות נציגיה בישיבות דירקטוריון ובאסיפות בעלי מניות. למצער, זו רמת המעורבות של המערערת בחברות המושקעות. מבחני הפסיקה בערעור דנן טוען כל אחד מהצדדים כי יישומם של המבחנים הנזכרים מצדד בשיטתו. המערערת מבקשת להיתלות בפעילותה האינטנסיבית בחברת כיוונים כדי ללמד על אופי פעילותה. המערערת הדגישה כי אף המשיב הודה "שהמערערת עצמה ניהלה חברות בהן השקיעה" (פסקה 4 לתצהיר המשיב). בחקירתו הנגדית הסכים המשיב כי "מאז הקמת כיוונים פועלים בעלי השליטה במערערת לטיפוח השקעתה של המערערת בחברה זו" (עמ' 12 לפרטיכל, שורה 23 ואילך). המשיב מצידו טוען כי השקעת המערערת בכיוונים הינה חריג המלמד על הכלל, ומציין כי דינה של המערערת יוכל להיגזר בקל וחומר מההכרעה בפרשת אוגדה, שכן במשך שש שנים (1995-2000), מהקמתה של המערערת ועד הפסקת פעילותה לכאורה, החזיקה המערערת בחברות האמורות בלבד, בלא שנמכרו או נרכשו על ידה עסקים, חברות או נכסים אחרים. בפרשת חזן מדגיש בית המשפט כי חרף כינונה של מערכת מבחנים, הרי שבסופו של יום המדובר בבחינה נסיבתית של כל מקרה לגופו וכי "המבחנים האמורים הם מבחני עזר שיש לשקול במצטבר תוך איזון ביניהם בדרך לגיבוש הכרעה בהבחנה בין הון ופירות" (חזן, בפסקה 41 לפסק הדין). גם בפרשת אלמור מורה בית המשפט העליון, כי לאחר בחינתם של מבחני המשנה הנזכרים, על בית המשפט להביט על המכלול ולהסתכל על התמונה המציאותית בשלמותה: "המבחנים הללו שנתגבשו בתהליך של פסיקה לקביעת טיבה של עסקה אינם קונקלוסיביים, ואף אחד מהם אינו חד משמעי. בהחלט יתכן (על פי רוב, אכן כך קורה) שמבחנים שונים יצביעו לכיוונים מנוגדים. קשה מאוד גם לתת משקל מדוד לכל אחד מהמבחנים. לפיכך, כך קובעת הפסיקה, יש לראות את המכלול, את התמונה בשלמותה, כדי להגיע למסקנה הרצויה התואמת את המציאות" (אלמור, בעמ' 12). משכך, לא ניתן להכריע אף על פי אמת המידה שנקבעה בהלכת אוגדה. מבחן על ? בחיבורו "אירועי מס- עליית (ואיבונם?) של דיני המס בישראל" (נבו הוצאה לאור 2007) מציע פרופ' אדרעי 'מבחן על' המלכד את מבחני הפסיקה (ראו החיבור האמור, פרק ב' -פרשות חזן והורוביץ, עמ' 82-81 ): "...ניתן לומר כי הכנסה שוטפת נוצרת כתוצאה ממהלכים פנימיים. הנישום הוא שמייצר אותה. הוא בפעולותיו גורם להיווצרותה, באמצעות שימוש בהונו או בעבודתו. לעומת זאת ראינו כי הגורמים המייצרים רווח הון הם גורמים חיצוניים לנישום: אין לו כמעט שליטה עליהם. אין לו השפעה על הציפיות היוצאות את הריווח: לא הוא הקובע את שיעור הריבית במשק; לא הוא קובע את תזרים ההכנסה הצפויה מהנכס ; לא הוא קובע את השינויים בטעמים, בביקוש ובהיצע המצרפיים של הנכסים דוגמת הנכס המוחזק על ידיו. הגורם היחידי שיש לנישום שליטה עליו הוא עיתוי המכירה. אמרו מעתה: ריווח הון הוא הרווח הנובע מגורמים חיצוניים המביאים לשינוי בצפי זרם ההכנסות העתידיות הצפוי (שטרם מומשו) מן הנכס; בעוד שההכנסה שוטפת היא הכנסה שמומשה כבר והיא נובעת מגורמים פנימיים - מעבודתו או משימוש בהונו של הנישום בעבר - שהביאו לגידול בשוויו של הנכס." פרופ' אדרעי חוזר ומשכלל הדברים בספרו "מבוא לתורת המסים" (הוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, 2008, פרק שביעי). נקודת המוצא לדיון שם הוא מבחן העל האמור אשר נוסח שם כבחינת ההכנסה הנובעת מגורמי הייצור (עמ' 132). המחבר מציע מספר צעדים לשם שכלול מבחן מדויק: הראשון - זיהוי גורם השימוש בנכס : "אם הנישום השתמש בגורם הייצור שלו - לדוגמה, עבודתו, ההון האנושי שלו או הידע שלו - בעת שמכר הרווח נכס שהיה בבעלותו, הרווח הוא בבחינת הכנסה שוטפת...אם הנישום לא השתמש בהון האנושי שלו ומכר נכס שערכו עלה, הרווח הוא רווח הון..." הצעד השני- זיהוי פירות השימוש בגורם הייצור -"סיווג ההכנסות כהכנסות שוטפות או כרווח הון ייקבע בהתאם לגורמים שיוצרים את השינוי בצפי זרם ההכנסות בעתיד. אם השינוי הוא חיצוני, לאמור שינוי בצפי זרם ההכנסות מהנכס, הנובע מגורמים שאין לנישום שליטה עליהם, הרווח הוא רווח הון. לעומת זאת הריבית והדיבידנד , בין שהם מחולקים ובין שהם נצברים, הם הכנסה שוטפת; הם הכנסה הנוצרת לנישום עקב שימוש בגורמי הייצור הנמצאים בבעלותו, בהון שהושקע באג"ח או במניה. וכך גם אם עלית שווי הנכס לא נוצרה מרווחים צבורים, כי אם מפעולות שהנישום ביצע, הרווח נובע מהשימוש שלו בהונו האנושי. לדוגמה: נישום הרוכש נכס הון והוא משקיע עבודה רבה בהשבחת הנכס: הוא משתמש בידע המקצועי שלו, משפר את הנכס, נוקט פעולות שיווק מיוחדות ופעולות שונות שבעקבותיהן ערכו של הנכס עלה בתקופה קצרה יחסית. במקרה כזה ניתן לומר, כי הרווח שנוצר ממכירת הנכס הוא בבחינת הכנסה שוטפת. הוא נוצר כתוצאה ממהלכים פנימיים. הנישום הוא שמייצר אותו. בפעולותיו-שלו הוא גורם להיווצרות הכנסה, באמצעות שימוש בהונו, בעבודתו ובידע שלו: וכבר אמרנו : הגורמים המייצרים רווח הון הם גורמים חיצוניים לנישום: ..." צעד שלישי בשכלול המבחן- התחקות אחר הגורמים היוצרים רווח הון. "שוויו של נכס שווה לערך הנוכחי של ההכנסות העתידיות הנובעות ממנו. מכאן, אם נתעלם מהרווחים השוטפים שנצברו בעבר על אגרת חוב או על מניות, נגלה שהסיבה לעלייה בשווי הנכס נובעת מהשינוי, שאירע בין יום רכישת הנכס ליום מכירתו, בערך הנוכחי של זרם התשלומים או ההכנסות שהנכס עתיד לייצר....אם במהלך ההחזקה בנכס מתרחש שינוי באחת- או ביותר- מההנחות שהיו קיימות בעת הרכישה, או-אז יחול שינוי בשווי הנכס. שינוי חיובי יביא לרווח הון. שינוי שלילי יביא להפסד הון. אם השינויים הללו נגרמים על ידי אירועים וגורמים שאין לנישום השפעה עליהם או שליטה ממשית בהם ("שינויים חיצוניים"), זולת ההחלטה למכור, נוכל להסיר כי מדובר ברווח (או בהפסד) הון. לעומת זאת, אם השינויים נגרמים על ידי הנישום ופעולותיו ("שינויים פנימיים"), הרווח (ההפסד) יסווג כהכנסה (כהפסד) שוטפת. שהרי הנישום והונו האנושי ייצרו את הרווח. רוצה לומר: הרווח במקרה זה נובע מהשימוש שעשה הנישום בהון האנושי שלו." מבחן העל מנסה להעניק למבחני הפסיקה "מכנה משותף". עוד מציע פרופ' אדרעי, כי מבחני הפסיקה נועדו למעשה להתחקות אחר כוונתו של הנישום. אם מבחני הפסיקה נועדו לשם כך, ומבחן העל, מציע מפתח להתחקות זו, מתעוררת השאלה, מה הדין כאשר מוכחת כוונת הנישום כי פעילותו נועדה להניב לו תשואה פירותית אולם המציאות האובייקטיבית מלמדת כי כוונתו זו לא יצאה אל הפועל, כי לא היתה כל מעורבות פנימית שלו בעלית או ירידת ערכו של הנכס. בדוגמת המעבדה, ננטרל את הטענה כי המציאות האובייקטיבית למעשה מעידה כי כוונת הנישום היתה שונה. האם רכיב הכוונה גובר על רכיב התוצאה בפועל? האם המוצא יהא קביעה כי הביטוי החיצוני של הכוונה הוא הגובר, בכל מקרה? ספק אם ניתן להפעיל את מבחן העל במנותק מהמבחנים המקובלים. עם זאת אין ספק כי הוא שופך אור על המבחנים המקובלים ומציע "מצפן" אגב יישום המבחנים המקובלים. נמחיש: סחורה (מלאי נכסי מקרקעין למשל) שערכה עלה בשל עליה בביקוש שאינה בשל פועלו "הפנימי" של המוכר, עשויה ליצור במכירתה תשואה שבה "הרכיב החיצוני" הצופה פני עתיד, גבוה לאין שעור על "הרכיב הפנימי" הצופה פני עבר. במצב מעין זה בכל זאת, התשואה במועד המימוש תחשב כולה כפירותית, למשל בשל קיומו של מנגנון מכירה, תדירות הרכישות והמכירות, מומחיות העוסק, מקורות המימון, רמת הסיכון שהוא היה נכון להיחשף אליה וכיוצא בזה. לכך עשויה להצטרף כוונת הנישום, כגורם נוסף שמעבר לביטוי החיצוני שלה (הגם שמחוץ למעבדה, כוונה זו, שבלב הנישום, קשה היא להוכחה וספק אם ניתן שלא באמצעות הביטוי החיצוני שלה, להתחקות אחריה). יקשה לומר בדוגמה מעין זו כי בשל קיומו של רכיב גורמים חיצוניים שהוא גבוה מתרומתם של הגורמים הפנימיים, המדובר בתשואה הונית בידי מי שמוכר הסחורה אגב עיסוקו. בדוגמה הנחנו כי הסחורה מהווה מלאי בידי העוסק במכירתה. הדוגמה אמנם יוצאת מנקודת מוצא שאותה מבחן העל מבקש לבחון, האם הסחורה היא מלאי או הון בידי המחזיק בה. עם זאת, יש בדוגמה כדי להמחיש את הצורך ב"הפריה ההדדית" של המבחנים המקובלים ומבחן העל. עוד לשם המחשה: המבקש להשקיע בנכס הוני, יכול וייבצע את ההשקעה לאחר שבחן את סוגי ההשקעות, למד את השוק, איתר את מה שמצא כנכס המתאים ביותר להשקעה, אילו לכאורה "גורמים פנימיים", הושקע הון אנושי בבחירת הנכס, כפי שפועלו של המוכר ישפיע על ידי בחירת עיתוי מכירתו. ברבות הימים, בשל איתור נכס "נכון", יניב הנכס תשואה שעיקרה "גורמים חיצוניים". בעת המימוש, אם המדובר בהשקעה בודדת, ברמת סיכון נמוכה, שלא בתחום המומחיות של המשקיע, השקעה "שנעזבה" עד לשעת רצון, התשואה תחשב הונית. אם כן האבחנה "הקרה" בין גורמים פנימיים וגורמים חיצוניים לבדה, דומני כי אין בה די. פרופ' אדרעי מבהיר כי "מעל לכל מרחף המבחן המשפטי של הכוונה" (תימוכין לכך הוא מוצא בעמ"ה 119/74 דקל נ. פקיד שומה (אירועי מס, ה"ש 119 לפרק הנ"ל)). כך כותב המחבר: " מהותו של מבחן העל (בהקשר של מבחן הכוונה -מ.א.): האם הנישום מבקש להשקיע סכום כסף באופן פסיבי כדי לצרוך אותו בעתיד, ועל כן אין הוא מפעיל גורמים פנימיים שיעלו את ערך השקעתו במהלך תקופת החיסכון או ההשקעה; הוא סומך על גורמים חיצוניים: השינויים בצפי זרם ההכנסות הנגרמים על ידי הגורמים החיצוניים; או שמא הוא מבקש להשתמש בגורמי הייצור שלו (גורמים פנימיים) כדי לשנות את זרם ההכנסות הצפוי מהנכס." (מתוך טבלת ההשוואה שבין המבחנים "הישנים" ל"מבחן העל המוצע", אירועי מס, עמ' 83, וכן ראו הטבלאות בעמ' 136 ל"מבוא לתורת המסים"). ומה באשר למצב בו הנישום "סומך" גם על הגורמים הפנימיים וגם על הגורמים החיצוניים בקשר עם אותה פעילות, אותה השקעה של הון או הון אנושי? כך יש לזכור, והדברים מובאים גם בחיבורו הנ"ל של פרופ' אדרעי, כי בהשקעה בעלת אופי הוני, הציפייה היא להשבחת העץ. בהשקעה בעלת אופי פירותי, הציפייה היא להשאת פירות. הקושי הוא באיתור אימתי השקעה צופה פירות ומתי היא צופה השבחת העץ. ציפייה היא בחינה סובייקטיבית פנימית. המבחנים המקובלים הם בחינה חיצונית, אובייקטיבית ועם זאת, מלמדים הם על הציפייה. בא פרופ' אדרעי ומציע למבחנים המקובלים "מצפן" מסייע. מצפן זה שופך אור על המבחנים המקובלים, קובע נוסחה אמפירית, קוד, אולם דומני כי עדיין יש צורך באותה הזנה הדדית שבין המבחנים המקובלים לבין מבחן העל. מה באשר ליישום מבחן העל בעת בחינת תמונת הראי של ההתעשרות, בנוגע להוצאה או ההפסד? מלאי שאיבד מערכו בשל גורמים חיצוניים, יוותר מלאי על כל הנובע מכך. אף במשור ההוצאות\ההפסדים, בחינה משולבת יכולה ותסייע. השקעה המלווה פעולות "מבפנים" ברגיל תוליד הוצאה או הפסד שבפירות. השקעה שהצפי הדומיננטי שלה הוא תשואה בשל גורמים חיצוניים, שסבלה מירידת ערכה בשל גורמים חיצוניים, כווקטור מוביל, שלוותה בהעדר פעולה "מבפנים" (כאינדיקציה לצפי), תסווג ברגיל כהפסד הוני. על טיבה של הכוונה אם היא הונית או פירותית, ניתן ללמוד מתוך הנתונים הגלויים, האובייקטיבים - קיומו של מנגנון, תדירות הפעילות, מידת המעורבות, רמת הסיכון, כישורי המשקיע וכו', אולם, הכוונה עצמה מאירה את הנתונים האובייקטיבים- למשל, השקעה שנעשתה לטווח ארוך, ברמת סיכון נמוכה, מהון עצמי, אולם בשל גורמים חיצוניים, כלכלית נכון היה לממש אותה בסמוך לאחר ההשקעה, לא תהפוך לפירותית בשל סמיכות הרכישה והמכירה. אולם אם יוכח כי ההשקעה נעשתה משום הכרות המשקיע את השוק וציפייתו כי גורמים חיצוניים יביאו לו תשואה מהירה, הרי שניתן לומר כי מלכתחילה הכוונה היתה לפעילות במשור הפירות , פעילות שיש לה אופי מסחרי אף אם היא אקראית. את נסיבות הערעור שפני ניתן לבחון בשילוב הסינרגטי של המבחנים המקובלים ומבחן העל האמור: בעוד תצהירה של המערערת גדוש בפרטיכלים המלמדים על מעורבות שוטפת בניהולה של כיוונים, הרי שהוא דל במסמכים המעידים על פעילות דומה ביחס להשקעותיה האחרות. היקף הפעילות שהשקיעה המערערת באמצעות בעלי מניותיה בכיוונים, המשימות שנטלו על עצמם נציגה בדירקטוריון כיוונים, הם בבחינת טיפוח מבפנים של ההשקעה ולא אך השגחה (כלשון בית המשפט בפרשת חברת מ.ד.מ.). לעומת זאת, באשר ליתר פעילותה הכלכלית של המערערת, התמונה נראית אחרת. בפני בית המשפט הובאה הודעה בודדת בדבר אישור השתתפות המערערת באסיפת בעלי מניות של ארגמנית, שכלל אינה מעידה כי זו אכן השתתפה בה בסופו של יום (נספח ט' לתצהיר המערערת). כן הובאה כתבת עיתון קטועה אודות השקעת המערערת במיזם זה (נספח טז' לתצהיר המערערת). כתבה זו מציינת מעורבות קבוצות משקיעים שונות, חלקם משקיעים מנוסים, חלקם פחות. הכתבה מביאה ציטוט מפיו של מר יוסי ורדי האומר : "מי שמשקיע בתעשייה הזו צריך ללכת עם היזם שהוא סומך עליו. הוא צריך להיות מסוגל לסמוך על ההבנה שלו, על היושר שלו ועל שמו הטוב" ולפני כן נכתב "ורדי לא חושב שהמשקיע צריך להבין את הטכנולוגיה על בוריה או לעשות בדיקה מקיפה של סקרי השוק". אין בכתבה תמיכה לטענת המערערת בקשר למידת מעורבותה במיזם, נהפוך הוא. ניתן להסיק כי היא מצטרפת לשורה של משקיעים שקטים (פסיביים) המחליטים להיכנס בהשקעות בהיקף לא גדול למיזמים, בבחינת "שלח לחמך". הגם שמר עדי שטראוס מצוטט בכותרת המשנה כמי שנכון להפסיד את השקעתו ובכך יש אינדיקציה מסוימת להשקעה ברמת סיכון גבוהה, הרי שאין די רק בכך כדי לשמש בסיס לשם קביעה כי המדובר בהשקעה פירותית, בהעדר מאפיינים נוספים ומתוך כותרת משנה בעיתון. אין תשתית כי המערערת היתה מעורבת בפיתוח המוצר של ארגמנית או שיווקו או כי היתה מעורבת , מעבר למעורבות של משקיע בשלב הseed (מעורבות שלא הוכחה) בהנפקה. באשר לקמעונאות, לא הוצגה כל ראיה בדבר מעורבותה של המערערת מעבר להעברת הכספים הנזכרת. באשר לאינטרמטאל, טענת המערערת, כי נטלה חלק מהותי בניהולה של אינטרמטאל באמצעות מר עגיב, כלל לא הוכחה בפני. אשר להלוואת הכספים בחברה זו, אף לטענת המערערת המדובר בהעמדת הלוואה לחברה קשורה ולא ב"טיפוחה" של השקעה נוספת לשם מסחר בה, וממילא אף לשיטת המערערת אין המדובר ב"נכס" שהמערערת יכלה לסחור בו . עיון בהסכם המייסדים של כיוונים מלמד כי במסגרתו התחייב מר עדי שטראוס ששיעור אחזקותיו במערערת לא יפחת מ-50% עד לסוף שנת 1996. דומני כי יש בכך כדי לתמוך בגרסת המערערת כי "פתיחת הדלתות" בפניה של המערערת לעולם העסקים בוצעו על ידי מנהלי המערערת וקשריהם האישיים (סעיף 4.6 לתצהיר המערערת). משכך התחייב מר שטראוס שעניינו במערערת השותפה בכיוונים, לא יפחת לכל הפחות בתקופת זמן של כ-15 חודש. לעומת זאת, בשאר המיזמים אין בחומר שהובא בפני התייחסות לעניין מעורבות המערערת ובעלי מניותיה בעסקיהם של חברות הבנות . באשר לשרותי הניהול, נראה כי מכל "השקעותיה" של המערערת, שירותים אלו הוענקו לכיוונים בלבד. המערערת הצהירה אמנם כי "העניקה שירותי ניהול שוטפים בפועל למספר חברות, כגון: כיוונים, אינטרמטאל ועוד" (סעיף 10.3 לתצהיר המערערת), אך בחקירת נציגה התברר כי מלבד ההסכם עם כיוונים, לא קיים כל הסכם ניהול כתוב כלשהו המתייחס להצהרתה (עמ' 8 לפרטיכל, שורות 4-6). לא הובאה בפני כל ראיה כי שירותים אלו אכן ניתנו בפועל. אדרבה, המערערת עצמה, כפי שיפורט בהמשך, נזקקה , כטענתה, לשירותי ניהול חיצוניים. אבן נגף נוספת בטיעונה של המערערת ובדרך להכרה הגורפת בה כסוחרת בהשקעות, היא דרך הצגת פעילותה בדו"חותיה. בדיווחיה בחרה המערערת לראות את המיזמים בהם התקשרה כ"השקעות" ולא ראתה בהם "רכוש שוטף" המשמש למסחר. בחקירתו החוזרת טען נציגה של המערערת כי: "הואיל וע.ש. טריידינג פלייסס עסקה בסחר ובהשקעות ובניירות כספיים וגם בתקנון ניירות ערך מה שמופיע ברכוש השוטף זה נכסים שאורך חייהם שנה ומתחת לכך, והואיל והחברה עסקה במגוון של השקעות אז לא ניתן היה להציג את ההשקעות בסעיף הרכוש השוטף אלא לשם כך במאזן יוחדה לו שורה נפרדת ולכן זה הוצג שם" (עמ' 9 לפרטיכל, שורות 22-26) הנמקה זו לא נזכרה כלל בתצהיר עדותו הראשית של הנציג כמו גם לא נזכרה טענה בנימוקי הערעור או הובהרה עובדתית ומשפטית בהמשך הדברים. על הנלמד מאופן הרישום במאזן עמד כבר בעבר כב' השופט לובנברג: "הרישום במאזן החברה. כמצוין לעיל נעשה הרישום בצד של הנכסים הקבועים ולא בנכסים השוטפים [...] בדר"כ אין רשום בספרים ובמאזנים של חברה יכול להוות ראיה חותכת לאופיו של הנכס או לפעולה הנרשמת. אך כלל הוא שכאשר אדם ביצע רשום ועפ"י רשום זה הוא נראה כמי שמגיע ממנו מס, הרי יש ברישום זה משום סממן לאופי הפעולה כפי שהנשום ראה אותה בשעת עשייתה. בנדון דידן הרשום יכול רק להיות ציון דרך בקו מחשבת החברה אשר עד שנת 1966 ראתה בכך נכס הוני" (עמ"ה 868/68 ל. פרומין ובניו בע"מ נ' פשמ"ג, ההדגשות נוספו). המערערת ביקשה ללמוד מהלכת נכסי כהנים כי את אופי פעילות הנישומה יש ללמוד ממטרותיה של החברה כפי שנקבעו בתזכיר או בתקנון (ע"א 314/67 פקיד שומה נ' נכסי כהנים בע"מ, פ"ד כא(2) 748, 750 מול האות ז' (1967)). דא עקא, תזכירה של המערערת הינו תזכיר סטנדרטי של "חברת מדף", שהמטרות הרבות והמגוונות המנויות בו מתירות לתאגיד לעסוק הן בסחר והן באחזקות. במובן זה שותף אני לדעה שהובעה כבר בספרות כי: "ניסוח מטרות כוללניות, הינו תוצאת הפחד מפני עקרון החריגה מסמכות. פרקליטים מלומדים הרגילו עצמם לנסח סעיפי מטרות המשתרעים על מספר נכבד של עמודים [...] לאור פרקטיקה זו אין כל מקום ליתן משקל למטרות החברה על מנת ללמוד מהן על אופי העסקות הנעשות על ידה [...] נוהג בלתי מובן זה ("לנפח" את סעיף המטרות - מ.א.) שהשתרש בצורה רחבה בארץ אין בכוחו להפוך את כל החברות בארץ לחברות מסחריות לצרכי מס" (י' גרוס "היש בתזכיר חברה כדי להשפיע על אופי עסקיה לצרכי מס" הפרקליט כב 298, 300 (לבדוק שנת פרסום)). כמו כן לא הוכח קיומו של מנגנון המאפיין ברגיל מי שדרכו להשקיע במיזמים תוך השקעת הון אנושי או כספי בטיפוחם והבשלתם. מן המקובץ עד כה עולה כי אך פעילותה של המערערת בטיפוחה של כיוונים עולה כדי הסתמכות על גורמים פנימיים לשם השאת תשואה. המערערת לא הציגה תשתית עובדתית בקשר עם חלקם של המבחנים המקובלים, מומחיותם של האורגנים הפעילים של המערערת, קיומו של מנגנון, וכד'. מחד מקורות המימון הם זרים (הלוואה בנקאית) ואעמוד על כך בהמשך - מאידך תדירות ההשקעות נמוכה: מימוש אחד בדרך של הנפקה לציבור בחו"ל (ארגמנית), מימוש שלא דווח כלל ושלא הוכחה מעורבות המערערת בקידום הנפקה זו. "מימוש" נוסף בדרך של העברה ללא תמורה אל חברה קשורה (כיוונים), שוב העברה שלא דווחה. ודוק, מינוי דירקטור מטעם משקיע אינה יכולה כשלעצמה לשמש אינדיקציה ל"טיפוח" ההשקעה. השתתפות דירקטור מטעם משקיע יכולה להיות לשם שמירה על אינטרס המשקיע, אף אם מדובר בהשקעה פאסיבית. עם זאת, עיון בנספחי ו' - פרטיכל ישיבות מועצת המנהלים של כיוונים, מלמד כי: ה"ה שטראוס ועגיב הוסמכו לחתום בשם חברת כיוונים (ישיבה מיום 1.9.90), רו"ח עגיב מעורב בחיפוש מנהל חשבונות לחברה, פעילות בקשר עם קבלת ISO 9002, פעילות בקשר עם תביעה שהחברה ניהלה (ישיבה מיום 26.1.98 וכן ישיבה מיום 29.4.98 בקשר למעורבות רו"ח עגיב באיתור מנהלת חשבונות וישיבה נוספת בעניין ISO 9002 מיום 23.9.98), מעורבות רו"ח עגיב בקשר עם עובדת חברה "בעיתית" (פרטיכל מיום 16.6.98, מיום 25.6.98, מיום 1.7.98 ומיום 6.8.98) וכן מעורבות בקשר עם העסקת עובדת אחרת (16.6.98). בישיבה מיום 1.8.98 הוחלט כי רו"ח עגיב "יקבל תמורה כלשהי עבור השתתפותו בצוות הניהול הפעיל", כך לבקשת עדי שטראוס באותה ישיבה. מר נוחם קלינסקי, מופיע כמי שנותן "סקירה כללית" בלא מעט ישיבות הנהלה, מתאם מצגת של "תוכנת השיווק" (ישיבה מיום 1.6.99) מטפל ברכישת רכבים, ברכישת שרת מחשבים ובעניינים שוטפים אחרים (ישיבה מיום 17.8.99) וכך הלאה. על אף שאין רישום מדויק כי בכל הישיבות נכחו מר שטראוס ורו"ח עגיב, דומה כי היו הם מעורבים ברמת היום יום במתנהל בחברה. רמת מעורבות שכזו מלמדת על אותה השקעה בגורמים פנימיים. רמת המעורבות בכיוונים מלמדת, על סמך החומר המצוי בפני, עד כמה לא היתה המערערת מעורבת בשאר השקעותיה. ההשקעות כעסקת אקראי כטיעון משפטי חלופי סבורה המערערת כי אם לא תוכר פעילותה כ"עסק" הרי שיש להתיר בניכוי את הוצאותיה במסגרת "עסקת אקראי". "קושי רב מתעורר בפירוש הביטוי 'עסקה בעלת אופי מסחרי', הן לצורך סיווג הרווח הנובע ממנה כהכנסה שוטפת והן לצורך קיזוז הפסדים..ברור כי כאשר אדם מוכר נכסים במהלך עסקיו הרגילים, הכנסתו נובעת מעסק או משלח יד... מכאן, שהביטוי 'עסקה בעלת אופי מסחרי' אינו עוסק בעסק או בפעילות עסקית מתוכננת ומתמשכת, שמכוונת לעשיית רווחים." (מבוא לתורת המסים, עמ' 135) "כשמדובר בסוחר, הרווח שלו נוצר למעשה, כתוצאה מהשימוש בגורם הייצור-הון אנושי. זהו הגורם הפנימי בעיסוקו. הסוחר שולט בו: הוא מחליט אם לעבוד קשה יותר, להשקיע מאמץ גבוה, להשתמש בידע האישי שלו. הוא מעניק שירותי תיווך בין המוכר לקונה. לעתים הרווח קבוע וידוע מראש ולעתים הוא פונקציה של השינוי במחיר היסכון שהסוחר נוטל על עצמו. כך גם רווחים ממלאי עסקי, אשר מהווים רווח שהיצרן זוכה לו עקב פעולות הייצור, והסוחר עקב פעולות התיווך בין היצרן לבין הקונים הקמעונאים. כך גם אצל אדם שאינו סוחר אך מגלה הזדמנות לעשות רווחים. אין לו עסק קבוע אך גם אם הרווח נובע מפעילות עסקית שוטפת חד פעמית, משימוש בגורמי הייצור של הנישום, נסווג את הרווח מעסק אקראי או מעסקה בעלת אופי מסחרי ונחייבו במס הכנסה. "(שם, עמ' 139). ומן הכלל אל הפרט, המערערת אכן היתה מעורבת בצורה פעילה בכיוונים, ואפשר שמעורבות זו אף היתה תנאי להתקשרותם של יתר השותפים במיזם. בניגוד לכך, לא הוכח כי המערערת בפעילותה היתה אחד מן הגורמים לתוצאות העסקיות בשאר המיזמים וממילא יש לראותה כמשקיע פאסיבי בלבד. מעורבותה בכיוונים מהווה ביטוי לשימוש בהון אנושי ולו במקרה בודד הבא בגדר עסקת אקראי בעלת אופי מסחרי. אין בפני תשתית ראייתית כי בשאר המיזמים, המדובר בשימוש בגורמי ייצור פנימיים של המערערת ולו באופן חד פעמי בכל מיזם ומיזם. דומה כי אף הצפי של המערערת, הבא לידי ביטוי באופן הרישום של ההשקעות בדו"חות, היה של הסתמכות על גורמים חיצוניים בקשר עם השקעות אילו. אלא שהראיות שבפני מובילות למסקנה כי בקשר עם כיוונים פעלה המערערת "מבפנים" תוך שהיא מסתמכת על ההון האנושי של בעליה- נציגיה, להביא לגידול בשווי השקעתה בכיוונים. לאור האמור, על בסיס התשתית הראיתית שבפני נקבע כי בעוד המערערת פעלה לשם השבחתה של כיוונים, הרי שארגמנית וקמעונאות הוחזקו בידה כהשקעות, מבלי שהמערערת מעורבת בפעילותן, זולת פיקוח ושימור ההשקעה. כיוונים היא בבחינת עסקת אקראי - שאר המיזמים הם השקעה הונית. באשר לאינטרמטאל, זו כלל לא הוחזקה על ידי המערערת. משכך, ניתן עתה להתייחס אל המחלוקות לגופן. הוצאות המימון המערערת דורשת הוצאות מימון בגין הלוואות שלקחה לצורך מימון השקעותיה. לטענת המערערת, סעיף 17(1)(א) קובע את העיקרון להתרתן בניכוי של הוצאות מימון. לשיטתה יש להתיר לה את הוצאות המימון אשר שימשו ל"טיפוח" השקעותיה, היינו בייצור הכנסתה. לשיטת המשיב, הואיל והמערערת לא סחרה בהשקעותיה ולא עסקה במימון, הרי שההלוואות לא שימשו אותה בייצור הכנסה. מקובלת עלי עמדת המשיב כי חלק הארי של המימון שנטלה המערערת שימש למתן הלוואה בסך 1,040,000 ₪ בשנת 1998 לאינטרמטאל. ומספר שנים קודם לכך להעברות כספים בסך 190,000 לצ'אנל בשנת 1995. הכנסותיה של המערערת בשנות המס הרלוונטיות נבעו מדמי הניהול אותן גבתה המערערת מכיוונים, אשר ל-"ייצורן" לא נזקקה המערערת למימון. אף שסעיף 17(1) לפקודה מתיר ניכוי הוצאות מימון על הון, הרי שניכוי זה מותנה בכך שפקיד השומה נוכח שהוצאות אלו משתלמות "על הון ששימש בהשגת הכנסה". הואיל והשקעותיה הנוספות של המערערת, זולת כיוונים, רק הוחזקו בידה כנכסי הון, היה על המערערת, המבקשת לנכות את הוצאות המימון האמורות או חלקן, לקשור בין הוצאות אלו והשבחתה של כיוונים. למותר לציין כי המערערת כלל לא טענה כי נזקקה להלוואות לשם ניהולה של כיוונים, טיפוחה והשבחתה. למצער ניתנו ההלוואות, כאמור, לשמירת ההשקעה ההונית. עוד איני מקבל את הטענה כי ההלוואות שהעניקה המערערת, ניתנו במסגרת עסק או עסקה להעמדת אשראי. אין בפני ראיות כי סכומי ההלוואה הועמדו ביחד עם דרישת ערבויות או בטחונות או כי ניתנו בדרך הנהוגה במתן אשראי על בסיס מסחרי עסקי. בפני בית המשפט לא הובאו נתונים אודות הסכמי הלוואות אלו, תנאי פירעונן וכדומה, מהם ניתן היה ללמוד כי ההלוואות ניתנו במסגרתן של עסקאות מסחריות, שהיה בהן כדי להצמיח למערערת הכנסה פירותית. אמנם לא הוצג מידע באשר למנגנון הפיכת ההלוואות לזכויות בחברה, אולם המערערת לא נשאה בנטל לשכנע כי עסק? הוא במתן אשראי. הממצא הוא אם כן כי המדובר לכל היותר בהלוואות לשם שימור השקעה או השקעת חברות קשורות במערערת או במי מבעליה. בשולי הדברים יובאו דברי המשיב הקובע כי: "הוצאות המימון בהם נשאה המערערת אינן אובדות, אלא הן יותרו בניכוי כנגד הכנסות מריבית (דהיינו הכנסות לפי סעיף 2(4) לפקודה) או יהוו הוצאה המותרת בניכוי בעת מכירת ההשקעות של המערערת, ככל שההלוואות שימשו לרכישת השקעות אלה או יהוו הפסד הון שניתן לקזזו כנגד רווחי הון" (פסקה 54 לסיכומי המשיב). דמי ניהול לטענת המערערת, פעילות המערערת עצמה נוהלה על ידי חברת קלינסקי השקעות בע"מ (להלן: "חב' קלינסקי"), בעוד פעילותה בתחום הצעצועים (במסגרת מיזם הפאוור ריינג'רס) נוהלה על ידי קמעונאות. משכך, יש להתיר לה לנכות את הוצאות הניהול בסך 52,000 ₪ לשנת 96 ששולמו לקמעונאות ו-30,000 ₪ לשנת 97 ששולמו לחב' קלינסקי, או למצער להתיר לה לנכות "חלק סביר" מהוצאות הניהול שרשמה (פסקה 86 לסיכומיה). לטענת המשיב, תשלום "דמי הניהול" מהמערערת לחב' קלינסקי הינה עסקה מלאכותית. לדבריו, בין המערערת ובין חב' קלינסקי לא הוצג הסכם ניהול כלשהו, והמערערת לא הוכיחה עבור מה שולמו "דמי הניהול". עוד ציין המשיב כי חב' קלינסקי היא חברה קשורה למערערת (שכן בעל מניותיה היחיד, מר נוחם קלינסקי, מחזיק ב-30% מהון המניות של המערערת, ראה בתמצית פרטיה, נספח כ' לתצהיר המשיב) ודמי הניהול ששולמו לה הינם בדיוק בגובה הוצאות הנהלה וכלליות, כך שלא נוצרה לחב' קלינסקי חבות במס. בנסיבות אלו סבור המשיב כי המערערת לא עמדה במידת השכנוע הגבוהה הנדרשת ממנה כדי לשכנעו כי המדובר בעסקה שאינה מלאכותית. באשר לדמי הניהול לקמעונאות סבור המשיב כי ניהול עסקי קמעונאות הינו חלק בלתי נפרד מהשקעת המערערת בקמעונאות, מימון זה היה אמור להירשם כחו"ז בין החברות (כפי שנרשם למשל הסכום שהשקיעה המערערת בשיפוץ משרדי כיוונים). בנוסף, בשל אופי אחזקת המערערת בקמעונאות המדובר בהוצאה הונית. עוד טוען המשיב כי בדו"ח המס של קמעונאות לשנת 96 היה הפסד מועבר בגובה דמי הניהול שהתקבלו, ובנסיבות אלה נדרשת מידת שכנוע גבוהה שהמדובר בדמי ניהול "אמיתיים", מה גם שדמי הניהול לקמעונאות לא שולמו בהעברה כספית או בתשלום במזומן אלא על דרך של סגירת יתרת חוב. היינו, בהענקת שירותיו של מר קלינסקי באמצעות חברת קלינסקי אין כל פסול, הגם שמר קלינסקי הינו בעל מניות של המערערת. עם זאת, למקרים ייחודיים כגון זה התייחסה הפסיקה בפרשת תחנת שירותי רכב רוממה. בית המשפט חוזר על הלכת אבנעל ולאחר מכן מעיר על האפשרות לניצולו של המנגנון הנזכר שלא כדין: "הבעיה מתעוררת כאשר החברות המעורבות מנצלות שלא כדין את המנגנון האמור לצורך העברת כספים מחברה אחת לחברה אחרת. הכיצד? דמי הניהול שמועברים מחברה רווחית יחשבו כהוצאה מוכרת לפי סעיף 17 לפקודה, ועל כן יפחיתו את החבות במס של אותה חברה. מן העבר השני, הנחתנו היא שהחברה אשר נתנה את שירותי הניהול ואליה מועבר הכסף הינה חברה מפסידה. משהועברו לזו האחרונה דמי הניהול, היא תוכל לקזז את הפסדיה מאותם כספים. התוצאה דה-פקטו היא הקטנת תשלום המס המשתלם משתי החברות, זו שקיבלה את שרותי הניהול וזו שקיבלה את דמי הניהול (לעניין דמי ניהול ראו, ד"ר א' נמדר דיני מיסים - מס הכנסה (מהדורה שניה, תשנ"ג), עמ' 265-264). כיוון שכך, נקבע לא פעם שהעברת דמי ניהול באופן האמור מהווה עסקה מלאכותית וניתן לפסול אותה בשל כך, בעיקר כשאין טעם ממשי כלשהו להעברת דמי הניהול דרך החברות הקשורות, זולת הרצון להפחית את תשלום המס. על מנת שעסקה כזו לא תיפסל יהא על הנישום לעמוד בנטל של הוכחת אמיתות דמי הניהול. נטל זה דורש הוכחה במידת שכנוע גבוהה מן הרגיל" (ע"א 6743/03 תחנת שירותי רכב רוממה חיפה בע"מ נ' פקיד שומה חיפה, (2005), ההדגשות נוספו). בשולי דבריו מפנה בית המשפט לדברים שנאמרו בפרשת רכב ישראלי בה הודגשה חשיבותם של הסכמים כתובים בהתקשרויות מסוג זה בכלל והתקשרות להענקת שירותי ניהול על ידי בעל מניות במסגרת חברת שירותים בפרט: "אכן, רשאי אדם לפעול במסגרת משפטית שבחר לעצמו, היינו שהוא רשאי לנהל את עסקו גם באמצעות תאגיד, אך ניהול עסקים במסגרת כזאת מטיל גם הגבלות הנובעות מהחוק או מהנוהג המסחרי המקובל. חברה בע"מ חייבת לדווח לרשם החברות, לנהל חשבונות מבוקרים על-ידי רואה חשבון וכו' - ומשתמע מכך כי הסכמים חשובים חייבת חברה בע"מ לערוך בכתב. חובה זו קיימת גם ביחסי החברה עם מנהליה או בעלי מניותיה השולטים בה, והיא חלה ביתר שאת כשמדובר בהסכם בין שתי חברות שהשליטה בהן היא בידי אותו אדם או בידי אותם בני אדם, כי אז החובה לנסח בכתב את עסקותיהן היא כפולה ומכופלת. הדעת אינה סובלת מצב שבו התחייבויות חברה אחת כלפי חברתה תהיינה מוסתרות בלבו של אדם השולט בשתיהן, ואם אין עורכים חוזה פורמלי צריך לפחות לתת ביטוי לעסקאות הנ"ל בספרי הפרוטוקולים של שתי החברות. גם לפי דיני מס ההכנסה חייבת חברה לנהל חשבונות ולדאוג לתיעוד מתאים לכל רישום, ולפיכך חייבת כל התחייבות הגוררת אחריה הוצאה ניכרת להיעשות בכתב. חברה שלא דאגה לעריכת התקשרויותיה והתחייבויותיה במסמך כתוב תתקשה לשאת בנטל ההוכחה המוטל עליה כשתבוא לערער על צווי פקיד השומה. ולא זו בלבד שכל עסקה חייבת להירשם בספרי החברה, אלא שכל רישום, בכדי שיהיה אמין, חייב להיעשות במועדו הנכון" (ע"א 414/78 רכב ישראל בע"מ נ' פקיד השומה ת"א 2, פ"ד לג(3), 337 , 339-340 (1979)). כאמור, "הסכמים חשובים חייבת חברה בע"מ לערוך בכתב" - כך באשר להלוואות בעלים, הלוואות לבעלים או לחברות קשורות, הענקת וקבלת שירותים, נכסים, או זכויות בתמורה ושלא בתמורה, וכיוצא בזה. יש לחזור ולשנן כי "חברה שלא דאגה לעריכת התקשרויותיה והתחייבויותיה במסמך כתוב תתקשה לשאת בנטל ההוכחה המוטל עליה כשתבוא לערער על צווי פקיד השומה". הסכם כתוב, ובזמן אמת, יסייע בידי נישום להדוף טענה כי המדובר בהסכם למראית עין או טענת מלאכותיות עסקת שרותי הניהול. עם זאת, זהו אך הצעד הראשון בהוכחת מתן שרותי ניהול. בפרשת רכב ישראל, חרף העדר תשתית ראייתית מספקת, אומצה עמדת בית המשפט המחוזי כי שירותי ניהול אכן הוענקו בפועל ועל כן "על המשיב לתקן את השומה ולהתיר הוצאה בגבולות סבירים" (רכב ישראל, בעמ' 345). מחד, למערערת לא היו עובדים בשכר (עמ' 13 לפרטיכל, שורות 2-7) ומאידך, היא טוענת כי היתה מוטלת על כתפיה עבודת ניהול השקעותיה לצד פעילותה בכיוונים, בין היתר באמצעות מר קלינסקי, כפי שעולה מהמסמכים הרבים המצורפים כנספח ו' לתצהירה. לא הונחה כל תשתית ראייתית המייחסת בחלוקה יחסית את הוצאות הניהול לפרויקטים השונים בהם היתה מעורבת המערערת. כאמור, מתוך החומר הראיתי שבפני, עיקר זמנה של המערערת הוקדש לחברת כיוונים, לאור מעורבות קלינסקי בכיוונים, יש מקום להכיר בכך כי המערערת שלמה דמי הניהול בגין מעורבותו זו. אין תשתית עובדתית מטעם המערערת ביחס שבין מעורבות קלינסקי למעורבות עגיב למשל, או באשר לתשלום ששלמה כיוונים לעגיב, אם כך קרה, כעולה מהעלאת אפשרות שכזו בפרטיכל כיוונים, כאינדיקציה לסבירות גובה דמי הניהול. העובדה כי דמי הניהול שווים בגובהם להוצאות 'הנהלה וכלליות' שבחברת קלינסקי, אך טבעית היא. נישום הבוחר לפעול באמצעות חברה ונותן שרותים באמצעותה, סביר הוא כי ימשוך כמשכורת, עליה משולם מס, את היתרה שמעל הוצאות שוטפות מתוך דמי הניהול שהחברה מקבלת. אין בכך כשלעצמו, להעיד על מלאכותיות. רוצה לומר, קלינסקי פעל בכיוונים, על כן אין לומר כי המדובר בהסכם למראית עין (שהיא הטענה התחילית שיש לטעון בכגון דא, דהיינו כי אין תוכנו של ההסכם, כברו, בין אם הוא בכתב ובין אם לאו). שולמו דמי ניהול בגין פעילות שיש בה טעם של ממש ולא שוכנעתי כי תשלומים אילו נעשו אך לשם מניעה או התחמקות ממס כלשון סעיף 86 לפקודה. משלא עלה בידי המשיב לשכנע כי המדובר בעסקה מלאכותית לאור מעורבות קלינסקי בכיוונים, אין מקום לשלול את ההכרה בדמי הניהול כהוצאה במערערת אף אם הניהול , רובו ככולו, בוצע בפעילות בכיוונים בלבד. את טענת המערערת כי שירותי הניהול שנדרשו למערערת לצורך עסקיה של קמעונאות, הוענקו למערערת על ידי קמעונאות, אין בידי לקבל. קמעונאות אך הוחזקה על ידי המערערת. הפעילות העסקית במיזם זה התבצעה על ידי קמעונאות ונראה שגם ניהולה של קמעונאות התבצע במסגרת זו. התיאור אותו מציירת המערערת כעת, אינו מגובה בראיות, על פי טיעון זה חברה א' נותנת שרותי ניהול לחברה ב' המוחזקת על ידי חברה א' וזאת באמצעות חברה ב' המנהלת את עצמה, במקום לשכור שרותי ניהול של צד שלישי. במצב דברים מעין זה , כאשר אין לדבר על פעילות arms length מוטל נטל כבד על המערערת להוכיח כי היא ניהלה את קמעונאות באמצעות קמעונאות. שהרי מצב הדברים הרגיל, קמעונאות מנהלת את עצמה. מבנה זה, לו טוענת המערערת, מדיף על פניו חשש מלאכותיות או מראית עין. שכירת שרותי אותה חברה הנותנת שרותי ניהול לעצמה בשם השוכר היא עסקה שמעצם המבנה שלה מצריכה ראיות של ממש כי אין המדובר בעסקה מלאכותית. בהעדר ראיות שכאילו, לא שוכנעתי כי כך הם פני הדברים ומשכך אני מוצא כי אין להתערב בשקול דעת המשיב בעניין זה. יתרה מכך, משלא השכילה המערערת לשאת בנטל לשכנע כי פעילותה בקמעונאות היא במשור הפרותי, הרי שדמי הניהול הנטענים לא שימשו בייצור הכנסה. לאור האמור, ומטעמיו הנוספים של המשיב, אין להתיר בניכוי את דמי הניהול לשנת 96. חובות רעים סעיף 17(4) לפקודה קובע מספר תנאים מצטברים שהעמידה בהם תאפשר לנישום לנכות חוב אבוד או מסופק: חובות רעים שנתהוו בעסק או במשלח-יד והוכח להנחת דעתו של פקיד השומה, שהחובות נעשו רעים בשנת המס, וכן חובות מסופקים במידה שנאמדו, להנחת דעתו של הפקיד, כחובות שנעשו רעים בשנת המס, אף אם זמן פרעונם של החובות הרעים או המסופקים חל לפני תחילתה של שנת המס; אלא שכספים שנגבו בשנת המס לחשבון סכומים שנמחקו או שנוכו לפני כן בשל חובות רעים או מסופקים, ינהגו בהם לענין פקודה זו כמו בתקבוליו של העסק או משלח-היד לאותה שנה; לטענת המערערת יש לאפשר לה את ניכויים של 190,000 ₪ שהועברו על ידה לצ'אנל במסגרת המיזם המשותף לה ולקמעונאות. לדבריה הדעה המקובלת היא כי חוב מסופק הוא חוב שיש יסוד סביר להניח שלא יפרע. המערערת העבירה לצ'אנל סכום של 190,000 ₪ וסכום זה לא הוחזר לידיה. לאור מצבה הכספי של צ'אנל ובעל מניותיה, מר מאיר איבגי, המערערת התרשמה כי חובה אינו ניתן עוד לגביה וכך התרשם עו"ד אורלינסקי. בנוסף יצוין, כי בפרק העוסק בחובות אבודים / "חובות רעים" בסיכומיה (פסקאות 87-96), מבליעה המערערת גם טענות באשר לסכום שהעבירה המערערת לאינטרמטאל (פסקאות 91 ו-96). לשיטת המשיב הואיל ולמערערת אין כל עסק למימון וסחר בהשקעות, אזי חובה של צ'אנל לא התהווה במהלך פעילות עסקית, משכך, אם יוכח כי אפסו סיכויי גביית חוב זה, יש לראותו כהפסד הון. עוד טוען המשיב כי לא הונחה דעתו של פקיד השומה כי אכן אפסו סיכויי גביית החוב. לדבריו, המערערת לא נקטה הליך ממשי כלשהו לגביית החוב וגם לא הראתה שעשתה מאמץ סביר אחר, על מנת לנסות ולגבות את חובה כאמור. מבלי לקבוע מסמרות בשאלת הצעדים הנדרשים מצידו של נושה לשם ההכרזה על חובו כחוב אבוד, מקבל אני את דבריו של עו"ד אורלינסקי שהצהיר: "מבדיקות שערכתי מצאתי, כי אין משמעות להגשת תביעה כנגד שופינג צ'אנל בע"מ, מאחר שהיא נקלעה לקשיים כספיים. מצאתי כי ממילא גם אם תזכה המערערת בתביעה, לא תצליח לגבות את חובה [...]" (סעיף 3 לתצהיר אורלינסקי). עם זאת, הלוואה זו לא הוענקה במסגרת פעילות עסקית-מסחרית של המערערת כפי שהובהר, והמדובר בהון נוסף שהעבירה לשם שמירה על השקעתה. משכך המדובר בהפסד הון ולא בהוצאה המותרת בניכוי כאמור בסעיף 17(4) לפקודה. עניין חובה של אינטרמטאל כלל לא הופיע בהודעת הערעור או בנימוקיה, טענה בדבר ניכויו של חוב זה לא עלתה גם בהתדיינות עם פקיד השומה (ראה מכתב ב"כ המערערת לנציג המשיב מיום 31.7.01, מע/2, בעמ' 6-7 העוסקים בחובות רעים ודרישתה של המערערת בקשר לחובה של צ'אנל בלבד). משכך, איני רואה כל צורך לדון בטענה זו שאינה נזכרת גם בנימוקי השומה ובסיכומי המשיב. הכנסות ריבית לפי סעיף 3(י) לפקודה בנימוקי השומה זקף המשיב למערערת הכנסות ריבית בהתאם להוראת סעיף 3(י) כנוסחו במועד הקובע לשומות. המשיב התייחס לחובה של צ'אנל למערערת בסך 190,000 ₪, לחובה של כיוונים למערערת שנבע משיפוץ משרדי כיוונים והעברות כספים שונות בסך 78,410 ₪ וליתרת חובה של אינטרמטאל למערערת בסך 790,000 ₪. לטענת המערערת, הכספים הנזכרים כלל אינם הלוואות, אלא המדובר בכספים שהושקעו בחברות האמורות. יתרה מזו, בגין ההשקעות שהינן "נכס קבוע" לעניין חוק מס הכנסה (תיאומים בשל אינפלציה), התשמ"ה-1985 ("חוק התיאומים"), זקפה המערערת תוספת בשל אינפלציה משך התקופה שבה החזיקה בהשקעה. בנסיבות אלו, החלת הוראות סעיף 3(י) לפקודה תגרור אחריה כפל מס פסול. עוד טוענת המערערת כי הכספים שהועברו לאינטרמטאל ולצ'אנל הפכו לחובות אבודים, וממילא גם הריבית על חובות אלו הינה "אבודה" ואין לדרוש את הוספתה. לשיטת המשיב, הואיל והמערערת לא חייבה בריבית את לווי הכספים, והואיל והסייגים הנזכרים בסעיף 3(י)(3) לפקודה אינם חלים בעניינה של המערערת, אזי יש להחיל עליה את הוראות הכלל הקבוע בסעיף 3(י) לפקודה ולחייבה במס בשיעור 40% על ההפרש שבין הריבית הקבועה בתקנות לבין הריבית שנתקבלה מההלוואה, אם אכן נתקבלה. המשיב הדגיש כי טענת המערערת שהמדובר בכספי השקעה ולא בכספי הלוואה, נטענה לראשונה בסיכומיה, זאת לאחר שלאורך כל ניהולו של ההליך גרסה המערערת כי המדובר בהלוואות (ראה: סעיף 6.2 לתצהיר המערערת ביחס להלוואה לאינטרמטאל, סעיף 7 לתצהיר המערערת ביחס להלוואה לצ'אנל, וכן ברישום סכום זה בסעיף החייבים לדו"ח הכספי של המערערת לשנת 95 וכן בביאור 3 שם). בנוסף ציין המשיב כי כלל לא ביקש להחיל את הוראות סעיף 3(2) לפקודה על הסכום שהועבר לארגמנית. בהתייחס לטענת המערערת באשר לכפל המס, תמה המשיב כיצד טוענת המערערת שהינה סוחרת בהשקעותיה השוטפות במהותן, ויחד עם זאת המדובר ב"נכסים קבועים" שהינם נכסים הוניים במהותם. בנוסף טען המשיב כי המערערת לא הביאה כל ראיה שתתמוך בגרסתה כאילו זקפה תוספת בשל אינפלציה בשל "השקעותיה" או כי הכלילה השקעות אלו בגדר "נכסים קבועים" כהגדרתם בחוק התיאומים. יש לדבוק בעמדתה של המערערת בתצהיריה ולראות בהעברות הכספים המוזכרות הלוואות (עמדה העולה גם מדו"חותיה ובניגוד לעמדת באי כוחה במכתבם לפקיד השומה בעמ' 24, מע/2). הכספים שהועברו לאינטרמטאל לא הועברו לצורך "השקעה" וטיפוח, שהרי חברה זו כלל לא היתה חברה-בת של המערערת, וממילא אין לראות בהעברת הכספים אליה אלא הלוואה. באופן דומה, הכספים שהועברו לצ'אנל לטובת המיזם המשותף בינה ובין קמעונאות, לא הועברו "דרך" קמעונאות אל המיזם, אלא באופן ישיר אל צ'אנל. אף כאן אין לומר שהמדובר בהשקעה. באשר לכיוונים, המשיב כאמור מעולם לא ביקש לראות את יתרת החוב ממנה כהלוואה. תוספת בשל אינפלציה בתאריך 26.5.1996 השקיעה המערערת סכום של 163,050 ₪ בארגמנית. השקעה זו נרשמה כ"השקעה בחברה מוחזקת" בדו"חות החברה לכל הפחות עד לתאריך 31.12.98. לטענת המשיב, השקעה זו הינה "נכס קבוע" כהגדרתו בתוספת ב' לחוק התיאומים, ועל כן זקף המשיב בגינה בשומות תוספת בשל אינפלציה. המערערת מצידה טוענת כי לאור טענת המשיב עצמו כי המדובר בהלוואה החייבת במס לפי סעיף 3(י) לפקודה, לא ניתן יהיה לראות בסכום זה גם הלוואה וגם השקעה. המשיב בסיכומיו הבהיר כי בשומותיו לא ביקש כלל להחיל את הוראות סעיף 3(י) לפקודה על הסכום אשר הועבר לארגמנית. משכך, אין למעשה מחלוקת בין הצדדים כי הכספים שהועברו לארגמנית, הושקעו בה ולא הוענקו כהלוואה. לבד מהתרת תשלום דמי הניהול לחב' קלינסקי בשנת 97, בגין הפעילות בכיוונים, הערעור נדחה. המערערת תשא בהוצאות המשיב ובכלל זה שכר טרחת עורך דין, בסכום כולל של 45,000 ₪. מיסים