קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיטורים אחרי הקפאת הליכים: מונחת בפני מחלוקת שהתעוררה בין עובדים לשעבר בחברות נורטל נטוורקס ישראל (מכירות ושיווק) בע"מ, ונורטל תקשורת אחזקות (1997) בע"מ, אשר נקלעו להקפאת הליכים (להלן: "העובדים" ו"החברות בהקפאה", בהתאמה). העובדה היסודית בנסיבות במקרה, עליה אין הצדדים חלוקים, הינה כי ביום 10.3.09, מעט פחות מחודשיים לאחר מתן צו הקפאת ההליכים לחברות, החלו הנאמנים בהליכי הפיטורין של המבקשים, ואלו הסתיימו בהודעות פיטורין לאלתר, ימים ספורים לאחר מכן. נקודת המחלוקת המרכזית בין הצדדים הינה, אופי הזכות לתביעת "דמי הודעה מוקדמת", וזאת בגין העובדה כי העובדים המבקשים פוטרו לאלתר, בלא שניתנה להם התראה בת 30 יום, כקבוע בדין (קל וחומר שלא תקופה ארוכה יותר, כפי שנקבעה בחוזי ההעסקה של חלק מהעובדים המבקשים). לשיטת המבקשים, עסקינן בהוצאות הקפאה, שיש לשלמם לאלתר. לשיטת הנאמנים, לעומת זאת, עסקינן בחוב בגינו על המבקשים להגיש תביעות חוב, ואשר גורלו, ובעיקר אחוז הדיבידנד שישולם בגינו ומועדי התשלום, יקבעו במסגרת הסדר הנושים. טרם אגש להכרעה במחלוקת לגופה אעיר, כי במסגרת כתבי הטענות, העלו שני הצדדים שלל טענות זה כנגד זה, ואשר רובן אינו דרוש כלל להכרעת המחלוקת המהותית נשוא הבקשה. כך למשל, טענת העובדים כי הפיטורין לא היו נחוצים, וכי הנאמנים נקטו ב"הליך מזורז" שלא כדין, בלא שקילת חלופות אחרות, ובלא מתן זכות שימוע אמיתית. לאור העובדה כי שאלה זו אינה דורשת הכרעה (שכן העובדים אינם דורשים את השבתם לעבודה, אלא טוענים אך ורק בדבר דרך חישוב ותשלום הזכויות הנובעות מסיום ההעסקה). אי לכך, די אם אעיר בעניין זה, כי הליכי הקפאה דורשים, לא אחת, צעדים לא פשוטים של צמצומים ופיטורין. נוכח אופייה של הקפאת ההליכים, והעובדה כי היא מוגבלת בזמן, וכי הנאמנים אנוסים לפעול במהירות ותחת לחץ, הרי שהדין נדרש להשלים, אף אם בלב כבד, עם הליכים מזורזים ומהירים יותר, מאלו המקובלים בחברה סולבנטית. מאידך גיסא, אין פירוש הדברים כי "הכל מותר", וכי ניתן לפעול בלא הליך מסודר, וזאת במיוחד במצב בו עסקינן בצמצום כוח-אדם, להבדיל מפיטורים כלליים של עובדי החברה או רובם המכריע, עקב קריסה והפסקה מוחלטת של הפעילות בחברה, או בחלקה הרלוונטי לאותה קבוצת עובדים נשוא הליך הפיטורין. כך או כך, הרי שבנסיבות המקרה, אין כל צורך להידרש למחלוקות המקיפות שבין הצדדים בשאלת הליך הפיטורין והיותו הכרחי, אם לאו, להבראת החברות בהקפאה. יוצא, כי ספק גדול אם היה מקום כי העובדים ירחיבו בטיעוניהם אודות נקודות, אשר אינן דורשות הכרעה, ואשר נראות לכאורה כניסיון לייצר "טענות אווירה" כנגד הנאמנים. עם זאת, קשה להימנע מן התחושה, כי אף הנאמנים "לא טמנו ידם בצלחת", והעלו מספר טענות אשר לא זאת בלבד, כי אין הן דרושות להכרעה במחלוקת המרכזית, אלא שחלקן, למצער, אינן מדויקת מהבחינה המשפטית, ואין לי אלא לדחותן בשתי ידיים. ראשית; קשה עלי עד מאד הטענה, כי די בהצהרת כוונות כללית של הנאמנים כי הם "שוקלים פיטורין", על מנת לפתוח בכך את "מרוץ תקופת ההודעה המוקדמת"; לא בכדי, דומה כי פסיקת בתי הדין לעבודה, כפי שהובאה בכתבי הטענות (אף אם עסקה בעניינים שאינם זהים לחלוטין לנשוא ענייננו), אינה עולה בקנה אחד עם גישה זו. יתר על כן, טענה זו אינה עולה בקנה אחד אף עם שורת ההגיון. דמי הודעה מוקדמת הינם מעין "שווה ערך", הניתן לעובד אשר פוטר לאלתר, או בטווח זמנים קצר, הפחות מן המועד שנקבע בדין או בהסכם כהתראה בדבר סיום יחסי עובד-מעביד. תפקידו של תשלום זה, הינו להביא את העובד למצב זהה למצב בו היה נתון, לו זכה להתראה המגיעה לו טרם סיום ההעסקה. אי לכך, אין כל צורך להכביר מילים כי "המועד הקובע" לפתיחת תקופת ההודעה המוקדמת הינו מועד הודעת הפיטורין עצמה. אף בלא להיכנס לויכוח בדבר אורח עריכת השימוע לעובדים, הרי אין ולא יכול להיות ספק כי "הצהרת כוונות לקונית", ואף בלא נקיבה בשמות המפוטרים, אינה יכולה בשום פנים ואופן להוות מועד לתחילת תקופת ההודעה המוקדמת, ואין לי אלא להצר על העובדה, כי טענה זו הועלתה כלל ועיקר. עוד פחות מכך, ראוי היה להסתמך על אישור לקוני וכללי שנתן בית משפט זה לעניין עצם ביצוע הצמצומים, וזאת בטענה כי די באמירה עמומה, ש"נחבאה" בין יתר הסעדים וההסברים בדבר תקופת ההודעה המוקדמת, בכדי "לייצר", כמעט "יש מאין", החלטה שיפוטית אשר כל-כולה סתירה לדין קוגנטי; אין כל צורך להכביר מילים, כי לא לכך התכוונתי בהחלטתי, ואין לי אלא לדחות טענה זו ל"מעשה בי-דין" בשתי ידיים. בנוסף לאמור לעיל, מן הראוי לדחות על-אתר טענות נוספות שהעלו הצדדים זה כנגד זה; כך למשל, עובדת היות העובדים עובדי היי-טק, ולא עובדי דחק המשתכרים שכר-מינימום, בוודאי שאינה הצדקה, ואף לא ראשיתו של טיעון המצדיק שלילת זכויות המוקנות בדין, ככל שאלו אכן מוקנות להן. מנגד, אך ברור הוא, כי הנאמנים, ולא העובדים, הם המופקדים על ניהול הקפאת ההליכים, ובית המשפט לא ימהר להתערב בשיקול דעתם הכלכלי. זאת ואף זאת; העובדה כי קופתה של הקפאה פלונית הינה מאוזנת, או אף רווחית, אין בה היתר לביצוע העדפת נושים, או לחריגה כלשהי מכללי "המותר והאסור" החלים על נאמנים בהקפאת הליכים; אי לכך, הרי שבכל הנוגע למעמדו של תשלום, הנבחן באורח אובייקטיבי לפי דיני העבודה ולפי הדין הקוגנטי של חדלות הפרעון, אין משמעות רבה לטענה זו, ולא היה מקום כי העובדים המבקשים ינסו להסתמך עליה, למצער לא במסגרת ההליך הנוכחי. משהגענו לכאן, מן הראוי לבחון את השאלה המרכזית העומדת על הפרק, ואשר הינה סיווגה של חבות ב"דמי הודעה מוקדמת", בגין פיטורין שנעשו כחודשיים לאחר תחילתה של הקפאת ההליכים. הנאמנים, עותרים, בבקשתם, שקבע כי עסקינן ב"חוב עבר", אשר על העובדים להגיש בגינו תביעת חוב, הכפופה להסדר ולעקרון השיוויון בין הנושים, טוענים כי קביעה אחרת תכביד על קופתם ותיצור סיכון להיקלע לגירעון. כמו כן, ודומה כי זה הינו אחד מעיקרי טענתם, מבקשים הם להסתמך על קביעותיה של כב' הנשיאה גילאור בבש"א 14032/00 חב' מפעלי פלדה מאוחדים נ' כדורי, . שם, בשאלה דומה לשאלה העומדת על הפרק במחלוקת שבפני, קובעת כב' הנשיאה כדלקמן: "מקובלת עלי הדעה כי זכותו של המשיב לפיצויי פיטורין והטבות אחרות, כמו שישה חודשי שכר בגין הודעה מוקדמת, גובשה במועד החלטתו של הנאמן לפטרו. אולם השאלה היא, האם בגין כך הופך המשיב לנושה בעל מעמד מיוחד ושונה מכלל הנושים, שזכאי לקבל כספים, מקופת הנאמן, בעדיפות ולפני נושים מובטחים או נושים בדין קדימה, והאם ניתן לראות בכספים המגיעים לו - כחלק מהוצאות הנאמנות?" תשובתה של כב' הנשיאה גילאור, הינה כי לאור העובדה שהעובד אשר עניינו נידון בפניה עבד תחת הנאמן חודשים ספורים בלבד, בעוד מרבית תקופת העסקתו הייתה טרם "המועד הקובע" של מתן צו הקפאת ההליכים, הרי שאין להטיל על הנאמן חובת תשלום במעמד של "הוצאות הקפאה", וזאת באשר תשלום שכזה מוגבל, כך לשיטת כב' הנשיאה גילאור, אך ורק "להוצאות תפעול שוטף של התשלובת", במטרה להביא להבראתה. דומה כי פסיקה זו אכן תומכת במידה רבה בעמדת הנאמנים. זאת, חרף מספר הבדלים בין שני המקרים, וסוג ומינון התשלום שנתבע בכל אחד מהם. אלא, לאחר שעיינתי בפסיקה, ובעיקר נוכח ההתפתחות בדין ובפסיקה העוסקת בניתוח מוסד "דמי הודעה מוקדמת", מאז ניתן פסק הדין בעניין כדורי, לצערי, אין אני רואה עין בעין עם חברתיהמלומדת. זאת למצער בכל הנוגע במעמדו של החיוב הנובע מתקופת ההודעה המוקדמת הקבועה בדין (שלושים יום) - להבדיל מתקופות ארוכות יותר, שהינן הטבה נשוא חוזה (כך למשל, התקופה הארוכה מאד, בת מחצית השנה (!), אשר עמדה לנגד עיני כב' הנשיאה בעניין כדורי). אבהיר דברי; דמי הודעה מוקדמת, במקום בו עומדת לעובד זכות זו, אינה זכות צופה פני עבר, כדוגמת פיצויי פיטורין, אלא - פשוטו כמשמעו - תחלוף כספי לחודש ימים של המשך העסקה, כפי שמחייב הדין את המעביד. בעניין זה, כל עוד עבר העובד את "רף המינימום" הדרוש להקמת הזכות, אין נפקא מינא האם הועסק בחברה, טרם קריסתה, במשך תקופה קצרה יחסית, או במשך שנים ארוכות. החיוב בדמי הודעה מוקדמת בגין חודש ימים, אינו אלא חיוב אשר בא להעמידו באותו מצב, כפי שהיה נתון בו, לו זכה לתקופת ההתראה הקבוע בדין. אין צורך להכביר מילים, כי אין ולא יכולה להיות מחלוקת, כי כל אימת שהנאמנים מעסיקים עובדים בתקופת הקפאת ההליכים, תשלום שכרם הינו מקרה מובהק של "הוצאות הפעלה", אשר זוכות למעמד של הוצאות הקפאה לכל דבר ועניין, ואין לאיש - אף לא לבעל התפקיד - זכות לדרוש מהעובדים להגיש תביעות חוב, ולהסתפק בדיבידנד יחסי בגין חבות זו. לא בכדי, עלות העסקת העובדים נחשבת כחלק אינטגרלי מחישוב "עלויות ההפעלה" בעת הקפאת הליכים, דיון שהוא בעל חשיבות עליונה בכל הנוגע לבירור, האם ואילו סכומי מימון נדרשים לשם הפעלה בהקפאת הליכים. לכאן, חובר הדין הקוגנטי נשוא דיני העבודה, הקובע כי תקופת ההעסקה תמשך שלושים יום לאחר מועד הודעת הפיטורין. על עקרון זה, בדיוק, הסתמך פסק-דינו של כב' השופט רובינשטיין בע"א 10961/04, המוסד לביטוח לאומי נ' גוטר ואח', , אשר קבע - כהלכה מחייבת - את מעמד דמי ההודעה המוקדמת (על-פי דין, להבדיל מתקופה ארוכה יותר הנקבעת בחוזה) כחלק אינטגרלי ובלתי ניתן להפרדה של הזכאות לשכר עבודה. יוצא; אם טענת הנאמנים הינה, כי פסק הדין בעניין כדורי קובע כי יש לאבחן בין תקופת ההעסקה בפועל של עובד על-ידי הנאמן (אשר אין ספק כי התשלום בגינה הינו בגדר "הוצאות הקפאה"), לבין התקופה הסטטוטורית של דמי ההודעה המוקדמת, הרי שבמובן זה, קיימת סתירה בין קביעה זו לבין הלכת גוטר. אין צורך להכביר מילים על העובדה, כי הלכה מאוחרת שנקבעה בבית המשפט העליון היא הגוברת. אלא, שלא זו בלבד, אלא שאין מנוס מלקבוע, כי עמדת הנאמנים בעניין זה, אינה נכונה אף לגופה: כאמור, מעצם הקביעה (ועל כך, אין פסק הדין בעניין כדורי חולק) כי מועד הזכות לדמי הודעה מוקדמת התגבש במועד החלטת הנאמן על הפיטורין, הרי שהתשובה לשאלה, האם די בכך בכדי להעדיף את העובד, במובן זה כי שכרו (וכאמור, הדין כיום קובע, כי דמי הודעה מוקדמת הינם חלק בלתי נפרד משכר העבודה) יחשב להקפאת הליכים, הינה בגדר "כן רבתי". בשולי הדברים יוער - ולאור התהייה העולה בפסק-דין כדורי - הינה כי הוצאות הקפאה כוללות, מעצם טיבן, חיובים אשר המשותף להן, הינו כי התגבשו בעת הקפאת ההליכים, ובגין פעולות והתחייבויות החלים על הנאמן המנהל את ההקפאה. אף כי, ברוב המכריע של המקרים, מדובר אכן בהוצאות הפעלה (לרבות חיובים שמטיל הדין על ההפעלה, כגון תשלומי מיסים שוטפים, וכן תשלום שכר עבודה לעובדים המועסקים בידי הנאמן). אלא, שאף כי הגדרה זו הולמת, כאמור, את רובם המוחלט של המקרים, אין להופכה, קל וחומר שלא אגב אורחא, להגדרה קוגנטית ש"אין אחריה ולא כלום"; זאת, באשר הנקודה הקובעת, לטעמי, את מעמד החיוב - האם הוצאות הקפאה או חוב עבר - הינו מועד התגבשותו, והשאלה האם התגבש עקב פעילות הנאמן בעת ההקפאה, אם לאו. לעומת האמור לעיל, דומה כי צדקה כב' הנשיאה גילאור, בכל האמור למרבית התקופה אשר נידונה במקרה שהונח בפניה; שם, כאמור, דובר בתקופה ארוכה ביותר של "הודעה מוקדמת", אשר נקבעה בחוזה, ליתר דיוק: מלבד חודש אחד הקבוע בדין, נוספו באותו מקרה חמישה חודשים נוספים פרי הסכם. אין צורך להכביר מילים אודות העובדה, כי עצם תשתית הדיון בדמי הודעה מוקדמת כחלק בלתי נפרד משכר העבודה, והיכולת להפוך עניין זה לקוגנטי, ואינו נתון להתנאה או עקיפה, נובעת וקשורה בטבורה לתקופה הקבועה בדיני העבודה הקוגנטיים, אשר קובעת את המסגרת המחייבת של "שכר עבודה", בהתאם לאיזון אינטרסים מקיף. אי לכך, וכשם שצדדים לחוזה אינם יכולים להכפיל (למשל) את הסכום המגיע לעובד בדין קדימה בעת חדלות פרעון, כך אין הם יכולים להכניס למסגרת המהותית-קוגנטית הזוכה להכרה בדין כ"שכר עבודה" יותר מאשר יש בה. אכן, תוקפן של תוספות והטבות במקומן מונח, כל עוד המעביד הינו סולבנטי. אולם, כפי שנקבע לא אחת בעבר, אין הצדדים יכולים להתנות על סדרי הקדימה שבדין; אי לכך, ככל שהתחייב המעביד על מתן הטבות כספיות נוספות בעת סיום ההעסקה, אשר אינן נכנסות ומצויות מעבר להגדרה המהותית לה מעניק הדין קדימות, הרי אין עסקינן אלא בחיובים כספיים רגילים, ודינם להידון במסגרת תביעת חוב. לכאן, נכנס אף צידה האחר של "משוואת איזון האינטרסים", המבקש שלא להטיל על נאמן בהקפאת הליכים חבויות עתק (קל וחומר, לא במעמד של "הוצאות הקפאה"), בלא שתהא בידיו השהות לבחון אותן או להתגונן מפניהן. בשולי הדברים יוער, כי דין אחר היה "מתמרץ" את הנאמן לפטר מיידית, עם ראשית הקפאת ההליכים, עובדים הזכאים לתוספות כאלו. כך, מחשש שאם ימשיך להעסיקם, ולו לפרק זמן קצר, הוא עשוי להתחייב ב"הוצאות הקפאה" כבדות, אשר יקשו עד מאד את ניהול הפירמה חדלת הפרעון באורח שאינו גרעוני. אכן, כפי שהוער בראשית החלטתי, כדאיות ושאלת ההכבדה על הקופה אינן חזות הכל, ובוודאי שאין בהן היתר להפרת דינים קוגנטיים; אלא שיש להן, בהחלט, מקום בכל הנוגע לפרשנות, ולהבנת איזון האינטרסים העומד מאחורי הדין המורכב של הקפאת ההליכים. סוף דבר, דין בקשת העובדים להתקבל, וזאת לפי החלופה המחשבת את דמי ההודעה המוקדמת, במובנה ואורכה על-פי דין. בנסיבות המקרה, תשא קופת ההקפאה בהוצאות העובדים ובשכר טרחת עורך-דין בסך 25,000 ₪ בתוספת מע"מ, אשר ישאו ריבית והצמדה כדין, מהיום ועד ליום התשלום בפועל. הקפאת הליכיםפיטורים