קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי על הסגת גבול במקרקעין גבוה הרווחים: התובעת הינה בעלת הזכויות במקרקעין סמוך לישוב אזור בו ממוקמת תחנת תדלוק ומוסכי שרות שונים לכלי רכב, אשר הוקמו על ידה. את תחנת התדלוק הפעילה הנתבעת בעצמה ואת יתר המתקנים העבירה להפעלתם של צדדים שלישיים, ששילמו לנתבעת דמי שכירות או דמי שימוש, כמוסכם ביניהם. כך החל מאוגוסט 1979. במרץ 2000 הודיעה התובעת לנתבעת על סיום ההתקשרות ביניהן ודרשה ממנה לפנות את הנכס החל מ-5.2.01. הנתבעת לא פינתה את הנכס והמשיכה לנהל את תחנת הדלק כמימים ימימה. כן המשיכה בהשכרת המתקנים והמבנים השונים אשר בתחומה. ביום 9.5.05 נעתר בית משפט השלום ברמלה (בת.א. 3156/00) , לתביעת התובעת והורה על סילוק ידה של הנתבעת מהנכס תוך 4 חודשים מיום מתן פסק הדין. הנתבעת המשיכה והחזיקה בנכס אף בתום התקופה שקצב בית המשפט. בפועל היא החלה לפנותו מספר חודשים לאחר מכן. ב-1.11.05 פינתה את תחנת התדלוק ואת השטחים בהם נוהלה חנות למוצרי פרסום ומשרד להובלות. המוסך לתיקוני חשמל פונה ב-15.11.05 ואילו תחנת הסיכה והמתקן לרחיצת מכוניות פונו ב-31.12.05. המוסך לתיקוני תקרים פונה במאי 2006. 2. בתובענה שבפני תובעת התובעת מהנתבעת את מלוא הנזקים שנגרמו לה, לטענתה, בגין סרובה של הנתבעת לפנות את הנכס במועד בו נקבה. הנזקים אותם מונה התובעת בתום התביעה הם בגין אובדן דמי שכירות או דמי שימוש ראויים וכן בגין הפסדים, או העדר רווחים, שנגרמו לה כתוצאה מאי מכירת דלק בתחנת התדלוק בתקופה בה היא הוחזקה ע"י הנתבעת כמסיגת גבול החל מ-5.2.01. אלה נמנעו ממנה בשל סרובה של הנתבעת לפנות את המקרקעין והמתקנים השונים שפעלו במקום. 3. יש לראות בנתבעת כמסיגת גבולה של התובעת במקרקעין הנ"ל, בכל התקופה הרלונטית, היינו מ-5.2.01 עד פינויים בפועל. כך אף נקבע ע"י ביהמ"ש השלום ברמלה בפסק דינו החלוט בת.א. 3156/00 . לפיכך זכאית התובעת, לטענתה, לפיצוי בגין נזקיה על בסיס עילת התביעה של הסגת גבול לפי סעיף 29 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). לחלופין, כך לטענת התובעת, זכאית היא לפיצויים מכח הוראת סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט 1970. כן תובעת התובעת פיצויים בגין אבדן רווחים ממכירת דלק בתקופה הרלונטית - רווחים שהיתה מפיקה לו היא, ולא הנתבעת, היתה מפעילה את תחנת התדלוק. הסכום הכולל של הפיצויים, הנתבע מהנתבעת עומד על סך -.5,140,423 ₪. הנתבעת דוחה את תביעות התובעת הן בגין דמי שימוש ראויים והן בגין אבדן רווחים ממכירת דלק. לטענתה, לא הוכח שיעור דמי השכירות או השימוש הראויים עבור השימוש במתקנים והמוסכים השונים בתחנה. חוות הדעת שהוגשה ע"י התובעת לענין זה אינה משקפת, לטענתה, את המציאות. אף את שיעור אובדן הרווחים ממכירת דלק לא הוכיחה התובעת, לטענתה. כן טוענת הנתבעת כי לא הוצגה כל ראיה מטעם התובעת כי כמות הדלק שנמכרה בתחנה בתקופה הרלונטית מגיעה לכ-200 קילו ליטר, כנטען ע"י התובעת ועל כן לא הוכח אבדן רווחים בשיעור הנתבע. דיון א. דמי שימוש ראויים בשטח תחנת התדלוק פעלו מוסכים ומתקנים שונים. הנתבעת מסרה את השימוש בהם, או השכירה אותם, לצדדים שלישיים תמורת דמי שכירות או דמי שימוש חודשיים שגבתה מהם במשך כל תקופת הסגת הגבול. אין ספק כי התובעת זכאית, לפחות, למלוא הסכומים שגבתה הנתבעת מהשוכרים או הצדדים השלישיים, סכומים המשקפים את מידת ההנאה שהפיקה הנתבעת מהשימוש במתקנים והמוסכים בתקופת הסגת הגבול. (ראה: ע.א. 891/95 זידאני - אבו אחמד פ"ד נג (4) 769 וסעיף 29 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). האם מעבר לכך זכאית התובעת לסכומים בהם נקב השמאי המומחה מטעמה, אותם יכולה היתה להפיק התובעת, לדעתו, לו החזיקה היא במקרקעין והמתקנים היו מושכרים על ידה (ולא ע"י הנתבעת). בענין זה מקובל להביא בחשבון את האבחנה העקרונית הקיימת בין תביעתה של התובעת על יסוד עוולת הסגת הגבול, לבין תביעתה על יסוד עילת עשיית העושר שלא במשפט. עם זאת לא שוכנעתי כי לאבחנה זו יש נפקות כספית ממשית בעניינינו, שכן תביעת התובעת לדמי שימוש ראויים משקפת במקרה זה הן את נזקי התובעת כתוצאה מהסגת גבולה והן את רווחיה של הנתבעת מהסגת גבול זו. (ראה ע.א. 891/95 זיידאני - אבו אחמד הנ"ל). כאשר אלה הם פני הדברים, יש לבחון את שיעור דמי השימוש הראויים להם זכאית התובעת בגין השימוש במתקנים ובמוסכים הנ"ל במשך כל תקופת הסגת הגבול. המומחה מטעמה העריך כי דמי שימוש אלה מסתכמים ב-.1,660,635 ₪ בצרוף מע"מ (ראה ת/5 ות/6). הנתבעת טוענת לעומת זאת, כי דמי השכירות אותם גבתה בפועל מהשוכרים או המשתמשים במתקנים השונים, היו נמוכים באופן ניכר משיעור דמי השימוש הראויים לפי הערכת השמאי מטעם התובעת. הנסיבות שהוצגו בפני לא שכנעוני כי התובעת היתה יכולה לקבל דמי שימוש ראויים גבוהים יותר מדמי השימוש או דמי השכירות שגבתה הנתבעת, היינו בשיעורים אותם קבע או העריך השמאי. כך בעיקר בשל העובדה כי היה בכוונת התובעת, שהיתה ידועה לכל, להרוס את כל המתקנים והמבנים הישנים ולהקים תחנת תדלוק ומתקנים חדשים, כפי שארע בפועל. כוונה זו מומשה בפועל ב-2006 (היתר הבניה ניתן בתחילת 2006), על אף שהבקשה להיתר בניה לצורך ההריסה והבניה מחדש הוגשה כבר ב-2000. אין חולק כי הסגת הגבול של הנתבעת, או שהותה בתקופה זו, לא עיכבה את מתן או הוצאת ההיתר. אין אף חולק כי לא היה ברור כלל לצדדים הנוגעים בדבר מתי יתקבל ההיתר ומתי יהרסו המתקנים הישנים. בנסיבות אלה, היה על התובעת, לו השטח והמתקנים היו בחזקתה, להשכיר את המתקנים לתקופה בלתי קצובה וידועה מראש. קשה להניח בודאות הדרושה, כי היו נמצאים שוכרים שהיו נכונים להשתמש במתקנים, אשר לכל הדעת מצבם הפיסי היה ירוד לתקופות בלתי קצובות מראש ואולי אף קצרות. ודאי שאין זה מתקבל על הדעת כי שוכרים כאלה היו מסכימים לשלם דמי שכירות או דמי שימוש ראויים בשיעורים כפי שהעריך השמאי. אמנם השמאי הביא נסיבות אלה בחשבון בחוות דעתו, בעת שהעריך את שווי דמי השימוש הראויים, אך עדיין העובדה כי התובעת לא יכולה היתה למסור השימוש לפרק זמן מוגדר וקצוב (בשל כוונתה להרוס ולבנות מחדש) גורעת, לדעתי באופן ניכר מגובה דמי השימוש הראויים להם זכאית התובעת, שכן יכולתה למצוא שוכרים מתאימים בנסיבות כאלה מוטלת בספק. זאת ועוד: לא מן הנמנע כי התובעת, לאור כוונותיה הנ"ל, היתה מסכימה להותיר על כנם את השוכרים או המשתמשים ששכרו את המתקנים מהנתבעת עד קבלת היתר הבניה שמועד הוצאתו כלל לא היה ברור. משכך סבור אני כי יש לחייב את הנתבעת בתשלום דמי שימוש ראויים לתובעת בשיעורים שהתקבלו בפועל ע"י הנתבעת, כמפורט בתצהיר נ/1 על נספחיו, אשר לא נסתר ולא הופרך. לענין דמי השימוש שנתבעו ע"י התובעת עבור מתקן השטיפה שהיה במקום ולא הופעל ע"י הנתבעת. מהעובדות שהובהרו לי במהלך שמיעת העדויות, ובמיוחד מהסבריו של דוד פרחי מטעם התובעת, עולה כי על מנת להפעיל מתקן שטיפה לפי דרישות המשרד לאיכות הסביבה, היה צורך להתקין מערכת סינון חשמלית במתקן עצמו. מערכת כזו לא היתה קיימת ולכן מתקן השטיפה לא הופעל. ספק רב בעיני אם היה עולה בידי התובעת להשכיר למאן דהוא מתקן "חסר" כזה לתקופה בלתי קצובה ובלתי ידועה מראש, אשר על מנת להפעילו יש צורך בהשקעת עשרות אלפי שקלים. יתירה מכך: על מנת להפעיל המתקן היה צורך, כנראה, אף בחיבור מתאים למערכת הביוב או בבניית בורות ספיגה מתאימים - עבודות הכרוכות, אף הן, בהשקעות משמעותיות. בנסיבות אלה אין התובעת זכאית לדמי שימוש ראויים עבור מתקן השטיפה שלא פעל וספק רב בעיני (אם לא למעלה מכך) לו היה מופעל בתקופה בה היתה התובעת מחזיקה בו במקום הנתבעת. ג. את טענת הנתבעת כי אין התובעת זכאית לדמי שימוש ראויים בגין השימוש בקרוואן שנמצא בשטח ושימש כמשרד לשרותי הובלה, טענה זו יש לדחות. אף אם מדובר בקרוואן שהועמד במקרקעין, גבתה הנתבעת, כמסיגת גבול, דמי שימוש עבור השימוש בו. לסכום זה במלואו זכאית התובעת. לאור כל האמור לעיל, תשלם הנתבעת לתובעת דמי שימוש ראויים בגין כל התקופה בה הסיגה את גבולה בקרקע, היינו מיום 5.2.01 עד לסילוק היד בפועל, כדלקמן: 1. עבור השימוש במוסך לשרותי סיכה לפי -.500 דולר לחודש, עד יום 31.12.05. עבור השימוש במוסך החשמל החל מיום 5.2.01 עד 5.5.02 לפי -.1,005 דולר לחודש (סה"כ 15 חודשים) והחל מיום 6.5.02 עד 15.11.05. הסך הנ"ל פחות 1,000 ₪ לחודש. עבור החזקת המוסך לתיקון תקרים כמסיגת גבול, תשלם הנתבעת סכום של -.1,250 דולר לחודש עד תחילת מאי 2006 (כפי שנתבע), על אף שעל פי החוזה עם מפעיל המוסך שולם סכום גבוה יותר. עבור השימוש במשרד לשרותי הובלה ומשרד למוצרי פרסום תשלם הנתבעת לתובעת סכום כולל של -.1,000 דולר לחודש החל מיום תחילת הסגת גבול עד יום 1.11.05. הסכומים שפסקתי, כאמור לעיל, ישולמו בשקלים לפי השער היציג של הדולר במועד פרעונו של כל תשלום ותשלום ואינם כוללים מע"מ. לסכומים אלה תתווסף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת כתב התביעה המתוקן עד יום התשלום בפועל (ראה סעיף 41 לסיכומי התובעת). אבדן רווחים בגין מכירת דלק תובעת התובעת מהנתבעת את הנזקים, היינו את הפסד הרווחים שנגרם לה בתקופת הסגת הגבול במהלכה מכרה הנתבעת במקומה דלק בתחנת התדלוק. הפסד רווחים זה אומדת התובעת על בסיס מכירה של 200 קילו ליטר (ק"ל) לחודש המשקפים רווח נטו (בניכוי הוצאות התפעול) של -.50,000 ₪ לחודש. לציין כי בכתב התביעה המקורי נטען ע"י התובעת כי היקף מכירות הדלק בתחנה, לו היא היתה מפעילה אותה, היה עומד על 400 ק"ל. זכאית, אמנם, התובעת לפיצוי מהנתבעת בגין מניעת רווחים ממכירת דלק בתקופה בה החזיקה הנתבעת בתחנה כמסיגת גבול, אך לא בשיעור הנתבע על ידה. התובעת לא הציגה ראיות של ממש שתצבענה על מכירת דלק בהיקף של כ-200 ק"ל. כמות זו התבססה, למעשה, על הערכה שנעשתה ע"י העד אורן לוטן, ללא שהונחה לצורך כך תשתית עובדתית ראויה. על הערכה דומה התבססה תביעת התובעת "בראש נזק" זה, לפיה תבעה בכתב התביעה המקורי הפסדים על בסיס מכירת 400 ק"ל לחודש. העובדה שהיא עצמה הפחיתה את הערכתה לגבי כמות הדלק שנמכרה ל-200 ק"ל בלבד בכתב התביעה המתוקן מחזקת את המסקנה שאין לבסס ממצאים עובדתיים על יסוד הערכות כאלה או אחרות שאינן מעוגנות בתשתית עובדתית ממשית כלשהי. אין חולק כי בתקופה הרלונטית נמכרו ע"י הנתבעת כ-50 ק"ל דלק בלבד לחודש. לאחר שהחלה התובעת להפעיל את התחנה, עלה היקף המכירות עד כדי 95 ק"ל לחודש, ואולם אורן לוטן, שהעיד מטעם התובעת, אישר בחקירתו הנגדית כי התובעת מנעה מהנתבעת בתקופת הסגת הגבול את האפשרות למכור דלק באמצעות כרטיסי "פזומט" (סוג של כרטיס אשראי, או הסדר בין התובעת לבין בעלי הרכב). עובדה זו גרמה, מן הסתם, לירידה חדה בהיקף מכירות הדלק בתחנה. לאחר שהתובעת קיבלה את החזקה בתחנה לידיה היא, כמובן, החזירה את השימוש בפזומט לשם תשלום דלק הנמכר בתחנה ועל כן, ומטבע הדברים, היקף מכירת הדלק עלה. העד לוטן הודה כי על פי הערכתו מרבית העליה במכירת הדלק (אם כי לא כולה) מאז שהתובעת החלה להפעיל את תחנת התדלוק נגרמה כתוצאה מהכנסת השימוש בכרטיסי פזומט, אלא שלא עלה בידו להראות נתונים של ממש שיאמתו או יבססו את הערכתו בדבר קיומם של סיבות או גורמים אחרים שהביאו לעליה במכירות בתקופה זו. סביר להניח (ולא הוכח ההיפך על אף הנטען בסיכומי התובעת) כי הנהגים שביקשו לשלם עבור הדלק שרכשו באמצעות פזומט ולא קיבלו שרות זה בתקופת "הסגת הגבול", פנו לתדלוק לתחנות דלק אחרות של התובעת באזור. לפיכך יש להניח, במידה רבה של סבירות, כי לא נגרמו לתובעת הפסדים כספיים כתוצאה מירידת היקף מכירת הדלק ע"י הנתבעת מעבר להפסדים הנובעים מכמות הדלק שנמכרה על ידה בפועל, שכן כמות הדלק שלא נמכרה ע"י הנתבעת כתוצאה מהפסקת שירות הפזומט נמכרה בתחנות תדלוק אחרות של התובעת באזור. לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי על הנתבעת לפצות את התובעת בגין הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מאי מכירת דלק בתקופת הסגת הגבול, בסכום כולל המשקף מכירת 50 ק"ל של דלק לחודש (היקף המכירות של הנתבעת), החל מ5.2.01 עד 1.11.05. סכום זה עומד על כרבע מהסכום שנתבע ע"י התובעת בפריט זה בכתב התביעה המתוקן על בסיס 50 ק"ל לחודש (במקום 200 ק"ל לחודש כפי שנטען ע"י התובעת), היינו על סך של -.874,637 ₪ (לא כולל מע"מ) ליום הגשת כתב התביעה המתוקן (ראה סעיף 19 לסיכומי התשובה של התובעת). מסכום זה יש לנכות דמי שימוש בסכום כולל בסך -.18,763 ₪ ששולמו לתובעת ע"י הנתבעת בשמונת החודשים הראשונים של הסגת הגבול (ראה סעיף 22 לכתב התביעה). את טענת הנתבעת כי היא זכאית להפחתה מסוימת מדמי השימוש הראויים, בגין הוצאות ניהול בסך -.20,000 ₪ לחודש, יש לדחות הן משום שסכום זה לא הוכח כלל ועיקר והן משום העובדה שהסכום הנתבע ע"י התובעת משקף לגירסתה, שלא הופרכה בענין זה, את הפסדיה לאחר ניכוי הוצאות התפעול. סוף דבר: אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הנקובים בסעיפים 4 ו-5 לפסק הדין בצרוף ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת כתב התביעה המתוקן עד התשלום בפועל. בנוסף לכך תשלם הנתבעת לתובעת סכום של -.50,000 ₪ בצרוף מע"מ כשכר טרחת עורך דין וסכום נוסף של -.50,000 ₪ כהחזר של חלק מאגרת משפט ששילמה התובעת בגין ניהולו של הליך זה. כך בהתחשב בעובדה כי פסק הדין זיכה אותה בכשליש מהסכום שנתבע על ידה בכתב התביעה המתוקן ולאור העובדה כי חוות הדעת שהוגשה על ידה לא נדרשה לצורך ההכרעה. מקרקעיןפיצוייםהסגת גבול