קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי על ניהול שינויים בפרויקט בניה: פתח דבר בתובענה שבפני עותרת התובעת, חברת גד. ש. מהנדסים (1995) בע"מ (להלן: "התובעת" או "גד. ש. מהנדסים" או "הנתבעת שכנגד") בפני בית המשפט ליתן סעד כספי על סך של 4,000,000 ₪ בגין כספים שהנתבעת חייבת לחברת בנייני מ.י. גינדי הנדסה ופיתוח בע"מ (להלן: "הנתבעת" או "גינדי" או "התובעת שכנגד") תמורת עבודות ניהול, תיאום ופיקוח שביצעה התובעת עבור הנתבעת. כמו כן נתבעים כספים בגין נזקי התובעת, שנגרמו כתוצאה ממצגי השווא שהציגה לה הנתבעת ומהתרשלותה של הנתבעת בביצוע עבודתה. הצדדים לתביעה התובעת הינה חברה פרטית העוסקת בניהול, תיאום ופיקוח של פרויקטים בענף הבניה. התובעת עוסקת במתן שירותי ניהול בשלבי הבניה השונים, החל משלבי התכנון המוקדמים ועד למסירת הפרויקט המוגמר למזמין. בעל המניות העיקרי בתובעת, מיסדה ומנהלה הינו מר גדעון שפיגל (להלן: "מר שפיגל"), מהנדס אזרחי במקצועו. הנתבעת הינה חברה פרטית העוסקת בייזום, בנייה והקמה של פרויקטים למגורים ולמסחר, בארץ ובחו"ל. החברה בבעלותם של האחים משה ויגאל גינדי, המשמשים גם כמנהליה. תיאור העובדות וטענות התובעת בשלהי שנת 1995 פנו לתובעת קבוצת יזמים בבקשה לקבלת הצעה לניהול, תיאום ופיקוח של הקמת פרויקט בניה בשטח העיר רחובות, בעקבותיה נחתם בין הצדדים ביום 26.3.1996 הסכם למתן שירותי ניהול, תיאום ופיקוח על הפרויקט (להלן: "ההסכם עם היזמים"). על פי הוראות ההסכם עם היזמים, תמורת ביצוע שרותי התובעת בשלב א' של הפרויקט, התחייבו היזמים לשלם לתובעת תמורה בסך של 420,000$, המהווה 3% מעלות הבניה בפועל, על פי אומדן של סוג והיקף הפרויקט המתוכנן, סך המקדמות החודשיות ולוח הזמנים המתוכנן. לטענת התובעת, המבנה אשר תוכנן להיבנות במסגרת שלב א' של הפרויקט תוכנן כמבנה פשוט, הבנוי בצורה מתועשת, כולל אלמנטים טרומיים וקירות חזית עשויים רכיבים טרומיים, מצופים באבן ומובאים מוכנים לאתר. כלומר, העבודות להקמת המבנה המרכזי בשלב א' של הפרויקט כללו בעיקרם ביצוע מעטפת המבנה וגימורים סטנדרטיים בשטחים ציבוריים בלבד. השטחים הפרטיים אמורים היו להיבנות כחללים פתוחים, שבתוכם תבוצע עבודה פנימית על ידי הדיירים העתידיים. משמע, מדובר היה בפרויקט פשוט וסטנדרטי. בשלהי שנת 1997 הודיע נציג היזמים לתובעת כי הנתבעת, חברת גינדי, רוכשת את זכויותיהם בפרויקט. בין התובעת לנתבעת התקיים משא ומתן במסגרתו, כך לטענת התובעת, הציגה הנתבעת בפני התובעת מצגים, אשר לימים התבררו ככוזבים, לפיהם בכוונת הנתבעת להמשיך בבניית הפרויקט על פי תוכניות הפרויקט שהוכנו על ידי היזמים, ששימשו בסיס לניהול המשא ומתן בין התובעת לנתבעת ואף צורפו להסכם ביניהם. המשא ומתן בין הצדדים הוביל לחתימה על הסכם בין התובעת לנתבעת בתאריך 1.1.2008 (להלן: "ההסכם בין הצדדים"). הוסכם בין הצדדים כי עבור שירותי התובעת בנוגע לשלב א' של הפרויקט תהא זכאית התובעת לקבל מהנתבעת סך של 887,500 ₪. במסגרת הסכם זה, מסרה הנתבעת לתובעת את שירותי הניהול, התיאום והפיקוח על ביצוע הפרויקט, בהתאם להוראות ההסכם עם היזמים. בנוסף, להגדרת שלב א' של הפרויקט, הגדרה שהוספה להסכם בין הצדדים, צורפו כנספחים אותן התוכניות בדיוק ששימשו את היזמים. כלומר, ההסכמה בין הצדדים בנוגע להיקף בניית שלב א' של הפרויקט נלקחה מהתוכניות שהוכנו קודם לכן על ידי קבוצת היזמים. לטענת התובעת, ההסכם בין הצדדים לא מתייחס לתמורה לה תהיה זכאית התובעת בגין בניית הפרויקט מחוץ לאזורי המבנה המרכזי של שלב א' של הפרויקט, שכן הצדדים דנו אך ורק בבינוי שלב א' של הפרויקט ובחריגות ממנו בלבד. עם חתימת ההסכם ולבקשת הנתבעת, נערכה התובעת להתקשרות עם חברת "סולל בונה בע"מ" (להלן: "סולל בונה") כקבלן מבצע בהסכם מסוג 'פאושלי' (הסכם בו נקבע מחיר סופי מראש לביצוע העבודות, ללא תלות בהיקף המדידות והכמויות). בסופו של דבר מסרה הנתבעת את ביצוע שלב א' של הפרויקט לידי סולל בונה בהסכם "למדידה" והחליטה לבצע שינויים בשלב א', שהצריכו הכנת תוכניות עבודה חדשות. לטענת התובעת, הנתבעת הודיעה לתובעת כי עלויות שינויים אלו לא הובאו בחשבון על ידה ולא הוסכמו בין הצדדים, אולם הנתבעת מעולם לא שילמה לתובעת את העלויות הללו. במהלך שנת 1998 החליטה הנתבעת לשנות את אופי הפרויקט כולו, מבלי לפנות לתובעת בנוגע לעדכון שכרה בהתאם לשינויים. השינויים בפרויקט כוללים בניית הפרויקט ללא שלבי ביניים, בניה בהיקף 60,000 מ"ר בתכנון הכולל בתי קולנוע, קניון מסחרי, מסעדות, אולם אירועים, ועוד. לטענת התובעת, כל השינויים הללו לא נכללו במסגרת ההסכמות בין הצדדים עד אותה עת, לא תומחר בהתאם על ידי התובעת והיווה חריגה מהותית מההסכם בין הצדדים ומהמצגים שהוצגו בפני התובעת עובר לחתימת ההסכם בין הצדדים, הן עקב שינוי בהיקף השירותים הנדרשים ובמשך ביצועם: גם בחלוף שמונה עשר חודשים מיום מתן צו התחלת העבודה, עמד הפרויקט בשלבי שלד, רחוק מסיום. עקב השינויים המהותיים בפרויקט, מצאה עצמה התובעת מנהלת, מתאמת ומפקחת על התכנון והביצוע של פרויקט בשטחים ובסטנדרטים שונים מהותית מהפרויקט לבינוי שלב א', אודותיו הסכימו הצדדים בראשית ההתקשרות ביניהם: בעוד ששטח הפרויקט לבינוי שלב א' על פי ההסכם בין הצדדים הינו 26,500 מ"ר בסופו של דבר שטח הפרויקט הגיע ל-45,000 מ"ר. לטענת התובעת, הנתבעת ניצלה את העובדה כי התובעת כבר הייתה שקועה עד צווארה בפרויקט והסתמכה עליו בכלכול צעדיה. רק בעקבות דרישותיה של התובעת לתמורה נוספת בגין השירותים הנדרשים במסגרת הפרויקט המוגדל, הסכימו הצדדים כי התובעת תהיה זכאית לתמורה נוספת, שאינה כלולה בתמורה נושא ההסכם שבכתב בין הצדדים. הוחלט כי בתום ביצוע הפרויקט הצדדים יערכו התחשבנות סופית בנוגע לתמורה הנוספת לה תהא זכאית התובעת. כלומר, הצדדים הסכימו לשנות מההסכם שביניהם, לרבות בנוגע לעבודות הנוספות הנדרשות מהתובעת במסגרת הפרויקט וכן בנוגע לתמורה לה תהא התובעת זכאית. לאור הסכמה זו ובהסתמך עליה, הסכימה התובעת להמשיך וליתן את השירותים לנתבעת. משנוכחה התובעת לגלות כי הפרויקט צפוי להתמשך זמן רב מעבר למתוכנן, השינויים רבים והמטלות חורגות מההיקף המוסכם בין הצדדים, דרשה התובעת את הגדלת התשלומים החודשיים והצדדים הגיעו להסכמה כי הנתבעת תשלם לתובעת תשלום חודשי בסך של 51,175 ₪, צמוד למדד. בעקבות סיכום זה המשיכה התובעת במתן שירותיה לנתבעת. עם זאת, הנתבעת עיכבה את תשלומה החודשי של התובעת לחודש אוגוסט 2002, בנימוק של קשיי תקציב ואף ניסתה בהמשך להפחית את התשלום החודשי המשולם לתובעת ואת התמורה הנוספת שאמורה להשתלם לתובעת בתום הפרויקט. לאור עמדת התובעת כי היא איננה מוכנה לחזור בה מהסיכום בין הצדדים בדבר תשלום התמורה הנוספת, הציבה הנתבעת בפני התובעת שתי אפשרויות להמשך ההתקשרות: תשלום חודשי בסך 25,000 ₪ ו100,000 ₪ בתום הפרויקט. ויתור על התשלום החודשי ופנייה להליך בוררות בין הצדדים עם תום הפרויקט לקביעת הסכום המגיע לתשלום. התובעת סירבה להיכנע לתכתיביה הכספיים של הנתבעת. משראתה הנתבעת כי אין התובעת מוותרת על זכויותיה, החלה משמיעה טרוניות סרק נגד פעולות התובעת (כך לטענת התובעת), כמו כן עשתה הנתבעת שימוש לרעה בזכותה החוזית כאשר איימה על התובעת כי תסיים את ההסכם בין הצדדים לאלתר. אכן, ביום 5.9.2002 מימשה הנתבעת את איומיה ובחוסר תום לב מובהק ובניגוד להסכמות (כך לטענת התובעת) הודיעה כי היא מפסיקה את עבודת התובעת בפרויקט באופן מיידי, כשהפרויקט עומד על סף אכלוס וכל שנותר הוא סיום חלק מעבודות הבינוי הפנימיות. עקב כך, נגרמו לתובעת נזקים קשים, כספיים ותדמיתיים. התובעת סירבה לערוך עם הנתבעת התחשבנות בנוגע לסכומי הכסף המגיעים לה, חרף הסכמות הצדדים ואף הכשילה הליך בוררות שהיה יכול להתקיים בין הצדדים. לטענת התובעת, סך כל הסכומים המגיעים לתובעת מאת הנתבעת עומד על סך של 6,849,541 ₪, בצירוף מע"מ, אולם סכום התביעה הועמד על סך של 4,000,000 ₪, מטעמי אגרה. טענות הנתבעת בד בבד עם הגשתו של כתב ההגנה, הגישה הנתבעת כתב תביעה שכנגד, אשר ידון בהמשך. לטענת הנתבעת, אין בידיעתה מידע לגבי היחסים שבין התובעת לבין קבוצת היזמים ואין מעניינה לדעת זאת, משום שהיא לא לקחה על עצמה אף אחת מההתחייבויות ו/או מצגי קבוצת היזמים, למעט מה שהוסכם בהסכם בין התובעת לנתבעת. עם רכישת הנתבעת את הזכויות בפרויקט, הוסכם בין הנתבעת לתובעת באופן מפורש, כי כל האמור באשר ליחסים בין התובעת לבין זכויות קבוצת היזמים, לא יחייב את הנתבעת בשום אופן שהוא, כפי שקובע סעיף 5 להסכם: ”המהנדס מצהיר ומתחייב בזאת כי אין ולא תהיה לו כלפי המזמין כל טענה ו/או תביעה כלשהי בגין ההסכם שעילתה קודמת למועד חתימת חוזה זה, וכי המזמין לא יידרש לשלם למהנדס סכום כלשהו בגין שירותים שנתנו בקשר לפרוייקט [כך במקור - צ.ב.] קודם למועד חתימת חוזה זה. וכל זאת,מאחר שהתמורה שנקבעה בנספח התמורה המחליף, בהתאם לנספח השינויים להסכם, הינה אך ורק בעבור שרותי המהנדס שיינתנו החל מתאריך חתימת חוזה זה.” עם רכישת הפרויקט, נכנסה הנתבעת למו"מ עם כל אחד מבעלי המקצוע בפרויקט, על מנת לבחון את המשך העסקתם במסגרת התוכניות החדשות שיועדו על ידי הנתבעת לפרויקט. הנתבעת הצהירה על עצמה כבעלת האמצעים הנדרשים לביצוע התפקיד ולכן סוכם בין הצדדים כי התובעת תיקח על עצמה באופן בלעדי לספק לנתבעת את כל שירותי הניהול, תיאום ופיקוח הכרוכים בהקמת הפרויקט. לטענת הנתבעת, עובר לחתימת ההסכם בין הצדדים הובהר וסוכם כי בפרויקט עתידים להתבצע שינויים תכנוניים שישפיעו על מהותו והיקפו וכי במקרה זה תתוגמל התובעת בהתאם, לפי היקף השעות הנוספות שתיבנה. כן הובהר כי תוספת שטחי בניה על שטחי שלב א' של הפרויקט תזכה את התובעת בתשלום נוסף ולכן שטחי שלב א' של הפרויקט צוינו, על מנת לשמש כבסיס לתשלום התמורה לתובעת, כאמור בנספח התמורה להסכם. כלומר, הנתבעת לא התחייבה ו/או הציגה מצג לפיו בכוונתה להמשיך לבצע את הפרויקט לפי התוכניות שצורפו להסכם. צירופן של חלק מתוכניות הפרויקט להסכם בין הצדדים היה על מנת לקבוע את גודל השטחים המינימאליים המפורטים בהסכם, לפי סוגם, בכדי שישמשו בסיס לתשלום התמורה לתובעת. זאת ועוד, התובעת התחייבה מפורשות בהסכם לפעול בהתאם לשינויים שיתבצעו בתוכניות הפרויקט, משום שהנתבעת לא יכולה או מעוניינת לכבול את עצמה לתוכניות ראשוניות שלא ניתן לשנות, רק בגלל ציפיותיה של התובעת. הנתבעת טוענת כי מעולם לא סוכם עם התובעת כי היא תהיה זכאית לתמורה נוספת מעבר למחירי החוזה בגין השירותים הנטענים על ידה כנוספים, לרבות עבודתה לצורך יישום שינויי התוכניות והוספת שטחי הבנייה. נוסף על כך, לאור העובדה כי בגין כל הרחבה של שטח, הוסכם עם התובעת על תוספת תשלום, הרי שכל שינוי הכניס לכיסה של התובעת סכומי כסף נוספים. כלומר, הסכם השכר בין הצדדים נוקב בתמורה פאושלית לשטח מוגדר, ובתוספת לכל מ"ר משטחים נוספים. לפי ההסכם, ההתחשבנות היחידה שניתן לעשות על פי ההסכם היא לפי סעיף 12, הקובע תשלום עבור תוספת שטחים ועבור בינוי פנימי מעבר לסטנדרט, אולם אין צורך בהתחשבנות שכזו משום שתוספת התשלום כפי שסוכמה בין הצדדים בכתב, כבר הועברה לתובעת. לטענת הנתבעת, התשלומים לתובעת הופסקו בחודש אוגוסט 2002, משום שמחישוביה של הנתבעת התברר כי נכון למועד זה שולמו לתובעת תשלומים הגבוהים באופן משמעותי מהסכומים להם זכאית התובעת. עוד מוסיפה וטוענת הנתבעת כי חרף מצגי התובעת והתחייבויותיה בהסכם, לא עמדה התובעת בהתחייבויותיה, אלא ביצעה את עבודותיה נושא ההסכם באופן רשלני, שלא בהתאם להוראות הנתבעת וההסכם, עד שבמהלך החודשים האחרונים נראה כי חדלו העבודות בפרויקט כמעט לחלוטין ונציגיה של התובעת כלל לא נכחו בשטח הפרויקט. בהמשך לכך, לא נותרה ברירה בפני הנתבעת אלא להודיע לתובעת על הפסקת עבודתה בפרויקט, החל מחודש ספטמבר 2002. צעד זה חייב התארגנות מחדש של הנתבעת, על כל ההוצאות הנלוות לכך, אולם נוכח המציאות באתר הפרויקט לא נותרה בידי הנתבעת כל אפשרות אחרת. נכון למועד הפסקת עבודתה של הנתבעת בפרויקט, סכום התשלומים החודשיים אשר שולמו לתובעת מצטבר לסך של 2,246,393 ₪ מתוכו סך של 982,043 ₪ אשר שולם לתובעת ביתר, שלא בהתאם לזכותה על פי ההסכם. המחלוקת בסיס המחלוקת בין הצדדים נעוץ בסעיפי השכר הנוספים, המתייחסים לתשלום התמורה בגין הגדלת השטחים ולתשלום בגין התוספות לפרויקט שלגביהם לא סוכם שכר מראש בין הצדדים. הנתבעת טוענת כי סעיפי שכר אלו נכללים כבר תחת הוראת ההסכם בין הצדדים המתייחסת לתשלום תמורה בגין הגדלת שטחים ולכן התובעת לא זכאית לשכר נוסף מעבר לזה שישולם לה בגין הגדלת השטחים עצמם. דיון והכרעה ההסכם בין הצדדים נספח ב' להסכם (להלן: "נספח התמורה") בין הצדדים מוקדש לתנאי התמורה, בקובעו כדלהלן בסעיף 1: ”בתמורה לביצוע כל התחייבויות המהנדס עפ"י הסכם זה, ישלם המזמין למהנדס סך של 887,500 ₪ בתוספת מע"מ.” סעיף 12 לנספח התמורה קובע כדלהלן (להלן: "סעיף 12"): ”היה ושטחי הבניה יגדלו מעבר למפורט בהגדרת "הפרויקט לבינוי שלב א'', באיזור כלשהו מאיזורי המבנה, כולל בינוי מקורה באיזורי חניה בקומה א', ישלם המזמין למהנדס תוספת לשכרו כדלקמן: בעבור שטחים באיזורי מרתף וחניה - 28.4 ₪/מ"ר; בעבור שטחים בקומות הקרקע ומעליה - 53.25 ₪/מ"ר. סכומים אלה צמודים למדד, כאמור בסעיף 2 לעיל.” סעיף 25 לתוספת להסכם בין הצדדים (להלן: "התוספת") קובע כי התובעת תהיה זכאית לתמורה נוספת במקרה של בינוי לא סטנדרטי בשטחים שימכרו ו/או יושכרו, כדלהלן: ”היה ובמהלך מתן שירותי המהנדס, יידרש בינוי בתחום השטחים הנמכרים ו/או המושכרים, השונה מהבינוי הסטנדרטי כמפורט בפסקה (1) לעיל, ישלם המזמין למהנדס תוספת לשכרו, לפי הסכם ספציפי מפורט לגבי כל איזור, אך לא פחות מ-3% מעלות העבודות.” כלומר, התמורה לתובעת התייחסה לשירותי התובעת בנוגע לשלב א' בלבד, כפי שנקבע בסעיף 8 לנספח התמורה: ”מובהר בזה כי התמורה על פי נספח זה וההסכם חלה לגבי שלב א' בלבד.” כלומר, ההסכם בין הצדדים לא כולל התייחסות למצב בו נדרשת תמורה עבור מתן שירותי התובעת ביחס לשטחים מחוץ לאזורי המבנה המרכזי נושא שלב א', וכי ההסכם לא דן כלל בשינויים בפרויקט שאינם הגדלה של השטח. ההסכם בין הצדדים לא קובע מהי התמורה שתשולם לתובעת בגין שינויים מהותיים בתוכניות שלב א' של הפרויקט או בבניה מחוץ לשטחי שלב א'. פרשנות סעיף 12 לטענת התובעת סעיף 12 דן רק בהגדלת שטחים. לנוכח השינויים המהותיים שבוצעו בשלב א' של הפרויקט, לא ניתן לכלול כל שינוי שנערך בפרויקט על בסיס הגדלת שטח בלבד, אלא שיש מקום לשלם שכר נוסף בגין השינויים באופי הפרויקט והעבודה הנוספת ששינויים אלו הצריכו. ההסכם בין הצדדים לא חזה את השינויים שבוצעו בפרויקט, לכן יש לשלם לתובעת שכר ראוי בגין השינויים שלא נלקחו בחשבון בזמן עריכת החוזה המקורי. אין מקום לשלם את שכרה של התובעת על בסיס סעיף 12 העוסק אך ורק בהגדלת שטחים כפי שנקבעו בשלב א' של הפרויקט, ללא כל התייחסות לשינויים באופי הפרויקט: ”כלל ידוע הוא, שחוזה מסחרי יש לפרש בדרך שתתאים לתכלית המסחרית של העסקה ועל בית המשפט לתת לחוזה כזה תוקף מתקבל על הדעת, כפי שאנשי עסק היו עושים לפי נסיבות המקרה” (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים פ"ד מט(2), 265. מלשון סעיף 12 נלמד כי יש להחיל את הסעיף על הגדלת שטחים בלבד ולא על שינויים באופי הפרויקט, שכן הסעיף נפתח במילים "היה ושטחי הבנייה יגדלו". לכן, בכל מקום בו התובעת העניקה שירות שאינו בקשר עם שטחים שהוגדלו, אין להחיל את סעיף 12 אלא לקבוע שכר ראוי תמורת העבודה הנוספת, לדברי כבוד השופט ד' לוין: "הבסיס הנורמטיבי לקביעת שכר ראוי מעוגן בהוראות סעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי) הקובע כאמור: "חיוב לתשלום בעד נכס או שירות שלא הוסכם על שיעורו, יש לקיים בתשלום של סכום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה." הוראה זו מקורה בדיני עשיית עושר ולא במשפט, והגיונה טמון בעיקרון כי אדם ראוי לשכר בגין עמלו, שאם לא כן יימצא מקבל השירות מתעשר שלא כדין." (ע"א 136/92 בייניש-עדיאל - עו"ד נ' דניה סיבוס פ"ד מז(5) 114. לטענת הנתבעת, חישוב כל השינויים בפרויקט צריך להיעשות על בסיס סעיף 12 בלבד, משום שלשונו מלמד על כך שהסעיף קובע תמורה פאושלית לכל תוספות השטחים מעבר לפרויקט לבינוי שלב א', תמורה הכוללת בתוכה את התשלום עבור השירותים הנוספים, לדברי כבוד השופט א' א' לוי: "שכר החוזה, קבעו הצדדים, יהיה "פאושלי", דהיינו, ייקבע מראש והוא יהיה סופי ובלתי תלוי בשינויים - היה ויחולו - בכמויות הנדרשות לביצוע העבודה." (בע"א 3923/04 מיצר לפיתוח בע"מ נ' שותפות בנין 17 מתחם 5 (לא פורסם, , 23.7.2006). סעיף 46 לחוק החוזים אכן מחייב תשלום שכר ראוי מקום בו לא הוסכמו שיעורי התמורה עבור השירות או הנכס, אולם בעניינינו הצדדים הסכימו על שיעורי התמורה בסעיף 12 לנספח התמורה. פרשנותו הנכונה ללשונו של סעיף 12 קובעת תמורה פאושלית לעבודות התובעת בשלב א' של הפרויקט וזאת בכפוף להסכמות הצדדים לתוספות ולשינויים בפרויקט. הסכמות הצדדים לאור שינוי הפרויקט פניותיה של התובעת לקבלת תמורה בעבור שירותיה הנוספים זכו להתייחסות בעל-פה מנציגת הנתבעת שהכירה בדרך שבעל פה בחובותיה לשלם את התמורה המגיעה לתובעת בגין השינויים בפרויקט. העיד על כך מר שפיגל מטעם התביעה: ”לא בכתב, אבל ברצף של שיחות: גידי, עובדה שאנחנו לא מכחישים [...] היא קראה לי ואמרה לי, לי המהנדס התמים: גידי אתה יודע ואתה רואה שאין שום הכחשה, שים לב כל מכתב שהוצאת בכתב לא תראה הכחשה אחת שלי, זו ראיה שאני מקבלת את מה שאתה אומר ולא מכחישה.” (ע' 22 ש' 19 עד ע' 23 ש' 1 לפרוטוקול הדיון). בחודש ספטמבר סיכמו הצדדים על תשלום תוספת לתמורה לתובעת בסך של 13,000 ₪ בשישה תשלומים, אולם התשלום השישי והאחרון טרם שולם לתובעת. העיד על כך מר שפיגל מטעם התביעה: ”קיבלתי 5 תשלומים נוספים הכל אומר בדיוק [כך במקור - צ.ב.] שהגעתי לתשלום השישי, אפשר לזהות כי זה הרי הכל נכנס לתשלומים היות ועשיתי מעקב אצלי אפשר לזהות 5 תשלומים של 13,000 ₪, כשהגעתי לשישי לא שילמו לי אותו.” (ע' 49 ש' 5-8 לפרוטוקול הדיון). גם במהלך שנת 2001 החליפו הצדדים תכתובות בנוגע לדרישות השכר של התובעת בגין השינויים בפרויקט במסגרתו הוסכם כי התחשבנות נוספת על פי החוזה בין הצדדים תיערך בסוף הפרויקט, כפי שעולה ממכתב הנתבעת מיום 10.5.01: ”אבקשך לאשר לי מעל גבי פקס זה כי הסכום שנקבע בנינו במהלך חודש 4/01 ביחס לשכרך החודשי יעמוד ללא שינוי במהלך כל תקופת הביצוע. התחשבנות סופית על פי החוזה תערך בסוף הפרויקט.” על כך השיבה התובעת באותו היום: ”אני מאשר את האמור לעיל, בכפוף לאמור בסיכום פגישה בנינו מיום 11.4.04, בנוגע למגדל המשרדים, אשר אינו מוגדר במסגרת הפרויקט.” לגבי תביעותיה הכספיות נענתה התובעת כי דרישה שלא נשללה ניתן לראותה כדרישה מוסכמת. כלומר, הוסכם בין הצדדים כי התמורה בגין השינויים והעבודות הנוספות הכרוכות בהם יסוכמו על פי החוזה ובתום הפרויקט. העיד על כך מר שפיגל: ”התקיימו הרבה מאוד פגישות בנושא הזה עם ניצה, אני נותן את ליבת הדיון, ניצה אמרה לי ב-ה-לישנה: "גידי תשמע אתה יודע שגינדי הוא כמו בנק, אין לך מה לדאוג", ואני מצטט כמעט מילה במילה, "אנחנו יודעים שמגיע לך הרבה כסף, אנחנו נשלם לך את הכל, מה שאנחנו מבקשים להתחשבן על השינויים בסוף הפרויקט.” (ע' 18 לפרוטוקול הדיון, ש' 17-24). אכן, הוסכם בין הצדדים כי שכרה של התובעת בנוגע למגדל המשרדים היה אמור להיקבע בתום הפרויקט. מגדל זה בסופו של דבר לא נבנה אולם בוצעו עבודות בסיס להקמתו. כמו כן היה אמור להתקיים דיון בשכרה של התובעת בכל הנוגע לעבודות בתחום שטחים למכירה ולהשכרה, בעוד שבכל הנוגע לשטחים הנוספים על שלב א', חל מנגנון התמורה שבסעיף 12 לנספח התמורה. לטענת הנתבעת הסכמה זו מהווה ויתור מצד התובעת על שכר בגין שינויים בפרויקט, שאינם בגדר התמורה בגין הגדלת שטחים המחושבת לפי סעיף 12 ואף אם היה ראוי לדון בשכר נוסף, הרי שהוא חושב כבר במועד כריתת ההסכם בין הצדדים. טוענת התובעת כי זוהי פרשנות בלתי סבירה לסעיף 12, שכן אם התכוונו הצדדים לכמת את התמורה לתובעת על בסיס סעיף 12 בלבד, לא היה צורך להתיר את יתרת ההתחשבנות לתום הפרויקט. סעיף 11 להסכם בין הצדדים קובע: ”למניעת ספקות, מוצהר במפורש כי המהנדס לא יהיה זכאי להחזר הוצאות כלשהן בנוסף לתמורה, למעט הוצאות שתאושרנה מראש ובכתב ע"י המזמין.” הנתבעת טוענת כי כל ההסכמות בין הצדדים בנוגע לתוספות שכר לתובעת הועלו על הכתב, על כן לפניות בעל פה של התובע אין תוקף או ביסוס לאישורן על ידי הנתבעת, במיוחד לאור העובדה כי התנהלות הצדדים בפועל מוכיחה שסיכומים לתשלום תוספות שכר נדרשו ונערכו בכתב, כפי שמצוין במכתב גב' משען, מנהלת החשבונות של הנתבעת למר שפיגל (להלן: "גב' משען"): ”בהמשך לשיחתנו. אבקש להביא לידיעתי כל שינוי בפרויקט הגורם להגדלת התקציב. רק חריגה שתאושר על ידינו בכתב יאושר התשלום” כלומר, ללא סיכום ברור, בכתב ומראש, אין התובעת זכאית לתשלום נוסף, מלבד המוסכם ע"פ סעיף 12 לחוזה. מהמסכת העובדתית שהוצגה בפני עולה כי בין הצדדים היו הסכמות שבעל פה שהצדדים ראו עצמם מחויבים להן, כגון תשלומים שהועברו לתובעת בסכומים העולים על המוסכם ביניהם בחוזה, או התמשכות ההתקשרות החוזית לפרק זמן העולה על הקבוע בהסכם בין הצדדים. לעתים יימנע בית המשפט מלהיכנס לבירור מחלוקות עובדתיות בדבר הסכמות שבעל פה שהושגו כביכול והסותרות את האמור במסמך והכתב אכן מבטיח גם ודאות ראייתית רבה יותר. לכן, ככל שמדובר בהסכמים שבעל פה, הרי שהוכחתם מתבססת על עדויות ותצהירים. "יש להבחין בין עדות הבאה לסתור את תוכנו של המסמך בעת עשייתו, לבין עדות המכוונת "להוסיף" עליו, כאשר האיסור מתייחס אך ורק לעדות המכוונת לתכלית הראשונה, ואילו לתכלית השנייה - עדות בעל פה מותרת" (ראה יעקב קדמי, על הראיות חלק שלישי 1317). כאשר הוראותיו של ההסכם הן עמומות וניתנות להתפרש לכאן או לכאן, אין מניעה להיעזר בדברים שהוחלפו בין הצדדים במהלך המשא ומתן. עדותו של מר שפיגל אמינה והיא איננה נסתרה על ידי הנתבעת, כמו כן היא עולה בקנה אחד עם המסמכים שהועברו בין הצדדים המביאים אותי למסקנה כי בנוסף להתקשרות על פי החוזה בין הצדדים, התקבלו הסכמות נוספות בין הצדדים בנוגע לשכר ראוי המגיע לתובעת בגין עבודותיה במגדל המשרדים, בשטחים למכירה או להשכרה ובגין הגדלת השטחים בהתבסס על סעיף 12 לנספח התמורה להסכם בין הצדדים. חוות דעת מומחה לטענת התובעת יש לדחות את חוות דעת המומחה מטעם הנתבעת, משום שהמומחה קשור לנתבעת ולפרויקט, בו ערך בדיקות פנימיות והיה מעורב באופן אישי ולכן הוא איננו בעל האובייקטיביות הדרושה למתן חוות דעת מקצועית. נוסף על כך, טוענת התובעת כי למומחה אינטרס אישי בתוצאות ההליכים המשפטיים, משום שהוא הועסק על ידי הנתבעת בבדיקת חשבונות בפרויקט וקיבל שכרו באחוזים מתוך החיסכון בתשלומים שהצליח לצבור לטובת הנתבעת. מעיד על כך בחוות דעתו המומחה מטעם ההגנה, אשר פרוליך (להלן: "מר פרוליך"): ”במהלך החודשים האלה התקיימו מספר פגישות ביני לבין מנהל הפרויקט [...] בחודשים שלאחר מכן הצטרף לבדיקות שלי המהנדס מיכאל פינקלר שהשתתף בעריכת הבדיקות...” (ע' 31 לחוות הדעת, ס' 3). כך בעדותו של מר פרוליך בפני בית המשפט: ”ש: אתה אמרת שהסכום להפחתה לפי חוות הדעת שלך, הקראתי לך אותו. ת: זה נכון. ש: 15% מזה לפי הסכם שכר שכה"ט שלך זה מה שמגיע לך? ת: נכון.” (ע' 419 לפרוטוקול הדיון, ש' 17-21). לטענת התובעת, מכיוון שמדובר במומחה המעיד על מעשיו שלו בפרויקט נושא התביעה, אין הוא יכול לשמש מומחה בעניינינו: ”תחת הבאת מומחה, אשר יתמוך בטענותיה, הסתפקה התובעת בבדיקה פנימית, שנערכה על ידי מתכנני הפרויקט ובראשם התוכניתן הראשי איסר ז"ק. עדותו של עד זה, המעיד, למעשה, על איכות העבודה שלו עצמו, אינה יכולה להתאפיין באובייקטיביות, שהרי לא ניתן לצפות שהאחרון ימצא כשלים בעבודתו ובכך יחשוף עצמו לתביעות אפשריות.” (ת"א (ת"א) 1221/00 זיעור לשכת שירות למיקרופילם בע"מ נ' מיקרוסופט ישראל בע"מ (לא פורסם, , 1.7.2007) תלות זו של המומחה בתוצאות ההליך ומעורבותו בפרויקט פוגעת באובייקטיביות של המומחה: ”מובן, כי רמתו המקצועית של מומחה מקצועי הנדרש לחוות דעת בהליך שיפוטי מהווה תנאי ראשון והכרחי. אולם תנאי זה לעולם איננו מספיק. מתלווה לו דרישה חד-משמעית לאי תלות מצד המומחה כלפי הגורם שבקשר אליו ניתנת חוות דעת, שאם לא כן, דבק חשש בדבר משוא פנים ונגיעה לעניין, העלול להפחית באופן ניכר ממשקל העדות המקצועית ובמקרים קיצוניים אף לפסול אותה.” (ת"א 613/93 טבעול נ' שמיר, לא פורסם , 17.10.1999). התובעת מוסיפה וטוענת כי לגופם של דברים עדותו של המומחה לא תרמה דבר להבהרת המחלוקות בנוגע לפיקוח, ניהול ובינוי אולם האירועים, מכון הכושר והקו-אופ. כפי שהעיד על כך מר פרוליך: ”ש: כשאני שואל אותך מה הכוונה פה, זה מה שאתה רוצה להגיד לי, שבעצם אתה לא יודע מה עשתה גד. ש. מהנדסי [-כך במקור, צ.ל. "מהנדסים" - צ.ב.] ומה עשו אחרים? ת:אני לא יכול להגיד בוודאות מה עשה כל אחד. ש: אתה לא יודע בוודאות. וזה נכון שאתה לא יודע בוודאות, גם לגבי הולמס פלייס, גם לגב, [כך במקור, צריך להיות "לגבי" - צ.ב.] ת: נכון. ש: גם לגבי קו-אופ, ת: נכון. ש: וגם לגבי אולם האירועים. ת: נכון, לא הייתי נוכח בפרויקט בתקופה הזו, אני לא יודע.” (ע' 398 לפרוטוקול הדיון, ש' 2-12). לטענת הנתבעת, במשך תקופת חפיפה קצרה בת חמישה חודשים, הועסק המומחה הן על ידי חברת סולל בונה והן על ידי הנתבעת בבדיקת החשבונות ובאיסוף חומר ונתונים והכל בידיעת הנתבעת. המומחה כלל לא היה מעורב בפרויקט נושא המחלקות ולא היה בקיא בפרטיו. העיד על כך מר פרוליך: ”אתה מערבב בין בדיקת חשבון של סולל בונה, שהסתיימה בשלב מסוים, קיבלתי על זה שכ"ט. לאחר מכן, כיוון שהעסק הזה התגלגל לביהמ"ש בתביעות משני הצדדים, התבקשתי ללא שום אינטרס אישי פרט לשכ"ט של הכנת חוות דעת בנושא גם של שכה"ט [כך במקור - צ.ב.].” (ע' 427 לפרוטוקול הדיון, ש' 11-16). מוסיף ומעיד בעניין מר פרוליך: ”אני מתייחס לתוצאות הבדיקה לא לבדיקה עצמה... במקרה הזה, בגלל העיתוי המאוחר של חוות הדעת, אני מדבר ונותן חוות דעת על עובדות... החשבון נבדק באופן יסודי ואושר ע"י סולל בונה. על העובדות אני יכול לתת חוות דעת כמומחה, כי זאת עובדה” (ע' 431 לפרוטוקול הדיון, ש' 12-23). סבורני כי הקשר שהתקיים בעבר בין נותן חוות הדעת מטעם הנתבעת לבין הנתבעת, עלול לפגוע במשקל שניתן לחוות הדעת לביסוס טענות הנתבעת. המומחים מטעם שני הצדדים נחקרו על חוות דעותיהם, עדויותיהם נמצאו אמינות בעיני. עתה משכל הראיות הצדדים מונחות בפני, לא מצאתי בטענות התובעת משום הצדקה לדחיית חוות דעת המומחה מטעם הנתבעת, מר אשר פרוליך. עדויות הצדדים התובעת טוענת כי הנתבעת נמנעה מלהעיד את יגאל גינדי, המהווה דמות מרכזית בתיק זה, אלא הסתפקה בעדותה של גב' משען. חזקה על הנתבעת כי לא בכדי נמנעה מלהעיד את יגאל גינדי, כי חקירתו היה פועלת לחובת הנתבעת: ”אי הבאת עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד כי יש דברים בגו וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד.” (ע"א 465/88 הבנק למימון וסחר נ' סלימה מתיתיהו, פ"ד מה(4) 651. על כך השיבה הנתבעת כי ניתן להסתפק בעדות מר צומן, שותפו של מר גינדי, משום שהוא המטפל ברמה הפרטנית בעסקי הנתבעת. שינויים בפרויקט טופלו על ידי מר צומן והחלטותיו של יגאל גינדי התקבלו במשותף עם מר צומן. העידה על כך גב' משען: ”ש: נניח שיש שוכר ששכר חנות ורוצה לעשות עכשיו שינוי של הקונסטרוקציה בתוך החנות, זה מגיע ליגאל ולצומן? ת: לא. צומן טיפל בזה. ברמה פרטנית כזו של חנות מסוימת, צומן טיפל בזה באופן עצמאי בשטח.” (ע' 716 לפרוקטול הדיון, ש' 12-15). מנגד טוענת הנתבעת כי התובעת מבססת את גרסתה על עדות רלוונטית יחידה של מר שפיגל ונמנעה מלהביא לעדות את מר מאיר שרמן (להלן: "מר שרמן"), אותו העסיק מר שפיגל כמפקח בפרויקט, למרות הטענות כי מר שרמן שותף לפעולות מר שפיגל. לטענת התובעת, חזקה כי מר שרמן השתכר סכומים נמוכים ועבד בפרקי זמן קצרים, תוך שהוא ממלא את תפקידו ברשלנות ותורם להתדרדרות הפרויקט, כפי שעשה מר שפיגל. טענה זו מתבססת על הכלל בדבר הימנעות מהבאת ראיה של צד, המקימה חזקה כי הראייה הייתה פועלת כנגדו (וראה ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג, מז (2) 605 וכן יעקב קדמי, על הראיות (חלק שלישי), ע' 1649). סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות") קובע: ”פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו; ואלה המקרים: (1) העדות היא של קטין למטה מגיל 14; (2) העדות היא של בעל דין או של בן-זוגו, ילדו, הורו, אחיו או אחותו של בעל דין; (3) העדות היא של אדם המעונין בתוצאות המשפט לטובת בעל הדין שקרא אותו להעיד; (4) התובענה היא נגד עזבון, קטין, חולה נפש או נעדר; (5) נסיבות אחרות שבהן דרוש, לדעת בית המשפט, פירוט כאמור. ”   לפי לשון סעיף 54 לפקודת הראיות, כאשר מדובר בעדות יחידה של בעל עניין, משקלה הראייתי מועט ויש לתמכה בראיות נוספות (ראו: ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, לא פורסם (2006)). על בית המשפט להיזהר בהסתמכו על עדות יחיד שכזו לאור האמור בסעיף 54 לפקודת הראיות ולפרט נימוקיו, מה הניע אותו להסתפק בעדות זו ולתמוך את נימוקיו בראיות שהובאו בפניו.   במקרה דנן, נוסף למסמכים האובייקטיביים הרבים הקיימים בתיק בית המשפט, עדותה של התובעת נתחזקה בעדות מומחה, מר דן בורישנסקי. מסקירת חוות הדעת והעדות, אני מוצאת כי עדויות התובעת אמינות בעיני והצליחו ליצור תמונה התואמת את המציאות, אף מבלי להביא לעדות את מר שרמן, אשר לאור נסיבות המקרה דנן, המסמכים הרבים וחוות הדעת שהוגשו לבית המשפט, ספק אם עדותו הכרחית להבהרת התמונה ולביסוס טענות התובעת. השכר המגיע לתובעת דעתי היא כי התובעת הצליחה להוכיח כי היא זכאית לשכר נוסף בנוגע לתוספות ולשינויים שונים שבוצעו בפרויקט, בהתאם להסכמת הנתבעת. לאור הסכמות הצדדים כאמור, הצדדים אמורים היו לדון עם תום הפרויקט בשכר הנוסף המגיע לתובעת בגין עבודות שבוצעו במגדל המשרדים, היחידות שבתוך הפרויקט ותוספות השטחים לפי סעיף 12. העידה על כך גב' משען: ”ש: מה שנותר לטענתך לסכם זה את מגדל המשרדים, ואם יש עבודות שעשתה ג.ד.ש. מהנדסים בקשר למושכרים, נכון? ת: נכון.” (ע' 749 לפרוטוקול הדיון, ש' 21-25). חוו"ד מטעם התובעת באמצעות המהנדס מר דן בורישנסקי מעריכה את השכר הראוי המגיע לתובעת בגין שירותיה בקשר עם מגדל המשרדים, יחידות בתוך הפרויקט והגדלת שטחים לפי סעיף 12 לנספח התמורה ולפי סך של 3.6% אחוז מסך עלויות ההקמה. על יסוד חוו"ד זו זכאית התובעת לסך 1,804,621₪ לאחר ניכוי המפרעות והסכומים ששילמה הנתבעת לתובעת עד סיום ההתקשרות בין הצדדים. חוו"ד התובעת באמצעות מר בורישנסקי קובעת שכר ראוי בגין העבודות שבוצעו בחלקי הפרויקט לגביהם הוכח בפני כי הצדדים הסכימו לתשלום נוסף. סכומים אלו מהווים שכר ראוי עבור עבודת התובעת בגין השינויים בפרויקט, על כן אינני רואה מקום לדון בתוספות שכר נוספות אותן דורשת התובעת בגין עבודה נוספת בפרויקט, שאינם מחושבים על בסיס הגדלת השטחים גרידא. נזקי התובעת התובעת הוכיחה שהינה בעלת מוניטין בשוק הבנייה. העיד על כך מר צומן: ”...מטבע הדברים שהיינו שם שבעה, שמונה שותפים בתחילת הדרך, והוא מכיר אותו, והוא היה שותף בכיר, נדמה לי הוא היה הבכיר מבחינת שטח קרקע, אז טבעי שבן אדם רוצה להביא אנשים שהוא מכיר, והוא המליץ על גידי שפיגל, ואנחנו קיבלנו.” (ע' 562 לפרוטוקול הדיון, ש' 10-14). מוניטין זה נפגע עקב סילוקה של התובעת מהפרויקט, שכן עקב כך נמנעה ממנה הפניית לקוחות לנתבעת לשם קבלת המלצות. כך גם טוענת התובעת כי עקב ההליכים המשפטיים נמנעו פרויקטים מהתובעת. כפי שהעיד על כך מר שפיגל: ”...אבל אני לא יכול להפנות לגינדי ממליצים כממליצים, וכשהתמודדתי על פרויקט סובלנות וכבוד האדם עם האמריקאים, לא יכולתי שם היות והייתי צריך להראות גילוי נאות של תביעות, לא יכולתי להתנהל בתפקיד שרציתי להתמנות אליו. פרויקט של מיליונים.” (ע' 168 לפרוטוקול הדיון, ש' 15-20). נוסף על כך, טענה התובעת לנזקים שנגרמו לה עקב התמשכות הפרויקט מעבר למוסכם על פי החוזה בין הצדדים, שימוש הנתבעת שלא כדין בזכותה על פי ההסכם לקבלת שירותי התובעת חרף השינויים הרבים בפרויקט ועקב מניעת רווח, הוצאות קבועות ותקורות בקשר עם הפסקת מתן שירותי התובעת את הקמת מגדל המשרדים. התובעת טענה לפיצוי בגין נזקיה על סך של 2,157,116 ₪ וטענה זו לא נסתרה על ידי הנתבעת. תביעה שכנגד בכתב תביעתה, טוענת התובעת שכנגד כי לאור התנהגות הנתבעת שכנגד, זכאית התובעת שכנגד לביטול ההסכם בין הצדדים ולפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לה מהתנהגותה הרשלנית של הנתבעת שכנגד. לטענת התובעת שכנגד, מר שפיגל המשמש כמנהל הנתבעת שכנגד ובעל מניותיה, אחראי באופן אישי לנזקי התובעת שכנגד וזאת משום שמר שפיגל מונה באופן אישי להיות מנהל הפרויקט, ובידיו הופקדו מלוא הסמכויות המתחייבות מכך. מכאן מסיקה התובעת שכנגד כי למר שפיגל מחויבות אישית ומקצועית כלפי התובעת שכנגד ומחדליו הם שגרמו לאי מילוי התחייבויותיה של הנתבעת שכנגד על פי ההסכם בין הצדדים. לחלופין טוענת התובעת שכנגד כי יש מקום לביצוע הרמת מסך בין מר שפיגל לנתבעת שכנגד, על פי תנאיו של סעיף 60 לחוק החברות התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות") ולחייב את מר שפיגל באופן אישי בחובות הנתבעת שכנגד. נוסף על כך, טוענת התובעת שכנגד כי הנתבעים שכנגד לא עמדו במצגיהם טרם חתימת ההסכם בין הצדדים ולא עמדו בהתחייבויותיהם על פי החוזה, משום שהם ביצעו את עבודתם באופן רשלני, תוך התעלמות והזנחת הוראות התובעת שכנגד ודרישות הפרויקט. מחדלים אלו באופן ביצוע העבודה בפרויקט גרמו לנזקים כבדים לתובעת שכנגד, נזקים שהלכו ותפחו ככל שנמשכו מחדלי הנתבעים שכנגד, עקב היעדר נוכחות נציגי הנתבעת שכנגד בשטח הפרויקט, עד שלתובעת שכנגד לא נותרה ברירה אלא לעשות שימוש בזכותה החוזית ולהודיע לנתבעים שכנגד על הפסקת עבודתם בפרויקט, החל מחודש ספטמבר 2002. לטענת התובעת שכנגד, התנהגותם הרשלנית ומחדלי הנתבעים שכנגד הביאה להפרת התחייבויותיהם החוזיות, כך שהפרויקט נוהל ללא פיקוח, תיאום וניהול ממשיים ונתגלו בו פגמים ממשיים, אשר חייבו התובעת שכנגד בהשקעת משאבים רבים לתיקונם. כתוצאה ממעשי וממחדלי הנתבעים שכנגד, נגרמו לתובעת שכנגד הוצאות, נזקים והפסדים ישירים ועקיפים בסך של 17,658,000 ₪. נוסף על כך, טוענת התובעת שכנגד כי לנתבעים שכנגד שולמו כספים שלא על פי זכותם בהתאם להסכם בין הצדדים, על סך של 1,264,349 ₪, אשר יש להחזירם לתובעת שכנגד. זאת, משום שבמרבית השטחים של הפרויקט לא השלימו הנתבעים שכנגד את כל העבודות הנדרשות. סכום התביעה הועמד על סך של 5,000,000 ₪, מטעמי אגרה. הנתבעים שכנגד טוענים כי לא קיימת יריבות אישית בין מר שפיגל לבין התובעת שכנגד: ראשית, כל פעולות מר שפיגל נעשו בשם ולמען גד. ש. מהנדסים. שנית, מר שפיגל איננו צד לחוזה ההתקשרות בין הצדדים. מכיוון שלא קיימת בין הצדדים כל התקשרות חוזית או אחרת, יש לדחות את התביעה כנגד מר שפיגל. הנתבעים שכנגד טוענים כי התחייבויות גד. ש. מהנדסים לספק לתובעת שכנגד את שירותי הניהול, הפיקוח והתיאום, התבססו על מצגי התובעת שכנגד לבנות את הפרויקט כפרויקט סטנדרטי, כאשר בפועל אופי הפרויקט שונה באופן מהותי לאחר חתימת ההסכם בין הצדדים. עוד מוסיפים הנתבעים שכנגד כי הם נאלצו להתמודד עם הנחיות סותרות של גינדי ביחס להמשך התנהלות הפרויקט, כך שכל דרישותיהם הכספיות מוצדקות והנתבעת שכנגד ביצעה את כל חיוביה כלפי גינדי במלואם. לטענותיהם, בכל פגישות העבודה שהתקיימו בין הצדדים לא הועלתה על טענה שעניינה טיב ואיכות העבודה של גד. ש. מהנדסים וטענות אלו החלו להופיע רק עם דרישת התשלום מצד גד. ש. מהנדסים. התביעה שכנגד מוגשת הן כנגד חברת גד. ש. מהנדסים (1995) בע"מ והן כנגד מנהלה, מר שפיגל. התובעת שכנגד טוענת כי מהמסכת העובדתית אשר הוצגה בפני בית המשפט התגלתה מעורבותו האישית של מר שפיגל וכן כי הוא אחראי במישרין לנזקים שנגרמו לתובעת שכנגד כתוצאה מהתרשלות הנתבעת. לכן יש לחייב את מר שפיגל באופן אישי בנזקי התובעת שכנגד.   נימוקי התובעת שכנגד להטלת אחריות אישית על מר שפיגל מתבססים על הוראות סעיפים 6 ו-54 לחוק החברות. סעיף 6 לחוק החברות קובע: "6.(א)(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: (א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה; (ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. (2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד. (ב) בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו".   סעיף 54 לחוק החברות קובע: ”אין בייחוס פעולה או כוונה של אורגן, לחברה, כדי לגרוע מהאחריות האישית שיחידי האורגן היו נושאים בה אילולא אותו ייחוס.”   התובעת שכנגד מוסיפה וטוענת כי ניתן לחייב את מר שפיגל אישית בהתבסס על עוולת הרשלנות כמפורט בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].   מהמסכת העובדתית שהוצגה בפני עולה כי כל פעולותיו של מר שפיגל היו בשם החברה בלבד, אשר הינה צד לחוזה בינה לבין התובעת שכנגד. התובעת שכנגד לא השכילה להראות כיצד פעולותיו של מר שפיגל מצדיקות ייחוס אחריות אישית לאורגן בחברה, בהתאם לדרישות סעיפים 6 ו-54 לחוק החברות או להוכיח כי תנאי עוולת הרשלנות התקיימו באופן אישי בהתנהגות מר שפיגל.   כל טענות התובעת שכנגד מתמצות כולן בהתנהגות הנתבעת בניהול הפרויקט והנזק שנגרם כתוצאה מהתנהגות זו. מר שפיגל פעל כאורגן של החברה בניהול המשא ומתן לכריתת החוזה, בקיום התחייבות החברה על פי החוזה ובהצגת דרישותיו לתשלום עבור שירותי החברה. לפיכך יש לדחות את הטענות כי מר שפיגל נושא באחריות אישית לנזקי התובעת שכנגד. בין יתר טענותיה של התובעת שכנגד, הטענה כי הנתבעת שכנגד אישרה ביתר ושלא כדין תשלומים בגין חשבונות סופיים לסולל בונה בגין עבודתה בפרויקט, בסכום העולה במידה רבה על המגיע לסולל בונה על פי המוסכם איתה. הנתבעת שכנגד העבירה לאישורה של גינדי חשבונות שבוקרו על ידה, באופן שאילצה את התובעת שכנגד לאשרם. העיד על כך פרוליך: ”בפרויקט בסדר גודל כזה שמתמשך גם על פני זמן רב צריך להיות תיעוד של הדברים. התיעוד נעשה באמצעות יומנים, מסמכים, ישיבות, פרוטוקולים, התכתבויות [...] חלק מהיומנים היו ריקים [...] לכן אני עד שלב מאוחר מאוד של הבדיקה לא יכולתי להגיד מה התוצאה הסופית של הבדיקה הזאת.” (ע' 529 לפרוטוקול הדיון, ש' 11-25). בעניין זה, הנתבעת שכנגד הצליחה להוכיח בכתבי טענותיה כי החשבוניות שנמסרו על ידי הנתבעת שכנגד לאישורה של גינדי בגין תשלומים לסולל בונה בגין עבודתה בפרויקט לא כללו טעויות מהותיות היורדות לשורשו של עניין ואין הצדקה ממשית להפחתת הסכומים כפי שטוענת התובעת שכנגד. המסכת העובדתית כפי שהוצגה בפני מעלה תהיות לגבי אופן התנהלותה של התובעת שכנגד כשאישרה את החשבוניות אותן מסרה לה הנתבעת שכנגד: משך הזמן הרב שחלף מרגע גילוי הטעויות בחישובי הנתבעת שכנגד ועד הסירוב לתשלום או אסמכתאות מתאימות להוכחת התשלומים ששולמו ביתר לסולל בונה. התובעת שכנגד טוענת לנזקים שנגרמו לה בעקבות איחורים בהשלמת הפרויקט על ידי הנתבעת שכנגד. נזקים אלו מקורם באבדן דמי שכירות, תשלום ריבית חריגה לבנקים ועמלות בגין הארכת תוקפן של ערבויות המכר. לתצהירו של מר שפיגל, עבודות הבניה שנותרו הינן בפחות מ-5% משטח הפרויקט, כאשר עבודות הבינוי הסטנדרטי הסתיימו ונותר פיקוח על עבודות פנים נוספות שבוצעו על פי הוראות התובעת שכנגד. עוד על מצב הפרויקט ניתן ללמוד מפרוטוקול מסירת האתר למפקח הנכנס מיום 24.9.2002 שצורף כנספח לתצהירו של מר שפיגל, לפיו הפרויקט היה בשלבי בניה מתקדמים. הנתבעת שכנגד מוסיפה וטוענת כי התחייבות ללוח זמנים היא במסגרת התחייבויות הקבלן כחלק מהסכם ההתקשרות עם מזמין העבודה. מועדי המסירה לא נקבעו בתאום עם הנתבעת שכנגד, אלא שנודע לה על מועדים אלו רק בדיעבד. סעיף ב(12) להסכם בין הצדדים קובע: ”המהנדס יקבע לוח זמנים לביצוע העבודות ע"י כל קבלן וקבלן" העיד על כך המומחה מטעם הנתבעת שכנגד, מר דן בורישנסקי: ”ש: אם מנהל פרויקט, בהנחה ומנהל פרויקט לא אומר כלום ליזם או לא דואג שלוחות הזמנים שנאמרים או יש תיאום לגביהם יקוימו, האם זה לא חלק מהתפקיד שהוא לא מבצע ת: בהחלט, אבל המזמין צריך לוודא תיאום עם מנהל הפרויקט.”(ע' 279 לפרוטוקול הדיון, ש' 2-6). להוכחת טענות התובעת שכנגד בדבר הפסד דמי שכירות בגין יחידות בקניון אותן יכולה הייתה למכור או להשכיר, צירפה התובעת שכנגד רשימת "מלאי הנכסים" לתצהירה של התובעת שכנגד. רשימה זו מפרטת את מלאי הנכסים לשנת 2006, לכן טוענת הנתבעת שכנגד כי לא ניתן ללמוד מרשימה זו על מצב היחידות הללו בשנים הרלוונטיות לתביעה, שנת 2002-2003. על התובעת שכנגד להציג את מצבת הנכסים נכון ליום גרימת הנזק הנטען על ידי התובעת שכנגד. המסקנה המתבקשת היא כי התובעת שכנגד לא הצליחה לבסס את טענותיה כך שמאזן ההסתברויות יהיה לטובתה. אחד מראשי הנזק הנטענים על ידי התובעת שכנגד הוא הריבית בה נשאה התובעת שכנגד בגין משיכת יתר בבנק ועלויות הארכת תוקפן של ערבויות חוק המכר. לביסוס טענותיה מציגה התובעת שכנגד מספר מסמכים: תחשיב שצורף כנספח ל"ב לכתב הטענות של התובעת שכנגד ותדפיסי בנק, אולם מסמכים אלו אינם עולים לכדי ראויה המוכיחה את טענות התובעת שכנגד, משום שמדובר במסמכים כוללניים שקשה להסיק מהם את הקשר הישיר לפרויקט נושא תיק זה. היה על התובעת שכנגד להציג ביתר פירוט את שיעור הנזק הנטען שנגרם לה כתוצאה ממעשי וממחדל הנתבעת שכנגד, משום שלא ניתן להסיק ולאמוד מהמסמכים שהוצגו בפני בית המשפט את גובה הנזק שנגרם לתובעת שכנגד לטענתה, אם נגרם. ביחס לראשי הנזק הנטענים על ידי התובעת שכנגד, היה על התובעת שכנגד להציג ראיות המניחות את הדעת לא רק לעצם גרימת הנזק אלא גם לשיעורו. התובעת שכנגד לא השכילה להרים את הנטל לעניין הוכחת יסודות עוולת הרשלנות ושיעורי נזקיה ולכן אני קובעת כי אין מקום לקבל את התביעה שכנגד. סיכום התביעה העיקרית מתקבלת בחלקה הגדול. התביעה שכנגד נדחית.   הנתבעת תשלם לתובעת את הסך של 3,961,737 ₪, המורכב מסך של 2,157,116 ₪ בגין השכר המגיע לתובעת וסך של 1,804,621 ₪ בגין נזקי התובעת. לסכום זה יתווספו הוצאות משפט כפי שהוצאו בפועל. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל. כמו כן תשלם הנתבעת לתובעת שכר טרחת עו"ד בסך 75,000₪ בתוספת מע"מ. התובעת שכנגד תשלם לנתבעים שכנגד ביחד הוצאות משפט כפי שהוצאו בפועל בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל וכן שכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪. בניהפיצוייםפרויקט בניה