קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פירוק שותפות בגלל מצב בריאותי: א. מהות התובענה עניינה של תובענה זו, הינה בקשת התובע לסעד כספי, בגין פירוק שותפות לתכנון בית אבות בטייבה והסתמכותו על קבלת הכספים המגיעים לו כשותף וכן, סעד הצהרתי כי התובע זכאי לקבל שליש מכל תמורה ו/או תשלום שישולם לנתבעים בהקשר לתכנון זה. ב. עובדות רלוונטיות התובע מר - פואד ג'אברה, הינו אדריכל במקצועו, תושב העיר טייבה. נתבע מס' 1 - מר טומי ריגלר ונתבע מס' 2 - מר אוסוולדו סתיו, הינם אדריכלים במקצועם (להלן: "הנתבעים"). ביום 17.3.02, הזמינה אש"ל - האגודה לתכנון ופיתוח שירותים למען הזקן בישראל (להלן: "אשל"), בשיתוף עם עיריית טיבה והג'וינט, אדריכלים מרחבי הארץ לתחרות שאורגנה על ידה (להלן: "התחרות"), לשם בחירת מתכנן לבית אבות שייבנה בטייבה (להלן: "הפרויקט"). התובע והנתבעים החליטו להתאגד יחדיו ולהגיש הצעה להשתתף בתחרות כקבוצה משותפת. הצעתם המשותפת היא זו אשר בסופו של דבר זכתה בתחרות. בעקבות הזכייה, נפתח חשבון משותף בבנק בבינלאומי הראשון, לשם העברת כספים מאש"ל. עם התקדמות עבודות התכנון, הועברו תשלומים בגין שכר הטרחה לחשבון המשותף, בהתאם למועדים שסוכמו עם אש"ל). ביום 25.6.2003, נפגע התובע בתאונת דרכים, אשר חייבה את אשפוזו בבית חולים. לטענת התובע, לאחר שמצבו השתפר, גילה כי בזמן אשפוזו, פתחו הנתבעים חשבון משותף חדש לשניהם והודיעו לאש"ל להעביר את הכספים לחשבון זה וכל זאת, ללא ידיעתו או הסכמתו. - לאחר שפנייתו לנתבעים נענתה בשלילה, הגיש התובע תובענה זו. טענות התובע התאגדותם של הצדדים כקבוצה אחת, הייתה למען העלאת סיכוייהם לזכות בתחרות ולכן נכנסו בשותפות מלאה, תוך קביעה כי חלוקת הכספים והרווחים תהיה שווה בשווה. לאחר התאונה, פנה התובע אל הנתבעים, כדי שיוכל להמשיך ולעבוד מביתו, אך הנתבעים לא קיבלו את הצעתו ולא נתנו לו את האפשרות לבצע את מטלותיו. לתובע נגרמו נזקים כלכליים קשים כתוצאה מאי העברת הכספים אשר עליהם הסתמך וכתוצאה מכך, הסתבך בחובות כספיים, הוגשה נגדו תביעה בגין אי החזרת הלוואה ע"י בנק הפועלים; ואף נפתח נגדו תיק הוצל"פ, דבר אשר גרם לו להוצאות מיותרות נוספות. לעומת טענות הנתבעים כאילו הוא גילה רמה מקצועית ירודה והיא זו שגרמה לעיכוב הפרויקט, אזי שלטענתו מה שגרם לעיכובים, זה ניפוח הפרויקט ע"י הנתבעים, מתוך כוונה להעלות את אחוזי הרווחים שלהם. התובע מכחיש את רוב טענותיהם של הנתבעים, כולל טענתם כי עבודות השרטוט שכביכול הוא היה צריך לעשות, בוצעו בסופו של יום ע"י עובדת משרדו של הנתבע מס' 2. לעמדתו, הנתבעים לא הביאו ראיות ועדים להוכחת טענה זו, ולטענותיהם האחרות נגדו ולכן על טענות אלו להידחות. טענות הנתבעים הנתבעים טוענים כי השותפות בינם לבין התובע, הינה שותפות נקודתית לצורך הפרויקט הספציפי בלבד ועל פי מטלות שיחולקו ביניהם, כאשר החלוקה בהכנסות, הייתה מותנית בכך שכל אחד יקיים את חלקו. במשך חודשים רבים היו עיכובים מצידו של התובע וזאת אף טרם תאונת הדרכים אותה עבר. כתוצאה מכך שהתובע לא מילא את חלקו בהכנת השרטוטים ומכיוון שרמתו המקצועית הייתה נמוכה מכפי שהציג, היו הנתבעים חייבים להעביר למשרדיהם את ביצוע המטלות שלקח, ולשכור שירותי צדדי ג', וכתוצאה מכך נגרמו עיכובים לפרויקט. ג. הפלוגתאות בין הצדדים האם קיים הסכם שותפות תקף בין הצדדים? במידה וקיים הסכם שותפות, האם הוא הופר ועל ידי מי? מהם הנזקים לתובע? ד. האם קיים הסכם שותפות בין הצדדים? "הנתבעים טענו בהגנתם ולאורך כל הדרך כי השותפות ביניהם היא שותפות נקודתית ולצורך פרויקט ספציפי בלבד". (ר' ס' 6 לסיכומי הנתבעים וכן ר' ס' 12 לסיכומי הנתבעים). על כן, אין מחלוקת כי מוסכם בין הצדדים שהתקיים ביניהם סוג מסוים של שותפות לפחות לצורך ספציפי. יחסים אלו יכול שיוגדרו כשותפות על פי ההגדרה בפקודת השותפויות [נוסח חדש], תשל"ה-1975 (להלן : "פקודת השותפויות") או יכול שיהוו יחסי שותפות "אד-הוק" במסגרת עסקת אקראי (לעניין הגדרת עסקת אקראי ר' (ר ז. יהודאי בספרו "דיני השותפות בישראל" 1988 בעמ' 42-39 (להלן: "יהודאי"). לענייננו, לאור הודאה זו ולאור קביעתי להלן,- אין לדבר חשיבות מרובה. כדי ליצור יחסי שותפות זו, הגיעו הצדדים להסכם בע"פ בדבר חלוקת העבודה ובדבר הנושאים הכספיים (להלן: "הסכם השותפות"). למרות שההסכם בין הצדדים היה בכתב, אזי הסכמה חוזית אפשר שתיעשה בעל פה או בכל צורה אחרת (וזאת בכפוף לאמור בסעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. להלן: "חוק החוזים"). ומהו הדין לגביו? "על חוזה שותפות יש להחיל את דין החוזה הכללי..." (ר יהודאי בעמ' 32). לענין זה אציין כי לאחר שהוקמה השותפות, והנתבעים יודעים בוודאי מדוע בחרו דווקא בתובע כשותף בשותפות זו, אין זה רלבנטי מי היה הגורם המשפיע בעיני "צד ג'" כדי שהשותפות תזכה במכרז. ע"י קבלתו לשותפות, הפכו הנתבעים את התובע לבעל זכויות וחובות שווה בכל. ה. הפרת הסכם השותפות מעיון בטענות הצדדים, אנו למדים כי המחלוקת בין הצדדים נסובה בעיקר על רקע עובדתי. הנתבעים טוענים טענות באשר ל: מדוע לקחו את התובע בתור שותף; מי המליץ לקחת אותו; הטענה שהזכייה בתחרות הינה של הנתבע 1 וכי התובע לא היה זוכה בתחרות בלעדיו, מכיוון שאין לו כל ניסיון בעבודות ציבוריות במבנים דומים ועוד שלל טענות אחרות, אשר כל שהן מנסות לעשות זה להמעיט מחשיבותו ותפקידו של התובע בקשר לפרויקט. טענות אלו לא תורמות כלל למחלוקת העובדתית הרלבנטית. "הכלל הוא - כי נטל השכנוע מוטל על "המוציא מחברו". אשר על כן: התובע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתו" (ר' י. קדמי בספרו "על הראיות", חלק שלישי, תשס"ד - 2003 עמ' 1508 (להלן: "קדמי"). "נטל השכנוע פירושו כי בעל הדין, שנושא בו, חייב להוכיח את העובדה השנויה במחלוקת ואשר הוכחתה מהווה תנאי לזכייתו במשפט, כך שאם לא ישכיל להוכיחה תיפול ההכרעה בגינה לרעתו". (ר ד"נ 4/69 - יצחק נוימן ואח' נ' פולה פסיה כהן ואח', פ"ד כד(2), 229). ובע"א 210/88 - החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נ' הועדה המקומית, פ"ד מו(4), 627, סוכמו הדברים כך: "הכלל הוא, שנטל השכנוע להוכחת טענה מסוימת, מוטל על הצד, שהטענה מקדמת את עניינו במשפט... תוצאה זו, הזכות שהתובע טוען לה, מותנית בכך שנתקיימו העובדות המולידות את הזכות האמורה ("עילת התביעה")..." (ר' גם ע"א 357/72, שנסי עזיז נ' סוראיה בצלציוני, פ"ד כז(1), 741; ע"פ 28/49, סעיד חוסין זרקא נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד ד(1), 504; ע"א 1845/90, רוני סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(5), 661). הפועל היוצא הוא, שברמה עקרונית על התובע מוטלת החובה להראות, כי במקרה דנן, הנתבעים חייבים לו כסף אשר התקבל לפחות בגין העבודה על הפרויקט, וכן עליו להוכיח את גירסתו שהנתבעים הם אלה שהפרו את חוזה השותפות. הנתבעים טוענים כי התובע הוא האשם העיקרי בביטול ההסכם בין הצדדים, והסיבות לכך הן: שהתובע לא ביצע את העבודות והחובות שהתחייב לקחת על עצמו, כפי שהוסכם בין הצדדים. רמתו המקצועית של התובע היתה נמוכה. לטענתם, הסיבות הללו הן שגרמו לכך שהיו עיכובים גדולים מאוד בביצוע הפרויקט. הנתבעים מודים כאמור שהייתה שותפות בין הצדדים ושההתקשרות בין הצדדים אכן הופסקה על ידם, אך גורסים כי הטעם לכך היו מעשיו ו/או מחדליו של התובע, כך שלא מגיע לו לקבל מהם את חלק בכספים שהתקבלו בגין הפרויקט, על אחת כמה וכמה,- תשלומים שהתקבלו לאחר הוצאתו מהשותפות. במילים אחרות: אלה טענות של "הודאה והדחה". "משמעותה של הגנה זו היא כי הנתבע מודה בעובדות שטען להן התובע בפרשת תביעתו, אך מחמת עובדות נוספות המפורטות בכתב הגנתו, אין התובע זכאי לכל חלק מן הסעד המבוקש... לגבי העובדות המדיחות הנטענות על ידיו, נטל ההוכחה הוא על יו ומשלא ירים נטל זה יינתן נגדו פסק דין" (ר' ע"א 642/61, זאב טפר נ' שלמה מרלה, פ"ד כרך ט"ז (2) 1000; ע"א 530/89 בנק דיסקונט נ' נופי, פ"ד מז(4) 116, 123124; ע"א 71/77 י' איזנברג ושות' נ' אילוז, פ"ד לא(2) 502; וכן עיין בתקנות 158 ו- 159 לתקנות סדר דין אזרחי תשמ"ד - 1984). משטענו הנתבעים טענות אלו לענין גורם ההפרה, נטל ההוכחה אשר היה ברמה העקרונית על התובע לענין זה, עבר אליהם. כדי להוכיח את טענתם, כי הנתבע לא ביצע את המוטל עליו כפי שהוסכם ביניהם, מציגים הנתבעים: מסמך מיום 25.2.03 - פרוטוקול ועדת ביצוע (ס' א' תחת הכותרת "קצב התקדמות התכנון"), שם מעירה ועדת הביצוע לנתבעים על קצב העבודה בהכנת התוכניות דבר אשר גורם פיגור בלו"ז; מסמכים בדבר שעות עבודה של צדדי ג' (נספח א' לתצהיר עדות ראשית של הנתבעים מ-30/4/03); כן הם מציינים עוד שאף התובע מאשר בעדותו כי היה צורך לשכור שרטט מבחוץ (ר' שורה 10-9 בעמ' 16 לפרוטוקול). קובעת הפסיקה: "את מקום ה"הנאה-מן-הספק", תופסת במישור האזרחי ה"הנאה-מן-השקילות"; ומשמעותה היא, כי במקום שבעל דין נושא בחובת השכנוע ואין הוא מצליח להוכיח את המוטל עליו אלא ברמה "שקולה" לגרסה האחרת שמציג יריבו - ייהנה יריבו מן השקילות. מיקומה של חובת השכנוע - הוא הקובע את ההנאה מן השקילות; שמשמעותה, כאמור, אינו אלא שהנושא בחובת השכנוע לא הרים את הנטל שהוכח עליו". וכך באה השלכת השקילות לכלל ביטוי בע"א 595/88) אדרי דניאל נ' נגד ואח', פ"ד מז(5), 333): "על דרך העיקרון יכול היה בית משפט קמא לקבוע כי הצתה גרמה לשריפה או, לחילופין, לקבוע... כי השריפה לא פרצה כתוצאה מהצתה. ואולם בית-משפט קמא יכול ורשאי היה לקבוע... כי הצד שעליו נטל השכנוע לא עלה בידו לשכנע... בנכונות גרסתו ובנסיבות אלו יכריע נטל השכנוע..." ולא למיותר יהיה לחזור ולהזכיר "כדי להרים נטל זה [נטל השכנוע המוטל על הנתבע להוכחת הגנתו - י.ק.] צריך היה הבנק להוכיח את גרסתו בראיות של ממש. לא די בכך שקיימת אפשרות..." (ר ע"א 868/90, הכונס הרשמי בתפקידו נ' רג'ואן - שמחוני, פ"ד מח(3), 416; 6274/92 רפאל רזי נ' קצין התמלוגים, פ"ד מח(3) 330)". (ר' קדמי עמ' 1551 - 1550). "די לנושא בנטל השכנוע, שגרסתו תשכנע את בית המשפט ב 51% מתוך 100% המבטאים ודאות מוחלטת על מנת לצאת ידי חובתו" (ר' קדמי עמ' 1548). בראיות שהוצגו הנתבעים מצליחים להרים נטל זה, ברמה המוטלת עליהם לפי הדין האזרחי. הם העידו והציגו ראיות המראות נגרמו עיכובים בפרויקט וכי שולמו כספים לצדדי ג' ולשרטט. מציינים הנתבעים כי התובע בעצמו מעיד על הצורך לשכור שרטט מבחוץ; אם כי התובע הסביר בדרך שונה את הצורך להיעזר בשרטט נוסף, ובלשונו: "בזמנים שהיינו לחוצים ושהם רצו לשכור שרטט מבחוץ, היינו שותפים גם בהוצאות וגם בהכנסות שלנו...". הנתבעים הינם בעלי ענין, ולצורך שקילת עדותם יש להתייחס לעדותם בזהירות. העיד ע.ת.6 - אנג' בסאם יאסים: "הנתבעים 1 ו-2 התלוננו בפני, במיוחד טומי שהרמה של התובע היא לא מה שחשבו אבל אני לא יכול לפרט" (ר' שורה 25-24 בעמ' 39 לפרוטוקול). "ש - כשאתה טוען שהנתבעים 1 ו-2 התלוננו בפניך על רמה מקצועית ירודה של התובע, באיזה שלב זה היה? ת- בשלב מוקדם מאוד, לפני שהתובע הפסיק להופיע" (ר' שורות 6-4 בעמ' 40 לפרוטוקול). ייתכן שהטענה בדבר רמתו המקצועית הלא מתאימה של התובע לא היתה ה-Causa Sinne Qua non, אשר גרם לעיכובים בפרויקט, כי גם כשגילו זאת, המשיך התובע לעבוד במסגרת השותפות. אבל ברור שהיא היתה סיבה לכך שההסכם המשולש שהיה מבוסס על תרומה של יחסי עבודה נאותים, הופר. "מכה נוספת" קיבלו שני הצדדים כאחד כתוצאה מהתאונה שארעה לתובע, ואשר נטרלה אותו לזמן. עדות זו ביחד עם שכירת שרטט נוסף מהווה תימוכין לכך, שהתובע לא עמד בציפיות של התובעים, ציפיות שהביאו, מן הסתם, להכללתו בשותפות, כשאין בין הצדדים היכרות מוקדמת. ס' 41 לפקודת השותפויות קובע: 41. (א) "שותפות תפורק - (1) אם נתכוננה לתקופה קצובה - בגמר התקופה; (2) אם נתכוננה לשם עסק אקראי יחידי או קיבולת יחידה - בהסתיים העסק או הקיבולת; אם נתכוננה לתקופה לא מסויימת - כשאחד השותפים מודיע לשאר השותפים על כוונתו לפרק את השותפות". "הצדדים רשאים לקבוע, ובדרך כלל קובעים, בהסכם השותפות באלו מקרים תתפרק השותפות ביניהם, ואז שומה עליהם לנהוג בהתאם לאותו הסכם"(ר' יהודאי, עמ' 244). בפקודת השותפויות אין הסדר לסוג היחסים המיוחד שנפרש בפני. התוצאה היא, שעלינו למזג בין דיני שותפויות לבין דיני חוזים. המדובר בשותפות אד-הוק מותנית בתנאי. התנאי הוא שכל אחד יתרום מכישורי עבודתו - שהותחמו, לשותפות. בתנאי זה לא עמד התובע, ולכן נראה לי כי לשותפים קמה עילה לסיים את החוזה שביניהם, ובכך למעשה לגרום לפירוק השותפות שבינם מצד אחד, לבין התובע מצד שני. שאלה אחרת היא האם הסיום נעשה בתום לב ובדרך מקובלת, עפ"י הוראות סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי). סבורתני, שלא תהיה מחלוקת, שניצול תקופת אשפוז התובע כדי לפתוח חשבון אחר על שם שני הנתבעים בלבד, בחשאי וכשאין התובע מודע לכך, והפסקת העברת עבודות לו-, אינם עונים על הוראת תום הלב והדרך המקובלת. התנהגותם של הנתבעים עומדת בניגוד לעקרון תום הלב החולש על כלל המערכת המשפטית (ר' בג"צ 566/81 - אליהו עמרני נ' בית הדין הרבני הגדול; ע"א 2896/90 - טרוצקי יוסף ו-5 אח' נ' אלפונסו דיין, פ"ד מו(5), 454) וכן בניגוד להוראה ס' 39 לחוק החוזים. אם רצו הנתבעים לסיים את ההתקשרות עם התובע, היו צריכים לומר לו זאת ישירות ולא רק להתלונן בפני גורמים אחרים; וכן לא היו צריכים לנצל את עובדת היותו מאושפז בבית החולים, כדי לפתוח חשבון בנק אחר ולהתנער מההסכם שביניהם. האם התנהלות מעין זו "שווה" פיצוי כספי? (על כך להלן) הסעד 1. כללי התובע עותר לפיצוי משוערך של כ-65,682 ₪ בתוספת ריבית והצמדה (המהווה שליש משכ"ט שהתקבל ואשר מצוין בנספח ד' לכתב התביעה המקורי); שליש מכל תשלום עתידי אשר יתקבל מהפרויקט. כמו כן מבקש התובע סכום של 20,000 ₪, בגין פתיחת תיק הוצאה לפועל ועוגמת נפש אשר נגרמה לו. 2. פיצויים בגין פתיחת תיק הוצל"פ ועוגמת נפש לאחר שקבענו כי הוראות חוק החוזים יחולו על הסכם זה, קובע ס' 2 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 1970 (להלן : "חוק החוזים - ("תרופות")): "הופר חוזה, זכאי הנפגע לתבוע את אכיפתו או לבטל את החוזה, וזכאי הוא לפיצויים, בנוסף על אחת התרופות האמורות או במקומן, והכל לפי הוראות חוק זה". ס' 10 לחוק החוזים - ("תרופות") קובע : 10. "הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה". במקרה דנן, מכיוון שתרופת הביטול אינה רלוונטית, תרופת האכיפה לא התבקשה והיא גם בלתי אפשרית לאור היחסים הרעועים שנוצרו בין שני הצדדים, יש לבחון את תרופת הפיצויים, אשר נועדה להגן על אינטרס הציפיות, ולהעמיד את הנפגע במצב בו היה עומד לו קוים החוזה. "הפיצוי נועד להעמיד את הנפגע מבחינה כספית במצב שהיה עומד בו אלמלא ההפרה... בית המשפט קמא קבע, כי נזקה של המשיבה מתמצה באובדן רווחים צפויים, ונזק זה נגרם כתוצאה מסתברת של ההפרה. (ר' ע"א 646/85 - יצירות ברנע בע"מ נ' דניה חברה לפיתוח בע"מ, פ"ד מב(2), 793). באשר לפיצויים בגין ההוצל"פ ועוגמת הנפש : במקרה זה יש לבדוק את הקשר הסיבתי בין נזק זה שנגרם לתובע, לבין מעשי הנתבעים (ר' ע"א 3912/90-EXIMIN S.A, נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל, פ"ד מז(4), 64). התובע לקח הלוואה בגובה של 30,000 ₪ ביום 5.1.03 כ-3 חודשים לאחר הודעת הזכייה בתחרות, תוך כדי ציפייה והסתמכות לקבלת חלקו בכספים שיתקבלו מאש"ל. משלא החזיר תבעו הבנק (נספח ה' על סך 58,275 ₪). השאלה אותה צריך לשאול, היא שאלת מבחן הצפיות (ר' ע"א 1439/90, מדינת ישראל (רכבת ישראל) נ' שירות רכבת, פ"ד מז(2), 346); האם הנתבעים ראו, או שהיה עליהם לראות מראש כי התובע יתבע בגין אי החזרת ההלוואה אשר נטל? "אין זה תנאי, שהמפר צפה או צריך היה לצפות מראש את שיעורו המדויק של הנזק, ודי לעניין זה שצפה או שצריך היה לצפות את סוג הנזק (ר' ע"א 411/87, עמי חזן ואח' נ' פנינה דגן ואח', פ"ד מג(2), 273). במקרה דנן, לא ידעו הנתבעים על ההלוואה שלקח התובע, כך שלא "ראו" את הנזק מראש. מבחן זה הוא סובייקטיבי, בעוד המבחן של "היה עליהם לראות מראש", הוא מבחן אובייקטיבי של הידיעה המיומרת, אשר לדעת בית המשפט, צריך היה שתתקיים אצל המפרים לגבי תוצאות ההפרה. לצורך הדיון אני נכונה להניח, שהנתבעים היו אמורים לצפות שהתובע יסתמך על תשלומים שהיו אמורים להיכנס לשותפות, בעתיד, וינסה לשפר דברים פרטיים אצלו באמצעות הלוואת ביניים. מהו הנזק שנגרם לתובע בגין לקיחת הלוואה זו ופתיחת תיק הוצל"פ? מאומה לא הוכח על ידיו. לענין הוכחת הנזק, שהוכחש ע"י הנתבעים, נטל הראיה היה מוטל עליו,- והוא לא עמד בו. 3. הזכאי התובע לקבלת שליש מרווחי הפרויקט? אין מחלוקת כי בתחילת הדרך קיבל התובע כ-50,000 ₪ בגין כסף "שעבר" בשותפות. הסכם שכה"ט בין השותפות למזמינים נחתם ב- 15/6/03 לאחר שב- 2/6/02 הם זכו במכרז. ב- 9/9/02 נחם הסכם בקשר לתנאי תשלום, שהוגש ב- 23/9/02. לגבי חשבון שכ"ט 1 שהוגש ב- 23/9/02, ניתנה הוראת תשלום על סך 100,000 ₪. לגבי חשבון שכ"ט מס. 2 מ- 16/3/03 ניתנה הוראת תשלום על סך 55,000 ₪ ביום 23/3/03. ולגבי חשבון שכ"ט מתוקן מס. 3 מיום 15/6/03 ניתנה הוראת תשלום על סך 197,048 ₪. המשותף לגבי כל דרישות תשלום אלה הוא, ששמו של התובע מופיע בחלק מהשותפות לגבי חשבון שכ"ט 4 מיום 22/12/04,- שמו של התובע כבר אינו מופיע; המדובר בחשבון שהוצא לאחר התאונה של התובע. מה הפועל היוצא? סה"כ התקבלו במהלך עבודתו של התובע ע"י השותפות סכום של 352,048 ₪, כלומר חלקו של כל שותף היה 117,349 ₪. מזה קיבל התובע 50,000 ₪, כך שיתרת הסכום המגיעה לו בגין תקופת עבודתו היא 67,349 ₪. מאחר והתובע עתר לסכום של 65,682 ₪, אני נעתרת לבקשתו זו והסכום של 65,682 ₪ ישולם לתובע כשהוא נושא ריבית והצמדה מיום 6/12/04 (הגשת התביעה בבימ"ש השלום ועד התשלום בפועל). 4. לענין פס"ד הצהרתי בדבר קבלת כספים עד לסיום הפרויקט אני דוחה התביעה בראש פרק זה. כפי שציינתי לעיל, השותפות היתה מותנית בכך שכל אחד משותפיה ממשיך במאמץ משותף ותורם לקידום ענייני השותפות, לפי חלוקת עבודה שהיתה מקובלת עליהם. התובע לא מילא את חבותו, לשביעות רצון השותפות, ואלה סברו שאין יותר מקום לשתפו בפרויקט. נכון שהשותפים סיימו את התקשרות, כפי שנקבע לעיל, שלא בדרך מקובלת. התובע לא הצביע על כל נזק ספציפי שצמח לו מסיום מעין זה; בנסיבות המקרה, אפילו היה התובע נכון היה לעמוד לשירות השותפות, איני סבורה שניתן היה לפצותו על נכונות מעין זו, ביודעו שהשותפים אינם שבעי רצון מעבודתו, ותולים בו, בין היתר, גרימת עיכובים לפרויקט (ר' אנלוגיה מ-ע"א 8854/06 חיים קורפו נ' משה סורוצקין ואח' ). מדוע סבור התובע שאפילו פורקה השותפות, ובנסיבות שתוארו לעיל,- עדיין הוא זכאי לפירותיה? לא מצאתי לכך תשובה משביעת רצון בראיות ובטיעונים. יחד עם זאת, המשמעות של הפעלת הליכים משפטיים בתום לב-, אינה אמירה ריקה מתוכן הכתובה עלי ספר החוקים. במקרה כזה, כשפעולת הביטול מוצדקת, אבל הדרך היתה "באפילה ובמחשכים", ברי לי שהיא גרמה עוגמת נפש לתובע. אני ערה לכך שנושא עוגמת הנפש "הוצמד" בטיעונים לענין ההוצל"פ, ברם לא נראה לי שניתן להפריד בין כל מרכיבי הפרשה. צדדים שביניהם יחסים משפטיים, ואשר ברצונם לסיימם מסיבה "טובה" או "רעה", כדין או אפילו אם יוחלט שזה לא כדין-, התנהלותם צריכה להיות ברורה, מפורשת, שלא במחשכים ובתום לב. אשר על-כן וברוח ע"א 8854/06 חיים קורפו לעיל ו-ת"א 1171/02 עו"ד יצחקניא ושות' נ' ארוך אלי , וכדי לאשש התודעה הציבורית על דרך התנהלות תמת לב, אני קובעת לתובע פיצוי בגין עוגמת נפש על אי מילוי חובת תום הלב בסכום של 30,000 ₪. הסכום נכון ליום פסה"ד וישא ריבית והצמדה כדין. הנתבעים ישלמו לתובע בנוסף את הוצאות המשפט אותן ישרום הרשם, וכן שכ"ט עו"ד בסכום של 5,000 ₪+מע"מ. הסכום ישא ריבית והצמדה כדין. רפואהדיני חברותפירוק שותפותשותפות