קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פליטת כדור בעבודה של מאבטחים: 1. תביעה לפיצוי התובע בגין נזקי גוף שנגרמו לו כתוצאה מפגיעת כדור שנפלט מנשקו של הנתבע 1 (להלן - הנתבע), במהלך עבודתם של השניים אצל הנתבעת 2 (להלן- הנתבעת). התובע עבד אצל הנתבעת באבטחת מוסדות חינוך באזור גוש עציון. ביום 20.11.02, בשעות הלילה, שמר התובע יחד עם הנתבע בבי"ס לבנות נווה חנה הסמוך לישוב אלון שבות. במהלך המשמרת, ובעת שהשניים ערכו סריקה במקום, דרך הנתבע את נשקו בניגוד לנהלים. בסיום הסריקה, ובשעה שהתובע עמד מספר מטרים לפניו, פרק הנתבע את נשקו, שלא בזווית של 60 מעלות ולא אל מול חומת מפגע, כנדרש על פי הנהלים. בעת פריקת הנשק, נפלט כדור מנשקו של הנתבע ופגע במותנו של התובע. התובע נפגע פגיעה קשה. 2. התביעה הוגשה נגד הנתבע, נגד הנתבעת, מעבידתו, ונגד מבטחת הנתבעת. מלכתחילה הוגש כתב ההגנה בשם נתבעות 2 ו-3 בלבד (להלן - הנתבעות). משנתבקש פסק דין נגד הנתבע בהעדר הגנה, הודיע ב"כ הנתבעות כי משרדו מייצג גם את הנתבע. בהמשך, ביקש להשתחרר מייצוגו של הנתבע לאחר שכל ניסיונותיו ליצור עמו קשר עלו בתוהו. יחד עם זאת ציין, כי הבקשה "פורמאלית במהותה, ואין היא מהווה הכחשה של הנתבעת מס' 2 את אחריותה השילוחית על מעשיו של הנתבע מס' 1, ככל שאלו בוצעו במסגרת תפקידו ובהתאם לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]" (וראה בקשת ב"כ הנתבעות מיום 17.3.08). משנתברר כי מעולם לא ניתן לב"כ הנתבעות ייפוי כוח מטעמו של הנתבע לייצגו בהליך זה, נענתה בקשתו. מכל מקום, כתב התביעה הומצא לנתבע כבר ביום 10.9.05 (ראה אישור המסירה במצורף לבקשת התובע למתן פסק דין בהעדר הגנה מיום 21.12.05). הנתבע התייצב לאחד מדיוני בית המשפט ואף העיד. בעדותו אישר כי ידוע לו כי הוא נתבע וכי לא הגיש כתב הגנה. לאור האמור, זכאי התובע לפסק דין בהעדר הגנה נגד הנתבע. אחריות הנתבעת 3. נגד הנתבע הוגש כתב אישום על פי העובדות שתוארו לעיל, והנתבע הורשע, על פי הודאתו, במעשה פזיזות ורשלנות, עבירה לפי ס' 338(5) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. על רקע זה, ונוכח הוראת ס' 42א' לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, מעלות הנתבעות, בכל המתייחס לסוגיית האחריות, שתי טענות בלבד: האחת, כי לאור חוסר אמינותו של התובע ועדותו המגמתית, לא הורם הנטל להוכיח כי הירי בתובע בוצע במסגרת עבודתו של הנתבע. השנייה, כי על התובע מוטל אשם תורם. לטענת הנתבעות, שימש התובע בעת האירוע אחראי משמרת, ויש להניח כי ידע על דריכת הנשק על ידי הנתבע. משהתיר דריכת הנשק, אף שלא נתקיימה "סכנה ברורה", בניגוד לנהלים, ומשלא וידא כי הנשק ייפרק בצורה בטוחה, יש להטיל עליו אשם תורם בשיעור ניכר. 4. יש לדחות את שתי הטענות. לעניין מהימנות התובע אדרש בהמשך, אולם ברי מתוך הראיות שהוצגו כי הירי בוצע במסגרת עבודתו של הנתבע. אירוע הירי נחקר לפני ולפנים, הן ע"י המשטרה, והן ע"י מוטי בר, רכז האבטחה של הנתבעת, והעובדות, כפי שהועלו בכתב האישום שהוגש נגד הנתבע, תואמות את ממצאי שתי החקירות (וראה תחקיר האירוע שנערך ע"י מוטי בר וצורף לתצהירו). אף לא נמצא בסיס לחשד, שנבחן במהלך חקירת המשטרה, כי הירי בוצע במכוון ועל רקע חוב של הנתבע לתובע. למותר לציין כי הנתבעות לא ביקשו להביא, ולא הביאו, כל ראיה סותרת. 5. אף איני מוצאת כי יש לייחס לתובע אחריות לתאונה. נפסק לא אחת כי רמת הזהירות הנדרשת ממעביד כלפי עובדו אינה נדרשת מעובד כלפי עצמו, וכי "קיימת נטייה במדיניות השיפוטית שלא להטיל אחריות על העובד הנפגע בשל 'אשם תורם', אלא במקרים ברורים, בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין" (ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, 232 (1993), ע"א 3769/97 דהן נ' דני, פ"ד נג(5) 581 (1999), ע"א 5435/07 אבו ליל נ' נ.א.ע מהנדסים בע"מ, , ניתן ביום 10.3.09). אין זה המקרה שלפנינו. אין חולק כי התובע היה אחראי משמרת בעת האירוע (המשמרת מנתה באותו הלילה 3 מאבטחים, כולל התובע). על פי ממצאי בדיקתו של מוטי בר מטעם הנתבעת, ביצעו התובע והנתבע דריכה של כלי הנשק בניגוד לנהלים המאפשרים זאת רק אם נשקפת "סכנה ברורה" לחיים. עוד נמצא כי פריקת הנשק ע"י הנתבע לא בוצעה בצורה בטיחותית. לדעת בר, חרג התובע מן הנהלים בהתירו דריכת הנשק, בהנחה שלא הייתה סכנה ברורה, ובכך שלא וידא פירוק הנשק בצורה בטוחה עם חלוף הסכנה. התובע מאשר כי ידע כי אין לדרוך את הנשק. יחד עם זאת טען, כי לא דרך את נשקו ולא התיר לנתבע לדרוך את נשקו, וכי שמע את קול דריכת נשקו של הנתבע מאחוריו "זמן קצר" לפני הירי. בהודעתו במשטרה מיום 9.2.03, אישר כי דרך את נשקו אך טען כי עשה כן רק לאחר שנפל ארצה לאחר הירי, ומאחר שחשש כי נורה ע"י מחבל. לעומתו, אישר הנתבע, כי דרך את נשקו במהלך הסיור, וכך עשה גם התובע. יחד עם זאת הסביר, כי עשה כן לאחר שבתדריך שניתן לו טרם משמרתו הוסבר לו כי מדובר במקום מסוכן ויש לפקוח עין, במיוחד במקום בו גדר בית הספר גובלת בכביש. זו הייתה הפעם הראשונה בה שמר בבית הספר, והוא נבהל מן התדריך. מוטי בר אישר כי אותה תקופה הייתה תקופת האינתיפאדה השנייה, ובשל התרעות, תוגברה האבטחה בבית הספר בו התקיימה גם לינת לילה. הנתבע, שעבד בדרך כלל במקום אחר, הועבר לבית הספר במסגרת אותו תגבור. בר אישר עוד כי אכן אמר לנתבע כי המקום מסוכן, וכי אחד הקטעים הבעייתיים באבטחת המקום הוא קטע הגדר ההיקפית המקבילה לכביש, איזור מיוער, המקשה על זיהוי גורם עוין. מן הראיות עולה, אם כן, כי התובע והנתבע אכן דרכו את נשקם במהלך הסיור, אולם הם עשו כן בשל חששם מסכנה האורבת להם בקטע זה של הסיור, לרקע התדריך שניתן ע"י רכז האבטחה. בנסיבות אלה, משדריכת הנשק בוצעה בשל הערכה מוטעית של טיב הסיכון הנשקף להם, או בשל חששותיהם הסובייקטיביים מסכנה כזו, אין מקום להטיל על התובע אשם תורם. באשר לפריקת הנשק, זו בוצעה עובר לפליטת הכדור ובמרחק מספר מטרים מאחורי התובע. לא הוכח כי התובע ידע כי הנתבע פורק אותה שעה את נשקו, או כי הוא פורקו שלא על פי הנהלים. נזקי התובע 6. התובע נפגע פגיעה קשה. הקליע שפגע במותנו חדר אל תוך חלל הבטן, גרם לפגיעה במעי הגס ובתריסריון, ולדימום מסיבי בחלל הבטן. התובע הובהל לבית החולים הדסה, שם נותח מספר ניתוחים ואושפז לתקופה של כ-45 יום. התאונה הוכרה כתאונת עבודה, והמוסד לביטוח לאומי קבע לתובע נכות רפואית משוקללת בשיעור 59.68% לצמיתות החל מיום 1.7.05. עוד הופעלה תקנה 15 במלואה ונכותו של התובע הועמדה על 90%. חוות הדעת המומחים מטעם התובע 7. התובע תמך תביעתו בשלוש חוות דעת רפואיות כמפורט להלן: חוות דעתו של פרופ' אבינועם רכס בתחום הנוירולוגי קבעה לתובע 60% נכות בגין שיתוק מלא של העצב הסכיאטי מימין, 30% נכות בגין שיתוק מלא של העצב הפמורלי מימין, ו-10% נכות בגין חולשה קלה של העצב טיביאליס אחורי משמאל. בפתח חקירתו בבית המשפט ביקש פרופ' רכס לתקן את חוות דעתו באופן שנכותו של התובע בגין שיתוק העצב הסכיאטי, שיתוק שהינו בינוני וחלקי, תועמד על 20% נכות בלבד (תחת 60%). חוות דעתו של פרופ' צבי איל, מומחה בכירורגיה, קבעה לתובע 20% נכות בגין בעיותיו הגסטרואנטסטינאליות, ועוד נכות של 20% בגין מצב דופן הבטן באזור צלקת הניתוח עם ממצא צלקתי גושי רגיש בבטן עליונה ובקע גדול בבטן אמצעית. על פי חוות דעתו של ד"ר יהודה קוניבסקי, מומחה לפסיכיאטריה, סובל התובע מתסמונת דחק פוסט טראומתית כרונית (PTSD) ומפגיעה קוגנטיבית שהינה תוצאה של מצבו הנפשי. לתובע סימנים קליניים קבועים המגבילים באופן ניכר את התאמתו הסוציאלית ואת כושר עבודתו. בגין כל אלה העמיד המומחה את נכותו של התובע על 50% נכות לצמיתות. חוות הדעת המומחים מטעם הנתבעות 7. הנתבעות הגישו אף הן חוות דעת רפואיות מטעמן: פרופ' גור בן ארי, מומחה לכירורגיה, העריך את נכותו המשוקללת של התובע בגין הפגיעות הבטניות ב- 27% נכות: 10% בגין הפציעה והניתוחים במעיים, 10% בגין צלקות מכערות וכואבות, ו- 10% נוספים בגין הבקע בצלקת הניתוחית. המומחה העלה בחוות דעתו הצעות לתיקונים ניתוחיים אפשריים שיש בהם, אם יבוצעו, כדי לשנות את שיעור נכותו של התובע. לאחר שניתנה חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, הוגשה חוות דעת משלימה מטעמו של פרופ' בן ארי, ובה עמד המומחה על מסקנותיו. על פי חוות דעתו של פרופ' אלדד מלמד, מומחה לנוירולוגיה, לתובע נכות צמיתה בשיעור 20% בגין פגיעה חלקית בעצב הסכיאטי, ובגין חולשה בדרגת חומרה בינונית באליופסואס ובדרגת חומרה קלה בקוודריצפס מימין. על פי חוות דעתה של הפסיכיאטרית ד"ר נועה קרת, התובע פיתח סימפטומים של תגובה חריפה לדחק אשר עם הזמן והטיפול דעכו וחלפו, וכיום לא ניתן עוד לאבחן אצלו קיומה של תסמונת בתר חבלתית (PTSD) או קיומו של דיכאון רבא (MAJOR DEPRESSION). עוד צוין כי לתובע פגיעה קוגניטיבית קלה שמקורה עשוי להיות בפגיעה לא ספציפית במח בעת ההרדמה הממושכת שעבר או כביטוי למצבו הרגשי. המומחית העריכה את נכותו הנפשית של התובע בעקבות פציעתו בשיעור של עד 20% לתקופה של שנה מיום האירוע, ובשיעור של עד 10% לצמיתות. חוות דעת המומחים מטעם בית המשפט 9. לאור הפער הניכר בין מסקנות המומחים, מונו ע"י בית המשפט מומחים רפואיים בשלושת התחומים שבמחלוקת: פרופ' עמרי לרנאו, מומחה בכירורגיה, קבע לתובע נכות משוקללת בשיעור של 38% לצמיתות לפי הפירוט הבא: 10% נכות בגין דלקת כרונית מרתית של הקיבה, 10% נכות בגין תופעות של תסמונת ההצפה, 5% נכות בגין דלקת כרונית בכיס המרה, 10% נכות בגין בקע בצלקת הניתוחית ו- 10% נכות בגין צלקת מכאיבה ברום הבטן. ד"ר קורן-לובצקי, מומחית בנוירולוגיה, העריכה את נכותו של התובע ב- 20% לצמיתות, וציינה כי מאז הפגיעה סובל התובע מחולשה ברגל ימין. לאחר שיקום הגיע התובע לעצמאות מלאה בפעולות היומיום. ד"ר רמי אהרונסון, מומחה בפסיכיאטריה, העריך את נכותו של התובע בתחום הנפשי ב- 50% עקב תסמונת PTSD עם דיכאון. מדובר, לדעתו, בהפרעת עקה בתר חבלתית חמורה ומורכבת עם דיכאון, שהלכה והתקבעה במשך הזמן. קיימת גם הנמכה בתפקודים קוגניטיביים הדורשים קשב מתמשך, ריכוז וזיכרון. הנכויות הרפואיות 10. חוות דעת המומחים מטעם בית המשפט לא שמו קץ למחלוקות שבין הצדדים, ואלה חלוקים על שיעור נכותו הרפואית של התובע בכל התחומים הנטענים. התובע מאמץ, למעשה, את חוות דעתם של המומחים מטעם בית המשפט, על התיקונים שהוכנסו בהן, לטענתו, בחקירתם בבית המשפט, ומבקש לקבוע כי נכותו הרפואית המשוקללת של התובע מגיעה ל-81% נכות לצמיתות. הנתבעות מבקשות מבית המשפט להעדיף את חוות דעת המומחים מטעמן. הנכות הכירורגית 11. בתחום הכירורגי מבקש התובע לאמץ את חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, פרופ' עמרי לרנאו. הנתבעות הגישו את חוות דעתו של המומחה מטעמן, פרופ' גור בן ארי. פרופ' לרנאו נחקר בבית המשפט על פי דרישת הנתבעות, ואילו התובע ויתר על חקירתו של פרופ' בן ארי. הנתבעות חולקות בסיכומיהן על קיומה של "תסמונת ההצפה" בקיבה ("דמפינג") אצל התובע, אשר נשללה בחוות דעתו של המומחה מטעמן. עוד הן מעלות טענות נוספות ביחס לשיעור הנכות וביחס לאפשרות ביצוע תיקונים ניתוחיים שיטיבו את מצבו של התובע. לאחר ששמעתי את חקירת המומחה מטעם בית המשפט, אשר עמדה היטב במבחן החקירה הנגדית, הנני סבורה כי יש לאמצה במלואה. פרופ' לרנאו אישר בעדותו כי תסמונת ההצפה נלמדת מתלונות התובע, וכי אין בנמצא בדיקות אובייקטיביות שיש בהן כדי לאשש את קיומה. ואולם, הוסיף המומחה וציין, מן החומר הרפואי עולה כי לפחות שני רופאים העלו אפשרות זו במהלך הטיפול בתובע והתובע אף קיבל טיפול רפואי המתאים לכך. עוד הוסיף כי מן התופעות שתוארו ע"י התובע בתשובה לשאלותיו, השתכנע כי התובע לוקה בתסמונת. אשר לאפשרות ביצוע תיקונים ניתוחיים - פרופ' לרנאו קבע בחוות דעתו כי לתובע 10% נכות בגין דלקת כרונית מרתית של הקיבה. הנתבעות טוענות, כפי שטען המומחה מטעמן, כי ליקוי זה ניתן לתיקון ע"י ניתוח פשוט. אפשרות זו נדחתה ע"י המומחה מטעם בית המשפט, אשר סבר כי יש מקום לביצוע ניתוח כזה רק כאשר התופעות הנובעות מן הליקוי הן מאוד חמורות וכאשר זו הופכת ל"בעיה שממררת את החיים" (בע' 98). המומחה לא התרשם כי זהו המצב אצל התובע. לסיכום, יש לאמץ את חוות דעתו של פרופ' לרנאו ולקבוע כי נכותו של התובע בתחום הכירורגי מגיעה לשיעור משוקלל של 38% נכות לצמיתות. הנכות הנוירולוגית 12. בתחום הנוירולוגי עמד התובע על חוות דעת המומחה מטעמו, ועל פי דרישת הנתבעות, נחקר פרופ' רכס על חוות דעתו. על פי דרישת התובע, נחקרה גם המומחית מטעם בית המשפט, ד"ר קורן-לובצקי. בסיכומיו, מבקש התובע לאמץ את חוות דעתה של ד"ר קורן-לובצקי, כפי שתוקנה, לטענתו, במהלך עדותה בבית המשפט, ולקבוע כי לתובע נכות נוספת בשיעור 10% לצמיתות. הנתבעות מבקשות להעמיד את נכותו של התובע בתחום הנוירולוגי על 20%, כפי שנקבע בחוות דעתו של המומחה מטעמן, ואף בחוות דעתה של ד"ר קורן-לובצקי. יש להעדיף את חוות דעתה של ד"ר קורן-לובצקי על פני זו של פרופ' רכס. מעבר לטעות שנפלה בחוות דעתו של פרופ' רכס, אשר תוקנה בפתח חקירתו, נתברר כי לא הועברו לעיונו של פרופ' רכס תוצאות בדיקת EMG מאוחרת יותר אשר יש להן השלכות על קביעת תפקוד העצבים ועל קביעת נכותו של התובע. תוצאות בדיקה זו עמדו בפני המומחית מטעם בית המשפט. אף לא היה בחקירת ב"כ התובע כדי לסתור את האמור בחוות דעתה של המומחית מטעם בית המשפט, למעט בעניין אחד: במהלך חקירתה, הוצגו למומחית תוצאות בדיקת EMG שנערכה לתובע ביום 20.7.03, וכן קביעת הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי באשר לנכותו של התובע בתחום הנוירולוגי. נוכח מסמכים אלה, סברה המומחית כי "לאור הספק" הקיים ביחס לפגיעה בעצב הסכיאטי, יש לקבוע לתובע נכות נוספת בשיעור 10% לפי ס' 32 (1)א1 לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי. בהמשך החקירה הוסיפה כי "יתכן" שקיימת נכות נוספת, ואישרה כי מדובר בנכות "מסופקת". משנשאלה ע"י בית המשפט האם לאור בדיקתה ולאור כל החומר שברשותה, יש להוסיף לתובע את הנכות האמורה, ביקשה לראות את התובע הולך, ולאחר שראתה את התובע הולך מספר צעדים בבית המשפט, ואינו מרים את כף רגלו, סברה כי יש להוסיף לו את הנכות הנוספת (בע' 60). על יסוד האמור, טוען התובע כי יש להוסיף לנכות שנקבעה בחוות דעת המומחית 10% נכות נוספים. הנתבעות משיגות על אופן קביעת הנכות הנוספת ע"י המומחית. קביעת נכות נוספת לתובע רק על בסיס מספר צעדים שצעד באולם בית המשפט היא אכן בעייתית, במיוחד נוכח קשיי המהימנות שעלו בבדיקותיו של התובע ע"י המומחים (וראה התרשמותה של ד"ר קורן-לובצקי, כפי שהובאה בחוות דעתה, לפיה תוצאות הבדיקה התחושתית של התובע אינן מהימנות, עם הגזמה בולטת בתוצאות הבדיקה, וכן בע' 52 לפרוטוקול. ראה לעניין זה גם הערותיו של פרופ' מלמד בחוות דעתו). בעדותה אף ציינה המומחית כי "אם היתה לו חולשה אמיתית של הדורסיפלקסיה הוא היה זקוק למכשיר או שהייתי רואה בבדיקה משהו שכף הרגל נפולה כל הזמן" (בע' 51). יחד עם זאת, בדיקה אובייקטיבית שנערכה לתובע, בדיקה אלקטרופיזיולוגית, מעלה, לכל הפחות, אפשרות לפגיעה בעצב נוסף. בנסיבות אלה, הנני סבורה כי צודק יהיה להעמיד את נכותו של התובע בתחום הנוירולוגי על 25% לצמיתות. מהימנות התובע 13. הצדדים חלוקים גם ביחס לשיעור נכותו הנפשית של התובע. בטרם אדון במחלוקת זו, ונוכח חשיבותה של סוגיה זו לבירור המחלוקת, אקדים ואתייחס לקשיים שעלו במהלך הדיון בנוגע למהימנותו של התובע. התובע הציג את עצמו כרווק, יליד שנת 1969. בתצהירו טען כי למד בצ'ילה, לפני עלייתו ארצה, רפואה סינית אלטרנטיבית במשך כחמש שנים, מגיל 18 ועד גיל 23, ולאחר מכן שימש כרופא אלטרנטיבי של הפדרציה לטניס בצ'ילה במשך שלוש שנים. משנשאל על לימודיו, טען כי למד "חלק פה וחלק גם בדרום אמריקה" (בע' 113), עם זאת הוסיף ואחז בטענתו כי לאחר סיום 5 שנות לימודים, שימש במשך 3 שנים כרופא של הפדרציה לטניס בצ'ילה. בהמשך חקירתו נתברר כי התובע שיקר ביחס לגילו ולמצבו המשפחתי. נתברר כי התובע הוא יליד שנת 1964, ולא 1969 כפי שטען (וכפי שרשום בתעודת הזהות שלו), כי נישא פעמיים, התגרש, והוליד שלושה ילדים, עמם, לטענתו, אין לו כל קשר. עוד נתברר כי שמו המקורי היה משה מורלס, כי בשנת 1994 עזב את הארץ לצ'ילה עם חלק מבני משפחתו, מטעמים שלא נתבררו, ושב אליה בשנת 1998 תחת שם חדש, אריה כהן מטוס. זאת ועוד. התובע הודה בחקירתו כי עלה לארץ (בפעם הראשונה) בהיותו בן 18 (ראה בע' 111 וכן עדותו לפיה עלה מצ'ילה בשנת 1982, בע' 117), וממילא טענותיו ללימודים לאורך 5 שנים בצ'ילה, ועיסוקו כרופא אלטרנטיבי לאורך 3 שנים בפדרציה לטניס בצ'ילה, אין להם יסוד. ד"ר קורן לובצקי העידה כי התובע מסר לה כי למד רפואה ורפואה סינית, כי עבד בצ'ילה ובארץ כרופא, וכי הוא בעל תעודת רופא (בע' 58). התובע הציג את עצמו באופן זה גם בפני גורמים נוספים. מן התעודות הרפואיות שצירף לתצהירו עולה כי הציג עצמו לא אחת כ"רופא הצלה" (גיליון מרפאה נוירולוגית מיום 5.5.03), וכ"רופא אורטופד במקצוע" (סיכום מחלה בבית חולים הדסה מיום 21.7.03, ביקור אצל ד"ר גימפל מיום 16.4.07 הכלול ברישומים הרפואיים ת/1). על פי דו"ח הערכה פסיכולוגית מיום 9.10.05 (נכלל בנ/6), הציג עצמו כאלוף עולם בקונג פו וכרופא אורתופד. ממסמכים אחרים עולה כי טען שלמד אורתופדיה בסין. בפני ד"ר קרת טען כי למד אמנות לחימה ורפואה סינית בשנחאי וכי מעולם לא נישא. בחקירתו בבית המשפט הודה כי מעולם לא למד אורתופדיה ומעולם לא שימש כרופא, אך הוסיף וטען כי הוא רופא לדיקור סיני. עוד הודה כי מעולם לא למד "לימודים פורמאליים" בסין, ולטענתו למד בוינגייט עם מורים מהמדיקל קולג' של שנחאי. התובע הגיש במצורף לתצהירו שורה של תעודות המעידות, כביכול, על לימודיו. אף שהתעודות ניתנו, על פי הרשום בהן, ע"י גורמים שונים, הן נראות דומות להפתיע. תעודות שונות מתקופות מוקדמות (שנת 94-95), בהן נשא את השם משה מורלס, נושאות משום מה את שמו החדש. מבלי צורך להידרש לכל אחת מן התעודות, וכעולה מחקירתו הנגדית של התובע, מעלות התעודות ספק רב בדבר האותנטיות שלהן, ולא ניתן לקבלן כראיה. הוכח, אם כן, כי התובע איננו מהימן ולא ניתן לסמוך על עדותו ממצאים ביחס לעברו, בין בתחום האישי, בין בתחום המקצועי ובין בתחום התעסוקתי. הנכות הנפשית 14. לסוגיית מהימנותו של התובע קשר הדוק לסוגיית נכותו בתחום הנפשי. התובע מבקש להסתמך על חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר אהרונסון, אשר קבע לו 50% נכות, בדומה לקביעת המומחה מטעמו. הנתבעות מצידן נסמכות על חוות דעת המומחית מטעמן, ד"ר נועה קרת, אשר קבעה לתובע 10% נכות לצמיתות. ד"ר אהרונסון נחקר בבית המשפט על פי דרישת הנתבעות, ואילו התובע ויתר על חקירתה של ד"ר קרת. ד"ר אהרונסון העריך את נכותו של התובע בתחום הנפשי ב- 50% עקב תסמונת PTSD עם דיכאון. עוד קיימת, לדעתו, הנמכה בתפקודיו הקוגניטיביים של התובע הדורשים קשב מתמשך, ריכוז וזיכרון. גם בפני ד"ר אהרונסון טען התובע כי למד במשך 5 שנים רפואה סינית אלטרנטיבית, כי שימש רופא אורטופד של הפדרציה לטניס במשך 3 שנים, וכי נסע לסין, שם הוסמך כמורה באמנות לחימה והרחיב את לימודיו ברפואה סינית. עוד הציג את עצמו כמי שזכה להצלחה רבה בעיסוקיו כמאמן אמנויות לחימה וכמטפל ברפואה סינית, אף שלא הובאו ראיות ממשיות לעיסוקיו אלה. למעט ספק שהיה לו ביחס ללימודי הרפואה של התובע, התרשם ד"ר אהרונסון בבדיקתו את התובע, כי התובע אמין (בע' 70, 78). ד"ר אהרונסון אף לא מצא מקום להטיל ספק בטענותיו של התובע ביחס ללימודיו וטיב עיסוקיו (בע' 77). מסקנותי, כפי שפורטו לעיל, באשר למהימנותו של התובע, מחייבות הערכה מחודשת של מסקנות המומחה מטעם בית המשפט. הערכת נכותו של נפגע מתבססת, בין היתר, על תלונותיו, על תיאור תפקודו בעבר לעומת תפקודו כיום, ועל תסמיני המחלה המתוארים על ידו. הדברים נכונים ביתר שאת ביחס להערכת נכות בתחום הנפשי. זו מבוססת במידה רבה על תלונות הנפגע ועל הערכת מהימנות הדברים. גם ד"ר אהרונסון הסכים בעדותו כי משקל האבחונים שנעשו לתובע יפחת במידה מסוימת ככל שיתברר כי תיאור תפקודו של התובע לפני האירוע היה לא מדויק (בע' 77). בענייננו, המומחה מטעם בית המשפט לא העריך נכונה את אמינותו של התובע, ונתן חוות דעתו על יסוד ההערכה כי תיאוריו של התובע ביחס לתפקודו בעבר, וביחס לתפקודו כיום, אמינים. ממצא זה מצדיק התערבות במסקנות המומחה. ויודגש, אי מהימנות התובע אינה מוגבלת להאדרתו העצמית והאדרת תפקודיו בעבר, סימפטומים שאולי ניתן היה לייחסם לליקוייו עקב התאונה. אי מהימנותו רחבה הרבה יותר, מתייחסת גם לפרטיו האישיים היבשים, כגון גילו, מצבו המשפחתי, נתוני השכלתו והכשרתו ועוד, ומגיעה עד כדי הצגת תעודות שהוכח שאין כל בסיס לתוכנן. סוגיית מהימנותו של התובע משתלבת בטעם נוסף המצדיק התערבות במסקנות המומחה מטעם בית המשפט. ד"ר אהרונסון מצא כי לתובע תסמונת PTSD עם דיכאון. כל המומחים מסכימים כי התובע סובל מתסמונת דחק פוסט טראומטית כרונית, ואין גם חולק כי קיימת פגיעה קוגניטיבית מסוימת בעקבות התאונה. יחד עם זאת, מרכיב הדיכאון הועלה רק בחוות דעתו של ד"ר אהרונסון, לא הוזכר בחוות דעתו של המומחה מטעם התובע, ד"ר קונייבסקי, ולמעט אפיזודה חולפת, אף אין לו ביטוי בתלונות התובע או בטיפולים הרפואיים שקיבל לאורך השנים שחלפו מאז התאונה. נראה, אפוא, כי מרכיב זה בנכותו של התובע, כפי שנקבע ע"י ד"ר אהרונסון, מבוסס על תלונות התובע בלבד. נוכח הקשיים שהועלו בנוגע למהימנות התובע, ספק אם ניתן לבסס מסקנות רק על תלונותיו. נוכח האמור לעיל שקלתי אם יש מקום למנות מומחה רפואי נוסף בתחום הנפשי. לאחר ששקלתי בדבר, הגעתי למסקנה כי במקרה זה אין זה מן הראוי לעשות כן. ראשית, על פי הכלל, מינוי מומחה רפואי נוסף יעשה במשורה ובמקרים חריגים בלבד. מינוי מומחה כזה אף היה מאריך באורח משמעותי את ההליך. טעם נוסף שלא לעשות כן נעוץ בכך שנוכח נכויותיו הגבוהות של התובע בתחומים האחרים, והתוספת השולית של הנכות בתחום הנפשי, נודעת למחלוקת שבין הצדדים ביחס לנכות הנפשית משמעות מוגבלת יותר. גם מסקנתי ביחס לשיעור נכותו התפקודית של התובע, כפי שתפורט בהמשך, מצמצמת את חשיבות קביעתה של הנכות הנפשית המדויקת. עוד שקלתי, אם נוכח הקשיים העולים מחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, יש מקום להעדיף את חוות דעתה של ד"ר נועה קרת שהוגשה מטעם הנתבעות, ואשר התובע ויתר על חקירתה. לאחר שעיינתי בחוות דעתה של ד"ר קרת, ובכל הראיות שהוצגו ביחס לנכותו של התובע בתחום הנפשי, הנני סבורה כי ד"ר קרת המעיטה בהערכת נכותו של התובע, ואף שלא נחקרה על חוות דעתה, נראה כי לא ניתן לקבל את חוות דעתה כמות שהיא. על יסוד כל הראיות שבאו בפני כאמור, הנני סבורה כי יש להעמיד את נכותו של התובע בתחום הנפשי על 30% לצמיתות. נכותו הרפואית הכוללת והמשוקללת של התובע מגיעה, אפוא, ל- 67.5% נכות. השתכרות התובע 15. לטענת התובע, עסק לפני התאונה במספר תחומים, שעיקרם אמנויות לחימה סיניות ורפואה אלטרנטיבית. כאמור, טען, כי לאחר שסיים 12 שנות לימוד בצ'ילה, עוד לפני עלייתו ארצה, למד רפואה סינית אלטרנטיבית במשך כחמש שנים, ו"כשומע חופשי" למד באוניברסיטה "רפואה ואורתופדיה". עוד טען כי התעמק באימון ובלימוד אומניות לחימה, היה שותף לניהול בית ספר לקונג פו וכן שימש כרופא אלטרנטיבי של הפדרציה לטניס הצ'יליאנית במשך שלוש שנים. כל טענותיו אלה נתגלו, כאמור, כחסרות בסיס. גם אם אכן עסק התובע, בשלב כזה או אחר של חייו, באמנות לחימה או בריפוי אלטרנטיבי, ברי כי היה זה אך לפרקים קצרים, וכי ביסוד עיסוקו לא עמדה ההכשרה הנרחבת לה טען. התובע הוסיף וטען כי עם עלייתו ארצה, עבד בשמירה ובמקביל עבד בדיקור סיני ובלימוד אומניות לחימה, מתוך כוונה לפתוח עסק לריפוי אלטרנטיבי. להוכחת טענתו זו הביא לעדות את מר פרץ אייזלר, בעל עסק למכירת אביזרים אורתופדיים. על פי תצהירו של אייזלר, הכיר את התובע בעבר כעוסק ברפואה אלטרנטיבית, וביקר מספר פעמים עם התובע בבתיהם של לקוחותיו כדי להתאים להם אביזרים אורתופדיים. עוד הובא לעדות מר אלי איבגי, בעלים של בית ספר לקונג פו וקרב מגע, אשר טען בתצהירו כי הכיר את התובע עוד בהיותו נער, כאשר התובע היה מורהו לאמנות לחימה, ובהמשך הכינו לאליפות הארץ בקונג פו. איבגי העיד על מיומנותו של התובע באמנויות לחימה והוסיף כי היה עד גם לעיסוקו של התובע ברפואה ובדיקור סיני, כאשר זה טיפל בו בעקבות פציעה ביד. עוד טען כי בתקופה הסמוכה לפציעתו, עמד התובע בפני מיסוד עסק בתחומים האמורים. בעדותם של איבגי או אייזלר לא הובא דבר שיש בו כדי לשפוך אור על השתכרותו של התובע או על כושרו להשתכר. עדותו של איבגי העלתה תמיהות. איבגי טען כי אין הוא מכיר אדם בשם משה מורלס, וכי הכיר את התובע בנערותו בשם אריה כהן, אף שלפי עדותו של התובע עצמו זכה בשמו החדש רק בשנת 1998, עת שב לארץ. עוד עלה מעדותו כי התובע טיפל בפציעתו לפני יותר מעשרים שנה. לא היה ידוע לעד כל פרט על השתכרותו של התובע בעבר הרחוק או לפני התאונה. באשר לאייזלר, זה העיד כי התובע הפנה אליו כ-15 איש לשם התאמת אביזרים אורתופדיים. התובע אמנם טען בפניו כי הוא עוסק ברפואה אלטרנטיבית אולם הוא לא ראה מעולם כל תעודה המעידה על כך. התובע עצמו, משנשאל בחקירתו על אייזלר, לא הכירו כלל. מכל מקום, לא עלה בידי התובע להוכיח כי עסק באמנויות לחימה או ברפואה אלטרנטיבית כעיסוק מפרנס, ולא הוכחה השתכרות כלשהיא מעיסוקים אלה. 16. על פי המסמכים שהוגשו, עבד התובע אצל הנתבעת החל מחודש אפריל 2002 ועד לתאונה, תקופה של כשמונה חודשים. שכרו הממוצע של התובע בתקופת עבודתו אצל הנתבעת (למעט חודש נובמבר 2002 בו עבד התובע באופן חלקי), הגיע לסך 6,774 ₪ (נ/5). סכום זה מגיע היום לסך 7,264 ₪. הנתבעות טוענות כי השתכרותו אצל הנתבעת אינה משקפת את כושר השתכרותו האמיתי של התובע שכן כושרו להשתכר לא היה יציב, ובתקופות שונות כלל לא עבד. סקירת עברו התעסוקתי של התובע, כפי שדווח למוסד לביטוח לאומי, מגלה אמנם כי בין השנים 1984 ועד 1994 (מועד בו עזב את הארץ) עבד התובע במקומות עבודה רבים, ביניהם חברות כוח אדם, בחלקם לתקופות קצרות, אולם במרבית התקופה אכן עבד. לא הובאו ראיות ממשיות לגבי שיעור השתכרותו בעבר, מעבר לעבודתו אצל הנתבעת, ולפיכך יש לקבוע את כושרו להשתכר לפי הנתונים הקיימים והסמוכים לתאונה. התובע טוען כי הוא זכאי גם להפסד זכויות סוציאליות. הפסד זה הוא מעגן בצו הרחבה בענף השמירה, המחייב, לטענתו, הפרשה נוספת של 14.3% משכרו החודשי לקרן פנסיה. התובע עבד כשמונה חודשים בלבד אצל הנתבעת. עברו התעסוקתי מעיד עליו כי לא התמיד במקום עבודה אחד לאורך זמן, וכי עבד בעבודות מזדמנות בתחומים שונים, ולאו דווקא בענף השמירה (וראה תעודת עובד ציבור המפרטת את מעסיקיו של התובע ותקופות עבודתו בתקופת שהייתו הראשונה בארץ). יתר על כן, לטענת התובע, היה בכוונתו לפתוח עסק ולעבוד כעצמאי. יחד עם זאת, לאחרונה נכנס לתוקפו צו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק, המחייב כל מעביד בהפרשות לפנסיה לעובדיו. נוכח צו זה מחד, וחוסר הוודאות בנוגע להמשך דרכו התעסוקתית של התובע (האם עובד או עצמאי, ובאיזה תחום) מאידך, הנני סבורה כי יש להוסיף לשכרו של התובע עובר לתאונה, סכום מסוים אשר ישקף הפרשות לתנאים סוציאליים. בהתחשב באמור לעיל, הנני סבורה כי יש לחשב את הפסדיו של התובע לעבר ולעתיד על בסיס שכר של 7,900 ₪, כולל תנאים סוציאליים. סכום זה משיק לשכר הממוצע במשק (7,908 ₪). אובדן כושר השתכרות 17. לטענת התובע, מאז התאונה איבד את כושר השתכרותו לחלוטין. לטענתו, הוא מוגבל בעמידה, הליכה, הרמת משאות, הוא צולע ונעזר במקל הליכה. הוא סובל מהקאות, כאבי בטן ויש לו קשיים בפעולות מעיים. עוד הוא טוען כי הוא סובל מהפרעות שינה עם סיוטים ומחשבות טורדניות, קשיי ריכוז, עצבנות יתר, מצבי רוח דיכאוניים, התקפי חרדה וייאוש ועוד. אכן, אין ספק כי נכותו של התובע קשה ביותר, ורובה ככולה תפקודית. יחד עם זאת, לא ניתן לקבוע כי איבד את כושר השתכרותו לחלוטין. גם בעניינו של תובע בעל 100% נכות לצמיתות בגין פראפלגיה מלאה, מצא בית המשפט שלא לקבוע אובדן כושר השתכרות מלא, תוך שקבע: "...כעניין שבעיקרון סבורני, שככל שניתן אין להעמיד אדם בחזקת מי שאינו יכול לעבוד כל עיקר, אלא כשהנסיבות ברורות וחדות. פרפלג במקרים רבים הוא אדם המשתכר ככל אדם אחר. אין לראות את המערער דנא כשבר כלי חלילה. רואה אני כחיוני וכעניין ממדרגה ראשונה, שבית המשפט יימנע ככלל מהטבעת חותם של אי כשירות גמורה לעבודה על אדם, פרט - כאמור - למקרים שבהם אין כל מנוס מכך..." (ע"א 1249/04 רבאח נ' רביע, , ניתן ביום 8.11.06). אף שאין לקבוע כי כושרו של התובע להשתכר אבד לחלוטין, אין ספק כי זה נפגע פגיעה קשה. התובע לוקה בצירוף נכויות בתחומים שונים הפוגע באופן משמעותי בכושרו להשתכר: הן פגיעה עצבית, הפוגמת ביכולת הליכתו, ובגינה הוא נזקק למקל הליכה, הן פגיעה בטנית הכרוכה בכאבי בטן והקאות, בגינה אושפז מספר פעמים בבית חולים, והן פגיעה נפשית השלובה עם פגיעה קוגניטיבית מסוימת. צירוף נכויותיו של התובע, ומורכבות מצבו הרפואי, מורים כי שיעור נכותו התפקודית של התובע, או לחילופין, שיעור הגריעה מכושרו של התובע להשתכר, עולה על שיעור נכותו הרפואית, ויש להעמידו על 80%. הפסד השתכרות בעבר 18. התובע לא עבד מאז התאונה. אף שנקבע כי כושרו להשתכר לא אבד במלואו, נראה כי נוכח נכותו הגבוהה והמורכבת, והצורך לעבד את נכותו ומוגבלותיו, אין להקפיד עמו על כך שלא עבד עד היום, ויש לפצותו על מלוא הפסדיו בעבר לפי שיעור השכר שנקבע. בגין 75 החודשים שחלפו מאז התאונה, לפי שכר חודשי של 7,900 ש"ח, זכאי התובע לפיצוי בסך 592,500 ₪, ובצירוף ריבית מאמצע התקופה, בסה"כ 670,153 ₪. הפסד כושר השתכרות 19. בגין אובדן כושרו להשתכר, בשיעור 80% מבסיס השכר שנקבע (סך 6,320 ₪), עד לגיל 67, תקופה של 22 שנים, בהיוון מתאים, זכאי התובע לסך 1,220,323 ש"ח. נזק לא ממוני 20. על בסיס נכותו הרפואית של התובע, והטיפולים הרפואיים שעבר, לרבות ניתוחים ומספר אשפוזים, הנני פוסקת לתובע סך 500,000 ש"ח בגין נזק לא ממוני, כולל ריבית מיום התאונה. עזרה וסיעוד 21. התובע טוען כי הוא נזקק מידי יום לעזרה ברחיצת גופו, בהלבשה, בלווי ובהסעות ביציאותיו מן הבית. בתצהירה, טענה אמו של התובע, כי היא סועדת את בנה מיום התאונה ועד היום. עוד טענה כי טיפלה בילדים בביתה, ובשל מצבו הקשה של התובע, ועל מנת להתמסר לטיפול בו, נאלצה לוותר על עיסוקה זה. גם בעלה ובתה תרמו, לטענתה, מזמנם לסיעודו של התובע. על פי הראיות, לרבות חוות דעתה של ד"ר קורן-לובצקי, התובע עצמאי בתפקודי יומיום באופן מלא, וקיימת הגזמה רבה בטענותיו לתלות באחרים בתפקודיו האישיים. בחקירתה של האם נתברר גם כי מעולם לא עבדה בארץ, למעט חודש אחד בשנת 1987, ומעולם לא עבדה כמטפלת בילדים. עם זאת, יש לקבל כי נוכח מצבו הרפואי הקשה נזקק התובע לעזרה רבה מבני משפחתו בתקופה הסמוכה לתאונה. בגין העזרה הצמודה לה נזקק בתקופת אשפוזיו ובחודשים שלאחר התאונה, ואשר אותה קיבל מבני משפחתו, הנני פוסקת לתובע פיצוי בסך 30,000 ₪. התובע טוען גם לצורך בעזרה בעבודות משק הבית. התובע התגורר עובר לתאונה, והוא מתגורר גם כיום, עם הוריו. לא נטען כי סייע לפני התאונה בעבודות משק הבית. יחד עם זאת, יש להניח כי כאשר יקים משק בית משל עצמו, בין לבדו ובין במסגרת משפחתית, יזקק לעזרה בעבודות משק הבית. בגין עזרה בעבודות משק הבית בעתיד, הנני פוסקת לתובע פיצוי בסך2,000 ₪ לחודש (כ-12 שעות עזרה בשבוע), החל מהיום ולתוחלת חייו. סכום זה, בהיוון מתאים, מגיע לסך 519,683 ₪. ניידות 22. התובע מוגבל בהליכתו ונזקק למקל הליכה. על פי עדותו, היה ברשותו רכב מאז ומעולם, וגם כיום יש ברשותו רכב שהוא מתנייד באמצעותו. נוכח נכותו של התובע בתחום הנוירולוגי ומוגבלותו בהליכה זכאי התובע לפיצוי בגין הוצאות הניידות העודפות הנגרמות לו בשל התאונה. מנגד, התובע זכאי לגמלת ניידות אולם לא מימש זכאותו. לפי תעודת עובד ציבור שהוגשה ע"י הנתבעות נקבעו לתובע, לאחר שנבדק בלשכת הבריאות, 50% מוגבלות בניידות, אולם הוא לא הגיש תביעה לניידות. על פי אותה התעודה, זכאי התובע, כבעל רכב וכבעל רישיון נהיגה, לקצבה חודשית בסך 289 ₪ כמי שאינו "משתכר", ו-578 ₪ כמי ש"משתכר". על פי חוות דעת אקטוארית שהוגשה ע"י הנתבעות, היוון קצבת הניידות לעתיד, כנוהג בעצמו ולא משתכר, מגיע לסך 92,657 ₪ עד 126,024 ₪, בהתאם לנפח מנוע הרכב (ראה חוות דעת אקטוארית של גד שפירא מיום 15.7.08). בענייננו, המדובר בתאונת עבודה. על התובע חלה החובה לפנות למל"ל בתביעה למימוש זכותו לקבלת הגמלאות להן הוא זכאי, לרבות גמלת הניידות. משלא עשה כן, יש לנכות את גמלת הניידות הרעיונית לה הוא זכאי (ע"א 1617/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' סעדה, , ניתן ביום 28.5.08). בענייננו, משקפת הגמלה הרעיונית לה זכאי התובע את סכום הפיצוי לו הוא זכאי בגין ההוצאות העודפות הנגרמות לו בשל הפגיעה בניידותו עקב התאונה. בנסיבות אלה, ניתן לקזז את הפיצוי לו הוא זכאי כנגד ניכוי גמלת הניידות הרעיונית. הוצאות 23. התובע מבקש לפסוק לו פיצוי בגין הוצאות בעתיד, לרבות הוצאות רפואיות שלא מכוסות בסל הבריאות. התובע לא העיד על הוצאות צפויות כלשהן, ואף בסיכומיו לא פירט מהן אותן ההוצאות. מדובר בתאונת עבודה והתובע זכאי להחזר הוצאותיו הרפואיות מן המוסד לביטוח לאומי. יחד עם זאת, לא מן הנמנע כי התובע יידרש בעתיד להוצאה כזו או אחרת הנובעת מנכותו ואשר אינה מכוסה ע"י המוסד לביטוח לאומי. יתכן גם שיידרש לתשלום השתתפות עצמית בגין תרופות להן יזקק. הנני פוסקת לתובע בגין הוצאות אלה סכום גלובלי בסך 30,000 ₪. התאמת דיור, צרכים חברתיים 24. יש לדחות את טענותיו של התובע לפיצוי בגין התאמת מקום מגוריו לנכותו, לרבות הגדלת פתחים, התאמת עזרים וחדר נוסף למטפל. אין כל בסיס ראייתי לדרישותיו אלה ויש לדחותן. יש לדחות גם את טענת התובע לפיצוי בגין "צרכים חברתיים", שטיבם לא הובהר. ככל שמדובר בדרישה לנזק לא ממוני, אלה נכללים בפיצוי כפי שנפסק לעיל. ככל שמדובר בשירותי לווי, לא הוכח צורך בשירותי לווי והדבר אף לא נטען בתצהיר התובע (ולעניין ראש נזק זה ראה גם ע"א 11152/04 פלוני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, , ניתן ביום 16.10.06). סיכום הנזקים 25. סיכום נזקיו של התובע הינו כדלהלן: א. בגין הפסד השתכרות בעבר - 670,153 ₪. ב. בגין אובדן כושר השתכרות - 1,220,323 ₪. ג. בגין נזק לא ממוני - 500,000 ₪. ד. בגין עזרה וסיעוד - 549,683 ₪. ה. בגין הוצאות - 30,000 ₪. סה"כ נזקים - 2,970,159 ₪. ניכוי גמלאות המוסד לביטוח לאומי 26. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה, והתובע מקבל כיום קצבת נכות מעבודה וקצבה מיוחדת המגיעות לסכום העולה על 8,000 ₪ לחודש. שיעור גמלאות המל"ל בגין קצבת נכות מעבודה מגיע לסך 1,721,041 ₪, ושיעור גמלאות המל"ל בגין הקצבה המיוחדת המשתלמת לתובע מגיע לסך 1,025,059 ₪, ובסה"כ 2,746,100 ₪ נכון ליום 31.5.08. סכום זה מגיע היום לסך 2,791,886 ₪. ב"כ התובע טוען כי חוות הדעת האקטואריות נערכו לפי שנת הלידה שהוצהרה ע"י התובע, שנת 1969. משנתברר כי התובע הוא יליד שנת 1964, יש להפחית את שיעור הניכוי בהתאם. הפחתה זו מגיעה כדי סך 190,847 ₪, נכון ליום 31.1.08 (ראה הערותיו של האקטואר שי ספיר מיום 3.7.08 שצורפו לסיכומי התובע). אכן, יש טעם בטענה זו. ואולם, שנת לידתו של התובע, על פי מרשם האוכלוסין, היא 1969. כל עוד לא ישונה גילו של התובע באופן פורמלי ישתלמו לו תגמולי המל"ל על פי גילו כרשום במרשם האוכלוסין. לאור זאת, הנני מורה כי ככל שהתובע יגיש תובענה לקביעת גיל, בה יעתור לשינוי גילו לגילו האמיתי, וזאת תוך 30 יום מהיום, ותובענתו תתקבל, יופחת מסכום הניכויים (דהיינו, יתווסף לסכום הפיצוי), סך 190,847 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה מיום 31.1.08. סוף דבר 27. לסיכום, הנתבעים ישלמו לתובע, ביחד ולחוד, את סכום הנזק שנפסק לעיל, בניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי, ובסה"כ 178,273 ₪. ככל שהתובע יגיש תובענה לקביעת גיל כאמור לעיל, לבית המשפט המוסמך, תוך 30 יום מהיום, ישלמו הנתבעים לתובע, עם קבלת תובענתו, סכום נוסף בסך 190,847 ₪. סכום זה ישולם בצירוף הפרשי הצמדה מיום 31.1.08, בצירוף ריבית כחוק ממועד פסק הדין, ובצירוף שכ"ט עו"ד ומע"מ. הנתבעים ישלמו לתובע גם את הוצאות חוות דעת המומחים מטעמו, את חלקו בהוצאות המומחים מטעם בית המשפט, ואת שכר הופעתה של ד"ר קורן-לובצקי, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד תשלומם. עוד ישלמו לתובע שכ"ט עו"ד בשיעור 17.5% מסכום הפיצויים שנפסק, לאחר ניכוי גמלאות המל"ל, בצירוף מע"מ כחוק. ענף השמירהעובד אבטחה (מאבטח)