קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פסק דין בהעדר הגנה ללא סמכות עניינית: זוהי בקשה לביטול פסק דין שניתן כנגד המבקש בבש"א 8093/09 ביום 5.5.09. הבקשה הוגשה ביום 9.6.09. כתב התביעה משתרע על 14 עמודים ועוסק בעיקרו בהצהרת זכויות שהמשיבות טוענות להן בשלושה בניינים בעיר העתיקה בירושלים אותם היא רכשה לטענתה מנתבעת 3 (להלן: "הנתבעת"). כתב התביעה מייחס למבקש בנייה והריסה באחד מהבניינים הנקרא "מלון פטרה" בקרבת שער יפו (להלן: "המלון") אותו רכשה משיבה 1 (להלן: "המשיבה") ביום 23.8.04 מאת הנתבעת. לטענת המשיבה אין למבקש זכויות כלשהן במלון והוא לא שילם לה דמי שכירות או תמורה כלשהי בגין השימוש שהוא עושה בו ומשכך מעשיו במקום אסורים. כתב התביעה הוגש ביום 22.1.08 והוא הומצא לידי המבקש ביום המחרת, 23.1.08. ברם, המבקש לא הגיש את הגנתו במועד חרף ארכות שביקש וקיבל מבית המשפט (כב' השופט ר' כרמל) עד שביום 15.4.08 קבע בית המשפט כי עליו להגיש את הגנתו עד ליום 1.5.08 ולא תינתנה לו ארכות נוספות. המבקש לא הגיש את הגנתו אף במועד זה שהוקצב לו, וביום 5.6.08 עתרה המשיבה למתן פסק דין כנגדו. ברם, פסק הדין לא ניתן והמבקש ניצל עובדה זו ועתר ביום 11.6.08 למתן ארכה נוספת והגיש בו ביום את כתב הגנתו. חרף התנגדות המשיבה למהלך זה, בית המשפט בא פעם נוספת לקראת המבקש והאריך את המועד להגשת הגנתו. החלטה זו לא ערבה לחיכה של המשיבה והיא ערערה עליה לפני בית המשפט. בית המשפט (כב' סגן הנשיאה השופט צ' סגל) בפסק דינו מיום 2.4.09 קיבל את הערעור וקבע כי המשיבה זכאית לפסק דין כנגד המבקש תוך מתיחת ביקורת קשה על התנהלותו. בעקבות פסק דין זה, פסק הדין בתביעה ניתן ביום 5.5.09, כאמור. חשב מי שחשב כי פסק דינו של בית המשפט מיום 2.4.09 בערעור סתם את הגולל על פני טענותיו והגנתו של המבקש, אך הוא לא הרים ידיים וביום 9.6.09 הגיש בקשה זו (בש"א 8093/09) בה עתר לביטול פסק הדין. לבקשה זו הצטרפו מבקשים 2-3 והגישו בקשה משלהם (בש"א 8200/09) ובפיהם טענות מלאות כרימון כנגד ניסוחו של פסק הדין הפורמאלי שנמסר לחתימת בית המשפט. את האיחור בהגשת הגנתו נימק ב"כ המבקש בעומס העבודה הרב שהיה שרוי בו בשעתו ובמורכבות התביעה. לטענתו, בכל מקרה, הדיון בתיק העיקרי טרם החל, כך שלא ייגרם למשיבות נזק כלשהו אם יתבטל פסק הדין בעניינו של המבקש, חרף מחדליו בהגשת הגנתו. לגופו של עניין ציין כי אין בין המבקש למשיבה כל יריבות משפטית מפני שהמבקש שכר את הנכס שבהחזקתו במלון (מחסן בגודל של כ-70 מ"ר - 80 מ"ר הנמצא בצידי המלון, להלן: "המחסן") מאת הנתבעת ולא מהמשיבה אשר זכויותיה במלון טרם נתבררו. אם כי, הוא הודה כי הוא אינו דייר מוגן במחסן והוא הסכים כי כשיינתן פסק דין, לכשיינתן, כנגד הנתבעת, שהוא יפנה את המחסן באופן מיידי. ברם, עד לאותה שעה, הוא רשאי להחזיק במחסן על פי ההסכם שיש לו עם הנתבעת מאז שנת 1982. כן טען כי בכל הנוגע לסעדים המבוקשים כנגדו, אין בית משפט זה מוסמך לדון בהם בהיותם סעדים הנתונים לסמכותו הייחודית של בית משפט השלום. בנוסף טען טענות רבות לגופה של התביעה של המשיבה כנגד הנתבעת, אך טענות אלו אינן בשלב הזה מן העניין. מנגד, הצביע ב"כ המשיבה על דרך העקלתון שהילך בה המבקש שעה שניצל את הליכי המשפט שלא בתום לב. לטענתו, היה על המבקש להגיש את בקשתו הנוכחית, תוך 30 יום מיום 5.6.08 שהוא המועד שבו החליט בית המשפט כי המשיבה זכאית לפסק דין כנגדו בהעדר הגנה, ולחילופין, לכל המאוחר, תוך 30 יום מאז מתן פסק דינו של בית המשפט בערעור מיום 2.4.09 בו נקבע כי החלטת בית המשפט מיום 11.6.08 אשר האריך את המועד להגשת הגנתו של המבקש, בטלה. כך או כך, אפוא, הואיל ובקשה זו הוגשה רק ביום 9.6.09, כאמור, המבקש איחר את כל המועדים להגשתה כשאין בפיו כל הסבר למחדלו. במסגרת זו טען ב"כ המשיבה כי המבקש לא טען מעולם בבקשותיו הקודמות כי סיבת האיחור בהגשת הגנתו נעוצה בעומס עבודה של בא-כוחו או במורכבות העניין השנוי במחלוקת בין הצדדים, אלא אך על הטענה כי ב"כ המבקש זקוק למספר ימים מועטים כדי להיערך להגנתו. מה גם שבית המשפט בפסק דינו ביום 2.4.09 כבר קבע כי מחדליו של המבקש אינם ניתנים לכפרה, ויש בקביעה זו של בית המשפט "פלוגתא פסוקה" בעניין זה. על כך הוסיף כי חוסר תום לבו של המבקש ניכר גם בכך כי לא שילם אף פרוטה מתוך ההוצאות שהושתו עליו בהליכים הקודמים שהתנהלו בין הצדדים. ומעל הכל טען כי למבקש אין כל סיכויי הגנה כלפי התביעה ממילא. ראשית יש לומר כי על פניה, התביעה ככל שהיא נוגעת למבקש, היא אכן תביעה הנוגעת להחזקה ושימוש במקרקעין בלבד, ומשכך יש רגליים מוצקות לסברת המבקש כי אין בית משפט זה מוסמך לדון בה. שנית, צודק ב"כ המבקש בטענתו, כי זכויותיהן של המשיבות בשלושת הבניינים וביניהם, המלון, שנויות במחלוקת בין הצדדים ובית המשפט יצטרך לדון במלוא יריעת המחלוקת הפרושה על הצדדים בתביעה, כך שפסק הדין העומד כנגד המבקש לא יקדם את עניינה של המשיבה, ממילא. שלישית, אין לומר כי קיימת פלוגתא פסוקה, בעניין מחדליו של המבקש המשתיקה אותו בטענותיו, שכן בדרך כלל החלטת ביניים אינה יוצרת מעשה בית דין (רע"א 8205/08 עלי מצליח נ' כלל חברה לביטוח, [12.11.08] וראה אסמכתאות שם) ופתוחה לפני המבקש הדרך לשכנע כי מאז מתן פסק הדין, מחדליו באי הגשת הגנתו במועד ניתנים למחילה. ואכן, רחוק הדבר מלתת למבקש ציון לשבח על התנהלותו הדיונית עד כה, ואני סבור כדעת ב"כ המשיבה כי נפתולי הדרך הדיונית שהמבקש הילך בה, אינם משכנעים כי יש לבוא לקראתו. לא זו בלבד כי הוא לא עמד בהחלטות בית המשפט שניתנו עובר למתן פסק הדין בערעור מיום 2.4.09, אלא שגם מאז, הציפייה הייתה כי הוא יתעשת ולכל הפחות יגיש את בקשתו הנוכחית תוך 30 יום מאז הינתן פסק הדין האמור, אך גם את זאת הוא לא עשה. עם זאת, ההלכה היא מקדמת דנא, וכל המוסיף עליה אך גורע, כי במקרים בהם מוגשת בקשה לביטול פסק דין, על בית המשפט לשקול את הנימוקים שהעלה המבקש לאיחור שבהגשת בקשתו, ועליו לשקול במיוחד את סיכויי ההגנה (ע"א 1782/06 משרד הבינוי והשיכון נ' סולל בונה בע"מ, [6.4.08]). אין ספק גם, כי השאלה השנייה היא זו העיקרית שיש לדון בה, ולכן אם ימצא בית המשפט טענות הגנה ראויות להישמע, ניתן לפצות את בעל הדין שמנגד על מחדליו של יריבו בפסיקת הוצאות ראויות. ואכן, בחקירתו הנגדית של המבקש על ידי ב"כ המשיב התגלו בקיעים בהגנתו. נתברר כי אף לשיטתו של המבקש, הוא אינו בעל זכויות השכירות במחסן מאת הנתבעת החל משנת 1982, אלא כי אביו החזיק בו אז כדייר מוגן, ואילו המבקש מחזיק בו כדייר לא מוגן רק החל משנת 1999. הוא גם לא צירף להגנתו את חוזי השכירות המאששים את טענתו. הוא גם ניסח את בקשתו על דרך ההפניה ולא פירט בו את הגנתו כפי שנדרש (וראה רק לשם דוגמא ע"א 6514/96 חניון המרכבה חולון נ' עיריית חולון, פ"ד נב(1) 390; ע"א 3374/05 אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ, [1.5.06]). הוא גם טען טענות בכתב ההגנה שהוא עצמו אינו טוען להם כיום. כמו הטענה המופיעה בסעיף 40 לכתב ההגנה בו טען כי הוא התגורר בפועל במחסן מזה עשרות שנים. או כמו הטענה המופיע בסעיף 50 לכתב ההגנה, בו טען כי הוא דייר "בלתי מוגן" במחסן על פי הסכמי שכירות "מוגנים" שיש לו עם הנתבעת. או כמו טענתו שאין לו יריבות עם המשיבה, שעה שברור כי אם המשיבה תוכיח את טענותיה כלפי הנתבעת, גם לשיטת המבקש, עליו לפנות את המחסן. ברם, חרף כל האמור, עיון בכתב התביעה מגלה כי כל טענתה של המשיבה כלפי המבקש אינה אלא שהמבקש מבצע עבודות בנייה והריסה במלון והוא נושא בעלויות הכרוכות בביצוע עבודות אלו (סעיפים 39-42 לכתב התביעה), והמבקש הכחיש טענה זו בפה מלא באומרו באופן המפורש ביותר כי הוא אינו קשור לביצוע העבודות (סעיף 31 להגנתו). כמו כן, וכאמור, לעיל, טענה מעין זו, ספק גדול אם היא ראויה להתברר בבית משפט זה. אלא, אם בבוא יום מהימים יעלה בידי המשיבה להוכיח את בעלותה במלון, פתוחה לפניה הדרך להוכיח בערכאה המתאימה לכך, שהמבקש פועל במלון או מחזיק במחסן הנמצא בו שלא כדין. הגנתו זו של המבקש לא קרסה. לכן, בסופו של יום, חרף צרור מחדליו הדיוניים של המבקש ואי הסדירות בהגנתו, דין פסק הדין שניתן כנגדו להתבטל, ולו בשל הקושי שמעורר המבקש בדבר סמכותו העניינית של בית משפט זה לתיתו. עם זאת, פסק הדין יבוטל רק בתנאי שישא המבקש בהוצאות המשיבות וישלם את ההוצאות שהוטלו עליו ושיוטלו עליו כעת בפועל. אחרת יימצא כי המבקש שם את החלטות בית המשפט ללעג ולקלס. בית המשפט ימשיך להטיל על המבקש הוצאות וזה ימשיך בשלו כאילו לא קרה מאומה. ובשולי הדברים. נוכח התוצאה, אין לי צורך להידרש לטענות מבקשים 2-3 בדבר הליקויים שהם מצאו בפסק הדין. אך די ואומר כי למעט טעות קולמוס אחת שנפלה בתוספת שהוספה בכתב יד בסעיף 2 לפסק הדין המודפס, בו נאמר כי פסק הדין מתייחס רק ליחסים שבין משיבה 1 ובין נתבע 1 והיה צריך לומר במקום נתבע 1, נתבע 15 (היינו המבקש), עליה לא בא כל בקשה מתאימה לתיקון, לא נפל כל פגם בפסק הדין ולא מצאתי בטענות מבקשים 2-3 בעניין זה כל ממש. צודק גם ב"כ המשיבה כי יכולה המשיבה להשיב למבקשים 2-3 על טענותיהם כי "לאו בעל דברים דידי אתם", שכן פסק הדין שניתן כנגד המבקש אינו מעניינם ואינו משפיע אליהם, לא לטוב ולא לרע. ההלכה מקדמת דנא היא שיש לקבוע את סיווגו של פסק דין על פי תוכנו, מהותו ומאפייניו אם הוא פסק דין "חפצי" (in rem) או פסק דין "גברא" (in personam) (ע"א 288/95 לחאם נ' אל זארוב, [31.5.00]). אך אפילו אם פסק דין הוא "חפצי" במהותו, כפי שאכן חלק מהסעדים המבוקשים בכתב התביעה במקרה זה הם "חפציים" במהותם, פסק הדין אינו פועל כלפי כולי עלמא, אלא בתוך ד' אמות הכרעתו "החפצית" לגבי בעלי הדין שלפני בית המשפט, ואין הוא מחייב אלא את אותם צדדים (ע"א 541/65 בן סיני נ' בלום, פ"ד כ(2) 122). משכך, אפוא, לא היה כל חשש שפסק הדין שניתן כנגד המבקש, על פי לשונו, יכול היה לפגוע בצורה כלשהי בזכויותיהם של מבקשים 2-3, ודינה של בקשתם להידחות. כאמור, אני נעתר לבקשת המבקש ומורה על ביטול פסק הדין מיום 5.5.09 אך זאת בתנאי שהמבקש ישלם בפועל את כל ההוצאות שהוטלו עליו בהחלטתו של כב' השופט כרמל מיום 23.9.08 ובהחלטתו של כב' סגן הנשיאה סגל מיום 2.4.09 והן הוצאות בקשה זו בסך 7,500 ₪ בצירוף מע"מ למשיבה וסך של 2,500 ₪ בצירוף מע"מ לכל אחת ממשיבות 2 ו-3, תוך 30 יום מהיום. אם הסכומים לא ישולמו בפועל בתוך המועד האמור, פסק הדין יעמוד על כנו. מובהר כי לא תינתנה למבקש ארכות לתשלום ההוצאות. בעבר המבקש הגדיש את הסאה והגיעה השעה שיעמוד במועדים שנקבעו בדין ובהחלטות בית המשפט, ויפנים כי המועדים אינם אך מבחינת המלצה בלבד. כמו כן, מבקשים 2-3 ישלמו הוצאות בקשתם בסך 2,500 ₪ בצירוף מע"מ לכל אחת מהמשיבות. סמכות ענייניתפסק דין בהעדר הגנה