קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשת פרסום עדות עד מדינה: שלוש בקשות הנוגעות להליך המתנהל בפניי בת.פ. 157/08, , בדלתיים סגורות. הבקשה האחת, של העיתונאי ירון דורון, כתב העיתון "ידיעות אחרונות", המבקש כי אתיר את פרסומה המלא של ההודעה שנתנה עדת המדינה מ' במשטרה, לאחר חתימת ההסכם עימה. הבקשה השנייה, של העיתונאי שמואל מיטלמן, כתב העיתון "מעריב" לענייני משפט, וגם הוא מבקש כי אתיר את פרסומה המלא של אותה הודעה. שתי הבקשות הללו הוגשו במסגרת ב"ש 9588/09. הבקשה השלישית של העיתון "ידיעות אחרונות" ושל הכתבים אורן מאירי ומיכל גולדברג. בקשה זו נוגעת גם היא להודעה הנ"ל, אולם בנוסף מבקשים הם כי יותר פרסום עדותה של מ' בבית המשפט, מבלי לחשוף כל פרט העלול לזהות אותה או את הקטינים המעורבים בפרשה. בקשה זו הוגשה במסגרת ב"ש 9639/09. לבקשות הללו קדמה בקשה של המבקשים בב"ש 9639/09, לאפשר פרסום הודעתה של מ', והיא נדונה על ידי בב"ש 8778/09. בהחלטתי מיום 14.6.09 דחיתי את הבקשה. על מנת לקצר, אביא את נימוקי הדחייה כלשונם: "פרשת התביעה בהליך שלפניי טרם הסתיימה. עדיין צפויה עדותו של הילד ש', וכן עדות אביו. אלה עדי תביעה מרכזיים, ופרסום עדותה של משיבה 1, זמן קצר בטרם יעידו שניים אלה, עלול ליצור חשש לתאום עדויות ולהשפעה על עדים. מעבר לכך, המדובר בעדות מפורטת, המתייחסת לילדיה הקטינים של העדה, ופרסום גורף יהיה בו כדי לפגוע בהם פגיעה ממשית. המדובר בסיטואציה רגישה ביותר, ואין צורך להרחיב את הדיבור על המובן מאליו. כמו כן, נראית לי טענת המאשימה כי בשלב זה, בטרם הוסגר אליאור חן ארצה ובטרם נגבתה גרסתו, אין מקום להתיר פרסומה של עדות מרכזית כלפיו, ולהפריע בכך את החקירה. גם כאן אין צורך להכביר מילים על העניין הציבורי שבמיצוי החקירה". הבקשות שלפניי מבוססות על כך, ששניים מן הטעמים שצוינו בהחלטתי הקודמת פג טעמם. הטעם האחד, המתייחס לשלב בו עמד אותה עת ההליך, אינו תקף היום, שכן לא רק שפרשת התביעה הסתיימה, אלא גם פרשת ההגנה עומדת בפני סיום. גם הטעם הנעוץ בכך שאליאור חן טרם הוסגר ארצה וטרם נחקר אף הוא אינו עומד עוד, שהרי אליאור חן הוסגר ונחקר, ואף כתב אישום כבר הוגש נגדו. על פי הטענה, אין עוד, אם כך, חשש לשיבוש מהלכי משפט, בין המשפט המתנהל בפניי ובין משפטו של אליאור חן, שטרם החל. אשר לטעם המתייחס לפגיעה בילדיה הקטינים של מ', טוענים המבקשים כי פרסום העדות וההודעה, תוך השמטת כל פרט שיהיה בו כדי לזהותם, אין בו כדי לפגוע בהם. לטענת המבקשים, יש לאזן בין העקרונות החוקתיים בדבר פומביות הדיון וחופש העיתונות, לבין ההגנה על הקטינים, וניתן לעשות כן מבלי לפגוע פגיעה כה ממשית בערכים החוקתיים הללו. המבקשים טענו, כי חלקים רבים מהודעתה של מ' כבר פורסמו, על פי החלטת כב' השופט רביד מיום 29.3.09, בב"ש 8365/09, , שקדמה להחלטתי הנ"ל. החלטתו של כב' השופט רביד ניתנה במסגרת ערר שהגישה המשיבה על החלטת בית משפט השלום, בה דחה בקשה להוצאת צו איסור פרסום הודעתה של מ', נשוא הבקשה שלפניי. כב' השופט רביד דחה את הערר, תוך שהוא מסמן על גבי ההודעה חלקים האסורים בפרסום. על החלטה זו לא הוגש ערר לבית המשפט העליון. לטענת המבקשים, החלטה זו התירה, למעשה, את פרסומה של רוב ההודעה, ואין מקום לעמוד על איסור פרסום יתרת חלקיה. יאמר מיד, כי עיינתי בהודעתה של מ' כפי שסומנה על ידי כב' השופט רביד, ומסקנתי היא כי חלקים ניכרים ביותר ממנה לא הותרו לפרסום. הטענה לפיה רוב ההודעה כבר פורסמה אינה נכונה, אם כך, מן הבחינה העובדתית. המשיבה מתנגדת לפרסום אותם חלקים של ההודעה אשר טרם פורסמו, וכן מתנגדת היא לפרסום עדותה של מ' בבית המשפט. לטענתה, הפרשה זכתה לסיקור נרחב, ואין היא מתנהלת תחת מעטה של סודיות. זכות הציבור לדעת לא נפגעה, והפרסום המתבקש תכליתו לספק, כלשון באת כוחה, "גוון צהוב" למה שכבר פורסם. ב"כ המשיבה עמדה בטיעוניה על מערכת היחסים השברירית בין מ' לבין ילדיה, ועל כך שפרסום עדותה עלול לגרום לפגיעה דרמטית בקטינים ובשיקומם. בנוסף עמדה על כך שההליך המתנהל בפניי טרם הסתיים, ועל בית המשפט יהיה להידרש לעדותה של מ', ולקבוע ממצאים לגביה. פרסום עדותה של מ' בשלב זה יהפוך את אמרותיה מצע לדיון ציבורי בטרם הכרעת הדין. כמו כן, מאחר שמשפטו של אליאור חן טרם החל, וחלק מילדיה של מ', כמו מ' עצמה, יידרשו להעיד במהלכו, יש לעשות כל מאמץ כדי למנוע השמעת גרסאותיהם של עדים בפני עדים אחרים. הפרסום ישבש את מהלך המשפט. המסקנה היא שהאיזון המתחייב הוא הותרת איסור הפרסום על כנו. לדיון התייצב גם עו"ד בר חיים, בא כוחה של מ'. אף הוא מתנגד לפרסום ההודעה ועדותה במשפט. לטענתו, זכות הציבור לדעת וחופש העיתונות אינם ערכים מוחלטים, והערך של משפט הוגן ונקי מהשפעות אינו חשוב פחות. בנוסף עמד על זכותם של הקטינים להיות מוגנים מפני פרסומים כאלה, העלולים להרוס את מהלך חייהם בעתיד. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, לא מצאתי עילה לשנות מהחלטתי הקודמת ולא מצאתי עילה להתיר את פרסום עדותה של מ' בבית המשפט. אין חולק, כי העקרונות בדבר פומביות הדיון וחופש העיתונות הינם עקרונות יסוד במשטר דמוקרטי, אלא שככלל אין עיקרון, חשוב ככל שיהיה, בבחינת ערך מוחלט, והעקרונות הנדונים אינם יוצאים מן הכלל. המחוקק עצמו קבע מערכת חריגים לעקרון בדבר פומביות הדיון בהוראת סעיף 68 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. בכלל אלה, ההוראה הקובעת כי דיון בבית המשפט יתנהל בדלתיים סגורות לשם הגנה על עניינו של קטין או חסר ישע. פועל יוצא מדיון המתנהל בדלתיים סגורות הוא איסור פרסום (סעיף 70(א) לחוק בתי המשפט), והמבקש לפרסם דבר על דיון כזה צריך ליטול רשות מבית המשפט. על המתח בין העקרונות השונים הרלבנטיים לענייננו עמד בית המשפט העליון ברע"פ 5877/99 פלונית נ' מדינת ישראל (פ"ד נט(2), 97), ואלה דבריו: "ככל עקרונות, דוקטרינות וכללים אחרים במשפט, גם עקרון פומביות הדיון המשפטי אינו עיקרון מוחלט. עקרונות וכללים מתרוצצים בחלל המשפט אנה ואנה כגחליליות אלו, ואך טבעי הוא הדבר שעקרונות בני מעלה יתנגשו מדי פעם בעקרונות אחרים, בני מעלה אף הם. כך, למשל, עשוי עקרון פומביות הדיון המשפטי להתנגש בעקרונות המגינים על אינטרסים נעלים כבטחון המדינה... על קטינים, על מתלוננות בעבירות מין, על עדים ועוד. בהתנגשות מעין זו חייב אחד העקרונות להסיג עצמו מפני רעהו, ואפשר ששני העקרונות יתבקשו בה בעת לפנות ולו מיקצת מקום איש לרעהו. הצורך לחיים יחדיו בין עקרונות חיים ופעילים בתוככי שיטת משפט אחת מחייב אפוא הסכמה ומסקנה כי כל עיקרון ישא עימו בגופו חריגים, כי יהיו בו 'פתחי איוורור', ו'וסתי לחץ' למקרים מתאימים של התנגשות בעקרונות אחרים" (שם, בפסקה 18). ואכן, המשפט המתנהל בפניי מתנהל בדלתיים סגורות, לשם הגנה על עניינם של קטינים וחסרי ישע, על פי החריג הקבוע בהוראת סעיף 68(ב)(4) לחוק בתי המשפט. עדותה של מ', שהשתרעה על פני מאות עמודים, נוגעת לאירועים הקשורים בילדיה הקטינים, ואשר פורטו בשלושה כתבי האישום שהוגשו בפרשה. כתבי האישום עצמם אינם חסויים, והציבור יודע מהם פרטי האישומים. פרסומה של עדות זו, יהיה בה כדי לפגוע פגיעה קשה בילדיה של מ'. המדובר במערכת יחסים רגישה, ודי אם נזכיר, בהקשר זה, כי מ' הפכה עדת מדינה, ועל פי ההסכם שנערך עימה אמורה היא לשאת בעונש מאסר של חמש שנים. אין צורך בדמיון רב כדי להבין את משמעות הדבר בהקשר של מערכת היחסים בינה לבין ילדיה, וממילא את משמעות הפרסום של התייחסותה המפורטת של מ' לפרשה זו. זה היה לב החלטתי הקודמת, ומצב דברים זה לא השתנה. לא מצאתי בסיס לטענתו של ב"כ המבקשים בב"ש 9639/09, לפיה יש להקיש מדברי בית המשפט העליון בבג"צ 258/07 זהבה גלאון נ' ועדת הבדיקה הממשלתית לבדיקת אירועי המערכה בלבנון על ענייננו. ועדת הבדיקה הממשלתית, שהוקמה לשם בדיקת אירועי מלחמת לבנון השנייה, דנה בסוגיות בעלות חשיבות לאומית וציבורית מן המעלה הראשונה, וניתן לומר בלא הפרזה, כי אין בית בישראל שלא היה לו עניין במעקב אחר דיוניה. למסקנותיה היו השלכות ישירות על עניינים רבים הנוגעים לחייו - פשוטו כמשמעו - של כל אזרח ותושב במדינה, דוגמת הערכות העורף בשעת מלחמה. אין תמה, שבית המשפט העליון ראה לרומם את הערכים של פומביות הדיון וחופש המידע על פני ערכים אחרים, שאיש לא חלק על הצורך להביאם בחשבון. בענייננו, הגם שאותם ערכים של פומביות הדיון וחופש העיתונות או חופש הביטוי עומדים על הפרק, נקודת האיזון שונה. שיטת המשפט בישראל כוננה מנגנון שתכליתו להגן על עניינם של קטינים וחסרי ישע בדרך של ניהול משפט הנוגע להם בדלתיים סגורות, ואיסור פרסומו של ההליך. כך מתנהלים במדינת ישראל, על דרך הכלל, משפטים פליליים, אשר קטינים וחסרי ישע עומדים במרכזם כנפגעי עבירה. לא הובאה בפניי ולו דוגמא אחת לסתור, וגם אם יש כזו, הרי היא בבחינת חריג יוצא מן הכלל, הבא ללמד על הכלל. איני סבורה כי יש ליתן משקל של ממש לעובדה, שטיבם של המעשים - כפי שהם מתוארים בכתב האישום - יצרו הד ציבורי נרחב ועוררו עניין חריג. על פי גישה זו, ככל שהפגיעה הנטענת בקטין חמורה יותר, כך ילקה הוא פעמיים, הן בעצם הפגיעה והן בחשיפתה לציבור בפרטי פרטים. בית המשפט העליון רואה מכנה משותף בין שלוש מן העילות לסגירת הדלתיים הקבועות בחוק, והן הגנה על עניינו של קטין או חסר ישע, הגנה על עניינו של מתלונן או נאשם בעבירת מין והחשש מפני הרתעת עד מלהעיד עדות חופשית או להעיד בכלל. וכדברי כב' השופטת ארבל: "בהביטנו על שלוש חלופות אלו, נראה כי קיים ביניהן קשר הדוק. נוגעות הן בעניינו הפרטי של המתלונן או הקטין, ובצורך להגן עליו; אולם לצד זאת מטרתן להגן על עשיית הדין, לעודד את המתלוננים לפנות לרשויות האכיפה ולהתלונן, וכן לאפשר להם להעיד בחופשיות" (ע"פ 11793/05 חברת החדשות הישראלית בע"מ נ' מדינת ישראל ואח', ). ברור הוא, כי תכלית הבקשות שלפניי היא להביא לידי פרסום גורף של עדותה של מ' באמצעי התקשורת. מלבד זאת שפרסום אשר כזה יפגע פגיעה חמורה ביותר בילדיה, הן בפרטיותם והן בשיקומם, יהיה בו כדי להרתיע בעתיד מפני פנייה לרשויות האכיפה וממתן עדות חופשית בבית המשפט. נראה בעיני כמובן מאליו, שמ' הייתה מתקשה עד מאוד להעיד בבית המשפט, לו ידעה כי עדותה תיחשף במלואה בציבור. חשיפה כזו עלולה לשמש גורם "מצנן" שימנע הגשת תלונות דומות בעתיד, ושיתוף פעולה עם רשויות האכיפה. שיקול כללי זה אף הוא שיקול משמעותי שעל בית המשפט לשקול במערכת האיזונים שעליו לערוך בין הערכים המתנגשים בסוגיה הנדונה, כעולה מדברי בית המשפט העליון הן ברע"פ 5877/99 הנ"ל, והן בע"פ 11793/05 הנ"ל. עוד יש להעיר, כי בע"פ 11793/05, עומד בית המשפט העליון על שיקול נוסף, שעניינו החשש הנלווה להתרת פרסומו של חומר חקירה, שיביא לכך "שעשיית המשפט תעבור מן השדה של בית המשפט אל השדה התקשורתי" (שם, פסקה 44). אלא שבאותו פסק דין מצא בית המשפט, כי מאחר שהמשפט הפלילי הסתיים, הרי שאין חשש כי הפרסום ישפיע על מהלכו ועל תוצאותיו, ועוד הוסיף, כי המדובר בחומר שמקורו בנאשם ולא ברשויות החקירה ועל כן אין חשש כי פרסומו יפגע בתפקודן של רשויות החקירה. לא זה המקרה שלפניי. בענייננו, לא זו בלבד שהמשפט המתנהל בפניי טרם הסתיים, אלא שמשפטו של אליאור חן טרם החל, וכך גם טרם נגזר עונשה של מ' במשפטה שלה. הכרעת הדין המתקרבת והולכת בעניינם של הנאשמים בתיק הנדון לפניי, יהיה בה משום "דיווח לציבור דרך פסק הדין" (ע"פ 11793/05, פסקה 44). פרסום הודעתה המלאה של מ', כמו גם תוכנה המלא של עדותה בבית המשפט, עלול לפגוע בעשיית משפט. עמד על כך כב' השופט א' לוי בבג"צ 5699/07 פלונית ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח' , בהתייחסו לפרסומים הרבים שאפפו את נסיבות הליך קבלת ההחלטה על העמדת נשיא המדינה לשעבר, משה קצב, לדין פלילי, באומרו: "ראשית, טמון בו סיכון ממשי להשפעה, אם לא על בית המשפט, הרי על אלה העשויים לשמש עדי מפתח בפרשה ...שנית, מאיים הוא להעביר את מרכז הכובד של ההכרעה בשאלת האשמה או החפות מן הערכאה המוסמכת אל המרקעים ואל דפי העיתונים, תוצאה אשר מקומה לא יכירנה בחברה דמוקרטית" (שם, פסקה 67). נקודת המוצא בתיק זה, כמו בתיקים דומים לו מבחינת סוג העדים המעורבים בפרשה וטיב העבירות, כי הדיון בו מתקיים בדלתיים סגורות. משמעות הדבר כי פרסום תוכן הדיון אסור בלא נטילת רשות. מסקנתי היא, כי הפרסום המתבקש יפגע פגיעה חסרת תקנה באותם ערכים עליהם באה להגן ההוראה בדבר סגירת הדלתיים, הגוררת עימה איסור פרסום. פומביות הדיון וזכות הציבור לדעת יבואו על תיקונם, באופן מאוזן, על דרך של פרסום הכרעת הדין, בבוא העת. לשיקולים אלה יש להוסיף את משמעות הפרסום המבוקש עתה, משאמור משפטו של אליאור חן להתחיל, ועדים שהעידו לפניי ידרשו לעדות בהליך החדש. סוף דבר, הבקשות נדחות.משפט פליליעדותדיוןעד מדינהפרסום