קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צו מניעה נגד השמעת מוזיקה: א. רקע עובדתי 1. הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ (להלן: "התובעת") הינה תאגיד לניהול משותף של זכויות יוצרים בישראל, אשר מוסמכת ליתן הרשאות להשמעה פומבית ושידור של מוסיקה המוקלטת בישראל המוגנת בזכות יוצרים, ולגבות תמלוגים בגין אלו על מנת לחלקם בין חברות התקליטים המאוגדות בתובעת. זכות היוצרים, הכוללת את זכות ההשמעה הפומבית והשידור של מוסיקה מוקלטת, הועברה לתובעת מחברות תקליטים ישראליות וזרות (להלן: "חברות התקליטים") על דרך של הסכמי העברה (רשימת חברות התקליטים שהעבירו זכויותיהן לתובעת צורפה בנספחים 1-2 לתצהיר סמנכ"ל השיווק של התובעת, מר יצחק כפיר (להלן: "כפיר"), והסכמי ההעברה צורפו בנספח 3 לתצהירו). היצירות שהוקלטו על ידי חברות התקליטים, ושלגביהן הוענקה לתובעת זכות ההשמעה הפומבית והשידור (להלן: "היצירות המוקלטות"), מפורטות בקטלוגים של חברות אלו (בשל היקפם העצום צורפו רק העמודים הראשונים שלהם כמוצג 4 לתצהיר כפיר, אך החומר כולו מצוי באתר האינטרנט של התובעת). התובעת הוכרזה כבעל מונופולין בתחום מתן רשיונות גורפים, ופעילותה כלפי חברות התקליטים וכלפי ציבור המשתמשים ביצירות המוקלטות שלהן הוסדרה בהסדר כובל שאושר על ידי בית הדין להגבלים עסקיים ביום 29.4.04 (נספח 4 לתצהיר כפיר). 2. הנתבעת 1, ברקת התלתן בע"מ (להלן: "הנתבעת"), מחזיקה ומנהלת אולם ארועים ברח' מרדכי מקלף 14, חיפה (להלן: "האולם"), ששמו "אור ירח". הנתבע 2 רכש את מניות החברה הנתבעת בשנת 2003, והוא גם מנהלה הרשום ומנהלה בפועל (עמ' 11 לעדותו, תדפיס רשם החברות שצורף כנספח 6 לתצהיר כפיר; וראה גם עמ' 13 לפרוטוקול לענין זכויותיה של הנתבעת במבנה בו מצוי האולם). הנתבע 3 הוא גם הבעלים של אותו חלק מן הבנין בו נמצאים האולם של הנתבעת ומשרדיה (סעיף 2 לתצהירו). הנתבעים 3-4 הם אחים של הנתבע 2, שבנוגע למעמדם בחברה הנתבעת קיימת מחלוקת: לטענת התובעת השניים מנהלים בפועל את האולם - טענה המוכחשת על ידם (ראה הדיון בהמשך). 3. בשנת 2003 שילמה הנהתבעת תמלוגים לתובעת (מוצג ת/1). כך גם פנתה התובעת אל הנתבעים בכתב מספר פעמים, בדרישה להסדיר את ההרשאה לשנת 2004 להשמעה באולם של מוסיקה מוקלטת שלתובעת זכויות בה (המכתבים צורפו לנספח 9 לתצהיר כפיר). פניות אלו לא נענו על ידי הנתבעת, אף שהתובעת התריעה על כך שהשמעה פומבית של מוסיקה מוקלטת באולם בלא תשלום תמלוגים מהווה הפרה של זכות יוצרים (סעיף 25 לתצהיר כפיר). כפי שמצהיר כפיר - ואין מחלוקת על כך - הנתבעים לא קיבלו בשנת 2004 הרשאה מהתובעת להשמיע בפומבי יצירות מוקלטות שלתובעת זכויות בהן. 4. בשני מועדים שונים בימים 3.6.04 ו- 22.8.04 ביצעו נציגים של התובעת בדיקות באולם של הנתבעת, והסתבר שבאירועים המתקיימים בו מושמעת מוסיקה מוקלטת שהזכויות בה הועברו לתובעת. תוצאות בדיקות אלו מפורטות בתצהירו של כפיר (סעיפים 27-34), וכן בתצהיריהם של אילן אוסטרוברוד, שביצע את הבדיקה, וחיים רחמני שפענח את ההקלטות שביצע אוסטרוברוד. ב"כ הנתבעים לא ביקש לחקור את אוסטרוברוד ורחמני, והודיע כי אין מחלוקת שבימים המפורטים לעיל הושמעה מוסיקה כנטען בכתב התביעה (עמ' 5 לפרוטוקול). הצהרה זו לא הפריעה לב"כ הנתבעים לשוב ולכפור בעובדות אלו בסיכומיו (סעיף 12). מכל מקום, כפיר מפרט בתצהירו את השירים שבוצעו, ומפנה להסכמי ההעברה (נספח 3) של חברת התקליטים הנוגעת בדבר לגבי העברת הזכויות בהקלטה לתובעת. כמו כן, צורפו לתצהיר כפיר בנספח 10 צילומי התקליטורים הרלוונטים ליצירות שהושמעו במועדים דלעיל, על מנת להוכיח את קיום זכויות היוצרים בהקלטות. מתצהירו של אוסטרוברוד עולה כי המוסיקה באולם הושמעה באמצעות מערכת הגברה המחוברת למספר רמקולים. לפיכך, לנוכח מהימנות עדותו של כפיר וההימנעות מחקירתם של אוסטרוברוד ורחמני, יש לקבוע כי בימים דלעיל הושמעו באולם היצירות המוקלטות שלתובעת זכויות יוצרים בהן, כנטען בכתב התביעה ובתצהירי התובעת. 5. בנסיבות האמורות לעיל הגישה התובעת את התביעה בתיק זה נגד הנתבעים. בכתב התביעה נטען, על יסוד העובדות המפורטות לעיל, כי הנתבעים מתירים השמעה פומבית של מוסיקה מוקלטת שלתובעת זכויות בה, ללא קבלת הרשאה מהתובעת, באולם שבשליטתם או בניהולם, באופן המהווה הפרה של זכות היוצרים בהקלטות על פי חוק זכות יוצרים, 1911. כך גם נטען כי השמעת המוסיקה המוקלטת מסייעת לנתבעים להפיק רווחים, ולכן הם מתעשרים שלא כדין על חשבון התובעת. הסעדים הנתבעים בתביעה הם צו מניעה קבוע שיאסור על הנתבעים להשמיע בפומבי מוסיקה מוקלטת שלתובעת זכויות בה, וכן תשלום פיצוי סטטוטורי בסך הקבוע בסעיף 3א' לפקודת זכות יוצרים, 1924, קרי: 20,000 ₪ בגין כל הפרה שביצעו הנתבעים. 6. הנתבעים טענו בפתח כתב ההגנה כי אין כל עילת תביעה נגד הנתבעים 2-4, שכן האולם מנוהל על ידי הנתבעת, שמנהלה הוא הנתבע 2. לגופו של ענין, כולל כתב ההגנה הכחשה גורפת של כל טענות התובעת. כך מוכחשות זכויות היוצרים של התובעת ביצירות המוקלטות, מתוך בלבול בין הזכויות של מפיקי ההקלטות, שהועברו לתובעת, לבין זכויות היוצרים והמבצעים ביצירות הכלולות בהקלטות. כך גם הוכחשו כתבי ההעברה שבין חברות התקליטים והתובעת, ונטען שהתובעת פועלת בניגוד להסדר הכובל שאושר ומנצלת לרעה את מעמדה כמנופולין על ידי דרישה לתשלום תמלוגים שאינם סבירים. כמו כן נטען כי קיימים מספר גופים הפועלים במקביל לגביית תמלוגים עבור השמעת מוסיקה באולם האירועים, באופן שהנתבעת נדרשת לשלם תמלוגים כפולים: לאקו"ם אגודת קומפוזיטורים, מחברים ומול"ים למוסיקה בישראל (להלן: "אקו"ם") ולתובעת. גם בענין זה מבלבלים הנתבעים בין זכויות היוצרים השונות, הנתונות לבעלים שונים, כאשר כל אגודה מייצגת את הבעלים בזכות אחרת של קניין רוחני. התובעת פועלת רק בגין זכויותיהם של חברות התקליטים, כפי שהיא מדגישה בכתב התשובה. בענין הפרת זכויות היוצרים ביצירות המוקלטות, טוענים הנתבעים כי הנתבעת איננה אחראית למוסיקה המושמעת באולם, שכן תפקידה מצטמצם להשכרת האולם ואספקת מזון. שירותי המוסיקה הם באחריותם הבלעדית של מארגני הארוע באולם, אשר בדרך כלל מביאים תקליטן שלהם, ובוחרים בעצמם את המוסיקה שתושמע; הנתבעת מספקת רק את אמצעי ההגברה, וגם זאת לא תמיד. טענה זו אינה שנויה במחלוקת מבחינה עובדתית (עמ' 3 לפרוטוקול). אך בכתב התשובה מדגישה התובעת, כי הטענה כאילו מנהלי אולם אירועים אינם אחראים למוסיקה המושמעת באולמם - נדחתה בפסיקה. הנתבעים הכחישו בכתב ההגנה גם את הטענות הנוגעות להשמעת יצירות מוקלטות באולם במועדים המפורטים בכתב התביעה, אך כאמור לעיל במהלך הדיון הם חזרו בהם מהכחשה זו. ב. טענות הצדדים 7. התובעת טוענת בסיכומיה כי הוכח שהתובעת היא בעלת זכויות היוצרים ביצירות המוקלטות שהושמעו באולם של הנתבעים, לאחר שזכויות אלה הועברו אליה על ידי חברות התקליטים, ואין מחלוקת כי יצירות אלו הושמעו באולם של הנתבעים בלא שניתנה להם הרשאה לכך. בכך הוכחה הפרת זכות היוצרים בתקליטים, המוגנת בסעיף 19(1) לחוק זכות יוצרים 1911, הנפרדת מזכות היוצרים של יוצר היצירה. זכות זו כוללת את הזכות הבלעדית להשמעה בפומבי של היצירות המוקלטות, על פי סעיף 1(2) לחוק זכות יוצרים 1911. השמעה פומבית של היצירה נחשבת כ"הצגה" של היצירה, כאמור בסעיף 35(1) לחוק, אשר לפי סעיף 1(2) לחוק שמורה בלעדית לבעל הזכות. לפיכך השמעה פומבית בלא הסכמת בעלי הזכות היא הפרת זכות יוצרים על פי האמור בסעיף 2(1) לחוק, כאשר על פי סעיף 2(3) לחוק המפר הוא גם מי שמרשה, במקום שעשוע כלשהו, "להציג" את היצירה בציבור, לתועלתו הפרטית, אלא אם כן לא ידע, ולא היה לו יסוד נאמן לחשוד, כי "הצגה" זו מהווה הפרת זכות יוצרים. במקרה דנא, טוענת התובעת, הוכח כי הנתבעים התירו לאחרים להשמיע פומבית את היצירות המוקלטות שלתובעת זכויות בהן, ללא רשותה, על מנת להפיק רווחים מכך. כך גם הוכח כי הם ידעו, לאור מכתבי ההתראה של התובעת והעובדה שבעבר שילמו לה תמלוגים, שהדבר מהווה הפרת זכות יוצרים. אשר לאחריות הנתבעים 2-4, טוענת התובעת כי הוכח שהם ניהלו בפועל את האולם של הנתבעת (לגבי הנתבע 2 אין מחלוקת), וכי יש להם הנאה ברורה וישירה מן השימוש ביצירות המוקלטות. כך גם הוכח כי הנתבעים כולם היו מודעים לכך שהם מפרים את זכויות היוצרים ביצירות המוקלטות, גם לנוכח פניות חוזרות ונשנות של התובעת אליהם, וכי הם היו יכולים למנוע את ההפרה. על פי הפסיקה, מוטלת אחריות על בעלי אולם שמחות ומנהליו בכל הנוגע להפרת זכות יוצרים המתבצעת באולם. לפיכך יש לחייב את הנתבעים כולם לשלם לתובעת את סכום הפיצוי הסטטוטורי המרבי בגין שלוש הפרות שונות (סך של 60,000 ₪), וליתן נגדם צו מניעה קבוע האוסר עליהם כל הפרה בעתיד. 8. הנתבעים טוענים בסיכומיהם כי לא הוכח שהנתבעים 2-4 אחראים באופן אישי להשמעת מוסיקה באולם, וגם הנתבעת איננה אחראית לכך, שכן תפקידה מתמצה בהשכרת האולם ואספקת מוצרי מזון. הנתבעת אפילו לא השכירה בדרך כלל את ציוד ההגברה, שכן כל תקליטן היה מביא את הציוד שלו. לפיכך, אם היתה הפרה של זכות יוצרים היא נעשתה על ידי אלו ששכרו את שרותי הנתבעת: התקליטן או בעלי השמחה. עוד טענו הנתבעים כי במצב הקיים נדרשת הנתבעת לשלם תמלוגים לגופים שונים, באופן המהווה כפל תשלום, וכי התובעת מנצלת לרעה את כוחה המוניפוליסטי. למרות שב"כ הנתבעים הודיע בפתח הדיון כי אין מחלוקת לגבי השמעת היצירות באולם, הרי שבסיכומים חוזרת הטענה כי נושא זה לא הוכח. עוד נטען כי לנתבעים לא היתה שליטה על המוסיקה המושמעת באולם והם גם אינם נהנים מהשמעת המוסיקה. הנתבעים לא התירו לאיש להשמיע מוסיקה באולם: התקליטן והלהקה המוזמנים עושים בענין זה ככל העולה על רוחם. טענת התובעת כאילו הנתבעים מפיקים רווח מהשמעת המוסיקה באולם לא הוכחה. התובעת התרשלה בכך שלא גבתה תמלוגים ממי שאחראי להשמעת המוסיקה באולם. ג. דיון והכרעה (1) הפרת זכויות היוצרים ביצירות המוקלטות 9. לאור התשתית הראייתית המפורטת לעיל, הוכח כי בימים 3.6.04 ו- 22.8.04 הושמעה בפומבי באולם הארועים של הנתבעת מוסיקה הכוללת יצירות מוקלטות של חברות תקליטים שהעבירו את זכויות היוצרים בהן לתובעת (ראה סעיף 4 לעיל ועדות כפיר בעמ' 10). על גבי התקליטורים של היצירות המוסיקליות נרשם מי החברה בעלת זכויות היוצרים בהן (נספח 10 לתצהיר כפיר), בליווי הסימן © המציין קיומה של זכות יוצרים ביצירה. אין מחלוקת שהנתבעים לא קיבלו רשות לעשות שימוש ביצירות המוקלטות או להתיר את השמעתן. מה שנותר לברר הוא האם הנתבעים ידעו כי באולם מושמעות יצירות מוקלטות ללא הסכמת התובעת, שהיא בעלת זכות היוצרים בהן, והאם הם התירו לאחרים לעשות כן, לתועלתם הפרטית. כמו כן יש לברר מה מעמדם של הנתבעים 2-4 בחברה הנתבעת, והאם הם אחראים למעשי ההפרה הנטענים. 10. סעיף 19(1) לחוק זכות יוצרים, 1911 (להלן: "החוק"), החל על מעשי ההפרה נשוא התביעה שבוצעו לפני כניסתו לתוקף של חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007, מעניק זכות יוצרים ביצירות מוקלטות. אלו נחשבות כ"יצירות מוסיקליות", המוגנות לפי סעיף 1(1) לחוק, אשר נבדלות מזכויות היוצרים של יוצרי היצירה המוסיקלית, קרי: המלחין או מחבר השירים הכלולים בהקלטה. זכות היוצרים ביצירות המוקלטות מוענקת לבעלים של הקלישאה המקורית ("המאסטר"), ממנו שוכפלו התקליטים. בעל הקלישאה, שהוא היצרן או המפיק של היצירה המוקלטת, נחשב כ"מחבר היצירה", כאמור בסעיף 19(1) לחוק (ראה ספרה של ד"ר ש. פרזנטי, דיני זכויות יוצרים, מהדורה שלישית, 2008, כרך ב' עמ' 977-983). במקרה דנא, חברות התקליטים המפורטות במוצגים 1 ו-2 הן בעלות זכויות היוצרים ביצירות המוקלטות, כפי שנרשם על גבי התקליטורים. סעיף 9 לפקודת זכות יוצרים, 1924 (להלן: "הפקודה"), שאף הוא חל על מעשי ההפרה נשוא התביעה, קובע כי: "מופיע על היצירה בדרך המקובלת שמו של אדם כיוצר היצירה, חזקה היא שאותו אדם הוא יוצר היצירה ובעל זכות היוצרים בה". חזקה זו לא נסתרה בענייננו. על פי סעיף 5 לחוק רשאי בעל זכויות היוצרים ביצירה להעבירה לאחר, וכך עשו חברות התקליטים על פי כתבי ההעברה שנתנו לתובעת, שצורפו בנספח 3 לתצהיר כפיר. 11. זכויות היוצרים ביצירות מוקלטות כוללות את זכות ההשמעה בפומבי והשידור של היצירות, ללא הסכמת בעל הזכויות. כך קובע סעיף 1(2) לחוק כי "זכות יוצרים פירושה הזכות הבלעדית ליצור או ליצור שנית את היצירה ... או להציג... את היצירה או כל חלק עיקרי הימנה... ולהרשות את עשייתם של המעשים דלעיל". סעיף 35(1) מגדיר את המונח "הצגה" ככולל "כל הצגה של יצירה על דרך השמעה... לרבות הצגה כזאת באמצעות מכשיר מיכאני". מכאן שהשמעה של יצירות מוקלטות במקום פומבי מהווה הפרה של זכות יוצרים, שכן זכות זו שמורה בלעדית לבעלים של הזכות. סעיף 2(1) לחוק קובע: "זכות יוצרים ביצירה תיחשב כאילו הופרה על ידי כל אדם אשר שלא בהסכמת בעל זכות היוצרים עושה מעשה שהזכות הבלעדית לעשייתו נתונה בחוק זה לבעל זכות היוצרים ...". במקרה דנא הושמעה המוסיקה בפומבי באולם אירועים. בתי המשפט בארץ פסקו לא אחת כי השמעת מוסיקה באולם אירועים נחשבת כהשמעה פומבית, המהווה הפרת זכות יוצרים לפי חוק זכות יוצרים 1911 (ראה: ע"א (ת"א) 1987/97 אקו"ם אגודת קומפוזיטורים מחברים מולי"ם למוסיקה בישראל בע"מ נ' אולמי חאן הדקל בע"מ, פסקה 3, שאושר ברע"א 1827/99 אולמי חאן הדקל בע"מ נ' אקו"ם; ת.א. (ת"א 827/97 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ' אולמי חאן הדקל בע"מ, , פסקה 4(ז)(ח); ת.א. (ת"א) 25/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ' אטלנטיס נשר בע"מ, שאושר ברע"א 1263/98 אטלנטיס נשר בע"מ נ' הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ, פ; וכן ראה ספרה הנ"ל של ש. פרזנטי בעמ' 1087-1089). 12. סעיף 1(2) לחוק קובע כי יחשב גם כהפרה "להרשות את עשייתם של המעשים" השמורים בלעדית לבעל זכות היוצרים. כמו כן, סעיף 2(3) לחוק קובע, בהוראה ספציפית הנוגעת לעניננו, כדלקמן: "כמו כן תיחשב זכות יוצרים ביצירה כאילו הופרה על ידי כל אדם שהרשה, לתועלתו הפרטית, לתאטרון או למקום שעשוע אחר, להשתמש ביצירה לשם הצגתה בציבור בלא הסכמת בעל זכות היוצרים פרט אם לא ידע אותו אדם ולא היה לו יסוד סביר לחשוד שיהא בהצגה משום הפרת זכות יוצרים". הוראת חוק זו הוחלה בפסיקה על מי שבבעלותו, בשליטתו או בניהולו אולם ארועים או בית קפה (ראה פסקי הדין הנ"ל בענין אולמי חאן הדקל ואטלנטיס, פסקי הדין שבספרה הנ"ל של ש. פרזנטי בעמ' 1088-1089 וכן רע"א 2991/07 אקו"ם נ' קפוצ'ין עסקי מזון בע"מ, , פסקאות יג' יד'). בענין קפוצ'ין הנ"ל, הבהיר כב' השופט א. רובינשטיין את האבחנה שבין הפרה בשל מתן הרשאה לאחר להפר זכות יוצרים לפי סעיף 2(1) לחוק, לבין הפרה בשל מתן רשות לאחר לעשות שימוש במקום בידור ציבורי לשם הצגה פומבית של יצירה (פסקאות יג'-יד'). מתן הרשאה מפורשת לאחר לעשות פעולה שיש בה משום הפרת זכות יוצרים מהווה הפרה ברורה וישירה לפי סעיף 2(1) לחוק, אשר איננה כפופה לתנאים הקבועים בסעיף 2(3) לחוק (כמו למשל דרישת הידיעה). לעומת זאת, סעיף 2(3) לחוק מתייחס למקרה שבו אדם נותן רשות לאחר לעשות שימוש בחצריו, לצורך ביצוע פומבי של יצירות מוגנות בזכות יוצרים, לשם עשיית רווחים, ובידיעה שהביצוע יפר את זכות היוצרים, אף שהוא איננו מתיר לו במפורש לבצע הפרה של זכות יוצרים (לאבחנה זו ראה גם: ט. גרינמן, זכויות יוצרים, תשס"ד, עמ' 369, 378; א.א. בלום, זכות יוצרים, תשט"ז, עמ' 169). 13. בהתיחס להוראת סעיף 3(2) לחוק, נפסק לא פעם כי מתן רשות להשמעת מוזיקה במקומות בידור - דוגמת אולמות ארועים, בתי מלון, מסעדות ואירועים ציבוריים - גם אם אינה נעשית ישירות על ידי העסק ומנהליו - נחשבת כהרשאה הניתנת "לתועלתו הפרטית" של בעל העסק (ראה פרוט הפסיקה בפסק דינו של כב' השופט א. רובינשטיין בענין קפוצ'ין, פסקה טז', גרינמן בעמ' 381 ופרזנטי בעמ' 1089). כפי שפסקו בתי המשפט בפסקי דין אלו (כולל בענין אטלנטיס וחאן הדקל), השמעת מוסיקה באולם ארועים היא חלק אינטגראלי מהשכרת האולם, שכן ארועי השמחות מלווים דרך כלל בהשמעת מוסיקה; מדובר במתן רשות הניתנת לצורך הפקת רווח של בעל האולם מן הארוע המתקיים במקום. זאת ועוד, בתי המשפט שבו ודחו את טענות בעלי האולם ומנהליו כי אין להם שליטה על היצירות המושמעות באולם, שכן אלו נבחרות ומושמעות על ידי בעלי השמחה או התקליטנים שהם מביאים (ראה: פסק דינו של כב' השופט א. שלו בענין אטלנטיס; פסק הדין בערעור בבית משפט זה בענין אולמי חאן הדקל; ת.א. (ב"ש) 4008/05 הפדרציה הישראלית לתקליטים בע"מ נ' גן הפקאן א.ד. ארועים ושרותי קייטרינג, ; ת.א. (ת"א) 1975/99 הפדרציה הישראלית למוסיקה ים תיכונית נ' אולמי נפטון בת-ים בע"מ, , פסקה 9 לפסק דינה של כב' השופטת א. חיות; וכן ראה פרזנטי בספרה הנ"ל בעמ' 1087). כך גם הבהיר בית הדין להגבלים עסקיים, אשר נדרש להסדרת פעילותה של התובעת, בתיק ה"ע (י-ם) 3574/00 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ ואח' נ' הממונה על ההגבלים העיסקיים ואח', , מפי אב בית הדין כב' השופט י. עדיאל, פיסקה 245: "על בעל האולם מוטלת אחריות לביצוע מפר של זכויות יוצרים שנעשה באולמו מכח סעיף 2(3) לחוק זכויות יוצרים, 1911. בידו של בעל האולם נתונה גם האפשרות היותר מעשית ויותר פשוטה למנוע הפרת זכויות יוצרים על ידי מניעת השמעה של מוזיקה באולמו על-ידי מי שאין לו רשיון לעשות כן". 14. המסגרת הנורמטיבית המפורטת לעיל לא השתנתה בעקבות כניסתו לתוקף של חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 (ראה פסק דינו של כב' השופט א. רובינשטיין בענין קפוצ'ין, פסקאות לח'-מ', וספרה של פרזנטי בעמ' 1088). סעיף 78(ג) לחוק החדש קובע כי על מעשה הפרה שבוצעה לפני כניסתו של החוק לתוקף ימשיך לחול הדין הקודם; אולם אם מעשה שכזה שאיננו מהווה הפרת זכות יוצרים לפי החוק החדש - לא תהיה לגביו זכות תביעה גם לפי הדין הקודם. אך בעניננו אין הבדל מהותי בין הוראות הדין החדש לעומת הדין הישן. סעיף 4(א)(2) לחוק החדש מעניק הגנת זכות יוצרים ב"תקליט", שהיא נפרדת מן ההגנה הניתנת ל"יצירה המוסיקלית" לפי סעיף 4(א)(1) לחוק (ראה הגדרה של "תקליט" בסעיף 1 לחוק). סעיף 11(3) לחוק החדש מעניק לבעל זכות היוצרים בתקליט את הזכות הבלעדית לבצעה בפומבי, וסעיף 13 לחוק קובע: "ביצוע פומבי של יצירה הוא השמעתה או הצגתה בציבור, במישרין או באמצעות מכשיר". סעיף 47 לחוק החדש קובע כי: "העושה ביצירה פעולה מן הפעולות המפורטות בסעיף 11, או מרשה לאחר לעשות פעולה כאמור, בלא רשותו של בעל זכויות היוצרים, מפר את זכות היוצרים...". סעיף 49 לחוק החדש קובע הוראה הדומה לסעיף 2(3) לחוק הקודם, וזו מתייחסת לביצוע פומבי במקום בידור ציבורי, כולל אולם שמחות, לאמור: "ביצוע פומבי במקום בידור ציבורי המרשה לאחר, למטרת רווח, שימוש במקום בידור ציבורי לשם ביצוע פומבי של יצירה, בלא רשותו של בעל זכות היוצרים, מפר את זכות היוצרים, אלא אם כן לא ידע ולא היה עליו לדעת שהביצוע מהווה הפרה כאמור; לענין זה, "מקום בידור ציבורי" - מקום המשמש למופעי בידור ותרבות, לרבות אולם שמחות, גן אירועים, מסעדה, בית קפה או מועדון". 15. תחולת ההלכות דלעיל על המקרה דנא מביאה למסקנה ברורה כי הנתבעת הפרה את זכות היוצרים של התובעת ביצירות המוקלטות שהושמעו באולם האירועים שבשליטתה בימים נשוא התביעה. מעשיה נחשבים כהפרה הן לפי החוק הקודם והן לפי החוק החדש. אומנם אין ראיה שהנתבעת התירה לאחרים להפר את זכות היוצרים של התובעת באולמה. אך הוכח שהיא הרשתה לאחרים להשמיע בפומבי באולמה את היצירות המוקלטות, המוגנות בזכות יוצרים שהועברה לתובעת, וזאת לתועלת החברה, על מנת להשיא את רווחיה. לענין זה, בהתאם להלכות דלעיל, אין נפקא מינא של מי ציוד ההגברה בו מושמעות היצירות המוקלטות ומי בוחר אילו יצירות יושמעו: התקליטן, המבצע או בעלי השמחה. בעלי האולם אחראים להפרת זכות היוצרים המתרחשת בתחומיו מכוח הוראת סעיף 3(2) לחוק זכות יוצרים, 1911 (כיום מכוח הוראת סעיף 49 לחוק החדש), ואחריות זו באה לצד אחריותם של מי שמבצעים את ההפרה בפועל - לא במקומה. בניגוד לטענת הנתבעים בסיכומיהם, אין התובעת מחוייבת לתבוע את כל אותם תקליטנים או בעלי השמחה המשמיעים את היצירות המוקלטות באולמה של התובעת, והיא גם אינה יכולה לעקוב אחר כולם. יותר מעשי ונכון לתבוע את בעלי האולם, שהם המקור להפרה הסיטונאית והמתמשכת של זכויות התובעת, המתרחשת באולמה של הנתבעת ערב אחר ערב. בעלי האולם יכולים "לגלגל" את ההוצאה של תשלום התמלוגים לתובעת על בעלי השמחה, וסביר להניח שהם גם עושים כן. זה ההגיון העומד מאחרי הוראת סעיף 3(2) לחוק משנת 1911, והוראת סעיף 49 לחוק משנת 2007. עוד הוכח כי אין עומדת לנתבעת ההגנה של העדר ידיעה על כך שהשמעת היצירות המוקלטות מהווה הפרת זכות יוצרים, שהרי היא קיבלה מן התובעת מכתבי התראה חוזרים ונישנים בענין זה לפני מועד ביצוע ההפרות נשוא כתב התביעה (כך נפסק בנסיבות דומות בע"א (ב"ש) 1114/07 אפשטיין נ' אקו"ם, , פסקה 9, ובענין אטלנטיס הנ"ל). הנתבעת שילמה לתובעת תמלוגים בשנת 2003, ןמכאן שהחובה לשלמם היתה ברורה לה. בתי המשפט פסקו במקרים דומים, כי בעלי אולם ארועים אינם יכולים לנקוט מדיניות של "עצימת עיניים" והיתממות, ולטעון כי הם אינם יודעים איזה מוסיקה מושמעת באולם על ידי התקליטן או המבצע המובא על ידי בעלי השמחה. מוטלת על בעלי האולם החובה לוודא שאלו מצויידים ברשיון מטעם התובעת, או גופים כדוגמתה, להשמעת היצירות המוקלטות ולביצוען, ולקבל מהם התחייבות שלא להשמיע יצירות מוקלטות בלא הרשאה. בעלים של אולם אירועים שאיננו נוהג כך, לא יצא ידי חובתו על פי סעיף 2(3) לחוק זכות יוצרים, והוא לא ישמע בטענה כי לא ידע, ולא היה לו יסוד נאמן לחשוד, שמתבצעת באולמו הפרת זכות יוצרים (ראה: פסק דינה של כב' השופטת א. חיות בענין אולמי נפטון, פסקה 10, פסק דינו של א. ואגו בענין גן הפקאן, ודברי כב' השופט י. עדיאל בענין אישור ההסדר הכובל של הפדרציה, בקטע שצוטט בסעיף 13 לעיל). לאור הלכות אלו, יש לדחות את טענת הנתבעים 1-2 (החברה ומנהלה) כי הם לא יכלו לדעת על הפרות זכויות היוצרים של התובעת או למנען. 2. אחריותם של הנתבעים 2-4 16. לאור המסקנות דלעיל בנוגע לאחריותה של החברה הנתבעת, מתעוררת שאלת אחריותם של הנתבעים 2-4 למעשה ההפרה נשוא כתב התביעה. הנתבע 2 הינו דירקטור ובעל השליטה בחברה, וכן מנהלה בפועל. עם זאת, ההלכה היא כי היותו של האדם מנהל ובעל מניות בחברה, ואף היותו אורגן של החברה - אין בהם, כשלעצמם, כדי להטיל עליו אחריות אישית למעשה עוולה או הפרה שביצעה חברה: יש צורך להוכיח כי אותו מנהל ביצע בעצמו את העוולה או ההפרה, עבור החברה, או למצער השתתף בביצוע העוולה כמסייע, כשותף או כמשדל. מנהל, או אורגן אחר של החברה, שהיתה לו מעורבות אישית בביצוע העוולה או ההפרה, איננו יכול להסתתר מאחורי אישיותו המשפטית הנפרדת של התאגיד, וניתן לתבוע אותו במקרה שכזה יחד עם התאגיד (ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661, פסקאות 17-23 לפסק דינו של כב' הנשיא מ. שמגר). 17. הנתבע 2 העלה בתצהירו טענות רבות הנוגעות להעדר אחריותו להשמעת השירים נשוא התביעה באולם, אך לא מצאתי בתצהירו טענה פשוטה: שהוא לא ידע על כך. בעדותו אישר כי היה מפקח, בין היתר, על ההזמנות והכספים וגם נפגש עם לקוחות (עמ' 11). הוא העיד כי איננו מתערב בנושא המוסיקה המושמעת באולם על ידי תקליטנים, ואיננו בודק האם יש רשיון לכך (עמ' 13). כך גם הוכח כי הנתבעת שילמה לתובעת תמלוגים בגין השמעת מוסיקה מוקלטת באולמה בשנת 2003 (ת/1). נתבע 2 ניסה להתחמק מן המשמעות של עובדה זו, בטענה שהוא רכש את מניות הנתבעת רק בשנת 2003 (עמ' 12). אך בפסק דין שניתן בעניינם של הנתבעים בשנת 2007 נקבע כי הוא רכש את מניות הנתבעת בשנת 2002 (ת/2 סעיף 1). מכאן ברור שהנתבעת והנתבע 2 ידעו על חובתם לשלם לתובעת תמלוגים בגין הרשאה להשמיע באולם יצירות מוקלטות שלתובעת זכויות בהן. 18. מכל האמור לעיל עולה בברור אחריותו של הנתבע 2 למעשי ההפרה של זכות היוצרים שבוצעו על ידי הנתבעת. מי שאחראי אישית לביצוע הפרה זו הוא מנהלה בפועל של הנתבעת - הנתבע 2 - והוא עשה כן גם לתועלתו האישית. בענין קפוצ'ין הנ"ל נפסק כי דרישת התועלת האישית הקבועה בסעיף 2(3) לחוק זכות יוצרים צריכה להתקיים הן באורגן (המנהל) והן בחברה. אך כב' השופט א. רובינשטיין הדגיש בפסק דינו כי "בנסיבות בהן בזכויות היוצרים נעשה שימוש בעל אופי מסחרי יש לפרש דרישה זו באופן המרחיב את אחריות השותפים העקיפים להפרה" (פסקה יג'). כך פסק כב' השופט רובינשטיין כי "תועלת" איננה רק רווח כספי אלא גם טובת הנאה, ויש לומר כי "כאשר חברה מרשה שימוש למטרות רווח ניתן לומר, ככלל, שהתועלת העיסקית... הינה גם התועלת הפרטית של כל אחד מהמנהלים... אין מי שיחלוק כי למנהל בתאגיד אינטרס בהצלחת התאגיד בכלל, ואינטרס אישי ברור להצליח בתפקידו בפרט" (פסקה יט'). מסקנה זו נכונה שבעתיים לגבי מנהל שהוא גם בעל השליטה בחברה, כדוגמת הנתבע 2, שכן רווחי החברה הולכים לכיסו. זאת ועוד: אחריותו של נתבע 2 למעשי ההפרה שבוצעו באולמה של הנתבעת הינה גם אישית ועצמאית, ולא רק בשל אחריותו להפרה שביצעה החברה הנתבעת. סעיף 2(3) לחוק קובע את אחריותו להפרה של "כל אדם שהרשה, לתועלתו הפרטית, לתאטרון או למקום שעשוע אחר, להשתמש ביצירה לשם הצגתה בציבור...", אם ידע שזו הפרת זכות יוצרים. הנתבע הרשה את השמעת היצירות המוקלטות באולמה של הנתבעת לתועלתו הפרטית, כפי שהובהר לעיל, ביודעו כי מדובר בהפרת זכות יוצרים. לכן הוא נחשב כמפר לפי סעיף 2(3) לחוק. 19. אשר לנתבעים 3 ו-4, הרי שלא הוכח כי הם מנהלים בחברה הנתבעת, והם גם לא רשומים כבעלי מניות בה. הנתבע 3 מחזיק במניות של חברה שהיא הבעלים של הבנין בו מצוי האולם (ראה תצהיר תשובות לשאלון, נספח 8 למוצגי התובעת שאלה 11), ונתבע 4 הינו מנהל מכירות בחברה הנתבעת. הנתבע 3 טוען בתצהירו כי לא היה לו שום קשר לאולם האירועים (סעיף 2), זולת היותו בעל מניות בחברה שהיא הבעלים של הבנין בו מצוי האולם, וטענה זו לא נסתרה בראיות התובעת. הנתבע 4 מגדיר עצמו בתצהירו (סעיף 1) כ"עובד כללי שיכל לבצע מפעילויות מינהלה ועד עבודות פשוטות ביותר", ובתצהיר תשובות לשאלון הגדיר עצמו כ"מנהל מכירות" בתובעת (תשובה מס' 12). אומנם הנתבע 4 נקט בתצהירו לשון רבים, כאשר התייחס לשאלת תשלום התגמולים ומתן רשות להשמיע מוסיקה באולם (סעיפים 10 ו-24 לתצהיר), אך אין די בכך כדי לבסס את אחריותו להפרה. כך גם אין בעובדה שהנתבעים 3 ו-4 חתמו על ערבות אישית לתובעת כדי לבסס אחריות שכזאת (ראה עמ' 18 לפרוטוקול). סיכומו של דבר: אין בראיות שהובאו כדי לבסס במידה הנדרשת אחריות אישית של הנתבעים 3 ו-4 לביצוע הפרת זכות היוצרים נשוא התביעה. לא הוכח בצורה מספקת כי הנתבעים 3 ו-4 הינם אורגנים של החברה הנתבעת, או שהם היו בעמדה של מי שהרשה את ביצוע ההפרה. אילמלא התנהגותם הפרועה של הנתבעים 3 ו-4 באולם בית המשפט (ראה עמודים 15 ו-19 לפרוטוקול), היה מקום לשקול פסיקת הוצאות לטובתם. 3. טענות הגנה נוספות 20. הנתבעים העלו טענות "הגנה" שונות שלא הוכחו במישור העובדתי, ואין להן נפקות במישור המשפטי. כך בנוגע לטענה כי הם נדרשים לשלם תמלוגים לגופים שונים בגין השמעת מוסיקה באולם האירועים, וקיים מצב של חוסר וודאות בשטח ותשלום כפול של תמלוגים. העובדה שהנתבעים, או בא-כוחם, אינם מבחינים בין זכויות היוצרים של מחבר השיר, המלחין ומבצע השיר, לבין זכויות היוצרים של מי שהפיק והקליט את השיר - אינן מהוות צידוק להימנע מתשלום תמלוגים לאגודה המייצגת בעלי זכויות אלו או אחרות, מה גם שהנתבעים לא הוכיחו כי הם שילמו תמלוגים כלשהם לגורם כלשהו - בוודאי לא תמלוגים כפולים בגין אותן זכויות. כך גם לא הוכחה הטענה, שנזרקה לחלל האויר בלא נתונים כלשהם, כי התובעת מנצלת לרעה את כוחה המונופוליסטי. יש לזכור כי היא פועלת בפיקוח הממונה על הגבלים עסקיים, ובהתאם להסדר כובל שאושר על ידי בית הדין להגבלים עסקיים. ד. סעדים וסיכום 21. משהוכחה הפרה של זכויות היוצרים של התובעת ביצירות המוקלטות שהושמעו באולמה של הנתבעת בימים 3.6.04 ו- 22.8.04, זכאית התובעת למתן צו מניעה קבוע שיאסור על הנתבעים 1-2, בעצמם או באמצעות אחרים, להשמיע בפומבי, או להרשות לאחרים להשמיע בפומבי, במקרקעין שבבעלותם, החזקתם או שליטתם, יצירות מוקלטות שלתובעת זכויות יוצרים בהן. 22. התובעת הוכיחה הפרה של זכויות היוצרים שלה ביצירות המוקלטות בשני מועדים שונים, בחודש יוני ובחודש אוגוסט 2004. יש לראות באלו שתי הפרות נבדלות של זכות יוצרים, ולא שלוש הפרות - כפי שנטען, בלא הסבר כלשהו, על ידי התובעת. לפי סעיף 3א. לפקודת זכות יוצרים, 1924 (להלן: "הפקודה"), שהיתה בתוקף בעת שבוצעו ההפרות נשוא התביעה, סכום הפיצוי המירבי שניתן לפסוק בלא הוכחת נזק בגין "כל הפרה" הינו בסך 20,000 ₪ (הסכום המינימלי הוא 10,000 ₪). הוראת חוק זו בוטלה בחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007, הקובע בסעיף 56 מנגנון פיצוי שונה, אך הפקודה חלה על הפרה שבוצעה לפני כניסת החוק החדש לתוקפו (סעיף 78(ג) לחוק). ההלכה היא כי המילים "כל הפרה" בסעיף 3א. לפקודה אינן מאפשרות לפסוק פיצוי סטטוטורי בגין כל יצירה שהושמעה בפומבי במהלך אירוע אחד. המבחן הקובע הוא לא מספר האקטים המפרים, אלא סוג הזכות שנפגעה. כאשר מדובר במסכת מעשים שמפרה סוג זכויות אחד, הרי שאין לראות בכל מעשה כהפרה נפרדת העומדת בפני עצמה (ראה סיכום ההלכה בפסק דינו של כב' השופט י' דנציגר ברע"א 4148/09 אקו"ם נ' יום טוב חדד, , פסקאות 3 ו- 9, והפסיקה שצוטטה שם). בענייננו, יש לפסוק לתובעת פיצוי כספי בסך 40,000 ₪, שהוא הפיצוי המירבי. מדובר בפיצוי בסכום נמוך (סעיף 56(א) לחוק החדש מאפשר לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק בסך 100,000 ₪ בגין כל הפרה). לכן אין להפחית מן הסכום המירבי שנקבע בפקודה. 23. אשר לסוגיית הוצאות המשפט, הרי שלדעתי, בתביעות מעין אלו, כאשר מוכח כי נתבע הפר בצורה בוטה זכות יוצרים של התובע, ובחר לנהל תיק הוכחות בלא שעומדת לזכותו טענת הגנה ממשית כלשהי - יש לפסוק הוצאות משפט בשיעור ההולם את מחירה הריאלי של ההתדיינות, ואולי אף מעבר לכך, בלא כל קשר לסכום הפיצויים שנפסק. יש גם להביא בחשבון שעל מנת להוכיח הפרה מעין זו הנדונה כאן, אף שהיא בסיסית וברורה, נדרשת התובעת להפעיל חוקרים פרטיים ולתעד את מעשי הההפרה, שכן כמו שאירע בתיק זה - מפרים אינם בוחלים בהעלאת טענות שונות ומשונות המתכחשות למעשה ההפרה. מדיניות זו תשמש כהרתעה מפני הפרת זכות יוצרים מן הסוג שהוכח במקרה זה, שהיא כל כך נפוצה חרף היותה גם עבירה פלילית. כך הייתי נוהג גם במקרה דנא, אלמלא הוגשה התביעה גם כנגד שני נתבעים שלא הוכחה מעורבותם בהפרה, ואלמלא הוגשו סיכומי התשובה של התובעת בהיקף כפול מזה שקבע בית המשפט. התעלמות אחד מן הצדדים למשפט מהוראת בית המשפט לגבי היקף הסיכומים היא רעה חולה שיש להלחם בה. היא מהווה זלזול בבית המשפט ופוגעת בשיוויון שבין בעלי הדין, כאשר רק צד אחד מקפיד על צמצום היקף טיעוניו. 24. לאור כל האמור לעיל התביעה נגד הנתבעים 1-2 ומתקבלת, והתביעה נגד הנתבעים 3-4 נדחית. ניתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים 1-2, בעצמם או באמצעות אחרים, להשמיע בפומבי, או להרשות לאחרים להשמיע בפומבי, במקרקעין שבבעלותם, החזקתם או שליטתם, יצירות מוקלטות שלתובעת זכויות יוצרים בהן. הנתבעים 1-2, שניהם יחד וכל אחד לחוד, ישלמו לתובעת פיצוי בגין ההפרה בסך 40,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל. כמו כן ישלמו הנתבעים 1-2 לתובעת, שניהם יחד וכל אחד לחוד, הוצאות משפט בסך כולל של 15,000 ₪, ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך 40,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. סכומים אלו ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועלצוויםצו מניעה